קול הרמז זרעים· רבי משה זכות
כלאים · פרק ב משנה ט
מקרחת. דוקא קאמר דאי חילקה ליותר מבית רובע אסור משום ערבוב, וכמ"ש התוס' (שבת פה,א ד"ה וקים להו), באיסור תשעה [מינים] זרעים בערוגה, והביאו התי"ט לקמן ריש פ"ג (ד"ה ארבעה):
כל מין. פי' אפילו חרדל, דתמונת הרבוע מחלקת:
תי"ט ד"ה קרחת וכו' - לא כדברי הכסף משנה וכו'. לא כי כנים שלא הראב"ד ולא הכסף משנה רצו לפרש שם בקרחת בכללות, אלא כאשר הוא שם מפרש דברי הרמב"ם (פ"ד ה"ז), שכתב רצה לעשות שדהו קרחת קרחת מכל מין וכו', ועל זה כתב הראב"ד מקום הזרע נקרא קרחת, ר"ל בדין זה לאפוקי קרחת הכרם שהוא חלק שהכרם חרב באמצעו, כדתנן לקמן ריש פ"ד, וכל שכן שהראב"ד אמר מקום הזרע, ר"ל אותו החלק שבו יותן הזרע שעדיין הוא קרח וסופו להמלאות, לאפוקי מה שלא יזרע שישאר תמיד בקרחתו ומפני שזה ראוי להקרא קרחת יותר מאותו שיצמח, לכן כתב הראב"ד שבכאן הקרחת הוא אותו הנקרא כן באותה שעה, והן הן דברי הכסף משנה, עיי"ש. וקרוב אני לומר שקורא קרחת דוקא למקום הזרע, מפני שסתמן של שדות מאחר שנקצרו עד שיחזרו ויזרעו מעלות עשבים שונים מעשבי השדה, וכשיבואו לזרעם צריכים לעקור כל העשבים בחרישה ואז הוא קרחת ממש משאר העשבים שהיו בהן, ומה שלא ירצו לזרוע נשאר בעשביו ולא מקרי קרח. ולפי זה קרחת הנשנית כאן הוא ממש כדריש פ"ד, שכאן חרב מעשביו והתם מעיקרי הגפנים שהיו בו קודם חרבנו. ובזה אתי שפיר הא דתנן הרוצה לעשות שדהו קרחת, שמה שייך עשיה בהעדר, אלא מחוורתא כדאמרינן שחרישתן היינו קרחת וזהו עשייתן. ואולי שלזה כיון הר"ב שכתב קרחת מקום פנוי שאינו זרוע, ולא פסק ואמר מקום בור אלא שאינו זרוע, פי' אבל הוא חרוש דהיינו קרחתו, והיינו דמסיים דהיינו שנמרט השיער והמקום חלק, דלפי דעתי דברי דומה המשל לנמשל:
ומכל מקום אינו מרובע וכו'. גם שהרמב"ם המחשב ריבועם שכתב עשר אמות וחומש על עשר אמות וחומש בקירוב, היינו לפי כוללות
התחלקות שני אלפים וחמש מאות אמה שהוא סך המרובע של חמשים על חמשים, אך התי"ט יכוין לפרטיות כל קרחת בעצם לפי התחלק כל שורה לארבעה בתים שכל קרחת תהיה שתים עשרה ומחצה אורך על שמונה אמות ושליש רוחב, שד' פעמים שתים עשרה ומחצה של הארבעה בתים, הם חמשים ושש פעם שמונה ושליש של השש שורות שהם חמשים:
ד"ה זורעם וכו' - ומתניתין וכו'. משום דאשתמיטתיה תוספתא שהבאתי לעיל (מ"ז ד"ה הרע"ב), ליישב משנת אין סומכין, משום הכי קאמר דההיא לא אתיא כרבי מאיר, ור"ל משום דכאן מתיר לזרוע חרדל ולעיל אוסרו. אבל כד ידעינן ההיא תוספתא הא לא קשיא, דרבי מאיר מודה ההיא דלעיל, דאדרבה מחמיר יותר דאמר דאין מקיפין אלא לחסיות וכנ"ל, אבל הא קשיא ודאי דהכא מתיר בתבואה ובתוספתא דוקא לחסיות שהם זרעים החריפים כגון לוף ובצלים. ונראה לי שהכל מיושב במה שאמר בירושלמי והא דאין סומכין (ה"ז) וז"ל, כיני מתניתין אין מקיפים הא לסמוך סומכין, והר"ש הביאו בפירושו (מ"ח) ולא פירש בו כלום, ולבי אומר לי דמקיפים יותר בקירוב מסומכין, וכדתנן (חלה פ"א מ"ט) גבי תרומה מן המוקף, ובפ"ב מ"א דנגעים ומקיפו מבחוץ, ובחולין ד"נ ע"א מקיפין בריאה, ובדמ"ו ע"ב אין מקיפין בבועי, ופשיט שזה קירוב גמור, ואם כן מתניתין דאין סומכין ר"ל דאין מקיפין בקירוב שיעור ההיזק דהיינו שלשה טפחים כנ"ל, שכיון שמזיק הרואה אומר שודאי הבעל זורעו וכמ"ש הר"ב לעיל, הא לסמוך סומכין דכיון דהרחיק שיעור הגורם נזק הרואה יאמר שאחר זרעם וכדאמרינן גבי ירקות. ולפי זה הא דמתניתין דהכא איירי בריחוק שיעור ההקפה ולא שיעור הסמיכה, ואתי מתניתין דאין סומכין שפיר כרבי מאיר, ודוקא בענין החרדל אבל לא בדין הירקות וכמ"ש לעיל:
ד"ה עשר וכו' - ואם תאמר נתיר עשר וכו'. אחר שהניח שאסורים הרבה ראש תור לא ידעתי מה שחזר והקשה באחד ראש תור, דאם כן הוי
ליה חמש קרחות בחמש ראש תור אהדדי, דוק ותשכח: