קול הרמז זרעים· רבי משה זכות
כלאים · פרק ב משנה ז
מותר לסמוך לו תלם. הוא הדין דמותר לסמוך לשלו גם שלא יהיה סמוך לשדה חבירו. ואפשר דאיידי דנקט לעיל בשלו ושל חבירו נקטיה נמי הכא. ואי נמי הכי קאמר מותר לסמוך לו תלם של פשתן אף על גב דההוא דביני ביני הוא שלו, אבל לא מין אחר אף על פי דההוא באמצע של חבירו:
הרע"ב ד"ה מותר וכו' - שהרואה אומר לצרכו וכו'. וטעמא משום דאין היזק נמשך מהם ויאמר הרואה דלצרכו זרעם וניחא ליה בהו. ולפי זה הוה סלקא דעתך למשרי גם חרדל וחריע (מ"ח), הואיל ומזקי לתבואה, והוה אמינא דלבדוק נתכוין, קמ"ל דכיון דיש הנאה מהם נאמר דליהנות זרעם. ואם כן אין לדקדק מכאן דשאר מינים מותרים כדדייק הכסף משנה (ספ"ג) והתי"ט בסמוך, דתנא לא אתא אלא למיסר חרדל וחריע, משום דהוה סלקא דעתך לשריונהו. ועוד י"ל ועיקר דאיכא פלוגתא בתוספתא הובאה בירושלמי (ה"ז) והזכירה הר"ש (מ"ח), דרבי מאיר סבר דאין מקיפין חרדל וחריע אלא לחסיות, ורבי יהודה אתי כמתניתין, ורבי שמעון סבר דלכל מקיפים. ולפי זה איצטריך רישא דמתניתין לאפוקי מדרבי שמעון, והיתירא דירקות לאפוקי מדרבי מאיר, וסתם לן תנא כרבי יהודה. וכיון שכן אין לדקדק מיניה כלום לשאר מינים, דבודאי בדינייהו קיימי כדתנן לעיל. וגם בתירוץ זה ניחא דלא נקט תנא ספיחי סטים, דדוקא בחרדל וחריע איפליגו הנהו תנאי דתנא סתם דלא כוותייהו:
תי"ט ד"ה מפני וכו' - וכ"ף כסוף וכו'. שקולה היא הכ"ף בשקל הקדש, אך צריך להקדים מה שכתב בפ"ג הט"ז, דמדאורייתא שרי לזרוע
שתי שדות בשני מינים כשהם של שני בני אדם, ע"ע. והלכך מותר מדרבנן לסמוך זה לזה כדתנן באמצעיתא, אבל בשל אחד אסור אם לא שיהיה כראש תור, וטעמיה משום שנראה כאילו הוא סוף שדהו ושהשדה השני הוא של אחר, שאין דרך לזרוע בצורת ראש תור אלא בשל שנים, לכך מותר בכהאי גוונא כשהם של אדם אחד ולא ליתו למשרי הסמיכה בשתי שדות של איש אחד. אי נמי י"ל דבשתי שדות שוות הצלעות צריך לעשות הרחקה ביניהם עד שיתראה לעין סופה של זו וסופה של זו מובדלים היטב, וקאמר תנא שבראש תור נראה נמי החילוק לעין, כמו שורה בסוף שדהו כאשר נחלקה בעצם משדה אחר, וכך נראה בכאן אף על גב דמשיקות זו לזו, וז"ש הרמב"ם סוף פ"ג, מפני שהם נראים מובדלים זה מזה, ובדין של שתי זויות הנוגעות זו בזו כתב, מפני שנראה כסוף שדה שנגע בסוף שדה אחר:
ד"ה מותר וכו' - ובלבד שיסמכהו וכו'. פי' לאפוקי שלא יזרע מאותו המין לאורך שדהו אלא שיסמכהו לשל חבירו שיתראה כסוף שדהו:
ד"ה שלו וכו' - ולא הוי וכו'. לא צריכים להאי דכבר הסבירו הר"ב באומרו שנראה כסוף שדה חבירו: