קול הרמז זרעים· רבי משה זכות
שביעית · פרק ד משנה ב
שנתקוצה. פירש ר"ח קוצים התלושים בה וכן מפרש בירושלמי אבל מחוברים [הן] אסורים מדאורייתא, תוס' גיטין מד,ב:
תי"ט ד"ה שנטייבה כו' - וכן כתב הרמב"ם וכו'. אמת דכן כתב אבל לא קאי אמתניתין דהכא אלא אההיא דסנהדרין (כו,א), משרבו האנסים, אך מתניתין דהכא פירש בסתם, עובר עבירה שחרש או זבל, עיי"ש פ"א סי' י"ג, וכ"ש דהרמב"ם סבירא ליה דאין חרישה מדאורייתא, כמ"ש בפ"א. וגם הר"ב ז"ל לא ידעתי מי הכריחו לפרשה כההיא דארנונא, ולמה לא פירש דומיא דנתקוצה שהוא בכל הזמנים. ועוד קשה לי דארכבה אתרי ריכשי, שהרי זה לשון ירושלמי (ה"ב), שדה שנתקוצה תמן אמרי בשנטלו קוציה ורבנן דהכא אמרי משחרש על דעתהון דרבנן דהכא איזהו הטיוב כל העם חורש פעם אחת והוא חורש שני פעמים, ע"כ. והרי קמן דדוקא רבנן דמערבא הם שפירשו כך משום שפירשו שנתקוצה שנחרשה אבל רבנן דבבל שפירשו שניטלו קוציה יפרשו שנטייבה כמ"ש הרמב"ם הנ"ל, מי שחרש את שדהו או נרה. והר"ב בנתקוצה פירש כרבנן דהתם ובנטייבה כרבנן דהכא, ואפילו לדידהו אינו מוכרח שנאמר דאיירי בארנונא, אלא הכי פירושו שדרך סתם כל העם לחרוש בכל זמן פעם אחת וזה הרשיע לחרוש שתי פעמים, וכן כתב הש"ר וז"ל, דלמאן דאמר חורש (פי' בנתקוצה) קנסינן בשני פעמים טפי מבפעם אחת, ע"כ. ובודאי דלא איירי בשעת הסכנה דפשיטא דלא ליקנסיה בפעם אחת שעשה בהיתר. ואם תאמר ולרבנן דהתם דאמרי ניטלו קוציה ונטייבה נחרשה מאי לישנא דנטייבה, נראה לי שהוא לשון כולל לחרישה ולנירה וכדכתב הרמב"ם, וגם כולל אפילו הזריעה כדתנן שדה שנטייבה בית שמאי אומרים אין אוכלין פירותיה, דאי אין הטיוב אלא לחרישה בחרישה פירות מי איכא והא בעינא נמי זריעה: