קול הרמז זרעים· רבי משה זכות
כלאים · פרק ח משנה א
כלאי. משום דסליק מינייהו פתח בהו. אי נמי משום דנפישי מאחריני באיסורים ופוחת והולך כסדר:
ומותרין באכילה. הר"ב לא פירש טעם אכילה זו. ואין לומר דסמך אמאי דקדם באיסור כלאי הכרם, דמדגלי רחמנא בהו דאסירי מכלל דשל זרעים מותרים, דהכי הוה בעינן למימר בחולין דקט"ו ע"א, ומקשינן דלמא דכלאי הכרם אסירי אף בהנאה וכלאי הזרעים בהנאה שרי אבל באכילה אסירי, ומסקי דאיתקש לכלאי בהמה דכתיב, (ויקרא יט,יט) בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים, מה בהמתך היוצא ממנה מותר באכילה אף שדך היוצא ממנה מותר, וכלאי בהמה גופייהו נפקא לן דשרו מדאסר רחמנא כלאים בבהמה לגבוה, כדילפינן מקרא (ויקרא כב,כז) דשור או כשב או עז כי יולד, פרט לכלאים, מכלל דלהדיוט שרי, הכל שם. ואפשר דתני וכל שכן בהנאה לאפוקי סברת המקשה הנ"ל דבעי למילף מכלאי הכרם, ואי תנא באכילה הוה אמינא דלאו דוקא אלא פירוש הנאה, על דרך (דברים ז,טז) ואכלת את כל העמים, וכדתנן בכתובות סוף פ"ה, ואוכלת עמו למ"ד תשמיש, על דרך (משלי ל,כ) אכלה ומחתה פיה: כלאי בגדים מותרים. בתרי בבי בתרייתי דנפיש היתרא הקדים בהו היתרא לאיסורא מה שאין כן בדרישא:
הרע"ב ד"ה אלא כו' - והוא הדין לעלות וכו'. ותנא סגי ליה למתני לבישה, משום דאין איסור דהעלאה אלא דומיא דלבישא,
כדאמרינן פ"ק דיבמות (ד,ב), דמשום הכי מוכרי כסות מוכרים כדרכן, כדלקמן פ"ט מ"ה:
ד"ה כלאי בהמה אסורים וכו'. בבא זו נראית מיותרת שכבר שנינו כלאי בהמה אסורים מלהרביע. ונראה לי דאי לא תנא הוה מוקי לה כמאן דאמר אחד הן, ובבא קמייתא הוה מוקי לה בכלאים גמורים דלא שייכי להדדי לא מן האב ולא מן האם. אי נמי הוה מפרש לה דמאי דאסר ברביעה היינו בשתי בהמות כשור וחמור, שהרי כל בבי המשנה איירי בין באיסור פועל הכלאים ובין באיסור או היתר הכלאים שנעשו, כגון כלאי הכרם אסורים מלזרוע היינו איסור הפעולה ואסורין בהנאה הוא איסור הדבר הפועל, וכך הייתי מפרש כלאי בהמה אסורים מלהרביע היא איסור הרביעה, ודו"ק:
תי"ט ד"ה כלאי בהמה וכו' - ולא שיהנה וכו'. מאי ליתהני בזה, ולי נראה דלא מבעיא קאמר, לא מבעיא לגדל ולרכוב עליו או לאוכלו אם יצא מן הטהור, אלא אפילו להעמיד זה אצל זה, ואפילו דאם נזקקים זה לזה מותר להניחם אף על פי שנראה דמקיים מין של כלאים, דדכוותיה אסור בזרעים שהרואה כלאים בשדה ולא חש לעקרו נקרא מקיים כלאים, אבל הכא שרי:
ד"ה אסורים וכו' - פירוש שהם וכו'. אגב חדא תרתי קמ"ל, מאי דקתני בתוספתא (פ"ד מ"ד), במקום אין משיבין מן המלך תני התם אין
משיבין מן התקוע, ופי' הש"ר תוקע עצמו לדבר הלכה, ור"ל שונה בתורה ואינו מקיים, כדפי' רש"י ביבמות דק"ט ע"ב:
משום דקל וחומר מעיקרא וכו'. עיין לקמן מ"ש בזה. אבל במה שכתב הרא"ש ז"ל קשה לי, דשני לבושים אחד דצמר ואחד דפשתן מותר ללבשם ולקשור עליהם אזור, ואפילו למאן דמחמיר מתיר בקשר שאינו של קיימא, וכנגד כן אסור בשתי בהמות, דאם כן לא מפריך הקל וחומר. ונלע"ד דטעם דקמאי היינו משום דנראה מסתמא דירושלמי דלא ניחא ליה הקל וחומר, שהרי מקשים וחוזרים ומקשים, ושנויי דאיסור דחויים הם, וטעמא משום דאין תערובת צמר ופשתים שוה לשל פרד דאינו בפועל אלא בכח:
נראה לי. פלוגתא דרבוותא איהו, כמו שכתב הטור בסי' רצ"ז והזכיר בעל המפה סי"א. ומה שכתב הר"ב מאזהרת ההנהגה משתי פרדות, היינו דוקא כשאינן דומות באזנים וזנב וקול, כדאמרינן בגמרא (חולין עט,א), ופסקוה פוסקים (עי' רמב"ם פ"ט ה"ו):