קול הרמז זרעים· רבי משה זכות
ברכות · פרק ו משנה ז
תי"ט ד"ה מליח וכו' - שאפשר שסובר וכו'. מזל"ן דאצטריך למתני, בתחלה, לאשמועינן בתחלת המחשבה על המליח לאפוקי האוכלו כדרך שאר מיני לפתן שאז ודאי מברך על הפת. ומ"ש הרב לא הבנתיו, דאיך הוה ס"ד דבהיותם בכריכה דוקא יברך על הטפל ואם יקדים לאכול העיקר לא יברך עליו. ואין לומר דהו"א דיברך אתרווייהו, דאין סברא לומר דאפת שהיא טפלה במחשבתו ואינו מכוין לה לגופה דיברך עלה, דלא עדיפא מהשותה לבלוע המאכל דאינו מברך, כדמסיק הרב בשילהי פירקין. ועוד דמעולם לא היה סברא לאותו ס"ד, דהא מתניתין לא תני באכילה אלא בהבאה שהביאו לפניו, ומש"ה לא מייתי תרומת הדשן ראיה למאי דהורה, דחכם גדול היה: