קול הרמז זרעים· רבי משה זכות
שביעית · פרק ב משנה ב
וכן בבית השלחין. משום האי מלתא לא כייל זבול ועידור בהדי יבול ופירוק, מפני דדוקא תרי קמאי שייכי בבית השלחין ולא כן שארא: מיבלין. בפ"ק דמועד קטן (ג,א), דתניא בברייתא כל אלו הארבעה, ובמקום מיבלים תני מזבלין, ופי' רש"י מניחין זבל בעיקרי האילן. אבל במתניתין איכא למימר דמזבלין דתני ברישא קאי בין אשדה ובין אאילן, והוי שפיר דומיא דמעדרין דשייך במקשאות ובאילנות:
תי"ט ד"ה מעדרין וכו' - דלמאי לא תנן וכו'. ולטעמיה אמאי לא תנן מזבלין השדות. ועוד מי יתן ויפרש לנו הירושלמי דאמתניתין קאמר, (הכי מיהו)[תני כל זמן שאת מותר] לחרוש את מותר לזבל ולעדר אם אין את מותר לחרוש אין את מותר לא לזבל ולא לעדר, ע"כ. והשתא שדה שאסור לחרוש איך מותר לזבל עד ראש השנה וכדכתב הרמב"ם כדמייתא ליה בסמוך. אלא ודאי עידור וחרישה דעסקין בהו תרווייהו כי הדדי נינהו, דהיינו דוקא בעיקרי האילנות שהוא פחות הרבה ממלא האורה וסלו וחוצה לו. ובהכי דייקי דברי הר"ב במה שהאריך וכתב ודבר שאינו אלא לצורך תיקון האילן וכו'. וקשה מאי צריך לכל האי הלא היה די לו במה שכתב קודם זה, לצורך הפירות, אלא דכוונתו לאפוקי מאי דתלו ביה התי"ט לקמיה דכוונתו דוקא לקישואין ודילועין, דאם כן סגי ליה בטעם צורך הפירות, אבל לפי מ"ש מיבעי ליה לתת טעם לאילנות, דכיון דאיהו מדרבנן לא גזור בתוספת שביעית לא שנא חרישה ולא שנא עידור, כדמוכח מלשון התוס' הנ"ל. וגם בדרכי זה יש ליישב קצת סברות הש"ר דכתב דחרישה מן התורה, ולא משמע כן מהתוספתא, שהרי בכלל גדול תני לה, אלא י"ל דאיירי בחרישה כעין עידור ששיעור מועט זה לא יאסר מדאורייתא. אבל כל זה לא שוה לי דמפ"ק דמועד קטן מוכח בהדיא דחרישא מדרבנן עיי"ש, דרבי יוחנן הוא דסבר דהחורש אינו לוקה וכמ"ש הכסף משנה ריש פ"א מהלכות שמיטה:
שהיא עבודה בגוף וכו'. גם יבול ופירוק הם בגוף האילן ודמו לזמירה שהיא מאבות, וכן זירוד ופיסול דלקמן:
והוי יודע דבגפנים וכו'. אם כן למה לי לחדש פירושים בדברי הרמב"ם והר"ב במ"ש כעיקרי האילנות לוקמיה בגפנים: