קול הרמז זרעים· רבי משה זכות
פאה · פרק ו משנה א
הבקר. בית שמאי לא אמרי כפאה כמ"ש בית הלל כשמיטה, משום דממ"ש לעניים מובן, גמרא (ירושלמי):
תי"ט ד"ה הבקר, - פירושו וכו'. נראה לי שכן היה המבטא שלהם, שאנו רואים היום שהמדברים לשון ערבי לא יכונו לבטות הפ' כי אם כב', ונפקא מינה שחייב אדם לומר בלשון רבו, כמו שכתב הרמב"ם בעדיות (פ"א מ"ג) מלא הין מים שאובים. וע"כ לומר כן דאלת"ה מאי שנא האי מתני' מדפ"ק (מ"ג) דתמן תנינן, אינו נותן אלא משום הפקר. ולא ניחא לי כלל בדקדוק התי"ט ז"ל שמפרש דברי רז"ל בסדר דקדוק התורה בהתחלפות האותיות ממוצא אחד, ואין סברתי כך שדוקא בתורה שכולה שמותיו של הקב"ה י"ל כך שנחלף אות זו באות זו, אבל בבני אדם מה להם להחליף אותיות כי אם לבחור לשון ערומים ודבר אמת. וממה שמביא ממ"ש הרמב"ן אין לו ראיה, דהתם אקרא דבקורת קיימי, ואדרבה משם וממה שאמר הרמב"ן עצמו פסוק (שמות טו,י) נשפת ברוחך, ופסוק (דברים כא,יד) לא תתעמר בה, תראה שאין החילוף לרז"ל מפני הדקדוק אלא מפני השתנות המבטא לפי המקומות, כדאמרינן (מגילה כד,ב) קורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין, וה"ה בבי"ת במקום פ' לרגילים בלשון ערבי:
ד"ה הבקר לעניים וכו' - ועוד י"ל דמאותם וכו'. הכי מסתבר, ואע"ג דלעיל פ"ד (ה"א) דרשינן (בירושלמי) אותם, שאין בהם סכנה וכו', אי לההיא לכתוב תעזבם, דהוה קאי אפאת שדך ולקט קצירך דאין בהם סכנה. ועוד דיש במשמעות אותם דמצי נמי קאי אשדך וקצירך, כלומר אם תרצה להפקיר הכל יהא הפקר לעני ולגר גם השדה או הקציר כלה. והפי' השני מוכח בהדיא דמהדרי בית הלל לבית שמאי (בירושלמי) תעזוב אותם מיעוט, דר"ל דמלת אותם הוא המיעוט, וכי תעזוב אינו מיעוט בעצמו, ואי מדכתיב לעני ולגר תעזוב, גם בשמיטה כתיב ואכלו אביוני עמך: