קול הרמז זרעים· רבי משה זכות
כלאים · פרק ד משנה ט
לצד אחד. היינו חלל שבין שתי שורות לצד צפון ודרום נשאר פנוי: למקום אחר. כיון שכבר נתמלא אשתקד מזרע שייך שפיר לקרותו מקום, שהוא שם משתתף למתקומם בו, וכל שכן לגרסת הירושלמי דגרס
למקום הזרע:
והתירו. הרמב"ם פי' וז"ל, ומה שהיה הופך שתי השורות לצד אחד כדי שיזרע שש עשרה אמה כולם ולא יצטרך להניח עבודה לכל שורה, עכ"ל. וקשה לי דלמה לא תהיה כגפן יחידית להרחקת ששה טפחים, ושמא אין גפן יחידית אלא כשנוטעים ענפים לצד הזרע, והכא דפנו עורף הו"ל כמחיצת הקנים:
הרע"ב ד"ה הנוטע וכו' - שש עשרה אמה. וכיון דרחוקה שש עשרה אינן מצטרפות להיות כרם לתת לו ארבע אמות דהיינו עבודתה, הש"ר:
תי"ט ד"ה רבי מאיר וכו' - אמר רב וכו'. לא צרכינן השתא למאי דכתב הכ"מ למאי דאין הלכה כרבי אליעזר בן יעקב, דאין הני כללי אלא לדידן ולא לחכמי הגמרא, דלהם כח לפסוק כמאן דסבירא להו:
חוצה לו וכו'. נראה לי שיש סמך לדבריו מדאמר ר' זעירא בירושלמי פ"ז ה"ב דכלאים, כרם גדול שנטעו שמונה על שמונה אין לו מחול. ואי אין לו דין ארבע אמות מאי קמ"ל, השתא ארבע אמות אין לו שתים עשרה דמחול מיבעיא, ואין לחלק בין שתי שורות לשלש, דאפילו טובא נמי דיים בשמונה שמונה לתוכם:
ולעניות דעתי נראה וכו'. לא יאה לו עניותא דא, חדא דמימרא דר' זעירא (ירושלמי ה"ו) אתמר על משנה ח' דלעיל דאינה הלכה על מתניתין דהכא. ותו דבההוא משנה גופא מתנייא דינא דשש עשרה בהיו שלש דנידון כדין קרחת לדין שש עשרה שבתוכו דוקא כמו שנשנה דין שמונה אמות בהיו שתים, ומאן דכר דינא דחוצה לו, ואיך נבין ששש עשרה אמה קאי אקרחת, וכל שכן דתלי תניא בדלא תניא, דאפילו בקרחת עצמה אם מותר לזרוע בתוכה בריחוק ארבע אמות, היינו בתוכה אבל חוצה לה מנא לן דמרחיק ארבע אמות מדין קרחת, אם לא שנשתייר כרם גמור מן הצדדים, דאם לא נשאר לא שנא מאם חרבה האמצעית, דכתב הר"ב דאינו כרם משום דלא נשתייר כרם, מה שאין כן בקרחת דריש פרקין, וכן כתב הרמב"ם פ"ז הי"א, כרם שחרב באמצעו ונשאר שלם מכל סביביו, ועל הכל דרך אמורא לפרש ומה לו לבוא עלינו בהקפין, מי סני ליה למימר חוצה לו ארבע אמות. אבל נראה לי דר' זעירא דאשמועינן מ"ש הש"ר במאי דתנן במשנה ח', אם אין בין שורה לחברתה שש עשרה אמה, וז"ל, אי נמי יש לפרש בין חיצונה לאמצעית דכיון דאיכא שלש שורות גלי אדעתיה שבא לנטוע כרם כענין זה, ומצטרפים בפחות משש עשרה ולא דמי לשתי שורות דאין מצטרפים אפילו בשמונה, דשלש שורות הוו ככרם גדול דקרחת שלה שש עשרה אמות אלא שיש חילוק בין כרם בן שלש שורות לבן ארבע וחמש היכא דחרבה האמצעית, דבן שלש שחרבה אמצעית לא בעינן ביניהם שיעור קרחה כיון דלא נשתייר כרם, אבל בן ארבע וחמש כי חרבה האמצעית אכתי נשאר כרם כו', עכ"ל. ונמצאת למד כשהם שתים דינם בשמונה אמות וכשתהיה עוד אחת חוצה לו דינו בשש עשרה, והרי דברי רבי זעירא מפורשים כהוגן על אותה משנה עצמה: