קול הרמז זרעים· רבי משה זכות
כלאים · פרק ב משנה א
שיש. שיש בה דייקא ולא תני שנתן בה, וכלומר שנתערב מעצמה ולא שעירבה הוא, וכדמייתי התי"ט בסמוך, ועיין במה שכתבתי בסוף הדף: ממין אחר ימעט. אחר גרסינן ברי"ש, דאי גרסינן אחד בד' תיקשי אדלקמן, בין ממין אחד בין משני מינים, אבל באחר כולל סתם מין שהוא כלאים לסאה:
הרע"ב ד"ה יבור, - מכיון וכו'. ומשום הכי לא תני רבי יוסי אוסר, דהוה אמינא אפילו תחילתו פחות מרובע. ואף מפני זה לא תני תנא קמא כל סאה שיש בה פחות מרובע ומותר, דהוה אמינא דסבירא ליה כרבי יוסי, ותני ימעט לאשמועינן דדי לו בברור קצת:
ד"ה וחכמים אומרים וכו' - דלא הוו כלאים וכו'. פי' השבולת שועל: תי"ט ד"ה ימעט וכו' - ונ"ל דקים להו וכו'. יישוב זה נראה דאינו מיישב לר"ב, דאי טעמא דליכא איסור אלא בדניחא ליה וכד לא ניחא
מותר, אם כן מאי איריא דחד בתרי בטיל והא הכא לא משום ביטול מטינן ביה, אלא דמדאורייתא מותר אפילו חד בחד לא ניחא ליה:
מפני מראית העין וכו'. ולימא כשלא רוצה אטו כשרוצה, אבל אעיקרא דסברא זו פירכא, דלא מצינו איסור בכל התורה שיהא נתלה בחפצו כי אם בשבת משום דמלאכת מחשבת אסרה התורה, ואטו יותר לאדם לבשל בשר בחלב כשלא חפץ בעירובם וכגון דאין לו מאי לבשל, מלבד שיסוד התי"ט רעוע שהרי מכח הירושלמי פי' הש"ר אם עירב למכור גם זה אסור, ולפי זה לא ידענא מאי ראיה מייתי לסברתו, דהכי נמי הא דאמר בירושלמי אם במתכוין וכו' איירי באיסור דרבנן דומיא דלערב, וכן מוכח בהדיא מלשון הרמב"ם פרק ב', דבתר דכתב כל דיני המעוטים דבמתניתין דתבואות ודזרעוני גנה והפשתן, כתב (ה"ו), במה דברים אמורים כשלא נתכוין לערב ובשלא נתכוין לזרוע השני מינין שנתערבו אבל נתכוין וכו' אפילו היתה חטה אחת בתוך כרי של שעורים אסורה, ע"כ. והרי לקמן שתנאי הבמה דברים אמורים הוא על היתר המיעוטים שהוא מדרבנן, והכי קאמר דאף כי ימעט אסור אם נתכוין לערב והיינו מדרבנן שהתירו למעט. ואין לומר דאם נתכוין אסור מדאורייתא, חדא דבריש ההלכות הוי ליה לכתוב הזורע שני מיני זרעים ומתכוין וכו' הרי זה לוקה. ועוד דשני תנאים חלוקים התנה להתיר, אחד שלא יתכוין לערב, ושנית שלא יתכוין לזרוע, אבל אם נתכוין לערב אף על פי שלא נתכוין לזרוע או שנתערבו מעצמן ומכוין לזורעם אסור, ואם כן בבא ראשונה דנתכוין לערב ולא לזרוע יודה התי"ט בעל כרחו דאין איסורא אלא מדרבנן, דלדידיה אין אסור מן התורה אלא כשרוצה לזרוע כלאים, ומינה דבבא שניה דלא נתכוין לערב אלא לזרוע דגם הוא מדרבנן. ויתר על כן דאי בדאורייתא איירי הו"ל למימר הרי זה לוקה ולא הו"ל למימר אסור דהיינו מדבריהם. והשתא מאי דכתב הכסף משנה נפלא ממני איך דחה השגת הראב"ד בפירושו על הירושלמי, דמשמע בהדיא דבתערובות דרך מכנס מותר לזרעם לכתחילה ובכונה מכוונת ליהנות משניהם, דהכי איהו פשטא דמתניתין, סאה שיש בה רובע, פי' שנתערב מעצמו ימעט ואז מותר לכתחילה לזרעם ליהנות, ועוד מסיפא כשם שאמרו להחמיר כך אמרו להקל, ואי הוא חפץ שהמעורב לא יראה ולא ימצא מאי קולא היא לגבי, מיהו להא י"ל דקולא היא שלא יחייבו במיעוט אבל קושיא ראשונה קשיא. ונראה לי לומר דרובע בסאה אסור מן התורה שהוא שיעור כלאי זרעים, וכן נראה מדתנן במשנה ב' באמת אמרו, דהיינו הלכה למשה מסיני כמו שכתב הרמב"ם בפירושו, ולכן כתב בחיבורו (ה"א), שהזורע רובע לסאה לוקה, אבל רז"ל התנו בו שלא יכוין לכלאים דאם כיון אפילו חטה אחת אסור, והיינו דאמרו בירושלמי. ובהא פליגי רמב"ם וראב"ד, דהרמב"ם סבר דכל כוונה לכלאים אסור מדרבנן, בין בתחילה שעירבם לכך אף על פי שבשעת הזריעה לא ניחא ליה, בין שנתערבו מעצמן ובעת הזרע נתכוין לכלאים, ולא יותר לו כי אם בנתערב דרך מכנס שלא ברצונו וגם בבואו לזרוע לא נתכוין לכך, והראב"ד סבר דהכל הולך אחר ההתחלה, דאם עירבן מדעתו לזרעם אסור בין לו ובין למוכרו לאחרים וכדפירש גם כן הש"ר. והשתא לכולהו מתניתין איירי בשיעורא דאורייתא אבל גם התנה שלא יכוין לערב במאי דתני סאה שיש בה כנ"ל ריש פרקין (ד"ה שיש), והראב"ד סבר דדי לו בזה במה שנתערב מתחילה מעצמו, והרמב"ם סבר דתני רישא דעובדא לגלויי סיפא. ובהא דכתיבנא אזלא לה השגת הראב"ד שהשיג דבריש פרקין כתב דאם ימעט מותר לזרוע לכתחילה ובתר הכי אמר דלא יכוין לזרוע, שאין זו השגה מפני שבריש פרקין הציע הרמב"ם דין התורה ושלכן סיים ואם זרע לוקה, ואחר כך המשיך הדין להלכה למעשה על פי סייגי רבותינו ז"ל שלא יחפוץ שיזרע ומצא, באופן שמה שתלה התי"ט בדין התורה ניחא טפי לתלותו בסייג דרבנן, והכל עולה יפה אליבא דכולי עלמא, כי התי"ט חולק בהדיא עם הראב"ד והש"ר שכתבו שכיון שעירבם מתחילה לאכילה מותר לזרעם לכתחילה. ואילו תשיבני מן הירושלמי שהביא התי"ט ד"ה ימעט, דנראה דחולק בין ריבוי איסור תורה לשל זה ומשמע דשיעור רובע הוא מדרבנן, דהכי פירושו שבשאר איסור כגון חלב ודם שנופלין במאכל היתר ולא יש בהם כדי ביטול הא קמל"ן דאין מבטלין איסור לכתחילה, אבל בכאן אין טעם איסור התורה בכלאים אלא שיעור שיתראה אחר כך למראית העין, ואם כן מה לי ריבוי עליו או מיעוט ממנו שכשם שהותר המיעוט כך יהיה מותר הריבוי, שהרי עתה עדיין אין שום איסור קודם שנזרע אלא שיעור האיסור מה שיתראה אחר כך. וכלל גדול כתב הרמב"ם (בפירושו) ריש פ"ג באומרו, ושמור אלו העיקרים והוא שכלאים אין האזהרה בו אלא למראית העין. וגם הר"ב כתב במשנת ערוגה דשבת (פ"ט מ"ב), דאכלאים לבד קפיד קרא דלא ליהוי ערבוב וליניקה לא חיישינן. ואולי שלזה כיונו רבותיו של הר"ב במאי דכתבו בריש שקלים (ד"ה ועל הכלאים), דמדאורייתא חד בתרי בטיל ולא מקרי זורע כלאים אלא משום מראית העין. ור"ל שכל קפידת התורה אינה משום שעת הזריעה דאז כיון דנחפה בעפר ועדיין לא נראה ערבובם הוה ליה להתיר משום דהחפוי חשיב כנאבד והוי ליה להתבטל חד בתרי, אלא דאין עיקר האיסור אלא מפני שסופו לצמוח ולחזור להתראות, עיי"ש ועיין לקמן משנה ה': ד"ה ימעט וכו' - פוחת מרובע וכו'. ומתניתין דתני ימעט כולל הכל, דבהוספה נמי מתמעט הרובע: