אור ברסלב

קול הרמז זרעים· רבי משה זכות

פאה

ברכות

פרק א משנה א

והראיון. אמרינן בפ"ק דחגיגה ד"ז ע"א, מאי והראיון, פי' רש"י ולא תנא והראייה דלהוי משמע דמי עולה (פי' עולת ראיה). ואמר רבי

יוחנן ראיית פנים בעזרה, והיינו פירוש ראשון דפי' הר"ב. וקשה לי דא"כ לא הוי דומיא דשארא דתנן במתני', דלכולהו לית שעור מדאורייתא ואית מדרבנן, דאף הבכורים אית להו אחד מששים כדכתב הרמב"ם ז"ל, דמש"ה מייתי הר"ב פי' השני משום דהראיון כולל לכל בין לראיית פנים בעזרה בין לעולת ראייה, משא"כ ראייה דאיהו דווקא על הקרבן. והאי הוי גמ"ח דבגופו לית ליה שיעור מדרבנן אבל לצד גמ"ח בממון ישנו:

הרע"ב ד"ה וגמילות חסדים, - דבגופו וכו'. פי' דבכל דהו שקיימיה יצא לאפוקי בממונא דחייב בחומש. וכן נמי בתלמוד תורה בכל שהוא יצא, וכדקי"ל (מנחות צט,ב) קרא קריאת שמע ערבית ושחרית קיים (יהושע א,ח) לא ימוש ספר התורה וגו', ובהכי אין להם שעור דמתניתין שוה בכל הנשנה בה:

תי"ט ד"ה אלו דברים וכו' - כגון עפר סוטה וכו'. דאין לומר תנא ושייר, דהא תנן אלו דברים. ואפילו לפי' התוס' באלו נערות (מא,א ד"ה אי), מ"מ תנא ושייר תירוצא דחיקא היא, עיין בכללי הגמרא למהרי"ק ז"ל (שער ג פ"ב):

מפני המחלוקת וכו'. בפי' התוס' שהביא התי"ט לקמן מפ"ק דחגיגה ד"ו ע"ב (ד"ה שאין), מפני המחלוקת, דיש שלשה חילוקים עין טובה ורעה ובינונית. א"נ מפני המחלוקת דפ"ד מ"ה דתרומות, המרבה בתרומה רבי אליעזר אומר וכו', ע"ש. ולפי' הראשון מחלוקת לשון חילוק כדאמרינן פ"ק דמציעא (ז,ב) מחלוקת כששניהם אחוזים בתורף שר"ל חלוקה, ולפי' השני כמשמעו:

בפ"ד דתרומות וכו'. חוזר והוסיף חייב במעשרות:

מיהו קשיא וכו'. ומזל"ן דלא קשיא, חדא דרבי אליעזר סבר בפ"ד דתרומות דהמרבה בתרומה יותר על עשרה דהוי חולין טבולין, וכיון דרבי אליעזר סבר ליה הכי מש"ה לא תני תרומה במתניתין, דתנא לא תני אלא מילי פסיקי לכו"ע כדפרי' התוס' ולרבי טרפון ולרבי עקיבא דצריך שיור שיריים ואם הוסיפה גם בתרומה הויא עבירה, וא"כ משכחנא תוספת בעבירה משא"כ בשאר הנשנין, ולפי זה מה שכתב הר"ש בפי' השני במפני

המחלוקת, ר"ל ועי"ל פי' שני שיהא אותו שאמרנו דה"מ לשנוי נכון והיינו דפאה מותר בכל תוספת משא"כ בתרומה דתוספת כל הכרי אסור:

ד"ה שאדם וכו' - מנהג הטוב וכו'. פי' דהיינו טוב לשמים ולבריות: ד"ה כבוד וכו' - למען וכו'. ומשום הכי נקטינהו תנא בהאי סדרא דפשיט בקרא קדים דכבוד אב ואם בהדיא כתיב ביה יאריכון ויטב, ובגמ"ח נמי קרא כתיב, ובהבאת שלום היא אסמכתא, ותלמוד תורה נקט בסיפא דשקול כנגד כולם:

פרק א משנה ב

אין פוחתין. הא דלא מחלקינן הפאה לשלשה עניינים כתרומה, משום דלשיעור דתרומה אית רמז בקרא, ועי' פ"ד מ"ג דתרומות. והיינו דקתני, ואעפ"י שאמרו שאין לפאה שיעור, דמשנה יתירה היא. אלא נראה לי דהכי פירושו, אעפ"י שאמרו אין לפאה שיעור, פי' אפילו רמז מ"מ הכל וכו', פי' עין יפה יוסיף. ובזה נוכל לתרץ עוד, דלא תני תרומה לעיל, משום דיש לשיעורה רמז בפסוק:

תי"ט ד"ה לפי גודל וכו' - שלא יפחות וכו'. כן פי' בעל הערוך. אבל תמיהת התי"ט אינה תמיהא, דקמ"ל דיתן כברכת ה' אשר נתן לו.

ועוד דאלת"ה ליתני אין פוחתין לפאה מששים ודיו, דשפיר הוה משמע בין בשדה גדולה ובין בקטנה:

ד"ה ולפי רוב וכו' - העתיק וכו'. גם הערוך (ע' ענוה) ל"ג רוב. ולגרסת ענבה פי' פירוש שני וז"ל, פי' אחר קשירת הדבר הפרוד בלשון הקדש קרי עניבה:

פרק א משנה ג

הרע"ב ד"ה מתחלת וכו' - שדך לקצור וכו'. ושם פאה מיקרא אחר קצירת כל השדה:

תי"ט ד"ה אם וכו' - וקשה דליתני וכו'. מזל"ן דאדרבה לא שייכא לשון נתינה בדבר מועט ויותר צודק שיור:

ומבקש להוסיף וכו'. לא ידענא אמאי נקט קלח:

שלא נתן וכו'. פי' באמצע שהניח מלהשלים עד ששים. ועוד י"ל דנקט שיור לאשמעינן דאפילו שייר בלא כונה אפילו קלח אחד מצי למסמכיה לפאה, ואי לאו אין כל שבתחלה ובאמצע אלא הפקר:

תי"ט ד"ה ומכניסו וכו' - טעמא במכניסו וכו'. מזל"ן דמתני' אשמועינן אגב אורחא טעמא דמילתא, דהיינו משום שאינו מתקיים:

פרק א משנה ד

ד"ה בכלל וכו' - כשישלמו וכו'. לא ידעתי מה תיקן בזה דפשוט דצריך להיות בהם כל החמשה תנאים, וכי משום דאתי מדרשא תיסק

אדעתין דחמיר מן השאר, ומאי קמל"ן התנא:

דהא ודאי וכו'. דבריו נראים יותר תמוהים, דאי ודאי נשלמו כל התנאים אמאי כתיב בארצכם לאתויי קטניות, וי"ל דאיצטריך דלא תימא דוקא שבעת מיני דגן לחייבו בפאה:

ובכף נחת כו'. נראה דקלסיה התי"ט להאי פירושא, ולא נהירא חדא דאי באילנות יש הרבה וכן כתב הרמב"ם פ"ב ממתנות עניים ה"ב, כל

הדומה לקציר, ואי בירקות פשיטא דליכא אלא תבואה וקטניות שהרי הירק נתמעט:

כי אם בתבואה וכו'. ומזל"ן דתנא רמיז להא דירושלמי דלעיל (ה"ד), קטניות מנין וכו', דקשה דכיון דנפקא (ויקרא יט,ט) מארצכם דלמא אף ירקות, אלא דבעינן דומיא דתבואה דנפקא (שם) מבקוצרכם, ולכן הדרי תנייה תבואה וקטניות לרמז דשקולים הם בקרא. ולפי זה פי' דמתני' לענ"ד והתבואה והקטניות בכלל הזה, כלומר נכנסים בכלל הזה, ואשמועינן הקטניות כדפי'. א"נ אשמועינן דאפילו שדה המנומר חייב שנלקט בזמנים שונים, מ"מ סתמייהו דתבואה וקטניות להלקט כאחת לאפוקי תאנה:

פרק א משנה ה

תי"ט ד"ה האוג וכו' - הרע"ב והרמב"ם פי' שהוא וכו'. ומשום הכי לא הביאו בחיבורו בפ"ב ממתנות עניים ה"ב. וקשה לי אמאי תנייה בהדיה אילנות, אם לא שנאמר לפי שהוא כאילן קטן כאשר שמעתי:

פרק א משנה ו

הרע"ב ד"ה ונותן וכו' - ובא הלוי וכו'. עיקר פסוק זה נדרש בספרי לפטור לקט שכחה ופאה מן המעשרות, ומשום הכי נקט ליה הר"ב גבי הפקר לרבותא, דבפאה יד העני ובע"ה שוים בהכרח, דצריך ליתן לו הפאה, אבל הפקר מצי למהדר ולמזכי לנפשיה ולא הוו שווין, וקמ"ל דאפ"ה פטור הואיל ויש כח שוה לכל לזכות בו. ובהכי אצטריך לאשמועינן האי בבא, ובבא דבהמה אשמועינן דאכילת הבהמה לאו איקרי אכילת קבע ואפילו טובא, ומשום הכי תני בהמה חיה ועוף, שר"ל אפילו לשלשתן יחד:

תי"ט ד"ה נותן וכו' - נראה לומר דסמך וכו'. כש"כ הוא, דפאה צריך להפריש אע"ג דרחמנא זכינהו לעניים, וכש"כ היכא דאיהו המזכה בהפקרו, ומשום הכי קאמר ליה הר"ב בפאה וק"ו בהפקר:

פרק ב משנה א

לשחת מפסיק. חזר ואמר מפסיק, להפסיק בין דברי רבי מאיר לת"ק וחכ"א וכו'. קשה לי דחכמים היינו ת"ק כדמקשים בכל דוכתא,

ונראה לי דקוצר לשחת, לבהמה איכא בינייהו. דלת"ק שחת לבהמה לא הויא תחילת קצירה, והאי תנא איהו ת"ק דתוספתא (פ"א מ"ט) דמביא התי"ט בסמוך (מ"ב) דחשיב נמי קוצר לשחת. ורבי מאיר סבר כל דלשחת אפילו שחת לאדם דהיינו לקליות נמי לא הויא קצירה, והכי אמרינן במנחות עא,א. וחכמים סברי אפילו לבהמה נמי הויא קצירה אלא אם כן חרש דבהכי גלי דעתיה דלא נחית לקציר:

הרע"ב ד"ה שביל הרבים כו' - זוטר טובא וכו'. והראב"ד כתב בהשגות פ"ג ה"ג, אפילו יש לו ארבע אמות אלא שהשביל הוא דרך שבין שדות וכרמים ואינו דרך עוברי דרכים. ולא הבנתי דכש"כ שמפסיק. ואי השיג ע"פ שם שביל אישתמיטיה למרן בבבא בתרא משנה ז' גמרא ד"ק ע"א, דשם נראה כפי' הרמב"ם ע"ש. אבל אין להקשות להראב"ד דמאי שנא דרך יחיד משביל יחיד, דדרך הוא שהולך בו למקום אחד, ושביל דווקא לכרם אחר:

תי"ט ד"ה ואלו מפסיקין וכו' - גרסי' בוי"ו. והכי פי' בהפסקה זו מהנייא דלא תקדש אותה פאה להפטר מן המעשר כדכתב הר"ש, ובהכי

נסמכה שפיר למאי דסליק:

ד"ה והשלולית וכו'. פי' משום דנחל מושך והולך ושלולית הוא אמת המים, ואמרינן בב"ק סא,א, מאי שלולית אמר רב יהודה אמר שמואל מקום שמי גשמים שוללים שם (פי' רש"י שמתקבצין) רב ביבי אמר רבי יוחנן אמת המים שמחלקת שלל לאגפיה, ופירש"י שמשקים אותם ממנו והם עושים פירות, ותוס' פי' כשגדלה האמה מתמלאה מים בורות שיחין ומערות שמשקים בהם השדות. אבל בירושלמי (פ"א ה"א) אמר דשלולית מושך ונחל אינו מושך:

ד"ה ושביל הרבים וכו' - אבל ראיתי וכו'. והכי סדרינהו הרמב"ם בפ"ג ה"ג דמתנות עניים. והתוס' במנחות עא,ב (ד"ה הנחל) הכריחו גי' זו מדמקשים בה בירושלמי מה צריכה לומר, ואי גרסינן שביל הרבים ושביל היחיד לא מקשי מידי דלא זו אף זו קתני, אלא ודאי דשביל היחיד ושביל הרבים קתני, והשתא פריך שפיר ומשני להוציא הקבוע בימות החמה ולא בימות הגשמים, ע"כ. ובזה אתי שפיר דתני הקבוע בלשון יחיד, משום דעיקר החדוש הוא בשביל הרבים, דשל יחיד אי לא קביע תדיר פשיטא דאינו מפסיק, וקמ"ל דשביל הרבים אעפ"י דאיהו גדול לא מפסיק אי לא קביע, ולפי זה מוכרח לגרוס שביל היחיד ושביל הרבים:

ד"ה הקבוע וכו' - דלא קבוע וכו'. והרמב"ם הצריך באופן אחר, ע"ש: ד"ה והבור וכו' - שממה וכו'. אין דרך אדמה שממה להיות חרושה:

פרק ב משנה ב

הרע"ב ד"ה הוא נותן וכו' - בכלי שחופרין בו וכו'. שהוא המעדר, אבל הרמב"ם כתב שהוא שם המקום הקשה שצריך לעדר אותו בידים, אעפ"י שיש מפרשים שהוא מקום קשה בין שתי שדות, אבל הוא מפרשו שאינו מקום מישור אלא הר וגבעה. ונראה שהי"מ סברי שאם היה אותו המקום קשה בראש הר, דהוי הפסק שכיון שהוא ראש הר נראה שיניחו אותו כך ומפסיק. ובהכי איכא נפקותא בין יש מפרשים להרמב"ם דאלת"ה מאי בינייהו, ולכן הרחיב בו הדבור הרמב"ם באמרו, כך פירשו הקדמונים זאת ההלכה אבל אני אפרש בה פי' אחר וכו', שנראה דנחית לפסקא דדינא. והשתא דייקא לישנא דאעפ"י דקתני, דלכאורה הו"ל למימר, ואין הבקר יכול לעבור, דדווקא הכי לא מפסיק דאי יכול לעבור הו"ל כבור דלעיל ומפסיק, אלא הכי פי' לא מבעיא מקום מישור דודאי אינו מפסיק דסופו להחריש, אלא אפילו הר שחדודו זקוף דסד"א דלא יחרשנו דטרחא רבה היא, קמ"ל דלא מפסיק:

תי"ט ד"ה שאינה וכו' - אמת המים וכו'. ובהכי אתי שפיר דלא תני, רבי יהודה אומר אמת המים שאינה יכולה וכו', משום דקאי אמאי דכבר נזכר למעלה. והא דשאני משלולית לאמת המים, משום דלרבי יהודה דוקא גדולה מפסקת ולהכי מפרש מילתיה, אבל הת"ק דאפילו קטנה מפסקת תני שלולית. ואף לפי התוספתא דתרי מילי קתני מ"מ תנא ושייר ואההוא שיור קאי רבי יהודה:

אינו עומד באמצע וכו'. וכך הם דברי הרמב"ם שכתב, כי כשיהיה בצד אחד לא יוכל לשלוח ידו ולקצור בצד אחר. והשתא ת"ק ה"ק, אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת, פי' אם אינו עומד בתוכה אפילו מצד אחד, רבי יהודה אומר אם אינה יכולה להקצר בעומדו בצד זה אעפ"י שיכול לקצרה בעומדו באמצע מפסיק:

בדברי הר"ב וכו'. הר"ב נסמך על הרמב"ם, דטעמא דכסף משנה לא נהיר לפי התוספתא לפי' הר"ש, דבהדיא פליג ת"ק ארבי יהודה, אלא הטעם הוא מדלא הזכיר התנא מחלוקת דרבי יהודה לעיל גבי שלולית, א"כ מדשקלו וטרו בירושלמי אליביה, וכ"כ נמי בעל עץ חיים. והכסף משנה נראה דמפרש דר"י אף כתוספתא אתא לפירושי דאיהו גריס, אמר רבי יהודה, אבל הר"ש גריס, רבי יהודה אומר ולפלוגי אתא:

פרק ב משנה ג

הרע"ב ד"ה אלא גדר, - גבוה וכו'. כדתנן בפ"ד דכלאים משנה ג':

פרק ב משנה ד

תי"ט ד"ה ולחרובין וכו'. והר"ב פי' הרואין זה את זה האילנות עצמן, והוא יותר צודק:

פרק ב משנה ה

תי"ט ד"ה שני מיני וכו' - ואפשר וכו'. נראה שהכריחו לזה משום דתנן שני מיני חיטין, אבל אשכחיה דשעורין ושבולת שועל דשני מיני שעורים הם, והפול והספיר שני מיני פולין, דספיר הוא בערבי מאס והם קטנים מפולין, אבל מתניתין נקט שני מיני חיטים משום דלא אפשר בלשון אחר, דאי אמר שני מינין הו"א אפילו חיטים ושעורים כדקאמר ברישא:

פרק ב משנה ז

שדה שקצרוה הכותים. צ"ל אפילו מדעת הבעלים שמכרוהו להם וחזר ולקחה מהם, דאי בלי רשותו היינו לסטים. ולא מבעיא קאמר, לא מבעיא היכא דאיהו כבר סילק עצמו ממנה מדעתו אלא אפילו לסטים דבעל כורחו ולא עלה על דעתו להסתלק ממנה, ולא מבעיא לסטים דלא שכיח אלא אפילו נמלים דשכיח, ולא מבעיא נמלים שגונזים ומצניעים והוי נגד רצונו אלא אפילו הרוח דהכל נשאר שם, ואפילו בהמה, דאי דידיה היא הא נהנה במה שאכלה ואי דאחרים ישלמו לו אם ניזוק:

שחובת וכו'. משום האי טעמא לא ערבינהו דלא שייך אלא בסיפא. אבל הרמב"ם בפ"ב הי"ד הזכיר הטעם (גם כן) ברישא:

פרק ב משנה ח

קצרוה לסטים. שמא אם קצרו כותים חציה יתן פאה לכל כיון דלא מקרי נגד רצונו וכדפרישית:

פרק ג משנה א

הרע"ב ד"ה שבין וכו' - שחייבים בפאה וכו'. פי' מן התורה (פ"א מ"ה): ד"ה ב"ש כו' - ובזמן שהאילנות וכו'. פי' זה לגירסת הרמב"ם בירושלמי אבל גי' דידן פי' להפך, וה"ג הראב"ד (פ"ג ה"ט) והר"ש, והיינו דבמרוחקים אין הפסקתם ניכרת מפני פיזורם ונותן מאחד על הכל אך ברצופים יחד ניכרת שפיר הפסקתם ונותן מכל אחד ואחד:

מרוחקים זה מזה וכו'. והא דלא תנן ליה ברפ"ב בכלל המפסיקים, י"ל משום דאיכא בבא דמתני' דפליגי בה ובפלוגתא לא מיירי. אי נמי לא חשיב אלא המפסיקים מחמת עצמן לאפוקי דההפסקה מחמת ריחוק המקום:

תי"ט ד"ה מכל כו' - מלבן לשון זכר. כגון אבות ובכורות, הרב אבן עזרא ריש פרשת שמות (א,יד):

ד"ה ומודים וכו'. דרך כלל י"ל דלא גרעי בית שמאי מיחיד בין המרובים, וכשם שנזכרו דברי היחיד לשאם יאמר אדם כך שמעתי יאמרו לו כדברי פלוני שמעת כדתנן בעדיות (פ"א מ"ו) כך נזכרו דברי בית שמאי. ומינה דכשם דאפילו לבטלה נזכרו דברי היחיד ורבו בזה הפירושים, גם תנן במתניתין הודאת בית שמאי. ונפקא מינה אפילו לאותן דברי בית שמאי עצמן שידעו שקדמוניהם הודו בדבר ולא יחזקו במחלוקת, וזה נאמר דרך כלל. אבל הכא אפשר דאיכא נפקותא לדידן דמדברי בית שמאי נשמע לבית הלל, שכשם דבעשר אילנות לבית סאה הודו ב"ש במעורבין, כ"נ במרוחקים יותר מנ' על נ' דאמרי ב"ה מכל אחד ואחד אם יהיו מעורבים יאמרו דיתן מאחד על הכל דכשדה אחד דמיין. ועיין לענין זה עוד בפ"ק דסוכה מ"א:

ד"ה ראשי שורות וכו'. מזל"ן דלרבותא נקט ראשי שורות, דלא מבעיא אם המלבנות מעורבים אלא אפילו ראשי שורות המלבנות אע"ג דאיכא מלבנות באמצע דלא מתערבי:

מלבנות הבצלים וכו'. תמיה לי דהבצלים בין הירק הן ומאי טעמא קרי להני לבנים ולא לירק. וגם פי' דשדה לבן לא שייך התם דאין צל לא על הבצלים ולא על הירק וכולו הפך לבן:

פרק ג משנה ב

ושייר קלחים. לא קלח אחד ואחד מפוזרים אלא קלחים רבים במקום אחד וכך במקום אחר. וכן כתב הרמב"ם בפ"ג דמתנות עניים הי"א, שנשאר הלח מפורד מלבנות מלבנות מרוחקות זו מזו:

ומודים. פי' נמי במנמר, וכן כתב הרמב"ם בפ"ג הי"א, שדה שכולה זרועה מין אחד וכיון שהתחילו בה מקומות ליבש עקר או תלש מה שיבש וכו' אם היה דרך בני אדם [שם] לזרוע מאותו המין ערוגות ערוגות כגון שבת או חרדל הרי זה מניח פאה מכל מלבן וכו'. ובהכי אתי שפיר ומודים, דהוי מענינא דרישא:

הרע"ב ד"ה ושייר וכו'. בירושלמי מוקי מתני' ביבש מכאן ומכאן ולח באמצע, והכי דייק לישנא דשייר קלחים לחים, כ"כ ה"ר שלמה

שבילי"ו (בפירושו לירושלמי) הביאו הכסף משנה בפ"ג הי"ב:

תי"ט ד"ה המנמר וכו' - ובכלל ההוא וכו'. עיין מה שכתבתי שם ותראה דמה שכתב התי"ט מלאכה שאין צריכה היא זו, דכו"ע מודו דנותן בתחלה מן היבש על כולו לא נחלקו אלא על המשויר, שרבי עקיבא סבר מכל אחד ורבנן סברי דסוף הקצירה היא ונותן מאחד על הכל, בין על הנלקט בין על המשוייר, וכמו שכתב הראב"ד ולא נחלק על הרמב"ם בזה. ולא ידעתי מה ענין שיטה אחרת דכתב התי"ט בסמוך (סד"ה רבי עקיבא), שהרי הראב"ד לא השיג אלא על חלוקת לח מכאן ומכאן דלא שייכא ממתניתין, ועיין בפ"ג הי"ב דמתנות עניים בפי' הר"ש שבילי"ו: ד"ה בשנים וכו' - ואין להקשות השתא וכו'. עיין מ"ש התי"ט ריש מפנין (שבת פי"ח):

ד"ה מכל וכו' - והר"ב מפרש וכו'. גם אחד יכון שמוסב על המקומות, ואדרבה אין לשון אחת צודקת, דערוגה מאן דכר שמיה במתניתין:

פרק ג משנה ג

הרע"ב ד"ה המחליק בצלים וכו'. הכסף משנה הביא בפ"ג הי"ב

דמתנות עניים פלפול הר"ש שבילי"ו בפי' סוגיא דירושלמי ומפרש, דהמחליק בצלים היינו שעוקרן ומסיר הקליפות שאינו אוכל ומוציא אותם לשוק כדי שיאכלם כשהם לחים בעלים שלהם, עיי"ש, והסרת הקליפות נקרא מחליק:

ואית דמפרשי וכו'. משום דהרגישו דאי מלשון איש חלק חסר במשנה הנושא, המקבל החלקה, דהא תנן המחליק בצלים ולא תנן המחליק

בבצלים, דומיא דמחליק הנזכר פ"ד מ"ד דשביעית, דקתני ברישא המדל בזיתים, ומחליק דבתריה ר"ל במקום הזיתים:

המחלק וכו'. ויש לו דוגמא בפסוק (ירמיה לז,יב), לחלוק משם בתוך העם, עיין בספר השרשים (ע' חלק):

הרע"ב המחליק מאחת יד וכו'. לפי' הרמב"ם יד מתפרש מקום, כמו (דברים כג,יג) ויד תהיה לך, אבל לפי' הר"ב איני יודע לפרשה אם לא יהיה מלשון (בראשית מז,כד), וארבע הידות, שר"ל חלקים, דרישא הוא משני חלקים לשוק ולגורן, וסיפא מחלק אחד:

תי"ט ד"ה המחליק וכו'. גם המחליק דסיפא לא אתי שפיר לפי' השני שאינו מחלק חלק חלק כבדרישא, אם לא שנאמר דבתחלה תולש חלק אחד ומניח חלק אחד, אלא שכולו לענין אחד. וגם ההיא דשביעית נוכל לומר שכיון שהם שלשה מיקרי חלק, ור"ל חלק נשאר נטוע וחלק תלשו, ומ"מ לשון ראשון שייך התם טפי. ולפי' השני אשמעינן מתני' דאע"ג שהחליק בזמנים שונים אין הזמן מפסיק כיון שכולו לענין אחד, ולפ"נ ע"כ שמחליק דסיפא לשון חילוק:

ד"ה והמחליק וכו' - כמו בד"א וכו'. פי' בד"א שנותן לאלו לעצמן כשמחליק ממקומות רבים, אבל המחליק ממקום אחד נותן וכו'. והא דלא תני ליה הכי נראה משום דבעי למסמכיה למדל, דדוקא מדל לשוק דוגמא דמחליק, אבל המדל לבית נותן מן המשואר על הכל, דהכי אמרי בירושלמי. והא דלא אקדים המחליק למדל הואיל דשייך לרישא טפי, לאסבורי לן טעמא דמילתא דדוקא מדל שהוא עראי פטור אבל המחליק מרוח אחת נותן מאחד על הכל, ותרתי אשמועינן חדא דחלק המחולק לא נפטר כדהמדל, ועוד דאינו נותן ממנו לעצמו אלא מן המשואר על הכל:

פרק ג משנה ד

מלבנות. ירושלמי (ה"א), בית שמאי מודו לרבי יוסי שאין דרך בני אדם להיות מכניסים בצל בין הירק רבי יוסי לא מודה לבית שמאי

שכן דרך בני אדם להיות מכניסים זרעים בין האילנות, ע"כ. פי' דמלבנות התבואה שבין הזיתים מודה רבי יוסי שנותן מאחד על הכל ולא כבית שמאי דאמרי מכל אחד ואחד, ובזאת הסברא נאמר דאצטריך מתני' דלא תימא דמודו רבנן לרבי יוסי בבצלים שאין דרך בני אדם וכו':

פרק ג משנה ה

האחין שחלקו. אעפ"י שאם לא מת האב לא יתן אלא פאה אחת:

שדהו. שנשאר שלו ולא מכרה:

פאה לכל. פי' פאה מאחד על הכל, אע"ג דלגבי לוקח כל קלח חשיב כשדה אחת, שאני המוכר שהוא בעל הקרקע ולגבי דידיה הכל שדה

אחת:

תי"ט ד"ה בזמן וכו' - ותחלת דברי הר"ב וכו'. ומזל"ן דקאי אמתני', והכי פי' אימתי נותן הלוקח כשלא שייר בעל השדה, כלומר שחלק הקלחים שמכר לא מקרי שיור, דהיינו דאיהו לא התחיל עדיין לקצור, אבל אם שייר פי' שהתחיל כבר לקצור שאז הקלחים הם מן החלק המשוייר, הוא נותן פאה לכל, ר"ל ממה שנשאר לו בשדה. ולא צריך לפרש כן בפירוש דשאני הכא מהנ"ל קצר חציה ומכר חציה, דהתם בהדיא תני שכל החצי האחרון נמכר אבל הכא דמיירי במכירת קלחים מצינן שפיר למימר דגם בחלק המשוייר שממנו מכר נשארו לו הקלחים, וכש"כ דתנן בתוך שדהו, דמשמע שהקצוות הם דבעל השדה:

פרק ג משנה ו

הרע"ב ד"ה ובבכורים וכו' - בבכורי חטה וכו'. דייקא דקתני כל שהוא, גמרא ב"ב דף כ"ז:

תי"ט ד"ה כל שהוא כו' - לפי שיש וכו'. אין מקום לטעות זה, אלא נראה דאין הר"ב פוסק דאין הלכה כרבי עקיבא, משום דסבר דאף זה נקרא מחבריו, דאלת"ה הו"ל לפרושי הלכתא כמאן כדרכו:

פרק ג משנה ז

הכותב. לא תנא המחלק נכסיו או הנותן, חדא לאשמעינן דדוקא בכותב שמקנה המתנה מאז משעת הכתיבה עודהו חי אז בעינן שיור, אבל המחלק בפיו לאחר מיתה שאומר תנו כך וכך לפלוני לאחר מותי לא בעינן שיור, ואפילו עמד אינו יכול לחזור. עיין בב"י חו"מ סי' ר"נ: שכיב מרע. קציר ורמי בערסיה, והיינו שכיב מרע:

כל שהו מתנתו מתנה. לא תני דבריו קיימים, משום דקי"ל מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין, ולהכי תני מתנתו מתנה, כלומר שצריך שתהיה כסתם מתנות דבעו קנין, ואע"ג דהאי מתניתין מקומה בפ"ט דב"ב, נקטה הכא אגב דכל הני דקרקע כל שהוא. וגם נוכל לומר דנקטה הכא למסבר טעמא לרבי עקיבא דאמר דקרקע כל שהוא מקרי שדה, דה"נ מצינו בכמה מילי דקרקע כל שהוא חשיב לאינשי. ועוד נלע"ד שאפשר לומר דהכא איירי בעמד מחליו, דאשמועינן דאם שייר לא חוזר משום דכמתנת בריא דמייא, והיינו דקתני מתנתו מתנה כלומר כחשובה שבחשובות, והתם מיירי בלא עמד, ואשמועינן דאם לא שייר אין לו ממש בדבריו אף ע"ג דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמי, אבל אם שייר אע"ג דקנו מיניה ואין קנין לאחר מיתה א"ה מתנתו קיימת פי' אפילו לאחר מיתה, והיינו לישנא דקיימת דתנן התם. א"נ הכא מיירי בנותן לאחד והתם מיירי בנותן לרבים, וכן תנן התם שכיב מרע שכתב נכסיו לאחרים, ויש הרבה חילוקי דינים ביניהם, עיין בב"י סי' ר"ן. וגם לישנא דשכיב מרע שכתב משמע דמת, והכא תני הכותב שהוא תואר למי שיש כח לכתוב עדיין וזה לפ"א: אבדה וכו'. מקולי כתובה הוא זה, דבשארי בעלי חוב לא נאמר שמחלו אלא אם כן פירשו כך בפירוש. פרק יש נוחלין קלב,ב:

הרע"ב ד"ה שייר וכו' - דהוא הדין מטלטלין וכו'. חוץ מכתב לאשתו קרקע כל שהוא דקרקע דווקא, כדאמרינן בב"ב קנ,א, לא עשו מטלטלין שיור אצל כתובה, דכתובה גביא ממקרקעין בימי המשנה: ד"ה מתנתו כו' - אם קנו מידו וכו'. דמתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין, כ"כ הר"ב בפרק מי שמת (ב"ב פ"ט מ"ו):

פרק ג משנה ח

בן חורין. אבל בנכסים חוזר אם עמד:

פרק ד משנה א

מוריד. וירושלמי מסיק דלעולם ההוצאה של בעל הבית, וזהו דיוק לשון מוריד:

לבוז. שיקח כל אחד מה שיכול. הרמב"ם:

הרע"ב ד"ה אפילו וכו' - קאי בפאה וכו'. אבל בדלית ודקל לא יורד ויזרוק בפניהם כדי שלא יכו איש את רעהו, וא"נ משום ביזוי אוכלין:

פרק ד משנה ב

תי"ט ד"ה ואחד כו' - כך מצאתי וכו'. גם הר"ש הזכיר זה, ומשום הכי הוצרך לשנותו, דלא תימא דווקא כשהוא ראוי לבוז שומעין לו משום דלהלכה נתכוין, אבל חולה או זקן דלכבוד עצמו דורש אימא לא קמ"ל. ומינה נילף לרישא דאפילו האומר לבוז חזק ובריא והתשעים ותשעה זקנים או חלושים שומעים לאחד שאמר כהלכה:

פרק ד משנה ג

וכן בלקט. אע"ג דליכא כל כך הפסד לעניים אחרים בהם כמו בפאה שרובה במקום אחד ואם אחד יפיל עצמו עליה יפסידו חבריו, משא"כ בלקט ושכחה המפוזרים הנה והנה, ואפ"ה קנסינן להו:

תי"ט ד"ה נפל וכו' - לשתי בבות וכו'. אין זה הכרח משום דלא ערבינהו, דטעמא מפני דבלקט ושכחה לא שייכא בבי קמאי. א"נ משום דבבא תניינא אית קנין אלא דלא תקינו ליה רבנן משא"כ ברישא. וטעמא דהרמב"ם מסתבר דכיון דהכל קנס מה לי רישא מה לי סיפא, ומתניתין בדיוק דרישא קאמר, אין לו בה כלום, פי' אפילו מה שכבר נטל והיה שלו, ובסיפא קמ"ל דאפילו כל מה שרצה ליטול הוא שלו מדין קנייה, דהיינו מה שבארבע אמות ומה שכבר לקט מ"מ הפסיד הכל:

פרק ד משנה ד

במגלות וכו'. התבואה במגלות והאילנות בקרדומות:

פרק ד משנה ה

הרע"ב ד"ה שלש וכו'. הערוך (ע' אבע) פי' שלש עתים, ורש"י בישעיה פסוק (א,ח) כמלונה במקשה, שתרגומו במקשייא בתר דאבעיוהי, פי' רש"י לאחר שלקטוהו והוא לשון משנה שלש אבעיות ביום. פי' זה נכון שעניינו לקיטה כחיפוש מחיפוש:

ד"ה שלא יפחתו וכו' - אין פוחתין וכו'. פי' לא כרבן גמליאל דאמר שלא יפחתו הא אם רצו מוסיפין, ולא כרבי עקיבא דאמר שלא יוסיפו הא אם רצו פוחתין:

תי"ט ד"ה היו וכו' - על שם וכו'. אם נקרא המ"ם בפתח על משקל מפקידים, ר"ל היו גורמים לעניים ללקט, אלא שהוא כפל שאח"כ תנן ונותנין פאה. ונראה דלשון לקט דווקא נקט על הלקט הנושר שהיו העניים הולכין אחריהם בכל אומן ולוקטים הלקט ובסוף כל אומן לוקחים פאה ובזה יקל וייטב לעניים:

ד"ה מכל וכו' - וטעמא וכו'. אין טעם זה לשבח, שאם בשחר יפסידו תינוקות וזקנים וכן על דרך זה בשאר הזמנים, אם לא שנאמר שכיון שהיו מלקטים מכל אומן ואומן היה בה כדי לקיטה לכל הכתות, שהמניקות היו משכימות ולוקטות מאומן אחד או שניים וכן התינוקות אח"כ ואחריהן הנמושות, מפני שהיה צריך זמן רב לקצירה כסדר זה ובהכי היה מגיע חלק לכל הכיתות בין מלקט בין מפאה:

פרק ד משנה ו

תי"ט ד"ה מן הלקט וכו' - בתחילת הקצירה וכו'. אבל באמצע הקצירה שכיח ומש"ה נקטינן קודם, הפאה, דמסתמא בסוף. ובזה יכון לטעמא דרבנן, דכל שאינו בשכחת קמה וכו' דהיא זאת השכחה, דלהכי לא תני בעומר השכחה בדלעיל:

פרק ד משנה ז

ופדה קמה חייב וכו'. בתרי בבי תני בלשון זכר, משום דכיון דלא מידי עבד בה הגזבר לא נשתנה ולא נפיק גברא מחיובא, אבל בסיפא דהגזבר עבד בה עובדא דקצירה ודעימר נתן בה כח הפטור ותני שפיר פטורא. ואצטריך האי מתני' כי היכי דלא נימא דבהאי מודו רבנן לרבי יהודה, משום דשאני הכא דגברא בר חיובא מעיקרא הוא. ותנן עומרים ופדה עומרים חייב, דסד"א דבקמה פודה עומרים לודו לרבי יהודה קמ"ל. והיינו דכתב הר"ב והוא מן הר"ש דהכי נמי פליגי רבי יהודה ורבנן, וקשה דמאי נפקא מינה, ותו אמאי לא תני תנא פלוגתייהו נמי הכא כדתני ברישא, אלא הא קמל"ן דרבנן נמי פליגי ארבי יהודה בהא, ור"ל דלא מודו ליה. ובהכי אזלא לה תמיהת תי"ט ז"ל דבסמוך על הרמב"ם דהשמיט דין זה בלקט ובשכחה, משום דעיקרא דתנא לא תנייה כי אם לאפוקי מדרבי יהודה, והואיל וכן כיון שהרמב"ם הזכיר דין זה גבי פאה וכתב אבתריה דין נכרי שקצר ונתגייר, דינו בכך דזה שוה לזה דמקרא חדא נפקי:

פרק ד משנה ח

כיוצא. כאן שייך שפיר כיוצא דדמי למאי דסליק, דאיכא תרי גווני חיוב, עד שלא באו לעונות המעשרות ומשבאו, והו"ל דהקדיש קמה או עומרים:

תי"ט ד"ה עד וכו' - יותר וכו'. ובהכי אתי שפיר נמי דאינה משנה יתירה דוקא בתבואה עונת המעשרות אחת היא מירוח ותנינן לה לעיל (פ"א מ"ו) לעולם הוא נותן וכו', ובסיפא המקדיש ופודה חייב במעשרות עד שימרח הגזבר, שפירשו כפי' הרמב"ם שנגמרו הן בעודן בידו. ולהרמב"ם אתי שפיר דמפרש עונות המעשרות כפי שנוי הזרעים כדתנן פ"ק דמעשרות שהגמר נעשה מעצמו, אבל לפי' הר"ב דאיירי במירוח הו"ל למימר וגמרן כפשוטו שמירחן הגזבר, וכ"כ הר"ש:

פרק ד משנה ט

מי שלקט וכו'. לא תני לקט את הפאה, דהוה משמע בעל השדה וביה לא קאמר רבי אליעזר זכה לו, דבעל הבית אפילו עני חייב בפאה כפי' רש"י בב"מ פ"ק ט,ב, ודייק נמי למתניתין מי שלקט דהיינו בין עני ובין עשיר, אלא דבעני לא פליגי רבנן:

זכה. לא אמר יתננה לו כלישנא דחכמים, לרמוז טעמו דהיינו דמצי למזכי לנפשיה:

אא"כ הפקיר. נראה דמייתי להכא, דלא נימא דלזכו ביה עניים למפטר ממעשר משום דאי בעי העכו"ם למפקרי וכדאמרינן ברישא, דאע"ג דלא אפקר אמרינן מגו. ואף רבנן לא פליגי אלא משום דהוו תרי מגו, וסד"א דה"נ הכא, קמ"ל דבעי הפקר ממש כדיניה:

הרע"ב ד"ה אלא א"כ כו' - ר"מ היא וכו'. אינו מוכרח כן, דיש בהשולח (גיטין מז,א), מ"ד יש קנין לנכרי, ומוקי מתניתין בלקט של ישראל שלקח נכרי, ולכן הר"ש לא החליט הדבר, ונראה דהר"ב סובר דיותר פשוט במתני' שהלקט של נכרי:

אין קנין וכו'. ואין לומר דת"ל משום דפטור מן הפאה כדתנן לעיל, וכל הפטור מפאה חייב במעשר, דהיינו בבר מצוה אבל נכרי לאו בר חיובא הוא, ומש"ה אי הו"ל קנין היה מפקיע:

פרק ד משנה י

איזהו לקט, הנושר וכו'. נשירה ר"ל נפילה מעצמה, ע"ד פירות

הנושרים והעלה נבל נקרא נשר, פ"ק מ"ג דסוכה, ולאפוקי נופל מחמת אונס:

היה קוצר וכו'. ס"א ל"ג ליה. ונראה לי לקיימה דהכי פי', כשהיה קוצר כסתם קצירה דהיינו במגל הוא דבעיא הכאת קוץ להיפטר, אבל אם קצר בידו כל הנופל מתוכה אינו לקט, כדכתב הרמב"ם פ"ד ה"ב:

תלש. לרבותא תנייה דלא תימא דאיהו גרים, דאילו לא הוה קמיץ יתיה לא הוה עקיץ לקוץ:

מלא קומצו. דרך התולש לקמץ את ידו, הר"ש:

ונפל מידו. כדי לקט, דאי יותר הא קימ"ל (פ"ו מ"ה), שני שבלים לקט ושלשה אינם לקט:

תי"ט של בעל הבית וכו' - דרפ"ק דשבת וכו'. אורחא רחיקא היא, והנכון שבעה"ב שם כולל לכל המקומות ולכל הענינים, כדי שלא

לשנות בזיתים ולומר בעל הזיתים ובכרם בעל הכרם, וכש"כ ששם בית מושאל אף למקום כמ"ש (איוב ח,יז) בית אבנים יחזה, ובמשנה (פ"ג מ"ו) בית רובע:

פרק ד משנה יא

תי"ט ד"ה שלאחר וכו' - קשה קצת וכו'. אין זו קושיא, דמחמת לחלוחית הארץ הם נוטים להשחיר, וכש"כ בהיותם בדוחק תחת הארץ ובחור בלי ראות השמש ותחת שבלים אחרים, ועוד דלא הרגיש בחורים מיד: ד"ה שספק וכו' - ונ"ל וכו'. אין צורך לכך, דכיון דתרי דרשות איתניהו במילת תעזוב שקולים הם ויבואו שניהם דהי מינייהו מפקת:

פרק ה משנה א

גדיש. כתב ספר השרשים שרש גדש, התבואה אחר שנקצרה כשהיא צבורה בגורן נקראת גדיש, והכא קודם העשותה עומרים. ולפי זה מ"ש הר"ב והגדיש את העומרים, אינו מדויק שאם כבר היא עומרים מאי קנסא איכא שהרי לא יפול מן הכריכות. והרמב"ם כתב, הוא שיקבץ ערימות חטה, והיינו צבורה, ושם גדיש הוא מלשון מדה גדושה:

שפזרה. פי' והתיר אגדן:

תי"ט ד"ה הרי הוא וכו' - דהפקר וכו'. היינו דווקא במין על שאינו מינו דניכר שאינו לקט, אבל מין על מינו נראה דלא צריכים להפקר בית דין, אלא משום טעם דספק לקט:

פרק ה משנה ב

שבולת. אגב סיפא תני לה, שהרי זו היא דשכחה ואנן בלקט קיימינן: וראשה. פי' אעפ"י שראשה מגיע לקמה, מ"מ בעינן נקצרת עם הקמה: הרע"ב ד"ה אמר רבי אליעזר כו' - ורבנן אמרי וכו'. יש לדקדק דבגיטין (ל,א) לא בעו אמוראי לאוקמי מתני' דהמלוה מעות לכהן כרבי יוסי דסבר עשו שאינו זוכה כזוכה משום דיחידאה הוא בההיא סברא, והא הכא רבנן דרבי אליעזר סברי כוותיה, והלכתא כוותייהו. וצריך לומר כמו שפי' התוס' במציעא (יב,א ד"ה ואמר) גבי השוכר את הפועל ילקט בנו אחריו, ומסיק בגמרא דעשו שאינו זוכה כזוכה משום דלעניים גופיהו ניחא להו בההיא תקנתא, ופסק שמואל כרבי יוסי, והתם בגיטין לא ס"ל כוותיה, וכתבו התוס' דהכא פסיק כוותיה משום טעמא דנייחא דעניי, וה"נ צ"ל דניחא להו בהכי:

פרק ה משנה ג

תי"ט ד"ה אין וכו' - יחוש וכו'. לא ידענא מאי חשש זה, שהרי איסור רבי מאיר לקצרן יחד פי' זה עם זה:

פרק ה משנה ד

בעל הבית. לכאורה היה נראה דמשנה זו מקומה בסוף מכילתין גבי מי שמותר לו ליקח לקט שכחה ופאה. וי"ל דנקט הכא משום משנה ה', דהמחליף דלרבי אליעזר גם זה כעין חילוף דאח"כ משלם. ושמא לרבי אליעזר לא מפטר ממעשר ולא הוי דוגמא דהמחליף, דהתם מיירי שכבר זכה בו העני והיה בו תורת לקט משא"כ בכאן, ורבנן סברי דלקט גמור הוא ולא מחייב, וז"ש עני היה באותה שעה, פי' ויעשה בו כעני ממש, ומש"ה לא אמר וחכמים אומרים פטור מלשלם, דלא דהכי לחוד פליגי אלא גם אהווה בשעה שנהנה ממנו. ותמיהני איך אישתמיטתיה אל התי"ט אל הר"ב מ"ש הרמב"ם בפי' משנה זו וז"ל, כשיצטרך אדם בדרך ללקט שכחה ופאה אע"פ שיש לו ממון אינו חייב לשלם כשיחזור לביתו אלא במדת חסידות, ע"כ. ועיקרו בפרק הזרוע (חולין קל,ב) בסוגיא במזיק מתנות כהונה דאמרינן התם דפטור, ומקשינן מסיפא דמתני', טעמא דעני הא עשיר משלם ואמאי ליהוי כמזיק מתנות כהונה ואמר רב חסדא מדת חסידות שנו כאן, ופי' רש"י כאן אדקתני עני היה באותה שעה דמשמע דתידוק מינה דעשיר בעי לשלומי לאו בדיינין קאמר אלא אם חסיד הוא צריך לשלם לצאת ידי שמים, ע"כ. ומשמע דדווקא עשיר חייב בדין שמים, אבל עני פטור אפילו לצאת ידי שמים, ומש"ה לא אמרו חכמים פטור, דהו"א פטור מדיני אדם, אלא עני היה באותה שעה, וכלומר אפילו מדין שמים פטור. אך לפי' הרמב"ם מדת חסידות קאי אעני. וגם מה שפי' רש"י, אלא אם חסיד הוא, יש לפרשו דקאי אעני דמתני' וכהרמב"ם, והא דהאריכו חכמים י"ל כדפרי' מעיקרא:

פרק ה משנה ה

הרע"ב ד"ה שקבלה וכו' - אלא בתלוש וכו'. פי' לא זכה בו עודהו בקמה כקונה קמת שדה דבסמוך אלא אחר שנתלש ומש"ה אסור במעשר

עני:

תי"ט ד"ה שקבלו וכו' - י"ל דרבנן וכו'. לעולם לא תיפוך דעיקר הדרש מתעזוב אותם, כדאמרינן בחולין (קלא,ב) וכמו שכתב התי"ט עצמו לעיל סוף פ"ד, דאי מלא תלקט לעני הו"א דרחמנא אמר לא תעביד ואי עביד מהני לכן כתב תעזוב, וכ"כ התוס' בגיטין (יב,א ד"ה אלא), ובהכי לא סתרן תרי שמעתין דחולין ודגיטין אהדדי. והתוס' בב"מ (יב,א ד"ה ואבוה) כתבו סתם דלרבנן נפקא להו קרא אחרינא או תרתי שמע מינה, ע"כ. ואי שמע מינה תרתי, היינו מדלא כתב לא תלקט לך קצירך לעני ולגר תעזוב אותם, ודוק:

ולפום הך וכו'. איני רואה שום הכרח לישובו ולחלוק עלינו את הירושלמי, דלעולם גם רבי אליעזר דריש אזהרה לעני, אבל היינו עני הראוי ליקח לקט שכחה ופאה דהיינו דאין לו מאתים זוז ויש לו שדה, ולזה הזהיר ה' שכיון שיש לו שדה החייב בפאה ולוקט קצירו שיניח לעני, אבל מנ"ל דאי מפקר כל נכסיו דלא מצי לזכות בלקט השדה שהיה קודם שלו. ואין שום ראיה ממה דמביא בסמוך מהמפקיר כרמו וחזר וזכה, דהתם איירי שזכה בכל תבואת הכרם, והרי זה דומה להקדיש קמה ופדה קמה דחזר הדבר כמו שהיה מקודם, משא"כ במי שהפקיר נכסיו כולן דמנ"ל דלא יקח לקט שדהו כיון שאין לו בה כבר כלום. אבל לקושית הר"ש (פ"ד מ"ט) על רש"י, י"ל דפי' מוכרח שם בגמרא (ב"מ ט,ב) דהתם אמרינן, דמעשיר לעני הוא המחלוקת אבל מעני לעני כו"ע מודו דמגו דזכי לנפשיה וכו', וא"כ דהאי מעני לעני הוא מבעל הבית לעני אחר דומיא דמעשיר לעני וכו"ע אית להו דרשה דאזהרה לעני, וא"כ גם בבעל הבית עני בעינן תרי מגו, מגו דמפקר ומגו דזכי ואמאי מודו ביה רבנן, אלא ע"כ דלא איירי בבע"ה אלא בעשיר דעלמא דביה צריך תרי מגו, ולרבנן לא ס"ל אבל בעני דעלמא מודו דלא צריך כי אם מגו חד, אבל בבעל הבית בין עני בין עשיר לא איירו משום דלתרווייהו אסור להפקיר. והכי דייק שמעתא התם דלא קאמר בעשיר לעני אלא מעשיר לעני וכו', וכלומר דתרווייהו מדעלמא אינהו. ואתי שפיר בהכי בפי' רש"י, ואדרבה קשיא בירושלמי (פ"ד ה"ו) דבהדיא אמרו בבעל הבית עשיר נחלקו, וא"כ מאי שנא בע"ה עשיר מבע"ה עני, אלא שלזה נסתייע ממ"ש התי"ט, דסבר דחולק ירושלמי מגמרא דידן ולא דריש אזהרה לעני אלא דרשא אחרינא לא תלקט לזכות לעני. והכי איתא התם בהדיא, בע"ה העני מתוך שראוי ליטול זכה, נראה דלא דריש אזהרה לעני וליכא אלא חד מגו ומש"ה מודו ביה רבנן:

פרק ה משנה ו

תי"ט ד"ה אל וכו' - וזה על דרך וכו' כי אותיות המשך וכו'. פי' שבנקודת קמץ של עולם נסתר א' של יהו"א והיא מתחלפת ביו"ד הרי עולים. ולעד"ן דלא צריכים להכי דאין שם עולם יוצא מפשוטו, ומ"ד (ירושלמי ה"ה) עולי מצרים דריש ליה מלשון (מלאכי ג,ד) כימי עולם, ר"ל הגבול שהוגבל מעולם ומקדם בעלות אבותיך ממצרים, ומ"ד עניים דריש ליה כמשמעו, שחוק חקק ה' בעולמו שיעלו אלו וירדו אלו דגלגל הוא שחוזר בעולם. והא דאסמכנהו אהאי קרא ולא אתעזוב אותם דמיניה נפקא לן דאין לבעלים בהם טובת הנאה, היינו משום דהאי קרא איירי במי שמלקט הוא עצמו בידו ונותן בידו לעני, אבל כל הני לא עבוד מעשה בידים אלא שבא למנוע קצת עניים מן הלקט ושם דרך לאחרים שילקטו הם בהרווחה, דאפילו בהא דתנן שאינו מניח לעניים, אינו ר"ל שלוקח לעצמו דתיפוק ליה דעבר על ד"ת, אלא פי' שאינו בא לשדה בג' אבעיות, שאינו מניח שהעניים ילקטו בזמנם, א"נ שממהר אותם שיחישו ללקוט ואינו מניחם שילקטו כדרך העולם: ומאן דדריש וכו'. א"כ תקשי למר ולמר מאי חזית דסמכת אהאי סמוך אהאי, אלא ודאי דבחד קרא פליגי ומשמעות דורשים איכא בינייהו:

פרק ה משנה ז

העומר ששכחוהו. דבעינן שכחת בעל הבית, דכתיב (דברים כד,יט) קצירך ושכחת, ולא שכחוהו פועלים, ואף שכחת הקוצרים מעכבת דכתיב, כי תקצור ושכחת, ירושלמי:

או שחיפוהו. לא מבעיא עמדו בפניו, שלא רואה כלום אפילו חיפוהו, ושיש צורך הגל:

תוכן העניינים

קול הרמז זרעים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה