קול הרמז זרעים· רבי משה זכות
כלאים · פרק ח משנה ו
ערוד. לא ערביה עם הפיל והקוף, משום דלעיל פליגי בשור בר, וקמ"ל דבערוד כולי עלמא מודו, אבל בפיל וקוף לא יש סלקא דעתך דלא ליהוו חיה, ומשום דמשונים שנאם יחדיו:
ולהנהיג. איידי דתני לעיל (מ"ב), ולהנהיג, תנייה נמי הכא, דאי לא תימא הכי הו"ל למימר ולנהוג, כנ"ל אליבא דר' אפרים שאוסר לרכוב על סוס למשוך כלב בחבל אחריו, אבל לפי אבי העזרי דמתיר אתי שפיר להנהיג, עיין בטור יו"ד סי' רצ"ז:
הרע"ב ד"ה ואדם וכו' - אבל אתה וכו'. ובהכי ניחא דלא נאמר לא תחרוש או לא יחרוש שור וחמור, אלא כלל את האדם בפועל החרישה, ללמד דעם שור וחמור אי אתה חורש אבל באחד מהם מותר: תי"ט ד"ה מין בהמה וכו' - לענין כלאים לא נפקא מינה וכו'. נפקא מינה טובא גם לכלאים, שהרי אווז של יישוב עם אווז הבר אסורים משום כלאים (ב"ק נה,א), וקמ"ל תנא דאין כן שור הבר שעיקרו היה מן הישוב כדקאמר הר"ב, ולרבי יוסי אסורים מפני שזה חיה וזה בהמה. ומה שלא פירשוהו הרמב"ם והר"ב לענין כלאים, היינו משום דפשוט הוא דלכך שנאו התנא בכאן, דאילו הוה עיקרו לדין חלב ודם הו"ל לשנותו במסכת חולין, אלא ודאי דלענין כלאים נשנה כאן וכן כתב הרמב"ם בפ"ט ה"ו, ואגב רישא תני שארא:
ד"ה למשוך וכו' - צריך לי עיון וכו'. מסייע ליה לר"ב, כמ"ש לעיל משנה ב', דדוקא לעיל דמיירי בבהמות הקדים לחרוש דשוה בכל הבהמות, ואחר כך חיבר למשוך לוהנהיג לומר האי כי אורחיה והאי כי אורחיה, אבל באדם שהכל שוה בו הקדים למשוך לגלויי על דמשנה ב':