אור ברסלב
קהלת יעקב (ליסא) חידושי אבן העזר › הלכות פריה ורביה

קהלת יעקב (ליסא)· רבי יעקב לורברבוים מליסא

חידושי אבן העזר · הלכות פריה ורביה

חידושי אבן העזר

סימן ב

סעיף ג

אבל אשה הבאה להנשא. עיין ב"ש ס"ק ט' שהקשה כיון דאיכא עדות גמור שנתערב בה ממזר וכו'. ותי' כיון דמן התורה כשר ספק ממזר וכיון דאשה אינה צריכה בדיקה משום חללה לא החמירו חז"ל לבדוק משום ספק ממזר ע"ש. ונראה לפע"ד דא"א לומר בכוונתו שהאשה יכולה לישא ממשפחה זו בלי שום בדיקה דהא בכתובות דף י"ד מקשה הש"ס מראוה מדברת על אלמנות עיסה אלמא דדמי להדדי ומה שאסור משום מעלת יוחסין במדברת ומעוברת אסור ג"כ באלמנת עיסה כל היכא דלא שייך החילוק שחילקו בש"ס שם בין מדברת לאלמנות עיסה. ובמדברת ודאי כמו שאסור האיש לישא בת של המדברת כן אסור בת ישראל לישא בן המדברת. דהא אסרו לשתוקי לישא בת ישראל וא"כ מה"ת יהי' בן עיסה מותר לישא בת ישראל ולא חילקו בש"ס בין מדברת לאלמנות עיסה לר' יהושע רק משום דבעיסה איכא ס״ס ולר"ג בעינן ברי וכיון דאיירי הכא בנתערב ודאי ממזר ליכא ס"ס וגם ליכא טענת ברי ודאי דלא גרע ממדברת שאסורה עכ"פ לכתחילה אפי' ברוב כשרים ולא חילקו בין שתוקי לשתוקית ואפי' באזיל הוא לגבה דהוי רוב גמור ומכ"ש באלמנות עיסה דהדרא לקביעותי' כשנושא איש מהעיסה וליכא רוב גמור וליכא ברי והוא ספק אחד וליכא ס"ס וכיון דבכה"ג במדברת שנתחזק בעיר ממזר אחד אסור הולד הפירש מהספק כמבואר בסי' ו' סעיף י"ח ולא חילקו בין איש לאשה מכ"ש לישא מגוף התערובות דאתחזק איסור וליכא ברי וליכא ס"ס ודאי דאסור. ועוד דהא בת שתלד ממנו אסור לישא אותה דהא בת עיסה היא וא"כ אתה מרבה ממזרים בישראל לכן העיקר עם הח"מ דרק לענין בדיקות דורות דלא קתני בדיקות דורות רק בבא לישא אשה שהוא ספק ג"כ נגד כהונה עשו מעלות בדיקות הרבה אמהות משא"כ באשה הבאה להנשא א"צ בדיקות דורות דאם אומר ברי ג"כ מהני ומותרת לישא אותו וכן בת משפחה זו אינה צריכה בדיקה לדיעה זו רק לכהן אם בא לישא אותה שיש ג"כ חשש חלל אבל ישראל הבא לישא אותה ג"כ א"צ בדיקה וסגי בברי שבידה. והא דמהני ברי בזה יבואר אי"ה בסמוך:

סעיף ד

דוקא משפחה שנתערב בה. עיין ב"ש ס"ק י"ב שתי' על קושיית הח"מ דהא בלא"ה כיון שנתערב בה צריך בדיקה וכתב וז"ל י"ל ר"י כתב כן על אלמנות עיסה דמכשיר ר"י דמ"מ בשתיקה פסול ונ"מ כשנתערב בה ספק ממזר דמותר לישראל לישא ממשפחה זו וכמ"ש לקמן מ"מ אם שתקה מחזיקין אותה בממזרת וכן נ"מ בספק חלל לענין דאפי' ניסת תצא בשותקות ע"ש. והנה בהמחבר ורמ"א א״א לישב זה דהא כתבו זה בנתערב ודאי פסול דבלא"ה אפי' ניסת תצא ואפי' בממזר. ולפענ"ד נראה פשוט דהנה התו' בכתובות דף י"ד בד"ה תנו רבנן כתבו וז"ל וגריס איזהו עיסה ולענין בת קתני וקאי אהא דקתני בשלהי עדיות העיסה נאמנות לטהר ולטמא לרחק ולקרב וה"פ נאמנות לטהר את עצמה בצווחה או בשתיקה למר כדאית לי' וכו' אלמא דבצווחה מהני לטהר בת עיסה דברי מהני לטהר' ודמי ג"כ למדברת דבמדברת מהני ברי ברוב כשרים והכא ג"כ איכא ברי וברוב כשרים ואף דהרמב"ם ס"ל אף בברי צריך תרי רובא לכתחלה היינו דוקא לכהן וכ"ה בסי' ו' סעיף י"ח בהדיא שכתב ה"ז לא תנשא לכתחילה לכהן אלמא דלענין חשש ממזר לישראל ברוב אחד סגי. ולפ"ז א"ש הכא בפשיטות שכוונתו דבשותק אסור בנתערב ולאפוקי ממאן דמכשיר בשתיק ממזר וג"כ למעט במי שצווח מהמשפחה שנתערב בה מותרת דבת עיסה מתרת עצמה בצווחה כדקתני עיסה נאמנות לקרב וכו' והיינו בצווחה כמ"ש התוס' ומשמע לי' דאפי' נתערב ודאי חלל נאמנות לטהר עצמה בצווחה דהא הת"ק אמר איזהו עיסה כל שאין בה לא שתק ממזרת וכו' ומשמע לי' אפילו ודאי כמ"ש התו' שם ותו רשב"א אומר דחלל כשר היינו ודאי חלל ע"ש. א"כ ה"נ כשאמר שאין בה שתיק ממזר כשר היינו אפילו ודאי ממזר כיון דאיכא ברי ורוב כשרים מהני נגד ישראל ונראה דאפי' בשותק מ"מ בדיקה מהני דיכול לומר אמתלא על שתיקתו ולא שווי' אנפשי' ח"ד בשתיקתו:

סעיף ה

אסורה לכהן לכתחלה. עיין ב"ש ס"ק י"ג שפילפל אי מהני ברי. ולפמש"ל דאפי' בת עיסה מטהר עצמה בצווחה דהיינו בטענ' ברי אף דלית לה חזקת כשרות מכ"ש באלמנות עיסה. ועוד דהא ס"ס עדיף מרוב כמו שהוכיח הרשב"א וכיון דתרי רובא מהני בברי לכולי עלמא מכ"ש כשיש רוב וס"ס:

שם אבל בתה. עיין ב"ש ס"ק י"ד שכ' וז"ל דכאן מהני ס"ס אף דס"ס כזה בעלמא לא מהני הכא מהני ע"ש. והטעם נראה דהא בנזיר דף י"ב גבי אמר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת שליח כתבו התוס' דהא דאסור בכל הנשים דהוא רק מטעם קנס דמדאוריי' ברובא בטיל כיון שאין האיסור קבוע במקומו והכא לא שייך לקנוס הבת רק משום מעלת יוחסין אסורה ולכך אף בס"ס כזו מועיל. והנה הבית מאיר כתב דס"ס גמור הוא דדמי ליש בחצר שני תרנגולים ואחד ספק טרפה והטילה ביצה דמותרת מטעם ס"ס ע"ש. ולפענ"ד נראה דשם ע"כ אינו מותר רק בשלא ראינו איזה תרנגולת הטילה אבל כשרואין הביצה מאיזה תרנגולת הוא אין שום סברא כלל לומר שהתרנגולת היא טרפה ואסורה באכילה והביצה שיודע שממנה היא מותרת ואין סברא כלל לומר שפרה או תרנגולת שנתערב חד בחד שהן אסורים באכילה שיהי' מותר לחלוב מהפרה ולאכול החלב או לאכול הביצה מהתרנגולת והא ודאי ליתא. וכן כתבתי בספרי ח"ד בדיני ס"ס ע"ש:

שם ויש מקילין. עיין ב"ש ס"ק ט"ו שכתב דהיינו מ"ש התוס' בדף י"ד דגרס ר"ת איזהו עיסה וקאי על הבת עכ"ל. והוא תמוה מאד בעיני דמה בכך שגורס איזהו עיסה הא כתבו דזהו לא קאי על העדות של רבי יהושע דאלמנות עיסה רק על המשנה דעדיות דתנא העיסה נאמנות וא"כ י"ל דמתני' וברייתא לענין אם ניסת תצא תני תדע דהא נאמן דמפרש לה בשתיק ע"כ אפילו אם ניסת תצא כמ"ש בס"ק י"ג. ונראה בכוונתו דהתוס' שם בד"ה תנו רבנן כתבו סייעתא מירושלמי לר"ת דקתני איזהו עיסה וכו' אלמא דבכשרות דבת איירי ומפרש מהא דאמר כל שאין בה לא שתיק ממזרת וכו' היינו שאינה שותקת וגם אינה אומרת ברי כעין שכתב הב"ש ס"ק י"ג אפ"ה כשירה ואינה פסולה רק בשותקות משום שתיקה כהודאה אבל כל שאינה שותקות דלא הוי כהודאה ומשום ספיקא לא אסרינן לו בדיעבד כיון דאיכא ס"ס ורוב כשרים:

סימן ד

סעיף כו

אין זה הוולד אלא ספק. עיין ב"ש ס"ק נ"ט שהביא בשם הר"ן שכתב הטעם על מה שנאמן להכשיר ולא להפסיל שהוא משום דד"ת שתוקי כשר עיין שם וע"ז תמה הב"ש דהא להכשירו בממזרת ג"כ אינו אלא מדרבנן עיי"ש. ולפע"ד נראה בכוונת דברי הר"ן דהנה בלא"ה קשה על הר"ן דא"כ למה נאמנות להכשיר עצמה לכהן הא ספק דאורייתא הוא. וגם קשה דהיה לו להר"ן לומר בפשיטות דלהכשיר הולד נאמנות מטעם דחזקת כשרות של האם מסייע להולד משא"כ לומר שהוא ממזר שהחזקת כשרות מנגד. ולזה נראה דהנה הר"ן פלפל שם ג"כ בנאמנות החיה לומר שזה כהן וזה ממזר שאין נאמנות שלה מדאורייתא רק מדרבנן עיי"ש. והנה אם נאמנות מדאורייתא ע"כ צ"ל דהוא מטעם נאמנות של עד אחד דבספק השקול עד אחד נאמן. ולפי"ז נראה דכוונת הר"ן גם כאן לומר שגם נאמנות האם על הולד אינו מדאורייתא שלא נטעה לומר שנאמנות האם מדאורייתא כמו שעלה על דעת הב"ש ס"ק ס'. ועיין משנה למלך פרק ט"ו מה' איסורי ביאה מטעם עד אחד באיסורין ונאמנות אף לפסול ומאן דס"ל בכתובות דף י"ג דמאן דמכשיר בה פוסל בבתה אף דמדאורייתא נאמנות מטעם עד אחד מ"מ פוסל בבתה מטעם מעלות יוחסין דמשום מעלות יוחסין בעינן חזקת כשרות וכיון שכן אם האם אומרת שכשר ה"נ אלו בא עליה ממזר הי' לוקה אף שא"נ לענין יוחסין מ"מ ממזר לוקה עלי' כיון דמדאורייתא הוא כשר דכל איסור שנתחזק בע"א לוקין עליו כמבואר ברמב"ם פט"ז מה' סנהדרין כשאמר ע"א גרושה או זונה אשה זו לוקה עלי' עיי"ש. וכן להיפך כשהיא אומרת ממזר הוא הי' מותר בממזרת ודאי הי' לוקה על הכשירה לזה כתב הר"ן שעיקר נאמנותה להכשיר הוא רק מטעם דבלא"ה שתוקי כשר מדאורייתא רק משום מעלת יוחסין אסורה מדרבנן דליכא חזקה וזהו בברי וחזקה נאמנת מדרבנן דהימנוהו רבנן בדרבנן ובברי שלה לאו מטעם נאמנות ע"א הוא רק הטעם דבדרבנן מהני ברי וחזקה ולזה איכא מ"ד דפסול בבתה דס"ל דלא מהני ברי וחזקה דידה לגבי הבת דכיון דהבת מסופק ואין יכול לטעון ברי אסורה וממילא כשאם אומרת שממזר הוא אינה נאמנות לא מדאורייתא שאין לה דין נאמנות של ע"א וממילא אינה אלא ספק ממזרת ולענין שלא תהא נאמנות האם מדרבנן כמו להכשיר לא הי' הר"ן צריך ליתן טעם כלל דממילא מובן אפילו לבר בי רב דחד יומא דלפסול לא שייך לומר דחזקת האם מהני להבת דאדרבה חזקת האם וחזקת אשה מזנה ובודקת מנגדת רק עיקר כוונת הר"ן הוא שלא נטעה לומר דהאם נאמנות מדאורייתא מטעם ע"א אפילו בדאורייתא בלא חזקה וממילא נאמנות אפילו לפוסלו לזה כתב דרק להאב נתנה תורה נאמנות ולא להאם ונסתלק ג"כ קושית הב"ש ודו"ק. והא דמהני נגד ספק חלל ולא שייך טעם הר"ן נראה משום דהוי תרי חזקות חזקת הגוף וחזקה בודקת מהני אף נגד איסור דאורייתא והר"ן שכ' הטעם משום דספק ממזר כשר משום דכתב דינו לענין ממזר:

סעיף כו

מדאפקרה עיין ח"מ וב"ש שהקשו דברי הרא"ש והרמב"ם שבפרק ח' מה' תרומות פסק שכהן הבא על בת ישראל תאכל בתרומה ולא אמרינן מדאפקרה נפשה ובפ"ג מה' יבום פסק שחולצת ואינה מתייבמת שחוששין מדאפקרה נפשה לזה. ונלענ"ד לתרץ דבתרומה שפסק הרמב"ם שתאכל מיירי באמרה היא דהיא נאמנות מטעם ברי וחזקה וס"ס ג"כ מהני בברי דבשמא פוסל ר"ג אפילו בס"ס ונגד חשש מדאפקרה איכא ס"ס אימר לא נבעלה ואימר לכשר שלא אפקרה נפשה לגבי אחרים ואנן קיי"ל כשמואל דהוי שתוקי דהיינו בדוקי ואם אמרה האם דלא אפקרה נפשה לגבי אחרים נאמנות אבל לענין לפטור את אשתו מן היבום אינה נאמנות דלא עדיף מע"א שאמר שמת אחיו של בעל ורוצה לפוטרה מן היבום שנאמן רק מטעם מילתא דעבידא לגלויי אבל כאן לא הוי לעולם מילתא דעבידי לגלויי דמי מעיד על זה דלא אפקרה נפשה לאחרים. ואי קשיא לפי חילוק זה מאי דייק רבא ממתניתין דילדה תאכל בתרומה שהיא נאמנות לימא דמתניתין איירי באמרה לכך נאמנות. ז"א רק לפי דברי שמואל דהוא סובר דאמה נאמנות אבל רבא דדייק אליבא דרב דהוא סובר דאפילו אמרה ברי ג"כ אינה נאמנות דרק שמואל אמר בדוקי דמהני בדיקת אם שפיר דייק ממתניתין דקתני ילדה תאכל בתרומה ולא שייך לומר דמתניתין איירי באמרה דלא אפקרה הא לרב גם באמרה אינה נאמנות וכן הכא גבי היא אומרת שמפלוני היא נתעברה והפלוני ממזר ג"כ אינה נאמנות מטעם דאין ע"א נאמן למרע חזקה דאשה בודקות ומזנה והולד קיים בחזקת כשרות לכך אינה נאמנות לפסול הולד:

שם וכשר עיין ב"ש ס"ק מ"ג באשה שנתגרשה וילדה דמכשירין הולד משום ס"ס וכו' והיינו אפי' לא נבדקה האם כמבואר בתשובות מהרי"ל אף דר"ג אוסר בשמא אפילו ס"ס גבי בת עיסה כמבואר בסי' ב' סעיף ה' בהג"ה שאפילו נשאת תצא דש"ה דחזקת האם שמעיד שנעשה הזנות אחר הגירושין וחזקה זו הוי כחזקה שמברר את האמת ולכך מועיל גם לבת דקיי"ל דמאן דמכשיר באם מכשיר גם בבת משא"כ באלמנות עיסה שחזקת כשרות של האלמנה איננה מבררת האמת דא"א לומר מחמת החזקה של האם שהאיש הזה אינו חלל דאף אחר הגירושין של כל משפחתו ספק חלל הן וכמ"ש התב"ש ביו"ד סימן נ' לענין בהמה שהלעיטה חילתות עיי"ש. ובספרי ח"ד דשם כתבתי דמ"מ הבהמה כשירה מטעם דלא מרעינן חזקת כשרות בשביל ספק דאף שאין החזקה מברר האמת מ"מ מצינו לפעמים חזקה אף שאין מברר וכעין שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות מפ' בתרא דנזיר וז"ל שחזקת טמא שרגלים לדבר והטעם בזה מה שאמר שחזקת טמא טמא ופי' רגלים לדבר שהענין יצא לדבר שאין לו תכלית כל זמן שנלך אחר האפשריות ואמנם העיקר כשנתקיים איזה ענין שיהי' ננחוהו בחזקתו עד שיבא דבר מבורר שיבטלהו מזאת החזקה וכל דבר שיהי' בו ספק ואפשרות אחר הרי זה לא יסתלק החזקה עכ"ל. הרי דחזקה אינה הוראה ודאית אלא שאכן מניחין אותו בחזקתו עד שיבא דבר מבורר שיבטלהו מזאת החזקה. ולזה אף דהאלמנות עיסה כשירה משום דמניחין אותה על חזקתה שהיתה לה מעיקרא מ"מ הבת דלא הי' לה חזקה דמעיקרא אסורה. והא דמתירין אותו כאן אף לכתחילה ובאלמנות עיסה אף שיש לה חזקת כשרות וס"ס אסורה לכתחילה שאני התם דליכא ס"ס גמור כמו שכתב הב"ש סימן ב' ס"ק ט"ו. אך קשה מההוא ארוס וארוסתו בכתובות דף י"ד דשם איכא ג"כ ס"ס שמא מארוס ושמא מכותי ובעינן בדיקות האם דוקא ואין לומר כיון דהארוס והכותי שניהם אינם פוסלין הוי ס"ס משם אחד דז"א דהא ספק אחד מתיר יותר מחבירו דספק ארוס מתירו לכהן וכן גבי פרוצה ביותר משווה אותה לס"ס וצ"ע כעת:

סעיף כז

והוי בנו ליורשו. עיין ב"ש ס"ק מ"ד שכתב הטעם כיון דהיא אומרת וכו' קשה לי דמה"ת מועיל ברי שלה לענין ממון הא אין היורש יורש אלא בעדות ברורה כמבואר בחו"מ הלכות נחלות וכי משום דנאמנות לענין איסור תהי' נאמנות ג"כ לענין ממון הא מצינו ג"כ באשה שאומרת מת בעלה דנאמנות לענין איסור להנשא לבעל ואינה נאמנות לענין ממון אפילו לענין כתובה למאן דל"ל מדרש כתובה ומ"ש הכא. לכן נראה דהכא מדינא דאורייתא נאמנות דבחולין דף ו' דיליף דאזלינן בתר רובא ממכה אביו ואמו דילמא לאו אביו הוא וכתבו התוס' דהמ"ל מטעם דאוקי האם בחזקת צדקת וכיון דאזלינן בתר חזקת צדקת להחזיקו בבנו אפילו לענין לחייבו מיתה מכ"ש לענין ממון וכיון דלארוס היתר הוא ולכ"ע איסורא אין לך חזקת צדקת גדול מזה ואפילו בלא אמירת האם הוי בנו משום חזקה זו מדאורייתא רק מדרבנן עשהו כשתוקי בלא אמירת האם. והא שכתב הח"מ דאסורה לכתחלה אף דחזקת צדקת חזקה אלימתא הוא לחייב מיתה מ"מ משום מעלת יוחסין החמירו:

סעיף כט

והוא ממזר ודאי. עיין ב"ש ס"ק נ"ב שכתב דלשיטת הטור דהוולד הוא ממזר ודאי קשה למה היא נאמנת להכשיר עכ"ל. והנה קושיא זו לכאורה קשה אף להרמב"ם דס"ל דהוולד הוי ספק ממזר למה נאמנות להכשירו. ואפשר דבזה יש לומר כיון דספק ממזר מותר מן התורה רק מדרבנן אסור ע"כ נאמנת כמ"ש המ"מ הובא בב"ש ס"ק ל"ט אבל להטור קשה ויותר קשה דמי עדיף מפנויה שנתעברה שאין האם נאמנות לכתחלה ולהרמב"ם אפילו בטוענות ברי בעי תרי רובא ואפילו אם נאמר דהוולד כשר דקאמר הוא רק בדיעבד לענין אם ניסת לא תצא מ"מ קשה הא אפילו למאן דס"ל דמאן דמכשיר בה מכשיר בבתה היינו משום דחזקת כשרות דהאם מועיל לבת אבל הכא דליכא כלל חזקת כשרות להאם דהא ע"כ נפסלה מה"ת תהיה נאמנות להכשירו:

סעיף לג

צריכה גט מספק. לכאורה תימה דהא אמרו בש"ס קידושין ד"ת שתוקי ואסופי כשר דרוב כשרים רק משום מעלת יוחסין פסול וא"כ ברוב ישראל מה"ת ישראל גמור הוא ומה"ת לא נצריך גט רק מספק כיון דמדאורייתא הוא ישראל ודאי. לכן נראה דס"ל להרמב"ם כמו שכתב בשיטה מקובצת בשם הרא"ש בבא מציעא דף ו' גבי עשירי ספק וז"ל ואפילו אי אמרינן כל דפריש מרובא פריש עשירי ספק מיקרי אלא שהתורה התירה ספק זה באיסורין כדכתיב אחרי רבים להטות ונהפוך האיסור להיתר, ע"י ביטול ברוב אבל הכא לא נפיק מכלל ספק עשירי. ולפ"ז כיון דההיתר דכל דפריש באיסורין מצד ביטול ברוב. והמשנה למלך פרק ז' מה' מעילה כתב דאף דאיסור נתבטל בהיתר ונתהפך האיסור להיתר מ"מ אם היתר נתערב ברוב איסור לא בטל היתר ברוב להיות גם איסור ללקות עליו נהי דאיסורא איכא אבל מלקות ליכא ע"ש:

ולפ"ז א"ש פסק הרמב"ם דנהי דברוב ישראל היתר הוא מטעם ביטול ברוב מ"מ ההורגו אינו נהרג עליו וכן אינו נהרג עליה הבועל על קידושי' דלחייב עונש לא מהני ביטול ברוב. ולפ"ז צריך לומר ע"כ הא דקאמר בכתובות דף ט״ו בתשעה ישראל ועכו"ם א' ביניהם דדוקא מטעם קבוע הוא פטור ומשמע דאילו פירש פירש אחד והורגו חייב דכל דפריש מרובא פריש והוי ישראל הא לחייב עלי' לא אזלינן בתר, רובא ע"כ צ"ל דהוא סובר כפירוש שני שהביא בש"מ דמיירי שידע שהרג ישראל רק דכשיש רוב ישראל ואילו לא היה דין קבוע מהני לענין איסור הריגה כאילו ישראל שהנכרי כאילו נתבטל והוי ממש כאילו נתכוין לישראל אבל כיון שיש לו דין קבוע כספק דמיא ואין הכוונה שיהרג ישראל דוקא דהוי כספק איסור ופטור ושפיר פסק הרמב"ם ברוב ישראל דאין צריך גט רק מספק שאינה כא"א גמורה לחייב עלי' מיתה:

אבל בהא דפסק ברוב עכו"ם דצריכה גט מספק הוא תמוה באמת כיון דמחזקינין אותו לנכרי גמור להאכילו נבלות מה"ת לא נחזיקו כנכרי לענין קידושין דאפילו אי נימא כל דפריש הוא מצד ביטול ברוב והתורה התירה ספק זה באיסורין מטעם ביטול ברוב א"כ ה"נ לענין איסור קידושין. ואפשר שדעת הרמב"ם כיון שלא אמרו בש"ס הנ"מ ברוב נכרים נכרי גם לענין קידושי אשה אלמא משום חומרא דא"א החמירו אפילו ברוב נכרים אבל ודאי דאם קדשה ישראל אחר שקידש אותה זה צריכה גט משני ודאי. ולפ"ז לשיטה אחרת שהביא שם בש"מ דאפילו אם א"י מי הרג אם לא היה לו דין קבוע היה נהרג עליו מטעם כל דפריש א"כ ה"ה הכא בתינוק מושלך וברה"י ודאי כל דפריש מרובא פריש וההורגו או הבא על קידושי' נהרג עליה כמו התם בט' ישראל ועכו"ם אחד דנהרג על ההורג הפריש מטעם כל דפריש. נמצא דדין זה שהביא הרמב"ם במחלוקת שנויה והמחבר סתם כהרמב"ם:

שם עיין ב"ש ס"ק נ"ד בד"ה כשאר אסופי. עוד כתב הב"ש לתמוה בדעת הרב המגיד שכתב דאחר שנתגייר מותר בישראל משום ס"ס ספק שמא עכו"ם ואת"ל ישראל מ"מ ספק ממזר מותר מדאורייתא ואף שגזרו חז"ל על אסופי במקום דאיכא תרי ספיקא לא גזרו ואסור בממזרת דאיכא למיחש שמא ישראל הוא ואסור בממזרת ד"ת. וע"ז תמה הב"ש (ויש חסרון דברים בדפוס וכצ"ל דהא בש"ס מבואר דאסופי מותר בממזרת מדאוריי' דבקהל ודאי לא יבא אבל בקהל ספק יבא וא"כ כמו שמתירו בבת ישראל כמו כן יש להתירו בממזרת כן הוא כוונת קושיתו) ולפענ"ד נראה דלא קשה כלל דהמגיד לא כתב להתירו בב"י רק ברוב עכו"ם כי ז"ל המגיד שמא מרוב עכו"ם הוא ובזה כתב שפיר דודאי ס"ס גמור הוא דשמא מעכו"ם הוא ואת"ל מישראל אפי' ישראל רוב כשרים מחמת רוב אסופים כשרים הן כמבואר בקידושין דף ע"ג דרוב מחמת רעבון ומפניות והלכו בעליהן למדה"י מועט הוא ואיכא תרי רובא ותרי ספיקא ובזה ודאי מותר אפילו לכתחלה בב"י אבל בממזרת אסורה דהרוב והס"ס מנגדות. ועיין היטב כי קצרתי.

סימן ו

סעיף יז

פנוי שראוהו. עיין ב״ש ס"ק ל"א דאפילו אם לא אמרה לכשר נבעלתי אי איכא תרי רובא מותרת לכהן לכתחלה ומוכיח זה דבמתניתין תנא תנשא לכתחלה ומיירי ג"כ באינה אומרת ברי. לכאורה קשה דמנין לו דמיירי ג"כ באינה טוענות ברי דילמא ס"ל כתירוץ שני של התוס' כתובות דף ט"ו בד"ה כמאן אי כר"ג דבשנויא נמי איירי בברי ובמגו ומניין לו דמיירי ג"כ באינה טוענות. ונראה דמשמע ליה מלשון המשנה דקתני אם רוב העיר משיאין לכהונה דאפילו בדיקה לא בעי מדלא תצא ואל"ה מה טיבו של איש זה וכן כשאין רוב העיר משיאין אפילו אומרת ברי לא מהני מדלא אמר אם אין רו העיר תיבדק ולמה פריך הש"ס דאי לר"ג אפי' ברוב פסולין מכשיר עכ"פ אפי' בבדיקה ומהכא משמע דלא מהני בדיקה ואי ר"י אפילו בר"כ פסול בלא בדיקה ומשני דלעולם ר"י הוא ומ"מ מותרת משום דאיכא תרי רובא ואף דהלכה כר"ג מ"מ לענין תנשא לכתחלה מצריך תרי רובא לחוש אף לדברי ר"י:

עוד כתב הב"ש דאם ידוע שזינתה עם כשר אלא דיש חשש שמא זינתה עם אחר ג"כ כמ"ש בסימן ד' ואיכא חד ר"כ מותרת לכהן משמע דבר"פ פסולה אף דידוע שזינתה עם כשר והא ודאי א"א לומר דבהדיא תנן במשנה דאף לר"י דמחמיר ופוסל מ"מ קאמר עד שתביא ראיה לדברי'. מוכח בהדיא דכשמביאה ראיה שפלוני שנבעלה לו כשר היה אפילו לר"י כשר וכ"כ בספר הפלאה וזה פשוט מאד:

ועוד דהא על ביאה אחרת איכא ס"ס גמור דאימר לא נבעלה ואת"ל נבעלה שמא לכשר נבעלה ואיכא ברי וס"ס ואפילו למאי דאמרינן לעיל באלמנות עיסה דר"ג פוסל אפי' בס"ס הא מפורש שם בגמרא דוקא בטוענות שמא כדקאמר שם בש"ס דף י"ד דר"ג אלים וליה שמא דאפילו בס"ס פסול אבל בברי וס"ס גם ר"ג מודה דכשר אף לכתחלה דהא שם באלמנות עיסה מיירי אף לענין לכתחלה ומ"מ להכי מחמיר ר"ג אפילו בס"ס מטעם דטוענת שמא אבל בטוענת ברי אף ר"ג מודה דאף לכתחלה כשרה ואין לומר דהתם איכא רוב כשרים להכי היה מכשיר בטוענת ברי דז"א כמ"ש בספר הפלאה במקומו:

ולפ"ז נראה אם הבעל מודה שממנו היא נתעברה והוא כהן שיכול לישא אותה אפילו בר"פ דהא הודאת הבעל מהני כדמוכח סימן ד' בסעיף כ"ו שכתב הטעם גבי הודאת בועל שמ"מ הולד ספק מטעם מדאפקרה ושה לגבי זה אלמא דהודאת הבועל מהני אוי כידוע שנבעלה ממנו וכיון דהוא כשר ול"ח לבעילת יותר ע"כ כשירה לכהונה וכן כתב בספר הפלאה בדף נ"ג ובתוספ' ישינים דלא חיישינן להא דאפקרה ודלא כבעל כנסת יחזקאל סימן נ״ו שאוסר מטעם דאמרינן מדאפקרה וכו' ומביא ראיה מהרמב"ם שפסק לענין יבום דחולצות ואינה מתייבמת מטעם דחיישינן מדאפקרה. ז"א ראיה דבשלמא התם לענין יבום דהא רוב פוסקים ס"ל דאפילו ע"א אינו נאמן לפטור מן היבום כמ"ש המחבר בסימן קנ"ו ע"ש ואפילו להרמב"ם דס"ל דנאמן ע"א לפטור מן היבום אינו רק מטעם דהוי מילתא דעבידא לגלוי' אבל כאן לא הוי מילתא דעבידא לגלוי'. דמי מעיד על זה דלא אפקרה נפשה לגבי אחרים ע"כ היא אינה נאמנות לפטור החבירתה מן היבום אבל הכא לענין שיהיה הולד כשירה לכהונה שנאמנת היא לומר דלא אפקרה לגבי אחרים מהטעם שכתבתי בס"ד דהוי ס"ס שמא לא נבעלה ואת"ל נבעלה שמא לכשר נבעלה וגם איכא ברי וחזקה בודקת ומזנה בלי שום חולק דודאי היא נאמנות. וכן מה שמביא ראי' מסי' ד' סעיף כ"ו דשם חיישינן מדאפקרה ע"ש. ז"א ראיה כלל דבשלמא התם מיירי לענין לפסול הולד אינה נאמנות דהיא מנגדות החזקת כשרות וחזקה בודקת ומזנה לכך אינה נאמנת אבל להכשיר הולד דהיא מסייע לחזקת כשרות ולחזקת בודקת ומזנה ואיכא ס"ס בודאי היא נאמנות ואף דלענין לומר מפלוני כשר נבעלתי אינה נאמנות עד דאיכא תרי רובא כשרים מ"מ לענין לומר דלא אפקרה מצינו בפירוש גבי ארוס וארוסתו בסימן ד' סעיף כ"ו דאם היא אמרה דלא אפקרה נפשה לגבי אחרים נאמנות אפילו ברוב פסולים. אמנם בספר הפלאה כתב דאף דלענין להנשא לכהן אחר מהני הודאת הבועל דממנו נתעברה אבל להנשא לכהן עצמו אשר הוא מעיד עליה שממנו נתעברה או בא עליה אינו נאמן כמו גבי שבויה דמעיד בה לא ישאנה דשאני שבויה דבלא הודאת העד הי' הדין אפי' בנשאת תצא ע"כ לא מהני הודאת העד לענין להנשא לו מחמת שנחשד שהעיד בשקר ויהי' כל ימי' באיסור אבל הכא גבי מעוברת אפי' בלא הודאת העד הי' הדין אם נשאת לא תצא דאיכא ברי וחזקה רק חומרא בעלמא לכתחלה לא תנשא לכהן ואז מהני הודאות הבועל. וגדולה מזו מצינו דמהני הודאות הבועל לענין מעוברת חבירו דאמר שממנו נתעברה אף דשם חמירא דאפילו אם נשאת תצא אפ"ה כשהבעל מודה נאמן לישא אותה אף לענין לישא אותה לכתחלה מכ"ש כאן דלא הוי רק חומרא בעלמא לענין לכתחלה דאם הבעל מודה דמהני הודאתו אף להנשא לו אם הוא כהן:

עוד כתב הב"ש דלתירץ ב' של תוספת שכתבו דבעינן תרי רובא ומיגו ש"מ דכשנאנסה וליכא מיגו אסורה לכתחלה אפילו איכא תרי רובא. ולא ידעתי שום הוכחה מדברי התוספת דעיקר קושיית התוספת על קושיית הש"ס דמקשה אי ר"ג אפילו בר"פ נמי מכשיר וכיון שנאנסה וליכא חזקה דבודקות מזנה וגם ליכא מיגו א"כ אף ר"ג מודה דפסול אע"כ כוונת המקשן להעמיד המשנה בלא ראינו שנאנסה דאיכא מיגו וכיון דלא אמר התרצן דלעולם ליכא מיגו מוכח דאפילו באיכא מיגו בעינן תרי רובא ולכך כתבו התוספת דאפילו דאיכא מיגו בעינן תרי רובא וקמ"ל דבעינן תרי רובא אף בברי ומיגו אבל לומר דבליכא מיגו וברי אף בתרי רובא כשרים לא מהני א"א לו' כדמוכח מהא דמתיב רבי ירמיה וליוחסין לא בעינן תרי רובא מהא דתינוק מושלך אלמא דבעינן תרי רובא ע"כ המקשה סובר דהמשנה מיירי אפילו בטוענת שמא דאל"כ מאי קשיא ליה מתינוק מושלך דשם איירי בשמא וליכא מיגו אלא ע"כ אפילו באינה טוענות ברי אם איכא תרי רובא כשרים מהני ונאמנות:

שם כשהיה המקום שנבעלה לו כו. ולפי"ז במעוברת אסורה עד שיתברר עפ"י עדים שראוה אפילו בפעם אחת שנבעלה בקרונות:

שם כגון כותיים עיין מ"ש סעיף שאח"ז:

סעיף יח

אלא כותי לאחד. לכאורה קשה לדעת הטור בסימן ד' בביש ס"ק מ"ג וס"ק נ"ב דבא"א שזינתה לא חיישינן שמא מכותי נתעברה ועכצ"ל הטעם דכל המצוין אצל הנשים ישראלית המה ישראלים. ולפי"ז לדעת הטור בטוענת ברי סגי ברוב אחד א"כ אפילו ברוב כותים לא חשיב רוב פסולים כיון דרוב המצוין אצלה המה כשרים וצ"ע כעת:

נמי שאינה ידוע מי הלך שם וסתמא נמי שאינה ידוע מי הלך למי כו' משמע דאם ידוע שהיא הלכה לבועל הוי קבוע. והנה בספר נודע ביהודה כתב דאם מתה האם הולד נידון כפירש ע"ש באריכות. ולכאורה דבריו דברי טעם הם דדמי לביצה שנמצא בחצר שיש בה תרנגולת טרפות וכשירות דהביצה כשירה דאמרינן בביצה כל דפריש מרובא פריש. אבל באמת לא דמי כלל דהתם גבי ביצה לא נולד גבי מקום הקבוע שום ספק כלל דהתרנגולת שבחצר ידוע איזה כשירה ואיזה טריפה דלא נולד הספק אלא על הביצה שפירשה משא"כ באשה שהלכה להבועל ונבעלה ולא ידעינן אם הבועל הזה הוא כשר או פסול הרי נולד הספק במקום הקביעות דהא הבועל במקום הקביעות הוא והרי נולד הספק על האשה והזרע שבתוכם במקום הקביעות והרי נאסר הספק במקום הקביעות ומה בכך שנפרשה הולד אח"כ כיון שנאסר הספק במקום הקביעות וכן אפילו הספק הוא אם היא הלכה אצלו והוי קבור או אם הלך הבועל אצלה והוי כפירש שק תיכף כשראוה מעוברת הואיל והספק עליו ועל העובר שבתוכה ספק קבוע דהעובר ירך אמו ומה בכך שנפרש העובר מן האשה כיון שכבר נולד הספק בעודה במעי אמה ומה בכך שנפרש הולד אח"כ כיון שכבר נאסר הספק ואפילו האשה היא גרושה מכבר שבלא"ה היא פסולה לכהונה ואין על האשה דין כלל כנגד הכהונה מ"מ יש עליה להיות ספק אם היא אסורה לכהן גם משום זונה דהא לוקין עליה גם משום זונה:

תוכן העניינים

קהלת יעקב (ליסא)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה