אור ברסלב
קהלת יעקב (ליסא) חידושי אבן העזר › הלכות קידושין

קהלת יעקב (ליסא)· רבי יעקב לורברבוים מליסא

חידושי אבן העזר · הלכות קידושין

הלכות אישות

סימן כח

סעיף א

ונודע שקנה אותו דבר ביאוש. עח"מ וב"ש שתמהו דהא קיי"ל סתם גניבה יאוש בעלים הוא ע"ש. ולפענ"ד נראה שכוונתו דהנה אף שסתם גניבה יאוש בעלים מ"מ בעינן שנדע שכבר נודע הגניבה להנגנב קודם שבא ליד הלוקח כדמוכח בב"מ דף כ"ב דפריך גנב הא לא חזי ליה דאל"כ הוי שינוי רשות קודם יאוש דלא קנה ואפי' להנך דס"ל דקנה שינוי רשות ואח"כ יאוש מ"מ צריך להחזיר הדמים כמ"ש בספרי נ"מ סימן שי"ג ע"ש. ועוד דיש לספק אולי עדיין א"י הנגנב מהגניבה ועדיין אינה מקודשת וספק יאוש שלא מדעת אינו שלו ואסור ליגע בו כדמוכח בב"מ ר"פ אלו מציאות ע"ש וז"ש המחבר ונודע שקנה הדבר ביאוש פי' דהנה אף דיאוש כדי לא קנה מ"מ קנה היאוש לענין זה שיהי' מועיל השינוי רשות והשינוי שם דבלא יאוש לא חשיב שינוי רשות ושינוי שם שלו כמ"ש התוספת בב"ק דף ס"ג בד"ה הא לא"ה הדרא בעיני' ע"ש. וזהו כוונת המחבר ונודע שקנה הדבר ביאוש פי' שקנה אותו בהיאוש שהמכירה שלו יהי' מכירה שיהי' חשוב שינוי רשות ואז מועיל הקידושין אבל כשיש לספק שמא הנגנב א"י מהגניבה וממילא אסורה ליגע בו כדין ספק יאוש ש"מ כמבואר ר"פ א"מ ועיין בש"ך סימן שנ"ג ס"ק י"ד ובב"ק קי"ד דאמר התם סתם גניבה יאוש בעלים הוא לענין מחשבה מטמאתן היינו למ"ד יאוש כדי קנה או דמיירי בקיצען כמבואר בב"ק דף ס"ו דאיכא שינוי השם וכיון דמהני אפילו אתי לידי' באיסורא ממילא מהני אפילו ביאוש שלא מדעת ע״ש. וכן בנטלו מוכסן חמורו ונתנו לו חמור כבר כתבו התוספת דף ס"ז בד"ה אמר עולא דמיירי ביאוש כדי ע״ש ואפשר דזהו כוונת הח"מ שכתב בס"ק א' דאם בשעת קידושין לא נודע אם נתייאש אף שאח"כ נודע שנתייאשו הוי כיאוש שלא מדעת וכו' שהוא תמוה דמה ענין ליאוש ש"מ לזה אפשר שכוונתו דכיון שלא נודע לה בשעת קידושין שנתיאשו אסורה להשתמש בו נמצא דבשעת קידושין לא נתן לה דבר השוה כסף אצלה וזהו שכתב דדמי ליאוש שלא מדעת היינו לענין שאסור להשתמש בה כמו בספק יאוש שלא מדעת והיינו דוקא בידעה שהוא גניבה ולא ידעה שנתייאשה דהיתה אסורה להשתמש בי. עוד הקשו הא בגזלן ישראל לכ"ע הוי יאוש בסתם כמבואר בב"ק דף קי"ד וגם על הש"ס שם הקשו דאחר מימרא דרב אשי הביא המחלוקת דר"ש ורבנן:

והנה לפי מ"ש הסמ"ע בסימן שס"ח דהא דאמרינן דבישראל סתם גזילה הוי יאוש היינו דוקא כשמכרו לאחר וחשיב שינוי רשות ואח"כ יאוש ע"ש בסמ"ע. ומילתא דמסתבר הוא לענ"ד שכן מצינו קצת דומה לזה בסי' רל"ו באיכא בי דואר במתא ולא אזיל קביל דמייאש ולא מצינו סברא זו רק כשמכר כבר והוא ביד הלוקח אבל כשהקרקע ביד הגזלן לא מצינו חילוק באיכא בי דואר במתא או לא וכן בסימן קל"ו בכובסת עכו"ם שנתנה לו סדין תחת סדינו כתב הט"ז דאם אין בעלים מרדפין דמייאש וכשהוא ת"י הגזלן לא מצינו חילוק זה. ולפי"ז לא קשה כלל ממחלוקת ר״ש ורבנן דשם מיירי בגנב עצמו. ובסמוך כתבתי דבש"ר ואח"כ יאוש דכ"ע מודים דצריך להחזיר הדמים וממילא בקידושין אינה מקודשת כיון שאין נותן לה כלום ומש"ה בעינן דוקא נודע כי היכי דלהוי יאוש ואח"כ ש"ר והא דמקודשת ביאוש ואח"כ ש"ר להרמב"ם דמצריך להחזיר הדמים יבואר אי"ה בסמוך:

שם או בחמס. עיין ב"ש ס"ק ב' שם בסופו יש ט"ס וצ"ל הביא דעת הרמב"ם שעובר וכו' ומה דסיים והא דאינה מקודשת קאי להנך דס"ל דאינו עובר:

שם ה"ז מקודשת. עב"ש ס"ק ג' שהקשה הא מדינא אפילו ביאוש וש"ר צריך להחזיר הדמים בגנב מפורסים רק מגנב שאינו מפורסים א"צ להחזיר מפני שהנגזל צריך להחזיר הדמים שנתן הלוקח מפני תק"ה וכיון דתק"ה אינו רק מדרבנן ה"ל להיות רק קידושין דרבנן כמו במעמד שלשתן ע"ש. והנה לפי מ"ש בספר מקור חיים דאף דהפקר ב״ד הפקר מדאורייתא אינו רק לענין שיוציא מרשות בעל החפץ הוא מדאורייתא אבל שיהי' נקנה להקונה אין החכמים יכולין לעשות שיהי' קנין דאורייתא דלא אמרינן רק הפקר ב"ד הפקר והקונה צריך לעשות קנין דאורייתא בדרך שקונה קנין של תורה שקונין בו דבר של הפקר כגון משיכה או חצר אז חשיב לגבי הקונה קנין דאורייתא אבל כשלא עשה הקונה קנין של תורה לא חשיב לגבי הקונה רק קנין דרבנן רק מרשות בעל החפץ יצא מדאורייתא דהפקר ב"ד הפקר מדאורייתא. ולפי"ז ל"ד כלל למעמ"ש דשם כיון שלא עשתה האשה קנין בגוף החפץ משיכה או שאר קנין דאורייתא אין לה בה רק קנין דרבנן משא"כ הכא שדמי החפץ ת"י וכיון דהפקר ב״ד הפקר מדאורייתא ממילא יש לה קנין בדמי החפץ שת"י מדאורייתא. אך הא קשה הא הנגזל א"צ להחזיר ללוקח מפני תק"ה רק דמים שנתן ודמי קדושי אשה אינו רק פרוטה וא"צ להחזיר רק פרוטה כמ"ש התוס' בכתובות דף פ״ו לענין קידושין במוחל שט"ח שקידשה בה וכן הקשה בספר המקנה ע"ש. והנה לפ"ד הש"ך בח"מ סי' שנ"ג ס"ק ה' ו' שמדינא יש חילוק בין מפורסים לאינו מפורסים ע"ש לק"מ. אך טעם החילוק של הש"ך שם שכתב דבגנב מפורסים לא הוי ש״ר גמור ולכך צריך להחזיר הדמים הוא דחוק דמה"ת יהי' נחשב ש״ר לענין קנין של גוף החפץ ולענין החזרת דמים לא ליחשב ש"ר ומנין לנו זה ומהיכן הוציא חילוק זה. לכן נראה לפענ"ד הטעם דהנה הא דחייב הלוקח להחזיר הדמים אף אחר שקנה אותו בש"ר לכאורה קשה הא דמי ממש למגבי' אבידה אחר יאוש דמה לי אם לוקח מהגזלן אחר יאוש או לוקח מהקרקע אבידה לאחר יאוש הא בתרווייהו בהיתרא אתי לידי'. ונראה הטעם כיון דמדמים לא מייאש והתוס' בב"ק דף ס"ט כתבו דיאוש הוי כמתנה לגזלן וכיון דלא מייאש מהדמים של החפץ חשוב החפץ שביד הגזלן כמשועבד להנגזל וגובה מהלוקח מצד טרופה כאפותיקו ולזה בגנב שאינו מפורסם א״י לטרוף מהלוקח דהא אפילו אם נחשב החפץ שיש ביד הגזלן כאפותיקו הא קיי"ל עשה שורו אפותיקו ומכרו אין בע"ח גובה מהן והטעם משום פסידא דלקוחות כיון דלית ליה קלא ולכך בגנב מפורסים דמדינא אסור לקנות ממנו ולא שייך פסידא דלקוחות והתוספת בב"ק דף ק"ט בד"ה למה כתבו דבמקום דלא שייך פסידא דלקוחות יכול לטרוף ממטלטלין שמכר ולכך טורף הנגזל דמי שוויו מהלוקח מטעם טרופה. ולפי"ז א"ש דמיירי הכא בגנב שאינו מפורסים ולא ידעה דא"צ להחזיר הדמים ודוקא כשהי' יאוש קודם ש״ר דאז אין על הלוקח שום חיוב דמים כי אם על הגנב ומצד טרופה בא על הלוקח ובמטלטלין כשאינו גנב מפורסים אין דין טרופה מהלוקח אבל בש"ר ואח"כ יאוש שכתבתי לעיל דאינו מקודשת אפילו בגנב שאינו מפורסם הוא מטעם דהא דצריכה לחזור הדמים הוא חוב שלם דכיון שלקחה קודם יאוש ברשותא דמרא קיימי כמבואר בר"פ הגוזל ומאכיל גבי בא חבירו ואכלו רצה מזה גובה וכו' והלוקח כשהוא זוכה העיקר מטעם יאוש לבד דחשבינן לי' דבהתירא אתי לידי' דה״שר לא חשוב כיון דבשעת מכר הי' דבר שאינו שלו וכיון דמדמים לא מייאש לא מקנה גם להלוקח רק כשיתן דמים והלוקח בעצמו הוא החייב הדמים ולכך אינה מקודשת כיון שצריכה להחזיר הדמים והבעלים אינם מחייבין לחזור רק פרוטה משום תק"ה:

עוד הקשה הב"ש ממ"נ אם גילה כו' ואם לא גילה לה דנגנב יכולה לומר אין רצוני להתקדש בגניבה כמ"ש בקידושין דף נ"ג וכו'. ודבריו הן מתמיהין מאוד דבש"ס לא אמרו זה רק לר"מ דס"ל בהקדש בשוגג אינה מקודשת אבל אנן הא פסקינן כר"נ דס"ל בשוגג דמקודשת וכן הקשה בספר המקנה עיי"ש. ואפשר ליישב קצת די"ל דר"י לא פליג אהך סברא דר"מ והא דס"ל לר"מ בשוגג קידש הוא משום דס"ל דבשוגג מעל ויצא לחולין והתוס' בקידושין דף מ"ג בד"ה שלא מצינו כתבו דמדאגבי' קניא למעול וכ"כ הר"ן גבי נטלה ע"מ לאכלה מעל לפי כולה נטלה ע"מ להורישה לבניו מעל לפי טובת הנאה וכן מבואר בכמה דוכתא וכיון דמדאגבי' יצא לחולין תיכף א"כ בשעה שמקדשה בדידי' מקדשה משא"כ בש"ר לא נקנה לה עד שתעשה משיכה שתגיע לידה יכולה לומר אין רצוני לקנות גניבה. אך מ"מ קשה דלא אישתמיט שום פוסק לחלק בין ש"ר לידע או לא ידע וכ"ה בספר המקנה. לכן העיקר דאם קידשה אחר יאוש דהוי יאוש וש"ר ומקודשת בגנב שאינו מפורסים ולא מצי אמרה אין רצוני להתקדש בדבר הגנוב אבל בגנב מפורסים כיון שצריכה להחזיר הדמים דמי שויו שהיה שוה בשעת הגזילה ואף שבשעת הקידושין שוה יותר מ"מ הא דעתה היה להתקדש בכולה לכך אינה מקודשת. ומ"ש בספר המקנה כיון שאם אכלה פטורה מלשלם מקודשת בהנאה זו גם אנכי רציתי לומר סברא זו וחזרתי בה דהא מ"מ לכתחלה ודאי דאסורה לאכול אין כאן הנאה ואם קידשה קודם יאוש דהוי ש״ר ואח"כ יאוש ל"מ בידעה שהוא גנוב נראה דלא מהני כלל יאוש דכיון שבא לידה צריכה לשומרה להשיב לבעלים כשומר אבידה כמבואר בח"מ סי' ש"ב ולפי סברת הרמב"ן בפ' אלו מציאות בראה סלע שנפלה ונטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלה כו' דכיון שבא לידו קודם שנתייאש נעשה שומר של בעלים וחשוב כאלו הוא ברשות בעלים דלא מהני יאוש וה"נ בלוקח כשידע שהוא גנוב הוי שומר אבידה כנ"ל אלא אפילו לא ידעה שהוא גנוב מ"מ אינה מקודשת כיון שצריכה לחזור הדמים אינה מקודשת כמש"ל. ומ"ש עוד הב"ש דבאחריות לא הוי ש"ר כבר השיג הש"ך ע"ז בח"מ סי' ל"ז. ומ"ש המקנה כאן דדוקא כשקיבל אחריות שיתן לו אף שיהיה שוה יותר. קשה לי דבכל אחריות צריך להחזיר לו שבחא ופירי:

עוד הקשה הב"ש הא בזה"ז צריך להחזיר הגניבה אפי' אחר יאוש וש"ר כמבואר בת"ה א"כ במה תתקדש ע"ש ותי' דמשום דמדאורייתא קנתה והנגזל צריך להחזיר דמי החפץ מקודשת מדאורייתא פי' כיון דהא דצריכה להחזיר החפץ הוא רק מנהג כמ"ש הש"ך בסימן שנ"ו סעיף ז' ע"ש א"כ ממ"נ היא מקודשת דאי אזלינן בתר התורה קנתה וא"צ להחזיר ואי אזלינן בתר מנהגא דהוי כמילתא דרבנן הא מדרבנן הנגזל צריך ליתן לה דמי החפץ ומקודשת בדמי החפץ. והנה לפי מש"ל דקידושי אשה אינה נחשב רק בפרוטה והיא לא היה דעתה רק להתקדש בכולה אינה מקודשת:

ולפענ"ד נראה דמקודשת אפילו בזה"ז כשיש יאוש וש"ר אף דהמנהג אינו רק אם בא הנגזל ותבעו ונתברר שהוא שלו המנהג להחזיר אבל מסתמא מחזקינן כשאין רואין הבעלים מרדפין בודאי נתיאשו דישראל דיינו במי יימר ובודאי אין לו בירור ומותר להשתמש בו וכעין דמבואר בסי' רל"ו דהיכא דאיכא בי' דואר במתא ולא אזיל קביל מייאש וכן הוא בסי' קל"ו בט"ז גבי כובסת עכו"ם שנתנה לו סדין תחת סדין שלו כשאין הבעלים מרדפין דמותר להשתמש בו וה"נ כיון דדייני ישראל מצוין אמרינן דמייאש מחמת דדייני ישראל דיינו במי יימר והוא אין לו בירור וממילא שלא יבוא לתבוע כלל ומחמת חזקה זו מקודשת גמורה ודמי חזקה זו להא דסוקלין על החזקות ואפילו אם יבוא הנגזל אח"כ ויברר ויוציא החפץ מת"י נראה דמקודשת כיון שהיה לה רשות להשתמש בו לאוכלה ולמוכרה ולהבריחה אף לכתחילה ועל דמי החפץ כשאינה בעין אין הנגזל יכול להחזיר רק על הגזלן ולא על הלוקח דהמנהג אינו רק כשנמצא בעין ת"י הלוקח שיחזיר הגניבה והנגזל יתן לו הדמים שנתן משום תק"ה אבל שיתן לו הלוקח דמי שויו של החפץ שהן יותר ממה שנתן בזה לא שמענו מנהגא דהא יכול להחזיר על הגזלן בשלמא בגוף החפץ שכבר הוא ת"י הלוקח א"א להחזיר רק על הלוקח משא"כ בדמי החפץ ובהאי הנאה שמותרת להשתמש בה לאוכלה ולמוכרה לכתחלה מקודשת כנלענ"ד ברור:

שם קידשה בגזל או בגניבת כותי מקודשת. עיין ב"ש ס"ק ה' שכתב דאף למאן דס"ל דהוא איסור דאורייתא מ"מ הלוקח ממנו לא חשיב רק כהפקעת הלואה דמותר כיון דאתי לידי' בהיתירא ע"ש. והנה לפמ"ש הר"א ממיץ הובא בא"ח במ"א סי' תרל"ז ס"ק ג' דאף דגזילו מותר מ"מ לא חשיב לכם א"כ אפילו בגזל עכו"ם אינה מקודשת כיון דלא קנתה ואף לפמ"ש הרמב"ם פ"ח מלולב דיוצא באתרוג של מעשר שני אף שהוא ממון גבוה דכיון שיש לו בו היתר אכילה ל"ד כלל דמע"ש של בעלים ושום אדם אסור לגזול ממנו רק דמגבוה קא זכי אבל בגזל עכו"ם קודם יאוש לר"א ממי"ץ אף שמכרו אין הלוקח זוכה בו ועדיין מותר לכל אדם לחטוף מלוקח ולאכלו דגזל עכו"ם מותר לכל אדם ואם כן האשה לא קנתה וכל אדם יכול לחטוף ממנה וכיון שלא קנתה בנתינה לידה במה תתקדש. אמנם לפי מה שהארכתי בתמורה בסוגיא דכל מה דאמר רחמנא ל"ת אי עביד לא מהני דכל גזילה אי לאו דכתיב והשיב את הגזילה אשר גזל דדרשינן כאשר גזל שאם הגזילה קיימת מחויב להשיבו ה"נ קני לגמרי לגזלן כיון שהקנה לו רחמנא להתחייב באונסין דגזילה בעי קנין ומשיכה או קנין חצר היה נקנה לו לגמרי להתחייב ביוקרא וזולא רק כיון שכתב רחמנא והשיב הגזילה כאשר גזל דדרשינן שאם הגזילה קיימת מחויב להחזיר ונתבטל הקנין משא"כ בגזל עכו"ם דלא כתיב והשיב יש לו קנין גמור בהגזילה אף למא דס"ל דגזל עכו"ם אסור מ"מ הגזילה קנוי לו לגמרי רק דמים חייב לו הגזלן ויכול למכור לאחרים ולקדש בו את אשה וז"ש שאינו חייב להשיב גוף החפץ:

שם קידשה בגזל אחר יאוש לבד. עיין ח"מ וב"ש שדחקו בזה. ולפענ"ד נראה דיש לפרש בפשיטות כגון שקידשה בחפץ הגזול בהנאת שימוש לזמן והחפץ ישאר שלו וכיון דלא נשתנה הרשות של גוף הגזילה והגוף הגזילה ברשות הגזלן קיימא ממילא אי יאוש כדי לא קנה לא נתן לה כלום דהא נתן לה דבר שאינו שלו וראי' דאם עומד לשכר מבואר בסי' שס"ג דחייב להחזיר והא דאם השתמש בה הוא פטור מלשלם אינו מטעם קנין אלא משום גזילה ופטור משום תק"ה אבל אי יאוש כדי קנה ממילא הכל שלו ושפיר מקודשת בהנאת שימוש דמקדשה בדבר שהוא שלו וכיון דיאוש קונה מדרבנן לכך מקודשת מדרבנן. ומ"ש הב"ש דהוי ספק קידושין קשה לי כיון דיאוש לבד הוא ספק והדין בספק ממון דמוקמינן לו בחזקת מרא קמא והוא של הנגזל דתפיסה אחר שנולד הספק לא מהני א"כ במה תתקדש הא בב"מ בסוגיא דתקפו כהן אמרינן דאם תקפו כהן מוציאין חשיב כאלו הוא ודאי דבעל אפילו לענין מעשר דאיסורא הוא משוינן אותו לודאי ולא לספק ע"ש וה"נ דכותי' ממש הוא:

סעיף ב

ונטלה ושתקה אינה מקודשת עיין ח"מ ס"ק ה' דאם נתייאשה והוא קנה הגזילה בשינוי וכו'. לא ידעתי כוונתו דהא שינוי מעשה גמור קונה בלא יאוש ואפשר דמיירי בשינוי גרוע דבעינן ג"כ יאוש. ולפי דבריו אחר יאוש לבד שקונה מדרבנן כמ"ש בהג"ה לעיל ה"נ כיון דמדרבנן קונה ואינו חייב רק דמים מקודשת מדרבנן. ונלפענ"ד דבזה"ז אם קדשה בגזל דידה אפי' לאחר יאוש ושינוי מעשה גמור אינה מקודשת דהא קיי"ל בח"מ סי' שנ"ו דמחזירין בזה"ז כל גניבה אפי' אחר יאוש וש"ר ונראה דה"ה בשאר קנינים מחזירין בזה דהא סמכו זה אדינא דמלכותא ובדינא דמלכותא אפי' גנב טלה ונעשה איל מחזירין. ועוד דלשון רמ"א שכתב דמחזירין כל גניבה משמע דלעולם מחזירין וכיון דבדין מחזירין גוף הגניבה ודאי די"ל דידי שקלתי. ובזה לא שייך סברת הב"ש ס"ק ג' כיון דמדאורייתא קנתה מקודשת דהכא לאו בדינא דאורייתא תליא רק בכוונתה תליא דכל שבדין תפסה והב"ד יפסקו לה שהוא שלה יכולה לומר דידי שקלי ועביד איניש דינא לנפשי' וגם תרוצא דידי שתרצתי לעיל לא שייך הכא במסר שלה בידה:

שם וצריך לשלם גזלותיה. הרשב"א ושאר קדמונים חולקין וס"ל דכיון שאמרה הן או שרוך דנתרצה לקידושין ודאי מחלה לו לגמרי שיהי' חלין הקדושין:

סעיף ג

סלע זו סתמא. עיין ב"ש שהשיג בשם הט"ז על הב"ח שכתב דאפי' בכנסי סלע שאני חייב לך מקודשת בשתיקה כשלא הגיע הזמ"פ ופסק דאינה מקודשת ודלא כהב"ח ע"ש. וזהו דוקא לשיטת הפוסקים דס"ל דבאמירת כנסי סלע שאני חייב לך הרי את מקודשת היתה כוונתו שיהי' קידושין ופרעון ביחד כמ"ש הרשב"א בגיטין דף כ"ז בד"ה נתקבלה כתובתה יכולה לומר לא נתרצתי רק לפירעון ואף בזה מסופק בספר המקנה אבל לשיטות האומרים דמיירי באומר שחוזר ואומר לא לשם פירעון רק לשם קידושין ודאי דמקודשת בלא הגיע הזמ״פ דהא יכול לחזור בו בלא הגיע הזמ״פ וכ"כ בס' המקנה ע"ש:

שם על משכון. עיין בס' המקנה שתמה כיון דטעמא דהרשב"א הוא משום דכ"ז שלא משך המשכון לא קנה ועיין שם בתשובה וע"ז תמה בס' המקנה דהא קנין מעות מדאורייתא רק דחז"ל בטלו קנין מעות שלא יאמרו נשרפו חיטיך בעליי' וכתבו התו' דמה"ט משיכה קונה שלא יאמרו נשרפו חיטיך וגבי משכון לא שייך האי טעמא דנתן המעות ולא נתן המשכון אין אחריות המשכון עליו א"כ מנ"ל דביטלו חז"ל קנין מעות במשכון ע"ש. ולפענ"ד נראה בפשיטות דהא בעינן קרא דבע"ח קונה משכון מדר"י. ועיין פני יהושע בגיטין דף ל"ז דבלא דר"י לא הוי ידעינן שקונה במשיכה כה"ג דאפשר דמשיכה אינו קונה רק היכא דנפק מרשות לגמרי כמוכר ונותן אבל דרך שיעבוד ומשכונא אינו קונה ומייתי קרא דר"י ע"ש. וכיון דמקרא דר"י ילפינן דהיינו קרא דולך תהי' צדקה ושם משיכה כתיב. ועוד שכבר כתבתי במ"א דעיקר קנין המשכון הוא לענין דאי זבין או אקדיש מלוה למפרע גובה ומכירתו והקדשו קיים למפרע. ועיין בפסחים במשנה דנכרי שהלוה על חמצו של ישראל דמה"ט במשכון למפרע גובה משום דלאו מחוסר גוביינא הוא וזה שייך דוקא במשיכה משא"כ קודם משיכת המשכון אי אקדיש או זבין מלוה לאו כלום הוא אפי' גבאו לבסוף. וגם מסברא ל״ש כלל קנין במשכון קודם שמסרו לידו רק שיש לו כפיה עליו ליתן לו משכון זה דוקא ואם לאו מחויב להחזיר לו מעותיו כמו אם אינו רוצה ליתן שטר:

סעיף ה

התקדשי לי בד' זוזין שבתוכה. עיין ב״ש ס"ק י״ד שהביא לשון הרא"ש שכתב וז"ל אבל משום הספק שמא החפץ ש"פ במדי אין לחוש דהא חזר ממה שרצה בתחלה לקדש בפחות מש"פ היינו בחפץ ע"ש. והוא תמוה מאוד דהא לא מהני חזרה בקידושין. אמנם הב"ש לא העתיק כל לשון הרא"ש דהרא"ש מסיים בו וז"ל וגם היא לא רצתה ע"ש. לכן נראה דשניהם תירוץ אחד ובעינן תרווייהו דהטעם דחזר בו לחוד לא מהני והטעם דלא רצתה לחוד ג"כ לא מהני דהנה מה שכתב הרא"ש שלא רצתה ע"כ ר"ל בשעת קידושין דלאחר הקידושין אפילו תוך כ"ד לא מהני חזרה ולפי"ז למה ליה למימר שהבעל חזר בו הא כיון שלא רצתה בשעת קידושין אף שקבלה כיון שאמרה בפירוש לא בעינא בודאי אינה מקודשת וא"כ למה לן חזרת הבעל אלא ודאי אין כוונתו שלא רצתה כלל להתקרש בו דא"כ אמאי קבלה הקידושין והי' לה לדחות מיד וגם לאיזה צורך אמרה הרי אין בו ש"פ אע"כ שהי' כוונתה בזה שאמרה הרי אין בו ש"פ היינו דאינה רוצית להתקדש במה שש"פ עד שישלים לה שיהא ש"פ בכאן וא"כ כיון דאמר לה הרי יש ד' זוזים בתוכה אליבא דשמואל הי' לה להיות מקודשת כמו באומר לאשה הרי את מקודשת לי במנה ונתן לה דינר מקודשת וישלים בודאי אם אמר לאשה הרי את מקודשת לי בפרוטה ואמרה לו מנה אני רוצה ונתן לה המנה בודאי מקודשת אפי' נתן לה המנה אחר כמה ימים דהא המנה לא הי' אלא תנאי וא"כ גם כאן הי' לה להיות מקודשת מספק דחיישי שמא ש"פ במדי והשאר השלים לה מיד במה שאמר לה הרי יש בתוכה ד' זוזי ולכן הוצרך הרא"ש לטעם הראשון דחזר בו המקדש מליתן לה חפץ ואינו מקדש רק בד' זוזי שבתוכה ואף שבקידושין לא מהני חזרה תוך כ"ד מ"מ כיון דהיא אמרה איני רוצה רק שתשלים לי יכול בודאי לומר אדעתא דהכא לא קדשת וכיון דחזר בו מליתן לה החפץ ורק בד' זוזי שבתוכה א"כ אין לן גילוי דעת באשה דהיא לא גילתה דעתה שרוצית להתקדש רק בהחפץ וצריכין לבא מטעם ששתקה בשעה שאמר לה הרי את מקודשת בד' זוזי שבתוכה והוי שתיקה דלאחר מתן מעות, ולפי"ז בלא החששא דשתיקה דאחר מ"מ ליכא למיחש לחששא דשמואל:

ולפי"ז לא א״ש הא דכתב הב"ש דלהרא"ש לא מהני בלא אמר התקדשי רק שאמר שאמר הרי יש בתוכו ד' דינרים. ולפי מ״ש נראה דאם לא אמר התקדשי לי בד' זוזין רק הרי יש בתוכו ד' דינרין א"כ לא חזר כלל מן החפץ וא"כ מקודשת מטעמא דשמואל דשמא ש"פ במדי וכיון דרצונה להתקדש אם יתן לה גוף החפץ וגם ישלים לה עד שיהא ש"פ בכאן וכיון דהשלים לה מקודשת מספק מחשש דשמואל והוי כאלו אמר לה הרי את מקודשת במנה ונתן לה דינר אבל אם נאמר דליתא לדשמואל אינה מקודשת כלל דהא לא נתן לה מאומה ולא חשיב כלל כקידושין בתנאי וא"כ כיון שלא אמר מחדש התקדשי אינה מקודשת דהא צריך להיות קידושין חדשים ואנן דקיי"ל כשמואל מקודשת מספק אף בלא אמר התקדשי מחדש דהוי כאלו אמר הרי את מקודשת במנה ונתן לה דינר דמקודשת וישלים:

שם ושתקה והחזיקה המעות. ע' ב"ש ס"ק ט"ז באם אמרה הן מביא מחלוקת הפוסקים ומוכיח בגזל ולא נתייאשו הבעלים כששניהם מקדישין מהני וכבר השיגו בספר הפלאה ובודאי הסברא נותנת דשניהם ג"כ א"י להקדיש. אמנם לגזלן עצמו הוכיח בס' הפלאה דודאי יכול הנגזל להקנות מהא דקידשה בגזל דידה ואמרה הן או בשדוך דמקודשת מטעם דודאי נתנה לו במתנה לגזלן כדי שיהי' יכול לקדשה אלמא דהנגזל יכול להקנות להגזלן ע"ש. ולבבי לא כן ידמה דודאי יכול הנגזל למחול להגזלן הגזילה כמבואר בב"ק מחל לו על הקרן וכו' ומדלא מחלק בין גזל חפץ בין גזל מעות משמע דאפילו בגזל חפץ מהני מחילה כמבואר בש"ך סי' רמ"א ס"ק ד' דמהני מחילה לתביעה שיש לו עליו וכ"ש בגזילה דקני לי' לגזילה רק שנתחייב להשיב לי' בעיני' משום מצות השבה דכתיב והשיב את הגזילה כאשר גזל ודאי דיכול למחול הנגזל לגזלן אבל דרך הקנאה שמקנה הנגזל להגזלן חליפין חפץ אחר לא מהני ולכך אינה מקודשת כאן דהוי הקנאה וכעין שכתב השיטה מקובצת ב"מ דף כ' ד"ה אביי לטעמי' בשם הריטב"א דאף דמהני מחילה בהלואה מ"מ כשכותב לו המלוה שטר מכירה על השט"ח שלו להלוה בעינן קנין כומ"ס ה"נ בזה כל שהוא דרך הקנאת חליפין א"י להקנות כיון שהוא אינו ברשותו משא"כ בקידשה בגזל דידה שהיא מוחלת לו הגזילה שגזל ממנה ודאי שיכול לקדש אותה. ומ"ש הב"ש כיון דאודית לי' הוי כפקדון לא נהירא דדוקא כשהודה לו ורוצה להשיב לו מיחשב כפקדון אבל כשאינו רוצה להשיב גוף הגזילה רק ליתן דבר אחר בעד הגזילה לא חשיב כהשבה דלא גרע מחמס וה"נ דכוותי' כיון שלא רצתה להשיב רק להקנות עצמה בעד הגזילה לא חשיב כפקדון:

סעיף ז

ה"א מקודשת במלוה. הרמב"ם פסק ג"כ דהמקדש במלוה אינה מקודשת ובמכר פסק דקונה במלוה. ותמהו כלם דהא בקידושין דף מ״ו מוכח דמכר ג"כ אינו קונה במלוה. ולפענ"ד נראה ליישב דודאי אם דמי המלוה שוין כל דמי המקח והלוה מגבהו מטלטלין בחוב זה ודאי קנה אף שלא משך דהא פרעון במעות בע"כ שמי' פרעון כמבואר סי' ק"ך סעיף ב' דאם א"ל הלוה הילך מעותיך ולא רצה לקבלם וזרקו לפניו דאם הוא במקום שהמליה משתמרת שם דפטור הלוה ובודאי אפי' הוא חוץ לד' אמות או בחצר חבירו שאין מקום זכי' להמלוה נפטר הלוה ויצא מרשות הלוה ומ"מ בודאי זכה בו המלוה דודאי אין המעות הפקר להיות כל המחזיק בהן זכה בו והטעם כיון שכבר נשתעבדו להמלוה ובפירעון זה נסתלק השיעבוד משאר נכסים רק ע"ז והלוה נתנו לגוביינא זכה בו ואפי' אם נאמר דבע"כ לא זכה המלוה דאין מזכין לאדם אלא מדעתו מ"מ כשהמלוה מרוצה שאמר לו זרוק חובי והפטר דהפרעון נעשה של המלוה בודאי אליבא דכ"ע ואינו הפקר להיות כל המחזיק בו זכה וה"ה כשפרעו במטלטלין בציווי המלוה לזרוק דחשיב פרעון וזכה בו המלוה דגוביינא בחובו א"צ קנין כיון דמשועבד להמלוה כבר וחשיב כמכר ובכה"ג פסק הרמב"ם דקנה ואפילו בקרקע הדין כך כשנתן קרקע לפרעון דא"צ לקנין רק כשאמר זהו פרעון שלך והמלוה נתרצה נעשה פרעון והטעם דגביית מלוה א"צ קנין נראה דהנה בפסחים דף ל"א סבר אביי דלמפרע הוא גובה ואי אקדיש מלוה וזבין מלוה זיבוני' זיבונא אלמא דס"ל דתיכף כשלוה המעות ללוה ושיעבד לו נכסיו דהוי תיכף הנכסים כמכורין למלוה והגוביינא נחשב רק כתנאי וכשגובה לבסוף הנכסים נקנין למפרע ועיין בח"מ סי' ק"ג ובאו"ת שם דהרבה פוסקי' ס"ל דאחר זמ"פ אף רבא מודה דזבין מלוה זיבוני' זיבונא דמזמ"פ אף רבא מודה דלמפרע גובה וכ"כ הבעה"ת בהדיא אלמא דתחלת נתינת הכסף להלוה הוא הקנין וס"ל להרמב"ם דהגוביינא הוא רק בקיום התנאי דא"צ קנין וכיון שנתרצה הלוה להגבות לו שדה או המטלטלין ונתרצה להגבות לו חשיב כקיום התנאי דגם כשהב"ד מגבים וכותבין אדרכתא והאדרכתא לאו שטר קנין הוא שאין כתוב בו שמוחלט לו שדה זו רק שנפסק לו הדין שבכל מקום שימצאם יקחם כמ"ש רש"י בב"מ דף ל"ה ועיקר הקנין הוא הכסף הראשון שנתן להלוה וכששלמו יומי אכרזתא אכיל פירי תיכף כמבואר בהמפקיד שם וה"נ כשהלוה בעצמו נתרצה להגבות לו בשומא זו נקנה לו לאביי למפרע ולרבא מכאן ולהבא דאביי ורבא מודו שהכסף הלואה חשיב קנין תיכף והגוביינא הוא רק כקיום התנאי רק דלאביי חשיב כקנין מעכשיו משעת הלואה תיכף ולרבא הוי כקנין בלא מעכשיו ויתחיל הקנין רק בשעת גוביינא ולהרבה פוסקים חשיב כקנין בשעה שהגיע הזמ"פ תיכף כמבואר בח"מ סימן ק"ג עיי"ש ובאו"ת שם וקיום התנאי א״צ קנין ולכך כשמגביהו הלוה למלוה בעד דמי הלואתו א"צ קנין דבשעת הלואת הכסף הי' קנין גמור לאביי מעכשיו ולכשיגבה ולרבא בשעת גוביינא בלא מעכשיו ובגמרא מיירי שהי' להלוקח מלוה על פרוטה על המוכר ולקח מחוברי קרקע או מטלטלין השוה אלף ונתן לו הפרוטה של מלוה להיות חשיב ככסף לקנות בו כל השדה או כל המטלטלין השוה הרבה דא דבנותן פרוטה בעין קונה כל השדה אבל מלוה לא חשיב כסף לקנות כל השדה:

שם אינה מקודשת. לכאורה היה אפשר לומר הטעם דבמלוה אינה מקודשת ובהנאת מחילת מלוה מקודשת הוא משום דכתב הריטב"א הובא בשיטה מקובצת על ב"מ דף ד' דאם נתן ללוה שטר בלשון קנין להלוה לא מהני וכן מבואר בסי' רמ"ח סעיף י"ג ע"ש דאפי' להלוה עצמו בעי קנין כיון דלא מחל גוף החוב ע"ש וכשמקדש במלוה שלה חשוב כלשון קנין שמקנה לה המלוה בעד זה שהיא מקנה עצמה לו ולשון קנין לא מהני במלוה רק לשון מחילה ולזה צ"ל בהנאת מחילת מלוה. ולפ"ז היה נראה דאם כתב ומסר לה שט"ח דידה ואמר תהא מקודשת לי בזה מקודשת אמנם לדידן דקיי"ל אפי' אם מוחל המלוה ומקדשה אינה מקודשת כיון שלא אמר בהנאת מחילת מלוה צ"ל טעם אחר וע"כ הטעם כמ"ש רש"י ז"ל קידושין דף ו' דאם מוחל המלוה אינו נותן לה דבר חדש דהא המלוה כבר אצלה (ועיין תוס' קידושין דף מ"ז ולשיטתייהו צ"ל דאף אם מוחל המליה הוי דבר חדש) אמנם אם מקדשה בהנאת מחילת מלוה יש לה הנאה מחודשת שהיתה צריכה ליתן פרוטה לא' שיבקש עבורה שימחול לה המלוה ומקדשה באותה ההנאה ולפ"ז לדידן דצ"ל בהנאת מחילת מלוה אפילו אם מקדשה בשט"ח דידה בכומ״ס אינה מקודשת דאינו נותן לה הנאה מחודשת וצריך לומר לה הרי את מקודשת לי בהנאת הקנין בכומ"ס השוה פרוטה דאז יש לה הנאה מחודשת ומקודשת:

שם אפילו החזיר השטר ויש בו ש"פ. טעם המחלוקת שבין המחבר דס"ל דדוקא כשאמר התקדשי בשטר שמין הנייר אבל כשאמר התקדשי במלוה לא מהני שומת השטר אם יש בו ש"פ. נראה דהנה יש שני טעמים בהא דמהני כשמקדש במלוה דידה כשיש בשט"ח דידה ש"פ אף דהשטר של לוה היא והנייר שלה טעם אחד דאמרי' אקניתי' לבעל הנייר בכדי להתקדש כמו קידשה בגזל דידה. ב' כיון שהשטר חשיב כמשכון על פרוטה שבמלוה ודמי למלוה שיש עליה משכון והחזיר המשכון דמקודשת. אח"כ מצאתי בספר המקנה שכתב כן וזהו טעם היש מחמירין דכיון דהנייר חשוב כמשכון על הפרוטה שבמלוה אין חילוק דאפילו לא הזכיר לו השטר רק המלוה ואפי' לא כתב ומסר דלא נקנה לה החוב מ"מ כיון דהשטר חשוב כמשכון על פרוטה שבמלוה וכשהחזיר הנייר הוי כהחזיר המשכון ומקודשת דאף שקדשה בכל המלוה חשוב כמלוה ופרוטה דדעתה על הפרוטה ומקודשת ובזה נסתלק קושיית הב"ש בס"ק כ"א והמחבר ס"ל דאין הנייר חשוב כמשכון תדע דאם נאבד השטר אינו מנכה לה שווי הנייר רק הנייר שלה היא והוא אינו תופס למשכון כלל א"נ דחשוב כמשכון מ"מ כיון דאי מקדשה בכל המלוה אף שיש משכון על פרוטה לא חשוב כמלוה ופרוטה כיון דהפרוטה ג"כ מלוה הוא רק שיש עלי' משכון ולכך ס"ל להמחבר טעם הראשון דאקנוי' אקני לי' הנייר כדי שתקדש בו וא"כ הנייר שלו לגמרי הוא ולכך כשהזכיר לה את השטר מקודשת. ונראה דאפי' לא הי' בכתיבה ומסירה מקודשת כיון דקידשה בהנייר של השטר אפי' אמר ג"כ בהמלוה חשיב כמלוה ופרוטה ממש כיון דאקנוי' אקני לי' הנייר ולכך מקודשת אבל כשלא הזכיר לה השטר הרי אינה מקדשה רק בהמלוה ולכך אינה מקודשת אפי' החזיר השטר דכיון שלא הזכיר השטר לא אקניתי' לי' וגם הוא לא הי' דעתו כלל לקדשה בשטר ואף שהקנה לה החוב בכומ"ס וכ' קני לך איהו וכל שיעבודא דבי' והרי הקנה לה השטר ג"כ מ"מ כיון דבשעה שאמר ה"א מקודשת לא הזכיר השטר ממילא משמע דמקדשה רק בהמלוה והשטר נשאר ממילא לה דהא הנייר בלא"ה דידה הוא וממילא לא אקניתי' להבעל הנייר להתקדש בו וכשמקדשה בשט"ח דשמין הנייר עיין בסעיף י"ב מ"ש בשיעור שומת הנייר:

סעיף י

משום ריבית. עיין ב"ש ס"ק כ"ו שכתב וז"ל ורש"י פירש על המקשן שהקשה ריבית מעליותא הוא דהקשה ואמאי קרו ליה הערמת ריבית משמע מדלא הקשה למה היא מקודשת כו' מזה ראיה דרש"י ס"ל דהמקדש בר"ק מקודשת כו' מיהו י"ל דדוקא כשלקח ממנה הר״ק ומקדש בהם כו' ודבריו תמוהין דמרש"י ודאי מוכח דאפילו לא לקח עדיין הר"ק רק שמקדשה בחוב הרבית שחייבת לו הוי קידושין למ"ד המקדש במלוה מקודשת דהא פריך שם ועוד הא מלוה הוא ולא מקשה דהא אינה חייבת לו כלל דר"ק יוצאה בדיינין ואפילו מלוה אינה. לכן נראה לחלק דודאי אחר שכלה זמן ההלואה שכבר חייבת לו הדינר של ריבית ודאי שאינה חשוב אפי' כמלוה ואינה מקודשת אפי' למ"ד המקדש במלוה מקודשת וכן אפי' הי' לו משכון על הריבית והחזיר לה המשכון או בהנאת מחילת הריבית אינה מקודשת דאינה חייבת לו כלל כיון דר"ק הוא אבל בתחלת ההלואה כשהתחייבה עצמה ליתן בריבית תיכף דינר בשכר המתנת מעות וקידשה בו הוי נתינה מעליא דהא כתב המלמ"ל דאם חוזר בו המלוה ואומר החזר לי מעותי כי אין רצוני ליקח ריבית מחמת האיסור ריבית שעלי ועליך מחויב להחזיר המעות וממילא המעות ברשות המלוה קאי לחזרה ע"ש וא"כ לא תוכל האשה לומר איני רוצה ליתן הריבית כי היא ריבית קצוצה כיון דיראה שתצטרך להחזיר המעות שהלוה לה וא"כ אף דר"ק הוא מ"מ חשיב נתינה שנותן לה הריבית במה שמניח המעות אצלה ולכך פירש"י דהקושיא הוא דאמאי קרו ליה הערמת ריבית והדר פריך הש"ס והא מלוה הוא והיינו כיון דהיא מיקדשא בהדינר שמחייבת ליתן כעת הרי כבר נעשה מלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת:

סעיף יא

וקידשה באותה מלוה. עיין ב"ש ס"ק ו' שהקשה למ"ד דלא מהני מחילה כשתופס משכון א"כ אמאי מקודשת. והנה לפמ"ש בספרי נה"מ סי' רמ"א דהא דיכול לחזור היינו לענין שיכול להחזיק במשכון אבל לענין שלא לגבות מהמשכון ושלא יהי' יכול לתבוע ממנו מהני מחילה וממילא יכול לקדשה בהנאה זו ששוב לא יכול לתובעו ולא יהי' יכול שוב למכור המשכון ולגבות מדמיו וכיון שמקודם הי' יכול למכור המשכון להוציא מרשותה ובמחילה זו שוב א"א למוכרה ולהוציאה מרשותה חשוב כנולד לה קנין חדש ולכך יכול לקדש בזה:

עוד כתב הב״ש וז"ל ומיהו לדעת התוספת אפי' כשיש בידו משכון צריך לומר בהנאת מחילה אלא דה"א הואיל ויש בידו משכון גרע וכו'. ודבריו תמוהין דהתוספת לשיטתייהו אזלי שא"צ כלל לומר בהנאת מחילת אפי' במלוה בלא משכון הובא דבריהם בב"ש ס"ק ה' ולכך הוצרכו לומר דמשכון גרע אבל לדידן דקיי"ל דצ"ל בהנאת מחילת מלוה יש לומר כפשוטו דקמ"ל דבמשכון א"צ בהנאת מחילת מלוה ומקודשת אפי' לא אמר רק ה"א מקודשת במה שאני מוחל לך המלוה וא"כ הכל מודים דמלוה שיש עלי' משכון מקודשת אפי' לא אמר בהנאת מחילת מלוה והא דנקטו התוספת הנאת מחילת מלוה הוא לאו דוקא דהא לדידהו אפי' מקדש במלוה גרידא א"צ שיאמר הנאת מחילת מלוה ועיין תוספת פ' המדיר דף ע"ד:

שם וקידשה באותה מלוה כו' עיין בתוס' קידושין דף י"ט ד״ה במלוה שיש עלי' משכון דדייקי מדלא נקט שקידשה במשכון ונקט במלוה שיש עלי' משכון משמע דמקדשה בהמלוה ולא בגוף המשכון וא"כ הכא בש"ע מוכח ג"כ דמיירי שמקדשה במה שמוחל לה המלוה והנה אם מקדשה בהמשכון גופי' שמקנה לה המשכון ומקדשה בו לא נתבאר האיך דינו נראה ודאי דמקודשת כיון שמבואר בח"מ סי' ס"ו שיש לו קנין במשכון למכור וממילא דה"ה שיכול לקדש בו:

סעיף יב

דוקא במשכון שלא בשעת הלואתו. עיין בספרי נה"מ סי' ס"ו ס"ק י"ג בביאורים שהכרעתי דדוקא כשמקדשה להיות קנוי לה להחזיק אצלה עד שיפרע לה ולא לגבות מהמשכון אז מקודשת דבענין זה קנוי להמלוה לגמרי שיהי' יכול למוכרו דהא כתב הטור שם דלא גרע שע"ח ממשכון אלמא דחד דינא אית לי' לשט"ח עם משכון וכמו שיכול למכור שט"ח בכה"ג כמ"ש התוספת כתובות דף פ״ה ד"ה המוכר ה"נ יכול למכור משכון בכה״ג ולקדש בו אשה כה"ג אבל כשמקדשה במשכון שתהיה יכולה לגבות מהמשכון שדעתה על כל החוב לגבות מהמשכון דמי החוב אינה מקודשת דבכה"ג אינו יכול למכרו ג"כ דכיון שצריך קודם גוביינא לתבוע מקודם להלוה דנכסי דבר אינש אינו רק ערבון ואחר אינו יכול לתבוע להלוה דמצי אמר לי' לאו בע"ד דידי את ומזה נ"ל דזה אף דאין השואל רשאי להשאיל מ"מ המשכון יכול להשכינו לאחר כיון דיש לו קנין גמור בגוף המשכון יכול למכור קנין זה כמו במוכר לפירות כמבואר בח"מ סי' רי"א ע"ש:

ועוד נראה לפענ"ד דבסעיף ח' גבי התקדשי בשטר של אחר דשמין את הנייר דיכולין לשום בשט"ח כפי מה ששוה למכור השט"ח למלוה להחזיק הנייר דזה נקרא מכירה לצור לפמ"ש התוספת הנ"ל בכתובות דיש לו מכירה מדאורייתא לזה כנלענ"ד אבל בשט"ח של עצמה כיון שמוחל לה גם המלוה שוב אין השטר שוה כלום בשלמא בשט"ח של אחרים כשמקבלת השטר יש לה הנאה מחודשת שיכולה למכרו על האופן שכתב בתוס' בסך רב משא"כ שט"ח שלה כשנמחל שיעבודו אינה יכולה ליקח שוב שום ממון:

שם אבל מגוי אינה מקודשת. עיין ב"ש שמקשה מ״ש מגזל. ולפענ"ד לא קשה כלל דדוקא כשרצה לגזלו שגזילה ג"כ בעי קנין וכיון שקנאו בגזילה ובישראל חייב בהשבה במ"ע דהשב תשיבם. אבל לעכו"ם ליכא עשה דהשב ואינו ניתן להשבון לכך יכול לקדש בו אבל כשאינם רוצין לגזול כלל רק בתורת קנין של היתר וכיון שאינו קונה אינו יכול לקדש בו וראי' לזה מפסחים דף ל"א דחשיב חמצו של עכו"ם אף דהפקעת הלואה ושאלה דבהתירא אתי לידיה מותר מ"מ חשיב רק כשיעבוד כיון שאינו רוצה לגזול:

סעיף יג

במעמד שלשתן ה"ז מקודשת. עיין ב"ש ס"ק ל״ה שהביא מחלוקת הפוסקים אי מקודשת מדאוריי' או מדרבנן דאיכא דס"ל דכיון דהוא רק תקנתא דרבנן אינה אלא מדרבנן ואיכא דס"ל דכיון שנקנה לה המעות מדרבנן וזכתה בהפקר ב"ד מקודשת מדאורייתא וכן הוא מחלוקת בגזל אחר יאוש דהרא"ש דס"ל יאוש קונה מדרבנן הובא בב"ש ס"ק ו' עיי"ש והב"י הובא שם מחלק דגזל אחר יאוש אע"ג דזוכה מדרבנן מ"מ מדאורייתא צריך לחזור א"נ מקדש אותה בדבר שאינו שלו מדאורייתא. ולכאורה הדברים תמוהין דהא במעמ"ש ג"כ כיון דלא קנתה מדאורייתא ולא חשוב מה"ת תהיה מקודשת מדאורייתא:

ולהסביר דברי הב"י דהנה התוספת בב"ק דף ס"ט כתבו דיאוש אע"ג דלא קנה מ"מ הפקר הוא וכל המחזיק בו זכה רק שאסור לזכות בו משום שצריכה הוא לגזלן ולפטור עצמו מהנגזל והגזלן אינו קונה דבאיסורא אתי לידי'. ולפ"ז א״ש דמע"ש כיון דהפקר ב"ד הפקר מדאורייתא וכיון דזכתה ע"י הפקר ב"ד מקודשת מדאורייתא משא"כ בגזל אחר יאוש לא שייך לומר הפקר ב"ד הפקר דהא בלא"ה הפקר הוא דהא הנגזל בעצמו הפקירו ביאוש רק דרחמנא גזר שלא יהי' יכול לקנותו מן ההפקר וא"כ לא שייך לומר שזוכה בהפקר ב"ד כיון שלא מצינו שרבנן עקרו גזירת רחמנא שגזרה שהגזלן לא יקנה מהפקר כיון דאתי לידיה באיסורא. ובעיקר הדין העלתי בספרי מקור חיים דהפקר ב"ד לא הוי רק הפקר דאורייתא ואם המקבל עושה בו זכיי' מדאוריי' כגון בידו או בחצירו דמהני בהפקר קונה מדאוריי' משא"כ במעמ"ש אין להמקבל רק קנין דרבנן דלא אמרו קנין דרבנן רק הפקר ב"ד הפקר אף להך לישנא דאמרו בגיטין דף ל"ו ע"ב דיליף מהקישא דמה אבות מנחילין אף הב"ד וכו' מ"מ כיון שיכולין לזכות לאחר בע"כ דנותן להמקבל שווין בזה להאבות המנחילין לכל מי שירצה. ובזה יישבתי קו' התוס' בסוכה ר"פ לולב הגזול בהא דהקשו בהאי סבתא דמשום תקנת מריש יוצאין בדבר דאוריי' ובשינוי השם בלולב דקונה מדרבנן ואיך יוצא וחלקתי בין סוכה דיוצא גם בהפקר רק שלא יהי' גזול ולהכי יוצא אף שלא קנאו בהפקר ב"ד כיון דאתי לידי' באיסורא משא"כ לולב דבעינן שיהי' שלו וכיון דרחמנא מיעטי' שלא יקנה הגזלן מהפקר כיון דאתי לידי' באיסורא ממילא אין קנין לגזלן רק מדרבנן. והנה בשער המלך ה' שקלים הקשה בהא דמקבלין שקלים מן הקטנים ובלבד שיהי' מוסרן לציבור דהא מדאוריי' לאו בני הקנאה נינהו ובהדיא פסק בה' לולב דאין נותנין אותו לקטן שהקטן קונה ואינו מקנה ואם החזירו אינו מוחזר:

לכן נלענ"ד הטעם דקנין דרבנן מהני למילי דאורייתא דתרומת הדשן כתב בהא דיבמות דף ל"ז בסוגיא דספק ויבם דאמרי' דקם דינא דאיכא אף ממ"נ דהוא מטעם יאוש כיון דכבר זכה בדין נתיאשו הבעלים והש"ס מדמה אותו לאבידה כדרך שדימהו בחד דאתי מכח ד' כל שלא יכול להוציאו מראשון ע"פ דין איכא יאוש וא"כ בדבר שבממון כיון דרבנן זיכו חפץ של ראובן לשמעון ממילא יש יאוש לראובן וכיון דבהתירא אתי לידי' מועיל היאוש כמו יאוש דאבידה וממילא בנתן מעות ולא משך וקידש המוכר בהמעות שכ' רש"י בב"מ דף מ"ח דלר"י הוי קידושי תורה אף דהלוקח יכול לחזור בו מ"מ כיון דמדאורייתא הם של ראובן וחז"ל עדיין לא הפקיעו אותה שהלוקח עדיין לא חזר בו מקודשת מדאורייתא. ועוד דהתוס' פרק המפקיד דף מ"ג כתבו דחז"ל לא הפקיעו קנין המעות של המוכר ויכול ליתן מעות אחרים ואם קידש המוכר בהחפץ נראה דלא כדברי המשל"מ פ"ה מהלכות אישות דאם אחר כך קבלה קידושין מאחר דהוי ספק קידושין משניהם ע"ש:

ולפענ״ד נראה כיון דהמוכר כבר חזר מהמקח כשקידש בו את האשם והקנהו להאשה בתורת קידושין והאשה כבר קנתה את החפץ מדרבנן איכא יאוש מהלוקח ואף דהוי יאוש שלא מדעת קונה כמו שטפה נהר דשום אדם א"י לזכות בו ואם קידשה בשט"ח דאחרים דלא קנתה מדאורייתא החוב אפי' למ"ד מקודשת אינו אלא מדרבנן דלא שייך יאוש בשט"ח שיזכה הלוקח מחמת היאוש ומ"מ שמין את הנייר כמה הוא שוה לצור דבכה"ג קנו מדאורייתא עיין בספרי נה"מ סי' ס"ה ס"ק י"ח ועמ"ש סי' זה סעיף י"ב מה הוא לצור. והא דמבואר ברמב"ם פ"ה מה' תרומות כהן שמכר פרה לישראל ולקח הדמים והלוקח לא משך דאסור להאכילה תרומם דמדאורייתא מעות קונות ואם מכר ישראל לכהן אע"פ שנתן הדמים לא תאכל בתרומה עד שימשוך נראה דהטעם בכהן שמכר פרה לישראל כיון דמדאורייתא הפרה של ישראל הלוקח והלוקח עדיין לא נתייאש מהפרה שהמוכר עדיין לא חזר מהמקח וא"כ עדיין לא הפקיעו חכמים את המקח ובודאי אסור להאכילה תרומה כיון שאין דעתו לחזור להלוקח בודאי לא יעבור במי שפרע וישראל שמכר פרה לכהן אסור מחשש דשמא יחזרו בהן וחז"ל בטלו הקנין למפרע כשחוזרין בהן ונמצא שאכל פרתו של ישראל תרומה והא דיבמות דף ס"ו בהא דהבת מאכיל והבן אינו מאכיל וקאמר בנכסים מועטין ואיכא בן בהדי בת דאמרינן ממ"נ אי האי דמיעברא בן לא עדיף מהאי דקאי ולכאורה קשה הא מזונות הבת אינו אלא אלא מדרבנן לכן נראה דהב"ד צריכין להגבות להבת קודם שאוכלין בתרומה וכיון שכבר הגביהו העבר להבת דבודאי העבד ישאר להבת לעולם למוכרו וליתנו במתנה כאדם העושה בלי שום מוחה חשיב קנין כספו מדאורייתא תדע דהא ודאי הקונה חפץ ועשה משיכה ועדיין לא נתן המעות וקידש בו אשה דודאי מקודשת וקידושי שני לא תפסי בה דאלת"ה האיך עשו חז"ל תקנה כזו לומר משיכה קונה שיוכל לבוא להרבות ממזרים אלא ודאי דקנין דרנן חשיב כהפקר דלאחר שבא ליד זוכה הוי שלו וכן אפי' לטעם השני שכתבתי דחשיב כיאוש אפי' שלא מדעת יאוש כי האי שבודאי לא יצא מיד הזוכה אפי' שלא מדעת מהני כמש"ל. ולפ"ז נראה בשקלים שמקבלין מקטנים דודאי אין הקידושין של קטנים כלום אף מדרבנן קודם שהגיעו לעונת נדרים רק שמקנין את השקלים להגזברים ע"מ להקנותן להקדש דקנין ע"מ להקנות מהני בנדרים דף מ"ח ואף דהקטן א"י להקנות להגזבר רק מדרבנן מ"מ בשקלים שהגזבר קונה בעד המעות קרבנות נקנין מדאורייתא להציבור דאפי' בגזילה אם גזלו מהקטן ועשו שינוי מעשה ודאי קנו דהם ולא שינוייהם כתיב ומכ"ש כשלקחו מקטנים במתנה אדעתא שיהי' שלהן בהיתר שחז"ל התירו לקבל מתנה מפעוטות ועשו שינוי דודאי קונה דלא גרע מגזל ולפ"ז לא קשה כלל מהא דלא ליקני אינש אתרוג ביומא טבא לינוקא דהתם כיון שהדבר בעין וכיון שהקטן אינו מקנה רק מדרבנן א"כ מדאורייתא האתרוג גזל הוא בידו ולא יוכל לצאת בו מדאורייתא כיון דהאתרוג הוא בעין וא"ל כיון דמדרבנן הוא של הגדול א"כ אתייאש הקטן מן האתרוג כנ"ל הא בקטן לא מהני יאוש דאין יאוש לקטן כמבואר בב"מ דף כ"ב ע"ב. ואף לפי תירוץ הראשון ג"כ לא קשה דאף דקנין דרבנן הוי הפקר דאורייתא מ"מ לא שייך קנין דרבנן רק בהגיע לעונת הפעוטות דמקנה מדרבנן וכבר כ' הרשב"א בסוכה מ"ו דינוקא היינו בתינוק שהוא פחות מפעוטות ואפי' אם נימא דלא כרשב"א דאפי' ביותר מפעוטות אסור ליתן לו ג"כ א״ש דהא הרשב"א הקשה דאם א"י להחזיר לא נתקיים התנאי ובטלה המתנה ותי' כיון דהתנאי הי' שיחזור הקטן ויקנה לו וכיון שהקטן א"י להקנות הוי כתנאי שא"י להקנות בסופו שהתנאי בטל והמעשה קיים ואף אם לא יחזור הקטן ויקנה בחזרה המתנה קיימת ולפ"ז א"ש דאף שאם הפעוטות מקנין מהני מטעם הפקר ב״ד מ"מ כיון שהם אינן בני קנין מן התורה חשוב כתנאי שא"י לקיימן בסופו דהמעשה קיים והקטן כשמחזיר סובר דמחויב להחזיר מן הדין וא"כ מה שמחזיר הוי מחילה בטעות ומחילה בטעות אפי' בגדול לאו כלום הוא. ולפי הנ"ל נראה דבגזל אחר יאוש אף שקונה מדרבנן מ"מ כיון דרחמנא עקרו קנין הגזלן כיון דבאיסורא אתי לידי' אין חשוב קנין כספו מדאורייתא משום דלא אמרינן רק הפקר ב"ד הפקר מדאורייתא כנ"ל ובמעמ"ש כיון דלא אתי ליד האשה עדיין הן מטעם הראשון דחשיב הפקר ולא קנין הן מטעם הב' דחשיב כיאוש כ"ז דלא אתי ליד הזוכה לא זכתה בו האשה ואינה מקודשת רק מדרבנן כנלענ"ד:

שם במעמד שלשתן ה"ז מקודשת וי"א שאינה מקודשת. המחלוקת תליא אי יכולין למחול אחר שמכר במעמ"ש עיין ב"ש שהקשה דבח"מ פסק בסתם דא"י למחול ותי' דלענין איסור חיישינן לדעת הפוסקים דס"ל דיכול למחול. ולפע״נד לא נהירא דכיון שלדברי הב"י הדין פשוט והטועה בזה חשיב כטועה בדבר משנה וחוזר ויכול להוציא ממנו בדין חשיב ממון שלו ממש כמבואר בב"מ בסוגיא דתקפו כהן דאי מוציאין מידו של כהן אם תקפו חשיב של ישראל ממש ונכנס לדיר להתעשר ומועיל אפי' לענין איסור ואפשר ס"ל דהוא מטעם כיון דאיתתא לאו דינא גמירי אולי האשה טועות בדיעה זו ולכך לא סמכא דעתה:

שם אינה מקודשת אלא בספק. עיין ביש ס"ק ל"ז שהקשה משט"ח דידה ע"ש. ולא ידעתי מאי קשי' לי' דהא מיירי הכא שהקנה לה בכומ"ס והיינו שכותב קני לך איהו וכל שיעבודי' הרי הזכיר לה בפירוש גוף השטר וכל שיעבודי' דאיהו קאי על גוף השטר. משא"כ לעיל מיירי שלא הזכיר השט"ח כלל רק שאמר במלוה שיש לי עליך ע"ש:

שם אינה מקודשת אלא בספק. עיין ח"מ שכתב דדעת המחבר דאפי' יש בנייר ש"פ אפ"ה אינו אלא ספק. והר"ן פ' האיש מקדש כ' הטעם דבשט״ח דאחרים אין שמין משום דהנייר של לוה ודוקא בשט"ח דידה שמין הנייר ע"ש. ולכאורה אין הבנה לטעם זה ונראה דהטעם הוא כמש"ל דבשט"ח דידה נהי דנחשוב הנייר כשלה לגמרי וכפקדון בידו ממנה מ"מ כשנתרצית לקידושין אמרינן דבודאי הקנית לו הנייר לקדשה בו כדלעיל בסעיף ב' ג' משא"כ בשט"ח של אחרים ודעת הטור דבשט״ח דאחרים ג"כ שמין הנייר ואם יש בו ש"פ מקודשת ודאי ועמש"ל דנראה לפענ"ד דלאו נייר בלחודי' שמין רק מה ששוה השט"ח למכור תיכף בדמים מה ששוה ליתן למכור השטר למלוה או ללוה דבזה המכירה מדאורייתא כמ"ש התוס' (כתובות דף פ"ה) ד"ה המוכר והרי יש לה הנאה מחודשת שהרי יכולה למכור מיד ולקבל מעות תיכף ולפ"ז לא קשה מה שהקשה בספר המקנה אהא דשמין הנייר מהא שכתבו התוס' בב"ב דף קמ"ו וברא"ש ספ"ק דמציעא שהקשו דאמאי לא סמכה דעתה הא כשימחול יצטרך לשלם מדינא דגרמי ומזה הוכיחו דא"צ לשלם אלא דמים שנתן ובקידושי אשה אינו אלא פרוטה והיא לא נתרצית אלא בדמי כולה ע"ש וא"כ קשה מה לי פרוטה של הנייר הא פרוטה בלא"ה יש לה שהבעל יצטרך לשלם לה מדינא דגרמי. ולפי הנ"ל א״ש דנראה לפענ"ד דכמו דאמרינן במלוה דידה כשמקדשה במלוה ופרוטה דדעתה אבעין ועל תנאי שיהי' גם המלוה שלה כמ"ש הרשב"א בתשובה סי' אלף רמ"ג ה"נ יש לומר כשמקדשה במלוה דאחרים כיון שג"כ אינה בעין ונותן לה פרוטה בעין דדעתה אפרוטה בעין והמלוה יהיה שלה משום תנאי וכיון שיכולה למכור הנייר על אופן הנ"ל ולקבל תיכף מעות חשוב כפרוטה בעין ודעתה אפרוטה והמלוה על תנאי כנ"ל ובתנאי בודאי לא בעינן סמכא דעתה דהא בכל תנאים שבעולם אינה יודעת שיתקיים התנאי ולא בעינן סמכא דעתה אלא בגוף הקידושין שהיא מתקדשת בהם אבל לא בהתנאים ולכך מקודשת דהא יש לה פרוטה בעין מה ששוה הנייר למכור משא"כ אם אין הנייר שוה פרוטה לא שייך לומר שמקדשה בהפרוטה שיצטרך הבעל לשלם דהא הוא ג"כ אינה אלא מלוה ובודאי דעתה יותר על המלוה הגדולה ולא על המלוה הקטנה וא"כ לא סמכא דעתה שמא ימחול ובגוף הקידושין בעינן סמכא דעתה. ועיקר קושי' התוס' והרא"ש הוא בהא דאמר בש"ס לא שביק דידה ומחיל לאחרינא הא בלא"ה לא שביק וימחול דהא יצטרך לשלם לה:

סעיף יד

במלוה ופרוטה. עיין תשובת הרשב"א סימן אלף רל"ג דדעתה אפרוטה היינו דדעתה שתתקדש בפרוטה ועל תנאי מחילת המלוה.

סעיף טו

התקדשי לי בשכר מלאכה. הנה ממ"ש הרמ"א שאם הכלי עדין אצלו לכ"ע מקודשת וכי' מוכח דהמחלוקת שהביא המחבר מיירי שאין הכלי בידו אין לומר הפי' דהיינו שכבר החזיר הכלי להאשה א"כ אין תלוי כלל במ"ש הב"ש בישנה לשכירות מתחילה ועד סוף או אינה אלא לבסוף דאפילו אי אינה אלא לבסוף הוי מלוה וכן הקשה הב"ש בס"ק מ' להקשות על הסוגיא אלא ע"כ צ"ל דהמחלוקת שהביא המחבר סובר הרמ"א דמיירי כמ״ש הש"מ ב"ק בשם התוס' דהיינו שעושה מלאכה בבית האשה אז הדבר תלוי שפיר דאי ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כל פרוטה נעשה מלוה ואי אינה אלא בסוף תיכף כשגמר את המלאכה ונשאר הכלי שנגמר בביתה ונגמרו תיכף הקידושין תיכף כשמתחיל החיוב מתחיל הקידושין ולא חשיב מלוה משא"כ כשישנו מתחילה ועד סוף נעשה השכר מלוה קודם גמר הקידושין. והנה הב"ש בס"ק ל"ח כתב בשם התוספת דאפילו אמר בהנאת מחילת המלוה אינה מקודשת ומביא ראי' מהתוספת דף צ"ט שכתבו וז"ל ואור"י דסברא הוא וכו' וסיים דמוכח מדבריהם דמיירי שאמר בהנאת מחילת מלוה דהא כתבו זה לדברי האומר אין אומן קונה וכו'. ודבריו הן מקושי' הבנה דע"כ כונתו דבלא הנאת מחילת מלוה בלא"ה אינה מקודשת במלוה דמלוה להוצאה נתנה. והוא תמוה חדא דהא משמע שם בדף צ"ט דאפילו אי פליגי דר"מ סבר דהמקדש במלוה מקודשת הקשה הש"ס במאי מקדשה עיי"ש ואפשר יש לרחוק בדבריו דכיון שכתבו התוספת הטעם משום דכ"ז שא"י לתבעו בדין אין חשוב כנותן לה כלום ע"ש דכ"ז שא"י לתובעו בדין אין שם מלוה עליו כלל וממילא דה"ה בהנאת מחילת מלוה לא מהני. והטעם נראה דדמי להא שכתב הרמ"א בח"מ סי' ר"ט סעיף ד' דמוחל מה שיתחייב לא מהני וא"כ ה"נ כיון שאין מתחיל החיוב עד החזרה לא מהני מחילה הקודמות:

סעיף יו

כדי שלא להתבייש. עיין ב"ש ס"ק מ"ד שהקשה בהא דקיי"ל דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וכו'. והנה לפי מ״ש הש"ך בח"מ סי' שנ"ח ס"ק א' דדוקא ביאוש שהוא בע"כ לא הוי יאוש אבל במתנה שהוא מרצונו מהני גילוי דעת אף למפרע לק"מ ושפיר בעינן לטעמא דמשום כיסיפא דאל"ה הוי מקודשת למפרע. אך קשה לי דהא קיי"ל בקידשה בשט"ח דאחרים דאינה מקודשת מטעם דאשה לא סמכה דעתה שמח ימחול ובודאי אפילו גבתה המעות אח"כ דאינה מקודשת כיון דבשעת קידושין לא סמכה דעתה מדלא חלקו בש"ס ופוסקים וא"כ הכא דקידשה בחפץ של אחר שלא מדעתו והאשה ידעה שהיא של אחרים רק אח"כ באו הבעלים ואמרו כלך אצל יפות ודאי דבשעת קידושין לא סמכה דעתה דשמא לא יאמר הבעה"ב כלך אצל יפות והאיך אפשר לומר דמקודשת לכן נלפענ"ד דלא בעינן טעמא דכיסופא רק לענין אם מקדשה מחדש אחר שאמר כלך אצל יפות א"נ שבא הבעה"ב בשעת נתינה ואמר כלך אצל יפות אבל למפרע בודאי אינה מקודשת אפילו בלא טעמא דכיסופא. והא דכתב הריטב"א הובא בב"ש ס"ק ג' דאם משתיק הנגזל אח"כ דמקודשת להבא. נראה דשם הטעם דחשיב כמו בחזר ולקחה מבעלים הראשונים בב"מ דף ט"ז דחשיב סמכא דעתי' עיי"ש משא"כ הכא דמיירי שהאשה ידעה שהוא של אחר ובהכיר בה שאינו שלו לא מהני חזר ולקחה כמבואר בח"מ סי' שע"ד עיי"ש. והב"ש בס"ק מ״ד מוקי לה ביש לו חלק וכתב בספר המקנה דהטעם דאחין שחלקו לקוחות הן ושוב אין לומר משום כיסופא דהוי כתלוהו וזבין ולכך להבא הוי קידושין אף אי משום כיסופא. והנה בדין שנחת רוח עשיתי לבעלי הוא רק דעת הרמב"ן והנ"י דאי קיבלה דמים חשיב כתלוהו וזבין והרבה פוסקים ס"ל דזה לא חשיב אונס גמור וה"נ דכוותי':

סעיף יט

השואל חפץ מחבירו והודיע שרוצה לקדש בו. עיין ח"מ שכתב הטעם דודאי נתן במתנה או עכ"פ במתנה ע"מ להחזיר החפץ או דמיו וכו' ואם לא החזיר דמיו סיים בצ"ע אי הוי קידושי ודאי או קידושי ספק עיי"ש. ובספר המקנה כתב מדלא הזכיר בש"ע שצריך להחזיר דמיו כמו באו"ח גבי לולב נראה כיון דלא הודיע לה שהוא שאיל וכיון דבגזל קודם יאוש צריך להחזיר דמיו מפני תקנות השוק וגם קיי"ל דבמתנה ע"מ להחזיר מהני בתורת דמים מהמקבל או אפילו מהלוקח ממנו א"כ היא יכולה לסלקו בדמים שמחויב ליתן לה מפני תק"ה עיי"ש. והוא תמוה מאוד בעיני דהא אין צריך להחזיר לה רק דמים שנתנה מפני תק"ה והיא לא נתנה רק שנתקשה עצמה וקידושי אשה אינו אלא שוה פרוטה א"צ להחזיר לה אלא ש"פ כמ"ש התוספת בכתובות דף פ״ו לענין קידשה בשט"ח וחזר ומחלו דא"צ להחזיר רק ש"פ והאשה ודאי לא נתרצית לקדש רק בדמי כולה. לכן נלענ"ד מטעם אחר דאפילו לא החזיר דמיו מקודשת דכיון שהודיע להמשאיל ששואל לקדש בו אשה בכל החפץ דומה כמי שאומר לחבירו השאיל לי חפץ זה שאני צריך ליתן אותו במתנה לאיש אחד דחשיב שאלה דלא הדרא בעיני' ויכול ליתן הדבר להאחר שיהי' שלו לגמרי והוא יחזיר אחרת או דמים כמו בשבת פרק השואל מחבירו כדי יין עיין בתוספת שם. ועיין בר"ן שם שכתב וז"ל דכשאומר לשון השאילני כוונתו שלא יהי' בו דין הלואה בהמתנת זמן אלא דין שאלה דזמנו לאלתר וכו' עיי"ש הרי מוכח דאף כששואל להוציאן שייך לשון שאלה דכוונתו שיהי' יכול לתובעו לאלתר כדין שאלה. וכוונת הרא"ש שכתב במתנה ע"מ להחזיר אין הכונה במתנה על תנאי רק בחיוב עליו שמחויב להחזיר הדמים. ולכן נראה דבכה"ג אם נגנב או נאבד החפץ דאף שבח"מ סי' רמ"א מבואר דפטור המקבל לשלם מ"מ בדין דהכא שהשאיל להוציאן בקידושי אשה חייב לשלם וגם יכול לתובעו מיד החזרת דמים דהלואה גמורה הוא ואומרו לשון שאלה שלא יהיה הלואה לזמן רק לשלם תיכף כשיתבענו וא"כ אפי' לא החזיר הדמים מ"מ מקודשת כיון שהחפץ הוא מיד שלו והדמים חוב עליו כנלענ"ד ברור. ודין המקדש במתנה ע"מ להחזיר נתבאר בסעיף כ' עיי"ש:

שם שאל כלי מעשה. עיין בספר המקנה שכתב דדוקא בכלי של נכסי מלוג דבהדין שאם האשה מכרה מבואר בסי' צ' דהבעל א"י לטרוף רק הפירות ולא הגוף אבל לא בנכסי צ"ב ע"ש. ולפי"ז נראה דבעינין שיודיע לאשה המתקדשת שהוא שאל החפץ מאשה דאל"כ אינה מקודשת דדעתה להתקדש בכולה בגוף ופירות:

סעיף כא

המקדש באיסורי הנאה עיין ב״ש ס"ק נ״ב שהקשה כיון שמ"מ אסור בהנאה מדרבנן לא שוה מידי ואין נותן לה כלום אמאי מקודשת. ולענ"ד נראה הטעם דהרשב"א בחידושיו לסוכה דף ל״ה כתב דאיסור הנאה חשיב שלו לגבי אתרוג עיי"ש. ועיין בספרי נה"מ ה' הפקר שכתבתי דאף דאמרו בש"ס שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה היינו משום דחשיב איסור הנאה כיאוש כי שאסור למחות באדם הרוצה ליטלו ממילא מייאש נפשיה ע"ש. ודין יאוש כל זמן שלא הגיע ליד זוכה הוי שלו ע"ש ולכן ודאי כל זמן שלא הגיע ליד זוכה אפי' איסור הנאה חשיב שלו דהא ודאי יש הרבה תועלת באיסור הנאה לענין שלא כדרך הנאתו כמ"ש התוספת וגם לפמ"ש בספרי מק"ח שאם ילוה מעכו"ם והעכו"ם יבוא ויגבה מהאיסור הנאה חיבו א"ל הלוה ליתן מעות אחרים ולפדותו כדי לשרפו או לקוברו עיי"ש והרי יש לו הרבה תועלת במשהה איסור הנאה ולכך חשיב שלו רק שאסור למכרו לאחר לדברים הללו או לצורך חולה שיש בו סכנה כי למכור וליקח דמים חשיב דרך הנאתו ולזה איסור הנאה אינו במכירה כמבואר בכמה דוכתי וכן למחות באדם הבא ליטלו להחזיקו לעצמו לצורך זה חשיב הנאה שהתורה אסרה ההנאה ולכך חשיב יאוש ואם עבר ומכר לאחר נראה דאינו מכור דכל מילי דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד לא מהני וזהו כוונ' התוס' בע"ז ר"פ השוכר את הפועל שהקשו דהא חזי לשלא כדרך הנאתו ותירצו דכמו שאסור למכרו כמו כן אסור לקדש אשה בו ע״ש. והכוונה דכיון שאסור למכרו אף בדיעבד אז עביד לא מהני ולפי זה אפשר לומר דבאיסור דרבנן שאין לו עיקר מן התורה לא אלים כ"כ לומר בי' אי עביד לא מהני. ודברי ב"ש ס"ק נ"ד שכתב דיכולה למכור לחולה תמוהין מאד דודאי מכירה אסור דכשנוטל דמים חשיב דרך הנאה ובזה שכתבתי לעיל דמשמע דמשום דאסור במכירה אינה מקודשת מיושב נמי דלא תקשה על הטור דמתיר נוקשה להשהות בא"ח סימן תמ"ב. ולפי הנ"ל א״ש דכיון דאסור במכיר תוך הפסח וקידושין שוה למכירה ולכך אי עביד לא מהני. ועוד נראה דבפסחים דף כ״ט אמרינן דאף דמותר להשהות לא מיקרי רק גורם לממון דלאו כממון דמי ולא מיקרי כסף מדאורייתא:

שם כגון חמץ דאורייתא ושעות דאורייתא. עיין ח"מ וב"ש דלחומרא יש לחוש דחמץ הוא מהנשרפין ואפרן מותר וכיון שידעה שמקדש אותה בחמץ אימר דעתה אאפר ושמא ש״פ במדי עיי"ש. ולפענ"ד נראה דלא מסתבר לומר כן כיון דקיי"ל להלכה שהאפר אסור בהנאה וכל בתי דינין שבישראל פוסקין כן הרי אין שוה אצלה כלל כיון דהב"ד לא יניחו אותה ליהנות כיון דסוגיין דעלמא פוסק כן והטועה בדבר המפורש בפוסקים הוי כטועה בדבר משנה וכן בשאר איסורי הנאה דנקט המחבר כוונתו דומיא דחמץ שהן מהנקברין אבל אם קידש בא"ה שהן מהנשרפין יש להחמיר בידעה כי אולי דעתה על האפר ששוה פרוטה אמנם לענין הנאה שלא כדרך הנאתן שכתבו התוס' אין לחוש כיון דקיי"ל ביו"ד סי' קנ"ה דאסיר ולמכור לחולה שאין בו סכנה ודאי דאסור ליטול דמים דהמכירה בדמים דרך הנאתו. אמנם לפמ"ש לעיל בשם התוס' דהטעם הוא משום דאי עביד לא מהני אם כן בכל איסורי הנאה אינה מקודשת. והיכא שלא ידעה האשה שהוא איסור הנאה כתב הב"ש בשם התוספת דהוי מקח טעות דמוקי להא דתני בקידושין דף נ"ו המקדש בערלה דמיירי בלא ידעה עיי"ש והא דנקט איסורי הנאה ולא נקט איסורי אכילה וכיון דלא ידעה שהוא אסור באכילה הוי קידושי טעות ואינה מקודשת כמו בלקח כשירה ונמצאת טריפה דהמקח בטל כגון בנמצא מחט בבית הכוסות כמבואר בח"מ סי' רל"ב סעיף י"א נראה דבקידושי אשה לא שייך מום במקח דאשה בכל דהו ניחא לה כיון שלא הקפידה לשאול אם יש בדבר זה מום אם לא שאמר לה בפירוש כגון שאמר לה שהוא בלא שום מום דאז בודאי אינה מקודשת אבל מסתמא מקודשת והא דקאמרי בתוספת דמקדש בערלה דאינה מקודשת בדלא ידעה אף שבאפר ש"פ ולכאורה קשה אמאי אינה מקודשת נימא מדלא שאלה בודאי לא הקפידה:

אמנם באמת הדבר נכון דהא כיון דאסור לכתחילה לקדש באיסורי הנאה א"כ יש לומר דבודאי לא נתרצית על איסורי הנאה והא דלא שאלה היינו משום דסברא דמסתמא לא עשה איסור לקדש באיסורי הנאה ולכך הוי מקח טעות ולפ"ז לא קשה כלל קו' השעה"מ על התוספת הנ"ל דמיירי בדלא ידעה מהא דאיתא בבכורות דף י"א דאי כר"י תתקדש בפטר חמור במאי דביני וביני. ואמאי הא לא ידעה וא"כ הוי מקח טעות ע"ש. אמנם לפמ"ש ניחא דהנה הא דאמר ר"י פטר חמור אסור בהנאה היינו לעבודה דאסור לעבוד בפטר חמור אולם למכרו לענין מה דביני וביני אפילו ר"י מתיר למכרו דהא מדמי לה הש"ס למעשר שני ובמעשר שני סבירא לר"י בהדיא דמותר למכרו ועיין בר"ש פרק א' דמסכת מע"ש וא"כ שפיר פריך הש"ס לר"י תתקדש במה דביני וביני וא"ל דהוי מום במקח כיון דלא ידעה שהוא פטר חמור. ז"א דהא כיון דמותר למכרו ולקדש בו אשה אפילו לכתחילה א"כ ה"ל לשאול שמא הוא פטר חמור וכיון דלא שאלה סברה וקבלה והא דקאמר התם אשה יודעת היינו דלא ניחוש שמא תבוא לידי מכשול לאחר שיודיע לה שהוא מע"ש או פ"ח ע"ז אמרינן אשה יודעת להזהר:

עוד תמהו עצמם הח"מ והב"ש בהא דחמץ דרבנן ושעות דאורייתא או להיפך דהוי ספק קידושין איזה ספק הוא. נראה דהספק הוא בחמץ דרבנן ושעות דאורייתא להטור מותר להשהותו והרבה פוסקים ס"ל דדבר הגורם לממון כממון דמי ואפילו אותן דסברי דנוקשה אסור להשהותו ומוכיחין לה מהא דקתני שיאור ישרף מ"מ מוכח דאינו אלא בשריפה ומותר ליהנות באפרן וה"ה בחמץ דאורייתא ושעות דרבנן מותר לשרפו ולשהות האפר כמ"ש בספרי מק"ח סימן תמ"ה ע"ש ולכך הוי ספק מקודשת כנלענ"ד:

סעיף כב

וקידש בדמיהן מקודשת. עיין ב"ש ס"ק נ"ח שהקשה על הא דכתב הרא"ש דאם ידע הלוקח שהוא איסורי הנאה אמרינן דהמעות מתנה למה לא נימא דהמעות פקדון כמו בהכיר בה שאינו שלו ע"ש. ולפענ"ד נראה דדוקא בהכיר בו שאינו שלו דלא שוה מידי כיון דצריך לשלם להנגזל הקרן והפירות וכן במקדש אחותו דלא תפסי כלל פליגי רב ושמואל אי המעות פקדון או מתנה אבל באיסורי הנאה דאפי' בקידש אשה באיסורי הנאה גופייהו הקשו התוספת והפוסקים דלהוי קידושין כיון שאפרן מותר וכן מותר בשלא כדרך הנאתן ועיין במה שתירצו ובמכר כ"ע מודים שהלוקח ידע די"ל דאדעתא דאפר ושלא כדרך הנאתן ולא שייך לומר הדמים מודיעין דלא אמרינן הדמים מודיעין רק כשיש לספק בין שני דברים מה הי' דעת הלוקח לקנות כגון צמד ובקר וכן בכר וחביות וכן בשור ונמצא נגחן דהספק הוא אם זבין הוא לשחיטה או לחרישה אבל כשא"א לספק כלל רק שהוא יותר מכדי שהדעת טועה אמרינן דזבין לזה ומכ"ש באיסורי הנאה די"ל שיש לו בע"ח עכו"ם שיתפסם בחובו והוא יופטר מליתן ממון אחר כמש"ל. והרשב"א כתב בסוכה דף ל"ו דאיסור הנאה חשיב שלו ועיין מש"ל דיש לו תועלת כל זמן שעומד אצלו במה שהוא שלו ולזה י"ל דלהכי זבין כשידע שהוא איסור הנאה ולקחו במעות כנלענ"ד. ובספר המקנה כתב הטעם דאפילו למ"ד המעות פקדון מ"מ הא דאמר בש״ס והא דלא אמר לפקדון סבר לה מקבל מנאי ע"ש וכיון דלהטעותו בא ע"כ סובר וקיבל שהמוכר יכול להוציא ולהוציאם נתנו לידו כשנתנו ע"ד מקח והרי הוציא המעות ברשות כשקידש והוא פשוט ונכון:

סימן כט

סעיף א

על מנת שתחזור לי אינה מקודשת. הנה התוס' והרא"ש כתבו הטעם שהוא גזירת חליפין וכן משמע בקידושין דף ו'. אמנם בהרמב"ם כתב הטעם וז"ל שאם החזירתה הרי לא נהנית ולכאורה אין לו הבנה שאם התנאי הי' לזון הרי נהנית בשימוש שנשתמשה בהכלי עד הזמן ונראה כוונתו אינה נהנית כלומר שאינה נהנית בכולה ודמי לחליפין שקונה כולו ומחזיר כולו ופי' התוס' ופי' הרמב"ם א' הוא ואם נתן לה ואמר ע"מ שתחזיר לאבי או לבני מסופק בספר המקנה הואיל ולא דמי לחליפין דבחליפין הדר למרי' קמא. ולפענ"ד נראה דאין כאן ספק דעיקר הקפידה הוא הואיל ויוציא מרשותו א"כ דמי לחליפין דהא כשהעדים מקנין בסודר שלהם מקנין מקודם לקונה דזכין לאדם שלא בפניו ומקנין אותו בשביל הקונה להמקנה כמבואר בב"י בסי' קצ"ה בשם תשובת הרמב"ן ע"ש ובודאי כשבעל הסודר מקנה הסודר להמקנה אומדנא דמוכח הוא שמקנה אותו להמקנה בשליחות הקונה ע"מ שיחזור לבעל הסודר וגם א"צ לראיה כי כן מסתבר דכשמקנה לאשה ע"מ שיצא אח"כ מרשותה לאחר גם כן לא הוי קידושין:

שם כדי לקדשה בה תוך למ"ד. כתב בס' המקנה דאם נתנה לו הטבעת במתנה על מנת שיחזור ויקדשנה בה דאינה מקודשת ע"ש. ולפענ"ד נראה בפשיטות דמקודשת דדמי לאומר הנני נותן לך חפץ זה במתנה ע"מ שתקנה ממני איזה חפץ אחר בחפץ זה שנתתי לך במתנה דודאי מהני כמו בגט שהאשה נותנת לבעל הנייר במתנה שיכתוב עליו הגט ויחזור ויתן לה ויהי' שלה שהאשה יודעת לאקנוי' בכה"ג כמבואר בגיטין ד"כ ע"ב ע"ש:

בהג"ה י"א דאם נתן לה במתנה ע"מ להחזיר ואמר לה בהנאה זו הוי קידושין ונראה דאפילו לא הי' החפץ שלו רק שנתנו לו גם כן במתנה ע"מ להחזיר אפ"ה הוי קידושין אפילו לא נתנו לו רשות בפירוש להשאיל דסתם מתנה ע"מ להחזיר יש לו רשות ליתן לאחרים ועיין בתוס' סוכה דף מ"א. אמנם שאר התנאים שכתב הרא"ש בודאי צריך דצריך שיתן המתנה סתם שיחזרהו דאז יכול להחזיר אימת שירצו כמבואר בח"מ סי' רמ"א דאם אמר ע"מ שתחזירהו מיד אין כאן קידושין דצריך שיהי' השימוש ש"פ דאם אין השימוש ש"פ במאי מקדשה. והנה בס' המקנה כתב דאם אמר בשכר הקישוט דאינה מקודשת דבשכירות כלים שייך ג"כ ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף והוי כמלוה ע"ש ודו"ק. ודין זה הוא אמת ונכון דבשכר שימוש משמעות לשונו הוא בהשכר שיגיע לו לשלם אחר שתשמש ובשכר זה שתתחייב לו תהא מקודשת והשכר הוא מלוה. אמנם מה שהצריך בס' המקנה שיאמר לה בהאי הנאה מה שהיתה צריכה לפייס לאחד וליתן לו פרוטה שיבקש ממנו שיתן לו תכשיט זה להתקשט בו זמן מה:

ולפענ"ד נראה דכשאמר לה בהנאת קישוט גם כן מקודשת דהשיטה מקובצת פרק האומנין כ' הביאותיו בספרי נה"מ דכשמשכיר לו חמור חשיב כמחייב עצמו להשכיר לו החמור ובאומר לו חמור סתם שיעבד כל נכסיו ליתן לו חמור ובאומר חמור זה שיעבד לו חמור זה אפי' הנבילה לקנות לו חמור אחר וכיון דקונה החפץ שיהי' למשועבד לשמש בו הרי נקנה לה במשיכה זו מהמקדש שיהי' החפץ משועבד לו לשמש בו ואין יכול לחזור בו נתינת כסף ממש הוא ול"ד לפועל שאין לה קנין בהפועל והתשלומין שחייב הפועל לשלם לפעמים כשחוזר בו כגון בדבר האבד הוא מצד גרמת היזק וכיון שאין בו קנין לא חשיב נתינת כסף בשעת קידושין ואין לה שום קנין בו וגם הפועל א"י לתבוע השכר עד שגומר דאימר יחזיר בו ותצטרך ליתן למי שיגמור הפעולה כל השכירות וכשגומר כבר נעשה עליה מלוה למפרע אבל כאן שקונה את החפץ שיהי' משועבד לשמש בו במשיכה זו חשיב כנותן במתנה חפץ לפירות על זמן מה דודאי נתינת כסף גמור ומתקדשת בו:

סעיף ב

ואקדש לך ונתן לו ואמר לה. עיין ח"מ וב"ש שחולקין על הב"ח דס"ל דאמירה צ"ל תכ"ד של הנתינה וס"ל דמהני האמירה אפילו אחר זמן רב אחר הנתינה. והנה בס' המקנה הקשה מסי' כ"ז סעיף ג' דבמקום דלא הוי קידושין צריך לחזור וליטול הימנה ומבואר בסי' קמ"ז דכל היכא דהוי חשש גט א"צ לחזור וליטלו אבל היכא דאיכא חשש גט צריך ליטול וכיון דבנתן הוא ואמרה היא הוי חשש קידושין אין מועיל האמירה ע"ש. ולפענ"ד נראה דאין כאן קושיא דבשלמא בגט דכל היכא דהוי חשש גט קאתי לפוסלה מן הכהונה אפי' מדאורייתא א"נ אפילו קנין דרבנן כיון שיש לה בנייר הגט קנין והוא שלה שוב א"א לגרשה שוב לדברים שיאסר' עליהם בגט זה משא"כ בספק קידושין איכא ממ"נ דאם הקידושין ראשונים סגי בזה ואם לא הי' קידושין כלל המעות הוא שלו לגמרי ומהני אמירתו כמו בפקדון. ומה שכתב עוד הואיל והמעות תחילה לשם קידושין ניתנו לכך אפי' נתאכלו המעות לא הוי מלוה כמו במקדש לאחרים וכמו התקדשי לי באלו דאפי' אוכלת ראשונה קודם גמר הנתינה מקודשת כמבואר בסי' ל"א ואף שהאמירה הי' קודם גמר הנתינה אם כן ה״ה היכא שהנתינה הי' קודם האמירה ע"ש:

ולפענ"ד נראה שאף שא"צ תכ"ד מ"מ בעינן שיהיה עסוקין באותו ענין וכן כשאמר התקדשי באלו נלענ"ד דאם אכלה הראשונות שלא הי' בהן ש"פ ואחר שנה באתה ונטלה האחרונה להשלים הש״פ ולא דיברו כלום משום קידושין דאינה מקודשת דכבר נעשו הראשונות מלוה או גזל וגם בשעה שנגמרו הקידושין לא דיברו כלל מעסקי קידושין ומה"ת לא ניחוש שמא חזרו מהקידושין בזמן רב דאחר שאין עסוקין באותו ענין שוב אין חילוק בין זמן מרובה ובין זמן קצר דאין שיעור לדבר ומכ"ש הכא דנתן הוא ואמרה היא דהוי ספק קידושין ול"ד לאחר למ"ד דשם כתב הר"ן הטעם משום דמחויבת להחזיר הקידושין והכא כיון דקידושי ספק הי' בשעה שנתן הוא ואמרה היא וקיי"ל בסי' נ' דקידושי ספק לא הדרי קידושין וא"כ בשעת גמר קידושין אין לו במה לקדש. לכן נראה ברור לפענ"ד שהאמירה והנתינה צריכה להיות בעסוקין באותו ענין:

שם אבל אם הרויח זמן מלוה על פה. עיין ח"מ וב"ש שהקשו הא מ"מ ההנאה של פיוס ש"פ הוא לה ואמאי לא תהי' מקודשת בהנאה זו ע"ש. ולפענ"ד נראה דלא קשה כלל דהא באמירה תן לפלוני אפילו אמרה רק תן פרוטה לפ' ואקדש לך מקודשת מדין ערב וגם א"צ לומר בהנאת פיוס נתינת הפרוטה דקבלת הפרוטה שקיבל פלוני חשוב ממש כאלו קיבלה האשה בעצמה ממש כמו בערב משא"כ בהרוחת זמן צ"ל ה"א מקודשת לי בהנאת הרוחת הזמן היינו מה שצריך ליתן פרוטה לפייס לפלוני שירויח הזמן וגם צריך שיהי' ההלואה סך גדול כ"כ שיהי' עולה סך השליחות לפייס שירויח זמן ש"פ. אבל אם ההלואה בעצמה הוא רק פרוטה ודאי דהשליחות של פיוס הוא פחות מפרוטה ואינה מקודשת והוכחת הרשב"א מערב שלא בשעת מ"מ רק דלא דלא חשיב כאלו קיבלה גוף ההלואה ויהיה סגי בפרוטה דהא החיוב חל עלי' אם לא תרצה להתקדש בו קמ"ל כיון דהוי שלא בשעת מ"מ אין חל עלי' שיעבוד וחיוב כלל ולכך אינה מקודשת ובאמת כשאמר הרי את מקודשה לי בהנאת פיוס הרוחת זמן ויש בה הנאת הפיוס ש"פ ודאי מקודשת להנך דעות דמהני מחילת מלוה כן נראה לענ"ד ברור

סעיף ג

תן דינר לפלוני ואתקדש אני לו כו' בהנאת מתנה שקבלתי ברצונך כו' עיין ח"מ וב"ש שכתבו דאף דאם היא עצמה נתנה לבעל לא חשיב הקבלה לו מינה רק באדם חשוב מ"מ הכא שלא חסרה ממון שהאחר נותן המעות בשבילה אפילו אינו אדם חשוב חשיב הנאה עיי"ש. ודבריהם תמוהין דודאי באדם שאינו חשוב לא חשיב הקבלה לנתינה דאדרבא הוא מרויח בקבלתו רק כוונתו דהנאה שלה הוא במה שפ' מחסר עצמו ממון ע"פ צוויה שאמרה תן מנה לפלו' ונתן ע"פ חשיב אצלה הנאה כאלו קיבלה היא עצמה הממון שנתן לפ' ומדין ערב נלמד זה. וכן אפשר ליישב דברי הרמב"ם על כוונה זו בהנאה זו שקבלתי ברצונך היינו הנאה שבאה לך מהנותן שנתן ברצונך שבא לך ע"י קבלתי ממנו שאם לא הייתי מקבל לא הי' לך הנאה זו מהנותן וזה מוכח מדברי הש"ס שאמרו על דין זה מקודשת מדין שניהם מדין ערב ומדין ע"כ אלמא דבעינן לזה ג"כ דין ערב וכ"כ בספר המקנה:

סימן ל

סעיף א

א"צ שיתן הקידושין לידה. עיין ב"ש ס"ק א' ואם אמר עלי קידושך מע"ג קרקע הוי ס"ק ועיין תשובות מהרי"ל סימן ע"ח דלכאורה מוכח מדבריו דאפילו בקידושי כסף לא מהני עלי מע"ג קרקע עיי"ש שכתב דלא דמי לאדבר עליך לשלטון דהתם הוא המהנה אותה. ולכאור' דבריו אינם מובנים דהרי באומר לה טלי קידושך מע"ג קרקע ג"כ מהנה אותה שיש לה רשות ליטול הקידושין ולזכות בהן. אמנם כד דייקת בדברינו תראה דה"ק דאם אמר לה טלי קידושך מע"ג קרקע ונטלה מיד בודאי מקודשת דהא נהנית בדיבורו שאמר טלי דיכולה לזכות בהן ובהאי הנאה מקניא נפשה אכן אם הוא אמר לה הרי את מקודשת במה שתטלו הקידושין מע"ג קרקע ולא נטלה מיד רק לאחר שעה א"כ אינה מקודשת דבמאי מיקדשא אי בהנאת דיבורו שאמר לה טלי הלא לא היתה הנאתה תיכף ועיין בב"ח ובט"ז שם ובח"מ סי' כ"ט ס"ק ד' דבעינן שיהא ההנאה תוך כ"ד לקידושין ולכ"ע עסוקין באותו ענין בעי ואי במאי שהיא נוטלת הקידושין מע"ג קרקע ונהנית בזה הא זה הוי טלי קידושך מע"ג קרקע והוא לא נתן כעת כלום. ולפ"ז לא קשה עליו ממע"ש דאם מקדש אותה במע"ש מקודשת והא לא נתן לה כלום. אמנם לפי מ"ש ניחא דהא מקדש אותה במאי שהיא נהנית בדיבורו שמצו' להלו' ליתן לה והוא זוכה מיד:

ונראה לומר דגם הרב רמ"א אומר כן והא דכתב בסי' כ"ח סעיף ה' אשה שחטפה מעות מאיש אחד והוא ביקש ממנה שתחזיר לו ולא רצתה ואמר לה הרי את מקודשת לי בהן ושתקה והחזיקה המעות לא הוי קידושין דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות משמע דאם אמרה הן ה"ז מקודשת ולכאורה קשה הא הוי כטלי קידושיך מע"ג קרקע דהא מעצמה חטפה אלא ודאי כיון דנהנית מדיבורו שאמר הרי את מקודשת בהן דיכולה להחזיק המעות לעצמה ונהנית מיד תכ"ד אם אמרה הן בודאי מקודשת ולפי"ז ניחא הא דכתב הר"ן ריש קידושין דהאשה נקנית במחובר לקרקע והא סתם מחובר הוי כאומר טלי דמסתמא מיירי בקנין חזקה. ולפי הנ"ל ניחא דמיירי שתיכף כשאומר לה נך חזק וקני מיד מחזקת בקרקע תכ"ד ובודאי מקודשת דהא הוא המהנה אותה בדיבורו לך חזק וקני:

והנה המהרי"ל שם הוכיח מדכתב הרא"ש דאפילו נתרצה הבן אח"כ לא מהני אפילו המעות עדיין בעין גבי הנהו בי' תרי דשתי שיכרא והרא"ש בודאי מיירי אפילו באומר לה הב' אח"כ הרי את מקודשת לי א"כ קשה אמאי אינה מקודשת ונראה כיון דאביו אמר הילך מנה והרי את מקודשת לבני בודאי כוונתו אפי' אם לא ירצה הבן לקדש אותה יהא המנה שלה אם תרצה היא להתקדש לו כמו שכתב הר"ן לענין אם מקדש אשה לאחר ל' יום דדעתו אם יחזור הבעל והא המנה שלה ואם היא תחזור בה תתחייב להחזיר הקידושין עיי"ש ולפי"ז שפיר דאינה מקודשת דהא לא נהנית כלל בדיבורו שאמר לה הרי את מקודשת דהא בלא"ה המעות שלה ואי משום שנהנית במאי דאמר לה הרי את מקודשת ולא חזרה א"כ הוי כטלי קידושיך מע"ג קרקע ולכך אפילו נתרצה הבן אח"כ ואמר לה הרי את מקודשת אינו כלום וא"כ שפיר מוכיח מהרי"ל דטלי קידושיך מע"ג קרקע לא מהני דאל"ה אמאי לא מהני בנתרצה הבן אח"כ. ומ"ש לעיל סי' כ"ט דאם אומר הילך מנה ותקדש לפלוני ואותו פלוני אומר הרי את מקודשת לי מיירי שמיד שנותן האחר המנה אומר לה הבעל הרי את מקודשת לי ומקודשת מדין עבד כנעני ואפילו לא קידש אותה מיד אם אותו פלוני אומר לה בפירוש שאם לא ירצה הלז לקדשה תחזור לו המנה הרי נהנית במאי שאומר לה הרי את מקודשת לי שלא תצטרך להחזיר ומקודשת אפי' בכמה ימים (מיהו דברי מהרי"ל שם תמוהין לי דהאיך מוכיח מדברי הרא"ש הא הרא"ש ס"ל דאם נתרצה האב מקודשת למפרע וא"כ איירי שנתאכלו המעות ולא מוכח כלום ע"ש במהרי"ל ודו"ק) ומאי דקשיא לי' למהרי"ל מפקדון היינו מהא דאיתא קידושין דף מ"ז האומר לאשה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב או שנאבד אם נשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת ומדקתני והלכה ומצאתו משמע שבשעת קידושין לא הי' הפקדון בידה וא"כ לא זכתה מיד בפקדון כמ"ש הטו"ז בסי' קפ"ט בשם הרשב"ם דמקום הפקדון שהחפץ מונח שם ברשות הנפקד הוא רשות המפקיד וא"כ לא זכתה בהחפץ עד שנטלתה בידה לאחר שבאתה לביתה וא"כ במאי שאמר לה הרי את מקודשת אף שנהנית מדיבורו מ"מ לא הי' תיכף ההנאה עד לאחר שבאת לביתה וזכתה בפקדון וא"כ הוי כטלי קידושך מע"ג קרקע דלא מהני ותירץ כיון דמתחלה נתן הוא בידה לפקדון לא הוי טלי קי ושך מע"ג קרקע (ועיין בספרי נה"מ סימן קפ"ט הבחתי שם דברי המהרי"ט נגד זה ודו"ק):

ומ"ש עוד המהרי"ל וז"ל דאל"כ מי שיש לו מעות במקום אחר שהאשה שם וכתב לה שתטול הקידושין ותהא מקודשת בהן כו' וא"כ למה לי הא דרבי רחמנא שליחות לקידושין הא איתא לקמן סי' קמ"א דאם שולח כתב ע"י עכו"ם וממנה ישראל בכתבו להיות שלוחו ליתן גט לאשתו דמהני דעכו"ם מעשה קוף בעלמא הוא דעביד וא"כ אי נימא דעלי קידושך מע"ג קרקע מהני למה לי הא דשליח של אדם כמותו אפילו לא יהא השליח כמותו כיון דאמר לה האיש שהבעל צוה לאמר לה הרי את מקודשת וכן אמר בביתו או שכתב כן לה הרי את מקודשת לי במה שתטול הקידושין תתקדש דהא לא יהא השליח אלא כקוף בעלמא שהביא לה אמירת אמירת או כתיבת הבעל והיא נהנית במה שנטלה המעות ולענין נאמנות השליח בלא"ה לא מהני הריביי לשליחות וצריך עדים שעשאו שליח אלא ודאי בעינן נתינת המעות מיד הבעל ליד האשה או ההנאה תהי' מן הבעל לאשה תכ"ד דאז הוא המהנה אותה ולכך בעינן ריבוי לשליחות ואז הוי נתינת או אמירת השליח כמותו דאל"כ הוי טלי קידושיך מע"ג קרקע אלמא כל היכא דנתהנה באמירתו ולא זכתה מיד רק לאחר מכן אינה מקודשת דהוי עלי קידושיך מע"ג קרקע. כללא דמילתא דבעינן שיהא סמיך לדיבורו תיכף ההנאה מצידו כמו גבי גט ערק לה חרצי אבל אם ההנאה בא לאחר אמירתו הרי את מקודשת במאי שהוא כה בהמעות קידושין לא מהני דהוי טלי ואם הוא נתן לידה מקורם אף שההנאה לא בא סמוך לדיבורו רק במאי שהיא זכתה במעות קידושין כגון פקדון מ"מ מקודשת דלא הוי כטלי קידושיך מע"ג קרקע מאחר דהוא נתן לידה מקודם:

שם לתוך חצרו. עיין ב״ש ס"ק ג' שהקשה הא הרמ"א בח"מ סימן ר' פסק דאפי' בשמירת הנותן חשיב כשמירת המקבל א"כ בשמירת המקדש סגי כו' ע"ש. והנה לפי מ״ש בספרי נה"מ שם דהא הכ' הרמ"א דמהני שמירת הנותן היינו דוקא בחצר המשתמרת רק שאינו משתמרת למקני' מפני שהפירות מעורבין עם פירות המוכר בחצר המוכר המושכר למקבל אזי מהני שמירת הנותן אבל בחצר שאינו משתמרת כלל לא מהני שמירת הנותן כיון שהמקבל אינו עומד בצידו עיי"ש לא קשה כלל על הרמ"א:

סעיף ב

השאיל לו הבעל. עיין תוס' ב"ב דף פ״ו בד"ה כגון שהיה בעלה דלענין שיהי' המקום של בעלה נקנה לה שתהי' המקום קונה לה צריך קנין חזקה כדאמרינן בגיטין דף ע"ז תיזיל ותיחוד ותפתח ודוקא כשמשאיל לה המקום להניח שמה כלי שלה ותקנה בכלי שלה את החפץ לא ע"י החצר סגי בשאלה בלא קנין אבל לקנות המקום שיהי' שלה לקנות ע״י המקום עצמו את החפץ שמונח בו בעי קנין חזקה ועיין בספרי נה"מ סי' ר' ע"ש היטב:

סעיף ג

היתה עומדות ברשות של שניהם ע"ש בב"ש ס"ק ד' וז"ל ולתוס' אינו מקודשת כלל עכ"ל. ועיין תוספו' קידושין דף ח' בד"ה הי' סלע שלה מקודשת שהקשו לפרש"י שפירש מטעם חצר דא"כ מאי בעי סלע של שניהם מאי הא בב"ב דף פ"ה מבואר דחצר השותפין אין קונין זה מזה. ולפענ"ד נראה ליישב פירש"י דהנה כאן לכאורה קשה הסלע הזה באיזה רשות הי' מונח דהא ודאי בתלוש איירי דאי במחובר ה"ל למימר חצר. אי ברשות הבעל או בחצר שאינו של שניהם א"כ קשה מדוע בסלע שלה מקודשת הא כליו של ליקח ברשות מוכר או בר"ה לא קנה ואי בסימטא או ברשות של שניהם א"כ הוי הסלע של שניהם כמו חצר של שותפין ואין קונין זה מזה וא"כ מאי קמבעי לי' סלע של שניהם מאי הא בודאי אינה מקודשת כקושיית התוס' כאן אע"כ מיירי כאן דהחצר הי' שלה רק שהסלע הי' קונה להמוכר כמו ללוקח א"כ מה"ת יהי' החצר קונה ללוקח יותר מלמוכר ולפ"ז י"ל בכלי של שותפים המונח בחצר הלוקח דיקנה להלוקח דהלוקח יש לו בה יותר מן המוכר דהמוכר אף שכל הכלי יהי' שלו לא תוכל הכלי לקנות לו דבר מן הלוקח דאז הו"ל כליו של לוקח ברשות מוכר משא"כ הלוקח אם תהי' כל הכלי שלו בודאי תקנה לו דהוי לי' כליו של לוקח ברשות לוקח וא"כ אף שהכלי הוא של שניהם קא מבעי' לי' אם הוא מונח בחצר שלה שיהא הכלי קונה לה ומכ"ש לפי מה שנשאר בתיקו אי כליו של לוקח ברשות מוכר קונה וא"כ אי אמרינן דקונה א"כ אם הי' הכלי של המוכר אף שהוא מונח בחצר לוקח הי' יכול לקנות בו מן הלוקח וכיון דכעת הכלי של השותפין א"כ אף שהוא מונח בחצר הלוקח יד שניהם שווין בו ואין קונין זה מזו או דילמא כלים של לוקח ברשות מוכר לא קנה וא"כ יש לו ללוקח כח יותר מן המוכר שהכלי מונח ברשות שלו ושפיר קמבעי' לי' סלע של שניהם המונח בחצר האשה מאי בסלע דידה פשיטא לי' דמקודשת:

תוכן העניינים

קהלת יעקב (ליסא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה