אור ברסלב
קול הרמז זרעים כלאים › פרק ט משנה א

קול הרמז זרעים· רבי משה זכות

כלאים · פרק ט משנה א

פרק ח משנה ו

ואינו מטמא. בדין הוה למסמך בבא דכהנים לדרישא דתרווייהו בלבישה, ועוד דתרווייהו כלאים, דבבית המקדש מותרים, ונגעים מיירי או בצמר או בפשתים, ונראה דאדרבה משום הכי שנאו בינתים לאשמעינן דגם בבגד כלאים יש דין נגעים, כדילפינן בתורת כהנים (פרק יג סי' קס), וכתבו הרמב"ם בפי"ג ה"ב מהלכות טומאת צרעת. אי נמי י"ל דדוקא בתרי בבי קמאי כתיב בהדיא צמר ופשתים מה שאין כן בבגדי כהונה:

לשמש בבית המקדש. פי' דוקא לשמש בעבודה, אף על פי שהם בבית המקדש לא הותרו בשעטנז אלא בשעת עבודה, וכדכתב הרמב"ם

בפ"ח הי"ב דהלכות כלי המקדש, ואף על גב דהשיג עליו הראב"ד מהא דתניא בפ"ז דיומא דס"ט ע"א, ובמקדש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה מותר מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם, כבר יישבו הכסף משנה (הי"א) ואמר, די"ל לדעת רבינו דההיא ברייתא לאו משום [היתר] כלאים קאמר אלא משום [היתר] שמוש בבגדי כהונה וכו'. ויש הכרח גדול להרמב"ם בפ"ב דקדושין דנ"ד ע"א, אהא דתנינן ובהקדש במזיד קדש בשוגג לא קדש, אמרינן משנתינו בכתנות כהונה שלא כלו הואיל וניתנו ליהנות בהם לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, ופי' רש"י שיהיו הכהנים זריזים כמלאכים להפשיטם בגמר עבודה ולא ישהום עליהם אחר העבודה כהרף עין, ע"כ. ומוכח בהדיא דאסור להשהותם זמן מה לכתחילה אחר העבודה: הרע"ב ד"ה וכן פשתן וקנבוס וכו'. אלו השני מינין דומים יותר זה לזה משני מיני צמר דגמלים ורחלים, וסד"א שכיון דדמו אהדדי לא יצטרפו לרוב להתיר ערבוב צמר עמהם (משום דהו"א דאפילו כולו קנבוס אסור לצרף צמר עמו משום מראית עין שהקנבוס דומה לפשתן וכמשי, במ"ב) קמ"ל, ומשום הכי תנייא להאי בבא דסיפא:

תי"ט ד"ה אלא וכו' - וכרים וכו'. זו משלו כי לא נמצא כן לא במפרשים ולא בתרגום, כי שם (מלכ"ב ג,ד) כרים תרגם תורין פטימין, ואילים תרגם דכרין, כתרגום איל בכל מקום, ולא שאילים דיכרין וכרים נקבות. ועוד ששם כרים מושל למשל, (יחזקאל ד,ב) הנגידים ושרי חיילות, כמו שכתב הרד"ק בשרשיו (ע' כר), ולפי התי"ט תשש כחם כנקבה:

ומיהו י"ל וכו'. ולי נראה דלישתוק קרא מצמר, דודאי אם היה שולחם למנחה לא ישלחם גזוזים וערומים דגנות גדול היה:

ד"ה אין וכו' - דאילו בבגדי כהן גדול וכו'. אבל דין חיוב ציצית לא תני, דפלוגתא היא (מנחות לט,ב), אי כל מיני בגדים חייבים מדאורייתא או דוקא צמר ופשתים לבד, והכי קיימא לן (רמב"ם הל' ציצית פ"ג ה"ב), אבל תנא לא איירי בפלוגתא. ואם תאמר גם באבנט של כהן הדיוט יש מחלוקת בפ"ק דיומא (ו,א), י"ל דהא מיהא בדכהן גדול לא פליגי, ודאיכא מעיל אפוד וחשן:

ד"ה אם וכו' - בפ"ק דחולין וכו'. לא סגי לן בהכי, דהא תניא (פסחים מ,ב), בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לנכרי וכו', ואי משום כללא דאחרי רבים לישתרו. אבל טעם הביטול בצמר הטירוף הוא משום דאינו חשוב ובטל, וכדכתב הרמב"ם בפ"י ה"ו בענין זה וז"ל, ואין חוששין לנימות של צמר המעורבות בהם מפני שאינן חוטי צמר, ע"כ. פי' דחוטים חשיבי ולא בטלי מה שאין כן נימות. ולתנא יש תירוץ אחר לבגד שאבד בו כלאים הביאו הב"י סי' רצ"ט, ע"ע:

תוכן העניינים

קול הרמז זרעים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה