אור ברסלב
קול הרמז זרעים דמאי › פרק ד משנה ב

קול הרמז זרעים· רבי משה זכות

דמאי · פרק ד משנה ב

פרק ד משנה א

תי"ט ד"ה ואעפ"י וכו' - מיושב קצת. לא באנו לכלל ישובו. ונראה לי שר"ל דברישא איירי דאיהו לחודיה אינו מאמינו, אבל בסיפא מיירי אף על פי שאינו נאמן בהדיא דחשוד לכולי עלמא. ועוד י"ל אף על פי שאינו מאמינו, שבפעם אחרת קיים לו שהיה מעושר ונשבע לו על כך ונודע אחר כך שנשבע לשקר:

ד"ה ובשבת וכו' - כלומר וכו'. לא ידעתי מה תיקן ליתורא דמתניתין. ולי נראה חדא מתרתי, דרישא איירי בהדירו מהנאתו, וסיפא מיירי שאסר עצמו מהנאת חבירו, וכלומר שהוסיף עוד ליבדל ממנו ועסקיו, שבפעם ראשונה היתה כוונתו שיאכל אצלו זמן הרבה, ואי איירינן בסעודת אירוסין כגון דהוו ליה כמה סעודות דנשואיו ודבניו וכיוצא, וקתני שבשבת הראשונה מותר, אבל בשניה לא מבעיא כשהיתה ההדרה נראה בהדירו משלו, אלא אף על פי שאז בפעם ראשונה הוסיף להבדל ממנו שאמר הריני עליך חרם ואת עלי, אפילו הכי לא יאכל עד שיעשר, וטעמא משום דהוי ליה לזרוזי לתקן פירותיו. אי נמי ברישא איירי שהדירו בחול דהוא מצי לתקוני, וקמ"ל דאפילו הכי שרי משום איבה, וסיפא איירי דהדירו בשבת דהוי ליה תרי, חדא דאימת שבת עליו ותו איסור ההנאה, אפילו הכי אסור דהוי ליה לאזהורי אחר שבת ראשונה דאיכול בהדך תקן פירותך. ואל תשיבני דאי הדירו בחול הוי ליה לאתנויי מערב שבת כההיא דתנינן ריש פ"ז, דהתם כתב הר"ב דאי הדירו מצי לאכול עמו בשבת ראשונה, עיי"ש. גם מ"ש התי"ט על הרמב"ם [דהיינו שענה אמן] לא נהירא. חדא דאי איירי בהשביעו והוא ענה אמן למה נתיר לו שיאכל אצלו, אם כן הקופץ ונשבע שיאכל אצל עם הארץ נתיר לו, זה חוץ מן הדעת. ועוד דקיימא לן הנשבע על מצות לא תעשה דרבנן לא חלה השבועה, כדפסק השו"ע בהלכות

שבועות סי' רל"ט ס"ו. ועוד דהרמב"ם לא כתב המשביע את חבירו אלא הנשבע על חבירו. ונראה לי שאמר אני נשבע שלא יעשה לך דבר פלוני או כיוצא בזה:

ד"ה לא יאכל וכו' - דלא דמי וכו'. אין צורך לחילוקו, כי בשבת שניה הוי ליה פושע דומיא דמ"ש במסכת יו"ט (טז,ב) גבי עירוב ששכח ההוא סמיא גם בפעם השניה, והכי נמי לא שנא דהוי ליה להזכירו שיעשה, וכהאי גוונא דייקנא לעיל ריש פרקין:

תוכן העניינים

קול הרמז זרעים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה