קול הרמז זרעים· רבי משה זכות
פאה · פרק ו משנה ב
תי"ט ד"ה ובית הלל אומרים וכו'. חורפיה דמר מחליא ליה האי טעמא, אבל קשה דכיון שזכה בו כשהחזיק בו להוליכו לעיר למה יחזור ויאבד זכותו בהנחתו אצל הגפה, ואפילו את"ל דושכחת איירי דווקא ע"י עצמו, דלמא דהיינו בשכוח מעיקרו ולא בשכבר זכה בו. ועוד מאי גורם שכחה נקרא החזיק בו להוליכו ולא הניחו אצל דבר מסוים, אדרבה התם עסוקים אפילו בהניחו אצלו דהוי קרוב לו ויותר מצוי להזכר. וכי תימא דאיירי בהניחו זמן רב ורחוק ממנו, אם כן לפלוג וליתני בדידה בין הניחו רחוק וזמן רב להניחו אצלו ולזמן קרוב. ומה שרצה להסתייע ממשנה ד' אינו דומה, דהתם טעמו ניכר דכיון שזה סמך על זה לא מיקרי שכחה, דלא שכחה אלא שחשב שחבירו יוליכנו. ועוד הניחא להר"ש דמפרש מתני' בשלא החזיק בו וכפי' שני של הר"ב יש חילוק בין מתני' למתני' ג', אבל להרמב"ם דסבר בהדיא כסברת הר"ש דאצל דבר מסוים מסתבר טפי דלא ליהוי שכחה, וכדמוכח בהדיא מלישניה כמ"ש התי"ט לקמן, והוא מפרש תרתי מתני' בהחזיק בו, מאי שנא האי מהאי. וגם מ"ש התי"ט שפי' השני שכתב הר"ב והוא פי' הר"ש שהוא דחוק, לא ידענא מאי דוחקיה, כיון דאתיא אליבא דרבי יהושע דקי"ל כוותיה לגבי ר"א, ואדרבה תמהנא על הרמב"ם ז"ל למה פירשה כר"א, אם לא שנאמר דפי' כן משום סיפא, דקאמר ראב"ע כפי' ר"א אבל הר"ש לא חייש להכי. אבל אכתי קשה לי דהרמב"ם בעי טעמא, ונראה לי דטעמא הוי דבהחזיק בו להוליכו מיד לעיר ושלא להניחו במקום אחר אינו שכחה אף ששהה זמן רב, מפני דלגבי מחשבתו אינו יותר בבל תשוב, אבל המניחו אצל הגפה דדעתו לשוב לקחתו לא זכה בחזקתו הראשונה מפני שהעומר הוא בשדה ואיתיה בבל תשוב, והוא שגילה נמי דעתו דלא ניחא ליה למזכי עדיין בו:
מתני' דב"ש וכו'. קשה לי לפי' הראשון של הר"ב והוא דהרמב"ם, מאי קושיא דשאני מתני' דהכא דהחזיק בו וזכה בו משא"כ בההיא דאצל הגת, וי"ל דלר"י פריך וכפי' השני של הר"ב, וזו ראיה לפי' הר"ש וצ"ע להרמב"ם:
אעפ"י שהניחו וכו'. מכאן דגם הרמב"ם סבר כסברת הר"ש ולא כהתי"ט, דמאי אעפ"י אדרבה לתי"ט היא הנותנת. והרמב"ם ה"ק לא מבעיא
כשהניחם אצל דבר שאינו מסוים אלא אעפ"י שהניחם סמוך למסוים הרי זה שכחה: