אור ברסלב

קול הרמז זרעים· רבי משה זכות

ברכות

פרק א משנה א

פתיחה:

תי"ט ד"ה מסכת - נראה בעיני כו'. בעל מוסף הערוך (ע' מסכתא) מפרשו מלשון שמועה מגזרת (דברים כז,ט), הסכת ושמע ישראל. אבל תשתנה קריאת שם מסכת מהמורגל מפי הכל. ולי נראה שאם יש לפרש שם זה מלשון מסכת, יכון לבארו לשון שררה ונסיכות, כמש"ה (ישעיה ל,א), ולנסוך מסכה ולא רוחי. חדא דמאן מלכי רבנן דאמרינן (ביצה כח,ב ועוד) גבי רב מלכיא, מתניתין מלכתא. ב' שפסוק (שיה"ש ו,ח) ששים המה מלכות, ביארוהו רז"ל (במד"ר יח,כא) על ששים מסכתות. גם בדרך השלישי אומר ע"ד ששמעתי כי תלמו"ד בבל"י עולה תקכ"ד ופרקי המשנה הם תקכ"ג וע"ה תקכ"ד, וכן עולה מסכ"ת עם ד' אותיות:

אבל בספר חסידים וכו'. בדבר זה יסלח האדון כי אין מסכת לשון אריגה אלא השתי הנמתח וכרוך על העץ, וכדתנן (שבת פ"ז מ"ב) והטוה

והמיסך, ותנן בנגעים (פי"א מ"ט) בנפש המסכת, ופי' הר"ב הוא חוט הערב הנכנס בתוך השתי, וא"כ אין מסכת לשון אריגה. וכן בפסוק שהזכיר נאמר, (שופטים טז,יג) את היתד הארג ואת המסכת, ויתד הארג הוא העץ שעליו כורכים את שכבר נארג שהוא לפני האורג, ומסכת הוא מה שבעץ האחר והוא השתי. אוכל לומר לפי דרכו ז"ל שהמשנה הוא השתי והתלמוד הוא הערב שהוא נפש המסכת, (סוטה כב,א) דאין מורין הלכה מפי המשנה: המ"ם בשוא וכו'. היינו דלא דק, כי גם לדידיה המ"ם פתוח, שהרי גם ענין מזיגה יאמר מסכת כענין אריגה ששרשם שוה נסך הוא. והרב תי"ט זלה"ה לא זכר או לא ידע כי אם שורש מסך שבו מצא פסוק (משלי ט,ב) מסכה יינה, ולא נמצא באותו שורש כי אם (תהלים עה,ט) מלא מסך או (ישעיה סה,א. משלי כג,ל) ממסך, ואם הוא מלשון רז"ל, נאמר מסיכה כמו מן משך ככתוב (תהלים קכו,ו) נשא משך, ובדרז"ל (קדושין פ"א מ"ד) נקנית במשיכה, אבל ענין פי' לא ניחא לי, דא"כ הו"ל לקראה מזגת או (מסגת)[מזכת], משום דאמרינן בעבודה זרה (נח,ב) יין (נסך) שמסכו עכו"ם מהו א"ל ואימא מזגו א"ל אנא כדכתיב קאמינא מסכה יינה א"ל לשון תורה (לחוד)[לעצמה] ולשון חכמים לעצמו:

משנה א:

מבית המשתה כו'. הרמב"ם ז"ל כתב, בית המשתה, היין. ונראה שבא ליתן טעם למה לא קראו את שמע עד חצות, וקאמר שמפני ששתו לא קראוה, דדין קריאת שמע כדין תפילה, כדכתב ההג"ה באו"ח סי' צ"ט ס"א:

לא קרינו את שמע וכו'. כי התפילה יש לה תשלומין גם בשחרית, ואע"ג דודאי ידעו לסברת אבוהון, מספקא להו אי פליגי רבנן עליה, ולכך לא עבדו עובדא. וז"ש לא קרינו את שמע משום ספיקן. [הגה, נ"ל דרצה לתרץ דקדוק לשונם באמרם לא קרינו את שמע, דמשמעות הלשון כדרך בני אדם בהעלותם על לוח לבם שהיה להם לעשות איזה דבר לזמן ידוע ולא עשו אמרו מעשה שלא עשינו כך ובלשון הזה אמרו לא קרינו את שמע. וא"כ קשה ממה נפשך אם ידעו שחייבים עוד לקרות תמיה על ששכחו אמרו כן וכו'. א"כ למה השיב להם אביהם אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרות ואם לא ידעו למה לא שאלו בדרך שאלה אם חייבים וכו'. ועל פי הצעת דברי הגאון כ"ז ניחא דודאי ידעו סברת אביהן רק לא רצו לקרות משום דידעו גם סברת חכמים ואתי שפיר דאמרו בלשון הזה לא קרינו כלומר לא רצינו לקרות מזמן ספיקן. ועל זה אתי שפיר גם כן תשובתו בצדו]:

אם לא עלה עמוד השחר וכו'. אגב דטריד בגרסיה לא הוה ידע אם עלה עמוד השחר, ע"ד (הגדה של פסח) הזקנים שהיו מסובין בבני ברק: ולא זו בלבד וכו'. נ"ל דגרסינן ולא זו בלבד אמרו, דה"ג בגמרא (ט,א) וקאי אחכמים שהרי ר"ג לא אמר כן, וה"פ אפילו לרבנן דסברי עד חצות מודו דמצותה עד שיעלה עמוד השחר, וכך אמרינן בגמרא:

אלא כל מה שאמרו וכו'. משנה יתירה היא, דהול"ל ולא זו בלבד אלא הקטר חלבים וכו'. וי"ל דבגמרא (ט,א) אוקים מתניתין כראב"ע דפסח עד חצות מן התורה, ולהכי תני כל מה שאמרו חכמים למעוטי פסחים דלאו חכמים אמרוה, ואי לא תני הכי הו"א תנא ושייר:

ליום אחד וכו'. וכש"כ הנאכלים לשני ימים ולילה אחד דגזרו בהו דאריך זמנייהו:

שחר ברעיא מהימנא פ' פנחס דמ"ג א' גריס שחרית ועד"ה קאמר שחרית ב' ולא שחר וגם ע"ד הפשט א"ש שחרית ע"ד שכתבו בפ"ג דיומא דאור החמה מפציע לכאן ולכאן ושל לבנה מתמר ועולה כמקל:

הרע"ב ד"ה עד סוף וכו' - ומשם ואילך וכו'. ובהכי מתיישב דפתח בחדא דהיינו מאימתי וסיים נמי בעד אימתי, דמדאמר מתי מתחיל זמן השכיבה ר"ל מה הוא זמן הבא בפסוק ובשכבך, צריך שיאמר כל המשך הזמן מראשו עד סופו, שיש שוכבים בשעה ראשונה ויש בשניה וכן עד הרביעית:

בד"ה א"כ וכו' - אבל בהקטר וכו'. ומש"ה לא עריב להו ותני הקטר חלבים ואיברים וכל הנאכלים ליום אחד מצותן וכו' משום דהקטר חלבים לא דברו רז"ל:

אלא - להודיע שכל דבר וכו'. קשה דמשנה שלימה היא בפ"ב דמגילה (מ"ו). ואין לומר כמ"ש התי"ט לעיל גבי משעה שהכהנים נכנסים וכו', דהתם ניחא דבקיצור רמיז לה. ומזל"ן דהקטר חלבים משמע העלאתן למזבח להתקטר ומשמע נמי המשך הזמן שנקטרין בו, ומתניתין דהכא איירי בהתחלת הפועל דהיינו בהעלאה, דבהא הוה ס"ד דגזרו רבנן עד חצות אי לאו מטעמא דכתיבנא בסמוך לסברת רש"י דהוי דומיא דאכילת קדשים דאיכא למיגזר דישתהו, משא"כ בהיותן כבר על המזבח דמאי מצי כהן למעבד, ובהא איירי מתניתין דמגילה, דסד"א דיפסלו בלינה אף בהיותם כבר על המערכה וכדכתב רש"י פרשת משפטים (כג,ח) פסוק, ולא ילין חלב חגי עד בקר, יכול אף על המערכה יפסל בלינה, תלמוד לומר (ויקרא ו,ב) על מוקדה על המזבח כל הלילה. והרא"ם הקשה דתיפוק לי מלא ילין עיי"ש, ומסיק אך מההיא דפ"ב דמגילה דקתני כל הלילה כשר וכו' שאמרו בגמרא (מגילה כא,א) [הקטר חלבים] מנ"ל דכתיב (שם) כל הלילה עד הבקר, נראה שהמקרא הזה לא בא אלא להכשיר הקטרתן כל הלילה כדברי רש"י ז"ל, ע"כ. ומינה דההיא איירי בהמשך שהייתם ע"ג המזבח, והשתא מ"ש התי"ט דסיים רש"י והכי נמי תנן בפ"ב דמגילה [וכו'], מייתי סייעתא לדבריו מדלא תנן התם נמי אכילת קדשים, ותו דסמיך ליה לקצירת העומר דלא גזור בה אפילו להרמב"ם דכתב בפ"ז מהל' תמידין ה"ז, כל הלילה כשר לקצירת העומר, ולא כתב עד חצות כדכתב (בהלכות מעשה הקרבנות פ"ד ה"ב) גבי הקטר חלבים, וטעמיה משום דעיקר מצות קצירת העומר בלילה, ועוד שהיו מכוונין לאסיפת עם רב שיקצר בעסק גדול כדתנן במנחות (פ"י מ"ג): תי"ט ד"ה משעה וכו' - למה שמפורש כבר וכו'. ומז"לן דהתם לא אשמועינן אימתי הוי הערב שמש אלא דתני כל תלתא בבי, דאוכל במעשר ותרומה וקדשים, אבל ממאי דאמרו הכא בענין ק"ש דערבית דזמנה בשעת שכיבה אשמעינן בהאי, דהערב שמש לא הוי אלא עד צאת

הכוכבים. ובהכי א"ש דיוק החכם רי"א נר"ו דתני נכנסים ולא תני מותרים כדתניא בברייתא, לאשמועינן הזמן בדיוק דהיינו עת כניסתם לבית שכבר הוא לילה. וגם מש"ה תני בתרומתן כלומר מה שיש להם כבר בביתם שלכן ממתינין עד הלילה, שאילו לא היה להם מה לאכול היו טורחים למוצאה קודם הלילה. ומ"ש התי"ט לא נראה, דמה לי אם הכל מוכן אפילו יחסרו תיקון ובשול יבשלוהו אח"כ בלילה, אבל לדידי ניחא דכיון דאיירינן בזמן הלילה, צריך שתהיה להם תרומה בביתם שאין עוד פנאי לחזר אחרי כן בלילה שלא להטריח את הנותנה, ולכן בנגעים בפי"ד מ"ג לא תני נכנסים ולא תני בתרומתן:

ד"ה עד סוף וכו'. הר"ב ז"ל דייק ולא הזכיר ענין של המלאכים כמו שפי' רש"י ז"ל (ג,א ד"ה אי קסבר), משום דרש"י פי' כן בגמרא גבי מחלוקת רבי ור' נתן, דרבי סבר ארבע משמרות הוה הלילה ור' נתן סבר שלש הם, ולאו לענין קריאת שמע פליגי אלא לענין משמרות המלאכים, ונפקא מינה למיפשט קראי, אבל במתני' דתני עד סוף האשמורת הראשונה איירי במשמרות דארעא, ובהא לא פליגי דשלש הם. ובהכי אתי שפיר מאי דלא תני בהדיא עד סוף ארבע שעות, משום דהא קמ"ל אגב אורחא דאיכא משמרות בארעא. ובהא אתי שפיר דאשמועינן סוף זמן קריאת שמע, דאי איירי במשמרות דרקיע לא אשמועינן תנא סוף הזמן דלרבי הוא בסוף שלש ולר' נתן סוף ארבע, אבל השתא דלא מיירי אלא במשמרות דארעא ידעינן שפיר דאיהו סוף ארבע, דסי' חמור נוער, ובזה דברי הר"ב מדוייקים דלא פי' כרש"י כדרכו תמיד, דודאי במשמרות דארעא איירי תנא, דהנהו דרקיעא מי יודעו, וא"כ הא דנקט התי"ט הכא פי' רש"י בענין משמורת, כדי נסבא:

ד"ה עמוד וכו' - וטעם זה וכו'. פי' שם שחר הוא על שחרית עמוד הקיטורים העבים:

ד"ה א"כ למה וכו' - וכ"כ רש"י וכו'. גם בפי' לחומש פר' צו (ז,טו) פסוק, לא יניח ממנו עד בקר, דאיירי באכילה כתב הא דאמרו חכמים עד חצות, אבל בפסוק (ו,ב) זאת תורת העולה, דאיירי בהקטר חלבים לא הזכירו. וטעמא דמילתא נראה לי דהוא משום דקיי"ל (שבת כ,א ועוד) כהנים זריזים הם, ולכך גבי הקטר חלבים שהוא העלאתן למזבח, אינו אלא הכהנים גברים וגדולים לא ראו חכמים למיגזר, משא"כ באכילת קדשים דמסורה לכל אנשים ונשים וטף גזרו. ובהכי דייקא מתניתין, דר"ג בעי לאוכחי דרבנן גזרו היכא דאתי למפשע, ולהכי מייתי דהרי בין הקטר חלבים ובין הנאכלים ליום אחד שוין מן התורה עד עמוד השחר, א"כ למה אמרו בנאכלים עד חצות, כדי להרחיק אדם מן העבירה, משום דאיכא למיחש לפשיעה, ומינה דהכי גזרו לגבי ק"ש דלא שנא. ומההיא תוספתא דמייתי התי"ט אין קושיא לרש"י דלוקי לה באכילת קדשים, ולא ידעתי מאי אולמה דההיא תוספתא ממתני' דהתי"ט הכריח מינה להרמב"ם, דאדרבה יותר פשוט דלמה אמרו חכמים דמתניתין דקאי אתרי בבי דהקטר ואכילה וכדכתב הכסף משנה, ובהא פליגי הרמב"ם ורש"י, ועיין בתשו' מהרמ"ע סי' א' (ד"ה ובהקטר חלבים):

דהא אדרבא כו'. עיין מ"ש נגדו בשלהי פסחים:

פרק א משנה ב

בשחרית. ברעיא מהימנא פר' פנחס (רמ"ג א') גריס שחרין וע"ד הסוד קאמר שחרין (שתיים)[תרין] ולא שחר. וגם שחרין ע"ד הפשט אתי

שפיר שחרית ע"ד שכתבו בפ"ג דיומא (כח,ב) דאור החמה מפציע לכאן ולכאן ושל לבנה מתמר ועולה כמקל:

הרע"ב ד"ה בין תכלת וכו' - פי' אחר, גיזת וכו'. אמ"ז התוס' (ט,ב ד"ה אלא וכו') דחו הפי' מדאמר במנחות (מג,ב) ראה מצוה זו שבה תלוי מצוה אחרת ואיזו זו ק"ש כדתנן עד שיכיר בין תכלת ללבן ואי קאי אגיזת צמר אינה תלויה בציצית, ע"כ. דאין לומר דכיון שבגיזה לא נקלט הצבע יפה בכולה גם החוט שנטוה ממנה יהיה בו שינוי מיניה וביה, דא"כ יהיה צריך לאור גדול להבחנה זו בחוט שהוא דק כי ע"כ נקט רש"י גיזת: תי"ט ד"ה וגומרה וכו'. והא דלא מייתי ראיה ממתניתין דלעיל דלא קתני וגומרה עד סוף האשמורה הראשונה, משום דאיכא למימר דלא קתני לה התם משום שהוא סיום דברי ר' אליעזר. וראיית התי"ט טובה היא אלא דלא סיימה שפיר, דלא הוה ליה למימטי בה מטעמא דאלימא מתני' מברייתא אלא מטעם עצמי, והוא דמברייתא מייתי הטור והמרדכי ראיה, די"ל דהתם גמר ממש הוא כדי לסמוך גאולה לתפלה, והכי משמע לישנא דעם הנץ, שר"ל שרגע גמר קריאתה היה כלה עם רגע הנץ החמה, אבל במתניתין דקתני עד הנץ משמע טפי לישנא דקריאה. ועוד דקדים מאימתי קורין, וא"כ וגומרה היינו קריאה סיפא דומיא דרישא. [ע"ע מל"ש ורע"א]: ד"ה שכן וכו' - יוצא בדיעבד. והוא הזמן האחרון לקימת האדם, אבל בלילה לא נפסק זמנה ומש"ה זמנה כל הלילה:

[הגה נ"ל דר"ל קושית הכ"מ והובא במ"א מ"ש דלא דרשי' נמי מבקומך כל זמן שבני אדם קמים והיינו כל היום ותירצו דבקומך לא משמע אלא אותה שעה שעומדים ממטתם אבל אח"כ נפסק הלשון דקימה דכשהוא עומד נקרא עמידה ולא קימה ומכ"ש כשהוא יוצא או הולך שלא נקרא ובקומך]:

פרק א משנה ג

א"כ למה נאמר וכו'. פי' אם כן דלא בעינן הטייה ועמידה, למה נאמר בשכבך ובקומך, לימא בערב ובבקר, כי היכא דלא תטעה לומר כב"ש. ותירצו בשעה שבני אדם שוכבים, כי בערב אין לו שיעור לא לפניו שהרי קודם לילה מיקרי ערב כדקי"ל תוספת יוה"כ מבערב וגם כל הלילה מיקרי ערב, וכן בקר דמשמע דמיד בהאיר היום בבוקר אור ומשמע עד ארבע שעות כתמיד של שחר, ולכן תלה הדבר בשכיבה ובקימה שר"ל בכל המשך הזמן הזה לסתם בני אדם:

וסכנתי בעצמי וכו'. פי' שהוא בעצמו הכניס עצמו בסכנה לעשות כדברי בית שמאי. וכן נראה מפי' הרמב"ם שכתב, שמתי נפשי בכפי.

רשד"ם חלק יו"ד סי' קצ"ב (דף קל"א). ובהא אתי שפיר מה שאמרו לו כדי היית לחוב בעצמך, דקשה וכי לא יהיה מותר לרוצה להחמיר על עצמו, אלא דוקא משום שהיה במקום סכנה הוא דלא עשה כהוגן:

הרע"ב ד"ה יטו, - על צדיהם וכו'. פי' שלא היה צריך שכיבה ממש, ולכן לא אמרו ישכבו כלישנא דקרא. וא"ת ואימא ה"נ ליבעי שכיבה

ממש, [וי"ל] דנפקא להו מדלא כתיב שוכב וקם, אלא בשכבך משמע כעין שכיבה וז"ש הר"ב דרך שכיבה:

פרק א משנה ד

בשחר וכו'. נראה דשחר הוא קודם שחרית וערב הוא קודם ערבית, ולכן כאן שמדבר בברכות שרובן קודם ק"ש נקט שחר וערב, ולעיל נקט ערבית ושחרית דערבית הוא כעין תואר של ערב כי ערב הוא המתארו ולכן קדם וכן שחרית:

אחת ארוכה וכו'. ר"ת (יא,א ד"ה אחת) פי' דהכל קאי אאמת ואמונה, ור"ל שרשאי הוא להאריך בה או לקצר ופי' דאחת ארוכה וכו' הוא כמה דתנינן אחת בתולות ואחת בעולות, עיין בגמרא:

תי"ט ד"ה בשחר - הכא דמיירי בברכות וכו'. הקדים דין הברכות למזכירין יציאת מצרים שהוא בגופא דק"ש, משום עד שדרשה בן זומא לא היתה נקרית והברכות קדמו לה:

כמ"ש שם וכו'. מזל"ן דטעמא דסליק מיניה במשנה ב' לא ניחא, דא"כ גם בפסוק כתיב ובקומך האחרון והו"ל למיפתח ביה. ר"ת (שם) הרבה להקשות על פי' רש"י שפירש ארוכה אמת ואמונה וקצרה השכיבנו, ומקום שאמרו להאריך היינו אמת ואמונה ושאמרו לקצר השכיבנו, ובכל קושיותיו הקשה קושיא אחת הביאו הר"ר יונה, שלא היה לו לומר מקום שאמרו להאריך דמשמע דמיירי דומיא דאמרו לחתום, אלא הו"ל למימר ארוכה לא יעשנה קצרה דהוה קאי אארוכה וקצרה דקאמר, וגם קושיא זו קשיא לפי' הר"ב והרמב"ם, אבל י"ל דיהיב טעמא למ"ש ארוכה וקצרה, וכ"מ בתוספתא (פ"א מ"ז) וז"ל, למה אמרו אחת ארוכה ואחת קצרה מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר וכו'. אבל מהתם משמע דאין פי' התי"ט מכוון שפי' להאריך לפתוח, [דהתם] תניא תלתא בבי להאריך ולחתום ולפתוח, עיי"ש. ולעד"נ לפרש מתני' בדקדוק דאי תלתא בבי נינהו אמאי שייר תנא דידן ההיא דלפתוח. ואין לומר דלא איירי בברכות דעלמא, דהא בשלא לחתום פי' רש"י והר"ב דאיירי בברכת הפירות והמצות. לכן נלע"ד דבמאי דקאמר אחת ארוכה ואחת קצרה כייל הפותחות והבלתי פותחות בברוך, וקרי ארוכה לפותחות בברוך משום דמתארכת עד החתימה, וכעין ברוך שאמר שמתארכת בכל פסוקי דזמרה ומסיים בישתבח, והדר קאמר דאין לשנות ממטבע שטבעו חז"ל דיוצר טבעה ארוך בהזכרת הקדושה ובמעריב לא נזכרה, ובמקום שאמרו להאריך ר"ל בהמשך המטבע, וע"ד פי' ר"ת באחת ארוכה שר"ל גוף הברכה, ומקום שאמרו לחתום היינו כברכת הגשמים דאע"ג דאינה סמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך אבל חותמות, ושלא לחתום היינו כברכת הפירות והמצות וכדפי' רש"י והר"ב, ובהכי פלטינן מקושית ר"ת, ודו"ק:

פרק א משנה ה

בלילות וכו'. לא תני בלילה, משום דקאי אקרא, דכל ימי חייך, כי ימי לשון רבים, וא"כ כל, דגבייהו, לרבות לילות:

הרע"ב ד"ה מזכירין וכו' - פרשת ציצית וכו'. אע"ג דתנא לא תני אלא הזכרת יציאת מצרים ולא קפיד אפרשת ציצית, מ"מ בודאי דקודם

נצחון דבן זומא היו אומרים אותה ביום ולא בלילה, שלא לקיים דברי האומר (מנחות מג,א) לילה זמן ציצית, אבל אחר שהוכיח בן זומא דחובה בלילה תקנו שלא לחלק בין יום ללילה, וליכא למיחש מידי דיאמרו דמשום יציאת מצרים קאמרינן לה. ובהא אתי שפיר מ"ש התי"ט לקמן בדיוק מלת מזכירין, דר"ל ע"י אחר, פי' ע"י פרשת ציצית, דסד"א כיון דאיכא למיטעי ולמסבר כמ"ד לילה זמן ציצית לא נקרא פרשת ציצית, קמ"ל:

תי"ט ד"ה מזכירין - וי"ל וכו'. ומז"לן דאי תני זוכרין הו"א זכירה במחשבה, להכי תני מזכירין דהיינו בפה שהרי סתם זכירה היא בכח הזכירה, וכן (דברים כד,ט) זכור את אשר עשה ה' למרים, וזכור (שם כה,יז) דעמלק, דדרשינן (מגילה יח,א) זכור בפה, היינו מיתורא דלא תשכח. והתימא על התי"ט שדייק דיוקא ממלת מתקיע דודאי יוצא לאחרים, ולא הזכיר אין מזכירין זכרון מלכות, דתנן התם בר"ה (פ"ד מ"ו) במשנה הסמוכה ושם לא כתב כלום, ובפ"ק דתענית הארכתי קצת:

ד"ה ולא זכיתי וכו'. במ"מ (במחילה מכבודו) הערוך (ערך זך) לא כתב כן אלא אההיא (נדה לח,א) דזכינהו רבי אליעזר לרבנן, אבל במתניתין פי' מלשון מציאה או זכות, עיי"ש. ונלע"ד דאין פי' הר"ב עולה יפה, משום דממה נפשך אם ראב"ע ידע דרשת בן זומא מאי אולמיה דב"ז דנצח, ואי לא ידעה מאי קא מתמה דלא נצח, אלא ר"ל לא מצאתי או לא זכיתי למצוא טעם לדבר, וכ"כ הרמב"ם לא זכיתי לדעת וכו':

דאע"ג דמשנו להו רבנן. מזל"ן דגם בן זומא סבר דלא תעקר יציאת מצרים, שהרי היא מצוה מן התורה ואין נביא רשאי לחדש דבר, אלא עיקר טעמיה משום דכל, קאי אימי חייך, ובעינן דליהוי הא דמי להא. ואי אמרת בשלמא דכל אתי ללילות, הוי דומיא דימי חייך, דתרווייהו מיירי או בזמן שיציאת מצרים עיקר כמו שהוא בזמן הזה, ואי לימות המשיח תרווייהו בתורת טפלה, אבל לרבנן לא הוי כל דאיירי בטפלה, כמו ימי חייך דאיירי בעיקר בעוה"ז, ותשובה זו נצחת ודו"ק. ועוד דלימא קרא ימי חייך, דמינה נאמר דמרבה ימי המשיח, דאי לא תימא הכי לימא למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים ולא יותר, אבל מדטרח וכתב ימי חייך משמע שפיר ימי המשיח, דאטו ימי משיח לאו ימי חיים הם. ועוד דהוי דומיא למש"ה (דברים ד,ט) ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, דהתם אין חילוק בין זמן זה לשל המשיח:

פרק ב משנה א

הרע"ב ד"ה והגיע זמן, - קריאת שמע. והא דלא תני (הכא)[הכי] אלא זמן המקרא הוא מדוייק, דר"ל הגיע זמן של אותו המקרא שהוא קורא

דהיינו פרשת ק"ש. ואי הוי תני והגיע זמן ק"ש וכו' לא היתה נזכרת פרשת שמע במתני', והשתא במלת המקרא נזכרת בהדיא, ודו"ק:

ומשיב, - ואין צריך לומר שמשיב וכו'. בגמרא (יג,ב) אמרינן דמתני' חסורי מחסרא והכי קתני ואין צריך לומר שמשיב. והר"ב לא כתב

דחסורי מחסרא אבל טעמו משום דמצינו פעמים דבגמרא אומר חסורי מחסרא ולא צריכי לזה, כמ"ש התוס' במסכת שבת דף ק"ב א' ד"ה רב אשי אמר חסורי וכו', וכש"כ הכא דאורחיה דתנא למתני כמה זימני זו ואצ"ל זו. והא דאמרי' בגמרא חסורי מחסרא הוא משום דאשכח ברייתא דתני בה בהדיא, ואין צריך לומר שמשיב:

שואל וכו' - שמא יהרגהו וכו'. כן פסק הרמב"ם (פ"ב הט"ז), אבל הרא"ש והרשב"א הקשו דפשיטא הוא ולא היה צריך התנא למתנייה דאפי' ספק פיקוח נפש דוחה הכל, ופי' מפני הכבוד, אדם נכבד זקן או אדם מכובד, ומפני היראה, אביו או רבו דכתיב בהו יראה (ויקרא יט,ג ולב), וכן פסק השו"ע (סי' ס"ו ס"א) וכש"כ שר או אלם:

תי"ט ד"ה בפרקים וכו' - והשיב בני מהר"ר שמואל שיח'. אגב חורפיה לא דק ואשכח מאי דאמרינן בגמרא (יג,ב) ותניא בברייתא (יד,א) דה"ק שואל וכש"כ שמשיב, ואי איתא דבמשיב מוסיף לא הוי כש"כ דרבותא קמ"ל. לכן נראה לי דאין להקל בריבוי דברים, כי מ"ש הפוסקים והביאו הטור יו"ד בסי' רמ"ב, איירי שלא בשעת איסור הדיבור. ולקושיית התי"ט נראה דדוקא בסוף דייק לשנות ומשיב שלום לטעמא פי', דבשלמא בשתי בבי קמאי איתא טעמיהון בהו, דהיינו מפני חובת ההידור לת"ח ולאבות או מפני פיקוח נפשות להנצל מאותו אלם או שר, אבל בשאר בני אדם ליכא אלא משום חשיבותיה דשלום:

פרק ב משנה ב

לאמת ויציב וכו'. הא דלא סגי ליה לומר בין ויאמר לאמת, הוא לאפוקי טעמא דרבי יהודה דסמיך (ירמיה י,י) אוה' אלהים אמת. ות"ק סבר דהתם קאי אמת אל ה', אבל בכאן קאי אל הדבר הזה אמת ויציב ונכון וכו', ואגב ת"ק נקטיה רבי יהודה:

אלא כדי שיקבל וכו'. ירושלמי (הל"ג) לא גרס אלא, ולמאן דגריס ליה י"ל דהכי פירושו, שכל מה שכתוב בפרשה ראשונה כתוב בשניה,

מזוזה ותפילה ות"ת, ואין מעלה לשמע אלא שיש בה עול מלכות שמים, ורמוז במלת שמ"ע נוטריקון למפרע ע'ול מ'לכות ש'מים:

עול מלכות שמים. דעול מלכות שמים חמיר מעול מצות, דקי"ל בפרק הנחנקין (צ,א) בכל אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה שמע לו חוץ מע"ז:

תי"ט ד"ה לאמת ויציב, - וצריך לומר דתנא דנקט אמת ויציב אשגרת לישנא וכו'. ומזל"ן דנקטיה לאפוקי אמת ואמונה, דבפלוגתא לא מיירי, ולמ"ד[דלמ"ד] (מתני' יב,ב) אין אומרים פרשת ציצית בלילה גם כן אין אומרים אמת ואמונה, דהכי אמרינן בגמרא (יד,ב) לא אמר אני ה' אלהיכם אינו אומר אמת, ומשום הכי נמי לא תני בין אמת להשכיבנו: ד"ה למה קדמה וכו' - מעין קבלת עול וכו'. לא גמיר לן האי עול, דאדרבה אי הוה הכי לא אריך למכפליה, כעין מודים מודים. ועוד דמלכות שמים הוא ה' אחד דוקא. אלא טעמא דפרשת ציצית אית בה עול מצות בכלל וזכרתם את כל מצות, ופרט עיקרי תורה כדאמרינן בגמרא דף י"ב ב' דאית בה חמשה דברים, וא"כ היה בדין שתקדים וכש"כ שקדמה בתורה:

ד"ה אלא ביום, - לשון הר"ב דאית ביה וכו'. מזל"ן דאפילו למ"ד (יב,ב) מזכירין יציאת מצרים בלילות, ושייכא נמי פרשת ויאמר ללילה, מ"מ והיה לית ביה שום שייכות ליום יותר מלילה, משא"כ בויאמר דאית ביה מה שלא נוהג אלא ביום. וא"נ עיקר פרשת ויאמר לא נכתבה בתורה אלא לציצית. וא"נ מצות ת"ת דכתיבא בוהיה גדולה מכולן:

פרק ב משנה ג

הקורא וכו'. הא דקתני בתרי בבי הקורא ובתרי אחריני תני קרא, משום דכל חדא מינייהו שייכא ארישא דידיה, דלא תימא דכי היכי דפליגי בשמיעת האוזן הכי נמי פליגי בדקדוק האותיות, דכיון דלא דקדק הו"ל כלא השמיע, והו"א דגם בזה פליגי כדברישא, לכך אמר הקורא ולא השמיע, לת"ק דרבי יוסי דמסתמא הוא רבי יהודה יצא, אבל קרא ולא דקדק לא יצא, וה"נ תאמר ברבי יוסי. וכהאי גוונא בסיפא, אע"פ שהקורא למפרע לא יצא, מ"מ אם טעה לא תימא דיחזור לראש לקרות הכל כסדר: הקורא למפרע. לשון הכתוב הוא כמ"ש (יחזקאל כד,יד) לא אפרע ולא אחוס, וכ"כ ספר השרשים:

פרק ב משנה ד

לעשות כן בתפלה. בגמרא (טז,א) אמר דבראש הזית קורין, ופי' רש"י, משום דמרובה הוא בעלין ובענפין. ובהכי רישא אתי שפיר, לא

מבעיא דאומנין קורין בראש האילן דמסתמא יש בו ענפין, אלא בראש הנדבך שהוא שורה של אבנים ולא קפדינן אטרדייהו:

פרק ב משנה ה

אם לא עשה מעשה. הא אם לא היה ראוי למעשה, כגון שהיה הוא חולה או היא נדה, חייב:

מעשה וכו'. להרא"ש דפסיק לקמן (סוף פירקין) הלכה כרשב"ג, צריך לפרש האי מעשה כמ"ש התוס' (טז,א ד"ה מעשה), והזכירו התי"ט. ומאי דתנן פטור ר"ל ואינו רשאי לקרות אם אינו אדם גדול כר"ג. ולהרי"ף (סי' נב) והרמב"ם (פ"ד ה"ז) דפסקו כת"ק דרשב"ג, האי פטור פי' אינו חייב אבל רשאי, ומייתי מעשה דר"ג לאפוקי סברת תלמידיו שחשבו פטור ואינו רשאי:

איני שומע לכם. שאני ניכר לכם במעשי ולא תחשבוהו ליוהרא:

שעה אחת. מלקרות בזמנה, דסד"א לבעול ולבתר לקרי:

תי"ט ד"ה בלילה הראשון עד מוצ"ש, - יש לומר דלומר בלילות וכו'. אנן קי"ל דבין בלילה בין ביום פטור, אבל קתני בלילה [הראשון], משום דרשב"ג לא פליג אלא בלילה הראשון דמיחזי כיוהרא, דכו"ע ידעי דלא עבד מעשה:

ד"ה מעשה וכו'. דבריהן צריכים ביאור, דמאי שנא האי דהכא מההוא דפ"ב דסוכה משנה ה' מעשה והביאו וכו', ואמרינן בגמרא (כו,ב), מעשה לסתור, ומשני חסורי מחסרא והכי קתני אם בא להחמיר על עצמו מחמיר, ואם כן הכא נמי נימא בהך דהכא. ונראה דשאני הכא, דמדיוק טעמיה דת"ק שמעינן לה, דטעמא מאי קאמר דפטור משום דטריד הא אי לא הוה טריד מותר, והיינו הא דמעשה בר"ג:

פרק ב משנה ו

רחץ לילה וכו'. לילה דוקא, דיום ראשון דאורייתא אבל אינו תופס לילה אלא מדרבנן, ובמקום אסטניס לא גזרו:

פרק ב משנה ז

וכשמת וכו'. לא הקדים הפועל למקרה, כמ"ש במשנה הקודמת, משום דאין קבלת תנחומין אלא אחר המיתה, לכך תני וכשמת וכו' קבל

וכו':

כשר היה. כיוון לשני דברים. האחד דאע"ג דטעמא דאין מקבלין תנחומין על העבדים הוא משום דלא ליתי לאסוקי ליוחסין, וכדכתבו התוס' בגמרא (טז,ב ד"ה אין וכו'), מ"מ כבוד תורה עדיפא דה"ק ר"ג שהיה ראוי טבי להסמך. והשני דאמרינן בירושלמי פרק הישן (ה"א), דבחייו היה מניח תפילין ולא מיחו בידו חכמים, ובזה יש טעם למה דלא ניחוש לעבדים אחרים, דכבר זה היה מובדל בכשרותו ולא תיפוק חורבה, ומש"ה תני כשר היה, שהיא מלה כוללת לת"ח וחסיד, והרואה אותו מקבל תנחומין ידע שמפני תורתו וכשרותו קבלם:

תי"ט ד"ה אסטניס וכו'. והערוך פי' מי שאינו יכול לראות דבר מאוס, והוסיף הערוך שבלשון יוני הוא איש חלש ומזגו רע, וגריס אסתניס בתי"ו. וזה פירוש כולל יפה לכל מקום שנאמר בו אסתניס, כגון (ב"ב קמה,ב, סנהדרין ק,ב) כל ימי עני רעים זה אסתניס, ובפסחים (קח,א) רב ששת אסתניס הוה ואי אכיל בצפרא מידי לאורתא לא מהני ליה מיכלא. ובמקומות הרבה לא יכון לשון קר ומצונן. אלא דהר"ב פי' הכי הכא, משום שאיש הקר הוא בכלל כללות אסתניס, ולא כמ"ש התי"ט שפי' מלשון צנה בעצם. ורש"י פי' בגמרא (טז,ב) מעונג ומפונק (מאוד), והוא הפירוש הערוך, ועיין מה שכתבתי פרק ו' מ"א דפאה:

פרק ג משנה א

רש"י גריס מי שמתו אחר תפלת השחר אבל נראה לר"י שהוא אחר היה קורא דאיירי בסיפיה מק"ש וכאן מתחיל נמי מפטור ק"ש ובירושלמי גריס כמו כן, תוס' (יז,ב ד"ה מי שמתו). אבל ברש"י שבידינו נראה דנמי גריס כן שכתב בריש פרקין וז"ל, מי שמתו וכו' פטור מלקרות ק"ש לפי שהוא טרוד במחשבת קבורתו והוא דומיא דחתן דפטור משום טרדא דמצוה, ע"כ. ובהא אתי שפיר שלא הקדים (מ"ג) פטור דנשים ועבדים מק"ש שהם פטורים תמיד, והעוסקים עם המת פטורים לשעה, אלא משום דדמו לחתן לכך אקדמינהו:

מי שמתו מוטל לפניו פטור וכו'. בירושלמי (ה"א) מפרש טעמא, א"ר בון כתיב (דברים טז,ג) למען תזכור וכו' עד כל ימי חייך, ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים, תוס' (ד"ה פטור מק"ש): וחלופי חלופיהם. אף על פי שיש שהות לאחרונים לקרוא בעוד שנושאין הכת השניה, רבינו יונה:

הרע"ב מי שמתו מוטל לפניו וכו' - מוטל עליו לקברו. ואפילו אינו לפניו. ולכך תני פטור דאי דוקא לפניו אסור בק"ש וכו' משום לועג לרש, ותנן מי שמתו ולא מי שמת לו מת, דהוה משמע אפילו אינו מן הקרובים המחייבים אבילות, ומלת לפניו ר"ל אפילו לפני עיני דמיונו. דהכי מוכח מן הגמרא (יח,א) דמייתי ראיה מקרא (בראשית כג,ג) דויקם אברהם מעל פני מתו וידבר וגו', דודאי יצא לחוץ ואפילו הכי נאמר ואקברה את מתי מלפני:

ד"ה אלו ואלו פטורין וכו'. הר"ר יונה כתב מפני שצריך לעמוד, משא"כ בק"ש. וגם טעם זה אתי אליבא דהרמב"ם:

כמו ק"ש. דשל צורך בהם פטורים בלבד:

וא"ד מפני שצריכה וכו'. היינו להרמב"ם דסבר (מצוה ה) דתפילה דאורייתא. וכן כתב הוא (בפהמ"ש), מפני טרדת הלב:

תי"ט ד"ה מק"ש וכו' - במכל שכן וכו'. היינו אליבייהו דסברי (השגות הרמב"ן) דתפלה מדרבנן, אבל להרמב"ם פשיטא דגרסי' לה. ובלאו הכי י"ל דגרס לה שפיר משום סיפא, דאלו ואלו פטורים מן התפילה. ועוד צ"ל דאצטריך למיתני לאשמועינן, דאעפ"י דזמנה ארוך, א"נ דאית לה תשלומין למנחה, קמ"ל דפטורין לגמרי. וכ"כ הרא"ש (סי' ב) ופליג על מהר"ם, ואפילו לדברי מהר"ם אתי שפיר, דמודי הוא ודאי דאין לה תשלומין אם עבר זמנה, וכן פסק בשו"ע יו"ד סי' שמ"א ס"ב:

ד"ה ומן התפילין, - שם תפילין פירשתיו וכו'. עיין מה שכתבתי שם:

פרק ג משנה ג

ובברכת המזון. אית דגרסי בגמרא פשיטא, ומשני כיון דכתיב (שמות טז,ח) בתת ה' לכם בערב בשר לאכל ולחם בבקר לשבע, כמצות

עשה שהזמן גרמא דמי קמ"ל. תוס' (כ,ב ד"ה אית):

הרע"ב וחייבין בתפלה וכו'. סד"א כיון דכתיב (תהלים נה,יח) ערב ובקר וצהרים כמצות עשה שהזמן גרמא דמיא קמ"ל דרחמי היא. ה"ג

בגמרא (כ,ב). ואע"ג דרש"י לא גריס התוס' (ד"ה בתפלה) מיישבין אותה, וכש"כ דלהרמב"ם גרס לה. ובלאו הכי לא ידעתי (לרש"י) אמאי תני לה תנא דמהי תיתי לפטור את הנשים אם לא דאיכא איזה ס"ד. והר"ר יונה כתב דכיון דאמרינן הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו כלא גרמא דמי: ד"ה ובברכת המזון וכו' - משום דכתיב על הארץ וכו'. כפי' הקונטרס (כ,ב), והתוס' (ד"ה נשים) הקשו עליו והעלו דטעמא משום דאמרינן בבהמ"ז ברית ותורה ונשי ליתנהו בהו, ועיין מה שכתבתי פ"ק דבכורים

פרק ג משנה ד

תי"ט ד"ה ועבדים וכו'. דוקא עבד גמור אבל מי שחציו עבד וחציו בן חורין חייב דלא קאי עליה גזירה שוה דלה לה, מאיצטריך לן למילף דפטור מן הראיה מקרא (שמות כג,יז) דאל פני האדון, יצא זה שיש לו אדון אחר, עיין בחגיגה ד"ד ע"ב בגמרא. והשתא דאתאן להכי אימא מילתא במאי דקשיא לי דאמאי פטרינן נשים בק"ש. חדא אמאי דס"ד הואיל ואית שם עול מלכות שמים דאימא ה"נ דלחייבו וכדאמרן בדוכתי טובא, אימא ה"נ. ותו בק"ש מצווה על קדוש השם ונשי נמי מחייבי בלאו (ויקרא כב,לב) דלא תחללו, ונימא את שישנו בלא תחללו ישנו (דברים ו,ה) בואהבת, וכדאמרן גבי אכילת מצה (פסחים מג,ב). ותו דממזוזה אע"ג דהוה ס"ד (כ,ב) דליפטרו מהיקשא דתלמוד תורה, אפ"ה מיחייבי, ופרש"י משום דכתיב (דברים יא,כא) למען ירבו ימיכם, ונשי אטו לא בעי חיי, והשתא משום האי טעמא גופה לחייבו בק"ש, שהרי למען ירבו קאי אכל מילי דקדמי בההיא פרשה. וי"ל דבהא מילתא ילפי נשי מעבדי, ואינהו פטירי מן הראיה מטעם דאל פני האדון, דלא בעא רחמנא דליתי קמיה מאן דאית עליה עול אחר, מש"ה נפטרו נמי עבדי מקבלת עול מלכות שמים, ונשי ילפי מינייהו מג"ש דלה לה:

הרע"ב ד"ה מהרהר כו' - כשהגיע זמן המקרא. ואין זה בהיותו בביתו דקי"ל הרהור לאו כדבור דמי, אלא דוקא בבית הכנסת דצבור

עסוקים בה והוא לא ישב ובטל, והכי אמרינן בגמרא (כ,ב). ומש"ה לא תני מהרהר בה דהוה משמע (להרהר) בדקדוק, ואינו כן דהרהור קליל סגי: תי"ט ד"ה מברך לאחריו וכו'. והא דלא תני מהרהר כמו ברישא, חדא משום דרבי יהודה לא קאמר אלא מברך, ואגביה תני מברך. ועוד דמברך משמע גם בלב, דהיינו הודאה:

פרק ג משנה ה

ואם לאו יתכסה וכו'. לשון כסוי מורה שצריך שיהיו מים עכורים (כה,ב) דאין לבו רואה את הערוה. וגם רומז למ"ש בירושלמי (ה"ה) אם יכול לעכור ברגליו יעכור:

הרע"ב לא יפסיק וכו' - אלא יקצר וכו'. אפילו למאי דמפרש לקמן פ"ד מ"ג (כט,א) מעין שמונה עשרה, הביננו, הכא לא יפרש כן משום דלפעמים לא יזכור שהוא בעל קרי אלא באמצע התפלה ולא יוכל לכוין להתחיל במה דשייך לברכה שנזכר בה ואתי לאטרודי. ועיין מש"כ התי"ט לקמן בד"ה ואם לאו:

ד"ה עד שיטיל כו' - חסורי מחסרא וכו'. דכמה מיא רמי ואזיל (אי קאי אמקוה דרישא). גמרא (כה,ב). אבל בגמרא לא אמרינן חסורי מחסרא אלא ה"ק, וא"כ לאו חסרון ממש הוא, דה"ק ר"ל שיש אותו גירסא בכח דברי המשנה ובלי תוספת דברים. ונראה לי דלא מחסרינן לה משום דגם בלי הוספה יש לה הבנה, דודאי מים הרעים אי יטיל לתוכן מים לפי השעור הצריך לפי חשבון הנזכר במי רגלים ודאי דמותר להתכסות בהם ולקרות, אלא דלא אתי שפיר בענינא דמתניתין דמיירי בוותיק דבעי לגמור עם הנץ החמה, ובודאי דלית ליה זמנא לבטל מים הרעים, ומש"ה אמרינן בגמרא כמה מיא רמי ואזיל, פי' אין לו זמן לכך, וקאמר דבהאי עניינא לא מיירי בהטלת מים למקוה, אלא דיליף לן, למי רגלים אם יארע לו. א"נ נוכל לומר דמים הרעים כולל גם מי רגלים, ואם כן הטלת המים קאי על פרט אחד הנכלל בכללות שם מים הרעים:

ד"ה וכמה ירחק וכו' - שלא הטיל וכו'. וגם מצי קאי אמים הרעים. וכ"כ הטור וב"י סי' פ"ו. אלא דהר"ב אזיל לשיטתיה דחסרה מתני' חסרון ממש:

פרק ג משנה ו

זב וכו'. אשמעינן דאע"ג דאית ליה טומאה אחרת דלא מטהר בטבילתו, מכל מקום אסור בק"ש משום קרי, ונדה שפלטה דמסתמא טבלה בזמן התשמיש, מ"מ תחזור ותטבול בפליטתה. ומשמשת שראתה נדה, דלא תימא דהואיל ובאה לה טומאה חמורה בסוף תפקיע לקלה, הכי מוכח בירושלמי: ורבי יהודה פוטר וכו'. כיון שאין הטבילה מטהרתה לגמרי, הר"ר יונה:

תי"ט ד"ה והמשמשת וכו' - ולא אצטריך למתני וכו'. פי' משום דהמשמשת דראתה נדה ילפינן מגמרא (כו,א) בעל קרי שראה זיבה, ובבעל קרי שטבל ולא הטיל מים, שאמרו פ"ח מ"ד דמקואות שהוא טמא, הכא נראה טהור, משום דהתם לענין טומאה דאורייתא מחמירים מספק:

פרק ד משנה א

השחר. תני דשחרית ברישא דלמ"ד (כו,א) אבות תקנום, דאברהם קדמה, ולמ"ד כנגד תמידין, אין הקרבן בלילה. ותפילת ערבית, כנגד הקטר איברים דהוו שיורי דיומא:

תפלת השחר וכו'. משיעלה ברק השחר, הרא"ש. ומש"ה לא תני תפלת הבקר שהרי שחר לא מקרי אלא הנץ החמה. ותינח בק"ש (פ"א מ"א) דתני לישנא דשחר משום דתנן וכו' עד הנץ החמה, והכא תנן עד חצות: ושל מוספין וכו'. אע"ג דמוספין קדמי למנחה נקטינהו בסיפא משום דלא תדירי, תוס' (כו,א ד"ה תפלת השחר). ולמ"ד אבות תקנום, אתי שפיר כנגד מוסף לא תקנו. ומשום דקתני כל היום, דמשמע אפילו משחרית כדכתבו התוס', לכך תני ושל מוספין בלשון רבים, דמסתמא כשהיו מוספין הרבה כגון יו"ט ושבת היו מקדימין יותר:

תי"ט ד"ה תפלת המנחה וכו' - ועי"ל דשעת וכו'. כן איתא במדרש ילקוט מלכים רמז רט"ו:

ומצאתי בפי' החומש וכו'. ומזל"ן משום דאחר קרבן בין הערבים אין מקריבים קרבן אחר כדקי"ל (ויקרא ו,ה. פסחים נח,א.) עליה השלם וכו', ואז היו מסלקים ידם מעשות מנחת עולת הערבים, משא"כ בשל שחר דהוו מקריבים כל קרבנות היחיד אחריה. אבל בין הערבים שסיומם במנחה היו ממתינים אנשי משמר עד הסתיימה, ולכן נקרא בשם מנחה דהוו סלקי מינה תפללים יחד. ולמ"ד תפלות אבות תקנום, מצאתי כתוב בספר שני לוחות הברית (דף רפ"א) (פר' וירא ד"ה דרך השני) שמצא טעם נכון, והיינו שאמר יצחק ביום עקידתו, מה זה יש כאן עולה ואין כאן מנחת סלת, עמד ותיקן תפלה שתהיה במקום המנחה, ועל כן נקראת בשם מנחה:

ד"ה רבי יהודה אומר וכו' - וכן העידו התוס' כו'. פי' משום דבשאר בבי קי"ל כוותיה, ומש"ה לא שנאו רבי. ובהכי לא ליקשי לן, שהרי בכל הש"ס שנה רבי גם דברי מי שאין הלכה כמותו. ולעד"ן שיש לגרסה משום דאף לדידן זמן שבע שעות למצוה והמאחר נקרא פושע:

פרק ד משנה ב

מה מקום וכו'. שמעתי אומרים ששאלת מה מקום, משום דקי"ל (ח,א) דהנכנס להתפלל יכנס שעור שני פתחים, ורבי נחוניא היה מתפלל אותה תפלה בכניסתו, ולכן שאלוהו מה מקום. ובזה אני מוסיף לדייק, דלא אמרו לו מה מקום לתפלות אלו, שהרי שתי תפלות היו, בכניסה וביציאה, אלא לא היה קשה להם מן התפלה השניה, שמי שיוצא מבית הכנסת מותר לו להתפלל תחנונים. ובמה שאמרנו נוכל לתת שייכות למה שמזכיר התנא ענין תפלת רבי נחוניא בכאן דיותר היה נראה לשנותו בפ"ט, אלא דלגבי הרואים תנייה, שחשבו שהיתה תפלה ממש וסברו דהיה מתפלל מעין שמונה

עשרה:

פרק ד משנה ג

רבן גמליאל וכו'. אי רבן גמליאל אתא לאפלוגי ארבי יהושע לחוד, הוה ליה לתנא לאקדומי רבי יהושע לרבן גמליאל כדאקדמיה בפ"ט מ"א דזבחים. אלא נראה דרבן גמליאל אשמועינן דאסור להתפלל תפלה אחרת וכמו שהיה בימי קדם, ואמרו בירושלמי (ה"ד) דאחיתופל היה מתפלל בכל יום שלש תפלות חדשות:

רבי עקיבא וכו'. מדרבי עקיבא נשמע טעמא דרבי יהושע, דמשמע דלא היתה שגורה בפי הכל:

תי"ט ד"ה אם שגורה וכו'. ומזל"ן שהוא מלשון (דברים ז,יג) שגר אלפיך, שר"ל ענין שלוח. בפ"ב מ"ה דבבא בתרא מלא שגר היונה, ופי' הר"ב מרוצת היונה. ועיין בספר שרשים שרש שגר:

פרק ד משנה ד

תחנונים. פי' לא תמצא חן לפני המקום, ומלת תחנונים הוא כמ"ד (זכריה יב,י) רוח חן ותחנונים. אי נמי שבכל רגע אנו צריכים להשי"ת וחייבים אנו להתחנן לפניו, ולכן העושה תפלה קבע מורה כאילו אין צריך לבקש דרך תחנונים כעני מבקש:

הרע"ב בכל פרשת העיבור וכו' - לשון עבירה. בגמרא (כט,ב) יש פירוש אחר וז"ל, אפילו בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כאשה עוברה יהיו צרכיהם לפניך:

פרק ד משנה ו

בספינה וכו'. לא זו אף זו קתני, לא מבעיא ספינה שהיא קטנה ועל המים אלא אפילו בקרון שהוא ביבשה ואפילו באסדא דסתמא גדולה אבל טרוד בתנועת העצים הקשורים יחד:

פרק ד משנה ז

בחבר עיר וכו'. הערוך פי' בפירוש הראשון, גדול העיר אשר יועדו אליו כל הזקנים. ולפי זה צריך לגרוס בחבר הח' בשוא פת"ח והב' בפת"ח מפני שהוא סמוך, והוא על משקל זקן (בראשית כד,כ). א"נ הב' בציר"י:

פרק ה משנה א

מתוך וכו'. פי' לא מכובד ראש לגמרי דזה עצבות, כדאמרינן בהלכות ט"ב (תקנד,כ) שמשיב שלום בכובד ראש. הכתוב אומר (תהלים ק,ב) עבדו את ה' בשמחה, אלא בדרך האמצעי והיינו מתוך, ואז יקיים (תהלים ב,יא) וגילו ברעדה, פי' יגיל שזכה להתפלל לפני ממ"ה וירעד מגדולתו ית': תי"ט ד"ה שעה וכו' - מגמרא וכו'. דאמרינן (לב,ב) מאחר ששוהין שעה קודם תפלה ושעה אחריה תורתן (מתי נעשית)[היאך משתמרת

ומלאכתן היאך נעשית], משמע דשעה דווקא. ותנא דידן לא מיירי בשעה (אחרת)[אחרונה] אלא בראשונה הצריכה לכוונה דבהא מיירי:

פרק ה משנה ב

תי"ט ד"ה גבורות וכו'. ובהא ניחא דלא תני נמי גבי ושואלין בגבורות גשמים, נלע"ד. א"נ משום דגבורה סמוכה לנותן מטר והוי למאי דסליק מיניה:

פרק ה משנה ג

הרע"ב בד"ה על קן וכו' - על הבנים וכו'. בגמרא (לג,ב) איתא טעם אחר משום דמטיל קנאה במעשה בראשית, והא דלא הזכירו הר"ב נראה משום דהתם מייתי עובדא דההוא דנחית לפני התיבה [קמיה דרבה] ואמר אתה חסת על קן צפור, משמע דהיינו טעמא עיקרי דמתניתין:

פרק ה משנה ד

תי"ט ד"ה ואם וכו' - אך עתה שבתי וכו'. לאו תשובה שלימה היא דמה שאין אנו למדים מהמדרש היינו שיש בגמרא היפך למדרש, אבל כשאין בשום מקום בגמרא גילוי למה לא נלמוד מן המדרש, והרי ר"ת פסק שאין לאכול בין מנחה למעריב בשבת מטעם הנזכר במדרש עיין בסוף פסחים (קה,א תוס' ד"ה וה"מ), וכמה דינים למדו הפוסקים ממדרש הזוהר:

פרק ה משנה ה

הרע"ב בד"ה שהוא מטורף וכו' - מטורפת. ומתניתין דתני שהוא בלשון זכר, דקאי על כללות הענין, והכי קאמר שדבר אותה התפלה או ענין אותה תפלה מקובל:

פרק ו משנה א

כיצד. אף על גב דתני לן תנא במתניתין, ברכות האכילה ושתיה וראיה ושמיעה ולא תני ברכת הריח, מ"מ ודאי דאף היא מתקנת קדמונים כשאר הברכות, דסברא הוא (לה,א) שלא יהנה אדם מהעולם הזה בלא ברכה, אלא דלא קתני אלא מה דאית ביה רבותא, כגון ברכת האילן חוץ מן היין ודארץ חוץ מן הפת, וכן מה דאית ביה פלוגתא כגון דירקות, וכן הני דלא ידיע כולי האי כגון דראיה, אבל בברכות הריח סגי במאי דתנן, והוא אומר על המוגמר, ומן הסתם ידוע שעל של העץ יברך עצי בשמים וכן כיוצא בזה מעין ברכותיו:

האילן וכו'. התחיל בשל אילן מפני שחשובה משל האדמה, שע"כ קי"ל (שו"ע ריא,ג) דבורא פרי העץ קודמת לבורא פרי האדמה. א"נ משום דבזה ליכא פלוגתא:

המוציא וכו'. בברייתא (לח,א) פליגי רבי נחמיה ורבנן, רבי נחמיה אומר מוציא ורבנן אמרו המוציא. ואמרינן בגמרא במוציא כולי עלמא

לא פליגי דאפיק משמע כי פליגי בהמוציא. ואף על גב דאורחיה דתנא דבפלוגתא לא מיירי תני המוציא לאשמועינן הלכתא וטעמא דרבנן דלא מודו לרבי נחמיה. אע"ג דמוציא נמי דאפיק משמע איתא בירושלמי דטעם שלא לערב מ' דהעולם עם מ' דמוציא, ומה שאומרים לחם מן לישנא דקרא נקט, תוס'. עיין בשו"ת מהר"ם מינצי סימן ע"ז:

ועל הירקות. הכא לא דייקינן דליתני ירק כדדייקינן בפרק קמא דר"ה מ"א (יב,א), משום דהתם דתני לנטיעה הו"ל למימר ולירק, אבל הכא דקדם פירות הארץ ופירות האילן אתי שפיר דתני ירקות. וניחא נמי למה שאמרו שם תוס' (ד"ה אחד) דאמאי לא דייקינן גבי שמיטין ויובלות, דשאני התם דהתחיל בלשון רבים, לשנים, דהיינו ללמד כשהגיע אחד בתשרי כבר הם שתי שנים למלך, ואגב שנים תני שמיטין ויובלות:

פרק ו משנה ג

על החומץ וכו'. מזל"ן דלא ערבינהו, משום דג' קמאי הוי טעמא אע"ג דהם מין קללה, וגם ג' בתראי הו"א דמקרו גדולו מן הארץ כיון שמתהוים מכח האכילה. ואל תתמה דאפילו בהמה מקרי גדולו מן הארץ בפ"ק דסוכה (יא,ב ותוס' ד"ה וגידולו). ובהכי ניחא האי גירסא לאפוקי ממאן דל"ג (הרי"ף):

פרק ו משנה ד

הרע"ב ד"ה מברך וכו' - והלכה כחכמים. הרבה מחלוקות יש בזה ועיין באו"ח בסי' רי"א:

פרק ו משנה ה

הרע"ב ד"ה פטר וכו' - בשבתות וימים טובים שרגילים לקבוע וכו'. ובהכי דייק אומרו שלפני המזון ולא תני לפני המזון, ור"ל אותו היין שמורגל לבא לפני המזון דהיינו בזמן שרגילים להביאו לפני המזון והיינו בשבתות ויו"ט:

פרק ו משנה ו

תי"ט ד"ה והוא וכו' - יש לתמוה כו'. נראה ליישב שאין החילוק בין רש"י והרמב"ם מעלה ומוריד לענין הדין, שהרי הטעם שזה שבירך על היין מברך על המוגמר הוא מפני שהוא הקדים ליטול ידיו במים אחרונים, דאמרינן בגמרא (מג,א) דנוטל ידיו תחלה באחרונה הוא מזומן לברכה והיינו ברכת המזון, והכי מוכח בגמרא (שם) דמקשים מדקתני והוא [אומר על המוגמר מכלל] דאיכא עדיף מיניה, ואמאי, ומשני דהואיל והוא נטל ידיו באחרונה, פי' אותו שבירך על היין הוא נטל ידיו תחלה, נמצא שעכ"פ זה שיברך על המוגמר הוא המברך בהמ"ז, וזה בין להרמב"ם בין לרש"י, אבל בין למר ובין למר עיקר הטעם שזה זכה לברכה דמוגמר, הוא מפני זכות הזמנתו לבהמ"ז, באופן שגם לרש"י יצדק לומר דהוא מברך על המוגמר הוא המברך בהמ"ז, ואין לענין הדין שום הפרש בינו להרמב"ם, ולכן רבינו ב"י השוה את מדתו, לאפוקי הגאונים דמחולקים לענין הדין הרבה, שהם פירשוהו על המברך (בה"מ)[ברכת המוציא]:

פרק ו משנה ז

תי"ט ד"ה מליח וכו' - שאפשר שסובר וכו'. מזל"ן דאצטריך למתני, בתחלה, לאשמועינן בתחלת המחשבה על המליח לאפוקי האוכלו כדרך שאר מיני לפתן שאז ודאי מברך על הפת. ומ"ש הרב לא הבנתיו, דאיך הוה ס"ד דבהיותם בכריכה דוקא יברך על הטפל ואם יקדים לאכול העיקר לא יברך עליו. ואין לומר דהו"א דיברך אתרווייהו, דאין סברא לומר דאפת שהיא טפלה במחשבתו ואינו מכוין לה לגופה דיברך עלה, דלא עדיפא מהשותה לבלוע המאכל דאינו מברך, כדמסיק הרב בשילהי פירקין. ועוד דמעולם לא היה סברא לאותו ס"ד, דהא מתניתין לא תני באכילה אלא בהבאה שהביאו לפניו, ומש"ה לא מייתי תרומת הדשן ראיה למאי דהורה, דחכם גדול היה:

פרק ו משנה ח

אכל תאנים וכו. לא מבעיא תאנים דזייני טפי שעושים דבלות אלא אפילו ענבים ואפילו רמונים דאין בהם כי אם המשקה. והרי"א כתב דמנאם דרך בישולם:

פרק ז משנה א

הרע"ב ד"ה ומעשר שני וכו' - שהבעלים וכו'. הכי אסיקנא בב"מ (נד,א), דהתם איבעיא בעיא זו ופשיט לה ממתני' (דמאי פ"א מ"ב) דהדמאי אין לו חומש וכו' ולא פשיט ממתני' דהכא, דאיכא למדחי דאגב אחריני תנייה, כ"כ תוס' בשבת (קכז,ב):

ד"ה והשמש שאכל וכו' - משנה שאינה צריכה וכו'. ומזל"ן דלמ"ד (עי' תוס' מח,א ד"ה תשעה) שגם האוכל ירק מצטרף לזמון אע"ג דלא התחייב בבהמ"ז, ועוד דאין נפטר בבהמ"ז כדכתב בשו"ע סי' קצ"ז ס"ג, וסד"א דה"נ השמש שאכל פחות מכזית דלא התחייב בבהמ"ז דגם איהו יצטרף קמ"ל משום (דאיהו)[דהכא] לא חייב בשום ברכה:

תי"ט ד"ה שלא וכו' - והכא אידגן וכו'. ובהכי אתי שפיר דלא הוה משנה יתירה דהא גופא אשמועינן ממתניתין לאפוקי סברת המקשן בגמרא (מז,ב) דאפילו הקדים בכרי נמי, דע"כ דהאי דלא ניטלה תרומתו לא איירי בתרומת מעשר דפשיטא הוא דאסור אלא בתרומה גדולה איירי, וא"כ בהכרח איירי דכבר הוא בכרי ואתחייב בתרומה גדולה, ודו"ק:

פרק ז משנה ב

תי"ט ד"ה נשים וכו' - לא, משום וכו'. אבל הן מזמנות לעצמן, ומש"ה תנן דוקא אין מזמנין עליהם:

פרק ז משנה ג

הרע"ב ד"ה אחד עשרה וכו'. ושנאו רבי סתם משום דהכי הלכתא.

תוכן העניינים

קול הרמז זרעים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה