קול הרמז זרעים· רבי משה זכות
שביעית · פרק א משנה ה
שלשה אנשים. ואפילו השדה של אדם אחר, ואף על פי שבעל השדה חורש מפני צורך שדהו, תוספתא דשביעית פ"א מ"ב:
וכמה יהא. הא דלא הקדים התנא האי מלתא לעיל, נראה לי שהוא לשלא תסיק אדעתין למימר, דדוקא בשביל השלשה מאדם אחד אם הם
סמוכים מארבע אמות אמרינן דקיימא למיעקרא, דאי לא תימא הכי הו"ל למיחש דנפישי פסידא, דכל אחד מכחיש את חבירו ונמצא מפסיד בכל השלשה, אבל בשלשה אנשים דליכא כל כך פסידא אימא לא, קמ"ל:
תי"ט ד"ה וחורשין כו' - עד העצרת כו'. גם מלשון הרמב"ם דפ"ג ה"ב מהלכות שמטה, נראה דסבר כן מדערב הכל בבת אחת שכתב וז"ל, איזהו שדה האילן כל שלשה אילנות לבית סאה, אחד אילן סרק ואחד אילן מאכל ואפילו הן של שלשה אנשים וכו', הרי שכלל הכל. וגם מהתוספתא (פ"א מ"ב) מוכח כן, שאחר ששנינו בה דין של שלשה אנשים מחלק בין זקנה שהוא עד העצרת לנטיעה שהיא עד ראש השנה כדלקמן. ולא זכיתי לתת טוב טעם לסברא אחרת שהזכיר הש"ר מהירושלמי, דאטו משום שהיא גרועה דבעיא צירוף נשכרת: