קהלת משה· רבי משה אליקים בריעה
ספר בראשית · פרשת ויצא
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. עיין בנו"א על פי' הפסוק ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב. והנראה לערכינו עפ"י מה שפירשנו הכתוב בתהלים רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. ר"ל עיקר חרבם של ישראל לנצח האויבים הוא פיהם שמרבים בתפלה לפני הש"י ובזה הם נוצחים להם וזהו ג"כ פי' ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב ר"ל בחרב פיו ובתפלותיו הי' מחלישו. והנה כשח"ו עת צרה הוא לישראל הצדיק שבדור כשהוא דבוק בהבוב"ה אינו מרגיש בצער ההוא ואינו נוגע לו אך מוכרח לירד קצת ממדריגתו ולהפסיק קצת מדביקותו בכדי שירגיש גם הוא באותו צער של ישראל ולבקש עליהם רחמים. וזהו ויצא יעקב מבאר שבע רמז להצדיק שיוצא מבאר שבע ר"ל שמפסיק מדביקותו שדבק בעולמות העליונים. וילך חרנה שהולך לקראת החרון אף והדינים לתקנם ולהמתיקם מישראל:
א"י ויצא יעקב וגו'. דהנה כשהצדיק דבוק בהבוב"ה בשלימות גמור אז בוודאי אין שום שליטה להס"א והדינים אך כשהוא נפסק מעט מדבקותו ח"ו יוכלו הדינים חלילה להיות להם איזה שליטה וממשלה לז"א ויצא יעקב מבאר שבע ר"ל אעפ"י שהצדיק יוצא קצת מהדביקות כנ"ל עכ"ז וילך חרנה שאעפי"כ מוכרח החרון אף לילך ולהסתלק ממנו שעכ"ז הוא מתחזק נגד הס"א והדינים לסלקם ולגרשם מישראל והבן:
א"י ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ע"ד שבארנו פי' הכ' ימינך ד' נאדרי בכת ימינך ד' תרעץ אויב. כי ישראל הם מסטרא דימינא הרומז על החסד והאומות אינם יכולים לגשת אל הקודש לסבול צד הקדושה הנקרא ימין. ועי"ז הם ממילא מוכים ורפים ונגפים בבוא החסד על ישראל וכענין נגוף ורפוא האמור במצרים שמבואר אצלינו כ"פ וזהו שפירש"י אותה ימין הנאדרת בכח היא בעצמה רועצת ומשברת את האויב וכנ"ל כי חס"ד גי' ע"ב ופירושו גם לשון עב הענן כי לישראל יהי' חסד ולסט"א יהי' החסד ענן ועשן לבל יוכלו קרוב אלינו וזהו ויצא יעקב וגו' ויצא רמז על היחוד באותיות צ"א מן ויצ"א ור"ל ע"י היחודים שהצדיק מייחד מבאר שבע באר הוא המלכות מדה השביעית ה' תתאה והוא עושה המשכה דמות ו' לחברה בה' עלאה כי בי"ה ד' צור עולמים עי"ז וילך חרנה הולך ממילא חרון אף ד' ועל ראש רשעים יחול הרוצים לעכב ולמנוע היחוד וזה בעצמו מכה אותם, אבל לישראל וילך חרנה לשון חירות מוליך להם חירות מעולם העליון עלמא דחירו והבן:
א"י ויצא יעקב וגו'. כי הנה יעקב עמודא דאמצעיתא ת"ת ישראל הכולל שניהם ובוודאי רבים קמים עליו מי אתה להיות בחי' ת"ת הלא אבי אביך אחז צדיק דרכו בצד אחד מדת החסד ויצחק במדת הגבורה לבד ומי שמך לאיש להיות אוחז החבל בתרין ראשין להיות כוללות שניהם כי בכל דור ודור יש תמיד מתנגדים להצדיק למנוע מעבודתו וכמו עתה כן אז הגרים שנשארו מאברהם ויצחק גדלה קנאתם בזה וכמו שנחלק קרח על אהרן וניתן סימן במקלות אשר מטהו יפרח הוא הנבחר. כמו ויצא יעקב ויצא מלשון הוצאת ציץ ופרח הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל לזה זכה מבאר שבע נתבאר ונתפרש זאת בעיני כל ע"י שבע היא ה' תתאה ר"ל מדת המלכות שקיבל ע"ע ובזה וילך חרנה הלך חרון אף המתקנאים הדוברים על צדיק עתק ושלום על ישראל:
א"י ויצא יעקב מבאר שבע וגו'. ידוע באר רומז על התורה ונקרא שבע על כי שבעים פנים לתורה ולהבין הענין נראה ענין הע' פנים עש"ה עין ד' אל יראיו כי מחמת עי"ן הוא פנימיות העליון הניתן אל יראיו שרואים הפנימיות של התורה כי עיקר לימוד התורה הן תנ"ך וגמרא ופוסקים העיקר הוא באומרו תיבות ואותיות התורה ישכיל ויבין על הפנימיות המלובש בהתורה וכמש"ה האותי לא תיראו אם מפני לא תחילו ר"ל האותי הן אותיות התורה לא תיראו וכי לא יעלה מורא עליכם בהוציאכם אותיות התורה וכי מפנ"י הוא הפנימות של האותיות אשר שמי בקרבם לא תחילו. ובודאי אם האדם הי' לומד כראוי בדחילו ורחימו והי' משים לנגד עיניו פנימות האותיות הכלב בהם בוודאי הי' מתמלא יראה ופחד מפני אור קדושתו ית' אשר נלבש בהתורה. וזה גורם אריכות הגלות כי לומדים למען ידעו להבין ולהורות וחכמה כזו מה זה עושה ולדעת זה נקרא כופר בעיקר כי לאו דוקא אם כופר וממיר דתו נקרא כופר בעיקר אלא כי גם זה כופר בעיקר של התורה היא הפנימות שהיא עיקר התורה ולזה האותי לא תיראו אינכם מתיראין מפני האותיות על כי מפני לא תחילו על שאינכם חלים מפנימות שלי המלובש בהאותיות ובפיהם הם אומרים ויראת ד' שכוח מלוח לבם ובודאי אם הי' לומדים בדחילו וברחימו לייחד שם ד' והי' ד' אחד ושמו אחד הי' מקרבים קץ הגאולה ואיך תעלה תורתם ותפלתם לעילא הואיל ואין מוציאים האותיות בדו"ר וז"א האותי לא תיראו שהאותיות אינם נראים ואינכם גורמים שיתראו לפני האותיות לעילא על כי מפני לא תחילו על שאינכם חלים ויראים מפני כנ"ל ללמוד בדו"ר וזהו ויצא יעקב מבאר שבע שהצדיק יוציא פרח ויציץ ציץ מבאר שבע ע"י התורה שנק' באר שבע כנ"ל ועי"ז וילך חרנה הולך ומתבטל החרון והדינים. ויפגע במקום וגו' ויפגע לשון תפלה כשהצדיק צריך להתפלל על הדינים שלא יהיו ולא יבואו צריך לפגוע ולבקש במקום בשביל הש"י שהוא מקומו של העולם כי בכל צרתם לו צר כביכול ועיקר כוונת הצדיק בתפלתו להסיר צער השכינה. וילן שם הוא ע"ד שפירשנו פי' הכתוב לך יום אף לך לילה לך יום ר"ל כי עמך החסד תמיד הנקרא יום עש"ה יומם יצוה ד' חסדו אף כשיש ח"ו איזה אף ודין בעולם אזי לך לילה להיות לינת הצדק ובת דינא בטל דינא וכמש"ה ליני פה הלילה שתלין פה הדין עד עבור הלילה. ומיד והי' בבקר אם יגאלך טוב יגאל וגו' וגאלתיך אנכי וזה וילן שם כשיש ח"ו איזה דין עושה בו לינה ומיד מבטלו עד כי בא השמש היינו הרחמים והחסדים כמש"ה כי שמש ומגן ד' צבאות ויקח מאבני המקום האותיות נקראים אבנים כידוע ור"ל שהגם שהאותיות בעצמם הם אורות גדולים וצחים מ"מ עיקר העלאתם והרמתם ע"י לימוד האדם בקדושה וטהרה בזה נכסף הש"י וזהו ויקח אין קיחה אלא בכסף לשון כיסופין ותאוה והוא לשון קידושין שהקב"ה חפץ ומתאוה ומתייחד ע"י האותיות שלומד האדם בדו"ר דפרחין לעילא וזהו ויקח מאבני המקום ר"ת מ"ה גי' אדם היינו מפעלות אדם בדבר שפתיו בקדושה וטהרה עי"ז לוקח הש"י דיבורי התפלה והתורה ההוא לבית גנזו. וישם מראשותיו כי בראשית בשביל התורה וישראל שנקרא ראשית וע"י לימוד כנ"ל מעלה הכל אל הראשית כמו ראשית המחשבה בבריאה גם וישם מראשותיו שנהי' אנחנו עי"ז הראשית וכמש"ה ולתתך עליון וגו' וכל השפע תבוא אלינו והם יזונו מהתמצית. ובזה נוכל לפרש ג"כ פי' הכתוב ויאמר לבן טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר לבן רמז על הבוב"ה ליבון העליון שהגם שלבן אמר דברים האלה מ"מ לא ענה מלבו כי אם מד' יצא הדבר והוכרח לבן לאמר כדברים האלה וכמו שמצינו בבלעם שלא רצה לברך את ישראל ועקם הש"י את פיו ובירך בע"כ שלא מרצונו דידוע כי לאה נגד עלמא דאתכסיא ולא נאוה שינתן לאה שהיא נגד עלמא דאתכסיא לאיש חיצון מסט"א ולכן טוב תתי אותה לך כי אותה ראוי לך דוקא כי אתה בבחי' ל"ך אותיות כ"ל הרומז על הצדיק דאחיד שמיא וארעא שמתורגם על כי כל קהלת משה] בשמים ובארץ אותה אותיות או"ת ה' הרומזת על היראה ואהבה כי י' במילואה הוא יו"ד ה' דלי"ת הוית' וכשנכנס בהו' אתמליא ונעשית ה' והוא שם י"ה המורה על דחילו ורחימו כי בי"ה ד' צור עולמים ולכן טוב תתי אותה לך דייקא מתתי אותה לאיש אחר דלא מסטרא דקדושה:
ויחלום והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. איתא במדרש סל"ם בגי' סינ"י, להבין הענין נראה כי הנה זה סיני בחר אלהים לתת עליו התורה על היותו נמוך מכל ההרים כי כל ההרים רצו ובאו שתנתן התורה עליהם ולא בהם בחר יה כמאמחז"ל הרים גבנונים כולכם בעלי מומין אצל הר סיני וכענין האותיות שבאו להבראות בהם העולם ומהראוי הי' ג"כ שיברא העולם באלף אלא להיותה עתידה להנתן בראש עשרת הדברות אנכי לכן נברא באות ב' הסמוך לה וכענין שאמר הה"ק אאמו"ר זצללה"ה המשפילי לראות שכל עוד שמשפיל האדם עצמו יותר זוכה יותר להתגלות הוי' וזה לראות. ונוסיף נופך משלנו כי הנה המגביה עצמו סופו ירידה אבל המגביה לשבת שזה שמגביה אותו הש"י הוא לשבת להיות לו ישיבה וקיום לעד ובאופן המשפיל לראות וכנ"ל וזהו והנה סל"ם גי' סינ"י ע"י ההכנעה זוכה לבחי' והנה להתגלות הוי' המרומז במילת והנ"ה כי ה' פעמים י' גי' נ' מן והנה ועי"ז והנה נעשה מזה שמחה גדולה חיבור השם ופועל שהגם שהוא מוצב ארצה בעוה"ז מ"מ פועל מן הכל וראשו הראשיית יגיע השמימה המורה על רחמים להמתיק הכל לרחמים וחסדים עלינו ועל כל ישראל להמתיק את הראש והבן:
א"י והנה סלם וגו'. סל"ם בגי' סינ"י דידוע סיני שבו ירדה שנאה לאוה"ע וז"א והנה סלם שעי"ז יבוא שנאה לאוה"ע על כי וראשו מגיע השמימה ר"ל ע"י שמגיע אהבה וחסד על ישראל בזה בא השנאה על אוה"ע וע"ז מורה ג"כ והנה שיגיד על שמחה והבן:
ושבתי בשלום אל בית אבי והי' ה' לי לאלהים. יתפרש עדשה"כ ה' יברך את עמו בשלום. בשלו"ם אותיות מלבו"ש שיתן לבושי קודש בקדושה ושה וטהרה כי שלום הוא שמא דקוב"ה וילבוש אותנו בהויתו וקדושתו ושמותיו הקדושים וטהורים בשלו"ם גי' שע"ח ש' רמז על תלת אבהן ע"ח גי' ג' הויות ויש ש' בת ד' ראשין גם לרבות דוד סמכא רביעאה אבל יעקב חילה פני הש"י שאז הי' ג' ואמר ושבתי בשלום להיות אני שלימו דאבהן צירוף בשלום והנם כי נתון תתן לי בחי' זו מכ"מ אדע נאמנה כי לא כחי ועוצם ידי עשה הכבוד הזה כ"א אל בית אבי זכות אבותי אברהם ויצחק גרם לי זאת ועי"ז והי' ד' לי לאלהים ובשבילי והי' לאלהים להכות ולכלות כל הרשעים
וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קד יבואר דהנה יש בחינת עיינין וידין ורגלין וכן יש באנשים בחינת רגלין וגבוהים מהם בבחי' ידין וגבוהים מעליהם בבחי' עיינין והצדיק מעלה גם אותם שהם בבחי' רגלין למעלה וזהו וישא יעקב רגליו שהצדיק נושא ומעלה גם אותם שהם בבחי' רגלין. וילך ארצה כי יש ארץ עליונה וארץ תחתונה והצדיק הולך גם עם כל הארציות בני קדם כי ע"י שמקדש ומטהר עצמו ממשיך חיות לארץ התחתונה והחיות הוא מלמעלה ועי"ז עולה בני קדם למעלה על כי הכל בא מלמעלה חוזר הכל לשורשו והבן:
וירא והנה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עלי' וגו'. כבר כתבנו בזה בחיבורינו הקודמים ועוד י"ל ע"פ מה שכתב האוה"ח על פסוק ויצא יעקב מבאר שבע יעקב הוא הנשמה יוצא מבאר הוא עולם ומקור העליון יעיי"ש בדבריו הקדושים ולזה נתכוון ג"כ הה"ק אאמו"ר זצלה"ה והוסיף עוד שלזה אומרים בק"ש בידך אפקיד רוחי ר"ת בא"ר שצריך בכל לילה להחזיר הנשמה זכה ונקיה וטהורה תעלה למקורה כראשיתה כאשר בתחילת צאתה לעוה"ז עיי"ש בכתביו ועתה הדור אתם ראו איך צריך להזהיר ולזכך ולטהר עצמו לשוב בכל לילה למקור חוצבתו כבראשית הבריאה ותהא יציאה כביאה וגם יעקב בחיר האבות אמר הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה הייתי ביום כשהייתי בבהירות גדול שנקרא יום אכלני חורב נתלהבתי באשין קדישין מפחד הבורא ית"ש וקרח בלילה מורה ג"כ על היראה עילאה הקרח הנורא והוא מדת לילה. והנה שלשה עדרי צאן. איתא במדרש רומזים לג' האבות אברהם יצחק ויעקב כי ג' האבות מורים על ג' מדות חג"ת אשר בהם יושלם האדם או שהם מורים על ג' ראשונות חב"ד כי חכמה נגד אברהם. בינה עולם התשובה נגד יצחק שמסר נפשו ע"ג המזבח ועשה הכנה לדורות לכל אשר יחפוץ להטות לבבו לשוב בתשובה מיד יקבלו. יעקב בחי' הדעת כנודע. וכשישיג שלשת המדות האלו יזכה להמשיך הבאר ומקור העליון אל השדה לעוה"ז וז"ש בנו"א כי השדה רומז על החקל תפוחין קדישין וכולה חד כי עי"ז יזכה להמשיך החקל תפוחין קדישין לעוה"ז ע"י היותו כשדה שהיא מוכנת ומזומנת לחרוש בה החורש ולזרוע בה הזורע ככה יהא תמיד מוכן ומזומן לעבודתו יתברך. ורק כי לאו כל אדם זוכה לבחי' זו להמשיך מקור העליון באר מים חיים לעוה"ז לז"א כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים ר"ל כי מן הבאר ההוא שממשיכין הצדיקים לעוה"ז ישקו העדרים הם הצדיקים גם את שארית ישראל כי הצדיקים הם נקראים רועים וכמ"ש דהע"ה ד' רועי לא אחסר שמה שאני רועה ישראל הוא מד' שהבאני עד הלום. ולכן בקשתי כי לא אחסר לישראל כל טוב ואוכל למלאות כל משאלותיהם אמן:
הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו ויאכל גם אכול את כספינו כי כל העושר וגו'. אליך עשה. כי הנה האמהות נביאות היו ולא נעלם מהן דבר כי כל עבודת יעקב הי' בעולם העליון. וכאשר יעיד החוש ע"ז כי האיך יעלה על הדעת שיעקב בחיר האבות ישק לרחל יפת תואר והנשיקה תהא נשיקה גשמיית אלא לגרום נשיקין ותיקונין בעולמות העליונים. וכן באמרו הבה את אשתי ופירש"י והלא קל שבקלים אינו אומר כן אלא להוליד תולדות ג"כ אינו כפשוטו שגם להוליד תולדות לא הי' אומר כן אלא כי ידע שי"ב בניו יהיו מרכבה לי"ב צירופי הוי"ה והי' מחכה מתי אזכה להשלים המרכבה והאמהות ידעו היטב הדבר שכוונתו לשמים, אמנם לבן הי' כוונתו כדי להעבידו עבודת פרך ואמרו כי הלא מכרנו להנאתו ולא עוד אלא כי גם ויאכל גם אכול את כספינו ר"ל כוספינו תאוותינו שנכספה נפשינו להשיג חן ד' מהויות השורה על מעשה ידינו כי עינינו הרואות כי כל העושר אשר הציל וגו' כי האדם אינו יכול להעשיר לחבירו אבל הש"י אשר העושר והכבוד מלפניו הוא נותן עושר של קיום נצחי לעד ולא בטבע. וז"א כי כל העושר אשר הציל אלהי"ם גי' הטב"ע ר"ל שהפרישו אל הטבע הוא מאבינו אב העליון כי הוא היכול להעשיר והוא דבר קיום ד לנו ולבנינו ועתה כל אשר אמר אלהים אליך עשה. כלומר שהש"י עשה מה שעליו ועתה נעשה מה שעלינו כל אשר אמר אלהים אליך בקיום המצות ושמירת דבריו עשה וקיים גם כל אשר אמר אלהים וגו' אמר לשון התפארות כמו האמרת והאמירך ור"ל שכל התפארות של אלהים הוא אליך עשה שנמסר אליך אל עוה"ז לעשות תיקונים ויחודים בכל העולמות והבן:
ורחל לקחה את התרפים ותשימם בכר הגמל ותשב עליהם וימשש לבן את כל האוהל ולא מצא. ידוע כי רחל נגד עלמא דאתגליא לעומת עולמות החיצונים דסט"א המונעת אותם מגשת אל הקודש ליהנות ח"ו משפע העליון אשר זה היה התרפים שמה שנרפה ונופל מהקדושה ח"ו חטפו המה. ורחל לקחה את בחי' התרפים כנ"ל ותשימם בכר הגמל הגמל לשון גומל חסד לאיש כמפעלו להיות נגמל כ"א כמפעלו לשלם לאיש כמעשהו. שאנחנו נלך בשם ה' אלהים חיים ומלך עולם ועלינו תבוא כל השפעות בכל טוב והסט"א יזונו מן התמצית כאשר נתן להם. ותשב עליהם. עליהם אותיות עלי"ה מ' אות מלכות כי ארשב"י ראיתי בני עלי' והמה מועטים והיא עשתה ישיבה והכנה לדורי דורות להיות בני עלי' מתרבים בקבלת עול מלכותו ית' והרשעה כלה כעשן תכלה. ולזה וימשש לבן את כל האהל שהרגיש ממשות הקדושה בכל האהל כתיב האהל בה' שבכ"מ ה' עילאה שורה ולכן ולא מצא מהסט"א אחיזה כלל והבן: