אור ברסלב
קול הרמז זרעים שביעית › פרק א משנה ד

קול הרמז זרעים· רבי משה זכות

שביעית · פרק א משנה ד

פרק א משנה ב

עד שיהיו. יש לדייק חדא דסגי ליה למתני עד שיהיו תשע מאי משלש עד תשע. ועוד דהו"ל למתנייה קודם אין חורשים, והכי הו"ל למימר או שנים עושים ואחד אינו עושה, ואפילו הם תשע אין חורשים להם אלא לצרכן. אבל צריך אני להציע בתחלה מה שכתב בירושלמי אהאי מתניתין (ה"ג) וז"ל, רבי ביבי בשם רבי חנינא ובלבד שלא יפחות מחשבון משולשים זעירא בשם רבי חנניה אמר ובלבד שלא יפחות מחשבון מתושעים, ע"כ. ונחלקו בה הרמב"ם והראב"ד, כי הרמב"ם כתב בפ"ג ה"ד וז"ל, היו משלש ועד תשע וראויים לעשות ששים מנה חורשים כל בית סאה בשבילם ואף על פי שיש בהם מי שאינו ראוי לעשות, ע"כ. והשיג הראב"ד ואמר דמהגמרא משמע כמו שצריכים שלש אילנות להיות משולשים לששים מנה, והיינו סברת רבי ביבי דקאי אשלש אילנות, וזעירא דאמר מתושעים קאי אתשעה שכל אחד מהתשע יהיה ראוי לעשות חלק תשיעי, ומה שכתב

הכסף משנה ע"ע, כי לעד"נ דדחיקא ליה להרמב"ם לפרש דרבי ביבי וזעירא לא קיימו בחד עניינא. וגם נלע"ד דמה שכתב הרמב"ם מי שאינו ראוי לעשות, ר"ל דאינו עושה ששים מנה אלא פחות, שהרי כן כתב לעיל מיניה גבי שלש, אחד ראוי לעשות ששים (ככר)[מנה] או יותר והשנים אינם ראויים לעשות, דהתם ודאי ר"ל אינם ראויים לעשות ששים אלא פחות, וה"נ ה"ק ומשום הכי לא אמר אינו ראוי לעשות כלום, וכך היא סברתו דשבעה אילנות בעינן שיהיה כל אחד יעשה ששים מנה, אבל משלשה ועד תשעה די לנו שיהיה חשבון של שלשה ככר בכל התשעה, ואף על פי שיהיה אחד או יותר שלא יהיה ראוי לעשות ששים מנה, ומפני שראה מחלוקת דירושלמי לא רצו לפסוק בפרטות כאחד מהם, דמר סבר לא יפחות שום אחד מחלק שלשה, ומר סבר מחלק תשיעי. ומכללות דברי הרמב"ם שאמר, מי שאינו ראוי לעשות, דר"ל ששים מנה, משמע דפחות מהא ראוי לעשות, ולא רצה למידק ולחומרא. והשתא מתניתין דייקא שפיר כוותיה. והוא הדין היה אחד עושה ככר ושנים אינם עושים, פי' ככר שלם וכו', אין חורשין להם אלא לצרכן, עד שיהיו משלש עד תשע, פי' דאז חורשין כל בית סאה אף על פי שיש בהם שאינו ראוי לעשות ככר דבלה. נלע"ד שנאמר איברא עיקר ילפותא ארישא קאי כדכתב הר"ב והוא מהירושלמי, אבל מכל מקום י"ל דנטריה תנא עד הכא למידק מיניה, דדוקא כשמוכח שהוא חורש לשם חרישה ושהוא בזמן החריש אסור, לאפוקי כשלא הגיע עדיין זמן החריש, ושנראה שאין כוונתו לחרוש מותר. ומשום הכי לא נאמר בזריעה ובקציר תשבות, כמש"ה שדך לא תזרע:

הרע"ב ד"ה שנאמר כו' - שכבר נאמר כו'. וא"ת ודלמא דאיצטריך לאסור חרישה בשביעית דבפרשת בהר סיני לא כתיב אלא לא תזרע. וי"ל דעיקר דיוקיה דקרא מובקציר דכבר נאמר לא תקצור מדקציר לתוספת חריש נמי לתוספת, תוס' באלו הן הגולין ח,ב (ד"ה אינו) וראש השנה ט,א (ד"ה שהרי):

ד"ה רבי ישמעאל אומר כו' - כפשטיה כו'. ומשום הכי ניחא ליה לאוקמי בשבת דאיהו פשוטו ואפילו להקל, מלאוקמיה בשביעית דלא איירי בה ולהחמיר. ותנא קמא סבירא ליה איפכא דעדיף לאוקמיה לחומרא, תוס' דפ"ק דמועד קטן ג,ב (ד"ה שהרי):

יצא קציר כו'. דכתיב ביה, (ויקרא כג,י) וקצרתם את קצירה. ומשום הכי לא מוקמינן קרא במכשירי שתי הלחם שתהיה קצירת החטים להם דוחה שבת, משום דלא כתיב בהו קציר, תוס' שבת קלא,א (ד"ה תאמר):

תי"ט ד"ה עד שיהיו וכו' - ותימה כו'. יותר יש לתמוה דהש"ר כתב כן מעיקרא, דאם יש אחד שאינו עושה ככר דאין חורשין אלא לצרכן, והדר מייתי ההיא דירושלמי שכתבתי בסמוך, ומה ראה שלא פירש תחילה מתניתין אליבא דירושלמי. ונראה לי דסבירא ליה לש"ר דלא קאי ההיא דמשולשים ומתושעים אלא מעשר או מעשר ולמעלה, והכי מוכח מלשונו דבתר דכתב, ואמרינן עלה בירושלמי ר' ביבי כו', משמע דוקא עלה דעשר או יותר הוא דאמרי הכא, ומלת בלבד דייקא כותיה דאתו להחמיר, וגם כל עושין ואין עושין דמתניתין כי הדדי נינהו, דכולהו ר"ל עושים ככר או אינן עושין ככר. ומה שתמה התי"ט אין מן המתמיהין, דרבנן לא פלוג עד תשע, דכל היכא דאיכא אחד דאינו עושה אין חורשים, והוי ליה חוטא אחד מאבד טובה הרבה, ועל זה צודק משל טוב העדר לטוב ממציאת רע:

תוכן העניינים

קול הרמז זרעים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה