קול הרמז זרעים· רבי משה זכות
כלאים · פרק ה משנה א
כרם דל. הא קמ"ל דאסור לזרוע בכולו, כן כתב הרמב"ם פ"ז ה"ח. וזה שאמר בירושלמי (סה"א), דל בגפנים ועשיר בעבודות, שלא די לה בארבע אמות:
הרע"ב ד"ה ונטועות וכו' - יוצאה זנב וכו'. או שיש בו לכוין שלש כנגד שלש, הרמב"ם פ"ז ה"ח. ואף על גב דתנן עשר גפנים, דלרבותא
נקטיה דאף על פי שאינם רק שני כרמים קטנים, אבל שלש כנגד שלש הוא כרם גדול כנ"ל, פשיטא דאסר:
תי"ט ד"ה ונטועות כו' - אלא שחזר כו'. חזרתי על חזרה זו ולא ירדתי לדעת התי"ט בה, שהרי הא בהא תליא, דכיון דדעתייהו דאינשי למעקר כמ"ש הרמב"ם (פ"ז ה"ג), ורואים את האמצעיות כאילו אינן, ומינה דמותר להדלותם על הזרעים דכעקורין דמיין, וכן מפרש הרמב"ם (במ"ב), מותר להדלותם כו' מפני שהם כשאר העצים, ומשום דהא תליא בהא לא הוצרך הרמב"ם לפרשו בחיבורו. ולא ידעתי מי הכריחו לומר דהרמב"ם חזר מפירושו [וכתב בחיבורו] ורואים, דהא בלאו הכי מחלק שפיר בין שלש שורות לשתים. גם לא הבנתי למה התלה את הש"ר והר"ב בפרק הספינה (ב"ב פג,א), דהא גבי שתים כנגד שתים ואחת יוצאת זנב לא שייך רואים, דהי מנייהו דמפקת לא אשתייר כרם ואפילו רבנן מודו, ולמה לא השוה את הש"ר והר"ב עם דעת הרמב"ם, דאי יש איזה חילוק בין רואים דהכא לההיא דהמוכר מה שלא ידעתי, אם כן קשה להרמב"ם פסק דב"ב, וכל שכן לדברי הר"י התם דכתב דמכלאים ילפינן לשעור קניה, ולפי זה יתלו הש"ר והר"ב את הרמב"ם בתלאים: