קול הרמז זרעים· רבי משה זכות
ברכות · פרק א משנה א
פתיחה:
תי"ט ד"ה מסכת - נראה בעיני כו'. בעל מוסף הערוך (ע' מסכתא) מפרשו מלשון שמועה מגזרת (דברים כז,ט), הסכת ושמע ישראל. אבל תשתנה קריאת שם מסכת מהמורגל מפי הכל. ולי נראה שאם יש לפרש שם זה מלשון מסכת, יכון לבארו לשון שררה ונסיכות, כמש"ה (ישעיה ל,א), ולנסוך מסכה ולא רוחי. חדא דמאן מלכי רבנן דאמרינן (ביצה כח,ב ועוד) גבי רב מלכיא, מתניתין מלכתא. ב' שפסוק (שיה"ש ו,ח) ששים המה מלכות, ביארוהו רז"ל (במד"ר יח,כא) על ששים מסכתות. גם בדרך השלישי אומר ע"ד ששמעתי כי תלמו"ד בבל"י עולה תקכ"ד ופרקי המשנה הם תקכ"ג וע"ה תקכ"ד, וכן עולה מסכ"ת עם ד' אותיות:
אבל בספר חסידים וכו'. בדבר זה יסלח האדון כי אין מסכת לשון אריגה אלא השתי הנמתח וכרוך על העץ, וכדתנן (שבת פ"ז מ"ב) והטוה
והמיסך, ותנן בנגעים (פי"א מ"ט) בנפש המסכת, ופי' הר"ב הוא חוט הערב הנכנס בתוך השתי, וא"כ אין מסכת לשון אריגה. וכן בפסוק שהזכיר נאמר, (שופטים טז,יג) את היתד הארג ואת המסכת, ויתד הארג הוא העץ שעליו כורכים את שכבר נארג שהוא לפני האורג, ומסכת הוא מה שבעץ האחר והוא השתי. אוכל לומר לפי דרכו ז"ל שהמשנה הוא השתי והתלמוד הוא הערב שהוא נפש המסכת, (סוטה כב,א) דאין מורין הלכה מפי המשנה: המ"ם בשוא וכו'. היינו דלא דק, כי גם לדידיה המ"ם פתוח, שהרי גם ענין מזיגה יאמר מסכת כענין אריגה ששרשם שוה נסך הוא. והרב תי"ט זלה"ה לא זכר או לא ידע כי אם שורש מסך שבו מצא פסוק (משלי ט,ב) מסכה יינה, ולא נמצא באותו שורש כי אם (תהלים עה,ט) מלא מסך או (ישעיה סה,א. משלי כג,ל) ממסך, ואם הוא מלשון רז"ל, נאמר מסיכה כמו מן משך ככתוב (תהלים קכו,ו) נשא משך, ובדרז"ל (קדושין פ"א מ"ד) נקנית במשיכה, אבל ענין פי' לא ניחא לי, דא"כ הו"ל לקראה מזגת או (מסגת)[מזכת], משום דאמרינן בעבודה זרה (נח,ב) יין (נסך) שמסכו עכו"ם מהו א"ל ואימא מזגו א"ל אנא כדכתיב קאמינא מסכה יינה א"ל לשון תורה (לחוד)[לעצמה] ולשון חכמים לעצמו:
משנה א:
מבית המשתה כו'. הרמב"ם ז"ל כתב, בית המשתה, היין. ונראה שבא ליתן טעם למה לא קראו את שמע עד חצות, וקאמר שמפני ששתו לא קראוה, דדין קריאת שמע כדין תפילה, כדכתב ההג"ה באו"ח סי' צ"ט ס"א:
לא קרינו את שמע וכו'. כי התפילה יש לה תשלומין גם בשחרית, ואע"ג דודאי ידעו לסברת אבוהון, מספקא להו אי פליגי רבנן עליה, ולכך לא עבדו עובדא. וז"ש לא קרינו את שמע משום ספיקן. [הגה, נ"ל דרצה לתרץ דקדוק לשונם באמרם לא קרינו את שמע, דמשמעות הלשון כדרך בני אדם בהעלותם על לוח לבם שהיה להם לעשות איזה דבר לזמן ידוע ולא עשו אמרו מעשה שלא עשינו כך ובלשון הזה אמרו לא קרינו את שמע. וא"כ קשה ממה נפשך אם ידעו שחייבים עוד לקרות תמיה על ששכחו אמרו כן וכו'. א"כ למה השיב להם אביהם אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרות ואם לא ידעו למה לא שאלו בדרך שאלה אם חייבים וכו'. ועל פי הצעת דברי הגאון כ"ז ניחא דודאי ידעו סברת אביהן רק לא רצו לקרות משום דידעו גם סברת חכמים ואתי שפיר דאמרו בלשון הזה לא קרינו כלומר לא רצינו לקרות מזמן ספיקן. ועל זה אתי שפיר גם כן תשובתו בצדו]:
אם לא עלה עמוד השחר וכו'. אגב דטריד בגרסיה לא הוה ידע אם עלה עמוד השחר, ע"ד (הגדה של פסח) הזקנים שהיו מסובין בבני ברק: ולא זו בלבד וכו'. נ"ל דגרסינן ולא זו בלבד אמרו, דה"ג בגמרא (ט,א) וקאי אחכמים שהרי ר"ג לא אמר כן, וה"פ אפילו לרבנן דסברי עד חצות מודו דמצותה עד שיעלה עמוד השחר, וכך אמרינן בגמרא:
אלא כל מה שאמרו וכו'. משנה יתירה היא, דהול"ל ולא זו בלבד אלא הקטר חלבים וכו'. וי"ל דבגמרא (ט,א) אוקים מתניתין כראב"ע דפסח עד חצות מן התורה, ולהכי תני כל מה שאמרו חכמים למעוטי פסחים דלאו חכמים אמרוה, ואי לא תני הכי הו"א תנא ושייר:
ליום אחד וכו'. וכש"כ הנאכלים לשני ימים ולילה אחד דגזרו בהו דאריך זמנייהו:
שחר ברעיא מהימנא פ' פנחס דמ"ג א' גריס שחרית ועד"ה קאמר שחרית ב' ולא שחר וגם ע"ד הפשט א"ש שחרית ע"ד שכתבו בפ"ג דיומא דאור החמה מפציע לכאן ולכאן ושל לבנה מתמר ועולה כמקל:
הרע"ב ד"ה עד סוף וכו' - ומשם ואילך וכו'. ובהכי מתיישב דפתח בחדא דהיינו מאימתי וסיים נמי בעד אימתי, דמדאמר מתי מתחיל זמן השכיבה ר"ל מה הוא זמן הבא בפסוק ובשכבך, צריך שיאמר כל המשך הזמן מראשו עד סופו, שיש שוכבים בשעה ראשונה ויש בשניה וכן עד הרביעית:
בד"ה א"כ וכו' - אבל בהקטר וכו'. ומש"ה לא עריב להו ותני הקטר חלבים ואיברים וכל הנאכלים ליום אחד מצותן וכו' משום דהקטר חלבים לא דברו רז"ל:
אלא - להודיע שכל דבר וכו'. קשה דמשנה שלימה היא בפ"ב דמגילה (מ"ו). ואין לומר כמ"ש התי"ט לעיל גבי משעה שהכהנים נכנסים וכו', דהתם ניחא דבקיצור רמיז לה. ומזל"ן דהקטר חלבים משמע העלאתן למזבח להתקטר ומשמע נמי המשך הזמן שנקטרין בו, ומתניתין דהכא איירי בהתחלת הפועל דהיינו בהעלאה, דבהא הוה ס"ד דגזרו רבנן עד חצות אי לאו מטעמא דכתיבנא בסמוך לסברת רש"י דהוי דומיא דאכילת קדשים דאיכא למיגזר דישתהו, משא"כ בהיותן כבר על המזבח דמאי מצי כהן למעבד, ובהא איירי מתניתין דמגילה, דסד"א דיפסלו בלינה אף בהיותם כבר על המערכה וכדכתב רש"י פרשת משפטים (כג,ח) פסוק, ולא ילין חלב חגי עד בקר, יכול אף על המערכה יפסל בלינה, תלמוד לומר (ויקרא ו,ב) על מוקדה על המזבח כל הלילה. והרא"ם הקשה דתיפוק לי מלא ילין עיי"ש, ומסיק אך מההיא דפ"ב דמגילה דקתני כל הלילה כשר וכו' שאמרו בגמרא (מגילה כא,א) [הקטר חלבים] מנ"ל דכתיב (שם) כל הלילה עד הבקר, נראה שהמקרא הזה לא בא אלא להכשיר הקטרתן כל הלילה כדברי רש"י ז"ל, ע"כ. ומינה דההיא איירי בהמשך שהייתם ע"ג המזבח, והשתא מ"ש התי"ט דסיים רש"י והכי נמי תנן בפ"ב דמגילה [וכו'], מייתי סייעתא לדבריו מדלא תנן התם נמי אכילת קדשים, ותו דסמיך ליה לקצירת העומר דלא גזור בה אפילו להרמב"ם דכתב בפ"ז מהל' תמידין ה"ז, כל הלילה כשר לקצירת העומר, ולא כתב עד חצות כדכתב (בהלכות מעשה הקרבנות פ"ד ה"ב) גבי הקטר חלבים, וטעמיה משום דעיקר מצות קצירת העומר בלילה, ועוד שהיו מכוונין לאסיפת עם רב שיקצר בעסק גדול כדתנן במנחות (פ"י מ"ג): תי"ט ד"ה משעה וכו' - למה שמפורש כבר וכו'. ומז"לן דהתם לא אשמועינן אימתי הוי הערב שמש אלא דתני כל תלתא בבי, דאוכל במעשר ותרומה וקדשים, אבל ממאי דאמרו הכא בענין ק"ש דערבית דזמנה בשעת שכיבה אשמעינן בהאי, דהערב שמש לא הוי אלא עד צאת
הכוכבים. ובהכי א"ש דיוק החכם רי"א נר"ו דתני נכנסים ולא תני מותרים כדתניא בברייתא, לאשמועינן הזמן בדיוק דהיינו עת כניסתם לבית שכבר הוא לילה. וגם מש"ה תני בתרומתן כלומר מה שיש להם כבר בביתם שלכן ממתינין עד הלילה, שאילו לא היה להם מה לאכול היו טורחים למוצאה קודם הלילה. ומ"ש התי"ט לא נראה, דמה לי אם הכל מוכן אפילו יחסרו תיקון ובשול יבשלוהו אח"כ בלילה, אבל לדידי ניחא דכיון דאיירינן בזמן הלילה, צריך שתהיה להם תרומה בביתם שאין עוד פנאי לחזר אחרי כן בלילה שלא להטריח את הנותנה, ולכן בנגעים בפי"ד מ"ג לא תני נכנסים ולא תני בתרומתן:
ד"ה עד סוף וכו'. הר"ב ז"ל דייק ולא הזכיר ענין של המלאכים כמו שפי' רש"י ז"ל (ג,א ד"ה אי קסבר), משום דרש"י פי' כן בגמרא גבי מחלוקת רבי ור' נתן, דרבי סבר ארבע משמרות הוה הלילה ור' נתן סבר שלש הם, ולאו לענין קריאת שמע פליגי אלא לענין משמרות המלאכים, ונפקא מינה למיפשט קראי, אבל במתני' דתני עד סוף האשמורת הראשונה איירי במשמרות דארעא, ובהא לא פליגי דשלש הם. ובהכי אתי שפיר מאי דלא תני בהדיא עד סוף ארבע שעות, משום דהא קמ"ל אגב אורחא דאיכא משמרות בארעא. ובהא אתי שפיר דאשמועינן סוף זמן קריאת שמע, דאי איירי במשמרות דרקיע לא אשמועינן תנא סוף הזמן דלרבי הוא בסוף שלש ולר' נתן סוף ארבע, אבל השתא דלא מיירי אלא במשמרות דארעא ידעינן שפיר דאיהו סוף ארבע, דסי' חמור נוער, ובזה דברי הר"ב מדוייקים דלא פי' כרש"י כדרכו תמיד, דודאי במשמרות דארעא איירי תנא, דהנהו דרקיעא מי יודעו, וא"כ הא דנקט התי"ט הכא פי' רש"י בענין משמורת, כדי נסבא:
ד"ה עמוד וכו' - וטעם זה וכו'. פי' שם שחר הוא על שחרית עמוד הקיטורים העבים:
ד"ה א"כ למה וכו' - וכ"כ רש"י וכו'. גם בפי' לחומש פר' צו (ז,טו) פסוק, לא יניח ממנו עד בקר, דאיירי באכילה כתב הא דאמרו חכמים עד חצות, אבל בפסוק (ו,ב) זאת תורת העולה, דאיירי בהקטר חלבים לא הזכירו. וטעמא דמילתא נראה לי דהוא משום דקיי"ל (שבת כ,א ועוד) כהנים זריזים הם, ולכך גבי הקטר חלבים שהוא העלאתן למזבח, אינו אלא הכהנים גברים וגדולים לא ראו חכמים למיגזר, משא"כ באכילת קדשים דמסורה לכל אנשים ונשים וטף גזרו. ובהכי דייקא מתניתין, דר"ג בעי לאוכחי דרבנן גזרו היכא דאתי למפשע, ולהכי מייתי דהרי בין הקטר חלבים ובין הנאכלים ליום אחד שוין מן התורה עד עמוד השחר, א"כ למה אמרו בנאכלים עד חצות, כדי להרחיק אדם מן העבירה, משום דאיכא למיחש לפשיעה, ומינה דהכי גזרו לגבי ק"ש דלא שנא. ומההיא תוספתא דמייתי התי"ט אין קושיא לרש"י דלוקי לה באכילת קדשים, ולא ידעתי מאי אולמה דההיא תוספתא ממתני' דהתי"ט הכריח מינה להרמב"ם, דאדרבה יותר פשוט דלמה אמרו חכמים דמתניתין דקאי אתרי בבי דהקטר ואכילה וכדכתב הכסף משנה, ובהא פליגי הרמב"ם ורש"י, ועיין בתשו' מהרמ"ע סי' א' (ד"ה ובהקטר חלבים):
דהא אדרבא כו'. עיין מ"ש נגדו בשלהי פסחים: