אור ברסלב
קהלת יעקב (ברוכין) פסחים › דף סד.

קהלת יעקב (ברוכין)· רבי יעקב ברוכין

פסחים · דף סד.

דף סג.

במשנה שחט ישראל וקבל הכהן נותנו לחבירו וחבירו לחבירו ומקבל את המלא כו' כהן הקרוב אצל המזבח זורקו כו' ובגמרא ע"ב נותנו לחבירו שמעת מינה הולכה שלא ברגל הויא הולכה דלמא הוא נייד פורתא ואלא מאי קמ"ל כו'. והרמב"ם השמיט הך אוקימתא דנייד שכתב בפ"א מהלכות ק"פ שחט השוחט וקבל הכהן נותנו לחבירו וחבירו לחבירו כדי שיתעסקו רבים במצוה עד שיגיע הדם אצל הכהן הקרוב למזבח שופכו שפיכה אחת כנגד היסוד כו' וכתב הלח"מ בגמרא אמרינן שמעת מינה כו' וקשה כיון דרבינו פסק פ"א מהלכות פסוה"מ הולכה שלא ברגל לא הויא הולכה א"כ אמאי לא כתב כאן דנייד פורתא וי"ל דסמיך כו' עיי"ש ולענ"ד נראה לתרץ דהרמב"ם סובר דהא דאמרינן הולכה שלא ברגל פסול דיקא שלא הוליך כלל מתחלת הקבלה עד הזריקה וכמו שנראה להדיא מלשון הרמב"ם שם בהלכות פסוה"מ ודלא כהמל"מ שנדחק שם מאוד לפרש דברי הרמב"ם שאם מקצת הוליך שלא ברגל אף שגמר הליכתו ברגל פסול ע"ש שכתב בעצמו ועדיין לא נתקררה דעתו והדבר צריך תלמוד. וכן משמע לשון הגמרא הכא דמשני דלמא הוא נייד פורתא לשון יחיד משמע דקאי על אחד שנייד או על המקבל הראשון או על הזורק דבחד שהוליך ברגל סגי ואף דבזבחים (דף יד) איתא הגרסא לפנינו ניידי לשון רבים אין משם ראיה דהתם דחי כי היכא דלא תשמע מיניה הולכה שלא ברגל הוי הולכה דדלמא אע"פ שלא אמרו אלא נותן לחבירו וחבירו לחבירו מ"מ מיירי שלא עמדו ממש במקומם אבל אה"נ דבחד סגי כדאיתא הכא להדיא הוא נייד ולפ"ז יש לומר דהכא בש"ס הוצרך לאוקמי בנייד לתנא דמתניתין דפסח בזריקה כדקתני זורקו זריקה אחת כנגד היסוד וזריקה הוא מרחוק ואפשר לעשותה אף שלא ינוד כלל ולהכי מקשה ש"מ הולכה שלא ברגל הוי הולכה ומוכרח לתרץ בנייד אבל הרמב"ם פסק כר' ישמעאל בזבחים (דף לז) דפסח בשפיכה ועיין ברש"י ע"ב ד"ה מאן תנא פסח בזריקה ובסוף מכילתי' ברש"י ורשב"ם פירשו להדיא דזריקה מרחוק ושפיכה מקרוב ושם ברשב"ם עומד על היסוד ושופך ובשפיכה ודאי אף הכהן הקרוב למזבח אי אפשר לו שלא יניד רגליו קצת כי היסוד גבוה ורחב אמה וגם הכהן הקרוב למזבח אין עומד ממש וסומך במזבח אלא קרוב למזבח ושאר הכהנים אינם צריכים עוד לזוז ממקומם כיון דמקיימי הולכה פורתא ברגל:

ויש עוד מקום לתרץ לדעת הרמב"ם ע"פ הסוגיא דזבחים (דף טו) בהולכה רבתא והולכה זוטרתי ע"ש היטב וי"ל דהוא מפרש הך סוגיא דהולכה רבתא מקרי שנעשית הולכה גדולה ע"י הרבה בני אדם כגון ההיא דהכא דנותנו לחבירו וחבירו לחבירו אבל שלא ברגל והולכה זוטרתי מקרי כשעומד מצד המזבח וזורק שלא נעשית הולכה כלל דלפרש"י דהולכה רבתא מקרי ברגל והולכה זוטרתי שלא ברגל תימה גדולה מפני מה שינה הש"ס בלשונו דמקודם בכל הסוגיא מיירי בהדיא ברגל ושלא ברגל ועכשיו מחדש להם שם וקרי להו רבתא וזוטרתי ועוד דלפי פיר"שי אין דרך הסוגיא הכי שנדחה שמעתתא שהתחיל בה סתמא דמעיקרא אתמר סתמא הולכה שלא ברגל מחלוקת ר"ש ורבנן והמסקנא בהולכה זוטרתי כ"ע לא פליגי כי פליגי בהולכה רבתא אבל נראה דמסקינן לפרש שמעתתא דאתמר שלא ברגל מחלוקת כו' דבהולכה זוטרתא היינו כשעומד בצד המזבח כ"ע לא פליגי דלא פסלה מחשבה אף לרבנן משום שאינה הולכה כלל לרבנן. כי פליגי בהולכה רבתא היינו ג"כ שלא ברגל רק שנתן מיד ליד ע"י הרבה בני אדם ודומיא דגוונא דלא פליגי היינו מה שאמר ר"ש בפשיטות אפשר בלא הלוך שוחט בצד המזבח וזורק דבהא גם לחכמים לא פסלה מחשבה וכנ"ל וכה"ג כי פליגי. פליגי בהולכה שלא ברגל. רק הולכה רבתא לר"ש לא פסלה משום שיכול לבטלה דכיון דכשר ע"י הרבה בני אדם אפילו שלא ברגל מה לי רבתא או זוטרתי וזוטרתי ג"כ כשר וחשיב יכול לבטלה ורבנן סברי דבהולכה רבתא מפסל בה מחשבה דהא אינו יכול לבטלה דשוחט בצד המזבח וזורק פסול ולהכי לא כתב הרמב"ם הך דינא דהולכה שלא ברגל רק בכה"ג דעומד בצד המזבח וזורק שם בפ"א מהלכות פסוה"מ אבל בפסח שנעשה ע"י הרבה בני אדם בהאי גוונא מוכח לפי המסקנא דכשירה כיון דאתמר דבהולכה שלא ברגל פלוגתא דר"ש ורבנן ולרבנן מפסל ומסקינן בהולכה רבתא אלמא הוי הולכה והמל"מ דחה פי' זה ודבריו תמוהין ולא נהירין כלל למעיין שם ואין כאן מקום להאריך גם כתב ועוד דליכא למימר דלפי האמת הליכה שלא ברגל שמה הליכה אפי' שלא כדרכה ע"כ. משמע ליה דאי הליכה רבתא שלא ברגל שמה הליכה פשיטא זוטרתי מפני שתלה הדבר בכדרכה ושלא כדרכה ולדידי מסתבר פשוט דהליכה רבתי כיון שנעשה עכ"פ הולכה מיד ליד ע"י בני אדם מיחשב הולכה אף שלא כדרכה אבל זוטרתי דלא נעשה כלל הולכה לא הוי לרבנן הולכה ומש"ה כתב הרמב"ם והולכה שלא ברגל אינה הולכה כגון שוחט בצד המזבח כו' דוקא בהאי גוונא ודו"ק:

שם במשנה כמעשהו בחול כך מעשה ובשבת כו' כיצד תולין ומפשיטין כו' ארבעה עשר שחל להיות בשבת מניח ידו על כתף חבירו ותולה ומפשיט הרמב"ם בפ"א מהלכות קרבן פסח כתב מפשיטין את כולו וקורעו ומוציא את האימורין כו' כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת והקשה הלח"מ מסוגיא דפרק כל כתבי (דף קמ"ו) דמסקינן התם אפי' לרבנן דר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקא מפשיטין מן החזה ואילך בברזא בשבת והיאך סתם כאן הרמב"ם ומפשיטין את כולו ולהשיב דברי הרמב"ם על מכונם ההכרח להעתיק סוגיא דפ' כל כתבי דהכי איתא התם תנו רבנן ארבעה עשר שחל להיות בשבת מפשיטין את הפסח עד החזה דברי ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה וחכמים אומרים מפשיטין את כולו בשלמא לר' ישמעאל דהא אתעביד ליה צורך גבוה אלא לרבנן מ"ט אמר רבה בר בר חנה אמר ר"י דאמר קרא כל פעל ה' למענהו והכא מאי למענהו איכא ר"י אמר שלא יסריח רבה אמר שלא יהיו קדשי שמים מוטלין כנבילה כו' אמר רב חסדא אמר מר עוקבא מאי אהדרו ליה חבריא לר"י בנו של ריב"ב הכי קאמרו ליה אם מצילין תיק הספר עם הספר לא נפשיט הפסח מעורו. מי דמי התם טלטול והכא מלאכה אמר רב אשי בתרתי פליגי פליגי בטלטול ופליגי במלאכה והכי קאמרי ליה אם מצילין תיק הספר עם הספר לא נטלטל העור אגב בשר מי דמי התם נעשה בסים כו' ומסקינן לעולם כדאמרי' מעיקר' ודקא קשיא לך התם טלטול והכא מלאכה דשקיל ליה בברזא פי' בחתיכות דקות ומפשיט וחותך ע"ש בכל הסוגי' בפי' רש"י ז"ל ותוס' ונראה לענ"ד דאוקימתא דברזא מדחייא מסוגיו' אחרות. ומה דאהדרו לי' חבריא לר"י בנו של ריב"ב מתישבה שפיר כדתרצה רב אשי דפליגי בתרתי. אבל לא כס"ד דפליגי בטלטול היינו לטלטל כל העור לאחר הפשיטו דרבנן שרו שעדיין צריך לבשר שלא יתלכלך ורבי ישמעאל אסר. אבל כשאינו מופשט אלא עד החזה שרי לכ"ע לטלטל דתימא הוא היכא מוזכר כאן נפשט כולו דלפלוגי בטלטול ומאי שייטא הכא. ועוד הא לר' ישמעאל אסור לפשוט כולו ודחקו שם התוספת כגון שעבר והפשיט ול"נ דלפי מאי שמוכח מסוגיות אחרות תירוצו של רב אשי עולה יפה דהנה בפרק ר"א דמילה (דף קלג) איתא ת"ר המל כל זמן שעוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין את המילה בין על ציצין שאינן מעכבין את המילה פירש על ציצין המעכבין חוזר על ציצין שאינן מעכבין אינו חוזר מאן תנא פירש אינו חוזר אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן ב"ב הוא דתניא ארבעה עשר שחל להיות בשבת מפשיט את הפסח עד החזה דברי רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה וחכ"א מפשיטין את כולו אלמא דנקיט פלוגתייהו דר"י ב"ב וחכמים לענין מלאכה גמורה ומוקי פלוגתייהו באם פירש חוזר דלחכמים אף אם פירש חוזר אף על ציצין שאין מעכבין משום דלא חשיב להו אתחלתא בפ"ע אלא כולה חדא מלתא היא וניתנה שבת לדחות אצלה ומש"ה לא מוקי ההיא ברייתא דאם פירש אינו חוזר אלא לר"י בנו של ר"י בן ברוקא אבל לא כחכמים והתם בציצין שאין מעכבין מלאכה גמור' היא. ובמנחו' ריש פ' ר' ישמעאל רבי ישמעאל אומר עומר היה בא בשבת משלש סאין ובחול מחמש וחכ"א אחד חול ואחד שבת משלש אמר רבה ר"י ור' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אמרו דבר אחד דתניא ארבעה עשר שחל להיות בשבת מפשיט את הפסח עד החזה דברי רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה כו' אלמא כל היכא דאפשר לא טרחינן ממאי דלמא עד כאן לא קאמר ר' ישמעאל הכא אלא דליכא בזיון קדשים אבל התם דאיכא בזיון קדשים אימא מודה לחכמים ע"כ. ולפי מאי דמוקמינן בפ' כל כתבי דאפילו חכמים לא התירו אלא בברזא מאי שייכות ביניהם. הכא שבות ואפי' שבות אינו לפי' התוס' והתם טרחינן במלאכה דאורייתא ולמה לן טעמא דבזיון קדשים נימא דלמא עד כאן לא קאמר רבי ישמעאל הכא דלא טרחינן במלאכה דאורייתא אבל התם שבות אימא מודה לרבנן אלא ודאי במלאכה גמורה התירו חכמים וכמו שיתבאר גם התוספת הקשו בפ' כל כתבי על מסקנא דברזא מההיא דתנא סו"פ תמיד נשחט תנא חשיכה כל אחד ואחד נותן פסחו בעורו ומפשילו לאחוריו. ומה שתרצו דהיינו בעור שעד החזה אינו במשמע מדאמרו שם ומפשילו לאחוריו אמר ר' עיליש טייעות פי' דרך הטייעים להניח כל הבשר בעור כנוד. ואי בחצי עור איך מפשילו לאחוריו [והערוך שפי' בברזא בנקבים. א"כ לא קשה מהא דרב עיליש אבל הערוך לשיטתו אזיל דסבר פסיק רישא שאינו נהנה מותר ועיין ברא"ש ר"פ הבונה ובר"ן ס"פ שמונה שרצים שחלקו עליו ולכן פרש"י חתיכות דקות שאין בהם שלש על שלש ולא הוי הפשט כלל]. עוד יש להבין מה בא רב עיליש לחדש דאמר טייעות למאי נ"מ מספר לן שדרך הטייעים כן:

ולכן נראה לענ"ד דהרמב"ם מפר' פלוגתתם הכי ר' ישמעאל בנו של ר"י ב"ב סבר מפשיט את הפסח עד החזה ופורש ומוציא את האימורין וכיון שפירש אינו חוזר וכדקיי"ל במילה. ורבנן סברי מפשיטין את כולו ואינו פורש כלל ולכן גומר משום כל פעל ה' למענהו וכדקיי"ל במילה כל זמן שלא פירש חוזר אף על ציצין שאין מעכבין אלא דאכתי קשה כיון דמוקמינן טעמא דר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה משום שפירש אינו חוזר היא גופה צריך טעמא למה פורש. ואמאי פליג על רבנן שאמרו אינו מפסיק כלל ונראה דהא תליא במאי דמיפלגי בטלטול היינו בטלטול דלאורתא לרבנן אף שמפשיטין את כולו מותר לטלטלו בלילה העור אגב הבשר כמו שמותר לטלטל תיק הספר עם הספר ולרבי ישמעאל אסור כיון שנשחט ביום. ומש"ה סבר דמפשיטין עד החזה להוציא אמורין ואח"כ פורש ומוציא אימוריו וכיון שפירש אסור לו לחזור ויהיה מותר בלילה לטלטלו עם הבשר וזהו דפליגי בתרתי. פליגי בטלטול ופליגי במלאכה פליגי בטלטול העור בי"ט ומה"ט פליגי במלאכה אם פורש ואז אסור לו לחזור או גומר ואיננו פורש ממלאכתו וזהו דאהדרו ליה חבריא לרבי ישמעאל אם מצילין תיק הספר עם הספר לא נפשיט את הפסח מעורו ופירש רב אשי דפליגי בתרתי פליגי בטלטול ופליגי במלאכה והכי קאמרי ליה אם מצילין תיק הספר עם הספר לא נטלטל עור אגב בשר וכיון שמותר לטלטל העור ממילא למה יפסיק שיאסור לחזור אלא גומר הפשיטו כחדא וזה שאמרו לקמן בברייתא סוף פרקין חשיכה כל אחד ואחד נותן פסחו בעורו ומפשילו לאחוריו אמר רב עיליש טייעות פי' דרך הטייעים לעשות כן ולפיכך מותר לטלטל העור אגב בשר. ואע"ג דכבש וגדי לא חזיא למיזגא ונשחטו מאתמול מכל מקום מותר לטלטלו משום תיק כמו שמצילין תיק הספר עם הספר ולפ"ז דפלוגתתם בטלטול היינו לאורתא וכמ"ש וע"ז מייתי ליה חבריא ראיה מתיק הספר. לא קשיא תו הני קושיות שהקשו שם בפ' כל כתבי מי דמי כו' ודו"ק והסוגיא שבפ' כל כתבי אסיק אדעתין דאחר הפשט החזה פורש ומוציא האמורין לרבנן ג"כ כמו לרבי ישמעאל ואפי פירש חוזר. ומש"ה לא מצי לאוקמה הא דאהדרו ליה חבריא מתיק הספר אלא אחר דמשני שגם חכמים לא התירו אלא בברזא ומביאים ראיה על היתר הפשט בברזא אבל לפי מאי דמוכח מסוגיות אחרות דחכמים מתירין להפשיט כדרכו ע"כ הטעם דס"ל שאינו פורש כלל ומפשיט כולו. ומביאים ראיה דבלילה יהא מותר לטלטל העור אגב הבשר כמו תיק הספר כו'. וכן נראה מדברי הרמב"ם דלרבנן מפשיטין את כולו כאחד ואינו מפסיק כלל דבפ"ו מה' מעה"ק גבי עולה כתב ומפשיטין עד החזה כו' ע"ש וכאן כתב ומפשיטין את כולו וכמ"ש בפ"ה מהלכות מעה"ק כל הזבחים מפשיטין אותן ואח"כ מוציאין את אימוריהם וכן משמע להדיא בפ' ר' ישמעאל דהתם איתא לברייתא בלשון זה ר"י בנו של ריב"ב אומר מפשיט את הפסח עד החזה וחכ"א עד שיפשיט את כולו משמע דבהכי פליגי אם מפסיק אצל החזה אם לאו וא"כ מ"ט דר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה שמצריך להפסיק ולפרוש כשמגיע לחזה ע"כ משום טלטול העור. וזהו מאי דאהדרו ליה חבריא אם מצילין כו' וכמ"ש דיהיה מותר לטלטל העור אגב הבשר אף שיפשיט כולו וכן משמע סתמא דמתניתין דילן דקתני כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת כו' ולא חלקה כלל בענין ההפשט בין שבת לחול ודו"ק:

ואגב אמרתי להזכיר כאן מה שנ"ל מסוגיא הנ"ל דפ' ר"א דמילה ראי' לדברי רש"י ז"ל דסבר מה דילפינן מזה אלי ואנוהו הוי דאורייתא שכך פירש ר"פ לולב הגזול והיבש פסול דבעינן מצוה מהודרת דכתיב ואנוהו אבל התוס' הקשו על רש"י מהא דאמרינן התם (דף יא) דלרבנן מצוה לאגדו משום זה אלי ואנוהו לא אגדו כשר אבל בסוגיא זו משמע כדברי רש"י ז"ל דהוי דאורייתא מדאמרינן עד כאן לא קאמר ר"י בנו של רבי יוחנן בן ברוקה התם משום דלא בעינן זה אלי ואנוהו אבל הכא דבעינן זה אלי ואנוהו הכי נמי דתניא זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות כו'. ולכאורה מאי חילוק ביניהם הא גם בפסח אמרינן בפ' כל כתבי דאיכא מצוה דרבנן משום כל פעל ה' למענהו א"ו דהחלוק דכאן משום זה אלי ואנוהו שאני דהוי דאורייתא אבל התם לאחר שהוציאו האימורין ליכא אלא משום כל פעל ה' למענהו. ועוד דמייתי ברייתא זה אלי התנאה לפניו במצות עשה כו' ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו ולשמו קיי"ל דמעכב וילפינן לה מזה אלי ואנוהו ועוד אמרינן במסכת גיטין (דף כ) גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה באנו למחלוקת ר"י ורבנן דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלית מעביר עליו קולמוס ומקדשו. דברי ר' יהודה וחכ"א אין השם מן המובחר אמר רב אחא ב"י דלמא לא היא עד כאן לא קאמרי רבנן התם דבעינן זה אלי ואנוהו אבל הכא לא. אלמא דקדושת השם לשמו היינו משום זה אלי ואנוהו ופסול בדיעבד ולא מהני אפילו בהעברת קולמוס ומה שהקשו התוס' מאגודת לולב לק"מ דבודאי אי אפשר לומר דכל מה דחשיב ברייתא משום זה אלי ואנוהו מעכב דהא לכורכו בשיראין מאי עיכובא איכא ונראה דמה דילפינן מיניה להדר המצוה מבחוץ ודאי אינו מעכב אבל לכתוב לשמו ולשם קדוש' השם ויבש דלא מיכשר באתרוג דהוי בגוף המצוה ונתמעטו מזה אלי ואנוהו מעכבין וכן ציצין אע"פ שאין מעכבין מצות מילה אבל כיון שמצוה עוד להדר המצוה אע"ג שכבר יצא ידי חובת המצוה היה סברא לומר דאפי' פירש חוזר אע"ג דאינו מעכב מ"מ כשעושהו עושה מצוה דאורייתא ותשלום ביאור דברי רש"י ז"ל הנ"ל יתבאר במסכת סוכה אי"ה ע"ש:

תוכן העניינים

קהלת יעקב (ברוכין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה