קהלת יעקב (ליסא)· רבי יעקב לורברבוים מליסא
חידושי אבן העזר
הלכות פריה ורביה
סימן ב
סעיף ג
אבל אשה הבאה להנשא. עיין ב"ש ס"ק ט' שהקשה כיון דאיכא עדות גמור שנתערב בה ממזר וכו'. ותי' כיון דמן התורה כשר ספק ממזר וכיון דאשה אינה צריכה בדיקה משום חללה לא החמירו חז"ל לבדוק משום ספק ממזר ע"ש. ונראה לפע"ד דא"א לומר בכוונתו שהאשה יכולה לישא ממשפחה זו בלי שום בדיקה דהא בכתובות דף י"ד מקשה הש"ס מראוה מדברת על אלמנות עיסה אלמא דדמי להדדי ומה שאסור משום מעלת יוחסין במדברת ומעוברת אסור ג"כ באלמנת עיסה כל היכא דלא שייך החילוק שחילקו בש"ס שם בין מדברת לאלמנות עיסה. ובמדברת ודאי כמו שאסור האיש לישא בת של המדברת כן אסור בת ישראל לישא בן המדברת. דהא אסרו לשתוקי לישא בת ישראל וא"כ מה"ת יהי' בן עיסה מותר לישא בת ישראל ולא חילקו בש"ס בין מדברת לאלמנות עיסה לר' יהושע רק משום דבעיסה איכא ס״ס ולר"ג בעינן ברי וכיון דאיירי הכא בנתערב ודאי ממזר ליכא ס"ס וגם ליכא טענת ברי ודאי דלא גרע ממדברת שאסורה עכ"פ לכתחילה אפי' ברוב כשרים ולא חילקו בין שתוקי לשתוקית ואפי' באזיל הוא לגבה דהוי רוב גמור ומכ"ש באלמנות עיסה דהדרא לקביעותי' כשנושא איש מהעיסה וליכא רוב גמור וליכא ברי והוא ספק אחד וליכא ס"ס וכיון דבכה"ג במדברת שנתחזק בעיר ממזר אחד אסור הולד הפירש מהספק כמבואר בסי' ו' סעיף י"ח ולא חילקו בין איש לאשה מכ"ש לישא מגוף התערובות דאתחזק איסור וליכא ברי וליכא ס"ס ודאי דאסור. ועוד דהא בת שתלד ממנו אסור לישא אותה דהא בת עיסה היא וא"כ אתה מרבה ממזרים בישראל לכן העיקר עם הח"מ דרק לענין בדיקות דורות דלא קתני בדיקות דורות רק בבא לישא אשה שהוא ספק ג"כ נגד כהונה עשו מעלות בדיקות הרבה אמהות משא"כ באשה הבאה להנשא א"צ בדיקות דורות דאם אומר ברי ג"כ מהני ומותרת לישא אותו וכן בת משפחה זו אינה צריכה בדיקה לדיעה זו רק לכהן אם בא לישא אותה שיש ג"כ חשש חלל אבל ישראל הבא לישא אותה ג"כ א"צ בדיקה וסגי בברי שבידה. והא דמהני ברי בזה יבואר אי"ה בסמוך:
סעיף ד
דוקא משפחה שנתערב בה. עיין ב"ש ס"ק י"ב שתי' על קושיית הח"מ דהא בלא"ה כיון שנתערב בה צריך בדיקה וכתב וז"ל י"ל ר"י כתב כן על אלמנות עיסה דמכשיר ר"י דמ"מ בשתיקה פסול ונ"מ כשנתערב בה ספק ממזר דמותר לישראל לישא ממשפחה זו וכמ"ש לקמן מ"מ אם שתקה מחזיקין אותה בממזרת וכן נ"מ בספק חלל לענין דאפי' ניסת תצא בשותקות ע"ש. והנה בהמחבר ורמ"א א״א לישב זה דהא כתבו זה בנתערב ודאי פסול דבלא"ה אפי' ניסת תצא ואפי' בממזר. ולפענ"ד נראה פשוט דהנה התו' בכתובות דף י"ד בד"ה תנו רבנן כתבו וז"ל וגריס איזהו עיסה ולענין בת קתני וקאי אהא דקתני בשלהי עדיות העיסה נאמנות לטהר ולטמא לרחק ולקרב וה"פ נאמנות לטהר את עצמה בצווחה או בשתיקה למר כדאית לי' וכו' אלמא דבצווחה מהני לטהר בת עיסה דברי מהני לטהר' ודמי ג"כ למדברת דבמדברת מהני ברי ברוב כשרים והכא ג"כ איכא ברי וברוב כשרים ואף דהרמב"ם ס"ל אף בברי צריך תרי רובא לכתחלה היינו דוקא לכהן וכ"ה בסי' ו' סעיף י"ח בהדיא שכתב ה"ז לא תנשא לכתחילה לכהן אלמא דלענין חשש ממזר לישראל ברוב אחד סגי. ולפ"ז א"ש הכא בפשיטות שכוונתו דבשותק אסור בנתערב ולאפוקי ממאן דמכשיר בשתיק ממזר וג"כ למעט במי שצווח מהמשפחה שנתערב בה מותרת דבת עיסה מתרת עצמה בצווחה כדקתני עיסה נאמנות לקרב וכו' והיינו בצווחה כמ"ש התוס' ומשמע לי' דאפי' נתערב ודאי חלל נאמנות לטהר עצמה בצווחה דהא הת"ק אמר איזהו עיסה כל שאין בה לא שתק ממזרת וכו' ומשמע לי' אפילו ודאי כמ"ש התו' שם ותו רשב"א אומר דחלל כשר היינו ודאי חלל ע"ש. א"כ ה"נ כשאמר שאין בה שתיק ממזר כשר היינו אפילו ודאי ממזר כיון דאיכא ברי ורוב כשרים מהני נגד ישראל ונראה דאפי' בשותק מ"מ בדיקה מהני דיכול לומר אמתלא על שתיקתו ולא שווי' אנפשי' ח"ד בשתיקתו:
סעיף ה
אסורה לכהן לכתחלה. עיין ב"ש ס"ק י"ג שפילפל אי מהני ברי. ולפמש"ל דאפי' בת עיסה מטהר עצמה בצווחה דהיינו בטענ' ברי אף דלית לה חזקת כשרות מכ"ש באלמנות עיסה. ועוד דהא ס"ס עדיף מרוב כמו שהוכיח הרשב"א וכיון דתרי רובא מהני בברי לכולי עלמא מכ"ש כשיש רוב וס"ס:
שם אבל בתה. עיין ב"ש ס"ק י"ד שכ' וז"ל דכאן מהני ס"ס אף דס"ס כזה בעלמא לא מהני הכא מהני ע"ש. והטעם נראה דהא בנזיר דף י"ב גבי אמר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת שליח כתבו התוס' דהא דאסור בכל הנשים דהוא רק מטעם קנס דמדאוריי' ברובא בטיל כיון שאין האיסור קבוע במקומו והכא לא שייך לקנוס הבת רק משום מעלת יוחסין אסורה ולכך אף בס"ס כזו מועיל. והנה הבית מאיר כתב דס"ס גמור הוא דדמי ליש בחצר שני תרנגולים ואחד ספק טרפה והטילה ביצה דמותרת מטעם ס"ס ע"ש. ולפענ"ד נראה דשם ע"כ אינו מותר רק בשלא ראינו איזה תרנגולת הטילה אבל כשרואין הביצה מאיזה תרנגולת הוא אין שום סברא כלל לומר שהתרנגולת היא טרפה ואסורה באכילה והביצה שיודע שממנה היא מותרת ואין סברא כלל לומר שפרה או תרנגולת שנתערב חד בחד שהן אסורים באכילה שיהי' מותר לחלוב מהפרה ולאכול החלב או לאכול הביצה מהתרנגולת והא ודאי ליתא. וכן כתבתי בספרי ח"ד בדיני ס"ס ע"ש:
שם ויש מקילין. עיין ב"ש ס"ק ט"ו שכתב דהיינו מ"ש התוס' בדף י"ד דגרס ר"ת איזהו עיסה וקאי על הבת עכ"ל. והוא תמוה מאד בעיני דמה בכך שגורס איזהו עיסה הא כתבו דזהו לא קאי על העדות של רבי יהושע דאלמנות עיסה רק על המשנה דעדיות דתנא העיסה נאמנות וא"כ י"ל דמתני' וברייתא לענין אם ניסת תצא תני תדע דהא נאמן דמפרש לה בשתיק ע"כ אפילו אם ניסת תצא כמ"ש בס"ק י"ג. ונראה בכוונתו דהתוס' שם בד"ה תנו רבנן כתבו סייעתא מירושלמי לר"ת דקתני איזהו עיסה וכו' אלמא דבכשרות דבת איירי ומפרש מהא דאמר כל שאין בה לא שתיק ממזרת וכו' היינו שאינה שותקת וגם אינה אומרת ברי כעין שכתב הב"ש ס"ק י"ג אפ"ה כשירה ואינה פסולה רק בשותקות משום שתיקה כהודאה אבל כל שאינה שותקות דלא הוי כהודאה ומשום ספיקא לא אסרינן לו בדיעבד כיון דאיכא ס"ס ורוב כשרים:
סימן ד
סעיף כו
אין זה הוולד אלא ספק. עיין ב"ש ס"ק נ"ט שהביא בשם הר"ן שכתב הטעם על מה שנאמן להכשיר ולא להפסיל שהוא משום דד"ת שתוקי כשר עיין שם וע"ז תמה הב"ש דהא להכשירו בממזרת ג"כ אינו אלא מדרבנן עיי"ש. ולפע"ד נראה בכוונת דברי הר"ן דהנה בלא"ה קשה על הר"ן דא"כ למה נאמנות להכשיר עצמה לכהן הא ספק דאורייתא הוא. וגם קשה דהיה לו להר"ן לומר בפשיטות דלהכשיר הולד נאמנות מטעם דחזקת כשרות של האם מסייע להולד משא"כ לומר שהוא ממזר שהחזקת כשרות מנגד. ולזה נראה דהנה הר"ן פלפל שם ג"כ בנאמנות החיה לומר שזה כהן וזה ממזר שאין נאמנות שלה מדאורייתא רק מדרבנן עיי"ש. והנה אם נאמנות מדאורייתא ע"כ צ"ל דהוא מטעם נאמנות של עד אחד דבספק השקול עד אחד נאמן. ולפי"ז נראה דכוונת הר"ן גם כאן לומר שגם נאמנות האם על הולד אינו מדאורייתא שלא נטעה לומר שנאמנות האם מדאורייתא כמו שעלה על דעת הב"ש ס"ק ס'. ועיין משנה למלך פרק ט"ו מה' איסורי ביאה מטעם עד אחד באיסורין ונאמנות אף לפסול ומאן דס"ל בכתובות דף י"ג דמאן דמכשיר בה פוסל בבתה אף דמדאורייתא נאמנות מטעם עד אחד מ"מ פוסל בבתה מטעם מעלות יוחסין דמשום מעלות יוחסין בעינן חזקת כשרות וכיון שכן אם האם אומרת שכשר ה"נ אלו בא עליה ממזר הי' לוקה אף שא"נ לענין יוחסין מ"מ ממזר לוקה עלי' כיון דמדאורייתא הוא כשר דכל איסור שנתחזק בע"א לוקין עליו כמבואר ברמב"ם פט"ז מה' סנהדרין כשאמר ע"א גרושה או זונה אשה זו לוקה עלי' עיי"ש. וכן להיפך כשהיא אומרת ממזר הוא הי' מותר בממזרת ודאי הי' לוקה על הכשירה לזה כתב הר"ן שעיקר נאמנותה להכשיר הוא רק מטעם דבלא"ה שתוקי כשר מדאורייתא רק משום מעלת יוחסין אסורה מדרבנן דליכא חזקה וזהו בברי וחזקה נאמנת מדרבנן דהימנוהו רבנן בדרבנן ובברי שלה לאו מטעם נאמנות ע"א הוא רק הטעם דבדרבנן מהני ברי וחזקה ולזה איכא מ"ד דפסול בבתה דס"ל דלא מהני ברי וחזקה דידה לגבי הבת דכיון דהבת מסופק ואין יכול לטעון ברי אסורה וממילא כשאם אומרת שממזר הוא אינה נאמנות לא מדאורייתא שאין לה דין נאמנות של ע"א וממילא אינה אלא ספק ממזרת ולענין שלא תהא נאמנות האם מדרבנן כמו להכשיר לא הי' הר"ן צריך ליתן טעם כלל דממילא מובן אפילו לבר בי רב דחד יומא דלפסול לא שייך לומר דחזקת האם מהני להבת דאדרבה חזקת האם וחזקת אשה מזנה ובודקת מנגדת רק עיקר כוונת הר"ן הוא שלא נטעה לומר דהאם נאמנות מדאורייתא מטעם ע"א אפילו בדאורייתא בלא חזקה וממילא נאמנות אפילו לפוסלו לזה כתב דרק להאב נתנה תורה נאמנות ולא להאם ונסתלק ג"כ קושית הב"ש ודו"ק. והא דמהני נגד ספק חלל ולא שייך טעם הר"ן נראה משום דהוי תרי חזקות חזקת הגוף וחזקה בודקת מהני אף נגד איסור דאורייתא והר"ן שכ' הטעם משום דספק ממזר כשר משום דכתב דינו לענין ממזר:
סעיף כו
מדאפקרה עיין ח"מ וב"ש שהקשו דברי הרא"ש והרמב"ם שבפרק ח' מה' תרומות פסק שכהן הבא על בת ישראל תאכל בתרומה ולא אמרינן מדאפקרה נפשה ובפ"ג מה' יבום פסק שחולצת ואינה מתייבמת שחוששין מדאפקרה נפשה לזה. ונלענ"ד לתרץ דבתרומה שפסק הרמב"ם שתאכל מיירי באמרה היא דהיא נאמנות מטעם ברי וחזקה וס"ס ג"כ מהני בברי דבשמא פוסל ר"ג אפילו בס"ס ונגד חשש מדאפקרה איכא ס"ס אימר לא נבעלה ואימר לכשר שלא אפקרה נפשה לגבי אחרים ואנן קיי"ל כשמואל דהוי שתוקי דהיינו בדוקי ואם אמרה האם דלא אפקרה נפשה לגבי אחרים נאמנות אבל לענין לפטור את אשתו מן היבום אינה נאמנות דלא עדיף מע"א שאמר שמת אחיו של בעל ורוצה לפוטרה מן היבום שנאמן רק מטעם מילתא דעבידא לגלויי אבל כאן לא הוי לעולם מילתא דעבידי לגלויי דמי מעיד על זה דלא אפקרה נפשה לאחרים. ואי קשיא לפי חילוק זה מאי דייק רבא ממתניתין דילדה תאכל בתרומה שהיא נאמנות לימא דמתניתין איירי באמרה לכך נאמנות. ז"א רק לפי דברי שמואל דהוא סובר דאמה נאמנות אבל רבא דדייק אליבא דרב דהוא סובר דאפילו אמרה ברי ג"כ אינה נאמנות דרק שמואל אמר בדוקי דמהני בדיקת אם שפיר דייק ממתניתין דקתני ילדה תאכל בתרומה ולא שייך לומר דמתניתין איירי באמרה דלא אפקרה הא לרב גם באמרה אינה נאמנות וכן הכא גבי היא אומרת שמפלוני היא נתעברה והפלוני ממזר ג"כ אינה נאמנות מטעם דאין ע"א נאמן למרע חזקה דאשה בודקות ומזנה והולד קיים בחזקת כשרות לכך אינה נאמנות לפסול הולד:
שם וכשר עיין ב"ש ס"ק מ"ג באשה שנתגרשה וילדה דמכשירין הולד משום ס"ס וכו' והיינו אפי' לא נבדקה האם כמבואר בתשובות מהרי"ל אף דר"ג אוסר בשמא אפילו ס"ס גבי בת עיסה כמבואר בסי' ב' סעיף ה' בהג"ה שאפילו נשאת תצא דש"ה דחזקת האם שמעיד שנעשה הזנות אחר הגירושין וחזקה זו הוי כחזקה שמברר את האמת ולכך מועיל גם לבת דקיי"ל דמאן דמכשיר באם מכשיר גם בבת משא"כ באלמנות עיסה שחזקת כשרות של האלמנה איננה מבררת האמת דא"א לומר מחמת החזקה של האם שהאיש הזה אינו חלל דאף אחר הגירושין של כל משפחתו ספק חלל הן וכמ"ש התב"ש ביו"ד סימן נ' לענין בהמה שהלעיטה חילתות עיי"ש. ובספרי ח"ד דשם כתבתי דמ"מ הבהמה כשירה מטעם דלא מרעינן חזקת כשרות בשביל ספק דאף שאין החזקה מברר האמת מ"מ מצינו לפעמים חזקה אף שאין מברר וכעין שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות מפ' בתרא דנזיר וז"ל שחזקת טמא שרגלים לדבר והטעם בזה מה שאמר שחזקת טמא טמא ופי' רגלים לדבר שהענין יצא לדבר שאין לו תכלית כל זמן שנלך אחר האפשריות ואמנם העיקר כשנתקיים איזה ענין שיהי' ננחוהו בחזקתו עד שיבא דבר מבורר שיבטלהו מזאת החזקה וכל דבר שיהי' בו ספק ואפשרות אחר הרי זה לא יסתלק החזקה עכ"ל. הרי דחזקה אינה הוראה ודאית אלא שאכן מניחין אותו בחזקתו עד שיבא דבר מבורר שיבטלהו מזאת החזקה. ולזה אף דהאלמנות עיסה כשירה משום דמניחין אותה על חזקתה שהיתה לה מעיקרא מ"מ הבת דלא הי' לה חזקה דמעיקרא אסורה. והא דמתירין אותו כאן אף לכתחילה ובאלמנות עיסה אף שיש לה חזקת כשרות וס"ס אסורה לכתחילה שאני התם דליכא ס"ס גמור כמו שכתב הב"ש סימן ב' ס"ק ט"ו. אך קשה מההוא ארוס וארוסתו בכתובות דף י"ד דשם איכא ג"כ ס"ס שמא מארוס ושמא מכותי ובעינן בדיקות האם דוקא ואין לומר כיון דהארוס והכותי שניהם אינם פוסלין הוי ס"ס משם אחד דז"א דהא ספק אחד מתיר יותר מחבירו דספק ארוס מתירו לכהן וכן גבי פרוצה ביותר משווה אותה לס"ס וצ"ע כעת:
סעיף כז
והוי בנו ליורשו. עיין ב"ש ס"ק מ"ד שכתב הטעם כיון דהיא אומרת וכו' קשה לי דמה"ת מועיל ברי שלה לענין ממון הא אין היורש יורש אלא בעדות ברורה כמבואר בחו"מ הלכות נחלות וכי משום דנאמנות לענין איסור תהי' נאמנות ג"כ לענין ממון הא מצינו ג"כ באשה שאומרת מת בעלה דנאמנות לענין איסור להנשא לבעל ואינה נאמנות לענין ממון אפילו לענין כתובה למאן דל"ל מדרש כתובה ומ"ש הכא. לכן נראה דהכא מדינא דאורייתא נאמנות דבחולין דף ו' דיליף דאזלינן בתר רובא ממכה אביו ואמו דילמא לאו אביו הוא וכתבו התוס' דהמ"ל מטעם דאוקי האם בחזקת צדקת וכיון דאזלינן בתר חזקת צדקת להחזיקו בבנו אפילו לענין לחייבו מיתה מכ"ש לענין ממון וכיון דלארוס היתר הוא ולכ"ע איסורא אין לך חזקת צדקת גדול מזה ואפילו בלא אמירת האם הוי בנו משום חזקה זו מדאורייתא רק מדרבנן עשהו כשתוקי בלא אמירת האם. והא שכתב הח"מ דאסורה לכתחלה אף דחזקת צדקת חזקה אלימתא הוא לחייב מיתה מ"מ משום מעלת יוחסין החמירו:
סעיף כט
והוא ממזר ודאי. עיין ב"ש ס"ק נ"ב שכתב דלשיטת הטור דהוולד הוא ממזר ודאי קשה למה היא נאמנת להכשיר עכ"ל. והנה קושיא זו לכאורה קשה אף להרמב"ם דס"ל דהוולד הוי ספק ממזר למה נאמנות להכשירו. ואפשר דבזה יש לומר כיון דספק ממזר מותר מן התורה רק מדרבנן אסור ע"כ נאמנת כמ"ש המ"מ הובא בב"ש ס"ק ל"ט אבל להטור קשה ויותר קשה דמי עדיף מפנויה שנתעברה שאין האם נאמנות לכתחלה ולהרמב"ם אפילו בטוענות ברי בעי תרי רובא ואפילו אם נאמר דהוולד כשר דקאמר הוא רק בדיעבד לענין אם ניסת לא תצא מ"מ קשה הא אפילו למאן דס"ל דמאן דמכשיר בה מכשיר בבתה היינו משום דחזקת כשרות דהאם מועיל לבת אבל הכא דליכא כלל חזקת כשרות להאם דהא ע"כ נפסלה מה"ת תהיה נאמנות להכשירו:
סעיף לג
צריכה גט מספק. לכאורה תימה דהא אמרו בש"ס קידושין ד"ת שתוקי ואסופי כשר דרוב כשרים רק משום מעלת יוחסין פסול וא"כ ברוב ישראל מה"ת ישראל גמור הוא ומה"ת לא נצריך גט רק מספק כיון דמדאורייתא הוא ישראל ודאי. לכן נראה דס"ל להרמב"ם כמו שכתב בשיטה מקובצת בשם הרא"ש בבא מציעא דף ו' גבי עשירי ספק וז"ל ואפילו אי אמרינן כל דפריש מרובא פריש עשירי ספק מיקרי אלא שהתורה התירה ספק זה באיסורין כדכתיב אחרי רבים להטות ונהפוך האיסור להיתר, ע"י ביטול ברוב אבל הכא לא נפיק מכלל ספק עשירי. ולפ"ז כיון דההיתר דכל דפריש באיסורין מצד ביטול ברוב. והמשנה למלך פרק ז' מה' מעילה כתב דאף דאיסור נתבטל בהיתר ונתהפך האיסור להיתר מ"מ אם היתר נתערב ברוב איסור לא בטל היתר ברוב להיות גם איסור ללקות עליו נהי דאיסורא איכא אבל מלקות ליכא ע"ש:
ולפ"ז א"ש פסק הרמב"ם דנהי דברוב ישראל היתר הוא מטעם ביטול ברוב מ"מ ההורגו אינו נהרג עליו וכן אינו נהרג עליה הבועל על קידושי' דלחייב עונש לא מהני ביטול ברוב. ולפ"ז צריך לומר ע"כ הא דקאמר בכתובות דף ט״ו בתשעה ישראל ועכו"ם א' ביניהם דדוקא מטעם קבוע הוא פטור ומשמע דאילו פירש פירש אחד והורגו חייב דכל דפריש מרובא פריש והוי ישראל הא לחייב עלי' לא אזלינן בתר, רובא ע"כ צ"ל דהוא סובר כפירוש שני שהביא בש"מ דמיירי שידע שהרג ישראל רק דכשיש רוב ישראל ואילו לא היה דין קבוע מהני לענין איסור הריגה כאילו ישראל שהנכרי כאילו נתבטל והוי ממש כאילו נתכוין לישראל אבל כיון שיש לו דין קבוע כספק דמיא ואין הכוונה שיהרג ישראל דוקא דהוי כספק איסור ופטור ושפיר פסק הרמב"ם ברוב ישראל דאין צריך גט רק מספק שאינה כא"א גמורה לחייב עלי' מיתה:
אבל בהא דפסק ברוב עכו"ם דצריכה גט מספק הוא תמוה באמת כיון דמחזקינין אותו לנכרי גמור להאכילו נבלות מה"ת לא נחזיקו כנכרי לענין קידושין דאפילו אי נימא כל דפריש הוא מצד ביטול ברוב והתורה התירה ספק זה באיסורין מטעם ביטול ברוב א"כ ה"נ לענין איסור קידושין. ואפשר שדעת הרמב"ם כיון שלא אמרו בש"ס הנ"מ ברוב נכרים נכרי גם לענין קידושי אשה אלמא משום חומרא דא"א החמירו אפילו ברוב נכרים אבל ודאי דאם קדשה ישראל אחר שקידש אותה זה צריכה גט משני ודאי. ולפ"ז לשיטה אחרת שהביא שם בש"מ דאפילו אם א"י מי הרג אם לא היה לו דין קבוע היה נהרג עליו מטעם כל דפריש א"כ ה"ה הכא בתינוק מושלך וברה"י ודאי כל דפריש מרובא פריש וההורגו או הבא על קידושי' נהרג עליה כמו התם בט' ישראל ועכו"ם אחד דנהרג על ההורג הפריש מטעם כל דפריש. נמצא דדין זה שהביא הרמב"ם במחלוקת שנויה והמחבר סתם כהרמב"ם:
שם עיין ב"ש ס"ק נ"ד בד"ה כשאר אסופי. עוד כתב הב"ש לתמוה בדעת הרב המגיד שכתב דאחר שנתגייר מותר בישראל משום ס"ס ספק שמא עכו"ם ואת"ל ישראל מ"מ ספק ממזר מותר מדאורייתא ואף שגזרו חז"ל על אסופי במקום דאיכא תרי ספיקא לא גזרו ואסור בממזרת דאיכא למיחש שמא ישראל הוא ואסור בממזרת ד"ת. וע"ז תמה הב"ש (ויש חסרון דברים בדפוס וכצ"ל דהא בש"ס מבואר דאסופי מותר בממזרת מדאוריי' דבקהל ודאי לא יבא אבל בקהל ספק יבא וא"כ כמו שמתירו בבת ישראל כמו כן יש להתירו בממזרת כן הוא כוונת קושיתו) ולפענ"ד נראה דלא קשה כלל דהמגיד לא כתב להתירו בב"י רק ברוב עכו"ם כי ז"ל המגיד שמא מרוב עכו"ם הוא ובזה כתב שפיר דודאי ס"ס גמור הוא דשמא מעכו"ם הוא ואת"ל מישראל אפי' ישראל רוב כשרים מחמת רוב אסופים כשרים הן כמבואר בקידושין דף ע"ג דרוב מחמת רעבון ומפניות והלכו בעליהן למדה"י מועט הוא ואיכא תרי רובא ותרי ספיקא ובזה ודאי מותר אפילו לכתחלה בב"י אבל בממזרת אסורה דהרוב והס"ס מנגדות. ועיין היטב כי קצרתי.
סימן ו
סעיף יז
פנוי שראוהו. עיין ב״ש ס"ק ל"א דאפילו אם לא אמרה לכשר נבעלתי אי איכא תרי רובא מותרת לכהן לכתחלה ומוכיח זה דבמתניתין תנא תנשא לכתחלה ומיירי ג"כ באינה אומרת ברי. לכאורה קשה דמנין לו דמיירי ג"כ באינה טוענות ברי דילמא ס"ל כתירוץ שני של התוס' כתובות דף ט"ו בד"ה כמאן אי כר"ג דבשנויא נמי איירי בברי ובמגו ומניין לו דמיירי ג"כ באינה טוענות. ונראה דמשמע ליה מלשון המשנה דקתני אם רוב העיר משיאין לכהונה דאפילו בדיקה לא בעי מדלא תצא ואל"ה מה טיבו של איש זה וכן כשאין רוב העיר משיאין אפילו אומרת ברי לא מהני מדלא אמר אם אין רו העיר תיבדק ולמה פריך הש"ס דאי לר"ג אפי' ברוב פסולין מכשיר עכ"פ אפי' בבדיקה ומהכא משמע דלא מהני בדיקה ואי ר"י אפילו בר"כ פסול בלא בדיקה ומשני דלעולם ר"י הוא ומ"מ מותרת משום דאיכא תרי רובא ואף דהלכה כר"ג מ"מ לענין תנשא לכתחלה מצריך תרי רובא לחוש אף לדברי ר"י:
עוד כתב הב"ש דאם ידוע שזינתה עם כשר אלא דיש חשש שמא זינתה עם אחר ג"כ כמ"ש בסימן ד' ואיכא חד ר"כ מותרת לכהן משמע דבר"פ פסולה אף דידוע שזינתה עם כשר והא ודאי א"א לומר דבהדיא תנן במשנה דאף לר"י דמחמיר ופוסל מ"מ קאמר עד שתביא ראיה לדברי'. מוכח בהדיא דכשמביאה ראיה שפלוני שנבעלה לו כשר היה אפילו לר"י כשר וכ"כ בספר הפלאה וזה פשוט מאד:
ועוד דהא על ביאה אחרת איכא ס"ס גמור דאימר לא נבעלה ואת"ל נבעלה שמא לכשר נבעלה ואיכא ברי וס"ס ואפילו למאי דאמרינן לעיל באלמנות עיסה דר"ג פוסל אפי' בס"ס הא מפורש שם בגמרא דוקא בטוענות שמא כדקאמר שם בש"ס דף י"ד דר"ג אלים וליה שמא דאפילו בס"ס פסול אבל בברי וס"ס גם ר"ג מודה דכשר אף לכתחלה דהא שם באלמנות עיסה מיירי אף לענין לכתחלה ומ"מ להכי מחמיר ר"ג אפילו בס"ס מטעם דטוענת שמא אבל בטוענת ברי אף ר"ג מודה דאף לכתחלה כשרה ואין לומר דהתם איכא רוב כשרים להכי היה מכשיר בטוענת ברי דז"א כמ"ש בספר הפלאה במקומו:
ולפ"ז נראה אם הבעל מודה שממנו היא נתעברה והוא כהן שיכול לישא אותה אפילו בר"פ דהא הודאת הבעל מהני כדמוכח סימן ד' בסעיף כ"ו שכתב הטעם גבי הודאת בועל שמ"מ הולד ספק מטעם מדאפקרה ושה לגבי זה אלמא דהודאת הבועל מהני אוי כידוע שנבעלה ממנו וכיון דהוא כשר ול"ח לבעילת יותר ע"כ כשירה לכהונה וכן כתב בספר הפלאה בדף נ"ג ובתוספ' ישינים דלא חיישינן להא דאפקרה ודלא כבעל כנסת יחזקאל סימן נ״ו שאוסר מטעם דאמרינן מדאפקרה וכו' ומביא ראיה מהרמב"ם שפסק לענין יבום דחולצות ואינה מתייבמת מטעם דחיישינן מדאפקרה. ז"א ראיה דבשלמא התם לענין יבום דהא רוב פוסקים ס"ל דאפילו ע"א אינו נאמן לפטור מן היבום כמ"ש המחבר בסימן קנ"ו ע"ש ואפילו להרמב"ם דס"ל דנאמן ע"א לפטור מן היבום אינו רק מטעם דהוי מילתא דעבידא לגלוי' אבל כאן לא הוי מילתא דעבידא לגלוי'. דמי מעיד על זה דלא אפקרה נפשה לגבי אחרים ע"כ היא אינה נאמנות לפטור החבירתה מן היבום אבל הכא לענין שיהיה הולד כשירה לכהונה שנאמנת היא לומר דלא אפקרה לגבי אחרים מהטעם שכתבתי בס"ד דהוי ס"ס שמא לא נבעלה ואת"ל נבעלה שמא לכשר נבעלה וגם איכא ברי וחזקה בודקת ומזנה בלי שום חולק דודאי היא נאמנות. וכן מה שמביא ראי' מסי' ד' סעיף כ"ו דשם חיישינן מדאפקרה ע"ש. ז"א ראיה כלל דבשלמא התם מיירי לענין לפסול הולד אינה נאמנות דהיא מנגדות החזקת כשרות וחזקה בודקת ומזנה לכך אינה נאמנת אבל להכשיר הולד דהיא מסייע לחזקת כשרות ולחזקת בודקת ומזנה ואיכא ס"ס בודאי היא נאמנות ואף דלענין לומר מפלוני כשר נבעלתי אינה נאמנות עד דאיכא תרי רובא כשרים מ"מ לענין לומר דלא אפקרה מצינו בפירוש גבי ארוס וארוסתו בסימן ד' סעיף כ"ו דאם היא אמרה דלא אפקרה נפשה לגבי אחרים נאמנות אפילו ברוב פסולים. אמנם בספר הפלאה כתב דאף דלענין להנשא לכהן אחר מהני הודאת הבועל דממנו נתעברה אבל להנשא לכהן עצמו אשר הוא מעיד עליה שממנו נתעברה או בא עליה אינו נאמן כמו גבי שבויה דמעיד בה לא ישאנה דשאני שבויה דבלא הודאת העד הי' הדין אפי' בנשאת תצא ע"כ לא מהני הודאת העד לענין להנשא לו מחמת שנחשד שהעיד בשקר ויהי' כל ימי' באיסור אבל הכא גבי מעוברת אפי' בלא הודאת העד הי' הדין אם נשאת לא תצא דאיכא ברי וחזקה רק חומרא בעלמא לכתחלה לא תנשא לכהן ואז מהני הודאות הבועל. וגדולה מזו מצינו דמהני הודאות הבועל לענין מעוברת חבירו דאמר שממנו נתעברה אף דשם חמירא דאפילו אם נשאת תצא אפ"ה כשהבעל מודה נאמן לישא אותה אף לענין לישא אותה לכתחלה מכ"ש כאן דלא הוי רק חומרא בעלמא לענין לכתחלה דאם הבעל מודה דמהני הודאתו אף להנשא לו אם הוא כהן:
עוד כתב הב"ש דלתירץ ב' של תוספת שכתבו דבעינן תרי רובא ומיגו ש"מ דכשנאנסה וליכא מיגו אסורה לכתחלה אפילו איכא תרי רובא. ולא ידעתי שום הוכחה מדברי התוספת דעיקר קושיית התוספת על קושיית הש"ס דמקשה אי ר"ג אפילו בר"פ נמי מכשיר וכיון שנאנסה וליכא חזקה דבודקות מזנה וגם ליכא מיגו א"כ אף ר"ג מודה דפסול אע"כ כוונת המקשן להעמיד המשנה בלא ראינו שנאנסה דאיכא מיגו וכיון דלא אמר התרצן דלעולם ליכא מיגו מוכח דאפילו באיכא מיגו בעינן תרי רובא ולכך כתבו התוספת דאפילו דאיכא מיגו בעינן תרי רובא וקמ"ל דבעינן תרי רובא אף בברי ומיגו אבל לומר דבליכא מיגו וברי אף בתרי רובא כשרים לא מהני א"א לו' כדמוכח מהא דמתיב רבי ירמיה וליוחסין לא בעינן תרי רובא מהא דתינוק מושלך אלמא דבעינן תרי רובא ע"כ המקשה סובר דהמשנה מיירי אפילו בטוענת שמא דאל"כ מאי קשיא ליה מתינוק מושלך דשם איירי בשמא וליכא מיגו אלא ע"כ אפילו באינה טוענות ברי אם איכא תרי רובא כשרים מהני ונאמנות:
שם כשהיה המקום שנבעלה לו כו. ולפי"ז במעוברת אסורה עד שיתברר עפ"י עדים שראוה אפילו בפעם אחת שנבעלה בקרונות:
שם כגון כותיים עיין מ"ש סעיף שאח"ז:
סעיף יח
אלא כותי לאחד. לכאורה קשה לדעת הטור בסימן ד' בביש ס"ק מ"ג וס"ק נ"ב דבא"א שזינתה לא חיישינן שמא מכותי נתעברה ועכצ"ל הטעם דכל המצוין אצל הנשים ישראלית המה ישראלים. ולפי"ז לדעת הטור בטוענת ברי סגי ברוב אחד א"כ אפילו ברוב כותים לא חשיב רוב פסולים כיון דרוב המצוין אצלה המה כשרים וצ"ע כעת:
נמי שאינה ידוע מי הלך שם וסתמא נמי שאינה ידוע מי הלך למי כו' משמע דאם ידוע שהיא הלכה לבועל הוי קבוע. והנה בספר נודע ביהודה כתב דאם מתה האם הולד נידון כפירש ע"ש באריכות. ולכאורה דבריו דברי טעם הם דדמי לביצה שנמצא בחצר שיש בה תרנגולת טרפות וכשירות דהביצה כשירה דאמרינן בביצה כל דפריש מרובא פריש. אבל באמת לא דמי כלל דהתם גבי ביצה לא נולד גבי מקום הקבוע שום ספק כלל דהתרנגולת שבחצר ידוע איזה כשירה ואיזה טריפה דלא נולד הספק אלא על הביצה שפירשה משא"כ באשה שהלכה להבועל ונבעלה ולא ידעינן אם הבועל הזה הוא כשר או פסול הרי נולד הספק במקום הקביעות דהא הבועל במקום הקביעות הוא והרי נולד הספק על האשה והזרע שבתוכם במקום הקביעות והרי נאסר הספק במקום הקביעות ומה בכך שנפרשה הולד אח"כ כיון שנאסר הספק במקום הקביעות וכן אפילו הספק הוא אם היא הלכה אצלו והוי קבור או אם הלך הבועל אצלה והוי כפירש שק תיכף כשראוה מעוברת הואיל והספק עליו ועל העובר שבתוכה ספק קבוע דהעובר ירך אמו ומה בכך שנפרש העובר מן האשה כיון שכבר נולד הספק בעודה במעי אמה ומה בכך שנפרש הולד אח"כ כיון שכבר נאסר הספק ואפילו האשה היא גרושה מכבר שבלא"ה היא פסולה לכהונה ואין על האשה דין כלל כנגד הכהונה מ"מ יש עליה להיות ספק אם היא אסורה לכהן גם משום זונה דהא לוקין עליה גם משום זונה:
הלכות אישות
סימן יז
סעיף א
עיין ב"ש שכתב וז"ל אם זרק לה גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה הוי ספק מגורשת ולא אמרינן דמוקמינן אותה בחזקת א"א ועיין ביבמות דף ל"א וכו' ע"ש. ולכאורה נראה דהביא ראיה לסתור דהא שם אמרינן דאם נתגרשה ספק גירושין מוקמינן אותה מדאורייתא בחזקת א"א וצרתה מותרת לשוק מדאורייתא. ודוחק לומר דמדרבנן לחומרא לא מוקמינן אחזקתה דהא לא משמע כן מדסיים המחבר דאם נתגרשה בעדים פסולין מדרבנן צריכה גט מן הראשון מדרבנן משמע דברישא גבי ספק קידושין צריכה גט מראשון מדאורייתא. ולכאורה למה לא מוקמינן אחזקתה כמבואר שם. לכן נראה דכל היכא דאתיליד ריעותא לפנינו לא מוקמינן אחזקה כמ"ש התוס' כתובות דף כ"ג ד"ה תרווייהו בפנויה קמסהדי ע"ש. אמנם ביבמות שם אזלינן אחר החזקה כיון דהריעותא הוא בהערוה ולא בדידה כמו דאמרי' בחולין דף ז' סכין אתרעי בהמה לא אתרעי ועיין שם בתוס' מה שתי' במקומה וע"ש בת"ש שכתב שם גבי גבינות דמצטרפין להגבינות חזקת הבהמות ולא הריעותא ע"ש וה"נ אף בגירש אח"כ כנס מצטרפין חזקת א"א דהערוה ולא הריעותא דידה כיון דלא אתיליד ריעותא בגופה. וכמ"ש התוספת יבמות שם וכמו שמצטרפין חזקת הסכין לבהמה ולא הריעותא דסכין ה"נ מצטרפין חזקה דהערוה ולא הריעותא (והא דקיי"ל דלא אמרינן סכין איתרעי בהמה לא איתרעי היינו דמטעם דבהמה בחזקת איסור אמ"ה עומדת עד שיודע לך במה נשחטה כמבואר שם). אמנם אם זרק לה גירושין או קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה לא מוקמינן אותה בחזקה קמייתא כיון דאתיליד ריעותא בגופה וכמ"ש התוספת כתובות והיינו דאמרינן דאם זרק לה גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה מגורשת ואינה מגורשת אף מדאוריי' ולא מקשינן שם דנוקמא אחזקה רק על הברייתא דקתני דלכך אינה מגורשת דצרתה צריכה חליצה ולא אתיליד ריעותא בדידה ושפיר הקשה דנוקמא אותה בחזקה קמייתא ולא הקשה על מתניתין עצמה דקתני מגורשת ואינ' מגורשת דנוקמא אותה על חזקת א"א רק על הברייתא:
סעיף ב
חזקה אין אשה מעיזה. ועמ"ש ח"מ דאפילו אם התחילה וכו'. ועיין בדברי הרב ט"ז שסתר דבריו בטוב מעם וע"ש ופשוט:
שם דאיכא דמסייע לה וכו'. עיין ב"ש שהקשה על הטור שפסק בפשיטות דאם איכא עד אחד המסייע לה מעיזה ומעיזה ובסימן קמ"א הביא מחלוקת בזה ע"ש. אמנם נ"ל דעת הטור דיפה פסק כן דהא דעת הרא"ש והטור דשליח לקבלה אין תורת עד עליו כמבואר בסימן קמ"א סעיף ח' אם כן שפיר פסק הטור שם דא"י להעיז כיון דעד זה פסול הוא והוי כאלו קרוב מסייע לה דבוודאי א"י להעיז. אמנם כאן נ"ל כיון דעד אחד כשר מסייע לה בודאי יכולה להעיז וא"ש:
סעיף ג
אפילו ע"א. ע"ש בשו"ת נודע ביהודה רצה לדון בדבר חדש דעד אחד נאמן בדאורייתא אפילו להורדת נחלה לתוספת כתובה רק בעד פסול או קרוב הוא רק מדרבנן ע"ש. אמנם ז"א דהא בשבועות דף ל"ב איתא שם וז"ל הכל מודים בעד מיתה דפטור כגון דא"ל לדידה ולא אמר לב"ד כלומר דליכא תו נ"מ בהגדתה דהא יכולה לילך לב"ד ולהגיד ע"ש. ולפי דבריו נ"מ לענין תוספת כתובה דע"פ דברי' אינה נוטלת כמ"ש המחברים אבל בעד כשר נוטלת לפי דברי הנ"ב אע"כ ז"א וכדעת רבותינו הקדמונים. גם מה שרצה לדמות קול דקידושין דסי' מ"ו לקול דמורידין קרוב ע"ש גם בתשובה שם סימן ל"ה רצה לומר כן וע"ש. ולדידי דברים אלו אינן מחוורין כלל וענינים שונים הן. וראיה לזה דאי כדבריו נצריך ג"כ כל הדקדוקים המבוארים שם גם כאן למאן דס"ל קול המולה בעיר ובעיר זו ע"ש ושאר דינים המבוארים שם ולדעת הפוסקים דבעינן תרי מתרי כמבואר שם נצריך ג"כ כאן ובודאי אלו היה כן לא הוי שתקו הפוסקים מלכתוב המחלוקת גם גבי מורידין קרוב. א"ו ז"א דכל שנאמנת לענין נישואין מהני נמי לענין מורידין ועוד הא סתמא קאמר ששמעו בו שמת ולא נזכר בש"ס קול ואין להאריך עוד בזה:
ומה שנ"ל בישוב דברי הרמב"ם ז"ל מה שהקשה עליו הנ"ב במ"ש בסוף פי"ג מהלכות גירושין דעד אחד נאמן מדאורייתא שאמר שמת בעל של אשה וסובר טעם של עבידא לגלוי' לא משקר ובפי"ב מהלכות עדות כתב דעדות אשה מדבריהם. עוד הקשו עליו נושאי כליו שכ' הטעם דעד אחד נאמן דעבידי לגלוי' לא משקר א"כ אמאי כתב בעד אחד בקטטה שאמר מת א"נ משום דלא שייך דייקא ומנסבא הא בדלא דייקא ג"כ ע"א נאמן משום מילתא דעבידי לגלויי. ועוד קשה דאם ע"א נאמן לומר שמת בעלה מדאורייתא מחמת מילתא דעבידי לגלויי א"כ אמאי לא יהי' מורידין לנחלה ע"פ. ולכן נ"ל לתרץ דעתו דהנה הריב"ש סימן קפ"ב כ' דאף גבי דאישתמודענא דאחוה דפלניא דנאמן מטעם מילתא כו' דוקא שאמר קודם המעשה דלא הוי נגד חזקה בשעת הגדה אבל בשעת מעשה אי"נ בממון וכן באיסור להוציא מחזקתן. וכן מצינו בח"מ סימן מ"ט דנאמן לכתוב שטר ע"פ הכרת ע"א אפי' אשה וכתב שם הסמ"ע הטעם משום מילתא דע"ל ובודאי אם בא ע"א בשעת הוצאות ממון ואמר שזה האיש שמו יוסף בן שמעון הנכתב בשט"ח א"נ ועוד אפילו אי נימא דמילתא דע"ל מהימן אפילו להוציא מחזקה יש לומר דסובר דהא דבעי יבמות דף צ"ג גבי עד אחד ביבמה אי טעמא דע"א מהימן משום מילתא דע"ל אי משום דאשה דייקא. הפירוש הוא כיון דהכא לאו מילתא דע"ל בודאי הוא כמ"ש הנ"ב דאימר לא יבא הבעל לעולם לכך בעי אי אפי' במילת' דע"ל כי האי מהני אפילו להוציא מחזקת א"א א"ד דלא מהני להוציא מחזקה רק משום דחזק' דדייקא דמרעא לחזקת א"א ולא נשאר רק ספק השקול ולכך נאמן ע"א ואף דבדבר שבערוה אין ע"א נאמן אפילו במקום דליכא חזקת איסור מ"מ כיון דספק השקול הוא מהני אפילו במילתא דע"ל כי האי להיות ע"א נאמן וחזקה דדייקא אחר שהטילו חז"ל עלייהו החומר חזקה דאוריי' הוא דהא מה"ט כ' התוס' כתובות דף כ"ב שפטור מחנק וחטאת ע"ש. נמצא דזה דנאמנות של ע"א הוא דאורייתא ע"י דבריהם בא וכעין שאמרו גיטין דף נ"ה כרת שע"י דבריהם בא וה"נ דכוותי' דקודם שהטילו עליהם חז"ל החומר בסופה לא היה חזקה זו דאשם דייקא ולא היה ע"א נאמן וחששו חז"ל לתקנות עגונות והטילו עליה החומר בסופה ועי"ז נולד חזקה דאשה דייקא ומרעא לחזקת א"א וממילא כאמן ע"א מדאורייתא נמצא שהנאמנות ע"א מדאוריי' ע"י דבריהם בא ולכך תפס הרמב"ם טעמא דע"ל דהוא עיקר המתיר דמטעם דדייקא לחוד דמרעא לחזקת א"א לא הי' נאמן שתהי' מותרת לגמרי ועיקר הנאמנות להתיר לגמרי הוא רק משום מילתא דע"ל ולכך כתב טעם זה שהוא עיקר טעם המתיר דטעמא ההיתר דדייקא נשארת בספק דדייקא שייך אף בגירושין כמ"ש התוס' בב"ב דף ל"ג ועיקר החילוק שבין מיתה דנאמן ע"א ובין גירושין דא"נ הוא משום דבגט לא הוי עבידי לגלויי ולכך תפס טעמא דע״ל. ולכך פסק הרמב"ם בקטטה דא"נ אף דע"ל דכיון דלא שייך דייקא דמרעא לחזקת א"א שוב לא מהני דע"ל כי האי להוציא מחזקת א"א ומחמת דהנאמנות דאורייתא ע"י דבריהם בא לכך ליכא סתירה כשכותב פעם שהוא מדאורייתא ופעם שהוא מדבריהם ולכך א"נ בהורדת נחלה ותוספת כתובה כיון שהוא נגד חזקת ממון כנלענ"ד:
והא דהקשו המפורשים הא דתנינא בר"פ שבועות העדות דתנא שבועות העדות נוהגות באנשים ולא בנשים והקשו הא גם בנשים משכחת לה שבועו' העדות כיון דמועלת עדותן לעדות אשה והיאך קתני דאינה נוהגות בנשים. ומה שתירץ הרב בעל משלמ"ל ז"ל בס' פרשת דרכים בדרך מצותיך וז"ל דכיון דאשה אין הגדתה מועלת בשום מקום ואין עליה שם עד כלל פטורה משבועות העדות ע"ש. וראיתי בספר שב שמעתתא שהקש' ע"ז מהא דפסק הרמב"ם בפ"י מהלכות שגגות דמלך חייב על שבועות העדות והיינו ע"כ בדבר איסור דהא מלך אין מעיד ולא מעידין אותו רק באפרושא מאיסורא אלמא אע"ג דבכ"מ אין שם עד עליו חייב א"כ גם בנשים יתחייב קרבן שבועות העדות אף על גב דליתא בשאר עדות ע"ש:
אמנם באמת דברי הרמב"ם ז"ל תמוהים כאשר תמה עליו הראב"ד ז"ל והלח"מ שם דהוא נגד סוגיות הש"ס בהוריות ע"ש וגם קשה דסותר ד"ע בפ"א משבועות דהא פסק שם דפטור ע"ש. אולם נ"ל דעת הרמב"ם דה"נ מתרץ המשניות דלא יסתרו אהדדי בפ"ב מהוריות דמתחלה תנן דפטור בין לר"ע ובין לר"י והדר תני דחייב לכך פירש הרמב"ם בפי' אחר. דהנה בר"ן שבועות ר"פ ש"ה מבואר היכא דפטור משבועות העדות חייב בשבועות ביטוי ע"ש רק היכא דחייב שבועות העדות פטור משבועות ביטוי ע"ש. א"כ א"ש דכיון דנשיא פטור משבועות העדות חייב משום שבועות ביטוי. אמנם אינו חייב על שבועות ביטוי דלשעבר רק בשגגת קרבן עם זדון דבר כמו דאיתא בס"פ שבועות שתים א"כ ניחא דבמשנה ראשונה דהוריות וכן הרמב"ם בפ"י מה' שגגות דאיירי רק מקרבן שבועות העדות דפטור והיינו במזיד גמור דפטור משבועות ביטוי כיון דמזיד הוא וגם מקרבן ש"ה פטור כיון דלא מעיד ולא מעידין אותו אבל לקמן איירי משבועות ביטוי כגון במזיד ובשגגת קרבן חייב כיון דליכא גבי מזיד קרבן שבועות העדות:
שם מחבר ובפסולי עדות. בנוטל שכר להעיד כתב בשו"ת נו"ב סי' כ"ז דאם החזיר השכר עדותו קיימת למפרע וא"צ להעיד מחדש ע"ש. ואשתמיט מיני' דברי הר"ן בספ"ב דקידושין דצריך לחזור ולהעיד מחדש וא"כ כיון שרוב הפוסקים הסכימו דאף בנוגע יכול לחזור השכר ולהעיד אח"כ ולא אמרינן עביד איניש להחזיק דבריו א"כ שוב אין נ"מ בכל הפלפול שהאריך שם בנ"ב אם נוגע כשר בעדות אשה כיון שהודה הרב ז"ל שם דעדותו בטל משום נוטל שכר להעיד דקנסוהו חז"ל ועקרו לעדותו א"כ מאי נ"מ אם פסול מטעם נגיעה דאם יחזיר השכר בין כך ובין כך מהני עדותו מחדש ועדותו למפרע בודאי בטל. ובל"ז אין דבריו נהירין מ"ש ראיה מהרי"ף גבי אשתמודענא דכתב אבל היכא דאיכא חשדא לא מהימן ופי' דברי הרי"ף ז"ל מטעם נגיעה. המעיין ברי"ף שם יראה דלא כן כוונתו והטה כוונת הרי"ף לדבר אחר וע"ש בהראיה שהביא הרי"ף מבגר לית לה קלא ועיין תומים סימן מ"ט ע"ש. ואין להאריך:
שם אבל פסולי עדות מדאורייתא. משמע לכאורה מלשון הפוסקים דכל הפסולין המבוארים בסימן ל"ד בח"מ דפסולים מדאורייתא פסולין לעדות אשה. אבל הנ"י פז"ב וכן בפ"ז דיבמות כתב בהדיא דכל שאינו רשע דחמס אינו פסול רק משום גזרת הכתוב דאל תשת רשע עד ולכן באיסורין דא"צ עדות דאפי' אשה כשירה ה"ה רשע שאינו של חמס. וכן בב"י סימן כ"ח בח"מ נסתפק בהאי סברא אי רשע שאינו של חמס כשר ומהתימא שלא הזכירו כאן דברי הנ"י אחרי שלא נמצא חולק ע"ש. ואף שבנ"י בפ"ב דיבמות כתב דברוצח פסול אף אליבא דרבא דבעינן רשע דחמס היינו מטעם שכתבו הפוסקים דהוי רשע דחמס כל מה דעביד להנאתו וכן הורג נפש אין לך רע לבריות יותר מזה והוי כרשע דחמס ואע"ג דלשון הנ"י לא משמע כן ע"ש ע"כ איהו דחיק ומוקי אנפשיה. וא"כ צ"ע למה העלימו האחרונים דברי הנ"י הנ"ל ולא הביאו ויש להחמיר בזה ועיין בח"מ סימן מ"ב לענין החשוד על העריות אם כשר לעדות אשה לומר מת בעלה ע"ש:
סעיף ד
מחבר שחזקתן שונאות זו את זו. עיין משל"מ בעדות נשים אי איכא עדים דנפל למים שאל"ס ואח"כ אומרים אנו הצרות וכל החמשה נשים שהכירו בט"ע אי מהימני ע"ש:
סעיף ז
בא אחד ואמר הרגתיו וכו'. הרשב"א בתשובותיו סימן אלף רל"ז כתב וז"ל באומר אני זניתי עם אשתך אינו נאמן דחצי דיבור לא מפלגינין והא דבאומר הרגתי פלגינין דיבורו היינו דפלגינין דיבורו באומר הרגתיו במזיד פלגינין דיבורו ואומרים דבשוגג הרגו אבל באומר אני זניתי עם אשתך שוגג לא משכחת דאין קשוי אלא מדעת גם באונס לא משכחת לה דיהרג ואל יעבור ומשים עצמו רשע. ובתומים סימן ל"ד התפלא עליו למה לא נפלוג דיבוריה ולומר דבאונס היה כיון דאם היה באונס אינו נפסל לעדות הואיל ולא עבר רק על מ"ע דקידוש השם וכן הקשה בשו"ת נ"ב ע"ש. ותירץ בספר שב שמעתתא כלל ז' דאפי' בדבר שהוא רק חומרא בעלמא לא מהימן לומר שעבר כמ"ש סרשב"א והש"מ בכתובות דף י"ט גבי אנוסים היינו מחמת נפשות דאפילו בדבר שהוא רק חומרא בעלמא מצד חסידות אין אדם משים עצמו רשע ע"ש. וע"ז תמה הש"ש מהא דאמר ר"י ביבמות דף כ"ה פלוני רבעני לרצוני אינו נאמן רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד וקשה דל"ל ה"ט דאל תשת רשע עד כי דקיי"ל אין אדם משים עצמו רשע ומזה הוכיח הש"ש דדוקא בדבר שנעשה רשע שפסול לעדות אמרינן אין אדם משים עצמו רשע ולכך הוצרך לומר דהתורה אמרה אל תשת רשע עד ע"ש:
והוא תמוה מיבמות שם דאמר התם שאני עדות אשה דאקילו ביה רבנן ופריך הא אמר ר"מ גזלן ד"ת פסול לעדות אשה ע"ש משמע דאי הוי כשר לעדות אשה היה נאמן. ולפ״ז קשה הא אין אדם משים עצמו רשע דרוצח גמור ודאי רשע הוא דאטו משום דכשר לעדות אשה לאו רשע הוא. אמנם הדבר נכון מאד דבודאי שפיר כתב הרשב"א והשטה מקובצת בכתובות פרק ב' דא"נ לפסול את השטר באמרם אנוסים היינו מחמת נפשות דאין אדם משים עצמו רשע אף שהוא רק מידת חסידות וכיון דא"נ דאנוסים הוו ממילא השטר בתקפו משא"כ בפלוני רבעני הוצרך להביא הקרא דאל תשת רשע עד ולא היה יכול לומר סתם דא"נ מטעם דאין אדם משים עצמו רשע דיש לומר דסבירא ליה לר"י ג"כ כרבא וכמו שכתב הרא"ש דלא שייך לומר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דמה שמעיד על עצמי לא חשיב עדות ואם כן מן התורה נתבטל העדות דרבעני ולכך אמר ר"י טעמא אחריני כיין דלא אמרינן פלגינן דיבורא וע"כ צריכין אנחנו לקבל העדות בשלמות שנרבע לרצינו וממילא רשע הוא ופסול לעדות ולא הוי מצי למימר הטעם דאין אדם משים עצמו רשע וממילא דבטל העדות דרבעני. זה אינו דהא מצינו בגיטין דף ח' היכא דלא פלגינן דיבורא יש לומר בתרי גוונא או שנאמר כיון דלא מהימן אהאי נא מהימן אהאי או להיפך דמהימן אהאי מהימן אהאי ע"ש גבי שיחרור דכתוב בו כל נכסי קנוין לך ולזה אמר כאן רשע הוא והתורה אמרה כו' דהך גוונא דמתוך דלא מהימן אהאי נא מהימן אהאי לא הוצרך לומר כיון דלפי דרך זה אמרינן דנא מהימן אהאי ולכך אמר דאפילו אי אמרינן אידך גוונא דמתוך דמהימן אהאי מהימן אהאי מכל מקום גזירת הכתוב היא דרשע לא הוי עד וכמו שכתב התוס' פז"ב דרשע שאינו של חמס דלאו משום דלא מהימן רק משום גזירת הכתוב הוא. ולזה מחלק שפיר דבהרגתיו משכחת לה שפיר בשוגג לכן אף שאמר במזיד קיימא לן דפלגינן דיבורא וכיון דב' עדיות הן לא נתבטל עדות דהרגתיו מה שאין כן בזניתי עם אשתך דלא משכחת לה בשוגג ולא באונס רק שעבר על עבירה דאורייתא וכיון דאין אדם משים עצמו רשע לא מהימן דהא אפילו בעבר אפילו על מדת חסידות כתב הרשב"א דלא מהימן כמש"ל וכיון דלא מהימן לומר דזינה עמה ממילא מותרת היא. אחר כותבי זאת הראו לי שבספר נ"ב הביא גם כן הש"ס דגיטין ומסקנתו לאמת דאמרינן אפילו אליבא דרבא דפלגינן דיבורא במקום דאי אפשר למיפלג כגון באני זניתי עם אשתך אמרינן מיגו דנאמן אהאי נאמן גם כן להשים עצמו רשע ע"ש. ולפענ"ד הא ודאי ליתא דהא קיימא לן דלעולם אינו נפסל לעדות על פי עצמו וגם לא מסתבר כלל לכן נלע"ד דעיקר כמו שכתבתי:
סעיף ח
העד שאמרה משמו. ועיין ח"מ שכתב דאפילו אם בא אחר שהתירוה לינשא נאמן דאם בא קודם שהתירוה לינשא גם אחד נאמן ע"ש. ולפענ"ד נראה ברור דאחר שהעיד העד הראשון בב"ד והתירה לינשא ומכל שכן כשנשאת דשוב א"נ הראשון לו' מבודה הייתי או לא אמרתי לה דהנה הב"י בדיני מסל"ת בשו"ת סימן ד' כתב דאין הראשון נאמן כלל לא להכחיש ולא לומר מבודה הייתי אפילו קודם שהתירוה לינשא ועיין בק"ע בב"ש סימן קנ"ח וקנ"ט וק"ס. אך באמת בזה ודאי לא קיימא לן כוותיה דאשתמיטתיה דברי הר"ן והרמב"ן וכן הוא במהרח"ש בק"ע ובספר ע"נ עיין עליהם. אבל אחר שהתירוה לינשא נמצא בש"ג בשם א"ז בפ' האשה שלום וז"ל ואפילו אמר לה עד אחד היא הולכות לב"ד ומתרת עצמה על פי העד שהעיד לה ואף על פי שהעד כופר אח"כ עדותו ואומר שא"י כמבואר בפרק שבועות העדות נראה דהוא ממה דאמרינן שם דהכל מודים בעד מיתה לפטור אמר לה לדידה ולא אמר לב"ד וכו' ואי ס"ד דאפילו לאחר שהתירוה ב״ד יכול הראשון לחזור בו א"כ משכחת לה שיתחייב גם באמר לה לדידה כגון שחזר לאחר שאמר לה ואומר שלא מת דבודאי כשאומר לה כאומר לפני ב"ד דמי ואם יאמר בפני ב"ד נאמן גם אם אומר לדידה נאמן ואסורה להעיד וא"כ מפסידה בדיבורו וחייב ק"ש העדות משא"כ אם נאמר דלאחר שהתירוה ב"ד נאמנת ואין בדיבורו של הראשון כלום ממ"נ פטור דיכול לומר לה היה לך לילך תיכף לב"ד וכשכבר הלכה לב"ד והתירוה אין מפסידה כלום ואם עדיין לא הלכה איהי דאפסדה אנפשה שלא הלכה וכמ"ש הר"ן ולמה לא הלכה לב"ד והיו מתירין אותה לינשא ולא היה נאמן שוב. ועוד מדוע נימא דהשאר פוסקים חולקים ע"ד הא"ז וש"ג הנ"ל. ונראה דזה מודים דכשכבר התירוה לינשא שוב לא נאמן הראשון וטעמא דמילתא נ"ל לפמ"ש רש"י ז"ל ביבמות דף פ"ח ע"ב דכיון שהתירוה לינשא הוי בחזקת היתר ע"ש א"כ לכך א"נ הראשון לומר נגד חזקת היתר דאין ע"א נאמן במקום חזקה. ומה שהקשה הח"מ דאם איירי המחבר קודם שהתירוה גם אם אומר לה אחר ומכחישה נאמן ע"ש לק"מ דנ"מ לענין שיהיו הבנים ממזרים גמורים ולא ספק ממזרים כיון דאמרה משמו והוא מכחישה נאמן להיות בניה ממזרים גמורים ובין אם אומר מבודה הייתי ובין אם אומר לא אמרתי לך כלום דהא מה שאומר דלא א"ל וא"י כלל אין לך מבודה הייתי יותר מזה דאומר דא"י. וגם אם שקר דיבר במה שאומר דלא א"ל עכ"פ מ"מ חשיב כאומר מבודה הייתי כיון דהעד אומר א"י והוי כאומר מבודה הייתי. אמנם לאחר שהתירוה לינשא לא מיסתבר כלל לומר דיהיה נאמן ומכ"ש לאחר כשכבר נשאת דא"כ תצא חורבא דיהיה לו בנים וב"ב ויבא העד הראשון ויאמר לא אמרתי לה כלום ויהיה כולם ממזרים ואולי מחמת שנאה אומר כן להוציא לעז על כמה נשים וישרים דרכי' וכתיב דרכיה דרכי נועם. לכן נראה עיקר דאם אומר לאחר שכבר התירוה דתו ל"ל חזקת א"א דבודאי א"נ וכדעת הא"ז והש"ג הנ"ל באופן דלית ביה ספיקא כלל ובודאי השני נאמן אבל קודם שהתירוה העיקר כדעת הרמב"ן והר"ן והרא"ש פרק שבועות העדות ושאר פוסקים דהראשון נאמן ואפילו אם הראשון שאמרה משמו פסול הוא נראה דנאמן וכדעת הח"מ דהא כיון דאומר לא אמרתי וא"י הוי כאומר מבודה הייתי ולענין מבודה הייתי אין חילוק בין כשר לפסול:
סעיף ט
עד אחד אומר מת וע"א אומר נהרג כו'. עיין ב"ש וח"מ שהאריכו בזה וכתבו דהאי דינא תליא אי נימא דהוי הכחשה בחקירות עדותן בטילה ואי הוי הכחשת בדיקות הוי עדותן כשירה. אמנם במהרי"ט חלק אה"ע סימן ל"ח הביא דברי הירושלמי דמודו ר"י ור"ש בעדים דלא ינשאו ולכאורה קשה לומר דאשתמיטתיה מכל הני רבוותא הלא המה הרא"ש והטור וב"י וכל האחרונים את הירושלמי ועיין בשו"ת נ"ב סימן מ"ו שעמד בזה. אמנם לפענ"ד נראה דלא נעלם מהם הירושלמי הנ"ל והוא כיון דאמרינן במכות דף ו' והוא שהגידו תכ"ד והיינו דאם לא הגידו תוך כדי דיבור ולא נצטרפו בהגדת אף דהוזמו קצתן עדות הנשארים קיימת וכתב שם בתוס' הטעם הואיל ולא נצטרפו בראייתן בעינין שיצטרפו בהגדה שיגידו תוך כדי דיבור דכיון שהוזמו לא נצטרפו בראיה כלל דלא היה כלל שם ע"ש. ולפ"ז גם בהכחשה בחקירות בעינין שיצטרפו בהגדה תוך כדי דיבור כיון דמכחשי אהדדי בחקירות זה אומר בניסן וזה אומר באייר הרי חד אומר בודאי שקר ולא מצטרפו שם בשעת ראיה כלל כיון דמכחשי בחקירות בזמן או במקום וא"כ בעינין שיצטרפו בהגדה תוך כדי דיבור דאם לא כן חשובין כשני עדות לכל דבר וכ"כ התומים בסימן ל"ב ע"ש:
ולפ"ז א"ש הא דמכשיר בתשובות הרא"ש דשם איירי בהגדה דלאחר כ"ד שהרי שם מיירי שהעידו כ"א בב"ד אחר דלא מצטרפו כלל בהגדה לכך מכשיר. והא דמביא ראי' הרא"ש ממתני' דיבמות דצרה אומרת מת כו' ולא אמר בפשיטות כיון דלא מצטרפו לא בראי' ולא בהגדה היינו דלא נימא כיון דמכחישין זא"ז ולא דייקי ואומרים בדדמי כמ"ש התוס' שם וע"ש ולכך מביא דאנן קי"ל כר"י ור"ש דלא סברי כלל האי סברא ובירוש' איירי תכ"ד לכך מפסיל כל העדות כיון דנצטרפו בהגדה וממילא בכאן י"ל דמיירי כשלא נצטרפו בהגדה בתכ"ד נשאר עד אחד עכ"פ דמהני בעדות אשה. אמנם נראה לפענ"ד דנצטרפו בהגדה תכ"ד לא נתבטל העדות רק כשיש תועלת בשעת הגדה לענין ממון כגון לענין הורדת נחלה ותוס' כתובה. דהנה בשו"ת נ"ב סי' מ"ו השיג על הב"ש שכתב דהכחשת חקירות לא פסל העדות בעדות נשים כיון דאחד בודאי אומר אמת ובעדות אשה בחד סגי וע"ז השיב הנ"ב דהלא בח"מ סי' ל' מבואר דבהכחשת חקירות אפי' שבועה א"צ דלשבועה ג"כ סגי בע"א עמ"ש:
לכן נראה לפענ"ד ליישב דברי הב"ש דש"ה שבאו בתורת שנים לחייב ממון דהא אם הוזמו משלמין ממון דלממון קאתי ולכך כשהוכחשו בחקירות דנתבטל העדות של כל עד ועד מהממון דאתו לחייבו נתבטל גם כן עדותו לענין שבועה ובהרבה עדים דהעידו לענין ממון ונתבטל עדותו של אחד לבד מחמת הצירוף שהרי כולם באו בתורת עדים לענין ממון בטלה כולה מגזירת הכתוב דמקיש שלשה לשנים וכיון דבשנים נתבטל אפילו עדות הכשר לענין שבועה גם בשלשה נתבטל עדות הכשרים משא"כ בעדות נשים או בעדים שהעידו על איסור שהוכחשו בחקירות דא"צ רק אחד וליכא נפקותא בין אחד לשנים לא שייך כלל גזירת הכתוב הנ"ל ע"כ לא נתבטל העדות של העד שאומר אמת אפי' מקצת עדותו כיון שלא בא רק להעיד על דבר דסגי בע"א מה"ת יתב על עדותו של זה מחמת שהאח' משקר. ולפ"ז נראה דאם באו בתורת שנים להעיד על מיתת הבעל להורדת נחלה ולתוס' כתובה כגון שנשאר מהמת נכסים דבעינן שנים וכיון שהוכחשו בחקירות דנתבטל אפי' העדות של העד האמת לענין הממון שבא להעיד עליו נתבטל ג"כ לענין התרת נשואין דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כמבואר לקמן סעיף מ"ג. אבל בפסולי עדות שאין עדותן מועלת רק להתיר או במקום דליכא נכסים כלל שאין באין רק להתיר שלא נתבטל מהעדות של העד האמת שום דבר סומכין על עדותו להתיר. וכן אם נמצא ביניהם קרוב או פסול דאורייתא דודאי לא אמרינן דאם יראו כשרים עם פסולין דפסלו העדות לענין עדות אשה דבשלמא בהכחשה זא"ז שבאו לפני ב"ד להעיד בתורת עדות שנים שיהי' מועיל גם להורדת נחלה ולתוס' כתובה ועתה כי מכחישין אהדדי בטל קצת עדותן לענין הורדת נחלה ולענין שאר דברים דעד עתה כי לולא הכחשו אהדדי הי' דינם כב' עדות ועתה נתבטל מתורת ב' עדות וכ"א מהם נתבטל קצת בטל כולה דאין עדות לחצאין אבל בראיית הכשר עם הפסול לא נתבטל מעדותו של הכשר לענין היתר נשואין מחמת שראה גם הפסול יותר מאלו היה ראה לבדו לכך כשר:
ועוד כיון דלא בעינן הגדה בב"ד והתורה לא הקפידה רק במקיימי דבד וכמ"ש התוס' מכות דבעינן הגדה בב"ד וממילא בהיתר נישואין לא שייך כלל האי דינא דנמצא א' מהן פסול כיון דלא בעינן הגדה בב"ד והתורה לא הקפידה רק במקיימי דבר בב"ד אבל חוץ לב"ד לא נצטרפו יחד ומה שהגידו בב"ד לא הפסידו כיון דבלא הגדה בב"ד ג"כ כשר וכיון שא"צ ב"ד אין עליהם דין ב"ד כלל אפי' הם שלשה ועיין בשו"ת נ"ב שהאריך בזה לענין גירושין ע"ש. ומה שהביא המהרח"ש בק"ע דף ע' ע"ב ראי' דגם בעדות אשה אם נמצא א' קרוב או פסול עדותן בטילה מהא דגיטין דף ט' ע"ב דכותב נכסיו לעבדו דכיון דלא קנה נכסים לא קנה עצמו ואמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אע"ג דשם נאמן כל הפסולים ומ"ש עדות אשה מיניה ע"ש לא מבעי' לפמ"ש לחלק מטעם הראשון לק"מ כמבואר למעיין דהתם כיון דמהאי עד גופא נתבטל במקצת לענין הנכסים נתבטל כולה משא"כ בזה. אמנם בלא"ה לק"מ דבגיטין שאני דגבי עבד בשיחרור שכתוב בו עצמו ונכסיו חשוב כמו שתובעות כתובתה דאין מתירין אותה להינשא ה"נ כיון שבא ומעיד על הכתב דכתיב ביה הנכסים לעבדו הוי כתובעות הכתובה. אמנם ממאי דאמר רבא התם דעצמו קנה נכסים לא קנה לכאורה משמע דלא אמרינן דהוי כתובעות הכתוב' אבל באמת הדבר נכון מאוד דבשלמא גבי הכתובה כיון דחזינן דעיקר ביאתה לב"ד היה בשביל הכתובה וע"ז אינה נאמנת לכך אפילו להינשא אין מתירין אותה כיון דא"א למיפלג דאם נאמר דבעלה מת הרי יש לה כתובה א"כ אפילו רבא מודה דאינה נאמנת אבל בעבד אפשר למיפלג ולומר דהעבד שחרר והנכסים לא נתן לו לכך סבר רבא דפלגינין דיבורי' ואביי ס"ל דמטעם זה חזר בו ממאי דס"ד מעיקרא ועיין בתוס' שם. וכן לתירץ הב' שכתבתי כיון דא"צ ב"ד לא נתבטל עדותו ושוב אין ראי' משיחרור בגיטין שם דא"צ רק באומר בפ"נ ובפ"נ בב"ד דוקא ושם עדות עליו דהא בעינן קיום עדות רק דשליח מהימן כשנים שייך לומר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אבל עדות אשה דל"צ ב"ד נראה דאף אם הוכחשו בחקירות מ"מ נהי דודאי אחד משקר מ"מ לא שייך בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון שא"צ ב"ד בהגדהן ונשאר ע"א עכ"פ:
העולה מזה דבעדים שהוכחשו בחקירות אם לא העידו אחד בתכ"ד של חבירו ונשאר ע"א דאין אנחנו חושדים ששניהם משקרין דודאי אחד משקר וא' אומר אמת והרי יש ע"א שמת דאחר כ"ד לא שייך לומר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ואם הגידו בב"ד אחד בתכ"ד של חברו שנצטרפו בהגדה אז אם הם עדים פסולים שאין בהגדתן תועלת לממון דהיינו להורדת נחלה ולתוס' כתובה לא נתבטל עדות ונשאר עכ"פ ע"א כשהוכחשו בחקירות ומותרת לינשא אבל בב' עדים כשרים שהעידו גם להורדת נחלה ולתוס' כתובה שהיה נכסים דאז כשהוכחשו בחקירת ונתבטל עדות לענין ממון נתבטל עדותן אף לענין התרת נשואין כמבואר לקמן סעיף מ"ג דאם בא לב"ד בשביל הכתובה אף להנשא אין מתירין אותה:
סעיף יא
מצאו כתוב בשטר כו'. עיין ב"ש ס"ק כ"ז דמחלק דאם כותב לב"ד להעיד מהני אפילו אם כותב ששמע מאחר אבל אם כותב לעצמו לזכרון ונמצא כתב בזה פליגי בירושלמי והברייתא דתני דלא מהני מיירי כה"ג ואנן קיי"ל כהך ברייתא דפליג וסובר דמהני. אמנם זה דוקא בכותב לזכרון שראה המעשה אבל אם כותב ששמע המעשה לכ"ע לא מהני ע"ש. והב"ש למד חילוק זה מהג"מ פ"ב דיבמות שהקשה מעיקרא למה סומכין אנחנו על כתב בעדות נשים כיון דלרבי אבין אין סומכין ואפי' לר' ירמי' דס"ל דסומכין שמא האי דירושלמי עדים חתמו עפ"י ראייתם ואלו העדים כתבו עד מפי עד ותירץ ע"ז דהירושלמי איירי דעדים כתבו מאליהם ולא לפי צורך ולא לפי מעשה אלא לכתוב לעמוד לראי' וכו' וסיים ע"ז בפ"י וז"ל אבל כתבים שאנו שולחים לדעת אמירת העדות וכו' וכה"ג תירץ הריב"א גבי כותב אדם עדותו בשטר והקשה הריב"א דישלח עדותו לב"ד ויקיימוהו כדין שטר ותירץ דהתם השטר נעשה במצות המלוה והלוה אבל שטר שהעד עושה מאליו וכו' (ונראה מזה דהגמרא סובר כדעת הריב"א דהחילוק הוא בין אם העד עושה מאליו ובין אם כותב לצורך מעשה למסור לב"ד ולא כשאר מפרשים שכתבו דעיקר החילוק בין אם נעשה מדעת החייב דהיינו הלוה וכן מוכח מהא דמכשיר במחאה מה"ט דלדעת המפרשים הנ"ל צ"ל דמחאה ומודעא תיקנו חכמים כמ"ש התוס' בב"ב ע"ש) וכיון דבהג"מ לא תירץ רק הקושיא שהקשה מרבי בון תירץ דהירושלמי מיירי בכותב לזכרון וכיון דקיי"ל כמ"ד סומכין על הכתב כמ"ש הב"ש ממילא מוכח דסומכין על הכתב אפילו בכותב לזכרון אבל קו' הב' שהקשה בהג"מ דשמא לא מיירי הירושלמי רק בחותם ע"פ ראי' ולא בעד מפי עד ולא תי' ומש"ה מחמיר הב"ש בנכתב לזכרון עד מפי עד. עוד כתב הב"ש דהרשב"א והר"ן כתבו דכמ"ש הרי"ף פרק מי שאחזו דבודקין לעדות אשה י"ל דס"ל סומכין על עדות אשה והקשה ע"ז דהאיך נפשוט דין זה משם דהא הר"ן כתב דהפלוגתא דירושלמי מיירי בכותב לזכרון ובפרק מ"ש לא איירי בזה והטור כתב דהרא"ש לא הכריע כהירושלמי דאע"ג דבפ' מ"ש פסק ג"כ כהרי"ף וע"כ הוא מטעם הנ"ל עכ"ל הב"ש. ולענ"ד נראה דלק"מ דהטור שפיר מוכיח מהרא"ש דלא הכריע דהרא"ש ס"ל כר"ת כדמוכח מדבריו ביבמות פרק ד' אחין ע"ש. ולפי"ז מוכח דהרא"ש ס"ל דהירושלמי מיירי הפלוגתא בכותב לזכרון דאי מיירי בכותב להעיד מאי איריא בעדות נשים הא אפילו בכל העדות כשר עפ"י כתבם ודוחק לומר דמיירי רק באלם ולרבי בון דאמר אין סומכין על הכתב ומשמע אפי' באינו אלם קשה יותר דהא אפילו להוציא ממון נאמן להרא"ש ומה"ת נפסול בעדות אשה א"ו מיירי בכותב לזכרון ולפי"ז שפיר כתב הטור דהרא"ש לא הכריע דאין ראי' מפ' מ"ש דשם לא איירי בכותב לזכרון רק בכותב להעיד וכמ"ש הב"ש משא"כ הרשב"א והר"ן אזלי בשיטת הפוסקים דבכ"מ פסול מפי כתבם ולפי"ז מוכח דהפלוגתא דהירושלמי איירי בכותב להעיד דאי בכותב לזכרון קשה על הירושלמי גופי' שמביא סייעתא למ"ד דסומכין מברייתא דתניא מפיהם ולא מפי כתבם ועכשיו דסומכין בעד מפי עד בעדי נשים סומכין ג"כ מפי כתבם ואי הפלוגתא מיירי בכותב לזכרון ליכא ראי' כלל מברייתא דמיירי בכותב להעיד א"ו דהפלוגתא איירי ג"כ בכותב להעיד אז כשר בעידי נשים מפי כתבם ובזה שפיר כתבו הר"ן והרשב"א דנפשוט מפרק מי שאחזו דמפי כתבם מהני בעידי נשים. ומ"ש הב"ש דהר"ן עצמו כתב דהברייתא מיירי בכותב לזכרון לא מצאתי זה בר"ן דבגיטין לא כתב כלל מזה רק בכתובות גבי כותב עדותו על השטר כתב על הך ברייתא דיפה כח העדים מכח השטר דמיירי בכותב לזכרון ושם ברייתא אחרת הוא דברייתא שהביא הרי"ף תני יפה כח השטר מבעדים דבשטר גבי ממשעבדי וברייתא שהביא הר"ן תני שהשטר מוציא האשה מבעלה וגם מסיים שם בברייתא ואם אמרו שמענו ושכחנו וכו' ודכוותי' תניא כותב אדם עדותו על השטר וכו' ע"ש ושם מבואר דמיירי בכותב לזכרון דהא מסיים אם אמרו שמענו ושכחנו ופי' הר"ן דהיינו שאומרים שמענו ושכחנו ועל ידי השטר נזכרנו וכו' משמע דברישא מיירי שאמרו שלא נזכרנו רק שמעידים מכח השטר לא מהני והברייתא זו סובר דמהני מפי כתבם בע"נ. ולכאורה מוכח מברייתא זו דשטר שנכתב לזכרון דלא מהני אם לא שאומרים שמענו ושכחנו דהיינו שנזכרו מתוך השטר וא"כ קשה על הב"ש שכתב דשטר זכרון בראיית מעשה מהני ואפשר לומר דברייתא דלא חתם עצמו דהא מבואר בירושלמי שהביא הב"י דלא מהני כתב רק בחתם עצמו וא"כ י"ל דמיירי הכא בלא חתם עצמו דאז לא מהני רק בזכרון מתוך השטר ומ"מ אינו מוכרח דמשמע דלעולם לא מהני רק באמרו שמענו ושכחנו היינו שזכרו מתוך השטר. ועדיין צריך אני למודעי הרא"ש והטור דסבירא להו דהברייתא שהביא הרי"ף מיירי בשטר זכרון וקשה ע"ז דא"כ סיפא דקתני יפה כח השטר מעדים דשטר גובה ממשעבדי ובשטר זכרון ודאי דלא גבי ממשעבדי. ונראה לתרץ דהנה בלא"ה קשה רישא דקתני יפה כח העדים משטר דעפ"י עדים משיאין ועפ"י שטר אין משיאין הל"ל רבותא יותר דעפ"י עדים מכין ועונשין ומוציאין ממון ושטר זכרון לא מהני למידי. ולכן נראה דנקט תמיד עדים דומיא דשטר וקתני אותם עדים ושטר דמהני במשיאין מה דלא מהני בשאר עדיות וקאמר דעדים גרועים כי האי דמהני במשיאין בשטר גרוע כה"ג לא מהני לענין משיאין והיינו דכל עדות בעינן שיתכוונו להעיד בב"ד אבל עדים האומרי' שלא בתורת עדות רק דרך זכרון וסיפור מעשה לפני אחרים לא מהני בשום עדות בעולם אבל להשיא אשה מועיל אפילו לא נתכוונו להעיד ולהתיר דהא אפילו שמע מתינוקות מת פ' משיאין ושטר כה"ג דהיינו שטר זכרון דברים לא מהני אף דשטר גרוע שלא נכתב מדעת המתחייב לא מהני דהוי מפי כתבם ובמשיאין מהני מ"מ בשטר גרוע כה"ג שלא נכתב רק לזכרון לא מהני ויפה כח שטר מעדים היינו בשאר עדיות שמועילין להוציא ממון דבעינן שטר מעליא שטר עדיף מעדים דשטר גובה ממשעבדי וא"ש:
עוד הביא הב"ש קושיא בשם הח"מ דמאי פשיט מפ' מי שאחזו הא שם ידוע מי כתבו וכו' ולא ידעתי מה קשיא לי' דלא פשוט משם רק דמפי כתבם מהני והא דמהני אפילו בלא ידע מי כתבם זה אמר מפי סברא כיון דקיי"ל אפילו בממון דא"צ קיום מדאורייתא ולא חיישינן לזיופא ואפילו א"י מי כתבו רק מדרבנן צריך קיום ובע"נ הקילו יותר מד"ת וממילא דלא החמירו יותר מד"ת ובקיום אוקמי אד"ת וממילא דמהני אפילו בא"י מי כתבו דהא מדאו' כשר כה"ג בכל השטרות אפילו להוציא ממון:
עוד הקשה הב"ש על המחבר דפסק בסימן ק"ך דכתב לא מהני בנשתתק והכא פסק דמהני. והוא תמוה בעיני דשם טעמא אחרינא הוא דבעינן שמיעת קול דבלא"ה לא חשיב לשמה ואפילו בפיקח לא מהני כתב מה"ט:
שם אפילו אינו מקוים. עיין בב"י שהביא בשם הירושלמי דכתב לחוד ל מהני רק כשחתם תחתיו ועיין ב"ש ס"ק כ"ט שהביא מחלוקת הפוסקים דבעינן קיום עכ"פ מע"א ובבא כתב ממרחקים מוקל מטעם שכתב הח"מ דכמו דלא חיישינן לצרה בשעת הסככה בשמיעות קול כן לא ניחוש בכתב שמא כתבו אחד מן הפסולין וכו' ע"ש. ולבבי לא כן ידמה דהא הטעם דמהני ע"א הוא משום דהוא מילתא דע"ל דלא משקרי אינשי והוא מטעם שירא שמא תתברר ויותפס בשקרו ועכצ"ל בעד מפי עד שייך ג"כ שירא שיתפוס בשקרו דאם ניחוש שהראשון שקר אמרינן דהראשון שאמר שראה ירא שיותפס בשקרו לפני הב' שאמר לפנינו וגם אין לחוש שהב' משקר שלא נאמר לפניו כלל דממ"נ אם אומר בשם אחר הידוע לנו יתברר השקר מפי האחר ואם לא יתפרסם השם של מי שאמר לו כשיתברר השקר יותפס בשקרו כי העולם יותלו השקר רק בו כאשר הוא באמת שהוא הי' המשקר כי יאמרו הרוצה לשקר ירחק עדותו וכן צ"ל בבת קול כי ירא שמא יש אחר שרואה אותו ומכירו או שמכיר אותו בט"ע דקלא משא"כ הכא כיון דחיישינן לזיופא מטעם שכ' הש"ך בח"מ סימן מ"ו דכל שאין השטר ביד בע"ד חיישינן לזיופא א"כ כ"ש כשהוא אחד א"נ כשהוא מילתא דלא עבידי לגלויי והכא כשניחוש שמא ראובן כתב וחתם את שמעון או איזה איש שאינו בעולם כלל ממילא כשיתברר השקר מי יהי' הנתפס בשקר הלא אף אם השקרן יעמוד לפנינו לא נדע וכיון דאין שום אדם ירא לעשות כן לא שייך לומר דמילתא דע"ל לא משקרי אינשי ומה"ת להימן ע"א בדבר שבערוה:
שם צריך שידעו שהוא כתב ישראל. גם בזה יפה כתב בספר ע"נ דהא דבעינן דידעו דהוא כתב ישראל היינו בכותב ישראל דאיכא למיחש אולי ע"י שאלה דישראל כותב כן או מדכותב לישראל איכא למימר דבודאי להגיד בשם עדות מתכוין דאל"כ מה לו עם הישראל אבל הכותב לנכרי אחר במסל"ת כגון שבא לתבוע חובו מן עזבון פ' שמת למה לא יועיל ע"ש ויפה כיוון:
סעיף יג
מה שאמרנו בעד מפי עד כו' עיין ב"ש שכ' דקטן נאמן בעדות אשה גם שלא במסל"ת ע"ש והביא כן בשם הטור. ולפענ"ד נראה דדברים הללו נפלאו ממנו מאוד כיון דקיי"ל דקטן א"נ אפילו באיסורין אע"ג דאשה נאמנת וכמו שמבואר ביו"ד סי' קכ"ז ע"ש וה"ט דאף אם בן דעת הוא א"נ ודמי לנכרי דא"נ באינו מסל"ת משום דמשקר דאינו בתורת עדות ומ"ש קטן בעדות אשה דמהימן הא אין לו דין עד להיות נאמן באיסורין ועיין בלבוש סימן א' דקטן אינו בר זביחה כלל. ואף התב"ש לא נחלק עליו רק כיון דאסור להאכילו נבילות ה"ה בר זביחה וראי' לזה דתנן בגיטין דקטן פסול לכתיבת הגט ולפי דעת המחברי' דסופר לאו משום שליחות ולדידהו חש"ו אינן פסולין רק דלאו בני דיעה נינהו והיתכן דאם יהי' חריף ויהי' בן י"ג שנים ולא הביא ב' שערות דעדיין קטן הוא ויכשר לעד כיון דבן דיעה הוא וכמבואר בסמ"ע סי' כ"ח ע"ש דמה"ט כשר לדון וכשר לכתיבת הגט ועיין בט"ז י"ד סימן א' ס"ק ט"ו שתמה על הטור בכיוצא בזה ע"ש:
סעיף יד
כבר אמרנו שהכותי שהסיח לפי תומו כו' בדין זה יש כמה פרטי דינים והנני פורטם אחת לאחת:
א) פי' מסל"ת לדעת רוב המחברים א"צ קישור דברים ואפילו לפי דעת המחברים דבעינן קישור דברים הנ"מ במספר לפני ישראל אבל כותי המספר לכותי א"צ קישור דברים ועיין ב״ש ס"ק ל"ח:
ב) ודוקא חוץ לב"ד אבל בא לב"ד ומסל"ת לא מהני גם בקישור דברים דמתכוין להעיד מיקרי ואינו נאמן רשב"א בתשובה סי' תתקפ"ה והריב"ש סי' שע"א והרא"ש כלל י"א:
ג) ודוקא בא לב"ד במקום מושב ב"ד או אפילו לרב העיר שידוע שהוא דיין העיר אבל בא לפני ג' הדיוטות שלא במקום מושב ב"ד מהני מסל"ת. ובשו"ת רשד"ם סי' ר"מ כתב דדוקא כשבא לב"ד ואמר בקישור דברים דפ' מת אז לא מהני דלמה ה"ל לבא לב"ד על לא דבר מוכחא מילתא דלהתיר נתכוין אבל כשיש טעם על ביאתו לב"ד כגון שבא לב"ד לקבור את פ' שהוא מת וכיוצא בדברים אלו שיש לתלות ביאתו נב"ד באיזו אמתלא מהני:
ד) לא נקרא מסל"ת כשמזכיר שם האשה לא מבעיא כשאמר השיאו את אשתו רק אפילו בא ואמר אמרו לאשת פ' שמת בעלה לא מהני דכיון שהזכיר שם האשה מתכוין להעיד מיקרי. והנ"י פ"ב דיבמות ורשב"א בחידושיו ליבמות דף כ"ה ע"ב ובמהריב"ל ח"ג סי' קי"א נסתפקו דדילמא דוקא בישראל מומר שיודע ובקי בהיתר אשה לא מהני כשמזכיר שם האשה אבל בכותי מהני ומדברי השו"ת אשר אכתוב בסמוך נראה לכאורה כחולקים:
ה) ואם אמר כמתמיה עדיין לא שמעה האשה כי מת בעלה דנראה דאין כוונתו להתיר רק כמתמיה הוי מסל"ת (ר"מ אלשי"ך בתשובה סי' ק"ה):
ו) וכן כל שבמשמעות דברי העכו"ם מורין דאין כוונתו להתיר או להעיד כגון שראה האשה בכתה ואמר לא לחנם היא בוכה שמת בעלה הוי מסל"ת (מהרח"ש סס"י מ"ד):
ז) ואם מחזר אחר קרובי המת הוי מסל"ת אבל כשאומר לאשה מת בעליך לא הוי מסל"ת (לחם רב סי' ל"ח) ובמהריב"ל ח"ג סי' קי"א נסתפק בזה ובסי' ד' מוכח מדבריו להקל:
ח) ודוקא כשלא בא רק להודיע על מיתת בעלה אבל אם בא להודיע שתקבל הסחורות של בעלה שמת בעלה אפילו בא להאשה הוי מסל"ת דאין לנו הוכחה שמכוין להתיר רק שבא להודיע לה מכח הסחורות שתקח אותם:
ט) וכן בא לאחד ושאל על אשת פ' היכן היא וא"ל למה אתה מבקש אותה ואמר שמת בעלה לא הוי מסל"ת אבל אמר לאיזה דבר מבקש אותה שנראה מדבריו שאינו מתכוין להתיר כגון שאומר הנה מוטל שם אף שלא פי' הדבר הצורך ולא אמר תלך לקברו מ"מ כיון שאמר בעלה שמת הנה הוא מוטל שם דנראה דעיקר כוונתו לומר היכן הוא מונח מדקאמר שמת משמע דאין כוונתו להודיע לה שמת דאילו הי' אומר מת בעלה והנה הוא מונח שם יש לחוש אולי כוונתו להודיע שמת ומתכוין להתיר הואיל והזכיר שם האשה ומכ"ש דאם אומר היכן האשה תלך לקבור בעלה כי הנה הוא מוטל שם:
י) ואם הוא בעצמו מזכיר שם המת על שם אשתו כגון שאומר בעלה של פ' מת מסתמא אין לחוש כי שמא אין מכיר אותו בשמו רק על שם אשתו. אמנם כשהי' מפורסים ונקרא תמיד בשמו או בכינוי פ' או ב"פ וכיוצא והנכרי הזכירו ע"ש אשתו לא הוי מסל"ת. (ע"נ סי' צ"ה):
יא) ואם הזכירו לפניו שם האשה על עסק דבר אחר כגון שהאשה בכתה ושאל הנכרי מי זאת האשה היא אשת פ' ואמרו לו כן הוא והשיב כדין בוכה שמת בעלה מיקרי מסל"ת ומהני (ע"נ שם):
יב) מסל"ת לא מיקרי אם שאלו מתחלה על פ' המת איה הוא ואם מזכירין שם המת לפני הנכרי כגון שאומרים לו זו אשת פ' או זהו אחי פ' ואמר הנכרי שמת מותרת (הרא"ש ססי' מ"ד) וי"א אוסרי' (ע"נ) דהוי כשאלה דרך רמז:
יג) והא דע"י שאלה לא מיקרי מסל"ת אבל כשיש אומדנות והוכחת טובות מהני עיין שו"ת מהרי"ו סי' פ"ח וכתבי מהרא"י סימן קל"ט ומהרי"ק שורש קכ"א:
יד) רוצח שנתחייב מיתה ושאל לו השופט אם הרג לפ' והשיב שהרגו הוי מסל"ת דליכא למיחש שהגיד מפחד הנגישות כיון דכבר הי' מחויב מיתה אין פחד נגישות עליו. (ב"י בתשובה סי' מ"ז ועיין מהרח"ש סי' נ"ה):
טו) ואם שאלוהו בדברים אחרים ובתשובת הדברים השיב ג"כ שמת פלוני כגון ששאלוהו על ספינה והשיב שנטבעה ויהודי פ' הי' שם בתוך הספינה ונטבע או ששואלו מה נעשה מראובן והשיב שנהרג עם שמעון לגבי שמעון נקרא מסל"ת:
טז) אם שאלו להגוי על שבוי אם נפדה והשיב שמת הוי מסל"ת (כן משמע בשו"ת מ"ב סי' ק"ט ע"ש):
יז) ואם שאלו אל כותי על יהודי אחד שהלך בדרך פ' אם קנה סחורה או איזה סחורה קנה והשיב שנהרג מחשב מסל"ת (ע"נ סי' צ"ג):
יח) אם שאלו לנכרי אם בא למקום פ' יהודי פ' לגבות חובו או לאיזה צורך אחר והשיב שבא לכאן ונהרג צידד הראנ"ח סי' כ"ז להתיר דדוקא כששאל לנכרי איה חברינו דנראה הכוונה לשאול מה נעשה עמו אז לא הוי מסל"ת משא"כ כאן. ובע"נ ס"ט ס"ק צ"ב הביא ראי' להתיר מהא דמביא מהרי"ט ח"א סי' נ"ב הא דחשיב מסל"ת בפרק גיד הנשה אף שנותנין לו לטעום וכן משטרא פרסאה בפ"ב דגיטין (עיין סעיף י"ב מ"ש בשם הע"נ):
יט) אם מתחלה הסיח לפ"ת ואחר כך בא לב"ד והעיד מהימן דהרי כבר הסל"ת ולא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו אבל אם מתחלה נתכוין להתיר שאמר פ' מת השיאו את אשתו ואח"כ הסל״ת ודאי לא מהימן דהוכיח תחלתו על סופו אבל אם מתחלה נתכוין להעיד ולבסוף הסל"ת או שבתחילה הסל"ת ואח"כ נתכוין להתיר יש להסתפק בזה לדינא (מהריב"ל ח"ג סי' ע"ו):
כ) נכרי מסל"ת שמת ואחר כך הסל"ת שחי בתשובת ב"י ובתשובת מהרי"ק מתירה לינשא אבל בתשובת ר"מ אלשיך אוסר ובפ"נ ס"ק צ"ח סומך להקל על הב"י ומהרי"ק בשם רשב"א ע"ש:
כא) מש״ע סי' י"ז סעיף י"ד מבואר דכל שיש אמתלא לא חשיב מסל"ת ע"ש ולאו דוקא שהוא למירמא אימתא אלא אפי' להתפארת שרוצה להתפאר כגון שרוצח אחד הרג ראובן בפני שמעון ופירכס ולא מת עדיין ואח"כ נתקוטט עם הרוצח אמר הרוצח לשמעון הדין עמך שלא הרגתיך כמו שהרגתי לראובן ג"כ לא מהני אף דל"ש למירמא אימתא (מהר"מ אלשיך סי' כ"ה):
כב) ודוקא כשיש אמתלא טובה ויש הוכח' להאמתלא אבל קצת הוכחה לא (כתבי מהרא"י סימן רכ"ג רשד"ם סי' י"ג):
כג) ומכ"ש בגוי דעלמא כגון שהוליכהו להחוגה ואמר לו מעולם לא פשעתי אך בפלוני שהרגתיו הוי מסל"ת (מרדכי סוף יבמות עיין לעיל סעיף י"ד):
כד) בד"א דמסל"ת מהני כשלא הזכיר ממון בעדותו אבל כשהזכיר ממון בעדותו לא מהני כיצד אם אמר אם תתנו לי כך וכך אראה לכם הרוצח שהרגו לפלוני לא מהני וכן אם אמר שיתנו לו מעות ויתן הפנקס אשר מצא שפלוני נהרג לא מיקרי מסל"ת (מהריב"ל ח"ב סי' ט"ו):
כה) אבל אמר פ' מת ומונח שם ואם תתנו לי מעות אביא אותו אצליכם הוי מסל"ת דהא מבקש מעות בעד דבר דעבידא לגלוי' שיראו הכל מיתתו משא"כ בהך דלעיל שלא יגלה גוף המיתה (מהריב"ל ח"ב סי' ט"ו):
כו) ואם ניכר מתוך דברי הכותי שנתכוין להרע לרוצח שאומר עליו לא מהני (שם) ולפי עיני הדיינים ישפטו אם מתכוין להרע לרוצח אם לא (עיין ע"נ סי' ך'):
כז) אם בעל אכסניא אמר ליהודי לא תלך למקום אחר מכאן בלילה כי נהרג כאן פ' הוי מסל"ת ולא אמרינן דילמא אמר כדי שלא יעלילו עליו שהוא הרגו (ע"נ ס"ק ק"א) אבל אם אמר בפירוש כי ירא אנכי לבל יגיע לי נזק לא הוי מסל"ת (ע"נ שם):
כח) הנ"מ דאמתלא לא הוי מסל"ת דוקא במקום דחיישינן להנאות עצמו אבל ל"ח דילמא אומר להנאת חבירו כגון אחד בא לשכור סוס אצל נכרי והשיב האחר תדע כי אחד הלך בכאן ולא רכב ונהרג דל"ח דילמא לייקר סוס האחר אמר כך:
כט) אם ישראל אחד שכר נכרי אחד ללותו מחמת פחד ופגע באדם אחד ההולך יחידי ואמר הנכרי למה אתה הולך לבדך הלא בכאן נהרג פ' לא הוי מסל"ת כי הנה אומר כן כדי להנאותו שישכור אותו ללותו וכן אם אמר מפני מה אין אתה נותן לי בשר הלא אנכי עשיתי חסד עם פ' שנהרג לא הוי מסל"ת כי יש לחוש שאומר כן כדי להנאותו (ע"נ ס"ק ק"ב) עיין לעיל סי' כ"ד:
ל) סוחר נכרי שאמר כמה אחריות הי' לי בדרך שהרי פ' נהרג שם הוי מסל"ת דאם הי' כוונתו להשביח מקחו הי' די לומר שהי' רוצין להרגו אותו עצמו (ע"נ שם בשם מהרש"ך ח"ג סי' קי"ג):
סעיף טו
אזלינן לחומרא וכו' עיין ח"מ שכ' דהא דאמרי' בעדיות מפני מה נזכרו דברי יחיד שאם יראו שעת הדחק ויסמכו עליהם וכו' היינו דוקא אם פליגי שלא בשעת הדחק אבל אם פליגי בשעת הדחק אין סומכין על דברי יחיד כו' ע"ש. הבין בעל המגיה בדברי הט"ז שכוונת הח"מ לומר דאם פליגי שלא בשעת הדחק אז אמרינן דבשעת הדחק לא פליגי כלל וכ"ע מודים לכך הוזכרו דברי יחיד וע"ש שהקשה ע"ז מנדה דף ו' לאחר שנזכר אמר כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק ומקשינן מאי לאחר שנזכר אלימא לאחר שנזכר דאין הלכה כר"א אלא כרבנן בשעת הדחק היכי עביד כוותי' וע"ש. ואם כדברי הח"מ מאי קושיא דלמא הא דאין הלכה כר"א היינו שלא בשעת הדחק אבל בשעת הדחק לא פליגי כלל כו' ע"ש. ולפענ"ד דגם הח"מ לא נתכוין לומר דאם פליגי שלא בשעת הדחק אז אמרינן דבשעת הדחק לא פליגי כלל ובאמת אין זה סברא כלל דודאי בכ"מ מאן דמתיר מתיר גם שלא בשעת הדחק ומאן דאוסר אוסר גם בשעת הדחק דאל"כ גם בכל האיסורין נימא דע"כ ל"פ אלא שלא בשעת הדחק וכל האיסורין יהי' מותרין בפלוגתא בשעת הדחק א"ו דז"א דלא אמר אדם מעולם כן אלא הכי כוונת הח"מ כיון דהפלוגתא הוא מקצה אל קצה למה הביא רבי הך פלוגתא ולמה הזכיר דברי היחיד ואמר משום דכך סתם לנו רבי והכריע בין החולקים דבשעת הדחק יסמוך על היחיד כי כן הכריע רבי כי בידו הי' כח הכרעה להכריע והי' נראין בעיניו דברי היחיד לסמוך עליו עכ"פ בשעת הדחק אבל כשגם רבי הביא מחלוקת בשעת הדחק אלמא דלא הי' נראין לרבי דברי היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק כיון דהביא היחיד והרבים בשעת הדחק והלכה כרבים ע"ז אמר מטעם אחר המבואר במשנה אם יבוא אחד וכו' ע"ש. אמנם כ"ז בדעת רבי דבידו הי' כח הכרעה להכריע משא"כ בפוסקים שנמצא מחלוקת הראשונים באיזה דין וכו' מי יבוא אחרי הראשונים להכריע ואין ביד אחד להכריע בין המרובים ליחיד גם בשעת הדחק דהא הפלוגתא הוא בין בשעת הדחק ובין שלא בשעת הדחק כמש"ל ואין בנו כח להכריע לסמוך ולהתיר גם בשעת הדחק כמו שאר איסורין דגם בשעת הדחק אם לא הכריע רבי במשנה או אמורא בש"ס לא מהני גם בשעת הדחק לסמוך על היחיד נגד הרבים. אמנם במחבר ורמ"א שהביאו יחיד נגד רבים כדי לקבוע הלכה כמותו בכ"מ שמכריעין והביאו מחלוקת יחיד המתיר נגד רבים האוסרין י"ל ג"כ דכוונתם להתיר בשעת הדחק לסמוך ע"ז היחיד כמ"ש בעדיות וכדעת הב"ח ולא כהש"ך בסי' רמ"ב ואפי' בדאורייתא דאל"כ קשה למה הביאו דברי היחיד כמו שמקשה בעדיות ועכצ"ל כמו שתי' בעדיות לסמוך בשעת הדחק עליו ואם הביאו יחיד נגד הרבים באיסור צ"ל שהביאו שבעל נפש יחוש לעצמו זה נ"ל לפי דעת הח"מ בכאן. אמנם דעת הש"ך בסי' רמ"ב ביו"ד ב' כללים אחרים בהגהות או"ה ע"ש ולפ"ד שם גם בכאן הדין כן דבאיסור דאורייתא כהמחמיר ובאיסור דרבנן כהמיקל ומבואר בכללי או"ה שבכ"מ שיש מחלוקת הפוסקים שיש לפסוק כרבים אפי' בשעת הדחק:
סעיף יז
והן אסורין בקולר. עיין ב"ש שהביא בס"ק נ"ה בשם הט"ז דמנין ומקום לא הוי סימן ואם מכוין המקום ממש הוי דומיא דנקב יש בצד אות פ' וכו' ע"ש אין כוונתם לומר דאם ידענו דפ' בעל האשה זאת הי' שם באותו מקום הידוע ואח"כ נמצא הרוג שם דאמרינן דזה בעלה. דזה ודאי לא מהני דאיכא למיחש דהאי אזיל והאי אחרינא הוא דדוקא בדבר שלא יוכל לזוז ממקומו מהני סי' מקום כמ"ש הט"ז ע"ש משא"כ באדם לא הוי מקום סימן. והא דמבואר בסימן קס"ח בתשובות הקצרות בשם הב"י דמהני סימן מקום כה"ג שידענו שהי' במקום פ' ע"ש המעיין בתשוב' ב"י יראה דאיירי דהנכרי העיד שם הישראל אברהם רק שם אביו לא העיד וחידש ב"י דמקום הוי כשם אביו ע"ש. אלא כוונת הב"ש והט"ז לומר אבל במקום ידוע. כלומר דאף דמקום לא הוי סימן היינו כאן באופן כנ"ל אבל בנקב יש בצד אות פ' אף דהוי כעין סימן מקום מהני כיון דהוי במקום ידוע אבל לומר בכוונתם דמקום הוי סי' דאם ידענו דפ' הוי מונח במקום הלז ואח"כ נמצא הרוג במקום הנ"ל נאמר דהיינו הך זה בודאי ליתא. עוד כ' הב"ש דאם כותי אחד הכיר אחד מבני החבורה ומעיד שנהרג כל החבורה אמרינן מסתמא דהוא החבורה וכו'. ונפלאתי מאוד דהוא בעצמו כתב בס"ק נ"ג כהט"ז דחיישינן דילמא אחר נתלוה עם הנכרי וע"ש א"כ גם כאן למה לא ניחוש שמא נתלוה אחר עם אותו החבורה ואותו פ' שהוכר נתלוה עם חבורה אחרת כיון דפסק כאן דמנין לא הוי סימן וזה תמוה מאד. אחר כך מצאתי דגם הבית מאיר הרגיש בזה. גם משמע מדברי הב"ש דאם אומר כל הסימנים דהיינו שהיו עשרה ושהיו הולכין בקולר וממקום פ' למקום פ' מתירין נשותיהם ודלא כמשמעות הרב ט"ז דלא מהני עד שיאמר אותן הידועים לכם וזה בודאי אינו וכמו שמשמע מדברי הרמב"ם והש"ע ובודאי דעיקר כהט"ז דמיירי כגון שאמר להם פ' שהלך עמו וכן בקולר מיירי שמספר לפני האנשים השומעים דאז אמרינן הכוונה הידועין לכם וכ"כ מהרח"ש וכן משמע ברוב תשובות הקצרות אבל כדברי המ"ב ודאי אין להקל: