קול הרמז זרעים· רבי משה זכות
כלאים · פרק ב משנה ח
הרע"ב ד"ה (אבל) וסומך וכו' - בית רובע. עיין לעיל (מ"ז)[משנה ו']: תי"ט ד"ה אין סומכין וכו' - ועוד קשה וכו'. לזה י"ל עוד דאפשר דאסטיס מזיק [גם] לירקות, ותנא בעי [למיתני] מילתא דלא שוו ירקות לתבואה:
לפי שאין מפסידים וכו'. פי' וניחא ליה בהו. ולפי זה טעם היתר הירקות הוא מפני שמפסידין אותם וכולי עלמא ידעי דלבדוק הוא דבעי. אבל דבר זה צריך לעיון דדוחק גדול לומר שיש טעמים הפוכים בדברי הרמב"ם עצמו, ודקשיא מדידיה אדידיה בענין התלוי במציאות. ועוד דאי טעם איסור דלגבי תבואה הוא משום דאין מפסידין, מאי איריא חרדל וחריע הא כל מילי הכי נמי מסתמא אין מפסידין ואסורים. ועוד קשה דאי עיקר כוונת הרמב"ם הוא לרבותא דהתירא, כדכתב הר"י קורקס בו בהיתר הוי ליה ליתן טעם שהוא העיקר, וגם דהוה קמ"ל דמפסידין לירקות דאיהו רבותא טפי (ו)[מ]לאשמועינן גבי תבואה דלא מפסידין דסתם זרעים לא מזקי דא לדא. ואי לאו דאסתפינא הוה אמינא דטעות סופר הוא [בדברי הרמב"ם], וצריך לומר מפני שהן מזיקים וכדכתב בפירושו. אבל פליאה דעת התי"ט ממני במ"ש דתירוץ של הר"י קורקס דהתם לא עולה להכא, דאיני יודע למה ישתנה התירוץ משום חילוף הטעמים של האיסור וההיתר, דלעולם אימא לך דמשום היתר דירקות נקטיה תנא וגם לאשמועינן איסור דתבואה: ולפי שההלכה וכו'. פי' דסבר על הניזק להתרחק, לכן מוקי מתניתין דוקא שהכל שלו דאי של שנים לימא בעל חרדל וחריע לדתבואה הרחק
תבואתך, ואף על גב דמודה רבי יוסי בגירי דידיה, כדאמרינן בפרק לא יחפור דכ"ה ע"ב, עד שבשביל זה פסקו שלשת עמודי הב"י, דאפילו לרבי יוסי דהלכה כוותיה צריך להרחיק שלשה טפחים, ועיין בב"י הל' נזקי שכנים סי' קנ"ה (ס"ק מד ד"ה היה לחבירו), מכל מקום הוצרך לאוקמי בדידיה דלענין כלאים בעי טפי משלש טפחים. אבל קשה לי היכי דמי האי איסור להניח לזרען, אי מכר לו אותו חלק שבו בא לזרוע החרדל למה יכריחנו להתרחק ששה טפחים, דהא רבי יוסי לא מודה אלא בשלשה טפחים משום דבא לו ההיזק בהכרח, ואי משום חשד שיאמרו שהוא זרען האי לא מיקרי גירי דידיה, ואי לא מכר לו אותו חלק למה לן כולי האי בדיני היזק יאסר לו ההנחה לזרוע חרדל וחריע אם לא ירחיק ששה טפחים, וכל שכן דלמה יאסר לו להתקרב שיעורא דכלאים, די שירחיק שלשה טפחים ולא יותר ובזה ליכא חשש שהרואה יאמר ודאי אחר זרעה, דמשום הכי הרחיק שיעור ההיזק דהיינו שלשה טפחים, דאי בעל השדה זרען מה הועיל בהרחקה זו, וכיון דלא חש לכלאים הוי ליה להסמיכו ממש לתבואה. ויתר על כן הרי הרמב"ם ז"ל מפרש מתניתין בבא לזרוע חרדל וחריע בין שתי שורות של מיני תבואה, וכדמייתי התי"ט לעיל ונפקא ליה מדתנן אין סומכין בלשון רבים, ואם כן מתניתין דלעיל אמאי אסרה כל מין אחר אפילו במתכוין לבדוק כדכתב הר"ב, מאי שנא דחרדל וחריע בשדה ירקות דמותר משום דיאמרו אחר זרעם הכי נמי לישתרי לעיל בכל מין, כיון דלבדוק מכוין ולרואים לא חיישינן דיאמרו אחר זרעם, ועוד דדוחק גמור לאוקמי שידוע שהכל שלו דאין לומר כן אלא ליושבי עירו, וכיון שכן גם הם ידעו שאחר זרעם: