קול הרמז זרעים· רבי משה זכות
ברכות · פרק ב משנה א
הרע"ב ד"ה והגיע זמן, - קריאת שמע. והא דלא תני (הכא)[הכי] אלא זמן המקרא הוא מדוייק, דר"ל הגיע זמן של אותו המקרא שהוא קורא
דהיינו פרשת ק"ש. ואי הוי תני והגיע זמן ק"ש וכו' לא היתה נזכרת פרשת שמע במתני', והשתא במלת המקרא נזכרת בהדיא, ודו"ק:
ומשיב, - ואין צריך לומר שמשיב וכו'. בגמרא (יג,ב) אמרינן דמתני' חסורי מחסרא והכי קתני ואין צריך לומר שמשיב. והר"ב לא כתב
דחסורי מחסרא אבל טעמו משום דמצינו פעמים דבגמרא אומר חסורי מחסרא ולא צריכי לזה, כמ"ש התוס' במסכת שבת דף ק"ב א' ד"ה רב אשי אמר חסורי וכו', וכש"כ הכא דאורחיה דתנא למתני כמה זימני זו ואצ"ל זו. והא דאמרי' בגמרא חסורי מחסרא הוא משום דאשכח ברייתא דתני בה בהדיא, ואין צריך לומר שמשיב:
שואל וכו' - שמא יהרגהו וכו'. כן פסק הרמב"ם (פ"ב הט"ז), אבל הרא"ש והרשב"א הקשו דפשיטא הוא ולא היה צריך התנא למתנייה דאפי' ספק פיקוח נפש דוחה הכל, ופי' מפני הכבוד, אדם נכבד זקן או אדם מכובד, ומפני היראה, אביו או רבו דכתיב בהו יראה (ויקרא יט,ג ולב), וכן פסק השו"ע (סי' ס"ו ס"א) וכש"כ שר או אלם:
תי"ט ד"ה בפרקים וכו' - והשיב בני מהר"ר שמואל שיח'. אגב חורפיה לא דק ואשכח מאי דאמרינן בגמרא (יג,ב) ותניא בברייתא (יד,א) דה"ק שואל וכש"כ שמשיב, ואי איתא דבמשיב מוסיף לא הוי כש"כ דרבותא קמ"ל. לכן נראה לי דאין להקל בריבוי דברים, כי מ"ש הפוסקים והביאו הטור יו"ד בסי' רמ"ב, איירי שלא בשעת איסור הדיבור. ולקושיית התי"ט נראה דדוקא בסוף דייק לשנות ומשיב שלום לטעמא פי', דבשלמא בשתי בבי קמאי איתא טעמיהון בהו, דהיינו מפני חובת ההידור לת"ח ולאבות או מפני פיקוח נפשות להנצל מאותו אלם או שר, אבל בשאר בני אדם ליכא אלא משום חשיבותיה דשלום: