קול הרמז זרעים· רבי משה זכות
שביעית · פרק ד משנה ו
קוצץ כדרכו. פי' בכל אופן קציצה בשוה או באלכסון או בהדרגה בלי שום הרחקה:
תי"ט ד"ה המזנב כו' - דכל שכן כו'. איכא למפרך דדוקא ברבי עקיבא הוא דבעינן דלא יתכוין לזמר משום דהתיר לזנב כדרכו, מה שאין כן תנא קמא דמצריך לשנות ודיו באותו שינוי דשוב לא מחזי כעבודה כדכתב הר"ב, ועבודה דקאמר היינו עבודת האילן ולא עבודת הקרקע כדמשמע מפירוש שהזכיר התי"ט, וכן נראה מדכתב הש"ר ולא יגום מעל הארץ מפני שהיא עבודה, פי' זו היא דרך עבודה לגפנים, ואי ר"ל עבודת קרקע הו"ל ליישב ההיא דזיתים. וראיה לדברי שהתנא הפסיק בין ההיא דזיתים לבין דגפנים במשנה דהמבקיע דכולה איירי בעבודת האילן, וגם סיפא דמתניתין אילן שנפשח כו', אלא ודאי תנא קמא משום עבודת האילן מטי בה וכיון דמשנה דיו, וטעמא משום דאפילו בלא שינוי לא הויא זמירה, דאי סלקא דעתך דהויא זמירה לא הוה מתיר רבי עקיבא כשלא נתכוין לזמר, וכדכתבו התוס' בפרק זה בורר (סנהדרין כו,א) גבי ההוא דהוה כסח בכרמי (ופי' רש"י זומר כרם), ואמרינן התם דיכול לומר לעקל בית הבד אני צריך, וכתבו התוס' וקשה דמכל מקום מה בכך מכל מקום הוה משביח הכרם כו', ותירצו דהוה זומר בענין שהיה קשה (לכרם)[ליה], עיי"ש, והא קמן דכל שהיא עבודה מן התורה לא מהניא כוונה:
ד"ה ירחיק כו' - מעכבים כו'. אשתמיטתיה פ"ב מי"ב דבבא בתרא, דתנן אחד גפנים ואחד כל אילן כו', ותני בסיפא מעמיק שלשה טפחים כדי שלא יעכב את המחרישה: