קול הרמז זרעים· רבי משה זכות
שביעית · פרק ב משנה ד
תי"ט ד"ה מזהמין וכו' - ואע"ג דנשמעינהו וכו'. אילו דק בדברי הרמב"ם לא יקשה לו כלום, שהרי במעשנין כתב וז"ל, מעשנין עושין עשן תחתיהן להרוג התולעים אוכלי הפרי והדבקים בו. והכא כתב וז"ל, פי' שמנהג עובדי אדמה לסוך הנטועים בשמן שיש לו ריח רע כדי שיריחו אותן התולעים אוכלי האילנות וירחקו מהם, ע"כ. הרי שהעשון הוא להרוג אותם התולעים שכבר דבקים באילן ולהסיר ההפסד, אבל הכא הוא להגין לעתיד שירחקו התולעים וזה מועיל אפילו לשביעית עצמה שהשמן הרע נדבק באילן, מה שאין כן דבעשון שהוא לפי שעה ולתולעים שכבר דבקו שם, והוה אמינא דדוקא זה מותר ולא הזיהום קמ"ל. ולישנא דחיבורו (פ"א ה"ה) דייק טפי, שכתב העוף במקום תולעים, משום דמתניתין תני נטיעות שהן רכות והעוף אוכל מהן:
ד"ה וקוטמין וכו' - מאבקין וכו'. גם בכאן י"ל כדלעיל (מ"ב), דמאבקין היינו שהשרשים מגולין כבר, וכדדייק הר"ב לעיל וכדפי' רש"י פ"ק דמועד קטן (ג,א ד"ה מאבקים), אבל הכא איירי שאין שרשיהן נראים ואפילו הכי שרי לעבות על שרשיהם כדי שלא יתגלו, דכיון דשרשיהן רקות יבא הפסד לנטיעות אם יתגלו:
ד"ה ומשקין אותם וכו' - על ראש האילן וכו'. בירושלמי (ה"ד) מייתי ברייתא דאפליגו בה בית שמאי ובית הלל, דבית שמאי אומרים משקה על הנוף ויורד על העיקר ובית הלל אומרים משקה בין על הנוף ובין על העיקר. ולפי זה קשה דהרמב"ם נראה דמוקי מתניתין כבית שמאי. וי"ל דסדר המעשה פירש, דכיון שנטיעות וקטנות הן משקה אותם מעל ראשן בשופע ודי בזה להרוות גם את העיקר, וזה שכתב הרמב"ם וירד על גוף האילן כולו וישקהו, והיינו כבית הלל, דבית שמאי לא התירו אלא דוקא שתהא השקאת הנוף עיקר ושל העיקר טפל לו. והשתא רבי אלעזר בר צדוק שרי בשביעית מאי דשרו בית שמאי ערב שביעית, דהיינו דמשקין על הנוף שיעור הצריך לו אבל לא בריבוי משקה כל העיקר די צרכו, וניחא לישנא דאף, דאילו משקה את הנוף מלמטה זה שיעור קטן ולא ירד ממנו כלום על העיקר ולא אתי שפיר לישנא דאף: