קהלת משה· רבי משה אליקים בריעה
ספר בראשית · פרשת ויחי
ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי נראה אלי בלוז בארי"ן כנען ויברך אותי. ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך וגו'. לכאורה כל הפסוק הוא כמיותר. דמה לו להודיעו מקום הראותו אליו ובשם שנתגלה אליו. גם מהו ויברך אותי ויאמר אלי וגו' כלום הי' המקרא חסר ויברך אותי הנני מפרך וגו' אבל עתה מורה כי ויברך אותי מורה על ברכה בפ"ע ולא פי' מה הוא ומלת ויאמר הוא אמירה נוספת על הברכה והנראה כי הנה שם שדי יש בו בדחז"ל ב' פירושים שיש די באלהותו לכל באי עולם ומי שאמר לעולמו די יאמר לצרותינו די והנה ידוע כי יעקב נתיירא לרדת מצרימה עד כי הבטיחו הש"י אנכי ארד עמך וגו' ואנכי אעלך גם עלה כמבואר אצלנו ענין זה בארוכה במ"א שגילה לו הש"י קץ הגלות וכן יעקב גילה הקץ לבנו ידידו לאמר אל תירא בני יוסף על ימי הגלות הממשמשין לבוא הלא הובטח לי מאל שדי שיש די באלהותו והוא המשדד המערכות כולם ויאמר די לצרותינו ויגאלנו במהרה. ושמא תאמר כי נגלה לי בדמיון ולא בא באספקלריא המאירה לדעת בירור הדבר על מתכונתו באמת. לכן תדע כי נראה אלי בלוז בלו"ז גי' אד"ם שראיתי במראה אדם העליון ואז ויברך אותי שלא להשתקע שמה במצרים ח"ו כ"א ישדד כל המערכות ויאמר די לצרותינו ויגאלינו מכף כל אויבינו וידבר עמים תחתינו. ולא זאת לבד כ"א ויאמר אלי עוד אמירה אחרת נוספת על ההבטחה הזו כי הנני מפרך והרביתיך. שגם בהיותינו בארץ אויבינו הנני מפרך והרביתיך אמן:
ויאמר ישראל אל יוסף ראה פניך לא פללתי והנה הראה אותי אלהים גם אח זרעך. יתבאר ע"ד שביאר האלשיך הק' בפ' ויגש מה שכתוב ביוסף ויעל לקראת ישראל אביו גושנה וירא אליו. ר"ל שהראה לפני אביו צלם ודמות ותואר פניו כי לא נשתנה מכמות שהיה והכרת פניו ענתה בו יעי"ש. וזהו מאמר יעקב אל יוסף ראה פניך לא פללתי. לא מלאני לבי לראות פניך כי עודך חי בבחי' צי"ע ההוא חי יקרא. והנה הראה אותי אלהים גם את זרעך שהם בתואר ובצלם אלהים:
א"י והנה הראה אותי אלהים גם את זרעך. היינו משיח בן יוסף היוצא מחלציך שיהא זרעך זרע של קיימא הנק' זרעך. ומרומז ג"כ במילת ג"ם הנזכר בספרים אותיות "גואל "משה "גואל "מרדכי "גואל "משיח אשר יצאו ממעיך והיו זרע ברך ה' קשר של קיימא אשר לזאת צריך כל איש לעת מצוא זו תפלה להתפלל שלא ימות משיח בן יוסף אכי"ר:
ויקח יוסף את שניהם את אפרים בימינו משמאל ישראל ואת מנשה בשמאלו מימין ישראל ויגש אליו. עיין בספר נו"א שהקשה על הזכירו הימין ושמאל של יוסף דהוא אך למותר. דהא העיקר הוא ימין ושמאל של יעקב. והול"ל את אפרים משמאל ישראל ואת מנשה מימין ישראל ע"ש בדבריו הקדושים. והנראה לערכינו הכלל הוא דידוע כי יוסף מרומז לצי"ע. ואפרים מרמז למדריגה גדולה כדאי' אפרי"ם נוטריקין "אני "פורע "ראש "יוסף "מלכות. והוא מרמז למדרגת הצדיקים הגדולים שמביאים המלכות שמים להתגלות. ומנשה רמז למדריגה קטנה ואיני כ"כ בדביקות ע"ד הכ' כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי. אך עכ"ז הוא עובד תמיד להש"י ומתפלל עבור צרכי ישראל. והנה ימין מרמז לעיקר הכת שעיקר הכח הוא בימין. והשמאל הוא יד כהה. וזהו אמרו ויקח יוסף הוא הצדיק חי העולמים הבוב"ה. את שניהם את אפרים בימינו ר"ל ששם כל עיקר כחו להביא בניו הנעימים למדריגת אפרים הוא מדריגת הצדיקים הגדולים כנ"ל אבל הוא משמאל ישראל מפני שקשה מאוד לכללות ישראל להגיע למדריגה גדולה כזו. ואת מנשה משמאלו ר"ל ממדריגת מנשה השמאלי הוא יד כהה כנ"ל. אבל הוא מימין ישראל. שבקל יוכל כל אדם מישראל להגיע אליו. אבל עכ"ז וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים וגו' והבן. וגם י"ל שאפרים מרמז להמלכות ע"ד ביום השביעי נשיא לבני אפרים ושביעי רמז למדת מלכות שהיא מדה השביעית ויובן ג"כ פי' הכ' כנ"ל ודו"ק:
המלאך הגואל וגו' יברך את הנערים ויקרא בהם שמי, וגו' והקשו המפרשים מה זה ברכה ויקרא בהם שמי ונ"ל בס"ד דהנה נאמר בסודם אל תבוא נפשי ובקהלם אל תחד כבודי. ואחכז"ל בסודם זה מעשה זמרי וכו' ובקהלם זהו במחלקותו של קרח נאמר בן יצהר בן קהת בן לוי ולא נאמר בן יעקב. והיכן נזכר שמו בהתייחס על הדוכן. נמצא שלא רצה הצדיק יעקב אבינו שיזכור שמו על מעשיהם הטובים אבל לא על שום מעשה רע חלילה. ולזה ברכם כאן ויקרא בהם שמי. שתמיד יקרא שמי עליהם מצד עשותם תמיד מצות ומע"ט וק"ל:
חכלילי עינים מיין ולבן שינים מחלב. כי הנה תענוג תמידי אינו תענוג. ולכן לא טוב לעבוד תמיד בבחי' אחת כ"א תמיד בהתחדשות המוחין בכל פעם בבחי' חדשה ובחיות חדש כידוע מחיות האדם שהדם הולך ושוב בהגידים וכאשר נקרש ונסתם מזה בא חולי רח"ל להאדם. כמו"כ האדם צריך בכל פעם לחדש עבודתו ולהתקשר בסוד העליון בהתקשרות חדש תמיד. וזהו חכליל"י אותיות חי"ך ל"י ל"י כדאי' במדרש כל חיך אומר לי דהיינו שתערב עבודתו להיות חיך לי כנ"ל מגודל המתיקות של עבודתו. עינים הוא העיונית מיין יי"ן גי' סו"ד שיתקשר בסוד העליון. וזה שפירש"י אדום עינים כו' הגם שנכתב אדו"ם בוי"ו הוא כאילו נכתב אדם כי הוי"ו אינו ניכר במבטא ור"ל שכל העיונית שלו יהא שיחדש עצמו להיות תמיד בדמות דיוקן אדם העליון ולבן שנים מחלב שיהא בן כזה בבחי' שנים לשון משנה וכפול כמו שמבואר אצלינו במ"א שנו חכמים בלשון המשנה ר"ל בלשון כפול למעלה ולמטה. וזהו ולבן שנים מחלב שיהא בן כזה שיפעול בשני העולמות בעולם העליון ובעולם התחתון. וכ"ז בא לו מחלב ר"ל מליבון העליון דלבושי' כתלג חיור והבן:
יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים. חמור גרם ע"י שהוא כחמור לעול ולמשא עי"ז יששכר יש שכר לקבל. ונקדים לפרש מאחז"ל משמורה ראשונה חמור נוער. כי ידוע בחצות לילה אתי קוב"ה להשתעשעא עם צדיקייא בגנתא דעדן ואז הם רחמים גמורים. אבל חצי לילה הראשונה אינה כ"כ רחמים ולזאת הועמדו רמ"ח מ"ע להמתיקם כי הנה צריך להבין משאחז"ל צדיק גוזר והקב"ה מקיים הקב"ה גוזר וצדיק מבטל ומאין תמצא כזאת. אבל הוא ע"י שהצדיק מקיים רמ"ח מ"ע וע"י שהוא בקום ועשה לכן מדה במדה מביא כביכול את הבוב"ה לבחי' עשי' לעשות כמו שהצדיק גוזר. ולזה עשי"ה גי' שכינ"ה שימשיך את השכינה כביכול לעשי' כנ"ל. וע"י ששומר א"ע מלעבור על הל"ת פועל מדה במדה שכשמתפלל להש"י אל תעשה דבר זה אז הש"י מקים דבר עבדו. וזהו זאת היתה לי כי פקודיך נצרתי. ר"ל זאת היא השכינה הק' היתה לי בבחי' זאת בחי' נוקבא לעשות ככל אשר אפקוד הוא על כי פקודך נצרתי היינו פקודין דעשה וכנ"ל. ולכן זאת כנ"ל היתה לי ל"י גי' גוא"ל לגאלני מכל הצרות והשעבודים על כי פקודך נצרתי. וזהי משמורה ראשונה חמור נוער. משמורה ראשונה שאינה כ"כ רחמים. חמור נוע"ר ננער ונתעורר אל הרחמים ע"י חמור אותיות רמ"ח ע"י קיום הרמ"ח פקודין וכנ"ל. וזהו יששכר חמור גרם יש שכר שבא הכ' כמתמי' מאין בא כזאת שיש שמר להאדם וכי הלאל יסכן גבר ואם יצדק רה יתן לו. ובא הכ' כמשיב הלא חמר גרם כ"ז גורם קיום הרמ"ח פקודין כמדובר. ואז הוא רובץ בין המשפתים. שפ"ה גי' שכינ"ה ור"ל שעושה לעצמו רביצה בין המשפתים בשני השפות דהיינו השפה העליונה היא השכינה הק' אל שפה התחתונה לעשי' וכנ"ל ויוכל לגזור אומר ויקם בכל טוב אמן והבן:
וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד. הנה אי' בספרים דמילתא דאיתא בתנוע' לא נקרא מנוחה כי הוא לצדדים ולאמצע והוא בגבול וסוף ע"ש אבל הבוב"ה ית' הוא דבר בלי סוף ובלי גבול ובלי תכלית ההוא נק' מנוחה וזהו בא שבת בא מנוחה כי שבת שמא דקוב"ה וזהו הנק' מנוחה וזהו וירא מנוחה הש"י שנק' מנוחה כנ"ל ראה כי טוב היינו הצדיק שנק' טוב שמאיר בכל העולמות ובשגם כי הוא א"ס טוב לצמצם עצמו למ"ק טו"ב הוי"ה במ"ק. כי ראשית הבריאה בשביל הצדיקים והם טוב מאוד ואת הארץ כי נעמה. ואת נק' הטפל ר"ל הטפל אל הארץ הוא המלכותא קדישא שאינו יכול לקבל על עצמו עדיין מלכותא קדישא כדבעי וגם הוא נעים כי רצונו באמת לזה. ויט שכמו לסבול שכמ"ו אותיות ש"ך מ"ו כי את הש"ך דינים נוטה אותם הש"י אל מ"ו הוא מילוי ע"ב להמתיק את כל הדינים בשרשם ולהפכם לרחמים כדי לסבול שיוכלו לסבול הגלות כי איך אפשר לסבול גודל הגלות בהיות הדינים בתקפם לזה ממתיקים לבל היות שום דין כ"א כולו רחמים גמורים ופשוטים. גם בגלותינו יפן לרחמינו ולהשפיע עלינו ממקור י"ג מדות הרחמים כל החסדים והטובות עלינו ועכ"י עד שיבוא משיחנו ב"ב ואז ויהי למס עובד שעשו שגזר עליו שיעבוד צעיר יהי' למס ואנחנו בני חורין אמן:
א"י וירא מנוחה כי טוב וגו'. עפ"י מה דאי' בס' נו"א כי יש צדיקים המונחים בין דרועין דמלכא ע"ש. והענין הוא מנוח"ה אותיות מונח"ה שמניחין ה' תתאה בדרועין דמלכא לייחד קוב"ה ושכינתי' עדשה"כ כי כל בשמים ובארץ ומתרגמינן דאחיד בשמיא וארעא שגורמין יחוד שמים וארץ. וזהו ענין דנשקי שמיא וארעא אהדדי המוזכר בדחז"ל כמו הנשיקין שבין אדם לחבירו שהוא מגודל האהבה. וזהו וירא מנוחה כי טוב שרואה הש"י אותם שהם בבחי' מנוחה כנ"ל כי טוב ובוודאי לא יחסר המזג ותמיד יש צדיקים כאלו. ואת הארץ כי נעמה. נעמ"ה אותיות נע"ם ה' את נק' הטפל כנ"ל כי נעמה שרוצים לחזות בנועם ה' אמנם שאין כחם יפה לזה. ולזה הש"י ברוב רחמיו ויט שכמו לסבול נוטה להם שכם חלק וכח שיוכלו ג"כ לסבול ליתן סבלונות. לסבול מלשון סבלונות שיוכלו ג"כ להעלות ולייחד עלמא תתאה בעלאה ועי"ז ויהי למס עובד כנ"ל:
א"י וירא מנוחה כי טוב וגו'. מנוח"ה אותיות מנ"ח ו"ה כי הצדיקים שהם מונחים בין דרועין דמלכא כנ"ל הם גורמים שמחה מגודל היחודים בעולמות העליונים וזהו מנ"ח ו"ה. ו"ה לשון שמחה ע"י שמייחדים י"ה בו"ה כי טוב מאוד. ועי"ז ואת הארץ את הוא טפל כנ"ל שכל הארצות הוא כטפל בעיניהם ועי"ז אינם צריכין לטרוח בפרנסתם ג"כ שלא יבטל אותם מעבודתם אמנם הש"י שולח ברכה במעשה ידיהם ומלאכתו ארעי עדשה"כ וברכתיך בכל אשר תעשה. ועי"ז ויט שכמו לסבול יוכלו להטות שכם לקבל "שם "כבוד "מלכותו כמרומז במלת שכמ"ו ובזה פועלים ויהי למס עובד וכנ"ל והבן:
לישועתך קויתי ה'. יש לפרשו בשבע אופנים. לישועתך לשון פני' כמו וישע ה' אל הבל. כי הלא הבוב"ה הוא א"ס וב"ת ומאין תמצא כזאת שישע ויפנה עצמו לקבל תענוג מהאדם אשר מעפר הוצק יסודו. לז"א לישועתך קויתי שקויתי שתשע ותפנה אלי למען שמך ה' שצמצמת עצמך לאהבתינו להקרות בשם ה':
א"י לישועתך קויתי ה'. עפ"י מה שפי' הה"ק אאמו"ר זצלה"ה הכ' וישעך תתן לנו. ישעך ר"ל פנייתך שאתה פונה אלינו תתן לנו שנשתוקק תמיד אליך. וזהו לישועתך ר"ל לפנייתך שאתה משתוקק לפנות אלינו קויתי ה' אזי הוי"ה עשה לי קוין באהבה ויראה קדושה וטהרה שאוכל לפנות אליך:
א"י לישועתך קויתי ה'. דהנה כתיב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות כמו אז שפרעה הרשע כפר בשם ה' כ"א בשם אלהיה. ולכן הכוהו מכות עשרה עד שפיו ענה בו ה' הצדיק. וז"א לישועתך קויתי שיתגלה שם ה' בעולם כי אתה היה הוה ויהיה:
א"י לישועתך קויתי ה'. ר"ת "לישועתך קויתי הוא ק"ל גי' ה"פ הוי"ה וגי' עי"ן כי הנה כתיב עיני ה' אל צדיקים שני העיינין וכתוב א' הוא אומר הנה עין ה' אל יראיו. ותירצנו במ"א דלא סתרי אהדדי ותירוץ הדברים שהצדיקים אשר כחם יפה ממשיכים ב' העיינין אבל היראים אשר אין כחם יפה לזה אזי עין ה' אל יראיו ע"ש באריכות ויונעם לך. וזהו הנה ה' רוכב על עב קל. על עב ר"ל עבור אותם האנשים אשר הם עבים הוא בא עבורם בבחי' ק"ל לחופף עליהם ה' הויו"ת. וזהו לישועתך קויתי כנ"ל שאקוה לך שתחון אותנו עכ"פ בה' הויו"ת גי' ק"ל והבן:
א"י לישועתך קויתי ה'. דידוע שורש הכל הוא המחשבה ובחכווה אתברירנא שא"א להיות נגמר כ"א ע"י המחשבה בא לחכמה. מחשב"ה אותיות חש"ב מ"ה ואז נגמר בטוב העליון. וזה מחשבה טובה מצרפה למעשה. מחשבה כנ"ל. טובה ע"י שהוא בטוב העליון הוא מצרפה למעשה להיות נעשה כל טוב עלינו. וזה רחש לבי דבר טוב. שרחש לבי הוא המחשבה דבר טוב בטוב העליון הגנוז בגווי'. ועי"ז אומר אני מעשי למלך וכנ"ל. וזהו לישועתך קויתי קו הוא המחשבה. ולכן קויתי לישועתך ה' מהוי"ה עצמה והבן מאוד:
א"י לישועתך קויתי ה'. ר"ת קל"י לשון התלהבות כי האדם צריך לעבוד בכלות הנפש ולהיות בוער בו כאש ברשפי להבת שלהבת יה. וכאשר עיני ראו בהה"ק אאמו"ר זצלה"ה שיצאה נפשו בדברו קדושת כתר לולי שעוררוהו וחזר רוחו בקרבו. וזהו לישועתך קויתי ה' ר"ת קל"י ר"ל שאזכה לפנייתך אליך ע"י עבודתי בקלי ובהתלהבות להיות קלוי באש אהבתך. וכ"ז קויתי ה' נעשו הקוין לי מאתך ה':
א"י לישועתך קויתי ה'. כי בכל צרתינו לו צר. וזהו לישועתך שתוושע אתה עמנו קויתי ה' שיהי' השם הוי"ה שלם בשלימות לא תחסר כל בה אמן:
לישועתך קויתי ה' דהנה ידוע כשיחסר ח"ו דבר מה לשום אדם מישראל. מגיע הפגם כביכול בכבודו ית' והוויתו ית' ח"ו אינו בשלימות ומדת הצדיקים השלימים כשמבקשים מהבוב"ה עבור ישועת ישראל. עיקר כוונתם הוא לצער השכינה הק' שע"י ישועות ישראל יהי' ההוי"ה בשלימות לז"א לישועתך קויתי ה'. שכל עיקר צפייתי לישועה הוא לעשות קו ההוי' ית' שיהא בשלימות וכנ"ל:
א"י לישועתך קויתי ה'. דהנה בוודאי כשאדם מצדיק מעשיו ומסגל מצות ומע"ט והוא ממשיך עליו הוויתו ית' בוודאי בל יחסר לו שום דבר. כי במקום שההוויות עליון שורה בוודאי נמשך כל השפעות טובות וברכות ישועות ונחמות. אמנם כשחסר ח"ו דבר מה לשום בר ישראל זהו מחמת שפגם ח"ו בדבר מה ואז לא יוכל לשרות הוויתו ית' ועי"ז נפשו חסר מכל טובה. והתקנה לזה הוא לתקן מעשיו עצהיו"ט ולשוב בתשובה שלימה לפניו להחזיר הוויתו ית' שתשרה עליו ואם אין ביכולתו לשית עצות בנפשו איך לתקן מעשיו ילך אצל חכם שבדורו והוא יתקנו כל הצריך וזהו פי' הכ' כאן לישועתך קויתי ה' שכל עיקר כוונתי כשאני מצפה לישועתך הוא שאוכל להמשיך עלי ההוויות עליון ואז ממילא לא יחסר לי שום דבר והבן:
א"י לישועתך קויתי ה'. בהקדם מה שכתוב בשם הה"ק אאמו"ר זצלה"ה על פי' הכתוב בתהלים וישעך תתן לנו כי ישעך מלשון פניי' כמו וישע ה' אל הבל ר"ל שנפנה אנחנו ונשתוקק אליך יעו"ש בדברי קדשו. ובזה ג"כ פירוש לישועתך ר"ל לפנייתך ותשוקתך קויתי ה'. קויתי אני ג"כ שאפנה גם אני אליך בגודל התשוקה כמוך אלינו בכדי שאעשה קו ההוי' ית' להמשיך עלי הוויתך כנ"ל והבן. וזהו ג"כ פי' הכתוב "ישמחו "השמים "ותגל "הארץ ר"ת הוי"ה והיו"ד משם הוי' מורה לאהבה. והה' ראשונה מורה ליראה. והוא"ו הוא בהמשכה שממשיך אדם עליו אהבתו ויראתו. והה' תתאה רומזת להמצות דהיינו קיום מצותיו ית' וזהו שאמרו חכז"ל כל העושה מצוה אחת מטיבין לו וכו' ר"ל שעושה המצוה באחדות הבוב"ה וביחוד שם הוי"ה כנ"ל בדו"ר אזי מטיבין לו וכו' וזהו שאמה"כ ישמחו השמים. דתיבת השמים מורה לאהבה ובמדת אהבה יוכל האדם לבוא לגודל השמחה וזהו ישמחו השמים. ותיבת הארץ מורה ליראה אבל במדת היראה איך יוכל האדם לבוא לגודל השמחה כי כשהאדם מפחד אינו יכול לשמוח לז"א ותגל הארץ שאפילו במדת היראה ישתדל האדם להיות בשמחה ע"ד הכ' וגילו ברעדה והבן:
מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך. יבואר בהקדם לפרש בקשת יעקב אבינו ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. להבין ענין התפלה. נראה דהנה ידוע כוונת האכילה ובירור הניצוצין ע"י המאכל אשר כזה צריך כל איש המשכיל לשים על לב בעת האוכל ואיש צדיק אוכל לשובע נפשו. אמנם לזה צריך להיות תמים דרכו עובד בתמימות וכמ"ש הרב הק' הבעש"ט זצלה"ה שלכן נכתב תמים בת' דגושה שצריך להיות תמים עם הנקודה כוונתו כי הנקודה היא אות י' רמז אל החכמה עילאה כי מאות י' עושים
א' י' לעילא ו' באמצעיתא י' לתתא. היו"ד דלתתא רמז אל עם קודש ישראל המתאוים תמיד להשיג ולהתדבק בחכמה עילאה וע"י אות ו' נעשה התחברות בינינו לבינו להשיג באפס מה וא"א להיות אדם אלא בחכמה חכמ"ה אותיות כ"ח מ"ה מ"ה גי' אדם ולכן קרא שמו אדם מלשון אדמה לעליון הגם שא"א להתדמות ליוצרו מ"מ צריך לזה הרצון והכוונה וה' הטוב לא ימנע טוב להולכים בתמים. ואז הוא בבחי' א' אל"ף אותיות פל"א רמז על פליאת החכמה שישיג. וזה ונתן לי לחם לח"ם גי' ג' הויות שע"י הלחם אזכה לאכול לעשות היהודים כי אכילה רמז על יחוד וזווג. ובגד ללבוש ר"ל הגם כי יש בוגדים אשר אין כחם יפה לזה אזכה ללבוש לעשות להם לבושי קודש להיות להם ג"כ כח לזה. וזה מאשר וגו' אש"ר אותיות "אבי "שלמה "ראש. שלמה לשון שלימות שמי שרוצה להגיע אל השלימות המאושר הזה צריך לתקן גופו מראש עד עקב לקיים רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת לשמור מלעבור על אחת מהנה ובזה נתקנים רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו ונעשה מנין תרי"ג. ת"ר מלשון התעוררות לשון תיר ולא תיר שמעורר בזה י"ג תיקוני דיקנא וי"ג מדות הרחמים. ואז הוא אב על כל גופו וזהו אבי שלמה וראש על כל איבריו. ועי"ז שמנה לחמו. נותן שמינות בהויו"ת ומזלא עילאה. וע"ד שאחכז"ל ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים. והוא יתן מעדני מלך. והוא. רמז על הבוב"ה ע"ד דאי' בזוה"ק ע"פ והוא עבר לפניהם. יתן מעדני מלך מעדן עילאה עדשה"כ ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. כי גן פי' הה"ק אאמו"ר זצלל"ה לשון גנאי וזבל שא"א ליגדל בגן כ"א ע"י שמזבלים אותו כן האדם ע"י שמשפיל ומקטין עצמו זוכה לגדלות. וכמו שפי' הה"ק אאמו"ר זצלל"ה המשפילי לראות שכל מה שמשפיל האדם עצמו יותר זוכה לראות בשמים וארץ. הן אמת כי המגביהי לשבת שצריך להגביה עצמו כדי לשבת אצל הבוב"ה אבל מ"מ צריך להיות קטן ושפל בעיניו ונהירו יוצא מעדן עילאה להשקות את מי שהוא בעינו בבחי' גן כנ"ל. וזהו יתן מעדני מלך. מעדן של מלכו של עולם גם מל"ך אותיות לכ"ם כי כל התענוג והעידון עילאה הוא לכם ועל ידכם. הגם כי יש כמה צבאות מעלה לא יתנו דומי מלקלס מ"מ תערב לפניו שיח דרי מטה. גם מעדני מלך שתהיו בבחי' מלך וכאשר תגזרו אומר כן יקום. גם מעדני לשון אוצרות וקישורים כמו מעדנות כימה שתהי' בנים למקום כברא דמחפש בגנזין דמלכא להשיג כל הסודות והבן:
א"י מאשר שמנה לחמו וגו'. אשר לשון אישור ותפלה רמז אל התפלה שצריך להתחזק עצמו להיות בקדושה וטהרה. וכמו שדחז"ל כרום זלות לבני אדם זו תפלה דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בה. ונק' כרום מלשון כרם ותענוג שמגיע להבוב"ה מזה. וידוע כי קודם כל תפלה צריך לשוב בתשובה שלימה. שכאשר יתבונן האדם כי התפלה הוא סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה לעלות מעשיו ליצירה ולבריאה ולאצילות עד אצילות דאצילות ולכן צריך האדם להתחזק עצמו לשוב בתשובה שלימה ואז יאשר כחו ויתחזק לעלות מעלה מעלה וכ"ז נרמז במלת אשר לשון תפלה ואשרי גם על תשובה כי אשר הוא בינה עולם התשובה וכמש"ה אני בינה לי גבורה כשאני בעולם הבינה בתשובה אז לי גבורה להתגבר ולעלות מעולם לעולם ויאשר כחי וחילי. ובזה שמנה לחמו ישמן בשמנונית עליון גופו שנק' לחם שצריך להלחם עמו בכל מיני מלחמה לבל יומשך אחר תאוות הגוף. ואז והוא יתן מעדני מלך הבוב"ה יתן לו השפעה מעדן העליון וכשה"כ ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן שנהירו עילאה יוצא מעדן העליון להשקות את הגן אלו ישראל כרם ה' צבאות ישקה אותם בבחי' מלך שיוכלו לקבל עול מלכותו בשמחה ובטוב לב מרוב כל אמן והבן:
א"י מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך. לפי פשוטו יש לרמוז בהכתוב. דהנה אשר מרמז לתפלה מלשון אשירה לה'. ותיבת לחמו מרמז לתורה ע"ד הכתוב לכו לחמו בלחמי. ודקדקו המפרשים על אומרו מאשר ובשאר שבטים לא נאמר כך אבל לפי"ד יבוא על נכון. ור"ל מאשר מהתפלה שאדם מתפלל בכוונה ובגודל התלהבות. מזה בא ששמנה לחמו הוא לימוד תורתו שלומד אח"כ שזוכה עי"ז ללמוד תורה לשמה:
א"י מאשר שמנה לחמו. בהקדם הכ' והמתנשא לכל לראש. דהנה איתא בספר נו"א דתיבת ראש מרמז לשורש הנשמה שבמרום. וזהו פי' והמתנשא לכל ר"ל לכל העולם. לראש. לשורש הנשמה, וזהו ידוע שבלחם הניצוץ הקדוש שבו הוא העיקר ומזה נהנה הנשמה רוחניות המאכל. והגוף נהנה מגשמיות המאכל וכשהאדם מזכך גופו הוא זוכה שגם הגוף נהנה מרוחניות המאכל. וזהו מאש"ר אותיות מרא"ש. ר"ל משורש הנשמה המרומז ברא"ש כנ"ל דהיינו מהניצוצות קדושות שבתוך המאכל. שמנה לחמו יוכל להיות ג"כ שמנה לחמו היינו הגוף שנהנה מגוף הלחם ר"ל מהגשמיות המאכל וכשהאדם זוכה גם הגוף נהנה מהרוחניות וכנ""ל מאשר שמנה לחמו. והוא יתן מעדני מלך דהנה כתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ר"ל שנהר יוצא מעדן דהיינו מתענוג העליון. להשקות את הגן הוא העוה"ז. וזהו פי' והוא מורה על נסתר כנודע ר"ל כשמגיע האדם למדה זו והוא להנסתר וכנ'"ל דהיינו לשורש הנשמה. אז יתן מעדני מלך ממשיך שפע ותענוג רוחני גם להגוף ליהנות מרוחניות כנ"ל:
א"י מאשר שמנה לחמו. דהנה אחכז"ל ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים ר"ל אותן שהן במדריגת ישרא"ל אותיות ל"י רא"ש הם מפרנסין ומביאין גודל התענוג לאביהם שבשמים. וזהו מאש"ר ר"ל מרא"ש נ"ל מאותן שהם במדריגת לי ראש (שמנה לחמו) וידוע לחם בגי' ג' הויו"ת וזהו שמנה לחמו הם המפרנסים ומביאים גודל תענוג להויו"ת עליון. והוא כשמתעטפין בהנסתר אז יתן מעדני מלך ממשיכים גודל השפעות מעדן ותענוג עליון שפע בני חיי ומזוני וכל הטובות וברכות עלינו ועל כל ישראל אכי"ר:
נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר נראה בהקדם לפרש הכ' כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלהים הנה הפסוק הזה אמרו דהמע"ה על כנס"י שכל מגמתו הי' להמשיך על ישראל כל הטובות וברכות בדרך הטבע ולזה מרמז שמו דו"ד הדל"ת ראשונה רומזת לפתיחת הדלת. שכל מגמתו הי' לפתות להם דלת להמשיך להם כל ההשפעות טובות משכינת כבודו ית' ומעולמות העליונים והוא"ו מורה על ההמשכה. והד' הב' רומזת לכנס"י שהיא עני' ודלה בגלות. וזהו אמרו כאיל תערוג על אפיקי מים ר"ל מימי החסדים כן נפשי תערוג אליך אלהי"ם בגי' הטב'ע. ר"ל שיבואו לנו החסדים בדרך הטבע לעשות נקמה בשונאינו ולהדוף את כל אויבינו מפנינו וכמו שאמר יתרו עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהי"ם וזהו ג"כ פי' הכ' נפתלי יתפרש על ב' פנים. הוא מלשון דביקות ע"פ נפתולי אלהים נפתלתי מרמז להצדיק הדבוק תמיד בהבוב"ה. והוא ג"כ אותיות נפ"ת ל"י ר"ל ע"י דביקתו בהבוב"ה הוא מושך כל נופת צופים לישראל. ותיבת ל"י בגי' מ' אות מלכו"ת ר"ל שמשפיע ג"כ גודל התענוג ונופת צופים להמלכות שמים. ועי"ז אילה שלוחה ממשיך כל הטובות לישראל בדרך הטבע כנ"ל כאיל תערוג וגו' אלך אלהי"ם בגי' הטב"ע. הנותן אמרי שפר. דהנה כתיב שפרו מעשיכם וברית לא תופר ר"ל כשתשפרו מעשיכם אז לא תופר ברית ההשפעה. שיבוא לכם כל השפעות טובות מאתו ית'. וכמו שנאמר לא אחלל בריתי ר"ל כשאזכה לשמור הברית הקדוש שלא לחללו אז ומוצא שפתי לא אשנה שכל דיבורי תפלתי (יעלו לרצון אל השכינה הקדושה) כי שפ"ה גי' שכינה (ור"ל שיקובל תפלתי) וזהו ג"כ פי' הנותן אמרי שפר ור"ל שמירת הברית כנ"ל שפרו מעשיכם וברית לא תופר עי"ז תזכו ליתן אמרי שפ דיבורים נאים ומהודרים בתפלה לפני הבוב"ה שתקובל ברחמים וברצון תפלותיכם. ואז גם הבוב"ה יתן אמרי שפר לעמו ישראל ויגזור עלינו גזירות טובות ישועות ונחמות ועל כל ישראל אכי"ר:
בן פרת יוסף וגו' עד משם רעה אבן ישראל. יבואר ע"פ מה שפירש הה"ק אאמו"ר זצלה"ה הכתוב קחו מזמרת הארץ בכליכם כי מילוי השמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן קנ"ג קנ"א קס"א גי' תרפ"ז כמנין מזמרת ע"ש לענינו. וזהו בן פורת וגו' פור"ת ע"ה גי' תרפ"ז (אף שבתורה כתיב בלא ו' הלא נודע כי חולם מושך ו' עמו וכאלו הי' כתוב בו') כמנין יחודי השמות הנ"ל ור"ל שתהי' בן כזה פורת כנ"ל ליחד השמות הנ"ל אל יוסף הוא הצי"ע. בן פורת עלי עין. ר"ל ע"י יחודים הנ"ל תגרום עלי עין. שתגרום עלי' כביכול בעין העליון עינא פקיחא שהגם כי לאו כל אדם זוכה לכך מ"מ הצדיק ע"י יחודים שעושה גורם יחוד וקישור כלל ישראל בהבוב"ה. בנות צעדה עלי שור. בנות הם האומות וטעוון נוכראין שהם נגדינו כבנות כידוע והם רוצים תמיד לבלבל היחודים כאשר כתבנו כ"פ כי זה הי' כוונת מצרים לטוח שכליותיהם ולבלבל מוחותיהם ע"י העבודה בחומר ובלבנים. והבטיח הכ' בנות צעדה כשיצעדו הבנות הנ"ל למנוע ח"ו אותנו מהעבדות אזי ה' צבאות יגן עלינו. עלי שור. כחומה. וכמו שהי' במצרים ויהי הענן והחשך למצרים ויאר את הלילה לישראל לבל יוכלו האומות לחזות בנועם ה' ותכלינה מראות עיניהם ביחודים שישראל עושים וימררהו ורבו. הוא עד"ש במצרים וכאשר יענו אותו כן ירבה וגו' וזהו וימררהו כל מה שהם נותנים לב למרר אותנו ח"ו ולבטלנו מעבודתו ית' אזי ורבו נתרבים ומתעלים יותר ויותר או וימררהו ורבו כי הנה ימי השובבי"ם הגם שהם ימי קטנות אמנם הם ירידה לצורך עלי' שנתחזק מעצמינו לעלות מעלה מעלה וזהו וימררהו ועי"ז ורבו כנ"ל. או וימררהו ורבו הוא כמשל הזונה ובן המלך דאי' בזוה"ק וזהו וימררהו שכל מה שהיצר מתגבר למרר אותך תראה כי ורבו שתרבה מצות ומע"ט להתגבר עליו. וישטמוהו בעלי חצים. הם הבנות אשר צעדה כנ"ל והצדיק עושה ותשב באיתן קשתו. ונבאר הכ' משכיל לאיתן האזרחי. כי הנה יש כמה מיני שכליות ומשכיל ג"כ אותיות משלי"ך שצריך להשליך כל השכליות החיצונות ממנו כ"א בלתי לה' לבדו לאיתנו של עולם. ואז האזר"ח. אותיות א' זר"ח יזרח עליו אלופו של עולם וזהו ותשב באיתן קשתו. שעושה ישיבה באיתנו של עולם את קשתו היינו ששומר בריתו. או קשת הוא כפיפה ור"ל כל כפיפתו ונטייתו הוא משיב לאיתנו של עולם ועי"ז ויפוזו גם זרועי ידיו שמעלים גם את התמכין דאורייתא להיות נחמדים מזהב ומפז רב. מידי אביר יעק"ב גי' קפ"ב כמנין ז' הויו"ת שמהם זוכה לכל זה. משם רועה אבן ישראל. ע"ד שאחז"ל ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים. ור"ל משם מעבדות ישראל רועה אבן כביכול רועה עצמו ומתפרנס הבוב"ה שהוא אבן ישראל והוא בבחי' אב ובן. לפעמים בבחי' אב להשפיע לנו כל טוב וגם בבחי' בן שמקבל תענוג מאתנו ועי"ז אנחנו מתעלין משם יעקב לשם ישראל והבן:
ויישם כארון במצרים. עיין בזוהר בסיומא פרשתא דא בפסוק זה. ונראה כי הנה ויישם הוא בשני יודי"ן ואות יו"ד במילוי כזה יו"ד כלול עוד י' כי ו"ד בגי' י' נמצא כי השני יודי"ן כלולים עוד משני יודי"ן וכל י' רמז על החכמה עילאה להורות נתן על הכנה שעשה לנו בכל ארבע הגליות לא תחסר ממנו החכמה עילאה. אמנם צריך לזה התחזקות מהאדם שגם בעת צר לו לא ישים צרכיו נגד פניו כ"א יהא נוקב והולך בהחכמה כל המסכים. וזה ויישם בשני יודי"ן בארון הוא המשכן להחכמה. גם במצרים שהגם שיש מצירים ומעיקים יתחזק במעוזו ויבטח בשם וישען באלהיו להתדבקו בחכמה עילאה אמן והבן מאד:
חסלת ספר בראשית