קול הרמז זרעים· רבי משה זכות
דמאי
פרק א משנה א
פתיחה:
העניים דמאי. דאם לא כן הו"ל לסדריה בתר מעשרות:
משנה א:
כל זה הפרק איירי בקולי דמאי, ומשום דעיקר הדמאי מדרבנן הקלו בו כולי האי, ולכן הקדים למיתני הקולות:
בנות שוח. תאנים רעות, ונקראו כן מפני שגורמים שוחה לאדם וכו' שתולין הקלקלה במקולקל, כן כתב הש"ר:
הרע"ב ד"ה הקלין וכו' - לפי שהיא במיתה וכו'. נראה דדוקא משום דאיכא תרתי מיתה ושיעור קטן, לאפוקי תרומת מעשר דאף על גב
דגם היא במיתה יש לה שיעור. אי נמי יכול להיות שהעמי הארץ היו חושבים שאין חיוב בתרומת מעשר אלא כשהופרש המעשר או שהיה חובה ללוי:
שחטה אחת וכו'. ואם תאמר והרי מדרבנן יש לה שיעור, ומאי שנא דלא העמידו דבריהם בשיעור התרומה והעמידו בענין כוללות הפירות, שכן דמאי נוהג אפילו בפירות שאין בהם חיוב מן התורה שאינם כי אם דגן תירוש ויצהר. וי"ל דכיון דמן התורה מותר בחטה אחת לא רצו להחמיר יותר, אבל בשאר פירות דפטירי מן התורה והם גזרו בהם, אם יקלו בהם בדמאי תשכח גזרתם או לפחות תתבזה:
תי"ט ד"ה דמאי וכו' - וכתבו התוס' וכו'. ועוד נראה לי דגם בזה תיקנו קצת לעמי הארץ, דאין ספק דפירות עמי הארץ הוו זולים טפי מדחבר, שהרי לוקח אותם צריך להפריש מעשר שני ותרומת מעשר, ובזה שמא יחזרו עמי הארץ לתקן הכל שיאמרו מאי אהניא לן דלא נפריש והלא גם במכירה יגרעו לנו הלוקחים:
ד"ה והחומץ וכו' - לא קשיא ולא מידי וכו'. אפילו בלא תירוציו קושיא ליתא, דכל הארצות כשרות ליין כדתנן פ"ח דמנחות (עיי"ש בתוס' פג,ב), וכמה פעמים יארע דלא הספיק מיהודה לנסכי שנה או שקדמו ממקום אחר להביאם לגזברי צבור:
דאין סומכים וכו'. דאפילו קרא לא סמיך אניסא, מדכתב בדישון המזבח ושמו לאוסרו בהנאה ולהטעינו גניזה, כן כתב התוס' פ"ק דיומא (כא,א ד"ה נבלעין):
הפקר וכו'. פי' לא שהיו מפקירים אותם בדין הפקר דאם כן אפילו ודאי פטור, אלא ר"ל מתוך שלא היו מחשיבים אותו היה הפקר לכל החפץ בו:
ד"ה והכסבר, - מדאפסיק וכו'. אין זה הכרח דמלת שביהודה ר"ל שיהיה מן החומץ הנעשה שם שהיה מן הסתם מן התמד, לאפוקי אם יהיה שם איזה מין חומץ שנעשה ממשקה אחר כגון משכר של חטים וכיוצא. וגם מה שכתב שהרמב"ם (הל' מעשר פי"ג ה"א) כ"כ לא נראה, חדא דירושלמי דמביא בסמוך קשה עליו. ועוד משנה שלימה שנינו בפ"ד דמעשרות מ"ה, כסבר שזרעו לזרע ירקה פטור וכו', והרי בפירוש שתמיד הזרע חייב. אלא נראה לי דלא נקט הרמב"ם הנהו בפי"ג בדווקא במתניתין אלא לדוגמא, דהכי דייק בלישנא פירות שחזקתן מן ההפקר כגון השיתין והרימין וכו', ואיירי במקום שחזקתן מן ההפקר, תדע שהרי לא הזכיר הני דביהודה. ועוד שאחר כך כתב (ה"ב) החומץ הבא מן התמדים פטור מן הדמאי, משנתינו היה לה לחלק בין יהודה לשאר ארצות:
פרק א משנה ב
ויאכל כנגדו. והא דנקט בלשון יחיד, משום דלא רבים יעשו כן לתת את שלהם לעם הארץ שיצטרכו לחזור ולאכול כנגדו, ושאר מילי שייכי ברבים:
שיחזור ויפדה. פתח במחללים וסיים בלישנא דיחיד, משום דלא קאי אלא אבבא בתרא אבל מחללים מיירי ברוב מיני חילול. וגם מ"ש
מאבדים, לרמוז למה שאמרו בירושלמי (ה"ב), דבודאי מצוה להשיב אבדה, ולא כן בדמאי, והיינו מאבדים, הבעל והמוצא:
הרע"ב ד"ה ומאבדין וכו' - גדודי חיה וכו'. כן כתב הר"ש בשם ירושלמי. ובדרכים מדוייק לפי זה. ולהרמב"ם י"ל דדברו בהווה דבדרך עשוי לאבד יותר מבביתו. אבל מלת מאבדים לא דייקא טפי, להרמב"ם דאין מותר לאבדו לכתחילה ולר"ב הוא כמשמעו:
תי"ט ד"ה כסף - וי"ל איידי וכו'. ועוד י"ל דאי לא תני ליה הוה אמינא דאיברא דאפילו שלא מדוחק שרי, וכגון שיש לו כסף אלא שצריך לו לאיזה צורך מותר, אבל הוה אמינא שלא יתקיים כך אלא שיחזור ויחללם על הכסף מעין הודאי, קמ"ל דלא צריך אף על גב דהפרוטות מחלידות. ועוד י"ל כמו שאמרו התוס' עצמם שם בב"מ דמ"ה ע"א סד"ה לפלוג בסלעים, דגרסי בפ"ב דמעשר שני מ"ח, רבי מאיר אומר אין מחללין כסף על כסף וחכמים מתירין, ועיי"ש בתי"ט, ולפי זה חכמים מתירין בודאי כסף, ולא קשיא מידי דמתניתין איצטריך לרבנן, והוא על דרך זו אף זו, לא מבעיא כסף על כסף דאפילו במעשר ודאי מותר אלא כסף על נחשת וכו':
פרק א משנה ג
הלוקח. נראה דמעיקרא לא גזרו בדמאי אלא בלוקח לאכילה ושתיה וסיכת הגוף, וכמ"ש לקמן גבי שמן ערב:
חלת עם הארץ. לא עירב כל הני עם השנויין ברישא, משום דהני הוי טעמייהו מחמת איסור לרבי אושעיא דאימת קדשים עליה, ולרבי
יוחנן משום טעמא דכתב תי"ט לקמן:
בית שמאי. משום דסיכה כשתיה, ובית הלל פוטרים דעיקרו למשיחה, וכמו שכתב התי"ט בסמוך:
תי"ט ד"ה חלת וכו' - ובחיבורו וכו'. אבל קשה למה לא הזכיר גם חבר שהפריש חלה מעיסת עם הארץ דלרבי יוחנן היא חדא:
ד"ה והמדומע וכו' - שמה דמעה וכו'. ואף על גב דאף נקראת מלאה, וקדמה בקרא, מכל מקום נקיט לשון דמעה משום דכולל שני מינים יין ושמן, ומלאה אינה רק בתבואה. אי נמי משום דיותר מתערב משקה במשקה מדגן בדגן, ולהכי נקטי לענין עירוב דשייך ביה טפי:
ד"ה והלקח וכו' - אימת קדשים עליו. פי' שהכסף שנותן לו בעד הדמאי אם הוא לא (תיקן הדמאי)[עישר] אז נמצא שלא נתחלל כל הכסף של המעשר שני כי אם מה שיותר על המעשר שני, שיש מן הדמאי, דרך משל [כשהדמאי] מאה ליטרות נתחלל הכסף כי אם לערך תשעים ליטרות שהרי העשר מהם הם מעשר שני. אבל קשה דאיך שייכא אימא במעשר שני, והרי כל עצמו של דמאי לא נגזר אלא מפני שעם הארץ לא חייש למעשר שני ולא מרתת מעון זה, וכל שכן דכאן איירי אפילו בכסף מעשר שני של דמאי כדכתב הר"ב. וי"ל דדוקא כשהמעשר שני מעורב בחולין הוא דלא חייש העם הארץ אבל בשכבר הופרש לא חשיד דהקדש בעין, וכמ"ש בפ"ד דאימת דימוע על העם הארץ:
ד"ה ושירי וכו' - אפילו חבר וכו'. דכיון שנתנו לכהן שוב אין בו חשש תרומת מעשר, ולא נשאר אלא חשש מעשר שני, וכיון דלית בה מיתה לא גזרו, וכעין דאמר לעיל ריש פרקין דלא גזרו אאיסור דלאו:
פרק א משנה ד
חייב בדמאי. אע"ג דכל הפרק בקולי דמאי, תני האי בבא משום דסורק דפטור:
תי"ט ד"ה הדמאי וכו' - תמהתי וכו'. י"ל דהכי כייל רוב ההנאות שמותרות בדמאי, ובשבת תנאן ליה אגב דתני הם:
ד"ה ומברכין וכו' - ומשמע וכו'. לא ירדתי לסוף דעתו, דאמת דרש"י משמע דסבר דאין מברכין על דבר איסור, והיינו משום שכתב בפרק שלשה שאכלו (ברכות מה,א), אכל הנהו דתנן, דאף על גב דדמו לאיסור אין כאן ברכה בעבירה, דייק דקאמר דדמו לאיסור הא איסור גמור אסור, וכל שכן דמאי דקיל טובא, חדא דרוב עמי הארץ מעשרים כדכתב הר"ב ריש פ"ז דברכות, ותו דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני וחזי לי. ולדידי תרי טעמי נינהו, ואף על גב שהתי"ט כללם זה לטעם זה אין הר"ב סובר כן. ואף על פי שרש"י בגמרא דמ"ז ע"א כתב כן וז"ל, מאכילין את העניים דמאי, דרוב עמי הארץ מעשרין, נראה דלרווחא דמלתא נקט דבלאו ההוא טעמא איתא לטעמא דאי בעי מפקר לנכסיה. וראיה במ"ש [הר"ב] בפ"ד דפאה מ"ט, דכולי עלמא מודו דעני מזכה לעני מגו דאי בעי זכי. סוף דבר רש"י לא מחשיב דמאי לדבר איסור, תדע שהרי הרשב"א שהוא מן האוסרים הביא ראיה לדבריו ממתניתין דהכא, דווקא בדמאי מברכין אבל לא על הטבל אפילו דרבנן, כדכתב הרמב"ם (הל' ברכות פ"א ה"כ):
ד"ה הא אם וכו'. משמע דלכתחילה אסור, וקשה למה אסרו בלכתחילה מעשר שני, דבשאר לאוי לא חששו כגון (מ"ב), ונאכל דאונן, ולרבי מאיר דמעשר ראשון אסור לזרים ובדמאי לא גזרו עליו כדכתב התי"ט ריש פרקין. אבל איתא בירושלמי דמותר לכתחילה להקדים מעשר שני לראשון, וכן פסק [הרמב"ם] בפ"ט מהלכות מעשר ה"ו, וקשה לזה לישנא דמתניתין. ונראה לי דסבירא ליה דמתניתין איירי במעשר שני דודאי, וכההיא דתנן מ"ו פ"ג דתרומות, והכי קאמר הא אם הקדים מעשר שני לראשון בודאי אין בכך כלום, כי אם בודאי כך מינה תידוק דבדמאי מותר לכתחילה. וכן נראה דברי הרמב"ם בפירושו שכתב וז"ל, ובעבור שעיקר חובת דמאי מה שזכרתי לך הוא שיוציאו מעשר שני בלבד ואף על פי שאין אנו יודעים אם הוציאו ממנו מעשר ראשון ואם לאו למדנו מן הענין הזה שאם הקדים מעשר שני לראשון אין בכך כלום ר"ל בטבל האמיתי אם הוציא מעשר שני קודם מעשר ראשון וזה מותר וכו'. דוק אריכות דבריו ז"ל והוא להסביר הענין באומרו כעין טעם למה שאמר שמותר לכתחילה להקדים השני לראשון בדמאי, וזה במעשר שני שמעשר שני הוא העיקר בדמאי ולא הראשון, ואם כן למדנו מהענין הזה פירוש ממה שלא קפדינן לראשון, מזה נלמד טעם למה שאם הקדים השני לראשון אין בכך כלום, ר"ל באמיתי, ופירש מה היא הקדמה ואמר דהיינו אם הוציא וכו', וזה שהוא הדמאי מותר לכתחילה, וגם הוא נלמד מכלל ההקדמה שהקדים, דלא חיישינן לראשון משום דמותר לזרים, והוצרך לכל הוא כדי להסבירנו טעם למה ששנינו גבי מעשר שני שהקדימו לראשון למה יהני כיון דאינו יכול להתודות, ולזה נתן הטעם הנזכר. כך אפשר לומר כדי שלא להגיה כמ"ש התי"ט בסמוך. ומכל מקום מה שכתב שלפי הנמצא כתוב הוא הפך משנה תרומות וכו', שמלת וזה לא תכילנו, ודו"ק:
פרק ב משנה א
ואלו. לעיל בריש פרקין לא תני אלו הקלין, משום דתנא ושייר הרבה שנזכר בתוספתא, והרמב"ם הביאם בחיבורו:
האורז. לא תני האי בבא גבי הפטורים, להסמיך אותו לאורז דארץ ישראל שחייב, לומר שמובדלים זה מזה, אבל שמן דסוף פ"ק אין חילוקו כי אם בדרכי שימושו, ולכן לא הזכיר אותו במתניתין דהכא:
פרק ב משנה ב
עצמו. בירושלמי אמרו דלא קאמר רבי יהודה אלא כשחזר לביתו אבל עודו בבית העם הארץ מודה דחשוד, ולהכי השיבוהו שאם אבד חזקתו בבית העם הארץ איך ישוב עוד להתאמן לאחרים:
תי"ט ד"ה מעשר וכו' - שקיבל וכו'. קבלה לא הויא אלא בפני שלשה כדאיתא בפרק עד כמה (בכורות ל,ב), הר"ש בשם הירושלמי:
ד"ה את וכו' - ואין להקשות וכו'. לפי זה ישתבש סדר המשנה, דתחילה תני לאכול ואחר כך למכור והוי ליה זה אף זה, ואחר כך לוקח
לאכול הוי ליה זו ואין צריך לומר זו, דאין ספק דאכילה אסורה ממכירה, אבל לפי פירוש הירושלמי הויא כולה שפיר זו אף זו:
פרק ב משנה ג
תי"ט ד"ה להיות וכו' - ולכאורה נראה וכו'. אין זה נראה כלל שהרי דין ההרגל כתבו הר"ב קודם שהזכיר דין תלמיד חכם, והכי מסתברא דאי מהימן בלא קבלה בפני שלשה למה יצטרך שלשים יום שאין זה אלא כדי שנחזיקנו לחבר ונקבלנו, כמו שפי' רש"י שם בבכורות. ועוד דבלאו הכי איכא בין זקן לתלמיד חכם דזקן אין צריך קבלה כל עיקר, כדתני טעמא שכבר קבל משעה שישב, אבל התלמיד חכם צריך שיאמר שיקבל על עצמו, וזה מוכרח שהרי בתלמיד חכם שלא היה חבר איירי ובא עכשיו להיות חבר, דאי הוה קודם לכך מה קבלה צריך:
וטעמו וכו'. אין זה טעם לשבח, שהר"ש הזכיר גם כן פרק עד כמה (בכורות ל,ב):
ד"ה ואינו וכו' - שאינן בקיאים וכו'. ואם כן ליכא מגו דאנן סהדי דלא בקיאי, וכדכתב הר"ש בפאה (פ"ח מ"ג), גבי [אין] נאמנין על הקמח:
פרק ב משנה ד
תי"ט ד"ה הנחתומים וכו' - ודוחק וכו'. וי"ל דמיירי במוכר לעם הארץ לאכול שם. אי נמי מיירי בתבואה שנולד בה ספק טומאה וכיוצא. אבל הרמב"ם לא הזכיר בזה שם חבר לא בפירושו ולא בחיבורו:
ד"ה הסיטונות וכו' - ולשון הר"ב וכו'. ויש ליישב דמוכרי התבואה הם הבעלים הראשונים שמהם לוקחים הסיטונות, סלקא דעתך אמינא כיון שהם אינם קונים מאחרים אלא שהם בעלי התבואה דלא ליפטרו קמ"ל. וגם הקושיא השניה דהקשה מדתני לה לקמן אינה כלום, דאטו ביין ושמן לא שייכי תרומות ומעשרות, אלא דנקט תבואה והוא הדין לח:
פרק ב משנה ה
בדקה וכו'. ועיין בתשובת הרמ"ע סי' כ"ח שיש שם עוד נוסחא אחרת:
פרק ג משנה א
מאכילין את העניים. הא דלא ערבינהו, משום דעניים מותרים פעמים הרבה והאכסניא דוקא בשלא לנו שם כמו שכתב הר"ב,
ולהרמב"ם נמי אכסניא לא קביע:
האכסניא. הרמב"ם בחיבורו פ"י מהלכות מעשר פירש אכסנאי דהיינו אורח, וכן כתב בפירושו, וטעמיה משום דסבר דטעמא
דמתניתין הוי משום להקל עלינו הצדקה, כמו שכתב בפירושו, וקמ"ל דאפילו אורח דלאו עני אלא באותה שעה שרי:
וחכמים אומרים. צריך עיון אמאי לא תני לה בשם בית הלל, שמא קמאי דקמאי אמרוה ואתו בית שמאי ופליגי עלה:
הרע"ב ד"ה ואת האכסניא, - חיל של מלך ישראל כו'. זה יותר חידוש, אבל התוס' כתבו בפ"ז דברכות (מז,א ד"ה ומאכילין), דהוא הדין חיל נכרים לאפוקי טבל דלא משום דפורע חובו בממונו של כהנים:
ד"ה והרוצה וכו' - חייבים וכו'. לישנא דחייבים קשיא, דמתניתין תני הרוצה לתקן דמשמע דרשות הוא ולא חובה. ודוחק לומר דבכל שבא לידו איירי וכשיהיה מעט תלי ברצונו וחלק טוב חייב. ונראה דהרוצה לתקן הוא תואר לחבר שרוצה תמיד לתקן לאפוקי עם הארץ דאינו רוצה לתקן לעולם, ומתניתין הכי קאמר הרוצה לתקן בודאי יתקן כיון שהודיעוהו שאינו מתוקן, ואפילו בלא הודעה שיודע שגובין מכל אדם. ובהכי יש ליישב מה שהקשה התי"ט על הרמב"ם ואמר שחזר בו בחיבורו. ולי נראה דהרמב"ם דייק דלא תני ברישא בהדיא הרוצה לתקן יתקן, וסבר דהתם תלי בדעתיה ולא מחייב, וכן מדוייק לשונו בחיבורו (פ"י הי"א), דגבי עני ואורח כתב אם רצו, דר"ל כפשוטו, אבל בגבאים (הי"ב) כתב כלישנא דמתניתין, הרוצה לתקן:
תי"ט ד"ה והרוצה וכו' - אבל קשה טובא וכו'. מזל"ן דלא קשה מידי, דממון שבא ליד גבאים מעלי טובא לכמה מילי, והוה אמינא דאפילו הרוצה לתקן חומרא יתירה היא, כיון דמן הכלל גובים ורוב עמי הארץ מעשרים וגם יש חברים הרבה שנותנים, ואם כן הו"ל תרי רובי כנגד מיעוטא דלא עשרי ובטיל, והיינו דקתני גובים סתם כלומר מכל אדם, ואפילו הכי הרוצה לתקן יתקן. ואם כן מתניתין זו אף זו קתני, לא מבעיא בבעל הבית הנותן לעני דאם רוצה לעשר שפיר עביד, אלא אפילו בממון דאין לו בעלים ודהקדש מצי עביד. והשתא דאתית להכי ניישב מאי דקשיא במתניתין, דכיון דבית שמאי סברי דאין מאכילין את עם הארץ דמאי, אמאי לא תני לה רבי ברישא כי אם בבבא דגבאים, אלא משום דהאי דגבאים עדיפא, אי תני לה לפלוגתא ברישא הוה אמינא דבית שמאי מודו בגבאים, ואתי שפיר דלא תני ברישא הרוצה לתקן יתקן, דהתם פשיטא אבל בסיפא צריך למתניא:
לתת וכו'. אם כן נותנים מיבעי ליה דסתם נתינה מיד ליד הוא, ויותר היה נראה לפי שיטתו לומר דתני מאכילין משום אכסניא דבהו לא שייך לומר אוכלין, דאין היתר לאוכלין אלא למאכילין, וכל שכן להתוס' (ברכות מז,א), דסברי דבחיל נכרים עסקינן:
פרק ג משנה ב
תי"ט ד"ה עד שיעשר, - כתב הר"ב וכו'. ואף על גב דתנן (ב"מ פ"ד מ"ב), משך הימנו פירות ולא נתן לו מעות אינו יכול לחזור בו, הכא לא איירי אלא לענין המעשר ובליתא דקנין לא איירי. וכהאי גוונא כתב הר"ן בפ"ק דשבת מ"א, גבי ובעל הבית פטור, ושם הזכירו תי"ט (ד"ה ומקשו), עיי"ש:
ד"ה שאינו מחוסר וכו' - ממוצא הגרון וכו'. ה"נ כדכתיבנא ריש פ"ו דפאה, דאית דקרי הע' כח', וכן במוחש בני סאלוניקי יע"א כשקורין רשע אומרים רשח, ושמע שמח:
עשר תתחסר וכו'. נפיש בטרחא כל האי פירושא, אלא שר"ל אם תעשר פעם אחת תעשר אחר כך בשנה אחרת, ודלא כאותו שהיה ממעט מעשרותיו משנה לשנה וכן היו מתחסרים פירות. וז"ש עשר כי תמיד תעשר, והאי דאמר שלא תתחסר לפרש הענין בפירוש אבל לא קאי אקרא: ד"ה היה וכו' - מותר וכו'. עוד י"ל מותר להחזיר המקח אף על גב דנתן מעות, וסלקא דעתך אמינא כיון דמדאורייתא מעות קונות כבר הירק שלו להתחייב במעשר קמ"ל:
פרק ג משנה ג
לא יצניע. נראה לי דמתניתין מתוקמא בדרך נעשה, והכי קאמר דוקא נטלן לאוכלן ונמלך להצניע חייב לעשר מיד, הא אם מתחילה נטלן להצניע נעשה כנטלן בשביל שלא יאבדו ופטור ממעשר עד שירצה לאכלן או למוכרן וכדכתב הרמב"ם:
הרע"ב ד"ה שאין וכו' - דאמרינן וכו'. לפירוש הראשון שפי' הר"ב (פ"ב מ"ד ד"ה החנונים) לא מיתוקם הכא שפיר דבשולח ליכא ריוח, אלא הטעם השני הוא הנכון שלא יבואו לאכול בלתי מתוקן:
תי"ט ד"ה המוצא וכו' - דמסכת וכו'. פי' דאיירי במכניסים למכור: ד"ה שלא וכו'. וליכא לאקשויי דלפלוג בדידה, דסיפא לאו דוקא כדכתיבנא לעיל:
ד"ה רבי יוסי וכו' - שבדמאי וכו'. ובהכי ניחא מה דהוה קשה דהאי דרבי יוסי איבעי ליה לתנא למתנייה לקמן פ"ה מ"ח, דהתם תנן איסור מכירת הטבל, אלא דתנייה הכא משום דגם בדמאי פליג התנא קמא, דטעמא דת"ק משום דהשווהו רבנן שליח למכירה בדקה כדכתב הר"ב, ורבי יוסי לא אסר אלא משום חששא דלא יודיענו, דהא שמעינן ליה ממאי דקאמר בודאי:
פרק ג משנה ד
או לטוחן. פי' אפילו לעם הארץ דמעיקרא הוו עדיפי כותים מעמי הארץ:
הרע"ב ד"ה הרי כו' - שאינן מתוקנים. פי' המעושר בשאינו מעושר, ופירותיו דששית בפירות שביעית ולא יאכלנו בקדושת שביעית. אי נמי דשביעית פטור מן המעשר ולא ניחוש שיחליפנו לו בשל ששית ולא יעשרנו ויאכל דמאי:
פרק ג משנה ה
תי"ט ד"ה אין וכו' - ובזה מתיישב וכו'. לא שת לבו התי"ט לקושיא אחרת שהקשו התוס' (חולין ו,ב ד"ה התם) על רש"י, והיא דאמאי דאמרינן התם פונדקית מוריא ואמרה בר בי רב ליכול חמימא ואנא איכול קרירא, פי' רש"י שמורה הוראת היתר לטובה אני מתכוונת כדי שיאכל בר בי רב חם, והקשו התוס' דלשון מוריא משמע מורא היתר לעצמה לעכב משלו, ופירש בלשון תמיהה. ובאמת דתואר בר בי רב אתי שפיר לרש"י, שמפני היותו תלמיד חכם היא רוצה להיטיב עמו, ומכל מקום צריכה להוראת היתר להחליף לו שלו בלתי רשותו דשמא ניחא ליה בקר יותר מבחם:
ורש"י והר"ב פירשו וכו'. בא לחלוק עלינו את הירושלמי דמנא לן דגמרא לא סבירא ליה דדוקא רבי יוסי יודה לרבן שמעון בן גמליאל, משום דהתם גזלה גמורה והכא חילוף גרידא, ומינה דרבן שמעון בן גמליאל לא יודה לרבי יוסי, וכל שכן דאיכא טעמא דאין חבר מוציא מידו דבר שאינו מתוקן. אבל תמהתי על התי"ט שנכנס בכי טוב להציל את רש"י ולומר דהיכא דהוו רמאין דאין אנו אחראין להם אף לרבנן, ומדוע רפו ידיו מהא דירושלמי לומר דסבירא ליה כתוס', דלמא הכי קאמר אין דרך חבר להיות מוציא וכו' בכהאי גוונא דמתניתין דלטובה מתכוונת, אבל בעלמא ברמאין ודאי אין אנו אחראין, וראיה לזו דאין חילוק מהכא להתם כי אם שכאן מוציא מתחת ידו והתם לא שאינו נותנו בידיו, אם כן למה מודה דמציינים בשביעית הא אינו נותנו בידיו, אלא ודאי שמ"ש אין חבר מוציא היינו כי הכא דלטובה מתכוונת ואין להחטיאה, וגם כן מתניתין לעיל (מ"ב) דחוזם עלי הירק, לא ספי ליה בידים ואף על פי כן מעשר:
פרק ג משנה ו
הרע"ב ד"ה אמר רבי יהודה, - בירושלמי מפרש וכו'. והרמב"ם מסביר לזה פנים, דתנן אמר רבי יהודה ולא תני רבי יהודה אומר, משמע דבא ליתן טעם:
פרק ד משנה א
ממי שאינו. פי' לא מבעיא מסתם עם הארץ דנאמן בשבת דאיכא תרתי לטיבותא, חדא דרוב עמי הארץ מעשרים ותו דאימת שבת עליו, אלא אפילו החשוד ממש שיודעים שאינו מעשר אפילו הכי נאמן:
בשבת. הוא הדין ביו"ט, תוספתא דדמאי (פ"ה מ"א), וכן כתב הרמב"ם (פי"ב ה"ב):
לא מצאו. האי בבא איצטריכא משום סיפא, דסלקא דעתך אמינא הואיל דאיכא טעמא דאימת שבת והאי לאו דיליה ליהמניה אף לאכול בחול קמ"ל:
אף בחול. לפי' הרמב"ם צריך לומר דקתני האי הכא, משום דאף החול אימת דימוע עליו, אף לא דייקי משום דאין השאלה כי אם על הדימוע ולא שייך לדרישא, אבל לרש"י (חולין עה,ב ד"ה אף בחול) והראב"ד (פי"ב ה"ד) דייק שפיר, משום דשואלו היינו על הדמאי אם קדם לתקנו: תי"ט ד"ה מוצאי שבת וכו' - על הכל וכו'. ובהכי דייקא מתניתין דלא תני עד שיעשרנו, ומשום הכי לא קתני חשיכה מוצאי שבת אסור,
דודאי אסור עד שיתקן. אבל אכתי קשה דלתני חשיכה מוצאי שבת יעשר. ונראה לי דקמ"ל דאף על גב דנאמן לשבת היינו לשבת זו דווקא, אבל אם שכח עוד לשבת שניה לא יאכל עד שיעשר, והוי ליה כמתניתין דהמדיר דלקמן (מ"ב), ואחר כך מצאתי כך בתוספתא (פ"ה ה"א) בפירוש:
אבל בחול וכו'. ועוד י"ל דאם תועיל לו שאלת שבת אף לחול אם כן הכל ימתינו עד שבת וישאלום ובטלה תורת דמאי. ודייק דתני ושואלו, כלומר בדיעבד אבל לכתחילה אין רוח חכמים נוחה הימנו. והיינו נמי בשכח ודאי אבל לא במשכיח את עצמו בכוונה לשאלו בשבת. ובירושלמי מצאתי וז"ל, ואם אימת שבת עליו. ונראה דר"ל דהאי חזקה דאימת שבת לא אלימא כולי האי, וכיון דאיכא דמשקרי דיו שנתיר לו בשבת:
ד"ה שואלו וכו' - תיקנה וכו'. פי' שקודם נפילה זו קדם ותיקן הדמאי הזה שלא היה עוד דמאי:
דימוע עליו. ר"ל שאם הוא לא קדם לתקנו היה זה דימוע ודאי ואימתו נופלת עליו:
פרק ד משנה ב
תי"ט ד"ה ואעפ"י וכו' - מיושב קצת. לא באנו לכלל ישובו. ונראה לי שר"ל דברישא איירי דאיהו לחודיה אינו מאמינו, אבל בסיפא מיירי אף על פי שאינו נאמן בהדיא דחשוד לכולי עלמא. ועוד י"ל אף על פי שאינו מאמינו, שבפעם אחרת קיים לו שהיה מעושר ונשבע לו על כך ונודע אחר כך שנשבע לשקר:
ד"ה ובשבת וכו' - כלומר וכו'. לא ידעתי מה תיקן ליתורא דמתניתין. ולי נראה חדא מתרתי, דרישא איירי בהדירו מהנאתו, וסיפא מיירי שאסר עצמו מהנאת חבירו, וכלומר שהוסיף עוד ליבדל ממנו ועסקיו, שבפעם ראשונה היתה כוונתו שיאכל אצלו זמן הרבה, ואי איירינן בסעודת אירוסין כגון דהוו ליה כמה סעודות דנשואיו ודבניו וכיוצא, וקתני שבשבת הראשונה מותר, אבל בשניה לא מבעיא כשהיתה ההדרה נראה בהדירו משלו, אלא אף על פי שאז בפעם ראשונה הוסיף להבדל ממנו שאמר הריני עליך חרם ואת עלי, אפילו הכי לא יאכל עד שיעשר, וטעמא משום דהוי ליה לזרוזי לתקן פירותיו. אי נמי ברישא איירי שהדירו בחול דהוא מצי לתקוני, וקמ"ל דאפילו הכי שרי משום איבה, וסיפא איירי דהדירו בשבת דהוי ליה תרי, חדא דאימת שבת עליו ותו איסור ההנאה, אפילו הכי אסור דהוי ליה לאזהורי אחר שבת ראשונה דאיכול בהדך תקן פירותך. ואל תשיבני דאי הדירו בחול הוי ליה לאתנויי מערב שבת כההיא דתנינן ריש פ"ז, דהתם כתב הר"ב דאי הדירו מצי לאכול עמו בשבת ראשונה, עיי"ש. גם מ"ש התי"ט על הרמב"ם [דהיינו שענה אמן] לא נהירא. חדא דאי איירי בהשביעו והוא ענה אמן למה נתיר לו שיאכל אצלו, אם כן הקופץ ונשבע שיאכל אצל עם הארץ נתיר לו, זה חוץ מן הדעת. ועוד דקיימא לן הנשבע על מצות לא תעשה דרבנן לא חלה השבועה, כדפסק השו"ע בהלכות
שבועות סי' רל"ט ס"ו. ועוד דהרמב"ם לא כתב המשביע את חבירו אלא הנשבע על חבירו. ונראה לי שאמר אני נשבע שלא יעשה לך דבר פלוני או כיוצא בזה:
ד"ה לא יאכל וכו' - דלא דמי וכו'. אין צורך לחילוקו, כי בשבת שניה הוי ליה פושע דומיא דמ"ש במסכת יו"ט (טז,ב) גבי עירוב ששכח ההוא סמיא גם בפעם השניה, והכי נמי לא שנא דהוי ליה להזכירו שיעשה, וכהאי גוונא דייקנא לעיל ריש פרקין:
פרק ד משנה ג
תי"ט ד"ה אין וכו' - והר"ב שהוסיף וכו'. אי משום דא לא קשיא דמה שכתב הר"ב אף על פי כן, אינו ר"ל אף על פי שהוא כן ושיודו רבנן דלא נחשדו, אלא פירוש אף על פי שיהיה כן, מה שאין אנו מודים בו, מכל מקום קורא שם שהרי אינו מפסיד, ואי הוו קאמרי טעמא דנפשייהו הו"ל למימר צריך לקרות שם ותו לא, דמה להו למימר ואינו צריך להפריש, דסתם קריאת שם הוי בלא הפרשה, אלא דלרבי אליעזר קאמרי ויהבו ליה טעמא דאין זו חומרא. ואם תאמר מאיזה טעמא יודה להו רבי אליעזר כיון שסובר דלא נחשדו. וי"ל מטעמא דכתב הרמב"ם [בפירושו], משום גזרת מעשר שני. אבל אי קשיא על הר"ב הא קשיא, דכתב דטבל מעשר עני הוא במיתה, ובש"ס דידן במכות (טז,ב) קאמרי בהדיא דאינו אלא לוקה, ומה לו לבקש טעמא דמיתה והרי בגמרא יהבינן שני טעמים דלא נחשדו, במכות (יז,א) משום דממונא דידיה, ובנדרים (פד,ב) משום דאי בעי מפקר נכסיה:
ואף הרמב"ם וכו' אבל צ"ע וכו'. מזל"ן להשיב בעד הרמב"ם דקשיא ליה דבש"ס דידן אמרינן דמעשר עני טבלו בלאו, והרי מצינו דרבנן לא גזרו בדמאי במאי דאיהו לאו, וכמו שכתב התי"ט בריש מכילתין, ואם כן אמאי גזרו על טבל דמעשר עני. לזה חידש על פי טעם הגזירה. ובמאי דכתיבנא תחזי דלא עלה על דעת הרמב"ם לסבור כהירושלמי, שהרי בהלכות מתנות עניים פ"ו שכתב שם דיני מעשר עני לא הזכיר בו אפילו מלקות, משום דלא מפרש הלאו דידיה, ואי דסבירא ליה כירושלמי לא הוה שתיק מאיסור מיתה דחמיר:
פרק ד משנה ד
הרע"ב ד"ה לא כו' - כמאכיל אורחיו וכו'. כן כתב הרמב"ם [בפירושו]. והר"ש כתב דפעמים שאינו טהור ואסור בתרומה ועני נמי שלא יטמא טהרותיו של חבירו. ובהכי מתניתין זו אף זו קתני, לא מבעיא תרומה דאינו איסור לאוכלה בטומאה אלא אפילו מעשר עני. אי נמי דחמיר וקדים קדים:
תי"ט ד"ה לתרומת וכו' - ומסיק וכו'. (ועיי"ל)[ועוד י"ל] דתני דקילי וכל שכן דחמירי:
ד"ה לא יטלם וכו' - אתיא כבית שמאי וכו'. כלומר דמשום האי סתמא הלכתא כבית שמאי דסתם לה תנא כוותייהו:
פרק ד משנה ה
ליקח ממנו. דסלקא דעתך אמינא בשלמא ברישא לא מהימן דלא בעי למיטרח, אבל הכא הא חזינא דטרח לאשכוחיה ואימא דליהמניה קמ"ל. והתי"ט כתב בדרך אחרת:
פרק ד משנה ו
תי"ט ד"ה הרי וכו' - ירושלמי וכו'. הא דלא מחלקינן דהכא מילתא דעבידא לאגלויי אבל בריש פרקין לא, היינו משום דמתניתין כוללת אף באורח שנטה ללון, ועוד דאם כן נהימניה אף אדידיה:
פרק ה משנה א
וחלה. הא דלא תני הכא אחד משלשים ושלש ושליש כדלקמן (מ"ב), שהרי גם חלה קרובה לשתים ממאה. יש לומר דבשלמא לקמן דכשניטל תרומה גדולה שנשארו תשעים ושמונה, המעשר הנשאר אינו דוקא עשר וכדכתב שם הר"ב ולחומרא לא דק, אבל הכא כשניטלה תרומת מעשר שנשארו תשעים ותשע נותן חלה יותר משני חלקים, ואי תני כדלקמן הוי לקולא ולקולא לא אמרינן לא דק, כדאמרינן גבי סוכה העשויה ככבשן (ח,א) ובכמה דוכתי. ועוד י"ל דיש הרבה שנותנים חלה אחד מעשרים וארבע כדתנן פ"ב דחלה מ"ז, ומשום הכי תני סתם וחלה:
הרע"ב ד"ה הלוקח כו' - כשהנחתום וכו'. בעי לאוקמי מתניתין אפילו בחבר, אבל רש"י בבבא מציעא (נו,א) פירש למידה גסה כדלקמן
מעם הארץ, וי"ל דהתם דאיירי בככרות מסתמא הוא פחות ממדה גסה, ולהכי פריש ליה בעם הארץ:
תי"ט ד"ה הרי זה וכו' - ולא ידעתי וכו'. ולי נראה דבשלמא לקמן שכבר יש צד אחד שיש בו דבר קדש צריך לפרש מקום הקביעות, אבל
הכא שהוא תחילת המעשר לא צריך להאריך אלא בזה הצד. ואחר כך תנן בצפונו או בדרומו, כלומר אם קבע הקודם בדרום יקבע זה בצפון ואם האחד בצפון יקבע זה בדרום:
ד"ה ושאר וכו' - ולא שיפרישם וכו'. ולא קשיא אמאי דאמר לעיל דהתם איירי במציעות ההפרשה אי הויא בפועל או במעשה, והכא איירי בטעם הדבר למה אינו מפרישה ונותנה לכהן מיד:
ושתי קביעות וכו'. ומה בכך כיון דלא טרח במעשר. ונראה לי דלהורות באו שהעיקר משום תרומת מעשר ולהכי הקדימה:
פרק ה משנה ב
אחד משלשים. הא דנוטל הכי ולא דיו שיאמר על כל הכרי אחד ממאה ממה שיש כאן חולין וכו', הוא משום דטורח גדול הוא לחלק מאה חלקים, והא דתנינן קל טפי. ואל תשיבני דאין זו נטילה בפועל ואין כאן טרחא שהרי לסוף צריך לחלק הכל בשעת נתינה, ומשום הכי ביקש לו התי"ט דרך יותר קל בעיניו כדכתב בד"ה נוטל אחד וכו':
תי"ט ד"ה נוטל אחד וכו' - עשירית וכו'. מלישנא דמתניתין דקתני כאחת לא משמע כן, ואף לא מפירוש הר"ב שכתב ד"ה הרי הוא וכו' בצד שני שלישים שעמו:
ד"ה זה שעשיתי וכו' - וכלומר כו'. ובהכי נראה לי שיש לתרץ אמאי לא תני הכי, שניים ממאה ממה שיש כאן הרי הוא תרומה והשאר מעשר ושאר מעשר סמוך לו זה שעשיתי מעשר וכו', אלא כיון דתרומת מעשר צריך להיות בעין יפה והיא היא הרבותא דמתניתין, להכי אקדים יתיה. אי נמי י"ל משום דאיכא עין רעה ועין טובה ולא פסיק ותני כך וכך תרומה אלא תני מילתא דשויא לכל מידות, אבל בתרומת מעשר צריך שתמיד יאמר אחד ממאה, ומשום הכי לא תני ושנים תרומה אלא והשאר, להורות דאתרומה גדולה לא קפדינא. אי נמי התקינו שיאמר כך כדי שיהיה היכר ואין מקדימין תרומת מעשר לתרומה גדולה, כי בשינוי זה יתנו לב על הדבר:
פרק ה משנה ג
הרע"ב ד"ה ומן הצוננת וכו' - ובדמאי התירו וכו'. התנא המתין עד הכא ולא תני לה גבי הקלין שבדמאי (פ"א מ"א), לאשמועינן אגב אורחיה כחו דרבי מאיר, דאף על גב דאית ביה תרי רעותי דרע על היפה ודספק חיוב ופטור, אפילו הכי מיקל:
ד"ה ואפילו וכו' - ונמצא וכו'. דדוקא מן הרע על היפה הקילו, משום דבודאי מותר בדיעבד, אבל בפטור על החיוב לא, שכן בודאי אפילו בדיעבד לא מהני, כדתנן פ"ק דתרומות מ"ה:
תי"ט ד"ה ומן וכו' - וכוותה וכו'. ואפילו הכי כתב הרע"ב סבר לה כרבי אלעאי, משום דאיהו מפיק ליה מקרא בבא מציעא (נה ונו), וכדאייתי התי"ט התם בסוף פ"ב דתרומות:
פרק ה משנה ד
הרע"ב ד"ה פלטר וכו'. בבבא מציעא פרק הזהב (נו,א) פי' רש"י וז"ל, פלטר, הוא לענין ככרות כסיטון לגבי תבואה לוקח ככרות הרבה ומוכר לחנוונים ולנחתומים, ע"כ. וקשה לי דאם כן מאי האי דקסבר רבי יהודה מאחד על הכל משום דפלטר מחד נחתום זבן, ומה בכך והרי הנחתום הוא קונה מהפלטר, וצריך לומר דשני מיני נחתומים הם, אחד המוכר לפלטר במדה גסה ואחד הקונה מן הפלטר ומוכר מעט מעט, וכן חילק הר"ב לעיל ריש פרקין דאיתא נחתום דמדה גסה ודמדה דקה:
תי"ט ד"ה רבי יהודה אומר וכו' - והלכה כרבי שמעון וכו'. על הר"ב אין שום קושיא, דהא קדים ואמר (מ"ג ד"ה ומתיר בחלה), דכולי עלמא מודו בחלה, ואהא מסיק ואמר הלכה כרבי שמעון ופשוט הוא, אבל בהרמב"ם אינו כל כך מרווח דלא הזכיר שום דבר מרבי שמעון אלא כתב סתמא והלכה כרבי שמעון. אך י"ל דלא חש לזה דהא לא פירש טעמא דרבי שמעון מאי טעמא אסר בתרומה אלא הניח הדבר כנראה מפשטא דמשנה וכאילו בתרומה מודי לרבי יהודה, ולכן מ"ש הלכה כרבי שמעון על כרחך בחלה, תדע דמנא לן לפסוק כרבי שמעון כנגד רבי יהודה והא כללא בידן רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה, אלא ודאי דלא נחית אענין דתרומה דפליגי רבי מאיר דהא הניחו לכללין:
פרק ה משנה ה
פרוסות. לא מבעיא פרוסות דהוי דבר מועט, אלא אפילו פלחי דבילה דהוי חשוב יותר, ודוקא פלחי דלאו איהו חלק טוב כדמייתי התי"ט לעיל פ"ג מ"א (ד"ה והרוצה) משם הרמב"ם:
פרק ה משנה ו
הסיטון. נראה לי דבין לרבי יהודה ובין לרבי שמעון דלעיל משנה ג' אין הנחתום נאמן לומר בסיטון משל אחד הם, משום דסיטון דרכו לקנות הרבה ונחתום לוקח פחות ממנו:
פרק ה משנה ז
אפילו משתי קופות. משום אפילו זה (ודלאחרים)[ודלאחרות] נקטה האי בבא דבלאו כן היא פשיטא:
פרק ה משנה ח
אף על פי שאמרו. פי' אפילו הכי לא קנסינן ליה לעשר מכל אחד ואחד:
הרע"ב ד"ה אלא וכו' - תקנה וכו'. דשמא יעשר מן הפטור על החיוב:
פרק ה משנה ט
תי"ט ד"ה רבי אליעזר אוסר וכו' - וכל שכן וכו'. ויש לדחות ולומר דדוקא בשני כותים פליג רבי אליעזר, דכיון דהם שנים חיישינן לשמא עישר האחד והאחר בחזקת כותי דמוכר טבל, אבל בכותי אוקימנא אחזקתיה דטבל הוא. והכי מוכח מדתני האי בבא דשני כותים, ורבי אליעזר אוסר משל כותים על של כותים:
פרק ו משנה א
הרע"ב אמר רבי יהודה, - אימתי וכו'. מן התוספתא (פ"ו מ"ו) נראה בפירוש דרבי יהודה קאי (אר"י)[אמקבל], ועיין בהר"ש שמיישבו: תי"ט ד"ה מן העכו"ם וכו' - לכאורה וכו'. וי"ל דהואיל דכותים לא חיישי אלאו דלפני עור ומוכרין טבל וכמ"ש הר"ב לעיל (פ"ה) משנה ט', סלקא דעתך אמינא דכל היכא דאפשר לתקוני מתקנינן וליעשר המקבל, קמ"ל דאפילו הכי לא יעשר, וכל שכן במקבל מעכו"ם דידוע שלא מעשר: ד"ה לפניהם וכו' - ועל תנאי וכו'. ואף על גב דאינו חייב לעשר מכל מקום כיון דלא נותן לו דבר קצוב שמא יחשוב שכבר תיקנו המקבל. ועוד נראה לי דאי לא יחלק לפניהם תורם כחוכר (עי' ר"ש מהירושלמי מעשרות פ"ג סה"א), דאי אפשר לגורן שתעקר וכו'. אי נמי יש לומר דמתניתין טעמא קאמר דהואיל דסתם מקבל מחלק לפניהם לכך לא יתרום שבעל הבית שם לראות החלק המגיעו, מה שאין כן החוכר דאינו שם דיש לו דבר קצוב:
פרק ו משנה ב
הרע"ב ד"ה החוכר וכו' - ותשאר וכו'. בבבא מציעא (קא,א), ותהיה ברה בידו, פי' שיטרח עד שיקח אותה שתהיה ברורה שלו:
תי"ט ד"ה החוכר וכו' - לא פירשה וכו'. פשוט הוא שדינם כישראל: ד"ה מעשר וכו' - שלא ישכרו וכו'. פי' יחכירו:
לא אסרו וכו'. יותר מפורש ממשנתינו דאין איסור לחכור מדתני החוכר:
פרק ו משנה ג
תי"ט ד"ה אף וכו' - ועוד וכו'. ובהכי דייקא מלת אף:
ד"ה שעל מנת וכו' - סתמו וכו'. ולזה כיון באמרו שעל מנת כן באו, פי' וסתמו כפירושו:
פרק ו משנה ד
תי"ט ד"ה רבי ישמעאל אומר וכו' - כתב הר"ש וכו'. ובהא פליגי דרבי ישמעאל סבר כיון דאין יכול למכור מסתמא אין דעתו עליו. [הגה, ר"ל אין דעתו לטרוח לעלות לירושלים, ומ"ש התי"ט דאין מעשר שני נמכר בירושלים תיבת בירושלים ט"ס הוא, כי אף חוץ לירושלים אין מוכרין, והכי איתא בר"ש, ובירושלמי אין דעתו לטרוח מסתמא, ע"ש]. וחכמים אומרים כיון דיכול לעלות ולאכלו דעתו עליו, ומטעמא דרבנן נשמע טעמא דרבי ישמעאל:
פרק ו משנה ה
תי"ט ד"ה כשם וכו' - שזהו לשונו וכו'. אין צריך לומר זו דבפירוש דבר הר"ב, לא קבל קרקע אלא אילנות ורבנן לא עבדי זיתים וכו', זיתים דוקא דמשני ולא כתב אילנות כדפתח ברישא, משמע דדוקא חשיבות דשמן הוא כדכתב הרמב"ם, ותו דלא הו"ל להר"ב לומר אלא דהכא לא קבל קרקע אלא אילנות ותו לא:
ד"ה למחצית וכו' - היינו לעיסקא וכו'. ורבותא היא לא מבעיא כשישראל עשאן שמן אלא אפילו כשהכהן כבר השמן עשוי בידו, דסלקא דעתך אמינא שהקנהו זכות גם במעשר ליתנם למי שירצה, קמ"ל שהם לבעלים. ומה שאמרתי שמסר לו השמן לא שהכהן עשאו שמן אלא שאמר לו אחרי היותו שמן הרי הוא בידך לעיסקא:
פרק ו משנה ו
הרע"ב ד"ה לא וכו' - המעטן וכו'. פי' אותה הזיעה שמכשיר אותה לטומאה דהיינו משתגמר מלאכתן, כדרבן גמליאל פ"ט מ"א דטהרות דהלכתא כוותיה:
פרק ו משנה ז
הרע"ב ד"ה המעשר וכו' - מתקן וכו'. פי' בלי חילוק חלקו לבד אלא הכל מעורב, וזהו החילוק שבין הר"ב להרמב"ם:
תי"ט ד"ה וחלקו וכו'. ולי קשה יותר מזו, כיון דמעיקרא בצרו הכל ביחד למה נחייב את המעשר בתרי חיובי, ולמה לא יספיק לתקנת שלו בכל תיקוניו, שהרי דמאי הוא בכלל ודאי, ואם כן כשיחלקו יתקן את שלו ודיו. ואי לאו דכתב הר"ש דרבי יוחנן לטעמיה, הוה אמינא דמשום קנסא נגעו בה וכדכתב הראב"ד סוף פ"ט מהלכות מעשר, משום דנשתתף עם עם הארץ. ונראה דמה שאמר המעשר מעשר וכו', אינו לחיוב אלא ר"ל שיכול לבא לידי כך, כגון שכבר עשה את שלו קודם הדריכה בגת שאז יחוייב גם לתקן דמאי כשיחלוק היין:
אבל הרמב"ם וכו'. ולדידיה מתניתין דייקא דהכי פירושו, מתקן את שלו, היינו החצי שחלק בפועל לעצמו וחלקו הוא חלק חבירו דחיישינן שמא יחזור להיות חלקו כשיחלקו היין. ולר"ב שלו, היינו שיתקן החצי שלו ככל תיקונו תרומות ומעשרות, וחלקו קרי לחצי האחר מפני שאינו מוציא תרומה גדולה ולא מעשר ראשון:
פרק ו משנה ח
באריסות. תלתייהו צריכי, דאי לא תני אריסי הוה אמינא דהואיל דקבלו השדה על שניהם הוי ליה כאילו התנו מעיקרא דזה יטול חטים וזה שעורים, ואי לא אשמועינן שירשו סלקא דעתך אמינא דירושה דאורייתא הויא כאילו כבר בא לידו (כדכתב הר"ב סוף משנה י'), וחזר ונתערב דלית ברירה, וכמו שכתב התי"ט להרמב"ם סוף המשנה הקודמת, ואם כן דילמא דאפילו חטים בחטים אסור. ואי לא תני שנשתתפו הוה אמינא דכיון דחלקו וחזרו ונשתתפו גרע מירשו, קמ"ל דאפילו הכי מותר חטים בחטים. ואי איירי בשותפים בעלמא י"ל דקפדי טפי אהדדי יותר מאריסים, ואפילו חטים בחטים הוה אמינא דאסור:
הרע"ב ד"ה טול וכו' - שחלקו וכו'. ומשום הכי לא תני שם קצירה במתניתין אלא שדה סתם, ולעיל תנן שנים שקצרו:
תי"ט ד"ה טול וכו' - חטים ויין וכו'. עיקר הסיום חסר שכן כתב הר"ש, ואפילו הכי יין ושמן אסור, ור"ל דאי הוה תני ברישא ענבים הוה אמינא דיין ויין אסור, פי' אם אמר שם יין וה"ה חטים, ודווקא באומר קמה וענבים הו"א דמותר משום דהתם במחובר ואמרינן זהו שלו, משום הכי תני חטים ויין ואפילו הכי יין ושמן אסור:
אלא אף וכו'. חידשו שחידשה מתניתין בסיפא בצד האיסור, אבל הכסף משנה איירי ברישא בצד ההיתר, דרבותא הוא אפילו למ"ש שהחמירו שאפילו לצורך אין מוכרים טבל כדכתב הר"ב לעיל משנה ח' דפ"ה, וכותיה מסתברא מדתנן האי דינא הכא דבין משנה ז' דקמיה ובין משנה ט' דבתריה איירי בחבר ועם הארץ: