קול הרמז זרעים· רבי משה זכות
דמאי · פרק ז משנה ז
מאה טבל. הא דלא עירב תרי בבי קמאי דתרוייהו שוין במאה ואחד, דבבבא תניינא אשמועינן רבותא דלא הוי במאה ועשר אף על גב
דנתערב עם מעשר, וכמו שכתב הר"ב מטעמא דכל המתערב חוזר להיות כתחילתו:
זה הכלל. נראה דאתא לאתויי מאה טבל תשעים חולין, וזה לפי' הר"ש והר"ב ולא לפי' הרמב"ם ככתוב בגליון, ודו"ק:
תי"ט ד"ה נוטל וכו' - פירש הר"ב וכו'. חובה עלינו ליישב אליבא דידיה ודהר"ש מה שהקשה הרמב"ם. ונראה דטעמא משום דטבל חמיר
מתרומה, דאפילו כהן צריך לתקן טבל כדנפקא לן מתרימו גם אתם. ועוד דקיימא לן טבל אוסר בכל שהוא כדתנן סוף פ"ג דחלה. ואין להקשות אליבייהו אמאי איצטריך במשניות בחד טעמא דחולין נעשו טבל הכי הוא בפ"ג דחלה, דהכא איירי במחלק ומבדיל הטבל מן החולין והתם מיירי במניחו מעורב ומתקנו. ועוד דאיצטריך לאשמועינן דינא דאם יש פרנסה ממקום אחר:
ונשארו בכרי מאה וכו'. יש להקשות מה יתרץ בפ"ג דחלה, כי למה יוציא תרומות גם על זיתי ניקוף דפטירי, ולמה הספיק בהעלאת חלק של זיתי מסיק. וי"ל דכיון דיש פירות הרבה אם לא יוציא כי אם השייך למחצה יחשדוהו הרועים שאינו מתקן פירותיו ושהם טבל, ומשום הכי כשיש פרנסה ממקום אחר אינו מוציא אלא לפי חשבון, דאפילו מקיפו אצל המעורב הרואה יאמר שמפריש ממנו עליו:
ואולי שהרמב"ם וכו'. ואין לומר שהרמב"ם יפרש דהתם כהא דהכא, דבפירושו פי' וז"ל (חלה פ"ג מ"ט), יוציא מן הזיתים המעורבים תרומה ותרומת מעשר החייבים לכל ונחשב הכל זיתי מסיק:
וכתב הרמב"ם וכו'. ואין להקשות כיון דטעמא להיכרא לסגי ליה בתרומת מעשר, דאם כן אתי למטעי בין טבל דתרומה לבין טבל דמעשר:
ד"ה חולין וכו' - והמעשר שנשאר וכו'. וכגון דאותם מאה חולין היו עוד עמהם בתחילה עשר שהיו הכל מאה ועשר, דאם לא כן למה יטול
עשר למעשר, שהרי אם היה קוראם חולין סתם כבר ניטלה מהם תרומת מעשר ולא היה לו ליטול כי אם תשע. אבל צריך ליישב דאיך סלקא דעתך למימר הכי, והלא בבא מציעתא דאיירי במאה טבל דחמיר מחולין דאית ביה מעשר ותרומתו לא תני אלא נוטל מאה ואחד. וי"ל דהוה אמינא דלא נחית התם תנא אלא לאחד דתרומה ולא בתשעה דמעשר, והכי הוה אמינא בבבא קמייתא דלא נחית אלא לתרומת מעשר ומשום היכרא, ולא כמו שכתב התי"ט דאין מקום לטעות משום דלא איירי במעשר, ומה בכך הרי חולק סתם משמע דלא ניטל מעשר (ומ"ש)[ומאי שנא] דלא תנן מאה ועשר כמו דתני בבבא תליתאה:
ד"ה מאה מעשר וכו'. אם כן הרמב"ם דייק טפי מתנא דידן. אבל האמת דתנא החליף לסמוני משום דבתרי בבי קמאי דינא במאה ואחד
ובמציעתא מאה ועשר, ולהקל בקיום הגירסא נקטיה הכי, ואין טעם זה בדברי הרמב"ם לכך נקטיה בסדר (א')[ראשון]:
ד"ה שהטבל וכו' - עשר וכו'. ומשום הכי כפיל תנא תרי בבי דמאה ותשעים ודתשעים ושמונים, לאשמועינן דדוקא במרובה עשר:
שאם המעשר וכו'. פי' שבהיות המעשר תשעים ולא מאה:
אינו מספיק וכו', לפי זה נמצא הרמב"ם בלי טעם למה שאמר הירושלמי. אבל נראה לי דלעולם אף הוא סבירא ליה דטעמא משום דדיינינן ליה כיש לו פרנסה, אלא דיהב טעמא למילתא דהוי כי היכי דלא לידמע התשעים דמעשר, ומשום הכי האי דינא הוי דוקא כשהטבל מרובה על המעשר, דאי מרובה על החולין אז לא דיינינן ליה כפרנסה ממקום אחר משום דצריך ליטול הטבל תחלה, ואז אי הוי מאה טבל תשעים חולין נוטל מאה ואחד להיכרא וכן כתב בפרק ח' ה"ה וז"ל, וכן אם היו החולין מרובין על המעשר הטבול או פחותין ממנו מפריש המעשר וכדי תרומת מעשר שבמעשר הטבול (על) מן החולין: