קול הרמז זרעים· רבי משה זכות
ברכות · פרק א משנה ב
בשחרית. ברעיא מהימנא פר' פנחס (רמ"ג א') גריס שחרין וע"ד הסוד קאמר שחרין (שתיים)[תרין] ולא שחר. וגם שחרין ע"ד הפשט אתי
שפיר שחרית ע"ד שכתבו בפ"ג דיומא (כח,ב) דאור החמה מפציע לכאן ולכאן ושל לבנה מתמר ועולה כמקל:
הרע"ב ד"ה בין תכלת וכו' - פי' אחר, גיזת וכו'. אמ"ז התוס' (ט,ב ד"ה אלא וכו') דחו הפי' מדאמר במנחות (מג,ב) ראה מצוה זו שבה תלוי מצוה אחרת ואיזו זו ק"ש כדתנן עד שיכיר בין תכלת ללבן ואי קאי אגיזת צמר אינה תלויה בציצית, ע"כ. דאין לומר דכיון שבגיזה לא נקלט הצבע יפה בכולה גם החוט שנטוה ממנה יהיה בו שינוי מיניה וביה, דא"כ יהיה צריך לאור גדול להבחנה זו בחוט שהוא דק כי ע"כ נקט רש"י גיזת: תי"ט ד"ה וגומרה וכו'. והא דלא מייתי ראיה ממתניתין דלעיל דלא קתני וגומרה עד סוף האשמורה הראשונה, משום דאיכא למימר דלא קתני לה התם משום שהוא סיום דברי ר' אליעזר. וראיית התי"ט טובה היא אלא דלא סיימה שפיר, דלא הוה ליה למימטי בה מטעמא דאלימא מתני' מברייתא אלא מטעם עצמי, והוא דמברייתא מייתי הטור והמרדכי ראיה, די"ל דהתם גמר ממש הוא כדי לסמוך גאולה לתפלה, והכי משמע לישנא דעם הנץ, שר"ל שרגע גמר קריאתה היה כלה עם רגע הנץ החמה, אבל במתניתין דקתני עד הנץ משמע טפי לישנא דקריאה. ועוד דקדים מאימתי קורין, וא"כ וגומרה היינו קריאה סיפא דומיא דרישא. [ע"ע מל"ש ורע"א]: ד"ה שכן וכו' - יוצא בדיעבד. והוא הזמן האחרון לקימת האדם, אבל בלילה לא נפסק זמנה ומש"ה זמנה כל הלילה:
[הגה נ"ל דר"ל קושית הכ"מ והובא במ"א מ"ש דלא דרשי' נמי מבקומך כל זמן שבני אדם קמים והיינו כל היום ותירצו דבקומך לא משמע אלא אותה שעה שעומדים ממטתם אבל אח"כ נפסק הלשון דקימה דכשהוא עומד נקרא עמידה ולא קימה ומכ"ש כשהוא יוצא או הולך שלא נקרא ובקומך]: