אור ברסלב
קהלת יעקב (ליסא) חידושי אבן העזר › הלכות אישות

קהלת יעקב (ליסא)· רבי יעקב לורברבוים מליסא

חידושי אבן העזר · הלכות אישות

הלכות פריה ורביה

סימן יז

סעיף א

עיין ב"ש שכתב וז"ל אם זרק לה גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה הוי ספק מגורשת ולא אמרינן דמוקמינן אותה בחזקת א"א ועיין ביבמות דף ל"א וכו' ע"ש. ולכאורה נראה דהביא ראיה לסתור דהא שם אמרינן דאם נתגרשה ספק גירושין מוקמינן אותה מדאורייתא בחזקת א"א וצרתה מותרת לשוק מדאורייתא. ודוחק לומר דמדרבנן לחומרא לא מוקמינן אחזקתה דהא לא משמע כן מדסיים המחבר דאם נתגרשה בעדים פסולין מדרבנן צריכה גט מן הראשון מדרבנן משמע דברישא גבי ספק קידושין צריכה גט מראשון מדאורייתא. ולכאורה למה לא מוקמינן אחזקתה כמבואר שם. לכן נראה דכל היכא דאתיליד ריעותא לפנינו לא מוקמינן אחזקה כמ"ש התוס' כתובות דף כ"ג ד"ה תרווייהו בפנויה קמסהדי ע"ש. אמנם ביבמות שם אזלינן אחר החזקה כיון דהריעותא הוא בהערוה ולא בדידה כמו דאמרי' בחולין דף ז' סכין אתרעי בהמה לא אתרעי ועיין שם בתוס' מה שתי' במקומה וע"ש בת"ש שכתב שם גבי גבינות דמצטרפין להגבינות חזקת הבהמות ולא הריעותא ע"ש וה"נ אף בגירש אח"כ כנס מצטרפין חזקת א"א דהערוה ולא הריעותא דידה כיון דלא אתיליד ריעותא בגופה. וכמ"ש התוספת יבמות שם וכמו שמצטרפין חזקת הסכין לבהמה ולא הריעותא דסכין ה"נ מצטרפין חזקה דהערוה ולא הריעותא (והא דקיי"ל דלא אמרינן סכין איתרעי בהמה לא איתרעי היינו דמטעם דבהמה בחזקת איסור אמ"ה עומדת עד שיודע לך במה נשחטה כמבואר שם). אמנם אם זרק לה גירושין או קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה לא מוקמינן אותה בחזקה קמייתא כיון דאתיליד ריעותא בגופה וכמ"ש התוספת כתובות והיינו דאמרינן דאם זרק לה גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה מגורשת ואינה מגורשת אף מדאוריי' ולא מקשינן שם דנוקמא אחזקה רק על הברייתא דקתני דלכך אינה מגורשת דצרתה צריכה חליצה ולא אתיליד ריעותא בדידה ושפיר הקשה דנוקמא אותה בחזקה קמייתא ולא הקשה על מתניתין עצמה דקתני מגורשת ואינ' מגורשת דנוקמא אותה על חזקת א"א רק על הברייתא:

סעיף ב

חזקה אין אשה מעיזה. ועמ"ש ח"מ דאפילו אם התחילה וכו'. ועיין בדברי הרב ט"ז שסתר דבריו בטוב מעם וע"ש ופשוט:

שם דאיכא דמסייע לה וכו'. עיין ב"ש שהקשה על הטור שפסק בפשיטות דאם איכא עד אחד המסייע לה מעיזה ומעיזה ובסימן קמ"א הביא מחלוקת בזה ע"ש. אמנם נ"ל דעת הטור דיפה פסק כן דהא דעת הרא"ש והטור דשליח לקבלה אין תורת עד עליו כמבואר בסימן קמ"א סעיף ח' אם כן שפיר פסק הטור שם דא"י להעיז כיון דעד זה פסול הוא והוי כאלו קרוב מסייע לה דבוודאי א"י להעיז. אמנם כאן נ"ל כיון דעד אחד כשר מסייע לה בודאי יכולה להעיז וא"ש:

סעיף ג

אפילו ע"א. ע"ש בשו"ת נודע ביהודה רצה לדון בדבר חדש דעד אחד נאמן בדאורייתא אפילו להורדת נחלה לתוספת כתובה רק בעד פסול או קרוב הוא רק מדרבנן ע"ש. אמנם ז"א דהא בשבועות דף ל"ב איתא שם וז"ל הכל מודים בעד מיתה דפטור כגון דא"ל לדידה ולא אמר לב"ד כלומר דליכא תו נ"מ בהגדתה דהא יכולה לילך לב"ד ולהגיד ע"ש. ולפי דבריו נ"מ לענין תוספת כתובה דע"פ דברי' אינה נוטלת כמ"ש המחברים אבל בעד כשר נוטלת לפי דברי הנ"ב אע"כ ז"א וכדעת רבותינו הקדמונים. גם מה שרצה לדמות קול דקידושין דסי' מ"ו לקול דמורידין קרוב ע"ש גם בתשובה שם סימן ל"ה רצה לומר כן וע"ש. ולדידי דברים אלו אינן מחוורין כלל וענינים שונים הן. וראיה לזה דאי כדבריו נצריך ג"כ כל הדקדוקים המבוארים שם גם כאן למאן דס"ל קול המולה בעיר ובעיר זו ע"ש ושאר דינים המבוארים שם ולדעת הפוסקים דבעינן תרי מתרי כמבואר שם נצריך ג"כ כאן ובודאי אלו היה כן לא הוי שתקו הפוסקים מלכתוב המחלוקת גם גבי מורידין קרוב. א"ו ז"א דכל שנאמנת לענין נישואין מהני נמי לענין מורידין ועוד הא סתמא קאמר ששמעו בו שמת ולא נזכר בש"ס קול ואין להאריך עוד בזה:

ומה שנ"ל בישוב דברי הרמב"ם ז"ל מה שהקשה עליו הנ"ב במ"ש בסוף פי"ג מהלכות גירושין דעד אחד נאמן מדאורייתא שאמר שמת בעל של אשה וסובר טעם של עבידא לגלוי' לא משקר ובפי"ב מהלכות עדות כתב דעדות אשה מדבריהם. עוד הקשו עליו נושאי כליו שכ' הטעם דעד אחד נאמן דעבידי לגלוי' לא משקר א"כ אמאי כתב בעד אחד בקטטה שאמר מת א"נ משום דלא שייך דייקא ומנסבא הא בדלא דייקא ג"כ ע"א נאמן משום מילתא דעבידי לגלויי. ועוד קשה דאם ע"א נאמן לומר שמת בעלה מדאורייתא מחמת מילתא דעבידי לגלויי א"כ אמאי לא יהי' מורידין לנחלה ע"פ. ולכן נ"ל לתרץ דעתו דהנה הריב"ש סימן קפ"ב כ' דאף גבי דאישתמודענא דאחוה דפלניא דנאמן מטעם מילתא כו' דוקא שאמר קודם המעשה דלא הוי נגד חזקה בשעת הגדה אבל בשעת מעשה אי"נ בממון וכן באיסור להוציא מחזקתן. וכן מצינו בח"מ סימן מ"ט דנאמן לכתוב שטר ע"פ הכרת ע"א אפי' אשה וכתב שם הסמ"ע הטעם משום מילתא דע"ל ובודאי אם בא ע"א בשעת הוצאות ממון ואמר שזה האיש שמו יוסף בן שמעון הנכתב בשט"ח א"נ ועוד אפילו אי נימא דמילתא דע"ל מהימן אפילו להוציא מחזקה יש לומר דסובר דהא דבעי יבמות דף צ"ג גבי עד אחד ביבמה אי טעמא דע"א מהימן משום מילתא דע"ל אי משום דאשה דייקא. הפירוש הוא כיון דהכא לאו מילתא דע"ל בודאי הוא כמ"ש הנ"ב דאימר לא יבא הבעל לעולם לכך בעי אי אפי' במילת' דע"ל כי האי מהני אפילו להוציא מחזקת א"א א"ד דלא מהני להוציא מחזקה רק משום דחזק' דדייקא דמרעא לחזקת א"א ולא נשאר רק ספק השקול ולכך נאמן ע"א ואף דבדבר שבערוה אין ע"א נאמן אפילו במקום דליכא חזקת איסור מ"מ כיון דספק השקול הוא מהני אפילו במילתא דע"ל כי האי להיות ע"א נאמן וחזקה דדייקא אחר שהטילו חז"ל עלייהו החומר חזקה דאוריי' הוא דהא מה"ט כ' התוס' כתובות דף כ"ב שפטור מחנק וחטאת ע"ש. נמצא דזה דנאמנות של ע"א הוא דאורייתא ע"י דבריהם בא וכעין שאמרו גיטין דף נ"ה כרת שע"י דבריהם בא וה"נ דכוותי' דקודם שהטילו עליהם חז"ל החומר בסופה לא היה חזקה זו דאשם דייקא ולא היה ע"א נאמן וחששו חז"ל לתקנות עגונות והטילו עליה החומר בסופה ועי"ז נולד חזקה דאשה דייקא ומרעא לחזקת א"א וממילא כאמן ע"א מדאורייתא נמצא שהנאמנות ע"א מדאוריי' ע"י דבריהם בא ולכך תפס הרמב"ם טעמא דע"ל דהוא עיקר המתיר דמטעם דדייקא לחוד דמרעא לחזקת א"א לא הי' נאמן שתהי' מותרת לגמרי ועיקר הנאמנות להתיר לגמרי הוא רק משום מילתא דע"ל ולכך כתב טעם זה שהוא עיקר טעם המתיר דטעמא ההיתר דדייקא נשארת בספק דדייקא שייך אף בגירושין כמ"ש התוס' בב"ב דף ל"ג ועיקר החילוק שבין מיתה דנאמן ע"א ובין גירושין דא"נ הוא משום דבגט לא הוי עבידי לגלויי ולכך תפס טעמא דע״ל. ולכך פסק הרמב"ם בקטטה דא"נ אף דע"ל דכיון דלא שייך דייקא דמרעא לחזקת א"א שוב לא מהני דע"ל כי האי להוציא מחזקת א"א ומחמת דהנאמנות דאורייתא ע"י דבריהם בא לכך ליכא סתירה כשכותב פעם שהוא מדאורייתא ופעם שהוא מדבריהם ולכך א"נ בהורדת נחלה ותוספת כתובה כיון שהוא נגד חזקת ממון כנלענ"ד:

והא דהקשו המפורשים הא דתנינא בר"פ שבועות העדות דתנא שבועות העדות נוהגות באנשים ולא בנשים והקשו הא גם בנשים משכחת לה שבועו' העדות כיון דמועלת עדותן לעדות אשה והיאך קתני דאינה נוהגות בנשים. ומה שתירץ הרב בעל משלמ"ל ז"ל בס' פרשת דרכים בדרך מצותיך וז"ל דכיון דאשה אין הגדתה מועלת בשום מקום ואין עליה שם עד כלל פטורה משבועות העדות ע"ש. וראיתי בספר שב שמעתתא שהקש' ע"ז מהא דפסק הרמב"ם בפ"י מהלכות שגגות דמלך חייב על שבועות העדות והיינו ע"כ בדבר איסור דהא מלך אין מעיד ולא מעידין אותו רק באפרושא מאיסורא אלמא אע"ג דבכ"מ אין שם עד עליו חייב א"כ גם בנשים יתחייב קרבן שבועות העדות אף על גב דליתא בשאר עדות ע"ש:

אמנם באמת דברי הרמב"ם ז"ל תמוהים כאשר תמה עליו הראב"ד ז"ל והלח"מ שם דהוא נגד סוגיות הש"ס בהוריות ע"ש וגם קשה דסותר ד"ע בפ"א משבועות דהא פסק שם דפטור ע"ש. אולם נ"ל דעת הרמב"ם דה"נ מתרץ המשניות דלא יסתרו אהדדי בפ"ב מהוריות דמתחלה תנן דפטור בין לר"ע ובין לר"י והדר תני דחייב לכך פירש הרמב"ם בפי' אחר. דהנה בר"ן שבועות ר"פ ש"ה מבואר היכא דפטור משבועות העדות חייב בשבועות ביטוי ע"ש רק היכא דחייב שבועות העדות פטור משבועות ביטוי ע"ש. א"כ א"ש דכיון דנשיא פטור משבועות העדות חייב משום שבועות ביטוי. אמנם אינו חייב על שבועות ביטוי דלשעבר רק בשגגת קרבן עם זדון דבר כמו דאיתא בס"פ שבועות שתים א"כ ניחא דבמשנה ראשונה דהוריות וכן הרמב"ם בפ"י מה' שגגות דאיירי רק מקרבן שבועות העדות דפטור והיינו במזיד גמור דפטור משבועות ביטוי כיון דמזיד הוא וגם מקרבן ש"ה פטור כיון דלא מעיד ולא מעידין אותו אבל לקמן איירי משבועות ביטוי כגון במזיד ובשגגת קרבן חייב כיון דליכא גבי מזיד קרבן שבועות העדות:

שם מחבר ובפסולי עדות. בנוטל שכר להעיד כתב בשו"ת נו"ב סי' כ"ז דאם החזיר השכר עדותו קיימת למפרע וא"צ להעיד מחדש ע"ש. ואשתמיט מיני' דברי הר"ן בספ"ב דקידושין דצריך לחזור ולהעיד מחדש וא"כ כיון שרוב הפוסקים הסכימו דאף בנוגע יכול לחזור השכר ולהעיד אח"כ ולא אמרינן עביד איניש להחזיק דבריו א"כ שוב אין נ"מ בכל הפלפול שהאריך שם בנ"ב אם נוגע כשר בעדות אשה כיון שהודה הרב ז"ל שם דעדותו בטל משום נוטל שכר להעיד דקנסוהו חז"ל ועקרו לעדותו א"כ מאי נ"מ אם פסול מטעם נגיעה דאם יחזיר השכר בין כך ובין כך מהני עדותו מחדש ועדותו למפרע בודאי בטל. ובל"ז אין דבריו נהירין מ"ש ראיה מהרי"ף גבי אשתמודענא דכתב אבל היכא דאיכא חשדא לא מהימן ופי' דברי הרי"ף ז"ל מטעם נגיעה. המעיין ברי"ף שם יראה דלא כן כוונתו והטה כוונת הרי"ף לדבר אחר וע"ש בהראיה שהביא הרי"ף מבגר לית לה קלא ועיין תומים סימן מ"ט ע"ש. ואין להאריך:

שם אבל פסולי עדות מדאורייתא. משמע לכאורה מלשון הפוסקים דכל הפסולין המבוארים בסימן ל"ד בח"מ דפסולים מדאורייתא פסולין לעדות אשה. אבל הנ"י פז"ב וכן בפ"ז דיבמות כתב בהדיא דכל שאינו רשע דחמס אינו פסול רק משום גזרת הכתוב דאל תשת רשע עד ולכן באיסורין דא"צ עדות דאפי' אשה כשירה ה"ה רשע שאינו של חמס. וכן בב"י סימן כ"ח בח"מ נסתפק בהאי סברא אי רשע שאינו של חמס כשר ומהתימא שלא הזכירו כאן דברי הנ"י אחרי שלא נמצא חולק ע"ש. ואף שבנ"י בפ"ב דיבמות כתב דברוצח פסול אף אליבא דרבא דבעינן רשע דחמס היינו מטעם שכתבו הפוסקים דהוי רשע דחמס כל מה דעביד להנאתו וכן הורג נפש אין לך רע לבריות יותר מזה והוי כרשע דחמס ואע"ג דלשון הנ"י לא משמע כן ע"ש ע"כ איהו דחיק ומוקי אנפשיה. וא"כ צ"ע למה העלימו האחרונים דברי הנ"י הנ"ל ולא הביאו ויש להחמיר בזה ועיין בח"מ סימן מ"ב לענין החשוד על העריות אם כשר לעדות אשה לומר מת בעלה ע"ש:

סעיף ד

מחבר שחזקתן שונאות זו את זו. עיין משל"מ בעדות נשים אי איכא עדים דנפל למים שאל"ס ואח"כ אומרים אנו הצרות וכל החמשה נשים שהכירו בט"ע אי מהימני ע"ש:

סעיף ז

בא אחד ואמר הרגתיו וכו'. הרשב"א בתשובותיו סימן אלף רל"ז כתב וז"ל באומר אני זניתי עם אשתך אינו נאמן דחצי דיבור לא מפלגינין והא דבאומר הרגתי פלגינין דיבורו היינו דפלגינין דיבורו באומר הרגתיו במזיד פלגינין דיבורו ואומרים דבשוגג הרגו אבל באומר אני זניתי עם אשתך שוגג לא משכחת דאין קשוי אלא מדעת גם באונס לא משכחת לה דיהרג ואל יעבור ומשים עצמו רשע. ובתומים סימן ל"ד התפלא עליו למה לא נפלוג דיבוריה ולומר דבאונס היה כיון דאם היה באונס אינו נפסל לעדות הואיל ולא עבר רק על מ"ע דקידוש השם וכן הקשה בשו"ת נ"ב ע"ש. ותירץ בספר שב שמעתתא כלל ז' דאפי' בדבר שהוא רק חומרא בעלמא לא מהימן לומר שעבר כמ"ש סרשב"א והש"מ בכתובות דף י"ט גבי אנוסים היינו מחמת נפשות דאפילו בדבר שהוא רק חומרא בעלמא מצד חסידות אין אדם משים עצמו רשע ע"ש. וע"ז תמה הש"ש מהא דאמר ר"י ביבמות דף כ"ה פלוני רבעני לרצוני אינו נאמן רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד וקשה דל"ל ה"ט דאל תשת רשע עד כי דקיי"ל אין אדם משים עצמו רשע ומזה הוכיח הש"ש דדוקא בדבר שנעשה רשע שפסול לעדות אמרינן אין אדם משים עצמו רשע ולכך הוצרך לומר דהתורה אמרה אל תשת רשע עד ע"ש:

והוא תמוה מיבמות שם דאמר התם שאני עדות אשה דאקילו ביה רבנן ופריך הא אמר ר"מ גזלן ד"ת פסול לעדות אשה ע"ש משמע דאי הוי כשר לעדות אשה היה נאמן. ולפ״ז קשה הא אין אדם משים עצמו רשע דרוצח גמור ודאי רשע הוא דאטו משום דכשר לעדות אשה לאו רשע הוא. אמנם הדבר נכון מאד דבודאי שפיר כתב הרשב"א והשטה מקובצת בכתובות פרק ב' דא"נ לפסול את השטר באמרם אנוסים היינו מחמת נפשות דאין אדם משים עצמו רשע אף שהוא רק מידת חסידות וכיון דא"נ דאנוסים הוו ממילא השטר בתקפו משא"כ בפלוני רבעני הוצרך להביא הקרא דאל תשת רשע עד ולא היה יכול לומר סתם דא"נ מטעם דאין אדם משים עצמו רשע דיש לומר דסבירא ליה לר"י ג"כ כרבא וכמו שכתב הרא"ש דלא שייך לומר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דמה שמעיד על עצמי לא חשיב עדות ואם כן מן התורה נתבטל העדות דרבעני ולכך אמר ר"י טעמא אחריני כיין דלא אמרינן פלגינן דיבורא וע"כ צריכין אנחנו לקבל העדות בשלמות שנרבע לרצינו וממילא רשע הוא ופסול לעדות ולא הוי מצי למימר הטעם דאין אדם משים עצמו רשע וממילא דבטל העדות דרבעני. זה אינו דהא מצינו בגיטין דף ח' היכא דלא פלגינן דיבורא יש לומר בתרי גוונא או שנאמר כיון דלא מהימן אהאי נא מהימן אהאי או להיפך דמהימן אהאי מהימן אהאי ע"ש גבי שיחרור דכתוב בו כל נכסי קנוין לך ולזה אמר כאן רשע הוא והתורה אמרה כו' דהך גוונא דמתוך דלא מהימן אהאי נא מהימן אהאי לא הוצרך לומר כיון דלפי דרך זה אמרינן דנא מהימן אהאי ולכך אמר דאפילו אי אמרינן אידך גוונא דמתוך דמהימן אהאי מהימן אהאי מכל מקום גזירת הכתוב היא דרשע לא הוי עד וכמו שכתב התוס' פז"ב דרשע שאינו של חמס דלאו משום דלא מהימן רק משום גזירת הכתוב הוא. ולזה מחלק שפיר דבהרגתיו משכחת לה שפיר בשוגג לכן אף שאמר במזיד קיימא לן דפלגינן דיבורא וכיון דב' עדיות הן לא נתבטל עדות דהרגתיו מה שאין כן בזניתי עם אשתך דלא משכחת לה בשוגג ולא באונס רק שעבר על עבירה דאורייתא וכיון דאין אדם משים עצמו רשע לא מהימן דהא אפילו בעבר אפילו על מדת חסידות כתב הרשב"א דלא מהימן כמש"ל וכיון דלא מהימן לומר דזינה עמה ממילא מותרת היא. אחר כותבי זאת הראו לי שבספר נ"ב הביא גם כן הש"ס דגיטין ומסקנתו לאמת דאמרינן אפילו אליבא דרבא דפלגינן דיבורא במקום דאי אפשר למיפלג כגון באני זניתי עם אשתך אמרינן מיגו דנאמן אהאי נאמן גם כן להשים עצמו רשע ע"ש. ולפענ"ד הא ודאי ליתא דהא קיימא לן דלעולם אינו נפסל לעדות על פי עצמו וגם לא מסתבר כלל לכן נלע"ד דעיקר כמו שכתבתי:

סעיף ח

העד שאמרה משמו. ועיין ח"מ שכתב דאפילו אם בא אחר שהתירוה לינשא נאמן דאם בא קודם שהתירוה לינשא גם אחד נאמן ע"ש. ולפענ"ד נראה ברור דאחר שהעיד העד הראשון בב"ד והתירה לינשא ומכל שכן כשנשאת דשוב א"נ הראשון לו' מבודה הייתי או לא אמרתי לה דהנה הב"י בדיני מסל"ת בשו"ת סימן ד' כתב דאין הראשון נאמן כלל לא להכחיש ולא לומר מבודה הייתי אפילו קודם שהתירוה לינשא ועיין בק"ע בב"ש סימן קנ"ח וקנ"ט וק"ס. אך באמת בזה ודאי לא קיימא לן כוותיה דאשתמיטתיה דברי הר"ן והרמב"ן וכן הוא במהרח"ש בק"ע ובספר ע"נ עיין עליהם. אבל אחר שהתירוה לינשא נמצא בש"ג בשם א"ז בפ' האשה שלום וז"ל ואפילו אמר לה עד אחד היא הולכות לב"ד ומתרת עצמה על פי העד שהעיד לה ואף על פי שהעד כופר אח"כ עדותו ואומר שא"י כמבואר בפרק שבועות העדות נראה דהוא ממה דאמרינן שם דהכל מודים בעד מיתה לפטור אמר לה לדידה ולא אמר לב"ד וכו' ואי ס"ד דאפילו לאחר שהתירוה ב״ד יכול הראשון לחזור בו א"כ משכחת לה שיתחייב גם באמר לה לדידה כגון שחזר לאחר שאמר לה ואומר שלא מת דבודאי כשאומר לה כאומר לפני ב"ד דמי ואם יאמר בפני ב"ד נאמן גם אם אומר לדידה נאמן ואסורה להעיד וא"כ מפסידה בדיבורו וחייב ק"ש העדות משא"כ אם נאמר דלאחר שהתירוה ב"ד נאמנת ואין בדיבורו של הראשון כלום ממ"נ פטור דיכול לומר לה היה לך לילך תיכף לב"ד וכשכבר הלכה לב"ד והתירוה אין מפסידה כלום ואם עדיין לא הלכה איהי דאפסדה אנפשה שלא הלכה וכמ"ש הר"ן ולמה לא הלכה לב"ד והיו מתירין אותה לינשא ולא היה נאמן שוב. ועוד מדוע נימא דהשאר פוסקים חולקים ע"ד הא"ז וש"ג הנ"ל. ונראה דזה מודים דכשכבר התירוה לינשא שוב לא נאמן הראשון וטעמא דמילתא נ"ל לפמ"ש רש"י ז"ל ביבמות דף פ"ח ע"ב דכיון שהתירוה לינשא הוי בחזקת היתר ע"ש א"כ לכך א"נ הראשון לומר נגד חזקת היתר דאין ע"א נאמן במקום חזקה. ומה שהקשה הח"מ דאם איירי המחבר קודם שהתירוה גם אם אומר לה אחר ומכחישה נאמן ע"ש לק"מ דנ"מ לענין שיהיו הבנים ממזרים גמורים ולא ספק ממזרים כיון דאמרה משמו והוא מכחישה נאמן להיות בניה ממזרים גמורים ובין אם אומר מבודה הייתי ובין אם אומר לא אמרתי לך כלום דהא מה שאומר דלא א"ל וא"י כלל אין לך מבודה הייתי יותר מזה דאומר דא"י. וגם אם שקר דיבר במה שאומר דלא א"ל עכ"פ מ"מ חשיב כאומר מבודה הייתי כיון דהעד אומר א"י והוי כאומר מבודה הייתי. אמנם לאחר שהתירוה לינשא לא מיסתבר כלל לומר דיהיה נאמן ומכ"ש לאחר כשכבר נשאת דא"כ תצא חורבא דיהיה לו בנים וב"ב ויבא העד הראשון ויאמר לא אמרתי לה כלום ויהיה כולם ממזרים ואולי מחמת שנאה אומר כן להוציא לעז על כמה נשים וישרים דרכי' וכתיב דרכיה דרכי נועם. לכן נראה עיקר דאם אומר לאחר שכבר התירוה דתו ל"ל חזקת א"א דבודאי א"נ וכדעת הא"ז והש"ג הנ"ל באופן דלית ביה ספיקא כלל ובודאי השני נאמן אבל קודם שהתירוה העיקר כדעת הרמב"ן והר"ן והרא"ש פרק שבועות העדות ושאר פוסקים דהראשון נאמן ואפילו אם הראשון שאמרה משמו פסול הוא נראה דנאמן וכדעת הח"מ דהא כיון דאומר לא אמרתי וא"י הוי כאומר מבודה הייתי ולענין מבודה הייתי אין חילוק בין כשר לפסול:

סעיף ט

עד אחד אומר מת וע"א אומר נהרג כו'. עיין ב"ש וח"מ שהאריכו בזה וכתבו דהאי דינא תליא אי נימא דהוי הכחשה בחקירות עדותן בטילה ואי הוי הכחשת בדיקות הוי עדותן כשירה. אמנם במהרי"ט חלק אה"ע סימן ל"ח הביא דברי הירושלמי דמודו ר"י ור"ש בעדים דלא ינשאו ולכאורה קשה לומר דאשתמיטתיה מכל הני רבוותא הלא המה הרא"ש והטור וב"י וכל האחרונים את הירושלמי ועיין בשו"ת נ"ב סימן מ"ו שעמד בזה. אמנם לפענ"ד נראה דלא נעלם מהם הירושלמי הנ"ל והוא כיון דאמרינן במכות דף ו' והוא שהגידו תכ"ד והיינו דאם לא הגידו תוך כדי דיבור ולא נצטרפו בהגדת אף דהוזמו קצתן עדות הנשארים קיימת וכתב שם בתוס' הטעם הואיל ולא נצטרפו בראייתן בעינין שיצטרפו בהגדה שיגידו תוך כדי דיבור דכיון שהוזמו לא נצטרפו בראיה כלל דלא היה כלל שם ע"ש. ולפ"ז גם בהכחשה בחקירות בעינין שיצטרפו בהגדה תוך כדי דיבור כיון דמכחשי אהדדי בחקירות זה אומר בניסן וזה אומר באייר הרי חד אומר בודאי שקר ולא מצטרפו שם בשעת ראיה כלל כיון דמכחשי בחקירות בזמן או במקום וא"כ בעינין שיצטרפו בהגדה תוך כדי דיבור דאם לא כן חשובין כשני עדות לכל דבר וכ"כ התומים בסימן ל"ב ע"ש:

ולפ"ז א"ש הא דמכשיר בתשובות הרא"ש דשם איירי בהגדה דלאחר כ"ד שהרי שם מיירי שהעידו כ"א בב"ד אחר דלא מצטרפו כלל בהגדה לכך מכשיר. והא דמביא ראי' הרא"ש ממתני' דיבמות דצרה אומרת מת כו' ולא אמר בפשיטות כיון דלא מצטרפו לא בראי' ולא בהגדה היינו דלא נימא כיון דמכחישין זא"ז ולא דייקי ואומרים בדדמי כמ"ש התוס' שם וע"ש ולכך מביא דאנן קי"ל כר"י ור"ש דלא סברי כלל האי סברא ובירוש' איירי תכ"ד לכך מפסיל כל העדות כיון דנצטרפו בהגדה וממילא בכאן י"ל דמיירי כשלא נצטרפו בהגדה בתכ"ד נשאר עד אחד עכ"פ דמהני בעדות אשה. אמנם נראה לפענ"ד דנצטרפו בהגדה תכ"ד לא נתבטל העדות רק כשיש תועלת בשעת הגדה לענין ממון כגון לענין הורדת נחלה ותוס' כתובה. דהנה בשו"ת נ"ב סי' מ"ו השיג על הב"ש שכתב דהכחשת חקירות לא פסל העדות בעדות נשים כיון דאחד בודאי אומר אמת ובעדות אשה בחד סגי וע"ז השיב הנ"ב דהלא בח"מ סי' ל' מבואר דבהכחשת חקירות אפי' שבועה א"צ דלשבועה ג"כ סגי בע"א עמ"ש:

לכן נראה לפענ"ד ליישב דברי הב"ש דש"ה שבאו בתורת שנים לחייב ממון דהא אם הוזמו משלמין ממון דלממון קאתי ולכך כשהוכחשו בחקירות דנתבטל העדות של כל עד ועד מהממון דאתו לחייבו נתבטל גם כן עדותו לענין שבועה ובהרבה עדים דהעידו לענין ממון ונתבטל עדותו של אחד לבד מחמת הצירוף שהרי כולם באו בתורת עדים לענין ממון בטלה כולה מגזירת הכתוב דמקיש שלשה לשנים וכיון דבשנים נתבטל אפילו עדות הכשר לענין שבועה גם בשלשה נתבטל עדות הכשרים משא"כ בעדות נשים או בעדים שהעידו על איסור שהוכחשו בחקירות דא"צ רק אחד וליכא נפקותא בין אחד לשנים לא שייך כלל גזירת הכתוב הנ"ל ע"כ לא נתבטל העדות של העד שאומר אמת אפי' מקצת עדותו כיון שלא בא רק להעיד על דבר דסגי בע"א מה"ת יתב על עדותו של זה מחמת שהאח' משקר. ולפ"ז נראה דאם באו בתורת שנים להעיד על מיתת הבעל להורדת נחלה ולתוס' כתובה כגון שנשאר מהמת נכסים דבעינן שנים וכיון שהוכחשו בחקירות דנתבטל אפי' העדות של העד האמת לענין הממון שבא להעיד עליו נתבטל ג"כ לענין התרת נשואין דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כמבואר לקמן סעיף מ"ג. אבל בפסולי עדות שאין עדותן מועלת רק להתיר או במקום דליכא נכסים כלל שאין באין רק להתיר שלא נתבטל מהעדות של העד האמת שום דבר סומכין על עדותו להתיר. וכן אם נמצא ביניהם קרוב או פסול דאורייתא דודאי לא אמרינן דאם יראו כשרים עם פסולין דפסלו העדות לענין עדות אשה דבשלמא בהכחשה זא"ז שבאו לפני ב"ד להעיד בתורת עדות שנים שיהי' מועיל גם להורדת נחלה ולתוס' כתובה ועתה כי מכחישין אהדדי בטל קצת עדותן לענין הורדת נחלה ולענין שאר דברים דעד עתה כי לולא הכחשו אהדדי הי' דינם כב' עדות ועתה נתבטל מתורת ב' עדות וכ"א מהם נתבטל קצת בטל כולה דאין עדות לחצאין אבל בראיית הכשר עם הפסול לא נתבטל מעדותו של הכשר לענין היתר נשואין מחמת שראה גם הפסול יותר מאלו היה ראה לבדו לכך כשר:

ועוד כיון דלא בעינן הגדה בב"ד והתורה לא הקפידה רק במקיימי דבד וכמ"ש התוס' מכות דבעינן הגדה בב"ד וממילא בהיתר נישואין לא שייך כלל האי דינא דנמצא א' מהן פסול כיון דלא בעינן הגדה בב"ד והתורה לא הקפידה רק במקיימי דבר בב"ד אבל חוץ לב"ד לא נצטרפו יחד ומה שהגידו בב"ד לא הפסידו כיון דבלא הגדה בב"ד ג"כ כשר וכיון שא"צ ב"ד אין עליהם דין ב"ד כלל אפי' הם שלשה ועיין בשו"ת נ"ב שהאריך בזה לענין גירושין ע"ש. ומה שהביא המהרח"ש בק"ע דף ע' ע"ב ראי' דגם בעדות אשה אם נמצא א' קרוב או פסול עדותן בטילה מהא דגיטין דף ט' ע"ב דכותב נכסיו לעבדו דכיון דלא קנה נכסים לא קנה עצמו ואמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אע"ג דשם נאמן כל הפסולים ומ"ש עדות אשה מיניה ע"ש לא מבעי' לפמ"ש לחלק מטעם הראשון לק"מ כמבואר למעיין דהתם כיון דמהאי עד גופא נתבטל במקצת לענין הנכסים נתבטל כולה משא"כ בזה. אמנם בלא"ה לק"מ דבגיטין שאני דגבי עבד בשיחרור שכתוב בו עצמו ונכסיו חשוב כמו שתובעות כתובתה דאין מתירין אותה להינשא ה"נ כיון שבא ומעיד על הכתב דכתיב ביה הנכסים לעבדו הוי כתובעות הכתובה. אמנם ממאי דאמר רבא התם דעצמו קנה נכסים לא קנה לכאורה משמע דלא אמרינן דהוי כתובעות הכתוב' אבל באמת הדבר נכון מאוד דבשלמא גבי הכתובה כיון דחזינן דעיקר ביאתה לב"ד היה בשביל הכתובה וע"ז אינה נאמנת לכך אפילו להינשא אין מתירין אותה כיון דא"א למיפלג דאם נאמר דבעלה מת הרי יש לה כתובה א"כ אפילו רבא מודה דאינה נאמנת אבל בעבד אפשר למיפלג ולומר דהעבד שחרר והנכסים לא נתן לו לכך סבר רבא דפלגינין דיבורי' ואביי ס"ל דמטעם זה חזר בו ממאי דס"ד מעיקרא ועיין בתוס' שם. וכן לתירץ הב' שכתבתי כיון דא"צ ב"ד לא נתבטל עדותו ושוב אין ראי' משיחרור בגיטין שם דא"צ רק באומר בפ"נ ובפ"נ בב"ד דוקא ושם עדות עליו דהא בעינן קיום עדות רק דשליח מהימן כשנים שייך לומר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אבל עדות אשה דל"צ ב"ד נראה דאף אם הוכחשו בחקירות מ"מ נהי דודאי אחד משקר מ"מ לא שייך בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כיון שא"צ ב"ד בהגדהן ונשאר ע"א עכ"פ:

העולה מזה דבעדים שהוכחשו בחקירות אם לא העידו אחד בתכ"ד של חבירו ונשאר ע"א דאין אנחנו חושדים ששניהם משקרין דודאי אחד משקר וא' אומר אמת והרי יש ע"א שמת דאחר כ"ד לא שייך לומר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ואם הגידו בב"ד אחד בתכ"ד של חברו שנצטרפו בהגדה אז אם הם עדים פסולים שאין בהגדתן תועלת לממון דהיינו להורדת נחלה ולתוס' כתובה לא נתבטל עדות ונשאר עכ"פ ע"א כשהוכחשו בחקירות ומותרת לינשא אבל בב' עדים כשרים שהעידו גם להורדת נחלה ולתוס' כתובה שהיה נכסים דאז כשהוכחשו בחקירת ונתבטל עדות לענין ממון נתבטל עדותן אף לענין התרת נשואין כמבואר לקמן סעיף מ"ג דאם בא לב"ד בשביל הכתובה אף להנשא אין מתירין אותה:

סעיף יא

מצאו כתוב בשטר כו'. עיין ב"ש ס"ק כ"ז דמחלק דאם כותב לב"ד להעיד מהני אפילו אם כותב ששמע מאחר אבל אם כותב לעצמו לזכרון ונמצא כתב בזה פליגי בירושלמי והברייתא דתני דלא מהני מיירי כה"ג ואנן קיי"ל כהך ברייתא דפליג וסובר דמהני. אמנם זה דוקא בכותב לזכרון שראה המעשה אבל אם כותב ששמע המעשה לכ"ע לא מהני ע"ש. והב"ש למד חילוק זה מהג"מ פ"ב דיבמות שהקשה מעיקרא למה סומכין אנחנו על כתב בעדות נשים כיון דלרבי אבין אין סומכין ואפי' לר' ירמי' דס"ל דסומכין שמא האי דירושלמי עדים חתמו עפ"י ראייתם ואלו העדים כתבו עד מפי עד ותירץ ע"ז דהירושלמי איירי דעדים כתבו מאליהם ולא לפי צורך ולא לפי מעשה אלא לכתוב לעמוד לראי' וכו' וסיים ע"ז בפ"י וז"ל אבל כתבים שאנו שולחים לדעת אמירת העדות וכו' וכה"ג תירץ הריב"א גבי כותב אדם עדותו בשטר והקשה הריב"א דישלח עדותו לב"ד ויקיימוהו כדין שטר ותירץ דהתם השטר נעשה במצות המלוה והלוה אבל שטר שהעד עושה מאליו וכו' (ונראה מזה דהגמרא סובר כדעת הריב"א דהחילוק הוא בין אם העד עושה מאליו ובין אם כותב לצורך מעשה למסור לב"ד ולא כשאר מפרשים שכתבו דעיקר החילוק בין אם נעשה מדעת החייב דהיינו הלוה וכן מוכח מהא דמכשיר במחאה מה"ט דלדעת המפרשים הנ"ל צ"ל דמחאה ומודעא תיקנו חכמים כמ"ש התוס' בב"ב ע"ש) וכיון דבהג"מ לא תירץ רק הקושיא שהקשה מרבי בון תירץ דהירושלמי מיירי בכותב לזכרון וכיון דקיי"ל כמ"ד סומכין על הכתב כמ"ש הב"ש ממילא מוכח דסומכין על הכתב אפילו בכותב לזכרון אבל קו' הב' שהקשה בהג"מ דשמא לא מיירי הירושלמי רק בחותם ע"פ ראי' ולא בעד מפי עד ולא תי' ומש"ה מחמיר הב"ש בנכתב לזכרון עד מפי עד. עוד כתב הב"ש דהרשב"א והר"ן כתבו דכמ"ש הרי"ף פרק מי שאחזו דבודקין לעדות אשה י"ל דס"ל סומכין על עדות אשה והקשה ע"ז דהאיך נפשוט דין זה משם דהא הר"ן כתב דהפלוגתא דירושלמי מיירי בכותב לזכרון ובפרק מ"ש לא איירי בזה והטור כתב דהרא"ש לא הכריע כהירושלמי דאע"ג דבפ' מ"ש פסק ג"כ כהרי"ף וע"כ הוא מטעם הנ"ל עכ"ל הב"ש. ולענ"ד נראה דלק"מ דהטור שפיר מוכיח מהרא"ש דלא הכריע דהרא"ש ס"ל כר"ת כדמוכח מדבריו ביבמות פרק ד' אחין ע"ש. ולפי"ז מוכח דהרא"ש ס"ל דהירושלמי מיירי הפלוגתא בכותב לזכרון דאי מיירי בכותב להעיד מאי איריא בעדות נשים הא אפילו בכל העדות כשר עפ"י כתבם ודוחק לומר דמיירי רק באלם ולרבי בון דאמר אין סומכין על הכתב ומשמע אפי' באינו אלם קשה יותר דהא אפילו להוציא ממון נאמן להרא"ש ומה"ת נפסול בעדות אשה א"ו מיירי בכותב לזכרון ולפי"ז שפיר כתב הטור דהרא"ש לא הכריע דאין ראי' מפ' מ"ש דשם לא איירי בכותב לזכרון רק בכותב להעיד וכמ"ש הב"ש משא"כ הרשב"א והר"ן אזלי בשיטת הפוסקים דבכ"מ פסול מפי כתבם ולפי"ז מוכח דהפלוגתא דהירושלמי איירי בכותב להעיד דאי בכותב לזכרון קשה על הירושלמי גופי' שמביא סייעתא למ"ד דסומכין מברייתא דתניא מפיהם ולא מפי כתבם ועכשיו דסומכין בעד מפי עד בעדי נשים סומכין ג"כ מפי כתבם ואי הפלוגתא מיירי בכותב לזכרון ליכא ראי' כלל מברייתא דמיירי בכותב להעיד א"ו דהפלוגתא איירי ג"כ בכותב להעיד אז כשר בעידי נשים מפי כתבם ובזה שפיר כתבו הר"ן והרשב"א דנפשוט מפרק מי שאחזו דמפי כתבם מהני בעידי נשים. ומ"ש הב"ש דהר"ן עצמו כתב דהברייתא מיירי בכותב לזכרון לא מצאתי זה בר"ן דבגיטין לא כתב כלל מזה רק בכתובות גבי כותב עדותו על השטר כתב על הך ברייתא דיפה כח העדים מכח השטר דמיירי בכותב לזכרון ושם ברייתא אחרת הוא דברייתא שהביא הרי"ף תני יפה כח השטר מבעדים דבשטר גבי ממשעבדי וברייתא שהביא הר"ן תני שהשטר מוציא האשה מבעלה וגם מסיים שם בברייתא ואם אמרו שמענו ושכחנו וכו' ודכוותי' תניא כותב אדם עדותו על השטר וכו' ע"ש ושם מבואר דמיירי בכותב לזכרון דהא מסיים אם אמרו שמענו ושכחנו ופי' הר"ן דהיינו שאומרים שמענו ושכחנו ועל ידי השטר נזכרנו וכו' משמע דברישא מיירי שאמרו שלא נזכרנו רק שמעידים מכח השטר לא מהני והברייתא זו סובר דמהני מפי כתבם בע"נ. ולכאורה מוכח מברייתא זו דשטר שנכתב לזכרון דלא מהני אם לא שאומרים שמענו ושכחנו דהיינו שנזכרו מתוך השטר וא"כ קשה על הב"ש שכתב דשטר זכרון בראיית מעשה מהני ואפשר לומר דברייתא דלא חתם עצמו דהא מבואר בירושלמי שהביא הב"י דלא מהני כתב רק בחתם עצמו וא"כ י"ל דמיירי הכא בלא חתם עצמו דאז לא מהני רק בזכרון מתוך השטר ומ"מ אינו מוכרח דמשמע דלעולם לא מהני רק באמרו שמענו ושכחנו היינו שזכרו מתוך השטר. ועדיין צריך אני למודעי הרא"ש והטור דסבירא להו דהברייתא שהביא הרי"ף מיירי בשטר זכרון וקשה ע"ז דא"כ סיפא דקתני יפה כח השטר מעדים דשטר גובה ממשעבדי ובשטר זכרון ודאי דלא גבי ממשעבדי. ונראה לתרץ דהנה בלא"ה קשה רישא דקתני יפה כח העדים משטר דעפ"י עדים משיאין ועפ"י שטר אין משיאין הל"ל רבותא יותר דעפ"י עדים מכין ועונשין ומוציאין ממון ושטר זכרון לא מהני למידי. ולכן נראה דנקט תמיד עדים דומיא דשטר וקתני אותם עדים ושטר דמהני במשיאין מה דלא מהני בשאר עדיות וקאמר דעדים גרועים כי האי דמהני במשיאין בשטר גרוע כה"ג לא מהני לענין משיאין והיינו דכל עדות בעינן שיתכוונו להעיד בב"ד אבל עדים האומרי' שלא בתורת עדות רק דרך זכרון וסיפור מעשה לפני אחרים לא מהני בשום עדות בעולם אבל להשיא אשה מועיל אפילו לא נתכוונו להעיד ולהתיר דהא אפילו שמע מתינוקות מת פ' משיאין ושטר כה"ג דהיינו שטר זכרון דברים לא מהני אף דשטר גרוע שלא נכתב מדעת המתחייב לא מהני דהוי מפי כתבם ובמשיאין מהני מ"מ בשטר גרוע כה"ג שלא נכתב רק לזכרון לא מהני ויפה כח שטר מעדים היינו בשאר עדיות שמועילין להוציא ממון דבעינן שטר מעליא שטר עדיף מעדים דשטר גובה ממשעבדי וא"ש:

עוד הביא הב"ש קושיא בשם הח"מ דמאי פשיט מפ' מי שאחזו הא שם ידוע מי כתבו וכו' ולא ידעתי מה קשיא לי' דלא פשוט משם רק דמפי כתבם מהני והא דמהני אפילו בלא ידע מי כתבם זה אמר מפי סברא כיון דקיי"ל אפילו בממון דא"צ קיום מדאורייתא ולא חיישינן לזיופא ואפילו א"י מי כתבו רק מדרבנן צריך קיום ובע"נ הקילו יותר מד"ת וממילא דלא החמירו יותר מד"ת ובקיום אוקמי אד"ת וממילא דמהני אפילו בא"י מי כתבו דהא מדאו' כשר כה"ג בכל השטרות אפילו להוציא ממון:

עוד הקשה הב"ש על המחבר דפסק בסימן ק"ך דכתב לא מהני בנשתתק והכא פסק דמהני. והוא תמוה בעיני דשם טעמא אחרינא הוא דבעינן שמיעת קול דבלא"ה לא חשיב לשמה ואפילו בפיקח לא מהני כתב מה"ט:

שם אפילו אינו מקוים. עיין בב"י שהביא בשם הירושלמי דכתב לחוד ל מהני רק כשחתם תחתיו ועיין ב"ש ס"ק כ"ט שהביא מחלוקת הפוסקים דבעינן קיום עכ"פ מע"א ובבא כתב ממרחקים מוקל מטעם שכתב הח"מ דכמו דלא חיישינן לצרה בשעת הסככה בשמיעות קול כן לא ניחוש בכתב שמא כתבו אחד מן הפסולין וכו' ע"ש. ולבבי לא כן ידמה דהא הטעם דמהני ע"א הוא משום דהוא מילתא דע"ל דלא משקרי אינשי והוא מטעם שירא שמא תתברר ויותפס בשקרו ועכצ"ל בעד מפי עד שייך ג"כ שירא שיתפוס בשקרו דאם ניחוש שהראשון שקר אמרינן דהראשון שאמר שראה ירא שיותפס בשקרו לפני הב' שאמר לפנינו וגם אין לחוש שהב' משקר שלא נאמר לפניו כלל דממ"נ אם אומר בשם אחר הידוע לנו יתברר השקר מפי האחר ואם לא יתפרסם השם של מי שאמר לו כשיתברר השקר יותפס בשקרו כי העולם יותלו השקר רק בו כאשר הוא באמת שהוא הי' המשקר כי יאמרו הרוצה לשקר ירחק עדותו וכן צ"ל בבת קול כי ירא שמא יש אחר שרואה אותו ומכירו או שמכיר אותו בט"ע דקלא משא"כ הכא כיון דחיישינן לזיופא מטעם שכ' הש"ך בח"מ סימן מ"ו דכל שאין השטר ביד בע"ד חיישינן לזיופא א"כ כ"ש כשהוא אחד א"נ כשהוא מילתא דלא עבידי לגלויי והכא כשניחוש שמא ראובן כתב וחתם את שמעון או איזה איש שאינו בעולם כלל ממילא כשיתברר השקר מי יהי' הנתפס בשקר הלא אף אם השקרן יעמוד לפנינו לא נדע וכיון דאין שום אדם ירא לעשות כן לא שייך לומר דמילתא דע"ל לא משקרי אינשי ומה"ת להימן ע"א בדבר שבערוה:

שם צריך שידעו שהוא כתב ישראל. גם בזה יפה כתב בספר ע"נ דהא דבעינן דידעו דהוא כתב ישראל היינו בכותב ישראל דאיכא למיחש אולי ע"י שאלה דישראל כותב כן או מדכותב לישראל איכא למימר דבודאי להגיד בשם עדות מתכוין דאל"כ מה לו עם הישראל אבל הכותב לנכרי אחר במסל"ת כגון שבא לתבוע חובו מן עזבון פ' שמת למה לא יועיל ע"ש ויפה כיוון:

סעיף יג

מה שאמרנו בעד מפי עד כו' עיין ב"ש שכ' דקטן נאמן בעדות אשה גם שלא במסל"ת ע"ש והביא כן בשם הטור. ולפענ"ד נראה דדברים הללו נפלאו ממנו מאוד כיון דקיי"ל דקטן א"נ אפילו באיסורין אע"ג דאשה נאמנת וכמו שמבואר ביו"ד סי' קכ"ז ע"ש וה"ט דאף אם בן דעת הוא א"נ ודמי לנכרי דא"נ באינו מסל"ת משום דמשקר דאינו בתורת עדות ומ"ש קטן בעדות אשה דמהימן הא אין לו דין עד להיות נאמן באיסורין ועיין בלבוש סימן א' דקטן אינו בר זביחה כלל. ואף התב"ש לא נחלק עליו רק כיון דאסור להאכילו נבילות ה"ה בר זביחה וראי' לזה דתנן בגיטין דקטן פסול לכתיבת הגט ולפי דעת המחברי' דסופר לאו משום שליחות ולדידהו חש"ו אינן פסולין רק דלאו בני דיעה נינהו והיתכן דאם יהי' חריף ויהי' בן י"ג שנים ולא הביא ב' שערות דעדיין קטן הוא ויכשר לעד כיון דבן דיעה הוא וכמבואר בסמ"ע סי' כ"ח ע"ש דמה"ט כשר לדון וכשר לכתיבת הגט ועיין בט"ז י"ד סימן א' ס"ק ט"ו שתמה על הטור בכיוצא בזה ע"ש:

סעיף יד

כבר אמרנו שהכותי שהסיח לפי תומו כו' בדין זה יש כמה פרטי דינים והנני פורטם אחת לאחת:

א) פי' מסל"ת לדעת רוב המחברים א"צ קישור דברים ואפילו לפי דעת המחברים דבעינן קישור דברים הנ"מ במספר לפני ישראל אבל כותי המספר לכותי א"צ קישור דברים ועיין ב״ש ס"ק ל"ח:

ב) ודוקא חוץ לב"ד אבל בא לב"ד ומסל"ת לא מהני גם בקישור דברים דמתכוין להעיד מיקרי ואינו נאמן רשב"א בתשובה סי' תתקפ"ה והריב"ש סי' שע"א והרא"ש כלל י"א:

ג) ודוקא בא לב"ד במקום מושב ב"ד או אפילו לרב העיר שידוע שהוא דיין העיר אבל בא לפני ג' הדיוטות שלא במקום מושב ב"ד מהני מסל"ת. ובשו"ת רשד"ם סי' ר"מ כתב דדוקא כשבא לב"ד ואמר בקישור דברים דפ' מת אז לא מהני דלמה ה"ל לבא לב"ד על לא דבר מוכחא מילתא דלהתיר נתכוין אבל כשיש טעם על ביאתו לב"ד כגון שבא לב"ד לקבור את פ' שהוא מת וכיוצא בדברים אלו שיש לתלות ביאתו נב"ד באיזו אמתלא מהני:

ד) לא נקרא מסל"ת כשמזכיר שם האשה לא מבעיא כשאמר השיאו את אשתו רק אפילו בא ואמר אמרו לאשת פ' שמת בעלה לא מהני דכיון שהזכיר שם האשה מתכוין להעיד מיקרי. והנ"י פ"ב דיבמות ורשב"א בחידושיו ליבמות דף כ"ה ע"ב ובמהריב"ל ח"ג סי' קי"א נסתפקו דדילמא דוקא בישראל מומר שיודע ובקי בהיתר אשה לא מהני כשמזכיר שם האשה אבל בכותי מהני ומדברי השו"ת אשר אכתוב בסמוך נראה לכאורה כחולקים:

ה) ואם אמר כמתמיה עדיין לא שמעה האשה כי מת בעלה דנראה דאין כוונתו להתיר רק כמתמיה הוי מסל"ת (ר"מ אלשי"ך בתשובה סי' ק"ה):

ו) וכן כל שבמשמעות דברי העכו"ם מורין דאין כוונתו להתיר או להעיד כגון שראה האשה בכתה ואמר לא לחנם היא בוכה שמת בעלה הוי מסל"ת (מהרח"ש סס"י מ"ד):

ז) ואם מחזר אחר קרובי המת הוי מסל"ת אבל כשאומר לאשה מת בעליך לא הוי מסל"ת (לחם רב סי' ל"ח) ובמהריב"ל ח"ג סי' קי"א נסתפק בזה ובסי' ד' מוכח מדבריו להקל:

ח) ודוקא כשלא בא רק להודיע על מיתת בעלה אבל אם בא להודיע שתקבל הסחורות של בעלה שמת בעלה אפילו בא להאשה הוי מסל"ת דאין לנו הוכחה שמכוין להתיר רק שבא להודיע לה מכח הסחורות שתקח אותם:

ט) וכן בא לאחד ושאל על אשת פ' היכן היא וא"ל למה אתה מבקש אותה ואמר שמת בעלה לא הוי מסל"ת אבל אמר לאיזה דבר מבקש אותה שנראה מדבריו שאינו מתכוין להתיר כגון שאומר הנה מוטל שם אף שלא פי' הדבר הצורך ולא אמר תלך לקברו מ"מ כיון שאמר בעלה שמת הנה הוא מוטל שם דנראה דעיקר כוונתו לומר היכן הוא מונח מדקאמר שמת משמע דאין כוונתו להודיע לה שמת דאילו הי' אומר מת בעלה והנה הוא מונח שם יש לחוש אולי כוונתו להודיע שמת ומתכוין להתיר הואיל והזכיר שם האשה ומכ"ש דאם אומר היכן האשה תלך לקבור בעלה כי הנה הוא מוטל שם:

י) ואם הוא בעצמו מזכיר שם המת על שם אשתו כגון שאומר בעלה של פ' מת מסתמא אין לחוש כי שמא אין מכיר אותו בשמו רק על שם אשתו. אמנם כשהי' מפורסים ונקרא תמיד בשמו או בכינוי פ' או ב"פ וכיוצא והנכרי הזכירו ע"ש אשתו לא הוי מסל"ת. (ע"נ סי' צ"ה):

יא) ואם הזכירו לפניו שם האשה על עסק דבר אחר כגון שהאשה בכתה ושאל הנכרי מי זאת האשה היא אשת פ' ואמרו לו כן הוא והשיב כדין בוכה שמת בעלה מיקרי מסל"ת ומהני (ע"נ שם):

יב) מסל"ת לא מיקרי אם שאלו מתחלה על פ' המת איה הוא ואם מזכירין שם המת לפני הנכרי כגון שאומרים לו זו אשת פ' או זהו אחי פ' ואמר הנכרי שמת מותרת (הרא"ש ססי' מ"ד) וי"א אוסרי' (ע"נ) דהוי כשאלה דרך רמז:

יג) והא דע"י שאלה לא מיקרי מסל"ת אבל כשיש אומדנות והוכחת טובות מהני עיין שו"ת מהרי"ו סי' פ"ח וכתבי מהרא"י סימן קל"ט ומהרי"ק שורש קכ"א:

יד) רוצח שנתחייב מיתה ושאל לו השופט אם הרג לפ' והשיב שהרגו הוי מסל"ת דליכא למיחש שהגיד מפחד הנגישות כיון דכבר הי' מחויב מיתה אין פחד נגישות עליו. (ב"י בתשובה סי' מ"ז ועיין מהרח"ש סי' נ"ה):

טו) ואם שאלוהו בדברים אחרים ובתשובת הדברים השיב ג"כ שמת פלוני כגון ששאלוהו על ספינה והשיב שנטבעה ויהודי פ' הי' שם בתוך הספינה ונטבע או ששואלו מה נעשה מראובן והשיב שנהרג עם שמעון לגבי שמעון נקרא מסל"ת:

טז) אם שאלו להגוי על שבוי אם נפדה והשיב שמת הוי מסל"ת (כן משמע בשו"ת מ"ב סי' ק"ט ע"ש):

יז) ואם שאלו אל כותי על יהודי אחד שהלך בדרך פ' אם קנה סחורה או איזה סחורה קנה והשיב שנהרג מחשב מסל"ת (ע"נ סי' צ"ג):

יח) אם שאלו לנכרי אם בא למקום פ' יהודי פ' לגבות חובו או לאיזה צורך אחר והשיב שבא לכאן ונהרג צידד הראנ"ח סי' כ"ז להתיר דדוקא כששאל לנכרי איה חברינו דנראה הכוונה לשאול מה נעשה עמו אז לא הוי מסל"ת משא"כ כאן. ובע"נ ס"ט ס"ק צ"ב הביא ראי' להתיר מהא דמביא מהרי"ט ח"א סי' נ"ב הא דחשיב מסל"ת בפרק גיד הנשה אף שנותנין לו לטעום וכן משטרא פרסאה בפ"ב דגיטין (עיין סעיף י"ב מ"ש בשם הע"נ):

יט) אם מתחלה הסיח לפ"ת ואחר כך בא לב"ד והעיד מהימן דהרי כבר הסל"ת ולא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו אבל אם מתחלה נתכוין להתיר שאמר פ' מת השיאו את אשתו ואח"כ הסל״ת ודאי לא מהימן דהוכיח תחלתו על סופו אבל אם מתחלה נתכוין להעיד ולבסוף הסל"ת או שבתחילה הסל"ת ואח"כ נתכוין להתיר יש להסתפק בזה לדינא (מהריב"ל ח"ג סי' ע"ו):

כ) נכרי מסל"ת שמת ואחר כך הסל"ת שחי בתשובת ב"י ובתשובת מהרי"ק מתירה לינשא אבל בתשובת ר"מ אלשיך אוסר ובפ"נ ס"ק צ"ח סומך להקל על הב"י ומהרי"ק בשם רשב"א ע"ש:

כא) מש״ע סי' י"ז סעיף י"ד מבואר דכל שיש אמתלא לא חשיב מסל"ת ע"ש ולאו דוקא שהוא למירמא אימתא אלא אפי' להתפארת שרוצה להתפאר כגון שרוצח אחד הרג ראובן בפני שמעון ופירכס ולא מת עדיין ואח"כ נתקוטט עם הרוצח אמר הרוצח לשמעון הדין עמך שלא הרגתיך כמו שהרגתי לראובן ג"כ לא מהני אף דל"ש למירמא אימתא (מהר"מ אלשיך סי' כ"ה):

כב) ודוקא כשיש אמתלא טובה ויש הוכח' להאמתלא אבל קצת הוכחה לא (כתבי מהרא"י סימן רכ"ג רשד"ם סי' י"ג):

כג) ומכ"ש בגוי דעלמא כגון שהוליכהו להחוגה ואמר לו מעולם לא פשעתי אך בפלוני שהרגתיו הוי מסל"ת (מרדכי סוף יבמות עיין לעיל סעיף י"ד):

כד) בד"א דמסל"ת מהני כשלא הזכיר ממון בעדותו אבל כשהזכיר ממון בעדותו לא מהני כיצד אם אמר אם תתנו לי כך וכך אראה לכם הרוצח שהרגו לפלוני לא מהני וכן אם אמר שיתנו לו מעות ויתן הפנקס אשר מצא שפלוני נהרג לא מיקרי מסל"ת (מהריב"ל ח"ב סי' ט"ו):

כה) אבל אמר פ' מת ומונח שם ואם תתנו לי מעות אביא אותו אצליכם הוי מסל"ת דהא מבקש מעות בעד דבר דעבידא לגלוי' שיראו הכל מיתתו משא"כ בהך דלעיל שלא יגלה גוף המיתה (מהריב"ל ח"ב סי' ט"ו):

כו) ואם ניכר מתוך דברי הכותי שנתכוין להרע לרוצח שאומר עליו לא מהני (שם) ולפי עיני הדיינים ישפטו אם מתכוין להרע לרוצח אם לא (עיין ע"נ סי' ך'):

כז) אם בעל אכסניא אמר ליהודי לא תלך למקום אחר מכאן בלילה כי נהרג כאן פ' הוי מסל"ת ולא אמרינן דילמא אמר כדי שלא יעלילו עליו שהוא הרגו (ע"נ ס"ק ק"א) אבל אם אמר בפירוש כי ירא אנכי לבל יגיע לי נזק לא הוי מסל"ת (ע"נ שם):

כח) הנ"מ דאמתלא לא הוי מסל"ת דוקא במקום דחיישינן להנאות עצמו אבל ל"ח דילמא אומר להנאת חבירו כגון אחד בא לשכור סוס אצל נכרי והשיב האחר תדע כי אחד הלך בכאן ולא רכב ונהרג דל"ח דילמא לייקר סוס האחר אמר כך:

כט) אם ישראל אחד שכר נכרי אחד ללותו מחמת פחד ופגע באדם אחד ההולך יחידי ואמר הנכרי למה אתה הולך לבדך הלא בכאן נהרג פ' לא הוי מסל"ת כי הנה אומר כן כדי להנאותו שישכור אותו ללותו וכן אם אמר מפני מה אין אתה נותן לי בשר הלא אנכי עשיתי חסד עם פ' שנהרג לא הוי מסל"ת כי יש לחוש שאומר כן כדי להנאותו (ע"נ ס"ק ק"ב) עיין לעיל סי' כ"ד:

ל) סוחר נכרי שאמר כמה אחריות הי' לי בדרך שהרי פ' נהרג שם הוי מסל"ת דאם הי' כוונתו להשביח מקחו הי' די לומר שהי' רוצין להרגו אותו עצמו (ע"נ שם בשם מהרש"ך ח"ג סי' קי"ג):

סעיף טו

אזלינן לחומרא וכו' עיין ח"מ שכ' דהא דאמרי' בעדיות מפני מה נזכרו דברי יחיד שאם יראו שעת הדחק ויסמכו עליהם וכו' היינו דוקא אם פליגי שלא בשעת הדחק אבל אם פליגי בשעת הדחק אין סומכין על דברי יחיד כו' ע"ש. הבין בעל המגיה בדברי הט"ז שכוונת הח"מ לומר דאם פליגי שלא בשעת הדחק אז אמרינן דבשעת הדחק לא פליגי כלל וכ"ע מודים לכך הוזכרו דברי יחיד וע"ש שהקשה ע"ז מנדה דף ו' לאחר שנזכר אמר כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק ומקשינן מאי לאחר שנזכר אלימא לאחר שנזכר דאין הלכה כר"א אלא כרבנן בשעת הדחק היכי עביד כוותי' וע"ש. ואם כדברי הח"מ מאי קושיא דלמא הא דאין הלכה כר"א היינו שלא בשעת הדחק אבל בשעת הדחק לא פליגי כלל כו' ע"ש. ולפענ"ד דגם הח"מ לא נתכוין לומר דאם פליגי שלא בשעת הדחק אז אמרינן דבשעת הדחק לא פליגי כלל ובאמת אין זה סברא כלל דודאי בכ"מ מאן דמתיר מתיר גם שלא בשעת הדחק ומאן דאוסר אוסר גם בשעת הדחק דאל"כ גם בכל האיסורין נימא דע"כ ל"פ אלא שלא בשעת הדחק וכל האיסורין יהי' מותרין בפלוגתא בשעת הדחק א"ו דז"א דלא אמר אדם מעולם כן אלא הכי כוונת הח"מ כיון דהפלוגתא הוא מקצה אל קצה למה הביא רבי הך פלוגתא ולמה הזכיר דברי היחיד ואמר משום דכך סתם לנו רבי והכריע בין החולקים דבשעת הדחק יסמוך על היחיד כי כן הכריע רבי כי בידו הי' כח הכרעה להכריע והי' נראין בעיניו דברי היחיד לסמוך עליו עכ"פ בשעת הדחק אבל כשגם רבי הביא מחלוקת בשעת הדחק אלמא דלא הי' נראין לרבי דברי היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק כיון דהביא היחיד והרבים בשעת הדחק והלכה כרבים ע"ז אמר מטעם אחר המבואר במשנה אם יבוא אחד וכו' ע"ש. אמנם כ"ז בדעת רבי דבידו הי' כח הכרעה להכריע משא"כ בפוסקים שנמצא מחלוקת הראשונים באיזה דין וכו' מי יבוא אחרי הראשונים להכריע ואין ביד אחד להכריע בין המרובים ליחיד גם בשעת הדחק דהא הפלוגתא הוא בין בשעת הדחק ובין שלא בשעת הדחק כמש"ל ואין בנו כח להכריע לסמוך ולהתיר גם בשעת הדחק כמו שאר איסורין דגם בשעת הדחק אם לא הכריע רבי במשנה או אמורא בש"ס לא מהני גם בשעת הדחק לסמוך על היחיד נגד הרבים. אמנם במחבר ורמ"א שהביאו יחיד נגד רבים כדי לקבוע הלכה כמותו בכ"מ שמכריעין והביאו מחלוקת יחיד המתיר נגד רבים האוסרין י"ל ג"כ דכוונתם להתיר בשעת הדחק לסמוך ע"ז היחיד כמ"ש בעדיות וכדעת הב"ח ולא כהש"ך בסי' רמ"ב ואפי' בדאורייתא דאל"כ קשה למה הביאו דברי היחיד כמו שמקשה בעדיות ועכצ"ל כמו שתי' בעדיות לסמוך בשעת הדחק עליו ואם הביאו יחיד נגד הרבים באיסור צ"ל שהביאו שבעל נפש יחוש לעצמו זה נ"ל לפי דעת הח"מ בכאן. אמנם דעת הש"ך בסי' רמ"ב ביו"ד ב' כללים אחרים בהגהות או"ה ע"ש ולפ"ד שם גם בכאן הדין כן דבאיסור דאורייתא כהמחמיר ובאיסור דרבנן כהמיקל ומבואר בכללי או"ה שבכ"מ שיש מחלוקת הפוסקים שיש לפסוק כרבים אפי' בשעת הדחק:

סעיף יז

והן אסורין בקולר. עיין ב"ש שהביא בס"ק נ"ה בשם הט"ז דמנין ומקום לא הוי סימן ואם מכוין המקום ממש הוי דומיא דנקב יש בצד אות פ' וכו' ע"ש אין כוונתם לומר דאם ידענו דפ' בעל האשה זאת הי' שם באותו מקום הידוע ואח"כ נמצא הרוג שם דאמרינן דזה בעלה. דזה ודאי לא מהני דאיכא למיחש דהאי אזיל והאי אחרינא הוא דדוקא בדבר שלא יוכל לזוז ממקומו מהני סי' מקום כמ"ש הט"ז ע"ש משא"כ באדם לא הוי מקום סימן. והא דמבואר בסימן קס"ח בתשובות הקצרות בשם הב"י דמהני סימן מקום כה"ג שידענו שהי' במקום פ' ע"ש המעיין בתשוב' ב"י יראה דאיירי דהנכרי העיד שם הישראל אברהם רק שם אביו לא העיד וחידש ב"י דמקום הוי כשם אביו ע"ש. אלא כוונת הב"ש והט"ז לומר אבל במקום ידוע. כלומר דאף דמקום לא הוי סימן היינו כאן באופן כנ"ל אבל בנקב יש בצד אות פ' אף דהוי כעין סימן מקום מהני כיון דהוי במקום ידוע אבל לומר בכוונתם דמקום הוי סי' דאם ידענו דפ' הוי מונח במקום הלז ואח"כ נמצא הרוג במקום הנ"ל נאמר דהיינו הך זה בודאי ליתא. עוד כ' הב"ש דאם כותי אחד הכיר אחד מבני החבורה ומעיד שנהרג כל החבורה אמרינן מסתמא דהוא החבורה וכו'. ונפלאתי מאוד דהוא בעצמו כתב בס"ק נ"ג כהט"ז דחיישינן דילמא אחר נתלוה עם הנכרי וע"ש א"כ גם כאן למה לא ניחוש שמא נתלוה אחר עם אותו החבורה ואותו פ' שהוכר נתלוה עם חבורה אחרת כיון דפסק כאן דמנין לא הוי סימן וזה תמוה מאד. אחר כך מצאתי דגם הבית מאיר הרגיש בזה. גם משמע מדברי הב"ש דאם אומר כל הסימנים דהיינו שהיו עשרה ושהיו הולכין בקולר וממקום פ' למקום פ' מתירין נשותיהם ודלא כמשמעות הרב ט"ז דלא מהני עד שיאמר אותן הידועים לכם וזה בודאי אינו וכמו שמשמע מדברי הרמב"ם והש"ע ובודאי דעיקר כהט"ז דמיירי כגון שאמר להם פ' שהלך עמו וכן בקולר מיירי שמספר לפני האנשים השומעים דאז אמרינן הכוונה הידועין לכם וכ"כ מהרח"ש וכן משמע ברוב תשובות הקצרות אבל כדברי המ"ב ודאי אין להקל:

סעיף יח

וי"א דכל זה דוקא כו'. הב"ש והח"מ תמהו האיך נמצא הנך ג' דיעות וכן בט"ז הקשה הא אין כאן רק ב' דיעות דהרא"ש מתיר בשמו ושם אביו לחוד ורבים מחמירין דבעינן שמו ושם אביו ושם עירו ע"ש. ולענ"ד נראה לתרץ דהנה אם עדים ראו יב"ש אחד יוצא מקורטבא לאספמיא ושכיחי שיירות לשם ולא הוחזקו מ"מ כיון דלא ידענא דהאי שהלך מקורטבא הי' תושב מקורטבא ובכל העולם ודאי דיש עוד איש ששמו כשם זה חשיב כהוחזקו ב' יב"ש ושכיחי שיירות ממילא דהוי כהוחזקו ושיירות מצויות וחיישינן לשמא איש מעיר אחרת ששמו יב"ש בא לקורטבא והלך לאספמיא ומת שם ואותו יב"ש שהי' תושב בקורטבא חי והלך לעלמא וצריך להעיד דוקא ע"ש העיר שהי' דר שם. וכ"ה שיטות התוספת והרא"ש. אך הרמב"ן כ' הובא בנ"י שם דאמרינן כ"נ כ"ה ואפי' אם לא ידענא דתושב קורטבא מחזיקינן לי' כתושב קורטבא כיון שיצא מקורטבא כן הוא דעת הרמב"ן וע"ש בנ"י וא"כ שפיר כתב המחבר שאם שולחין לעיר פ' שיאמר שם שפ' ב"פ מת וא"כ כיון דשולחין פ' ע"כ ידענא דנפיק משם מדשלחו להם וכמ"ש המחברים ואם כן לדעת הרמב"ן אף דלא ידענא דתושב קורטבא הי' מהצי מטעם כ"נ כ"ה לכך פסק המחבר דמהני וע"ז הביא רמ"א החולקין דבעינן שם עירו כלומר שיאמרו דוקא שהי' יודעין שהי' תושב ממקום פ' והי' גר שם והיינו דעת התוספת והרא"ש ושאר חולקין דל"ל סברא דכ"נ וכ"ה וא"כ אף דשלחו להם דמת פב"פ אין מכאן ראי' דכוונתם שהי' דר שם רק שראוהו שהלך מעיר פ' ולכך דעת י"א דבעינן דוקא שיאמר להם שהי' דר שם בעיר הלז דאל"כ לא מהני כיון דל"ל סברא כ"נ כ"ה וכמו שהביא דעת החולקין בנ"י וברשב"א ע"ש וע"ז הביא דעה ג' הוא הרא"ש וש"פ דבשמו ושם אביו לחוד סגי היינו בהוחזק בעולם וכמו שאבאר בסמוך:

סעיף יח

וי"א דבמקום שמזכיר שמו לבד וכו' אבל אם מזכיר שמו ושם אביו וכו'. הוא דעת הרא"ש בתשובה כלל נ"א וכבר תמהו עליו כל האחרונים ובאמת הוא תמהון גדול דבש"ס לא אמרי' רק בלא הוחזק ב' יב"ש בעיר אחת אבל בכל העולם ודאי דחשיב כהוחזקו ומה ענין לדמות כל העולם לעיר אחת דבעיר אחד כולם ידעו זה מזה ואם הי' ב' ששמותיהן שוות הי' ידועין לאנשי העיר משא"כ בכל העולם. ודברי הטור תמוהין יותר שכ' דאפי' בהוחזקו ואין שיירות מצויות מותרת והוא תמוה מאוד דהא ביבמות דף קי"ז אמרינן דחיישינן אפי' נגמלא פרחא ומה שתי' הב"ש דלמאן דס"ל דלא חייש לחדא ריעותא לא חייש לגמלא פרחא כתב הב"ש בעצמו דברי הש"ס דאמר רבא דאף לדידי וכו' צריך ישיב פי' דהא רבא כרבה וכמו שתמה הב"ש ס"ל דל"ח בחדא לריעותא ואפ"ה חייש לגמלא פרחא וע"כ עיקר התי' הוא דגיטין שאני מעד מיתה א"כ העיקר חסר מן הספר. אמנם דברי הטור י"ל דהנה הרשב"א בגיטין דף כ"ז כ' וז"ל דדברי רבה בעצמן וכו' הקשו דאטו מי איכא טעמא משום דלב' יב"ש ל"ח ואפי' הוחזקו במקום שאין השיירות מצויות ל"ח משום דלנפילה דחד לא חיישינן א"כ לדבריו אפי' הוחזקו ב' יב"ש נהדר אפי' במקום שהשיירות מצויות דהא לא הוחזקו אלא זה והב' ולנפילה דחד דאותו הב' ל"ח וכו' י"ל דכל שאנו רואין דיש אחר דשמו ושם אביו כך הוא אנו חוששין שמא יש אחרים הרבה ומבני השיירות נפל ע"ש. אלמא דלרבה עיקר החשש בהוחזקו משום דהש"מ חיישינן להש"מ ולא משום דחייש ליב"ש אחר א"כ י"ל ה"נ הא דרבא חייש לגמלא פרחא ולקפיצה אף דלא שכיח' כלל כוונתו לומר כיון דאפשר בהוחזקו לומר לגמלא פרחא ודמי להוחזקו ב' יב"ש שוב איכא החשש שמא מבני השיירא נפל דשם בש"מ איירי ואף דמצאו כתוב בגט אנא ענן ברחייא נהרדעא ובדקו בנהרדעא ולא מצאו רבא לטעמי' אזיל דאמר יבדוק כל העולם מבעי' ליה למימר דחיישינן שמא הי' כאן עוד אנשים ששמם כך והלכו להם ולא מהני בדיקה כיון דש"מ ואביי דאמר ל"ח ג"כ לטעמי' אזיל דסבר לעיל דבדיק' מהני א"כ הוי אין ש"מ ולא הוחזקו כיון דההוא דידעי' בי' בסורא הי' ההוא יומא ולרבא אמרינן דילמא בגמלא פרחא אתא והוי הוחזקו וכיון דהוחזקו חיישינן שוב לריעותא דש"מ ומבני השיירות נפל דהא גבי גט בהוחזקו וש"מ אין החשש משום נפילה דיב״ש הב' אלא משום דנפילה דש"מ א"כ ה"נ ביבמות דף קי"ז גבי גיטא דאישתכח ל"ח כלל רק משום דלנפילה מהשיירות חיישינן התם. ולפ"ז שפיר כ' הטור דהטור כ' זה גבי א"ל הב"ד כשתלך למקום פ' דהוי כהזכיר שם עיר הפיר וליכא למיחש לאיש אחר דהא שם העיר ידוע ואין שיירות מצויות רק ליב"ש הב' המוחזק ולדבר שאינו שכיח ל"ח וא"ש דברי הטור:

אמנם דברי תשובות הרא"ש תמוהין כמש"ל והח"מ כ' שלא התיר הרא"ש אשת מכלוף רק שאשתו ידעה שיצא בעלה ע"ד לילך לפאס והעד העיד שנהרג סמוך לפאס ל"ח דילמא בעלה אזיל לעלמא ואחר אתא לפאס ונהרג והוי ממש כהאי דיבמות דף קט"ו ביצחק ר"ג דהוי אזיל מקורטבא לאספמיא וכו' דל"ח דאחר ששמו כשמו הלך ג"כ לאספמיא וכו' ע"ש וה"נ שידעה שבעלה הלך ולא הוחזקו שני הולכים לפאס תלינן שהוא בעלה וכו'. וגם זה תמוה דבשלמא ביבמות שם העיד העד שאותו שהלך מקורטבא לאספמיא מת משא"כ כאן מה בכך שידעה אשתו שבעלה מכלוף בן מלול הלך לפאס ונמצא אחד ששמו כך הרוג סמוך לפאס מ"מ כיון דשיירות מצויות לפאס מהרבה עיירות הסמוכין לפאס יש לחוש שמכלוף אחר שהלך מעיירות הסמוכות לפאס נהרג וכל שיש לחוש מהרבה עיירות לא שייך לומר לא הוחזקו כיון דהוחזקו הרבה הולכין דש"מ ואימר הי' שם אחד כשמו דבהרבה עיירות לא שייך ג"כ לומר לא הוחזקו ב' יב"ש כמ"ש הח"מ בעצמו וגט שאני דנכתב שם העיר בגט שייך לומר לא הוחזקו בעיר זה והא דל"ח לב' שוירי שהוא בכל העולם כבר הארכתי בספרי ת"ג שהוא מטעם כיון שאין הש"מ משוירי אחרת וגם אזלינן בתר קורבא כשאין רוב כנגדו ע"ש שהארכתי. וגם מ"ש בד"מ הואיל וידעו שאחד מן העיר ששמו כן נאבד ל"ח לאחד ע"ש לא ידעתי מנין לו להרא"ש ללמוד דין זה דהא בתשובה למד דין זה דמכלוף מיצחק ר"ג שהלך מקורטבא ואין שייכות לזה כלל. לכן נראה לפענ"ד דעובדא דהרא"ש הי' שידעה שבעלה מכלוף הי' מתגורר בפאס מפי אנשים שראו אותו שם או מפי אגרת שנכתב משם והעד שהעיד מיתתו לא העיד ע"ש עירו שהי' דר שם עם אשתו רק שמכלוף בן מלול שהי' מתגורר בפאס נהרג ולכך מותרת דמצרפין העדות של אשתו שאמרה שהי' בפאס והוחזק שמו בשם מכלוף והעדות שהעיד שהאיש אשר הוחזק שמו בפאס בשם מכלוף נהרג ולשני מכלוף שהיו בפאס ל"ח ושפיר מביא הרא"ש ראי' על נידון זה מהא דיצחק ר"ג דל"ח בלא הוחזק. אמנם הא שכ' הרא"ש בתשובה שם להתיר אליבא דכ"ע כיון דנדע שנמצא הרג בצידי הדרך שכן דרך הליסטים והוי כנמצא במקום דלא הוחזקו ואין הש"מ ע"ש. והוא תמוה מאוד דאטו אנן מסופקים אם הנהרג הוא מכלוף זה שהי' בפאס או מכלוף אחר הא העד העיד שמכירו בט"ע ועיקר הספק הוא שמא מכלוף זה שבא לפאס בעודו בחיי' אינו בעלה ושמא בעלה אף שהלך לפאס הלך למקום אחר ואחר ששמו ג"כ מכלוף בא לפאס והעד המעיד הי' מכיר את האחר זה שנהרג:

לכן נלענ"ד דמיירי שלא הי' העד המעיד על הריגתו של מכלוף יודע כלל אם זה הנהרג הוא מה שהי' בפאס רק שהי' מכירו ממקומות אחרים ובפאס היו יודעין שמכלוף נסע מפאס להמקום ששמו הזתים כמבואר שם שבדרך זה מת וכיון שנמצא בדרך זה שהלך ובמקום שאין הש"מ מצרפין העדות כיון שיש עדות שבעלה הי' בפאס והוחזק שמו מכלוף ולא הוחזק אחר בשם זה הוי כידעינן שבעלה הי' בפאס וכיון שיש עדים שאותו מכלוף שהי' בפאס הלך להזתים וכיון שנמצא בדרך הזה והוא מקום שאין הש"מ ועד אחד העיד שאיש ששמו מכלוף בן מלול נהרג חשוב כאלו יודעין שהמכלוף שהלך מפאס נהרג וא"ש דברי הרא"ש:

בשו"ת נ״ב סי' מ"ו האריך להתיר באחד שראוהו צלוב ואחר ג' ימים קברוהו אותן האנשים שראוהו צלוב וכ' הרב הנ"ל די"ל ולדון בי' מדין היינו הך שאבד היינו הך שנמצא כמו בקבר פלוגתא דרבי ורשב"ג. וע"ז ופה השיג הרב בעל ש"ש דשם לולי הקבר שאבד הי' השדה מוחזק בטהרה ונזדמן שנמצא קבר תלינן שזהו הקבר שאבד משא"כ הכא שאשה זו בחזקת א"א קיימא ומשום האי סברא דהיינו הך שאבד נוציאה מחזקה וע"ש שתי' בדוחק. אכן הביא עוד היתר מטעם כ"נ כ"ה וראיתי להרב בעל ש"ש כלל ז' פ' י"ז שהקשה על הנ"י ביבמות שהביא הנ"י בשם הרמב"ן גבי יצחק ר"ג שהלך מקורטבא לאספמיא אמרינן כ"נ כ"ה והקשה עליו הנ"י דהרי כל עיקר סברא זו יצא לו מרבא דהמדיר. וקשה דהרי רב אשי דקיי"ל כוותי' פליג על רבא ומשני שנוייא אחרינא. ותי' ע"ז הנ"י לחלק בין איסור לממון והתם משום דלהוציא ממונא לא אמרינן כ"נ כ"ה. ותמה בזה הש"ש דא"כ תקשי בסיפא אמאי תני הבעל צריך להביא ראי' שקודם שנתארסה נולדו בה מומין ולא תני שמשנתארסה דאף אם משנתארסה נולדו נימא ג"כ כ"נ כ"ה והרי בסיפא הוי להחזיק:

אמנם לפי דעתי אין כאן התחלת הקושיא כלל דהנה ודאי אין הוכחת הנ"י ממאי דאמר רב אשי רישא מנה לאבא בידך ולא אמר משום כ"נ כ"ה דא"כ מאי תי' הנ"י דלהוציא ממון לא אמרינן כ"נ כ"ה הא ברישא הוי הכאן נמצא כ"ה להחזיק א"ו דהוכחתו הוא ממאי דאמר ר"א סיפא מנה לי בידך ואמאי לא אמר סיפא כ"נ כ"ה ודייק מזה דר"א לית לי' כ"נ כ"ה רק בדאיכא ג"כ חזקת הגוף עמו. ועיין בתוס' כתובות דף ע"ו ד"ה ותנא תונא כלה ועיין בספרי בית יעקב ועיין בתוס' ד"ה רישא מנה לאבא בידך. ולפ"ז ל"ק כלל דא"כ אם הביא הבעל עדים משנתארסה נימא כ"נ כ"ה כיון דהוי להחזיק דז"א דהא לדידן קיי"ל דחזקת הגוף עדיף מחזקת ממון וכיון דלא מהני החזקה דכ"נ כ"ה נגד ח"מ ומכ"ש נגד חזקת הגוף ולא מהני רק חזקת הגוף עם ברי ושמא או חזקת הגוף עם כ"נ וכ"ה אבל כ"נ לחודי' לא מהני והוצרך הנ"י לומר דהתם הטעם משום דהויא להוציא ממון. אמנם כאן בקורטבא אע"ג דאיירי בשו"ש מ"מ כיון דאינו להוציא גם ריא מודה דאמרי' כ"נ כ"ה דלמה נשוי בכדי פלוגתא רחוקה בין רבא לרב אשי דלרבא מהני כאן נמצא אפי' נגד החזקה ולרב אשי לא מהני כלל אפי' אינו סותר החזקה א"ו דבאינו סותר החזקה גם רב אשי מודה דאמרינן כ"נ וכ"ה:

עוד הקשה על הנ"י שמחלק בין איסור לממון דאינו נראה כן מדברי הרמב"ן בספר המלחמות פרק האשה שלום ע"ש בשיטתו בתרי דיצחק ר"ג משום כ"נ ומותיב לנפשי' דלפי מה דקיי"ל כרבא בתרי יצחק א"כ בהאי דשומשמין דאיפסק הלכתא דחיישינן שמא פינן דהא לרבא ל"ח לכך משום דאמרינן כ"נ כ"ה ואי מחלק בין איסור לממון ל"ק מידי. ולא ידעתי מאי קשיא לי' דהא הרמב"ם בעצמו סיים בזה וז"ל ומכיון דסלקא שמעתתא כרבא דאמרי' כ"נ כ"ה בעינן מאי הוי עלה האי דשומשמי ואיפסקא הילכתא חיישינן שמא פינן דמילתא דשכיח הוא אפוקי ממונא באומדן דעת בכדי לא מפקינין ע"ש הרי שמחלק בין ממון לאיסור. אך הא גופא קשיא מה"ת יגרע איסור חזקת א"א מממון הא דבר שבערוה, מממון ילפינן. והש"ש כ' בהאי דכ"נ פי' אחר וז"ל ביאור דבריו נראה לפמ"ש הרמב"ן בחידושיו פ' לא יחפור בסוגיא דרוב וקרוב בהא דאישתכח חביתא דחמרי בפרדיסא ע"ש בש"ס אבל עינבי מצנעי כו' וכתב עליו הרמב"ן פי' עבדי דמצנעי ואפי' לר"ח דס"ל רוב קרוב הלך אחר הרוב והכא אסור דכי האי לאו קרוב בלחוד הוא אלא במקומו ממש וחזקה כ"נ כ"ה וה"נ בקידושין פ"ק מוכח דאמרינן בברייתא כרם נטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בארץ אסור והיינו משום דדרכן של כל הגננין למכור על פתחי גנותיהן הלכך כמו שהוא במקומו דמי וכיון דמקום שהוא מקומו ומצוי ליכא למ"ד רוב עדיף עכ"ל. וה"נ במה שאנו מסופקין בזה יצחק מקורטבא אם הוא יצחק שהוא מקורטבא או מעלמא אתי לקורטבא ואזיל לאספמיא ואמרינן כיון שהוא במקומו ממש ה"ל קרוב שהוא מקומו וקרוב כזה שנמצא במקומו עדיף מרובא והיינו כ"נ כ"ה דכן הוא נקרא הך חזקה כל שנמצא במקומו הנ"ל וכמו שכתב הרמב"ן גבי עינבי מצנעי דבמקומו ממש כ"נ כ"ה ע"ש. ואינו נוח לי דהא הרמב"ן מדמה כ"נ ליצחק מקורטבא לסוגי' דשומשמי דל"ח לשמא פינן וזה אין סברא כלל לומר משום שהי' כאן קודם לייחס עלי' שום קורבא. ועוד דהא הרמב"ן כתב שם וז"ל כיון דמקום שהוא מקומי ומצי משמע דבעינן דבר שהוא מצוי כגון ענבי בפרדיסא דענבים שבפרדיסא מצוים כאן וענבים שבפרדסים אחרים אינם מצוים כאן אבל הכא בקורטבא ג"כ שיירות מצויות ממקומות אחרים ל"ש לימר קרוב ומצוי ועוד הא לא מחלקינן בין יומא דשוקא או לא ומשמע אפילו בשוקא של ציפורי דאיכא רוב סיעה ואילו פי' א' ובעל הוי אזלינן בתר רוב סיעה אם כשרין אם פסולין מדאורייתא משום דכל דפריש מרובא פריש כדמוכח בכתובות ספ"ק ובהאי דאזיל מקורטבא לאספמיא מחזקינין אותו לאנשי אותו העיר ולא חילקו בין שוקא של ציפורי או לא. והש"ש כתב עוד גבי אם עצמות בגובא דאריות שהושלך שם אדם לדון עליו מטעם קורבא מטעם שהיה שם מקודם. והוא דחוק מאוד דאטו אם ראוהו אחד חלה ואחר איזו שבועות ראה שמת שם אחד דנידון עליו מטעם קורבא שהוא אותו איש שראוהו חולה במקום הזה קודם דהא כבר כ' הט"ז גבי נכרי שנתלוה דלא שייך לומר מקום סי' באדם שיכול לילך ע"ש ואף בשעה שראנוהו חולה לא היה יכול לילך אימר נתרפא דהא בכל חולה חיישינן שמא נתרפא כמבואר גבי מתנת שכ"מ בסי' רנ"ב וגם אין סברא כלל לומר קורבא מחמת שהיה שם איזה איש מקודם:

לכן נלענ"ד דהא דכתב הרמב"ן גבי יצחק דאזיל מקורטבא כ"ל כ"ה היינו דוקא שהיה ידוע שמו ושם אביו בקורטבא בזה אמרינן כיון דבתושבי קורטבא הי' ידוע שהיה איש ששמו ושם אביו כזה ולכך ל"ח לומר שמא יש בהשיירות ג"כ איש ששמו ושם אביו כזה ובהשיירות לא ידעי' אם היה אחד ששמו ושם אביו כזה דאמרינן כ"נ כ"ה כלומר כ"נ בודאי ששמו ושם אביו כזה ואין ספק מהשיירות מוציא מידי ודאי דאם היה ידוע שיש בהשיירות ג"כ אנשים ששמו ושם אביו כזה ודאי דהיינו חוששין שמא מהשיירות הוא וראי' ברורה לזה דהא בסי' י"ז סעיף י"ט כתב וז"ל אם אמר אחד יצא עמנו מעיר פלוני ומת דמחפשין באותו העיר וכתב הב"ש ס"ק ס"ב דאם אפשר לצאת בלי ידיעה לא מהני חיפוש אא"כ מעידים שיצא אחד מתושבי העיר וכו' ע"ש ואמאי נימא חזקה דכ"נ כ"ה דודאי הוא מהתושבי' א"ו כמש"ל. ולפ"ז אין צד היתר באחד שנפל למקום סכנה בנמצא שם מת וכן משמע בב"ש ס"ק צ"א בנפל לגוב אריות או נפל לאש ויכול לצאת שכ' הב"ח דאם נמצא שם עצמות דאמרינן שנשרף וכתב הב"ש שאין דבריו מוכרחים ובסעיף ל״ב לא משמע כן ע"ש. אמנם לפי המבואר לעיל סעיף י"ח שם בב"ש וח"מ וט"ז דלרוב המחברים כשאין ש"מ והוחזקו ב' יב"ש בעיר אחת וידענא דא' הלך בדרך הלז והב' לא ידענו מה היה לו דהסכימו המחברים דתנשא ול"ח אולי ג"כ הב' הלך לדרך הלז כיון שאין ש"מ א"כ ה"נ כי הוחזקו אנשים רבים בעולם כיון דאין ש"מ לילך סמוך להבור הזה או לתוך כבשן האש שיהיה ראוי ליפול שם וידענא דזה נפל שם ומהב' לא ידענא מעידין עליו וכדברי הב"ח. ואין ראיה מסעיף ל"ב מהא דקי"ל שם דאם שלשלוהו והעלוהו רגל א' דבעינן סימן מובהק היינו משום דשם ש"מ שידוע שכמה אנשים נטבעו בים ולכן דברי הב"ח מוכרחין:

אמנם מדברי הרשב"א בגיטין דף כ"ז בד"ה הא דאמרינן א"ד אע"ג דלא הוחזקו שכתב וז"ל דאטו מי איכא טעמא משום דלב' יב"ש ל"ח ואפי' הוחזק א' במקום שאין הש"מ ל"ח לי' משום דלנפילה לחד ל"ח כו' ע"ש וכיון דעיקר טעמא משום דלנפילה דחד ל"ח וכיון דהכא אינו ידוע שמו כלל דל"ש לומר דלנפילה דחד ל"ח יש לחוש אפילו במקום שאין הש"מ. אמנם מדברי הרמ"ה והר"י הביאו הד"מ בס"ק מ"ז וז"ל מי שנשרף וצעקה אשתו ראו בעלי שנשרף נאמנת ודוקא שלא נשאר כאן שום דבר שמורה שהיה שם אחר אבל אם נשאר ידיו ואנו מכירין שאין זה מאיש שנשרף אע"פ שאמרה בעלי נשרף אינה נאמנת ע"ש מוכח כשידעינין שזה היה במקום סכנה ואחר לא הוחזק שם תלינין שזה הוא ובזה יש לקיים גם דברי הב"ח. ומה שהקשה הב"ש על דברי הרמ"ה מהא דאם נפל למים כו' לק"מ דידוע דהרבה נטבעים יש בים והוחזקו בים וכ"כ הנ"ב סי' מ"ו ע"ש. אמנם הרמ"ה והר"י תפסו בדבריהם שאמרה ראו בעלי ודוחק לומר שהוא לאו דוקא. ואחר העיון נראה הא דאמרו הרמ"ה והר"י דהא דקאמר ראו בעלי ודאי אין כוונתן שאמרה שנשרף דנאמנת על זה דהא הרמ"ה והר"י פוסקי' כרחב"א ורחב"א ס"ל דאינה נאמנת ע"ז משום דאמרה בדדמי כמ"ש הרשב"א בחידושיו ליבמות ע"ש. ולזה נראה בכוונתם. דהנה לכאורה גם הש"ס ביבמות דף קט"ו וז"ל הש"ס גברא דבשלהי הלולא איתלי נורא בי' גנניא א"ל דביתהו חזו גבראי ואישתכח גברא חריכא דשדי ופיסתא דידי דשדי (פירש"י מאיש אחר) סבר רחב"א למימר היינו עשינו עלינו בית וכו' אמר רבא מי דמי התם לא קאמרה חזו גבראי ועוד גברא חריכא דשדי ופיסתא דידא דשדי ורחב"א ס"ל גברא חריכא דשדי אימר איניש אחרינא אתי לאצילו ואכלתי' נורא ופיסתא דידי דשדי דחתנא הוא (וכן גירס' הרי"ף) נורא איתלי בי' ואתיליד ביה מומא ומחמת כיסופא ערק ואזיל לעלמא. שיש לתמוה הרבה בסוגיא זו. א' במה שאמר רבא ועוד גברא חרוכא דשדי ופיסתא דידי דשדי. הא אדרבה פיסתא דידא דשדי הוא הוכחא לגריעותא שמוכיח שהיה עוד איש אחר וא"כ יש לחוש שמא יש עוד הרבה אנשים שם. ב' מהא דאמר רחב"א לפי גי' הרי"ף האי פיסתא דידא דחתנא כו' הל"ל בקיצור אימא האי גברא חרוכא ופיסתא ידי דשדי מאנשים אחרים שבאו להצילו. ג' דא"ר התם לא קאמר חזי גברא מאי סברא הוא זו הא בודאי שייך לומר דאמרה בדדמי ובאיזה סברא פליגי רחב"א ורבא:

ולכן נראה דהמעשה הי' כך שידוע הי' שלא הי' רק איש אחד בי גנני. תדע דהא אמר רחב"א אימר אינש אחרינא אתי לאצולי ולא אמר אימר אנשים אחרים הי' שם מקודם א"ו שידוע שלא נשאר שם רק איש אחד ולא הכרנו אותו אם הוא בעלה או איש אחר וצווחה האשה ראו בעלי וע"ז נאמנת דנהי דאינה נאמנת לומר שנשרף משום דאמרה בדדמי כמ"ש הרשב"א עכ"פ נאמנת לומר שהי' בי' גלני בשעת התחלת השריפה וכיון שנאמנת שהיתה שם שפיר אמר רבא דמהני כיון דחזי גברא חרוכא דשדי ומטעם שכ' הרמ"ה כיון שהי' במקום סכנה ואחר לא ידעינן שהי' במקום סכנה תלינן שזה שהי' במקום סכנה נשרף ומטעם שכתב לעיל דחשיב כאין שיירות מצויות והוחזקו ובהא פליגו רחב"א ורבא דמיירי שהי' ידוע ג"כ שהלך א' להציל וסובר רחב"א דא"א שגם הב' נשרף כיון דלא אישתשח רק פיסת יד ולא שאר עצמות א"ו ערק וא"כ אמר שפיר אימר חתנא הוא דערק וגברא חרוכא הוא האיש האחר ורבא ע"כ לא ס"ל האי סברא דאי הוי תלינן דערק ודאי דהוי חיישינן דאימר חתנא הוא דערק א"ו דרבא ס"ל דלא תלינן כלל דערק דכיון דשלט בי' נורא כ"כ עד שנפל פיסת ידו ולכך תלינן דשאר הגוף נשרף ג"כ ונשרף עד לאפר ולא נשאר ג"כ עצמות. והשתא א"ש הכל דאמר רבא מי דמי התם לא קאמר חזו גבראי פי' דלא ידעו כלל אם נשאר כלל בעלה כשהי' ברחה מחמת העשן אימר כשהי' ברחה מחמת העשן גם הוא ברח משא"כ הכא שאמר' ראו גבראי שראו אותה שהיתה במקום סכנה והיכרו וע"ז נאמנת כמש"ל. ועוד גברא חרוכא דשדי ופיסתא דידי דשדי וע"כ שניהם נשרפו דלא ס"ל דערק כמש"ל וכיון דידענו שהי' שם שתי אנשים בשעת התחלת שריפה וידענו מפי האשה שאחד הי' בעלה ומצינו שם ב' אנשים נשרפו ותלינן שהן הן ב' אנשים שהיו שם בראשונה ול"ח שאלו הלכו ואחרים באו ונשרפו כמ"ש הרמ"ה ורחב"א ס"ל חיישינן שמא חתנא ערק ועכ"פ מוכח מכאן דכל דידעינן שאחד הי' כאן במקום סכנה ואח"כ מצאנו במקום זה מת תלינן שזה הי' מת שראינהו אותו בראשונה במקום זה מטעם הנ"ל דחשוב כהוחזקו ואין ש"מ וע"כ אין הטעם בהוחזקו ואין ש"מ כמ"ש הרשב"א משום דלנפילה דחד ל"ח דהא הכא ל"ש לנפילה דחד דהא א״י שמו כלל דהא אינו ניכר וע"כ הטעם כמ"ש שאר מפרשים כיון דידעינן שזה הלך כאן ומאחר לא ידעינן שהלך בכאן וכיון שאין הש"מ כאן ל"ח לאחר שהלך כאן שאף שהתוספת כתב דבעינן ג"כ שידעינן שאבד כאן מ"מ הא הד"מ כתב הטעם בהא דלא בעינן שם עירו כיון דהלך כאן ונאבד ולא הוחזקו ב' נאבדים ע"ש אלמא דמדמה האיש שידוע שהי' כאן ונאבד לידוע שנאבד הגט וה"נ דכוותי'. ואפשר דאפי' מאן דמחמיר בהוחזקו ואין ש"מ מ"מ בשריפ' ובצלוב דל"ש כלל כ"ע מודו דאמרינן שהוא הוא ויש לסמוך ע"ז להתיר בשריפה ובצלוב כשנמצא מת באותו מקום:

עוד כתב הש"ש על אא"ז ח"צ שכתב בתשובה דהא דחיישינן לב' יב"ש דהוי כסי' שאינו מובהק והקשה דהא לפמ"ש התוספת בב"מ דף כ' ד"ה איסורא מממונא דאפילו ש"מ כל שלא הוחזקו אינו אלא מדרבנן א"כ בסימן בינוני כל שלא הוחזק עוד בסימן כזה ג"כ מדאורייתא מחזירין וכו' ע"ש שהאריך בקושיא. ובחנם האריך דה"ל להקשות בקצרה האיך אפשר לומר דיב״ש ל"ד רק לסימן בינוני הא התוס' כתבו דבדאורייתא ל"ח לב' יב"ש וסימנין קיי"ל דמדרבנן. ולק"מ דודאי בתירץ הב' של התוס' שכתבו דב' יב"ש מהני מדאורייתא ע"כ ס"ל דיב"ש לאו מטעם סי' הוא דהא סימנין דרבנן רק מטעם שכתב הרשב"א בגיטין דכ"ז דלנפילה דחד ל"ח אבל לכל הפוסקים דלב' יב"ש מדאורייתא חיישינן ס"ל לח"צ דהוא מטעם דדמי לסימן וסימנין דרבנן:

עוד הקשה הש"ש על התוספת שכתבו הטעם בהוחזקו ולא שכיחי שיירות דל"ח משום דזה ודאי אבד א"כ קשה להתוספת שכתבו בב"מ דף כ"ב דהא דאמר אבידה לא מהני בלא סימנין לאו משום למשקר רק דחשיד דאמרינן לי' כי היכא דאת אבדת ה"נ אבד אחר ולפי דברי התוס' הנ"ל א"נ מוציא אבידה במקום שאין ש"מ נימא דמחזירין לו משום דזה ודאי אבד ע"ש. ולא ידעתי מאי קשיא לי' דהתוספת לא כתבו הך סברא דל"ח בהוחזקו דכיון דזה ודאי אבד ל"ח להב' שנאבד ג"כ רק בגט שכתב בו יב"ש ומטעם שכתב הרשב"א דחשיב נפילה דחד וע"ש ברשב"א גיטין דף כ"ז מה שמחלק בין ש"מ או לא ובפשוט ג"כ יש לחלק דבאין ש"מ איכא תרתי למעליותא דהוא נפילה דחד וגם אין מצוי כלל הילוך במקום זה משא"כ בש"מ דאיכא רק חדא למעליותא משא"כ באבידה ולא אמר סימנים דנפילה דרבים הוא חיישי':

כלל הדברים דכשידעינן שהלך למקום סכנה שרובן למיתה כגון שהי' בבית שנשרף ולא הי' שם אחר ונמצא מת שם תלינן שזה הוא שראוהו באותו מקום מלבד כשנפל לים והטליהו ואין מכירין אותו חיישינן שמא אחר הוא דידוע שיש הרבה נטבעים בים אף מקודם שנטבע זה ואם ידוע שהלך בדרך זה ונמצא הרוג בדרך זה שהלך ואותו מקום אין ש"מ כגון שהלך בדרך יער שאין מצוי שילכו דרך שם ונמצא נהרג ביער זה יש לסמוך על הח"צ שהוכיח מתשובות הרא"ש דסגי בסימן בגופו או אם אחד מכיר שמו ושם אביו אף שאינו מכיר שם עירו אבל אם ידוע שאחד ששמו יב"ש הלך למקום רחוק והעיד אחד שאחד ששמו ושם אביו כזה מת במקום פלוני שידוע שזה הלך לשם לא מהני כיון דלמקום פלוני שיירות מצויות חיישינן שמא זה הלך למקום אחר ואחר ששמו ושם אביו כזה בא לשם ומת או נהרג דש"מ למקום פלוני ומכ"ש כשהוחזק גם במקום שהלך משם שנים אף שידוע שהב' הלך למקום אחר לא מהני אם לא שידוע לנו שבעלה של זה הי' מתגורר באותו מקום והוחזק שמו שם ואחר מעיד שמי שהוחזק שמו ושם אביו במקום פ' כזה מת אז מצרפין העדות להתירה כיון שלא הוחזק במקום פלוני שנים ששמותיהן שוות ושמות אביהן שווין ובמקום שיש אומדנא והוכחה שזה הוא יש לסמוך על שמו ושם אביו בלא שם עירו:

סעיף יט

יצא עמנו מעיר פלוני ומת מחפשין באותו העיר וכו'. לכאורה קשה דביבמות דף קט"ו דאמר רבא א"כ תיבדק כל העולם מבעיא ליה וכו' וא"א לפרש דבעינן בדיקה בכל העולם משום שמא יש נהרדעא אחרת דהא מבואר בסימן קל"ב דל"ח לב' שוירי ועיין מ"ש בספרי ת"ג מש"ש ועכצ"ל כמ"ש רש"י הטעם דחיישינן שמא הי' אנדרלנאי אחר בנהרדעא והלך לו אלמא דלא מהני חיפוש דהא בעי בדיקה בכל העולם ואף דרבא דהילכתא כוותי' סובר דל"ח היינו כשמזכיר שמו ושם אביו ל"ח לב' יב"ש אבל הכא שאינו מזכירו כלל מה"ת לא ניחוש שמא הלך אחר דהא רבא בעצמו אמר דאלו הי' חיישינן לב' יצחק לא הי' מועיל חיפוש וא"כ כשלא מזכיר שמו מה"ת יועיל חיפוש ואפשר כיון דהד"מ כתב בהא דתשובת הרא"ש דמכלוף הטעם כיון שזה נאבד ולא הוחזקו ב' נאבדים לכך מותרת. ולפי"ז יש לחלק דבשלמא דאחד יצא ומת דחשיב כנאבד ולכך מהני חיפוש כיון דמחפשין אם הוחזק נאבד אחר בעיר אם יצא עליו שם אבידה דלאדם שהלך ונאבד ודאי בני המשפחה מחפשין ויש קול משא"כ בגט שנמצא דודאי יש לחוש שמא כתב לגרש ונמלך וזרקו לאשפה דקודם גירושין ליכא קלא יש לחוש שמא הי' כאן והלך לעסקיו דכשהוא חי ולא יצא עליו חשש מיתה שלא נודע מקומו לא חשיב נאבד שעל הליכת אדם ליכא קלא אם לא שיצא ונאבד אז ב"ב מוציאין קול שנאבד פלוני וכיון דמחפשין ולא יצא כלל קול נאבד רק על איש זה בעלה מחזיקין מחזיקין אותו שזה הוא שמת דאילו אחר יצא ומת ואנשי ביתו א"י הי' הוחזק העיר בב' נאבדים כנלענ"ד. ומ"ש הב"ש דאם אפשר לצאת בלי ידוע אסורה אא"כ ידוע שיצא אחד מתושבי העיר וכו' עמ"ש בס"ק שלפ"ז דלא שייך סבר הרמב"ן שכתב ביבמות דף קט"ז דאמרינן כ"נ כ"ה ומתושבי העיר רק כשמזכירין שמו ושם אביו ע"ש שהארכתי:

סעיף כד

אם פדחתו וחוטמו ופרצוף פניו. נסתפקתי אם נמצא חבל קצת באחד מהם אם אין יכול להעיד עליו שוב. ונלענ"ד לצדד עליו היתר בנמצא מקצת חבלה דהנה בח"מ סימן רע"ו כתב לענין בכור דבעינן יכיר וצריך דוקא פדחת וכתב המחבר דסגי ברוב פדחת. וכתב בסמ"ע וז"ל אף ע"ג דברוב פדחתו לא הוי יכיר מ"מ כיון דרובו ככולו ה"ל כאלו יצא כל פדחתו ע"ש. וראיתי בש"ש ש"ז פט"ו שהקשה על הסמ"ע וז"ל קשה דא"כ מאי פריך לר"י ממתניתין דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם נימא טעמא דר"י דאמר פדחת פוטר לנחלה משום דבפדחת ה"ל רוב ראשו כדאיתא בפרק המפלת דף קכ"ח יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו ואיזהו רוב ראשו משיצא פדחתו ע"ש וכיון דבפדחת ה"ל רוב ראשו ונימא דר"י דאמר פדחת פוטר היינו כל הפדחת א"כ ה"ל רוב ראשו ורובו ככולו וה"ל כאלו יצא כל הראש ובכל הראש ודאי בעל היכרא הוא אע"כ דלא מהני הך כללא דרובו ככולו לנחלה כל דליתא בהיכרא ומשום דכתיב יכיר והא דמהני רוב פדחת לר"י היינו משום דלר"י כי היכא דהוי בר היכרא בכל הפדחת ה"נ ה"ל ברוב הפדחת עכ"ל:

והנה קושיתו לק"מ דהנה לדעת הסמ"ע דס"ל דגם כאן שייך האי כללא דרובו ככולו א"כ אם נאמר דר״י דאמר פדחת פוטר מודה דלא הוי היכרא כ"א בפ"פ עם החוטם רק דס"ל דפדחת פוטר מטעם שהוא רוב ורובו ככולו א"כ קשה מ"ט דר"ל דס"ל דאין פדחת פוטר דא"ל דס"ל דלא אמרינן רובו ככולו הא קיי"ל בכל התורה רובו ככולו ובנדה דף כ"ט פריך הא קיי"ל רובו ככולו והיינו דליכא מאן דפליג אלא ע"כ דר"י ור"ל בשיעור הכרה פליגי דר"ל ס"ל דשיעור הכרה בפ"פ עם פדחת וחוטם וממילא סגי ברוב מהכל ור"י ס"ל דפדחת גופי' הוי היתר וממילא סגי ברוב פדחת. ולפ"ז מקשה הש"ס שפיר לר"י גם מה שהקשה שם על דברי התוס' ד״ה חוץ מן התחלה וז"ל תימא דפריך לרבנן יכיר ל"ל דהא אצטריך לכדהכא גם לר"י דס"ל אף לנחלה היינו משום דזה הוי בכלל יכיר ע"ש. ומאי קושיא דהא לר"י דין נחלה אין חילוק כלל משאר דברים דממ"נ אם לא יצא רוב פדחת אינו כילוד לכל דבר ואם יצא רוב פדחתו הא פוטר לנחלה נמי אע"כ דס"ל דרוב פדחתו אינו פוטר לנחלה ולשאר דברים הוי כילוד א"כ אכתי בעי יכיר גם לר"י לרוב פדחת וא"ל לר"י בעי יכיר לרוב גופו ביצא מסורס דכבר כתבתי דלשיטת התוס' מהני היכר ברוב גופו. ועוד משמעות הפוסקים דמהני רוב גופו לנחלה כמ"ש לעיל וא"כ יכיר לר"י אינו אלא לרוב פדחת כמ"ש עכ"ל הש"ש ג"כ לק"מ דודאי אלו היה ר"י פליג מטעמא דלא דריש יכיר לזה ואז נולד לאחר מיתת אביו היה לו גם כן דין בכור ולא היה צריך יכיר רק להא דדריש בב"ב והיה שפיר מקשה בב"ב יכיר ל"ל אבל כיון דר"י ג"כ דריש יכיר רק שס"ל דפדחת הוי היכרא וע"כ בעינן שיצא הפדחת בחיי אביו דוקא שהיה יכול להכיר א"כ ע"כ בעינן יכיר לזה וקשה על הא דמקשה יכיר ל"ל. וא"ל דזה יכול ללמוד מוילדו לו זה כבר הקשו התוס' בבכורות דף מ"ו ד"ה וילדו ע"ש בתירוצם ועיין מ"ש בזה לקמן:

תוכן העניינים

קהלת יעקב (ליסא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה