קול הרמז זרעים· רבי משה זכות
כלאים · פרק ט משנה ד
תכריכי המת. וקשה לי חדא דמאי רבותייהו דכלאים דאשמועינן בהו דמתים פטורים מן המצות, וכל שכן דמאי קמ"ל דהחמור מותר בכלאים, וקושיא זו אליבא (דהר"מ)[דהכסף משנה פ"י הכ"ה], דמשוי מרדעת לכרים וכסתות, ונלע"ד דמתניתין אשמועינן נמי הא דתניא בברייתא (תוספתא פ"ה מי"ד), המת והבהמה אין בהם משום כלאים, ופי' הרמב"ם (פ"י הכ"ו), המת והבהמה שהיו מלובשים בכלאים מותר לנשאם על כתיפו. ובהכי ניחא מה שהוקשה לתוס' בנדה דס"א ע"ב (ד"ה אמר רב יוסף), דתניא התם בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לנכרי ולא יעשנו מרדעת לחמור (מטעם שכתב הר"ב) אבל עושה ממנו תכריכים למת אמר רב יוסף זאת אומרת מצות בטלות לעתיד וכו', והקשו תוס' אמאי לא קאמר מלתיה אמתניתין דהכא, ותירצו דמהא דהכא לא משמע אלא שכל זמן שהוא מת אין עליו שום איסור כלאים אבל הכא דקתני דלכתחילה עושה לו תכריכים מכלאים אף על פי שכשיעמוד לעתיד יעמוד בלבושיו שנקבר בהם שמע מינה שמצות בטלות לעתיד לבוא, עכ"ל. ותמיה לי דכיון דמתניתין מתרת כלאים למת ורב יוסף סבירא ליה התם דאפילו לקוברו בהם מותר, אם כן הוי מצי למימרא אמתניתין, אבל לדידי ניחא דמתניתין עיקרה להתיר נשיאת המת בכלאים:
הרע"ב בד"ה תכריכי המת, - שהמת נקבר וכו'. כתב כן לאפוקי ממאן דאמר (נידה סא,ב), שעשויים לספדו ולא לקברו:
ד"ה ומרדעת וכו' - קשה יותר וכו'. לא כן דעת הרמב"ם (פ"י הכ"ה), כי הוא השוה המדות וכתב גם במרדעת ובלבד שלא יהיה בשרו נוגע בה, וכן פסקו השו"ע סי' ש"א ס"ח, ואין שם טענה מדלא תנייה תנא בהדיה דסמיך אמאי דתני לעיל:
תי"ט ד"ה תכריכי וכו' - חפשי מן המצות וכו'. ואין לחוש משום לועג לרש כדאמרינן (מנחות מא,א) גבי ציצית דרמינן ביה תכילתא, דשאני ציצית דשקולה ככל המצות. אי נמי משום דלבישה לא מיתסרא כשאין שום הנאה ואין המת מתהנה. אבל אין תירוץ השני עולה להרמב"ם דאסר מין לבישה כנ"ל. וגם לפי מה שאמר בברכות (יח,ב), מאותה ריבה שהיתה קבורה במחצלת, נראה דיש הנאה למתים מן הלבישה, ותירוץ הראשון עיקר לכולי עלמא. ולעד"נ דיש חילוק גדול בין הטלת ציצית ללבישת כלאים, דאם לא יטילו ציצית בתכריכין נמצא לועג לרש כשיעברוהו עליו החיים, שהדבר ניכר שאין לו ציצית בתכריכיו, ובגדי החיים העוברים מצוייצים, דאין אסור ליכנס לבית הקברות אלא דוקא כשהציציות נגררות על הקברות, וכההוא דברכות דפ"ג (יח,א), דאמר דלייה דלא לימרו וכו', וכמ"ש בשו"ע או"ח סי' כ"ג ס"א, אבל לבישת הכלאים הוא דבר בלתי עיקר ואפילו יעברו עליהם החיים אין בזה לועג לרש. ואחרי כתבי זה מצאתיו בספר תורת האדם להרמב"ן ז"ל (ענין ההוצאה) (דף ל"ב ע"ג) וז"ל, ומיהו אפילו בכלאים גמורין מותר דתנן בפרק בתרא דכלאים תכריכי המת וכו' אלא דאפילו הכי אין הדבר ניכר ומתפרסם לכל כטלית בלא ציצית וכו'. וגם הר"ן כתב כן בסוף פרק כל שעה (ד"ה אבל). ועוד י"ל דלא מקרי לועג לרש אלא כשהוא עושה מצוה או לומד בפני המת והוא כלועג עליו לומר אני עושה מה שאין אתה יכול לעשות, אבל הכא דאיירי בשב ואל תעשה שהרי אינו לובש כלאים אינו לועג דכמה מיני בגדים יש בעולם:
ד"ה לא יתן וכו' - וטעמא וכו'. לא זכיתי לטעום טעם זה, דהא במוכרי כסות (מ"ה), התיר מטעם דלא לובשים אלא מעלים וכנ"ל, וכל שכן מרדעת שהיא קשה ועשויה לבהמה. והרב בית ישראל (סי' שא, פרישה ס' יג. עי' שם הגדולים) כתב, דמאחר דמתכוין להצילו מטינוף הזבל מקרי מכוין להנאתו, ע"כ. אבל מתניתין נראה דלא דייקא כוותיה, דלא שייך למתני אפילו אלא בדבר שהוא מותר אלא דנאסר אטו דבר איסור, כההיא דלעיל סוף משנה ב' אפילו וכו', ר"ל שאינו מכוין לשום הנאה אפילו הכי אסור משום גזרה. ויש עוד להקשות לפי הש"ר וטעמו דדחו ההיא דלעיל מהלכתא והתירו בלבישה, מה ראו לאסור מרדעת על כתיפו להוציא הזבל כיון דפסקו כרבי שמעון בדבר שאינו מתכוין דשרי. ונראה לי דכיון דממילא ניצול מטינוף הזבל כמו שכתב הרב בית ישראל, הו"ל פסיק רישיה דמודי ביה רבי שמעון, מה שאין כן בההיא דלעיל דמיירי אפילו על גבי עשרה בגדים דאינו נהנה כלום כמו שכתב הרמב"ם בפירושו, ונוסף עוד ליפטר בו, ולכן אוקמוה כמאן דאסר באין מתכוין דלא קיימא להו כוותיה, אבל הא דהכא איתיה אפילו כרבי שמעון משום דהוי פסיק רישיה. ובהכי יש ליישב תמיהת רבינו ירוחם על הרא"ש במאי דאסר כריכת חבלי צמר ופשתים הקשורים וכרכן על ידו והתיר במוכרי כסות אפילו בלבישה כמו שכתב הר"ב, די"ל דשאני התם שהוא לבוש בגדיו הצריכים לו ולובש בשהייה מועטת להראות לקונה, ובאותו הזמן מועט אינו מוכרח שיתחמם, אבל בהנהגת בהמות בחבלים ושהם על בשרו ממש אי אפשר שלא יתחמם, ואף על פי שאינו מכוין לכך לא עדיף ממטפחת הספרים שמניחה בחיקו ומתחמם כנ"ל אליבא דהרא"ש וסיעתיה, אבל להרמב"ם כבר כתבתי לעיל מה שנראה לי לפי סברתו: