קול הרמז זרעים· רבי משה זכות
שביעית · פרק ד משנה ז
פתו. נראה דלרבותא תני הכי, דאף על פי דאינו יכול לאוכלם בלא פת מחמת חוסר בישולו, מותר ולא חשיב הפסד והוא הדין בבוסר, אבל בזיתים אין צריך לאומרו דפשיטא דצריכי פת מפני מרירותם:
הרע"ב ד"ה משהזריחו כו'. משום שבישול הפירות תלוי בזריחת השמש עליהם, שאותם שמתחממים בשמש מאדימים פניהם ומתחיל
בישולם:
ד"ה בחלה כו' - בחלה בי, גדלה עלי, אדם הקץ בדבר נראה לו כגדול, רש"י פ"ה דנדה דמ"ז ע"א:
תי"ט ד"ה וכן כו' - ותימה וכו'. תמה אני למה לא תמה גם על הש"ר והר"ב, דבי זריחה דהכא פי' דזהו התחלת בישולם, ובי בחילו
דמעשרות (פ"א מ"ב) כתבו כמו כן דהוא התחלת בישולם, ואם כן מה בין זריחה לבחלו. אבל האמת הוא מה שכתב הרמב"ם שם וז"ל, התאנים משיבחילו [פי' משיתחילו] להתבשל וזמן זה הבישול הוא שמלקטים את התאנים מהאילן ומניחים [אותם] עשרים וארבע שעות ותהיה ראויה לאכילה ובוחל הוא בלשון חכמים הפרי המבושל, ע"כ. הרי למשיבחילו אינו גמר הבישול אלא הזמן שבו ראויות להלקט ולהבחיל דהיינו בישולם, והזמן הזה תחילתו מעין הזריחה דהיינו כאשר מאדים פנים, והיינו דדייק תנא ותני משיבחילו ולא קתני משבחלו, ור"ל משעה שהם מעותדים להבחיל על ידי אדם המלקטים, אבל בחלו דהכא הוא ששהו בשדה עד שבחלו ונתבשלו מעצמם, שאינו רשאי ללקט כל התאנה ולהכניס לביתו עד שיהיו גמורים כל התאנים, וכן כתב הש"ר, והוא הוא מה שכתב הרמב"ם בפ"ה הט"ו
דשמיטה, שכתב התי"ט הכא, עד שיגיעו לעונת המעשרות, היינו בחלו. אבל קשה דאם כן היינו יזריחו היינו יבחילו ולמה שינה התנא לשונו. ועוד דמסיפא דמשנה ט' מוכח בהדיא דדוקא שאר הפירות שוות בעונה אחת לשביעית ולמעשר מה שאין כן תאנים ענבים וזיתים וכדכתב שם הר"ב מלתא בטעמא. ונראה לחלק בין פגים דהכא לתאנים דתני התם, שהגפנים הם קטנים ודומיא דבוסר משהביא מים וכדמוכח מדברי הר"ב, דאפילו בחלו שגדלו הרבה ר"ל עד כמותם הטבעי, מכלל דפגים קטנים עדיין הם, אלא דאי עדיף חילייהו בכח השמש שמזריחים דהיינו תחלת בישולם רגילים העם לאכול מהם דוגמא דבוסר וזיתים, אלא דאכילת עראי היא דדרך כלל העולם להמתין עד שיבחילו היינו יגדילו כפי' רש"י והר"ב, ובהגיעם לקצה גידולם מתחיל בישולם וסימן שלהם הוא ליבון ראשיהם כדכתב הר"ב במעשרות, ולפי שזה המנהג לכל העולם לכך אז מתחיל זמן עישורם. כך נראה לי לישב לפי הש"ר והר"ב, אבל להרמב"ם דכתב דעונת הפגים משיזריחו, נראה דמפרש סיפא דמשנה ט' דכל הפירות אין להם חילוק זמנים לאכול בשדה ובבית אלא זמן אחד לכל, מה שאין כן התאנים דיש להם זמן מאוחר מעונות מעשרותיהן להכניסם לבית, והיינו משיבחילו שבשלו לגמרי, דלדידיה בוחל הוא הפרי המבושל כנ"ל, ולשינוי הלשון דהכא להתם יש לומר דבעי תנא למתני שם מלתא בטעמא: