קהלת יעקב (ברוכין)· רבי יעקב ברוכין
פסחים
דף ג:
א"ל ר' יהודה בן בתירה מי קא ספו לך מאליה עיין תוס' שכתבו ור"י בן בתירא שלא עלה לרגל יש לומר שלא היה לו קרקע או זקן היה שאינו יכול לעלות ברגליו א"נ נציבין ח"ל היא המל"מ ריש ה' ק"פ תמה על כל דברי התוס' אלו והנה מה שתמה בענין מי שאין לו קרקע או זקן. עיין משי"ת אי"ה לקמן (ד' ח). ועל מה שכ' א"נ נציבין חו"ל היא כתב ולא ידעתי מה הועיל היותו חו"ל הא לפוטרו מפסח ראשון כל שהוא רחוק ט"ו פטור ואי ס"ל דמי שדר בחו"ל פטור לגמרי מפסח לא ידעתי היכא איתא. ואף במצות ראיה לא ראיתי שיפטרו מי שדר בחו"ל סוף דבר דברי התו' אלו מתחלתן ועד סופן צריכי' אלי תלמוד עכ"ל. ול"נ דסוף דבריהם גמרא מפורשת בבבלי גם בירושלמי דלקמן (דף ע) איתא תניא יהודא בן דורתאי פירש הוא ודורתאי בנו וישבו להן בדרום. אמר אם יבוא אליהו ויאמר מפני מה לא חגגתם כו' תמהני כו' ופרש"י וישב לו בדרום רחוק מירושלים שלא לעלות לרגל ויתחייב בפסח ובחגיגה ופירושו מוכרח דאל"כ למה נתרחק לישב בדרום אלא שיפטר מכל חובות הרגל. גם ראיה גדולה מפסח שעשו הבאים מגולה בבית שני שלא עשו אותן רק הבאים משבי הגולה ורובן נשארו בבבל ולא עלו כלל ואטו נימא שכולן עברו ח"ו מצות עשה שיש בה כרת שהרי כולן היו חייבין לעשות פסח בזמנו ועכ"פ בשני היו חייבין אי נימא שבראשון נפטרו מדרך רחוקה והרי לא עלו כלל וכן מבואר בירושלמי פ' כיצד צולין (הל' ו) אמר ריב"ל לראיה הלכו מלבוא חמת עד נחל מצרים ר' תנחומא בשם ר' חייא טעמא דריב"ל ויעש שלמה וכל ישראל עמו מלבא חמת עד נחל מצרים פירושו מבואר דמצות ראיה אינו רק על היושבים בארץ ישראל מדכתי' וכל ישראל עמו מלבוא חמת עד נחל מצרים משמע דהנהו מקרי כל ישראל והיושבים בח"ל לא באו אף שהיו יכולים לבוא כולן בימי שלמה וזה כדברי התוספת ושיטתם דפסח תלוי בראיה ובק"ע דחק להגיה בירושלמי להוראה הלכו ע"ש. ואין מהצורך. גם בגמרא דילן בתענית אמרו עד שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת משמע דמחו"ל לא היו מחוייבים לעלות לרגל ודו"ק:
דף ו.
אמר רב יהודה אמר רב המוצא חמץ ביו"ט כופה עליו את הכלי אמר רבא אם של הקדש א"צ מ"ט מבדל בדילי מניה ואמר רב יהודה אמר רב חמצו של אינו יהודי עושה לו מחיצה עשרה טפחים משום היכר ואם של הקדש הוא אינו צריך מ"ט מבדל בדילי מניה ותימה למה בקמייתא לא פירש רב בעצמו דאם החמץ של הקדש אינו צריך לכפות עליו כלי רק רבא בא ופירש דבריו ובבתרייתא פירש הוא בעצמו דאם החמץ של הקדש אינו צריך לעשות מחיצה משום מבדל בדילי מניה ובקמייתא ג"כ הטעם משום מבדל בדילי הוא כדאמר רבא ונראה דהנה זה מבואר דבדין הראשון מיירי בחמץ שמחוייב לבערו כדאמר המוצא חמץ בתוך ביתו ובדין השני מיירי בחמץ שאינו מחוייב לבערו ועיין פרש"י דמיירי שלא קבל עליו אחריות ולקמן (דף כט ל) איתא אמר רב חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור שלא בזמנו במינו אסור שלא במינו מותר ומסקינן שלא בזמנו במינו אסור כרבי יהודה דאמר אף לאחר הפסח אסור מדאורייתא ורבא אמר התם (בדף ל) שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר"ש דחמץ לאחר הפסח מותר מדאורייתא ולכן בקמייתא לא יכול רב למימר ואם של הקדש הוא כו' כיון דאיירי בחמץ שחייב לבערו ובהקדש שקבל עליו אחריות א"כ מעל במה שלא פדה קודם הפסח דהא רב ס"ל כר"י דאסור וכיון דמעל יצא לחולין ולא שייך למימר מבדל בדילי מיניה וצריך לכפות עליו כלי אבל רבא דס"ל כר' שמעון דחמצו מותר לאחר הפסח לגמרי מן התורה ולא מעל במה שלא פדה קודם החג ולא יצא לחולין ולכן אמר רבא ואם של הקדש הוא א"צ מ"ט מבדל בדילי מיניה אבל בדין השני דמיירי בחמצו של אינו יהודי ושלא קבל עליו אחריות וא"כ לא מעל במה שלא פדאו וכיון דלא מעל לא יצא לחולין ומבדל בדילי מיניה ולכן גם כן רב אמר להאי דינא דואם של הקדש הוא:
וחכם אחד שמע דברי הנ"ל ושאל לי ע"ז וזה אשר השבתי לו מה שהקשה במ"ש ריש פ"ק דפסחים המוצא חמץ בביתו כו' דבדין הראשון לא אמר רב אם של הקדש הוא א"צ רק רבא הוא דאמר לה ובדין השני חמצו של אינו יהודי כו' אמר רב בעצמו ואם של הקדש הוא אינו צריך ואמרתי לתרץ דבדין הראשון מיירי בחמץ שמחויי' לבערו והיינו שקבל עליו אחריו' וכיון שלא פדאו מעל ונפיק לחולין אליבא דרב דסבר כר' יהודה דאסור לאחר הפסח כו' והקשה מדתנן פגם ולא נהנה לא מעל. תמיהני הלא סוגיא מפורשת בפ' ב' דפסחים (דף כז ע"ב) גבי תנור שהסיקו בעצי הקדש כו' מקשה והלא מעל המסיק וכיון דמעל יצא לחולין ואין עוד איסור בפת וכן לקמן מקשה וכל היכא דמעל נפק לחולין והא תנן ואפר הקדש לעולם אסור ומאי קושיא דלמא איירי שלא נהנה רק שרפו ולמה צריך הש"ס לשנויי שנפלה דליקה מאיליה בעצי הקדש דליכא אינש דלמעול הא אף ע"י אדם בכה"ג ע"י דליקה ולא בהיסק תנור לית ביה מעילה אלא ודאי ברור ופשוט שכל מזיק ומפסיד ההקדש בענין שחייב לשלם הרי הוא יוצא לחולין:
וכן משמע בפ' הנזקין (דף נג) בסוגיא דהמטמא והמדמע כו' דפליגי אמוראי בהיזק שאינו ניכר אי שמיה היזק דמאן דאמר שמיה היזק אמר דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד חייב כו' ומקשה מהך דכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבים ותני עלה מפני תיקון העולם ואם איתא שוגגין פטורין מפני תיקון העולם מבעי לה ומאי קושיא והא אף דהיזק שאינו ניכר, שמיה היזק מכל מקום בהקדש אפי' מזיק בידים פטור מקרא דכי יאכל פרט למזיק רק מדרבנן חייבינהו ושפיר קתני מזידין חייבין מפני תיקון העולם וכן מקשה שם עוד מהך דעושה מלאכה במי חטאת ובאפר חטאת פטור מדיני אדם כו' ואי היזק שאינו ניכר שמיה היזק בדיני אדם נמי לחייב מאי קושיא הא מזיק קדשים שאני דפטור לגמרי מה"ת אלא ודאי כולא סוגיא משמע דמזיק קדשים חייב מה"ת לשלם את הקרן רק מחומש פטריה רחמנא מקרא דכי יאכל פרט למזיק כו' דגבי תרומה ודאי חייב בקרן דממון כהן הוא וכמבואר בכמה סוגיות בש"ס כסס שעורין של תרומה משלם את הקרן וא"כ ה"ה בקדשים יש לומר שחייב בקרן וע"כ צ"ל בסוגיא דמעילה דפגם ולא נהנה פטור היינו ממעילה ומחומש ודברי רש"י ותוספת שכתבו בפשיטות דפטור מקרן צ"ע מהנהו סוגיות ותוספת לשיטתייהו שכתבו בפ"ק דב"ק בסוגיא דמיטב וכן בפ' השואל (דף צח ע"ב) דמזיק הקדש פטור מקרן ודחקו לפרש מאי דאמרו שם בהשואל משא"כ במזיק דאין משלם חומש כו' דמשמע הא בקרן חייב דהיינו מדרבנן וכ"כ הרשב"א והריטב"א שם והוא דוחק גדול ומפרש"י ז"ל שם משמע דלא גריס לה בגמ' דפטור מחומשא רק פטור סתם ואפילו הכי מפרש לה רש"י ז"ל דאיירי לענין חומש משמע דפשיטא ליה דחייב בקרן ועוד נלענ"ד ראיה ברורה מדאיצטריך קרא דרעהו גבי שומרים למעט הקדש מדין שמירה משמע דמזיק בידים חייב דאם איתא דמזיק בידים פטור פשיטא דפטור שומר הפושע בשמירתו דאטו גרע ממזיק בידים ומצאתי בשיטה מקובצת לב"ק הביא בשם הרב המאירי ז"ל שכתב שהיא מחלוקת בין גדולי הראשוני' ז"ל ושדעת הרבה גדולי הראשונים ז"ל לחייב מזיק הקדש בקרן וכמ"ש וגם דעתו מסכמת כן רק שלא הביא הראיות שכתבתי ואין להאריך בזה כאן דאין נפקותא לסוגיא זו דאיירי בקבל עליו אחריות באופן שצריך לבערו דבזה ודאי חייב לשלם להקדש כיון שקבל עליו אחריות כמו בהדיוט אם הנפקד קבל אחריות ולא מכר החמץ קודם איסורו שכתבו הפוסקים דחייב ולא אמרי' גבי שומרים הרי שלך לפניך ועיין באחרונים בזה וכיון שנתחייב לשלם הרי יצא מרשות הקדש לרשותו כמו דמקשה גבי בנאה בתוך ביתו כו' כיון דבנאה כו' אף דאכתי לא פגם ולא נהנה בהוצאה מרשות הקדש נפיק לחולין וכמ"ש התוס' במעילה:
ומה שכתב דרב לטעמיה דס"ל היזק שאינו ניכר שמיה היזק תמוה דהיינו דוקא במטמא בידים רק שאין הזיקו ניכר בהא פליגי אי שמיה היזק אבל בנעשה מאליו לכ"ע פטור אף למ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק דהא משנה שלימה שנינו גזל תרומה ונטמאת חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך ואילו מטמא בידים ודאי חייב וע"כ דיש חילוק בין מטמא בידים לנטמא מאליו דאף למ"ד שמיה היזק פטור וה"ה בחמץ שעבר עליו הפסח ואף דהש"ס פ' הנזקין מותיב מהך מתני' למ"ד שמיה היזק היינו כמ"ש התוס' שם דמסתבר להש"ס דכיון דשמיה היזק לא הוי כעין שגזל כו' וכ"כ רש"י ז"ל בקצרה אבל ע"כ מאן דסבר שמיה היזק מחלק ביניהם דלא תקשי ליה ממתניתין דגזל תרומה ונטמאת כו' וכה"ג מתרץ בירושלמי בהדיא למ"ד שמיה היזק מקשה מהך מתני' ומתרץ לחלק בין מטמא בידים לנטמאת מאליה והוא ברור כמ"ש ואם כן אין ענין כלל בסוגיא זו בדין היזק שאינו ניכר אבל באמת א"צ לזה כמ"ש דמדין אחריות אתינן עלה לחיובא וכמש"ש:
דף ח:
דאמר רבי אמי כל אדם שיש לו קרקע עולה לרגל ושאין לו קרקע אינו עולה לרגל המשנה למלך בה' קרבן חגיגה תמה על הרמב"ם למה השמיט הא דר' אמי דכל מי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל ע"ש ול"נ דטעם הרמב"ם ז"ל דסתם משנה בפיאה פ"ג קרקע כל שהוא חייבת בפיאה ובביכורים כו' ומדלא תשיב ג"כ למצות ראיה משמע דלא בעינן קרקע כלל ובירושלמי מייתי ברייתא תני ובראיון ומוקי לה כר"י דאמר מי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל, משמע דמתני' דלא נקטה ובראיון ס"ל דלא בעינן קרקע כלל לראיה וכן מקשה עוד בירושלמי למה לא תני ובוידוי דאר"י מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי דכתיב מן האדמה אשר נתת לנו וע"כ דמתני' ס"ל דלא בא הכתוב למעט יחיד שאין לו קרקע דעד כאן לא אפלגו תנאי בסוף מסכת מעשר שני אלא בכהנים ולוים שאין להם חלק כלל ע"ש ולא גרסינן במתניתין וידוי וכ"כ רש"י ותו' ס"פ לא יחפור גם הרמב"ם לא כתב דין זה דוידוי ונ"ל דדין הראיה הוא כ"ש דהא לא אשתמיט תנא בשום מקום דלימא כהנים ולוים פטורים מראיה משום שאין להם קרקע והוא פשוט מאוד שחייבין בראיה ודאי. וקרא כתיב (ד"ה ל) כי הכהנים לא התקדשו למדי וכתיב כל זכורך ואף על פי שבוידוי אפלגו תנאי התם וכ"ש ביחיד שאין לו קרקע דודאי חייב בראיה ועכ"פ מצינו ראיה להרמב"ם מסתם משנה דפיאה ודרבי אמי כברייתא אתיא דחשבה ובראיה ואולי גם ר"י וריב"ל דאמרו הכי בירושלמי היינו לברייתא ולא להלכה פסוקה דהא ר"י סבירא ליה הלכה כסתם משנה. ועוד לפמ"ש הרמב"ם פ"א מהלכות קרבן חגיגה לענין שמחה וז"ל והשמחה האמורה ברגלים הוא שיקריב שלמים כו' שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת וגו' ונשים חייבות במצוה זו ולקמן אי"ה יתבא' טעם הרמב"ם ז"ל שפסק דנשים חייבות ולפי זה מוכח דלא כרבי אמי דהא נשים סתמן אין להם קרקע ואם איתא דדרשינן ולא יחמוד איש את ארצך דמי שאין לו קרקע פטור מלעלות כלל וא"כ ממילא פטור גם משמחה שהיא בירושלים בבשר שלמים והיכי מחייבינן בפשיטות לכולהו נשי בשמחה ועוד דלפי זה יהיה גם קטן פטור מלעלות משום דאין לו קרקע ומפורש אמרו ריש חגיגה איזהו קטן ב"ש אומרים כו' ובה"א כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית שנאמר שלש רגלים ופי' רש"י הראוי לעלות ברגליו חייבו הכתוב כו' וכיון דגדול פטור מה"ת קטן לאו בר חינוך הוא ולרב אמי דכל שאין לו קרקע פטור מה"ת מפני מה חייבו הקטן בחינוך משעה שיכול לאחוז כו' הא גדול כה"ג פטור מה"ת וכמו דאמרי' בקטן שאינו יכול לאחוז כו' ועוד מאי מקשה התם משמואל ומחנה לישני שלא הי' להם קרקע ועוד אמאי בעי בגמרא התם למילף עבדים שאינן משוחררים מקרא דאת פני האדון ומסיק דלא אצטריך דגמרינן לה לה. תיפוק ליה שעבד אין לו קרקע אלא משמע מכל הני דהא דרבי אמי ליתא:
ועל מה שכתב הרמב"ם ונשים חייבות במצוה זו ולא חילק בין אנשים לנשים השיגו הראב"ד ז"ל וכתב א"א לא בקרבן אלא בשמחה שתשמח עם בעלה שתעלה עמו והוא ישמחנה דעתו לפסוק כאביי דאמר אשה בעלה משמחה. ותימא א"כ למה כת' אלא בשמחה שתעלה עמו כו' הא לאביי אין חיוב עליה לעלות דאמרינן בר"ה (דף יב) בעי רבי זירא אשה מה היא בבל תאחר מי אמרינן הא לא מיחייבא בראייה או דלמא הא איתא בשמחה פירש"י מי אמרי' כו' וכיון דלא מחייבא למיסק לא שייך בזה זמן רגלים לבל תאחר או דלמא מחייבא למיסק משום שמחה כו' א"ל אביי ותיפוק ליה דהא איתא בשמחה ומי אמר אביי הכי והאמר אביי אשה בעלה משמחה לדבריו דר' זירא קאמר לה אלמא דלאביי אין חיוב כלל על האשה לעלות עם בעלה ומשו"ה לא שייכא בבל תאחר דלא קרינן בה ובאת שמה וכ"כ רש"י ותוס' שם ומוכרח כן דלאביי היא אינה מחוייבת לעלות. ולפ"ז כל הסוגיא דחגיגה (דף ו) השיב רבי תחת ב"ה לדברי ב"ש וחנה לא עלתה גו' א"ל אבוה ולטעמיך תקשי לך חנה גופה מי לא מחייבה בשמחה ואיך לא עלתה לירושלים אתיא כר' זירא ולא כאביי גם המסקנא בקידושין בסוגיא דמ"ע שהזמן גרמא משמע דנשים חייבות בשמחה זו בעצמן ולא משום דבעלה משמחה כדאמר אביי דמסיק התם דהוי מצה שמחה והקהל ג' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ואף שהתוס' כתבו דאביי מפרש קדוש היום במקום שמחה אבל סתמא דגמרא לא חש לתרץ אליבי'. משמע דלא קיימא הלכתא כוותיה ומשום הני טעמי פסק הרמב"ם כר' זירא:
נחזור לענין דילן דנראה לכאור' מסוגיא זו ג"כ דרב אמי דלא כהלכתא דבברייתא תניא איסי בן יהודה אומר כלפי שאמרה תורה ולא יחמוד איש את ארצך מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה כו' אין לי אלא בהליכה בחזרה מנין ת"ל ופנית בבוקר והלכת לאוהליך מלמד שתלך ותמצא אהלך בשלום. וע"ז מקשה וכיון דאפילו בחזרה בהליכה למה לי ומשני לכדרב אמי וזה כדברי ר' אלעזר דאמר שלוחי מצוה כו' כמאן כהאי תנא אבל רב נראה דפליג דבעי מיניה דרב הני בני בי רב דדיירי בבאגי מהו למיתי קדמא וחשוכא לבי רב אמר להו ניתי עלי ועל צוארי ניזול מאי א"ל לא ידענא אלמא דבהליכה פשיטא ליה ובחזרה מספקא ליה ונראה דטעמא דרב דבהליכה פשיטא ליה כרישא דברייתא דדריש מקרא קמא ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך גו' אבל קרא דופנית בבקר והלכת לאוהלך לא משמע ליה לחזרה לביתו בשלום דהאי ופנית בבקר על מחרת הפסח קאי והיינו בחוה"מ. דהא בחגיגה (דף יז) יליף מינה לינה ובחוה"מ אסור לילך לביתו עדיין דהא חייב בשמחה כל הרגל כדאמרי' בסוכה ההלל והשמחה שמונה אלא ע"כ דקאי על אוהל הסמוך לירושלים וא"כ לא משמע מזה דאינו ניזוק בחזירתו לביתו שימצא ביתו בשלום. וסיפא דברייתא דיליף מיניה לחזרה סברא כהא דגמ' בפ' דם חטאת (דף צג) דאמר שם מ"ט דר' טרפון שאמר בישל בתחלת הרגל יבשל בו כל הרגל דאמר קרא ופנית בבוקר והלכת לאוהלך הכתוב עשאן לכולן בוקר אחד אבל רב ס"ל דופנית בבוקר היינו בחה"מ וכדיליף לן לינה מהאי קרא וא"כ מיבעיא לן קרא קמא ולא יחמוד לשלוחי מצוה אינן נזוקין ולא אייתר לן לכדר' אמי וממילא לא קי"ל כוותיה דהא קי"ל כסוגיא דחגיגה ובפרק דם חטאת מסקינן ג"כ טעמא אחרינא. והנה התוס' סברו בפשיטות דהא דר' אמי הלכתא היא בחגיגה. ובר"ה (דף ו) ולעיל (דף ג' ב') בתוספות ד"ה מאלי' מי קא ספו לך כתבו ג"כ ור"י בן בתירה שלא עלה לרגל יש לומר שלא היה לו קרקע או זקן פי' שאינו יכול לעלות ברגליו דפטור מפסח כמו מראיה והמשנה למלך ריש הלכות קרבן פסח כתב על דבריהם אלו ולא ידעתי הא היכן רמיזי דהני פטירי מפסח ובגמרא לא פטרי זקן מפסח אלא כשאינו יכול לאכול כזית ולא ידעתי אי אליבא דתוס' לגמרי ילפינן מפסח מראיה אלא דזה לא יתכן דהא נשים פטורות מראיה וחייבות בפסח ע"כ. ויש לתרץ דהא דר' אמי דמי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל משמע שאינו עולה כלל ובכל ג' רגלים והיינו דדריש ליה מקרא ולא יחמוד איש את ארצך וגו' שלש פעמים בשנה משמע דלפי דרשה דר' אמי דמי שאין לו קרקע אינו עולה בשום רגל ולא ממצות ראי' לחוד מעטי' אלא מן העלי' לגמרי ואי חייב בפסח הרי ע"כ עולה בפסח וכיון שעולה לרגל בפסח אין סברא שלא יעלה בשאר רגלים דהוקשו זה לזה ואמרו כל שבא בחג המצות בא בחג השבועות ובחג הסוכות מהיקישא. ואין סברא למעט מקרא (דולא יחמוד גו') שפטור מלעלות לרגל בשבועות וסוכות אבל לא בפסח הא שווינהו יחד שלש פעמים בשנה וכן י"ל לדעת התוס' דהני דאימעטו מקרא דשלש רגלים נתמעטו לגמרי שפטורים מלעלות לרגל בכל הג' רגלים וממילא פטורים מכל חובות הרגל שמחויבין אותן שבירושלים ומה שהקשה המל"מ מזקן שלא פטרוהו אלא כשאינו יכול לאכול כזית לק"מ דאותו שאינו יכול לאכול כזית פטור אפילו יכול לעלות ברגליו מירושלים לעזרה ואפילו אותן שבירושלים אבל אותו שאינו יכול לעלות ברגליו פטור אפילו יכול לאכול כזית כמו שפטור מראי'. והא דנשים חייבות בפסח י"ל דהתם שאני דגלי קרא כדילפינן בפרק האשה (דף צא ב) ועוד י"ל דלעולם אין מחויבות אלא אותן שמחויבים לעלות לירושלים ונשים נתחייבו לעלות ולשמוח שנאמר ושמחת אתה וביתך ולאביי דנשים חייבות בשמחה הוקשו בפירוש לאנשים אבל מי שאינו מחוייב לעלות לרגל למצות הרגל אולי פטור גם מפסח וכן משמע בסוגיא דחגיגה (דף ו) דהשיב רבי תחת ב"ה לדברי ב"ש וחנה לא עלתה וגו' עד יגמל הנער והביאותיו והא שמואל דיכול לרכוב על כתיפו של אביו הוה ולכאורה קשה ולטעמי' אף שהיה פטור ממצות ראי' הא לחנכו במצות פסח היה חייב להעלותו אם בגדול היה חייב וקרא משמע שלא עלה כלל עדי גמלתהו אלא משמע כיון שפטור מראיה פטור מפסח ואולי יש לדחות דשמואל לא היה יכול לאכול כזית אף שדוחק הוא מדהור' הלכה כדאמר בברכות אבל עוד משמע התם הכי מדלא אסיק רבי אדעתיה אף שלא נתחייב שמואל מ"מ חנה היתה חייבת בפסח. וכן אבוה דאהדר ליה ולטעמיך כו' למה לא הקשה לו מפסח דעדיפא שהיא מ"ע שיש בה כרת ורבי סתם בעצמו דנשים חייבות בהרבה מקומות אלא י"ל דאותן הפטורים מלעלות פטורים גם מפסח וכי מרבה קרא לנשים לאותן שעולות לירושלים עם בעליהן למצות שמחה ולכן מקשה והא מחייב' בשמחה והא ממילא מדחייבות בשמחה לעלות בירושלים חייבות גם בפסח ועל מ"ש עוד התוספת די"ל דנציבין חו"ל תמה ג"כ במשנה למלך מנין להם וכבר כתבתי לעיל (דף ג) ע"ש שדבריהם נכונים מאוד והוא התירוץ המחוור על מה שלא עלה ריב"ב לרגל והוא מוסכם מבבלי וירושלמי וי"ל כן גם לדעת הרמב"ם ז"ל:
שם ב"ה אומרים שתי שורות החיצונות שהן עליונות כו'. ושמואל אמר עליונה ושלפנים הימנה מאי טעמא דייק עליונות והא חיצונה קתני למעוטי גווייתא דגווייתא והלכתא כותיה דשמואל ונראה דהפוסקים לא גרסי לה עיין ברא"ש ויש ראיה לזה מהא דלעיל גבי ב"ש דמייתי תניא כוותיה דרב יהודה כו' ולכאורה שמואל ע"כ כר' יוחנן ס"ל דאי כרב יהודה דשתי שורות מן הארץ עד שמי קורה א"כ ל"ל בדבית הלל למעוטי גווייתא כו' הא גם ב"ש לא מחמרי בגווייתא ודו"ק:
דף י.
הניח עשר ומצא תשע. עיין תוס' שכתבו ומיירי שכל הככרות קשורים זה בזה דומיא דפלוגתא דרבי ורבנן דבפ"ק דביצה (דף י) אמר מחלוקת בכיסים קשורים אבל כשאין קשורים ד"ה חולין ומעשר שני מעורבים זה בזה ואע"ג דהשתא אין לתלות בעכברים תלינן בקטנים עכ"ל וכ"כ הטור. ותימה על דבריהם דזה דוקא למ"ד שם בכיס אחד מחלוקת אמרינן התם הכי אבל למ"ד שם בשני כיסין מחלוקת אבל בכיס אחד ד"ה חולין ע"כ בשני כיסין מפורדות מפלג פליגי ע"ש היטיב והא התם פליגי ר' יוחנן ור' אלעזר בהא מלתא חד אמר הכי וחד אמר הכי ומשו"ה נקטינן בפלוגתתם לחומרא דדלמא ר' יוחנן לחומרא סבר וה"נ בהניח עשר ומצא תשע צריך לבדוק אחרי כן אף בשאינן מקושרות וכן הרמב"ם בהלכות יו"ט פ"ב פסק לחומרא כמ"ד בשני כיסין מחלוקת שכתב סתם זימן שלשה ומצא שנים מותרים ולא פירש בהדיא דמותר אפילו במקושרות משום דשמא סבר ר' יוחנן בשני כיסין מחלוקת ואפילו בב' כיסין אמרו חכמים הכל חולין ולפ"ז הא דמפרש ר' יוחנן אמתניתין דזימן שלשה ומצא שנים מותרין אפ"ת רבנן ושאני גוזלות הואיל ועשויין לדדות אצטריך להאי טעמא כפשוטו אפילו הם מפורדות דבלאו האי טעמא לא אתיא כרבנן אבל במקושרים אין ראיה להתיר אפילו בגוזלות לומר דמשום דעשויין לדדות מפסקי קיטרייהו וסברא דמפסקי קטרייהו למ"ד בב' כיסין מחלוקת לא הוזכרה כלל והטור בעצמו פסק כאן כהרמב"ם:
גם מסוגיא דהתם בביצה (דף יא) גבי אם אין שם אלא הן כו' אי במפורחין כו' משמע דאיירי באינן מקושרות ועוד דלמ"ד במקושרים קשה מברייתא דפ' אין צדין (דף כה) דתניא התם המקושרים והמנוענעים מותרים וא"צ זימון ולמאי דמוקי מתני' במקושרים לפי ברייתא זו אין צריך זימון ועוד כמה דוחקים לאוקימתא דמקושרים ואין להאריך ותימא על רמ"א (בסי' תצז) שהגיה על השו"ע שכתב סתם שלשה ומצא שנים מותרין וכתב הוא דאפילו במקושרים מותרין וזה לפי שיטת התוס' אבל שיטת הרמב"ם אינו כן וכותיה נראה וכמ"ש:
ועוד מסוגיא זו דפסחים גופא נראה דלא כמ"ד במקושרים מחלוקת דהא לדידיה מקשינן בביצה מ"ט דרבי אמר לך כיסין נמי זימנין דמתעכל קטרייהו פי' מאליו הא לא"ה כיון שאדם נטלן היה נוטל כולן ולא תלינן שהתיר הקשר ונטל אחד וא"כ בככרות ודאי בשעה א' ליכא למימ' דמתעכל קטרייהו וכמ"ש התוספת בעצמם דהשתא אין לתלות בעכברים אלמא דאין סברא למתלי דאיעכול קטרייהו וא"כ קשה על סוף דבריהם שסיימו דתלינן בקטנים הא משמע התם דלא תלינן בהתרת הקשר ודברי התוס' צע"ג. ונראה ודאי דהך סוגיא מיירי סתמא בשאינן מקושרים והחשש משום עכברים לא משום תינוקות ועיין בגיטין (דף נא) תוס' ד"ה לא מנתחי אהדדי שדחקו לפרש דלא תיקשי אהא דאמרו בביצה לרבי זימנין דמתעכל קיטרייהו ותירוצם דחוק ע"ש דאכתי קשה התם היכי קרינן לה טענת ברי כיון שרגיל להיות שיתעכל הקשר עיין רש"י שם וכ"ז הוצרכו לשיטתם דאוקימתא דמקושרים הלכתא הוא אבל תימה זו מנין להם ולפי מה שהוכחתי כשיטת הרמב"ם א"צ לכל זה דס"ל לר' יצחק כהך מ"ד בשני כיסין מחלוקת וכיסין לא מנתחי אהדדי כלל ולהכי חשיב טענת ברי ועיין ש"ך ביו"ד (סי' סג) גבי בשר שנתעלם מן העין שהשיג על הב"ח שם ונראין דברי הב"ח עיקר ועיין סוף פ"ד ממעשר שני בירוש' גם בירושלמי דביצה:
דף י:
וחכ"א לא בדק אור ארבעה עשר כו' לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד פרש"י בתוך המועד בשעה ששית שהוא מועד הביעור והקשו התוס' דלר"י קרי ליה שעת הביעור ולמה שינה את לשונו ופי' הם דלאחר המועד ממש שלא יתערב חמץ של איסור בחמץ של היתר ויאכלנו. ונ"ל דרש"י לא רצה לפרש כך דלקמן (דף כט) ס"ל לסוגיא דש"ס דלרבנן חמץ אחר הפסח מותר וא"כ א"צ לבדוק אחר הפסח ועל שינוי הלשון י"ל ר' יהודה לטעמיה דס"ל דביעור חמץ שריפה ולהכי קרי ליה שעת הביעור דוקא אבל לרבנן דס"ל דאף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים קרי לי' מועד סתם שאז הוא זמן השבתתו:
דף כא:
עבר זמנו אסור בהנאתו כו' לשעות דרבנן דאמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר ר' יוחנן המקדש משש שעות ולמעלה אפילו בחטי קורדנייתא אין חוששין לקידושין ופרש"י דמשש שעות ולמעלה מתחלת שש משמע דאין אסור אלא מדרבנן וחיטי קורדנייתא קשות הן ואפ"ה אם באו לחשש חמוץ כגון שנפלו עליהם מים אסור והראשונים הקשו עליו דלשון משש שעות ולמעלה לא משמע הכי כמו שפירש מתחלת שש ופרשו הם משש שעות ולמעלה היינו מסוף שש שעות אלא שהגמרא משוה אותם יחד שעות דאורייתא וחיטי קורדנייתא דהוי חמץ נוקשה ואין איסורו אלא מדרבנן לשעות דרבנן וחמץ דאורייתא ועיין לעיל (דף ו) מייתי ג"כ מדרב גידל ראיה לשעות דרבנן וצריך לפרש ג"כ הכי לדעתם וקשה לענ"ד דמאי נ"מ שהן קשים כיון שידוע שבאו במים דאטו חטים הקשים אינם יכולים לשרות ולהתחמץ ואי בשניכר שלא נתבקעו א"כ מ"ט אסרינן להו. לכן הנראה כפרש"י דמיירי כאן בשעות דרבנן. והא דאמר דאפילו בחיטי קורדנייתא היינו שהם חיטים טובים מאד אך כיון שבפסח אינם שוים כלום והוא טעם למאי דאמר אסור חמץ דרבנן בשעות דרבנן מפקיעין קדושין דאורייתא וע"ז יהיב טעמא כיון דעכ"פ מחמ' איסור דרביע עלייהו לא שווין פרוטה יהיה אף מחמת איסור דרבנן פקע ממנה שם ממון ולא מידי יהיב לה. וזהו שמביא לעיל (דף ו) ראיה מיניה דלא מצו לבטליה בשית מטעם כיון דאיסורא דרבנן עלייהו כדאורייתא דמיא ולאו ברשותיה קיימא וראיה לפירושי מצאתי בירושלמי פ"ק ה"ד דהכי איתא התם ר"מ אומר משש שעות ולמעלה מדבריהם רב אמר לדברי ר"מ המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה לא עשה כלום אמר רב הונא ויאות אולי חטים קרטבניות במדבר דלמא טבן אינון במועדא כלום. ועיין בקרבן העדה שפרושו דחוק דמאי ראיה מביא רב הונא לדינא דרב ומאיזה טעם פשוט לו דין דחטים קרטבניות יותר מדינא דרב. ונראה ברור דתיבת במועדא היא מיותר דאי משום שאין שוים כלום במועד מחמת איסור מה צורך לומר חיטים קרטבניות במדבר מה הפרש בין מדבר לישוב לענין חמץ בפסח אלא נראה דה"פ אילו חטים קרטבניות במדבר כלום טבן אינון כלום. פי' חטים הטובות וכי חשובין ושוין כלום במדבר במקום שאין שם ישוב ואין להם אוכלים ומה חשיבותן כיון שאין בהם צורך לשום אדם והמקדש שם באותן החטים ודאי אין חוששין לקדושין כיון ששם אין בהם שוה פרוטה ולא ס"ל דשמואל דאמר חיישינן שמא שוה פרוטה במדי וה"נ בחמץ מו' שעות ולמעלה אף שהוא איסור דרבנן מ"מ כיון שעכ"פ אינם שוים כלום אינה מקודשת וראיתו מחטים קורטבניות דאפי' דבר חשוב במקום אחר או בזמן אחר כיון שאינה שוה פרוטה בעת ההיא או במקום ההוא אין חוששין לקדושין וכלשון הזה שאמר רב הונא חטים קרטבניות כו' טבן אינון כלום כך אמרו בירושלמי פ"ק דקידושין על הא דרב אמר לדברי ר"מ המקדש כו' חמץ מו' שעות ולמעלה טב הוא כלום:
עוד נראה לי דגם בש"ס דילן מיירי האי דינא דהמקדש בחמץ משש שעות ולמעלה היינו מסוף שש ולמ"ד דלפני זמנו אינו אסור בהנאה אלא מדרבנן דבעל מימרא זו הוא ר' יוחנן ובפ"ק (דף ו) ט"ס שכתוב שם אמר רב וצ"ל כמו כאן דחד מימרא דרב גידל אמר רב חייא בר יוסף בשם ר"י היא ונראה דר"י סבר כר"ש דלפני זמנו מדרבנן דבלאחר זמנו פסק בהדיא לקמן (דף כט) כר"ש ואפ"ה אין חוששין לקדושין ואפי' חיטי קורדנייתא שטובים מאד לפי שעכ"פ אינם שוים כלום וכמו במדבר שאמרו בירושלמי ודו"ק: שם בסוגיא דחזקיה. עיין בכולה סוגיא דמסקינן לרבי אבהו שאמר כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אי איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כו' ויליף לה לר' יהודה שאמר בנבילה דברים ככתבם לגר בנתינה ולכנעני בא"י במכירה. הא דכל איסורין שבתורה אסורים בהנאה מדכתיב לכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה ורבי מאיר דיליף כל איסורין שבתורה אסורין בהנאה מנבילה דריש אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה ואם כן קשה לרבי יהודה מנלן לכל איסורין שבתורה כו' הא קרא טפי איכא למדרש לחולין שנשחטו בעזרה עיין רש"י דמשמעותא דקרא ממעטינן חולין שנשחטו בעזרה ומסקינן דלרבי יהודה חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ולפי זה קשה על הרמב"ם שפסק פרק ח' מה' מאכלות אסורות כר' אבהו ובפ"י מה' עבודת כוכבים פסק בנבילה כר' יהודה וע"כ הא דרבי אבהו נפקא ליה מלכלב תשליכון אותו ולא לחולין שנשחטו בעזרה וע"כ כדמשני בגמרא משום דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ומדבריו בכ"מ מוכח דס"ל חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא עיין פ"ב מהלכות שחיטה בלחם משנה שהאריך להוכיח כן והקשה מסוגי' זו ונ"ל לתרץ דהנה כבר עמד רש"י ז"ל בסוגיא זו ל"ל לרבי יהודה למדרש מאותו אותו אתה משליך לכלב ולא כל איסורין תיפוק ליה מדאיצטריך קרא למישרי בטריפה אלמא בשאר איסורין אסור בהנאה כמו דילפינן לר"מ מדאצטריך בנבלה כו' ותירץ רש"י דאי לאו אותו ה"א קרא למצותיה אצטריך דאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ונאמר במצרים לא יחרץ כלב לשונו לפיכך הקפידה תורה ליתן שכרו וזה אינו שייך לומר רק אליבא דר"ש בן לקיש דאמר בחולין (דף קב) ובשר בשדה טריפה לא תאכלו זה בשר מן הטרפה אבל לר"י דאמר התם ובשר בשדה טרפה זה בשר מן החי ובשר מן הטריפה א"כ אין לומר דהכתוב בא להשמיענו לכלב תשליכון אותו דוקא ולא למכרה לכנעני בא"י כנבלה הא בשר מן החי אסור לבני נח ואסור למכור לו משום ולפני עור לא תתן מכשול אלא ע"כ דלא בא הכתוב להשמיענו איסור מכירה לכנעני בא"י אלא היתר הנאה בטריפה שמותר להשליך לכלב. ולפ"ז ממילא נפקא לן בשאר איסורי' שלא פרט התירן אסורים בהנאה וא"כ א"ש פסקי הרמב"ם דאע"פ שפסק כרבי יהודה בנבילה דדברים ככתבן מ"מ יליף איסור הנאה בכל התורה מדאיצטריך הכתוב לפרוט היתר בטריפה דהא קיי"ל כר' יוחנן ואייתר ליה אותו למדרש חולין שנשחטו בעזרה וסוגיא דהכא מסקא לאוקמי אפי' לר"ל וכן לקמן בגמרא ע"ב דמקשה לר' אבהו והרי אבר מן החי דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר ותניא ר' נתן אומר מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבן נח ת"ל ולפני עור לא תתן מכשול הא לכלבים שריא היינו לסוגית הגמרא דבעי לאוקמי אף לר"ל אבל לר' יוחנן לק"מ כיון דבשר מן החי בכלל ובשר בשדה טרפה והתירה התורה להשליכה לכלב ילפינן אבר מן החי מינה:
ועוד יש לומר דהרמב"ם יליף בלא אותו לכל איסורין שבתורה שאסור בהנאה לפי מאי דמסקינן לקמן (דף כג) בהא דתניא יעשה לכל מלאכה מה ת"ל לכל מלאכה שיכול למלאכת גבוה יהא מותר למלאכת הדיוט יהא אסור ת"ל לכל מלאכה דברי ר' יוסי הגלילי רע"א שיכול למלאכת הדיוט יהא טהור למלאכת גבוה יהא טמא ת"ל לכל מלאכה מאי לאו בהא קמיפלגי כו' ומסקינן לא דכ"ע לא תאכלו משמע בין איסור אכילה בין איסור הנאה והכא בהא קמפלגי ר"י הגלילי סבר כשהותרה נבילה היא הותרה חלבה וגידה לא הותרה וכי אצטריך קרא להיתר הנאה ור"ע סבר כשהותרה נבלה חלבה וגידה נמי הותרה וכי אצטריך קרא לטומאה וטהרה והנה לא מיבעי לר"י הגלילי בודאי יש לומר בפשיטות דאף על פי שבנבלה דברים ככתבן ומשו"ה לא מצינן למילף מינה לכל התורה לאסור הנאה מ"מ מיעשה לכל מלאכה הכתוב בחלב שלא היה בכלל לגר אשר בשעריך וגו' הכתוב בנבלה ואפ"ה אצטריך קרא לגלות דמותר בהנאה ש"מ דשאר איסורים אסור אפי' בהנאה אלא אפי' לר"ע דאמ' כשהותרה נבלה חלבה וגידה נמי הותרה וכי אצטרי' קרא לטומאה וטהרה התינח נבילה דאצטריך קרא לאשמעינן בה לענין טומאה וטהרה אבל טריפה הכתוב בקרא דכתיב חלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה אם איתא דשאר איסורין מותרין בהנאה ל"ל חלב טריפה דכתב קרא דהא ע"כ לא לענין טומאה אשמעינן דטריפה שחוטה אינה מטמאה אע"כ דשאר איסורין אסור בהנאה ג"כ וילפינן שפיר מיעשה לכל מלאכה הכתוב לענין טריפה לכל איסורין שאסור בהנאה דאל"ה למאי כתיב טריפה בהאי קרא וזהו שדקדק הרמב"ם בפ"ח מהלכות מאכלות אסורות (הלכה טו) שכתב עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט בנבילה כו' ובחלב שנאמר בו יעשה לכל מלאכה ע"כ והזכיר בלשונו גם נבילה דאע"ג דעיקר הילפותא מחלב וכמ"ש אבל בנבילה היה אפשר לומר דלדברים ככתבן לחוד אצטריך ולא מצינן למילף מינה מ"מ השתא דידעינן שבכל התורה אסור גם בהנאה אהני לן במה שפרט בה הכתוב גם להיתר הנאה. ואע"ג דלמאי דס"ד לקמן בגמ' לאוקמי פלוגתייהו דר"י הגלילי ור"ע בהכי ור"ע סבר איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע לכאורה לא משמע הכי דקשה לפי הס"ד למאי נ"מ כתוב טריפה בקרא ואף שאין קושיא מהוי אמינא שבש"ס ועוד י"ל דהס"ד הוא דלא כרבא בזבחים (דף ע') דאמר התורה אמרה יבוא איסור נבלה ויחול על איסור חלב יבא איסור טריפה ויחול על איסור חלב אלא שאין בו רק איסור חלב וקרא אשמועינן דאכול לא תאכלוהו משום איסור חלב וכמו שפי' הרמב"ן בחומש שלא יעלה על הדעת לומר שהנבלה וטריפה יחשבו כמין שלא יתקרב ממנו כו' ע"ש ולהכי כ' טריפה. והך דיעשה לכל מלאכה לטומאה ולטהרה דנבילה אתי אבל איסור נבלה וטריפה אין כאן אבל לרבא דאמ' דאיסו' נבלה ואיסו' טריפה חל על איסור חלב וכן איתא בחולין (דף קג) דאמר מר כו' ע"כ דאשמעינן קרא דיעשה לכל מלאכה גם מטריפה ש"מ דבלא"ה הוי אסור כמו בכל איסורין שבתורה:
דף כג.
והרי חדש דרחמנא אמר לא תאכלו ותנן קוצר לשחת ומאכיל לבהמה וקשיא לר' אבהו אמר ר' שמעיה שאני התם דאמר קרא קצירכם שלכם יהא והקשו התוספת דהא דרשינן במנחות למעט קציר מצוה ותימא למה לא הקשו מהא דאמר רב קצירכם ולא קציר עובדי כוכבים לענין עומר ונראה לפרש דשני פירושים יש בתיבת קצירכם יש לפרשו על הפועל ראשית שאתם קוצרים ועל שם כך נקרא הזמן שקוצרים בו קציר ויש לפרשו על מקבל היינו התבואה קרויה קציר כדכתיב ואכל קצירך ולחמך וכה"ג ומלשון ראשון דרשינן קצירכם מה שאתם קוצרין לכם פרט למה שקוצרים למצוה ומלשון הב' דרשינן ראשית תבואה שלכם דרשינן כאן שלכם תהא גם קצירכם ולא קציר עובדי כוכבים יש למדרש ודאי כדדרשינן גבי דגנך ולא דגן עובדי כוכבים ואיכא מאן דדריש ולא דיגון עובדי כוכבים ועפ"ז מתורץ כל הגמר' עיין בצל"ח מה שהקש' וגם קושיתו מיושבת עפ"ז:
דף כט:
רב אשי אמר דכ"ע אין פודין כו' והכא בפלוגתא דר"י הגלילי ורבנן קמיפלגי מאן דאמר מעל כר' יוסי ומ"ד לא מעל כרבנן וכתבו התוספת מכאן מוכיח ר"י שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אח"כ אינו עובר באותה שהייה דחי אמרת עובר אכתי אמאי מעל לר"י הגלילי כו' וטעמא משום דלא יראה ניתק לעשה ולכך אינו עובר כשמבערו לבסוף ע"כ וכ"כ עוד לקמן בפרק מי שהיה (ד' צה) בברייתא דאיתא התם בכלליה דלא ישאירו ממנו עד בקר מאי קמרבי' ליה לא תוציא ממנו בפרטיה מאי קממעט ליה בל יראה ובל ימצא ואית דגרסי בהדיא בגמרא דדמי ליה כו' בלאו שניתק לעשה וכתבו שם התוספת בפרטיה קא ממעט בל יראה כאן משמע כמו שפירש ר"י בפרק כל שעה דלא יראה הוי ניתק לעשה אבל הרמב"ם פכ"א מהלכות חמץ ומצה פסק שלוקין עליו שכ' אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אא"כ קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בו מעשה מיהא אם עשה בו מעשה לוקה וקשה מהנך סוגיות דמשמע דהוי ניתק לעשה ואין לוקין על לאו שניתק לעשה ובתוספתא מבואר כהרמב"ם ונ"ל דדברי הרמב"ם נכונים בטעמן דהנה בפ"ב מהלכות חמץ ומצה כ' הרמב"ם ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר כו' וא"כ אי אפשר לדידן לחשוב לאו דבל יראה ובל ימצא ניתק לעשה דתשביתו דלאחר שהגיע הזמן שעוברים בבל יראה ובבל ימצא שוב אינו ברשותו לבטלו כיון דכבר אסור בהנאה כדאמרינן לעיל (דף ו) ולדידן ע"כ עיקר העשה דתשביתו לבטלו קודם איסורו וכ"כ הרמב"ם רפ"ב מ"ע מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסורו וא"כ אין זה לאו הניתק לעשה אלא לאו שקדמו עשה אבל כאן בגמ' דמוקמינן למ"ד מעל כר"י הגלילי דחמץ בפסח מותר בהנאה א"כ ברשותיה קאי לבטלו אף בפסח עצמו ושייך עשה דתשביתו אף לאחר זמן איסורו משו"ה חשיב ניתק לעשה שפיר ובל"ז לר"י הגלילי דשרי להסיקו תחת תבשילו מצינו לפרש ביום הראשון אף בפסח עצמו וליכא לאקשויי דהבערה אב מלאכה דהא מותר להסיק תחת תבשילו ובפ"ק אמר ר"י הגלילי אין צריך כו' אך חלק וכיון דניתק לעש' דתשביתו אף ביו"ט משו"ה מעל בהקדש בפסח משום דיכול לפדותו להסיקו תחת תבשילו ולא עובר כיון שדעתו לבערו כמצותיה אבל לדידן דנקטינן דאסור בהנאה עשה דתשביתו קדמה ללאו וכמ"ש וגם ברייתא דמי שהיה אתיא כר' יוסי הגלילי עוד נ"ל דאפילו לר' יהודה דסבר אף לפני זמנו אסור בהנאה מ"מ הוי לדידיה לאו הניתק לעשה משום דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה ויליף מנותר וכתבו התוס' לעיל (דף יג) ד"ה אימתי דזה שאמר ר"י אימתי שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר פי' שלא בשעת ביעורו היינו לאחר שש כו' והטעם משום דיליף מנותר והיינו לאחר איסורו אבל בשעת ביעורו כו' וכן איתא בירושלמי ולדידיה הוי ניתק לעשה כמו נותר ועפ"ז א"ש סוגיא דפ' מי שהיה דברייתא דשם אתיא כר' יהודה דסבר אין ביעור חמץ אלא שריפה וכן הא דאמרו שם בברייתא דלאו דלא תוציא הוי ניתק לעשה והקשו בתוספת הא לאו שקדמו עשה הוא פי' דבוודאי הך עשה דבבית אחד יאכל ע"כ לא קאי לאחר שעבר על הלאו דהא קי"ל דמפסל. ונראה לישב דלא שייך לפוסלו רק למ"ד לקמן (דף פו) אין הפסח נאכל בשתי חבורות דאז שייך לקרותו פסול יוצא משא"כ למ"ד פסח נאכל בשתי חבורות רק אין האוכל אוכל בב' מקומות א"כ אין הקפידא רק על האוכל ולא בנאכל ולמה יפסל הפסח שהוציאו זה שכבר אכל כזית כיון שאם הוציאו אחר שלא אכל היה כשר הרי גוף הבשר מותר להוציאו מחבורה לחבורה ואיך יקרא חוץ למחיצתו ואפשר דהך ברייתא כר' יהודה דס"ל נאכל בב' חבורות וליכא פסול יוצא ואפשר לתקוני שיחזירנו למקומו ויאכלנו מש"ה הוי שפיר ניתק לעשה ובירושלמי פליג אם לוקה עד שיאכל:
דף ל:
הא הוסק התנור מיהא שרי כו' אמאי קאמר רב קדרות בפסח ישברו כו' זה הסיקן מבפנים וזה הסיקן מבחוץ וכי תימא הכא נמי ליעבד ליה הסקה מבפנים חייס עליה משום דפקעה הרא"ש הביא בשם הראבי"ה וראב"ן שאוסרים כלי חרס אפילו בהחזרת כבשונות וכתב הוא ששגגה בידם ע"ש שהאריך להביא ראיה לדבריו מפ' דם חטאת (דף צו) דפריך וליהדרינהו לכבשונות ומשני אין עושין כבשונות בירושלים ומשמע הא עושין כו' ונשאלתי בזה מאת ידידי הרב המאה"ג חריף ובקי מוהר"ר יוסף נ"י ראב"ד דק"ק סלוצק. וזה אשר השבתי לו:
ומ"ש כת"ר להקשות על מה שהביא הרא"ש מפ' דם חטאת די"ל דהא דמקשה התם היינו משום דבמקדש איירי ואין גוזרין גזירה במקדש למיחש דלמא חייס עלייהו משום דפקעי ואוקמינהו אדאורייתא וכתב דאין להקשות לפ"ז דא"כ נעביד במילוי גומרי דכיון דחזינן בכלי מקדש בבישול שמפעפע מעבר לעבר ובעינן הכשר מבפנים ומבחוץ דהיינו מריקה ושטיפה משא"כ בחולין וממילא ה"ה בכלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו בעינן מדאורייתא הסקה מבפנים ומבחוץ דהיינו החזרת כבשונות זהו תורף תירוץ מעכ"ת ולענ"ד אין זה מספיק כלל דא"כ מאי מקשה שם על הא דאמר רב תנור של מקדש של מתכת היה ונעביד דחרס דהסיקו מבפנים הוא. ולדברי מעכ"ת הא לא קשיא מידי דמאי מהני מה שהסיקו מבפנים כיון דבעינן הכשר מבפנים ומבחוץ ובהכרח צריך כבשונו' מדאורייתא ואין עושין כבשונות בירושלים אלא ודאי פשוט דכל דלא שייך גזירה דלמא פקעי היסק מבפנים הוא הכשר גמור אפי' בקדשים ואין דומה לדין מריקה ושטיפה דבאמת אף למ"ד שטיפה מבחוץ אינו אלא בצונן ואינה מוציאה הבלוע כלל רק דמצות התורה לנקותה יפה מבחוץ ומה זה ענין לענין היסק מבפנים ומבחוץ דאטו כלי נחושת צריך הגעלת חמין מבחוץ דהא בהדיא אמרו מריקה מבפנים וא"כ לסברת מעכ"ת דלא שייך הך גזירה דלמא פקעי במקדש פשיטא דקשה נמלינהו גומרי א"ו דהך גזירה שייכא ג"כ במקדש ולא מקשה רק מחזרת כבשונות וכדברי הרא"ש ז"ל דבכבשונות ליכא למגזר:
ומה שהוכיח כת"ר סברא זו לרש"י ז"ל שכ' דהא דכתי' במשכן ישבר לפי שלא היו קבועין כו' וא"כ אכתי קשה נמלינהו גומרי דמדאוריי' לא שייך דילמא חייס. הנה בגמרא דמקשה ונעבד הסקה מבפנים ומשני חייס עלייהו ולא אמרו דלמא חייס כו' משמע שהוא דבר פשוט ואורחא דמלתא וא"כ י"ל דסבירא ליה לרש"י ז"ל דגם בדאורייתא אסור כה"ג אבל לפענ"ד קשה טובא על דברי רש"י ז"ל דהא עיקר קרא בחטאת כתיב שטעון שבירה במקום קדוש כמבואר בזבחים (דף צג ע"ב) וא"כ מאי מקשה מדכ' רחמנא ישבר כו' אטו ס"ד שיעשו כבשונות בעזרה דהא חטאת נאכלת בעזרה והשבירה ג"כ בעזרה ומאי קושיא מקרא דישבר. ונהי דמרבינן לר' יהודה (דף צו) דאפילו קדשים קלים טעונין מריקה ושטיפה ושבירה בכלי חרס היינו מרבוי דקרא אבל עיקר פרשתא בחטאת כתיבה. וכ"ש דקשיא לי טובא בדברי הרמב"ם ז"ל שפסק להדיא בפ"ח מה' מעה"ק (הי"ד) דאף לת"ק דר"ש דסבר אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים טעונין מריקה ושטיפה היינו דוקא בכלי נחושת אבל בכלי חרס א"צ שבירה רק בחטאת אבל בקדשים קלים די במריקה ושטיפה אפילו בכלי חרס וקשיא טובא דמאי מקשה הש"ס אלא קדירות של מקדש אמאי ישברו נהדרינהו לכבשונות הא לדברי הרמב"ם א"צ שבירה רק בחטאת וא"כ בהכרח יצטרך לעשות כבשונות בעזרה והא ודאי לא אפשר ומאי צורך הש"ס לשנויי אין עושין כבשונות בירושלים הא ירושלים הוא מקום אכילת קדשים קלים ולדבריו ז"ל קדשים קלים אין טעונין שבירה כלל ועיין בהראב"ד שהשיג על הרמב"ם בדין זה והכ"מ הליץ בעדו ותמיה שלא הזכירו כלום מהש"ס הזו. והדבר צ"ע ועיין בתוספת יום טוב זבחים (פרק יא מ"ז) ומ"מ ראיה לדברי הרמב"ם נ"ל מש"ס דיומא (דף כא) שהקשו התם על מתניתין דעשרה נסים נעשו לאבותינו בבהמ"ק כו' ותו ליכא והא תני רב שמעיה בקלנבו שברי כלי חרס נבלעו במקומן פירש"י שמבשלים בהם קדשי קדשים וטעונין שבירה במקום קדוש כו' ואם אין נבלעים נמצאו אשפתות של שברים בעזרה ואם איתא דאף בקדשים קלים טעונים כלי חרס שבירה א"כ הא דאמר רב שמעיה שברי כ"ח נבלעין במקומן קאי גם על ירושלים דשברי כלי חרס של קדשים קלים ג"כ נבלעין במקומן שלא יהיו אשפחות של שברים בירושלים דהא אמרינן בשלהי מרובה דאין עושין אשפתות בירושלים וא"כ מאי הקשו ותו ליכא והא נסים שהיה אף בירושלים לא קחשיב אלא משמע דאין כ"ח של קדשים קלים טעונים שבירה:
לא א בפלוגתא דבע"ח מכאן ולהבא גובה נ"ל להוכיח מסוגיא זו דאביי ורבא תרוייהו ס"ל שעבודא דאורייתא דהא טעמא דאביי דאיגלאי מלתא דמשעת הלואה קני לה ואי נימא דמעיקרא אין הנכסים משועבדים כלל מן התורה היכי נימא דמשום דהשתא גבי לה קני לה למפרע איזה קנין עשה בה מעיקרא שיקנה אותה למפרע הא מעיקרא הני זוזי לאו לקנין נתנו כלל ורבא נמי למה ליה טעמא כיון דאי הוי ליה זוזי הוה מסלק ליה בזוזי אלא ודאי דנתינת המעות מתחלה לקנין נתנו שעל ידם נשתעבדו כל הנכסים ושעבוד כל הנכסים הוא התחלת הקנין וקרקע ניקנית בכסף וכשגובה שדה אחת סבר אביי דאמרינן היא המגיע לו וקנויה לו משעה ראשונה דאיגלאי מילתא למפרע שעליה נתן המעות ורבא סבר דאין קנין חל למפרע כיון שבידו לסלק בזוזי אשתכח דהשתא הוא דקני לה וכן משמע מהא דאמרינן כל היכא דאקדיש לוה כ"ע לא פליגי דאתי מלוה ופריק דתנן מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים ויהבינן טעמא בעירובין (דף פג) שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון משמע הא לאו הכי אין הקדש חל כלל מדאורייתא ואי שעבודא לאו דאורייתא רק מלקוחות תקנה בעלמא משום נעילת דלת לא צריך לטעם זה אדרבה מדאורייתא צריך פדיון ודו"ק:
ובספרי משכנות יעקב חלק ח"מ (סי' מט) הקשיתי מסוגיא זו על הרמב"ם שחלק בין אם סיים לו שדה אחת בהלואתו לשעבוד סתם שפסק בפ"ט מהלכות שמיטה ויובל אם סיים שדה אחת בהלואתו אינו משמט ולפ"ז מאי מקשה בסוגיא דלקמן על רבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה ממתניתין דקתני ישראל שהלוה את האינו יהודי על חמצו עובר עליו בבל יראה אלמא למפרע הוא גובה נימא דרבא לא איירי רק בששעבד לו כל הנכסים אבל לא בשדה מסויימת דחשיב כגבוי לענין שמיטה וה"ה דקאי ברשותיה לכל מילי ומתניתין איירי שהלוה לו על חמץ מיוחד. ועוד קשה ע"ז שהקשו ממתניתין דישראל שהלוה על חמצו דהא יש טעם לומר דדוקא בששיעבד לו כל הנכסים לא קנה למפרע משום דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו וכדאמרינן בעירובין (דף נ) ה"נ הא אי אפשר לחול השעבוד מתחלה בזה אחר זה היינו אם הקנה לו מתחילה שדה אחת אינו יכול להקנות לו עוד אח"כ שדה אחרת בשביל החוב ואפילו חזרת השטר אינו מועיל ומש"ה אף בבת אחת אינו יכול לקנות למפרע כל הנכסים שיהי' שדה אחת שלו והוי דומיא ממש לההיא דעירובין ע"ש אבל בשדה אחת גם רבא מודה שקנה למפרע: והיה נראה לכאורה לומר דפלוגתת אביי ורבא ע"כ בשדה אחת מיירי פי' שאין לו נכסים יותר מכדי חובו דאי בנכסים הרבה יותר מכדי חובו לא מצי סבר אביי דלמפרע הוא גובה ואגלאי מלתא דשדה זו שגבה עתה קנה בשעת נתינת המעות ומשו"ה אם מכר המלוה כו' דהא אביי סבר אין ברירה דבעירוכין (דס"ח) אמר לי' רבה בר רב חנן לאביי וניקני ליה מר רביעתא דחלא בחביתא תניא אין משתתפין באוצר ע"ש. וכיון דאין ברירה היאך נאמר איגלאי מלתא למפרע שקנה אותה שדה בנתינת המעות הא לא נתברר אז איזה שדה נקנה והוי ממש דינא דברירה וכה"ג כתבו הראשונים בפ"ק דגיטין לענין מעמד שלשתן שאמר אמימר הטעם שהקנה לכל דאתי מחמתיה ע"ש אלא ע"כ דפלוגתתם בשדה אחת ולפיכך סבר אביי דלמפרע הוא גובה והמעות שנתנו לשיעבוד אגלאי מלתא דהוי לקנין גמור ורבא סבר אפי' בשדה אחת כיון דמצי מסלק לי' בזוזי אשתכח דהשת' קא קני לה. וכן משמע לעיל דאמרי' כל היכא דאקדיש לוה וזבין לוה כ"ע ל"פ דאתי מלוה וטריף כו' דמיירי כשאין לו נכסים בני חורין וה"נ כדפליגי בזבין מלוה וקדיש מלוה מיירי בשאין ללוה רק הנכסים שגבה המלוה. אלא דאכתי קשה לקמן שאמרו בגמ' ומי אמר רבא הכי והאמר רמי בר חמא כו' ואמר רבא אי פקח הוא כו' דאמר ר"נ כו' אא"ב למפרע הוא גובה אמטו להכי חוזר וגובה אותה מהן. וקשה היאך אפשר למימר טעמא משום דלמפרע הוא גובה הא ס"ל לרבא ור"נ אין ברירה בדאורייתא. ומהא דדייקינן בגמרא גבי אינו יהודי שהלוה לישראל על חמצו דלמפרע הוא גובה מוכח בבירור דמעות לחוד קונות בא"י דאטו השעבוד עדיף מקנין ואילו קנה האינו יהודי חמץ קודם הפסח ונתן מעות ולא משך ברשות ישראל הוא למ"ד דאינו יהודי במשיכה והיאך חשיב שלו ע"י הלואה. א"ו דמעות קונות באינו יהודי דבר תורה:
דף לו.
ר"ע אומר לחם עוני פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש כו' וסבר ר"ע עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש לא והתניא כו' לא קשיא הא ביו"ט ראשון הא ביו"ט שני. הרמב"ם פסק בפ"ו מהלכות חמץ ומצה מצה שלשה במי פירו' יוצאין בה י"ח בפסח אבל אין לשין אותה ביין או שמן או בחלב משום לחם עוני הנה דעת הרמב"ם ז"ל שלא נתמעט מלחם עוני אלא יין ושמן ודבש וחלב אבל שאר משקין יוצא בהם וזהו שלא הוזכר בשום מקום אלא יין ושמן כו' לענין מצה עשירה וכתב הה"מ דע"כ לא הכשיר מי פירות אלא עם מים דהא נפקא לן לעיל (ד' לה) דכל שאינו בא לידי חימוץ אין יוצאין בה ידי חובת מצה ומי פירות לחודייהו אין באין לידי חמוץ וכן הוכיח מחמת סברא זו המ"א בסי' תע"א ס"ק ה' דאפילו מי פירות עם מים אסור משום מצה עשירה דמי פירות לבד אין מחמיצין וא"כ למה לן ללחם עוני אלא ודאי דאין יוצאין בהם אף עם מים ע"כ אבל סתימת לשון הרמב"ם אין לפרש דמיירי במים דכלשון זה כ' גם בה' בכורים פ"ו לענין חלה ושם ודאי הפי' אפי' יין ושמן לחוד בלא מים גם אין דרכו לסתום דבר כזה. אבל שיטתו נראה נכונה דסובר דלא ממעטינן לענין מצה רק מיני דגן שאינן באים לידי חימוץ אלא לידי סרחון כגון אורז ודוחן וזה שאמרו לעיל דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהם י"ח במצה יצאו אלו כו' אבל עיסה שנילושה במי פירות ליכא למעוטי כיון שהמין בא לידי חימוץ אם יבוא עליו מים וצריך לשומרו מזה דומיא דשימור משעת קצירה שהוא שומרו שלא יבוא עליו מים בא לידי חימוץ קרינן בי' וכן צ"ל ע"כ לדברי הפוסקים דמי פירות עם מים ממהרין להחמיץ עי' ברא"ש סי' י"ג וסוגיין דריב"ל איירי בלא מים וכן כל הברייתא פלוגתא דחכמים ורשב"ג ור"ע בעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש הכל מיירי בלא מים ולפ"ז דר"ע לא שרי אלא מי כירות לחודייהו בלא מים ומדייק מינה על הך ברייתא דממעט ר"ע עיסה שנילושה כו' מלחם עוני ומי סבר ר"ע הכי כו' ש"מ דהך ברייתא מיירי גם כן בלא מים דאל"ה לק"מ. וא"כ דר"ע מיירי בלא מים קשה ל"ל קרא דלחם עוני תיפוק לי' דאינו בא לידי חימוץ אלא ודאי דמהא ליכא למעוטי כיון שהמין בא לידי חימוץ וכמ"ש:
וראיה ברורה לזה מן הירו' דמפרש בריש חלה ובפ"ב דפסחים טעמא דחמשה דברים חייבין בחלה נאמר לחם בפסח ונאמר לחם בחלה מה לחם שהוא נאמר בפסח דבר שהוא בא לידי חימוץ ומצה אף לחם האמור בחלה כו' בדקו ומצאו שאין בא לידי חמץ ומצה אלא חמשת המינים בלבד וקשה לכאורה הא סתמא דמתניתין פ"ב דחלה עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה ולד"ה חייבת בחל' כשנילושה בז' משקין המכשירין והא אינם באין לידי חימוץ דאין מי פירות מחמיצין אלא ש"מ דמיקרי בא לידי חימוץ לענין פסח דהעיקר תלוי במין התבואה כיון שבא לידי חימוץ וא"כ הכא בעי קרא דלחם עוני אף למי פירות לחוד:
אבל לענין דינא דמצה שנילושה במי פירות צ"ע להנך תנאי ואמוראי דפליגי על סתם מתניתין התם בפ"ב דחלה דקתני עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה ואמרו שם דר"א איש ברתותא היא אבל רבנן פליגי עליה ואמרין דאין מחייבין לחלה אלא ז' משקין בלבד אבל במי פירות פטורין מן החלה אלמא דאין נקרא לחם והרא"ש כתב בהלכות חלה לחוש לדעתם ע"ש. ושיטת הירושלמי בחלה ובדמאי פ"ה מכרע הכי דהתם בדמאי מוקי למתניתין דהלוקח מן הנחתום שנותן מעשר אף על החלה במגבל עיסתו במי פירות דהעיסה פטורה אף ביד ע"ה ומש"ה נותן מעשר עליו לב"ש ע"ש. ומקשה לא כן אמר ר"י בר חנינא דר"א בן יהודה איש ברתותא הוא הא כרבנן לא. פי' היאך מתוקמא מתני' במגבל עיסתו במי פירות הא אמר עלה ר' יוסי בר חנינא כו' הא כרבנן לא והיאך מתוקמא דלא כרבנן זהו פירוש האמיתי בירושלמי [ועיין תוס' יומא (דף ח ע"ב) ד"ה הנחתומין שדבריהם תמוהין ונפלאתי עליהם זה כביר בימי חורפי כי הפי' הנכון כמ"ש ואחר כך נדפס הספר שנות אליהו על משניות סדר זרעים להגר"א ז"ל מווילנא ומפרש שם הירוש' כמ"ש] אלמא דהירושלמי נקט בפשיטות דמתני' דחלה פ"ב יחידאה היא ופטורה מחלה כרבנן וא"כ אין יוצאין בה י"ח מצה ג"כ מחמת ג"ש דלחם לחם מחלה וי"ל דהרמב"ם לטעמיה שפסק דחייבת בחלה כמ"ש הטור בשמו (סי' שכט) אבל לכאורה דברי הרמב"ם שלפנינו שלא כתב אלא יין ושמן ודבש ולא הזכיר מי פירות כלל. משמע דוקא שבעה משקין ודברי הכ"מ שם צ"ע:
שם והתניא אין לשין עיסה בפסח ביין ושמן ודבש ואם לש כו'. אמר ר"ע שבתי היה אצל ר"א ורבי יהושע ולשתי להם עיסה ביין ושמן ודבש ולא אמרו לי דבר ואע"פ שאין לשין בו מקטפין בו אתאן לת"ק וחכ"א את שאין לשין בו אין מקטפין בו ופסק הרי"ף כר"ע וז"ל והא מתניתין אוקימנא בגמרא ביום שני אבל ביום ראשון לא כו' והלכתא כוותיה כו' ביום שני דלא בעינן לחם עוני שרי דהא רבי יהושע בן לוי כוותיה סבירא ליה ואמר ליה לבניה כו' ובודאי דהא מתניתא בשמן על ידי מים היא שנויה דהא קיטוף שמן על ידי מים הוא שלשין במים תחלה ומקטפין בשמן ע"ש שהאריך ועיין ברא"ש שהקשה כאן על פירושו מותיקא במיא ומלחא אסיר' וממנחת נסכים ע"ש וכבר כתבתי בספרי משכנות יעקב (סוף חלק או"ח) דלפי פי' הרא"ש כאן יותר היה להקשות דר"ע אדר"ע ע"ש אלא ברור דפי' דברי הרי"ף כמ"ש בר"אש פ' אלו עוברין שפי' אין מי פירות מחמיצין אין גורמין חימוץ יותר ממים לבד ודלא כת"ק דאמר אין לשין ואם לש ישרף או יאכל מיד אלא הכל שוה בין מי פירות עם מים ובין מים לחוד וזה ברור אלא אי קשיא הא קשיא על הרי"ף מגמרא דמנחות (דף נד) ת"ר אין מחמיצין בתפוחים משום רחב"ג אמרו מחמיצין כמאן אזלא הא דתנן תפוח שרסקו ונתנו בתוך העיסה וחימצה ה"ז אסורה כמאן לימא רחב"ג היא ולא רבנן אפי' תימא רבנן נהי דחמץ גמור לא הוה נוקשה מיהא הוי וא"כ קשה לדעת הרי"ף דהא פשוט דלענין מנחה לא מהני חימוץ הבא מאיליו דהא פליגי ר"מ ורבי יהודה התם בריש הפרק ר' מאיר אומר השאור בודה להם מתוכן ומחמצן רבי יהודה אומר אף הוא אינו מן המובחר אלא מביא את השאור ונותנו לתוך המדה וממלא את המדה א"ל אף היא היתה חסירה או יתירה אלמא דעל כל פנים צריכה שאור אלא דפליגי היאך עושין את השאור דר"י סבר השאור שמתוכה עדיין אינו מן המובחר (ופלוגתתם זו יש לכוין לפלוגתתם דפסחים לקמן (דף מה) בשיאור וסידוק דרבי יהודה לא מחשיב חמץ גמור רק בשיעור גדול יותר מדר"מ). ואם איתא דחימוץ הבא מאליו מהני במנחות למה לן שאור כלל יניחו את העיסה עד שתחמיץ אע"כ בעינן דוקא דבר המחמץ ואפ"ה היה סברא להחמיץ בתפוחים ועד כאן לא קאמרי רבנן דאין מחמיצין בתפוחי' אלא משום דלא הוי רק נוקשה ונוקשה פסול למנחות אבל נוקשה מיהא הוי ומי פירות גורמין חמוץ. ואיך פסק הרי"ף דאין מי פירות ממהרין להחמיץ כלל. גם ממתניתין דתרומות דאיתא התם תפות שרסקו ונתנו לתוך העיסה ותימצה ה"ז אסורה ואם איתא דמי פירות אין מחמיצין רק כמו מים לחוד ואין המי פירות גורמין חימוץ יותר למה לא יתבטל התפוח הרי אפי' זה וזה גורם קיי"ל דמותר אלא ודאי דתפוחים מהני להחמיץ כמו שאור. ותפוחים ומי פירות חדא היא:
דף לו:
תוספת ד"ה וריה"ג וא"ת לר' יוסי הגלילי תיפוק ליה מעשר שני מבכל מושבותיכם כמו בכורים וי"ל דאי לאו עוני הוה אמינא דמושבותיכם אתא דוקא לבכורים כו' וקשה מאי מקשו ומאי חידשו הא דבריהם מפורשים בגמרא דמע"ש יש לו היתר במושבות ולא אתי ממושבותיכם רק מרבינן ליה ממצות מצות לר"ע ובודאי משום הכי אצטריך קרא לר' יוסי הגלילי למעט. גם לכאורה לשונם אינו מדוקדק שכתבו ה"א דמושבותיכם אתא דוקא לבכורים משמע דהאמת לאו הכי הוא והא באמת ממושבותיכם לא נתמעט רק מעוני. ונראה ברור כוונתם ז"ל דבאמת לפי מאי דממעט ריה"ג מעשר שני מעוני ע"כ ס"ל דלא אמרי' הואיל ויש לו היתר ע"י פדיון דהא גם לאוכלו באנינות יש לו האי היתר אם נטמא ונפדה ואפ"ה ממעטינן ליה מעוני ולא אמרינן הואיל כיון שעתה כמות שהוא אינו נאכל באנינות וזה שהקשו התו' לריה"ג תיפוק ליה מעשר שני כמו בכורים דלר"י הגלילי אין לומר דמעשר שני חשיב נאכל בכל מושבות הואיל כו' דאם איתא דס"ל האי טעמא גם מעוני היכי ממעט ליה וע"ז תירצו דאי לאו עוני ה"א דלא נתמעט ממושבותיכם רק בכורים אבל מעשר שני ה"א דחשיב נאכל בכל מושבות משום שיכול להיות לו היתר אם נטמא אבל השתא דכתיב עוני וממעטינן מיניה מעשר שני וע"כ דל"א הואיל. ממילא אימעט מעשר שני ממושבותיכ' והא ודאי דדרשא דעוני מהני ג"כ לזמן נוב וגבעון דליכא למעוטי ממושבותיכם אלא התוס' דייקי מדאמר ר"י הגלילי יכול יצא אדם ידי חובתו במעשר שני בירושלים ת"ל לחם עוני. אלמא דאי לאו עוני אפי' בירושלים סבר ר"י דלא נתמעט אלא מדכתיב לחם עוני והיינו משום דה"א כסברת רבי עקיבא דאמרינן הואיל אבל השתא כיון שכתוב עוני ע"כ לא אמרינן הואיל כו' ממילא גם בכלל נאכל בכל מושבות אינו ולפ"ז א"ש מ"ש רש"י בחומש בכל מושבותיכם פרט למעשר שני וחלות תודה והוא מהמכילתא וכתב מהרש"א שזה שלא כדברי התוס' דר"י הגלילי סבר דמעשר שני לא מימעט מבכל מושבותיכם כיון כו' ולפמ"ש א"ש שלא כתבו התוס' רק דה"א דמושבותיכם אתי רק לבכורים אי לאו עוני אבל כיון דאית לן קרא דעוני ממילא גם בכלל מושבותיכם אינו בזמן בית עולמים וברייתא שבגמרא נקטה קרא דעוני אליבא דרבי יוסי הגלילי כיון שעיקר המיעוט ממנו והמכילתא נקטה קרא דמושבותיכם דכיון שנתמעט מעוני אפילו לנוב וגבעון ממילא גם ממושבותיכם נתמעט בירושלים והגמרא והמכילתא שוים. וא"ש גם מה שפירש רש"י לקמן (דף לט) בבעיא דמרור של מע"ש בירושלים מהו שיצא אדם י"ח לרי"הג אי אמרינן מצה דאורייתא הוא כו' או דלמא כל דתקינו רבנן כעין דאורייתא תיקון ופירש"י ואין לו היתר במושבות. ומרור איתקש למצה מה מצה נאכלת בכל מושבות כו' וכבר עמד המהרש"א על זה שהוא מגומגם דהא לר"י הגלילי קיימינן ע"ש ולפמ"ש ניחא דהא איירי בירושלים ואמעט ממושב ג"כ כיון דלית ליה הואיל:
דף לז.
אין עושין סריקין המצויירין בפסח א"ר אלעזר בן צדוק פעם אחת נכנסתי אחר אבא לבית רבן גמליאל כו' אמר לי בני לא של כל אדם אמרו אלא של נחתומים איכא דאמרי לא של נחתומים אמרו אלא של כל אדם ונראה דר"ג לטעמיה דאמר לקמן (דף מח) רבן גמליאל אומר שלש נשים לשות כאחת ואופות בתנור אחד זו אחר זו וחכ"א כו' ע"ש הרי שמתיר ר"ג בשהייה כדי ג' אפיות ומאריך בשיעור שהייה אפילו לכתחלה ושיעור השהייה בציור הסריקין לא הוי כ"כ לסתם אדם שאינו מדקדק ליפותן ללשון ראשון או לנחתומים שרגילים וממהרים במלא כחם ללשון ב' ורבנן מחמירים שם ואמרו אחת לשה ואחת עורכת כו' וסברי שאין לשהות בלי עסק כלל וציור הסריקין אינו עסק לבטל החימוץ ולהכי אסרי לגמרי ולפ"ז נראה דהלכה כרבנן ועיין ברא"ש ועוד י"ל דר"ג סבר כר"י דאמר לקמן עושין סריקין כמו רקיקין ור"ג לשיטתיה דאמרינן במס' ביצה (דף כא) ג' דברים ר"ג מחמיר כדברי ב"ש כו' ואחד מהן שאין עושין פתין גריצין אלא רקיקין ע"ש ולכן היו מציירין בביתו הסריקין. ונראה דר"ג בשיטת ב"ש אזיל דלא אמרינן מתוך כלל ולכן מחמיר בג' דברים ביו"ט כב"ש דהיינו טעמא דב"ש דמחמרי שם ביו"ט ור"ג כוותייהו בהא. ועפ"ז מתורץ דברי רש"י שפי' לעיל (דף לו) בברייתא דאין לשין ביין ושמן כו' ואם לש תשרף מיד דאיירי במועד ולא ביו"ט דהבערה שלא לצורך היא וקשה הא למ"ד דאמרינן מתוך משמע לעיל (דף ה) דשרי לשרוף ביו"ט דאמר רבא התם ש"מ מדר"ע תלת כו' וש"מ דלא אמרינן הואיל והותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ולמה פרש"י דבמועד דוקא איירי הא משמע דסבר אין ביעור חמץ אלא שריפה א"כ מותר אף ביו"ט מטעם דהוי צורך קצת כמש"ש התוס' ולפמ"ש ניחא דר"ג לא ס"ל מתוך כב"ש ומשו"ה ע"כ במועד איירי דביו"ט אסור דליכא צורך אוכל נפש:
דף לז:
אמר רב אסי עיסה של מעשר שני לדברי ר"מ פטורה מן החלה כו' מצות של מעשר שני לדברי ר"מ אין אדם יוצא בה י"ח בפסח לדברי חכמים יוצא בה י"ח בפסח אתרוג של מעשר שני כו' עיין עד סוף הסוגיא:
ראיתי לברר כאן בדין מעשר שני ממון גבוה כי הוא נוגע לכמה דינים ופסקי הרמב"ם בזה אשר נתקשו בהם המפרשים והנלענ"ד בישוב דבריו ע"פ סוגית הש"ס הנה בפ"ג מהלכות מעשר שני (הלכה יז) כתב הרמב"ם מעשר שני ממון גבוה הוא לפיכך אין מקדשין בו כו' וכן בפ"ה מהלכו' אישות כתב קידשה במעשר שני בין בשוגג בין במזיד אינה מקודשת וזה כדברי ר"מ בקדושין (דף נב ע"ב) דמעשר שני ממון גבוה הוא וא"כ קשה למה פסק בפ"ו מהלכות חמץ ומצה יוצאין במצה של מעשר שני בירושלים הא אמר רב אסי הכא מצות של מעשר שני לדברי ר"מ אין אדם יוצא בה י"ח בפסח. והנה בל"מ בהלכות חמץ ומצה כתב לתרץ דבריו ע"פ הסוגיא דסוף פרק חלק דאמרו התם מחלוקת דר' מאיר וחכמים במעשר שני בירושלים אבל בגבולין כ"ע סברי מעשר ממון גבוה הוא ופטור מן החלה. ולפ"ז רצה לומר דלעולם סובר הרמב"ם כחכמים ומ"ש בהלכות מעשר שני דממון גבוה הוא היינו בגבולין אבל דבריו תמוהין דהיאך אפשר למימר שיפסוק כחכמים הא בקדושין (דף נד) אמר רב נחמן אמר רב אדא בר אהבה הלכה כר"מ במעשר הואיל וסתם לן תנא כוותיה ולבסוף מסקינן אמר רב נחמן בר יצחק הלכה כר"מ הואיל ותנן בבחירתא כוותיה:
הן אמת דלפי דבריו דהרמב"ם פסק כרב חסדא דפלוגתת ר"מ ור' יהודה בירושלים ולא בגבולין לא אתיא ראיית הגמרא בקידושין מבחירתא כוותיה דר"מ כלל אבל היא גופא קשה איך יפסוק הרמב"ם כרב חסדא בסנהדרין דפלוגתתם בירושלים כיון דכל הסוגיות אזלי דלא כוותיה היינו הך מסקנא דקידושין דמייתי מבחירתא כוותיה דר"מ מהא דתנן התם כרם רבעי כולו לגת פי' אין לו פרט ועוללות והך מתניתין ע"כ בגבולין מיירי דבירושלים אין עושין כרמים וגם דמיירי התם ברישא מדין חומש וחומש לא שייך אלא בגבולין דבירושלים אינו נפדה כיון דילפינן כרם רבעי ממעשר שני ולכל דיניה שוה למעשר שני ומעשר שני אין פודין בירושלים אא"כ נטמא וכמ"ש הרמב"ם בפ"ב מהלכות מעשר שני וכדאמרינן לעיל (דף לו) וא"כ אין ראיה כלל לדברי רב חסדא מהך משנה דהלכה כר"מ דהא בגבולין כ"ע מודו דהוי ממון גבוה וכל הסוגיא דהתם בקידושין דאמרו וכר"י במעשר מי לא תנן והתנן הפודה מעשר שני כו' אילימא ר"מ כו' אלא לאו רבי יהודה ת"ש הפודה נטע רבעי כו'. ת"ש משך הימנו מעשר בסלע כו' חלא לאו כרבי יהודה ע"ש בכל הסוגיא דכל זה דלא כרב חסדא דלר"ח אפילו כרבי יהודה לא מתוקמא אם לא כדמסיק כדיהיב ניהליה בטבליה או כשהוא סמדר דהא לדידיה גם ר"י מודה בגבולין דמעשר ממון גבוה גם שם בקידושין (דף נג) כולה סוגיא ר' יעקב ורבי יוחנן ורבי ירמיה מפרשים טעמא דרבי יהודה בשוגג לא קידש משום טרחא דאורחא משום אונסא דאורחא אלמא דבגבולין מיירי רבי יהודה דקאמר בשוגג לא קידש ובמזיד קידש משום דמעשר ממון הדיוט ודלא כר"ח והנה בתוס' שם ד"ה איהו לא ניחא ליה הקשו עליה דרב חסדא, מהך סוגיא ותירצו דאף רב חסדא מודה דר"י סבר ממון הדיוט אף בגבולין והא דקאמר רב חסדא דלאו עיסה היא בגבולין לכ"ע היינו להתחייב בחלה דוקא הואיל ואינו ראויה שם לאכול וכן נראה מלשון אחד של רש"י שם בסנהדרין אבל דבריהם תמוהין דאם כן מאי מותיב עליו רב יוסף ממשנה דעיר הנדחת דקתני בה מעשר שני וכתבי הקודש יגנזו במאי עסקינן אילימא בירושלים מי הויא עיר הנדחת כו' אלא לאו בגבולין וקתני יגנזו אלמא ממון הדיוט הוא ולפי דבריהם מאי קושיא הא גם רב חסדא מודה דלר"י ממון הדיוט אפי' בגבולין רק לענין חלה שאני. אע"כ דרב חסדא מטעם מעשר ממון גבוה קאתי עלה לכ"ע בגבולין וסוגיא דקדושין דלא כוותיה. גם בקדושין (דף כד) מייתי ברייתא דאין אשה פודה מעשר שני בלא חומש ואמר רשב"א משום ר"מ אשה פודה מע"ש בלא חומש ואמר רבא הכא במע"ש דאתא מבי נשא עסקינן ור"מ לטעמיה דאמר מע"ש ממון הקדש הוא ולא קני ליה בעל ורבנן לטעמייהו דאמר ממון הדיוט הוא וקני ליה בעל הלכך שליחותא דבעל קעבדא אלמא דמוקים לר' יהודה דממון הדיוט הוא אפי' בגבולין דלענין פדיון מיירי ואין סברא בעולם לאוקמה הך ברייתא דמתני' סתמא במ"ש שנטמא בירושלים דוקא:
גם במנחות (דף פב) אמר ר"א המתפיס מעות מעשר שני לשלמים לא קנה שלמים ואתמר המתפיס מעות מעשר שני לשלמים ר' יוחנן אמר קני ר"א אומר לא קני ואליבא דר' יהודה דאמר מעשר שני ממון הדיוט הוא דכ"ע לא פליגי דקני. כי פליגי אליבא דר"מ דאמר מעשר שני ממון גבוה הוא מ"ד לא קני כר"מ ומ"ד קני כיון דמעשר קרי ליה שלמים כי מתפיס ליה נמי תפיס הרי ר"א ור"י ור' אלעזר פסקו ג"כ כר"מ גם הרמב"ם ז"ל פסק פ"ז מה' מעשר שני המתפיס מעות כו' לא קני שלמים שהמעשר ממון גבוה הוא ולר"י אמרו בהדיא דכ"ע לא פליגי דקני:
גם במס' ב"מ (דף צ) ואב"א הא והא במעשר שני ולא קשיא הא ר"מ והא ר"י כו' ולר' יהודה והא בעי חומה שדשה לפנים מחומת בית פאגי אלמא דמעיקרא סבר דמיירי בגבולין ואפ"ה קאמר הא ר' יהודה דאמר ממון הדיוט הוא ע"ש ומכל הלין ראיות טעם הל"מ נדחה שאין לומר שהרמב"ם פסק כר"י וכר"ח:
אלא מחוורתא דטעם הרמב"ם כמ"ש מהר"י קורקוס הביאו הכ"מ פ"ו מה' בכורים דהרמב"ם פסק כרבי חייא ב"ר אבין בפ' לולב הגזול (דף לה) דסבר לענין אתרוג יוצאין אף לר"מ משום דאית ביה היתר אכילה וה"ה לענין מצה סגי למחשב דידיה לצאת בהן כיון דאית בהן היתר אכילה אלא דלענין קדושין אינה מקודשת שאין חשוב ממונו אלא שלא ביאר שם הכ"מ סברת רחב"א ובמצה וחלה מנין דפליג וסגי ליה בהיתר אכילה גם מה שהביא דבחלה ג"כ ר"מ מודה דעיסה של מעשר שני חייבת בחלה מתוספתא דחלה בסוגיא דילן ובסוכה שם הובא בגמרא ברייתא להיפך דאף בחלה סובר ר"מ דפטורה ואפ"ה פסק הרמב"ם דלא כוותיה גם אין טעמי הכ"מ מספיקות מפני מה פסק הרמב"ם כר' חייא בר אבין ומ"ש דהוא רביה דרב אסי אינו דר' חייא הוא רביה דרבים היינו רביה דרב שהוא רביה דרב אסי אבל לא רחב"א ולפנינו נבאר אי"ה הכל והכי איתא שם בפרק לולב הגזול ושל ערלה, פסול מ"ט פליגי בה רב חייא בר אבין ורב אסי חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה וחד אמר לפי שאין בה דין ממון ומסקינן בהיתר אכילה כ"ע לא פליגי דבעינן כי פליגי בדין ממון מר סבר היתר אכילה בעינן דין ממון לא בעינן ומר סבר דין ממון נמי בעינן מאי בינייהו איכא בינייהו מעשר שני בירושלים אליבא דר"מ למ"ד לפי שאין בה היתר אכילה הרי יש בה היתר אכילה למ"ד לפי שאין בה דין ממון מעשר שני ממון גבוה הוא. תסתיים דרב אסי הוא דאמר לפי שאין בה דין ממון דאמר רב אסי אתרוג של מעשר שני לדברי ר"מ כו' ואח"כ הביא כל הסוגיא על דברי רב אסי גם במצה וחלה עד הסוף כמו הכא והנה סוגיין דעלמא אזלא דלא כרב אסי ראשונה מהך סוגיא דקידושין (דף נד) דמייתינן לעיל דמטרחינן התם למצוא סתמא כר' יהודה ולא משכחינן אלא חדא ההיא דמשך הימנו מעשר בסלע כו' ואמרינן התם לעולם ר' יהודה והכא חדא סתמא והכא תרי סתמי ואי סתמא דוקא מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמי כו' ולרב אסי דאמר באתרוג של מע"ש אין אדם יוצא י"ח לר"מ הא איתא הך סתמא דסוכה (לד) של מעשר שני בירושלים לא יטול ואם נטל כשר דלרב אסי דאמר דין ממון בעינן מתניתין כר"י דוקא דלר"מ אינו כשר אפילו דיעבד וכמ"ש רש"י שם להדיא בד"ה דין ממון נמי בעינן ומתניתין דקתני כשר רבנן היא דאמרי ממון הדיוט הוא ומקדשין בו את האשה:
וגם לענין מצה מוכח דלא כרב אסי שאמר דלר"מ דאמר ממון גבוה הוא אין אדם יוצא י"ח בפסח דלעיל (ד' לא) פלוגתא דר"י הגלילי ור"ע דר"י הגלילי סבר דאין אדם יוצא י"ח במעשר שני בירושלים דכתיב לחם עוני מה שנאכל באנינות יצא זה שאינו נאכל באנינות אלא בשמחה ור"ע אומר מצות מצות ריבה ולא מדכרי כלל ממון גבוה ואין לומר דסבירא להו כר' יהודה ודלא כהלכתא ולקמן (ד' לח) דבעי רשב"ל מהו שיצא אדם י"ח בחלה של מע"ש בירושלים אליבא דריה"ג לא תיבעי לך כו' כי תבעי לך אליבא דר"ע כו' איכא דאמרי כי תבעי לך חלה הלקוח בכסף מע"ש ואליבא דרבנן לא תיבעי לך כו' כי תיבעי לך אליבא דר' יהודה ולרב אסי בלא זה בודאי לא שייך האיבעי' אלא לר' יהודה דסבר ממון הדיוט הוא ומדלא הזכירו כלל במצה של מעשר שני הך דר"מ ממון גבוה הוא אע"ג דקיי"ל כוותי' משמע דלא כרב אסי אלא כסברת רחב"א לענין אתרוג דאע"ג דממון גבוה הוא יוצאין בהן י"ח דכיון שיש בהם היתר אכילה קרינן בהו שפיר לכם: ועוד קשה לרב אסי דאמר שנתמעט מעשר שני בחלה ומצה ואתרוג מדכתיב לכם א"כ למה לן למילף במנחות (ד' פב) דפסח אינו בא מן המעשר מפסח מצרים שלא היה אז מעשר ור"ע סבר אין דנין אפשר משאי אפשר תיפוק ליה דהאי קרא גלי בפסח דבעינן לכם דכתיב משכו וקחו לכם וה"נ נימא דמעשר שני לא חשיב שלכם ומש"ה אין פסח בא מן המעשר גם בחגיגה (ד' ח) ילפינן מקרא דמסת דאין אדם מביא חובתו אלא מן החולין ולרב אסי למה לן קרא דמסת הכתוב בשבעות תיפוק ליה מדכתיב כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך הכתוב אצל כל הרגלים. ואין לומר דכל הני ברייתות אזלי דלא כר"מ ודלא כהלכתא. אע"כ הסברא כך הוא במידי דאכילה כגון מצה וחלה ופסח ושלמי חגיגה לא ממעטינן בהו מדכתיב לכם מעשר שני דכיון שמעשר שני ניתן לאכילה שפיר מקרי לכם וה"ה באתרוג סבר רחב"א דבעינן רק שיהיה בו היתר אכילה ובמעשר שני אית ביה שפיר היתר אכילה דכל מצותו לכך. וכ"ז לענין עצמו שיוצא בו י"ח ממצות שמוטלות עליו ותלוים בהיתר אכילה אבל לענין קדושין כיון שממון גבוה הוא חשוב ולא ממונו אינה מקודשת והתורה לא נתנה לו בה רשות אלא לאכילה ולא להוציא בשאר צרכיו כדתנן רפ"ב ממס' מעשר שני ואינו נקנה כלל לאחר גם לענין מתנה לא קנה המקבל כלל בנתינתו למ"ד ממון גבוה הוא מפני שאינו ממונו ולא נתנה לו התורה רשות לזה וכן אמרו בגמרא להדיא בקדושין (דף נד ב) וכן פסק הרמב"ם שאינו נקנה במתנה וכן לענין מכירה לא קנה הלוקח ואינו חשוב שלו אף לענין פדיון וא"צ להוסיף חומש מטעם הנ"ל ובחד כללא כיילינהו הרמב"ם פ"ג מה' מעשר שני מ"ש ממון גבוה הוא שנאמ' לה' אלהיך הוא לפיכך אינו נקנה במתנה ואין מקדשין בו ואין מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו ואין מחליפין אותו ואין מהרהינין אותו' וכמו שבמתנה ובקדושין ובמשכון אינו נקנה כך בשאר דברי' שחשיב וכמ"ש הרמב"ם לענין אם לקח ממעות מעשר שני עבדים וקרקעות ובהמה טמאה שכתב בפ"ז זה הכלל כל שהוציא חוץ לאכילה ושתיה מדמי מעשר וברח המוכר או מת יאכל כנגדו ואם המוכר קיים יחזרו הדמים למקומן והוא ממשנה פ"א ממעשר שני וכיון שאסור לו להוציא בשאר צרכיו מה שעשה אינו עשוי ומש"ה אינה מקודשת ועל הדרך שכתב הרמב"ם לענין מעשר בהמה בפ"י מהל' בכורים וז"ל מעשר בהמה אסור למוכרו כו' ויראה לי שהמוכר מעשר לא עשה כלום ולא קנה לוקח ע"כ: והא דילפינן במנחות (ד' פג) לענין חטאת דאמרינן התם וחטאת גופה מנלן אמר רב חסדא דאמר קרא והקריב את פר החטאת אשר לו ולפמ"ש קשה לכאורה דהא לא מעטינן בשום מקום מלכם לרחב"א משום דשפיר קרינן ביה לכם כיון שיש בו היתר אכילה והנה רש"י ז"ל כתב בחולין (ד' כב) דתרי אשר לו כתיבי ומאשר לו יתירא נפקא לן אפילו לר' יהודה דסבר, ממון הדיוט הוא והקשה עליו הטו"א במס' חגיגה (ד' ח) דהא תלתא אשר לו כתיבי וכולהו מצריך צריכי להו בסופ"ק דשבועות ומסיק שם הטו"א דע"כ מהך אשר לו דממעטינן צבור ממעטינן גם מעשר שני וזה רק אליבא דמ"ד מעשר שני ממון גבוה דלא כרש"י בחולין ולפ"ז נדחק לפרש מה דמקשה שם הגמרא בחגיגה בפשיטות אמאי דבר שבחובה הוא כו' היינו משום דהתם אליבא דב"ה קיימינן ולב"ה מעשר שני ממון גבוה הוא כדאמר בפ"ב דקדושין גבי הא דכרם רבעי לב"ה כולו לגת ע"ש בספר טורי אבן ודבריו תמוהין דהיאך אפשר לומר דרב חסדא קאי רק אליבא דר"מ דסבר מעשר שני ממון גבוה הא רב חסדא מחלק בסוף סנהדרין בין ירושלים לגבולין ואמר דבגבולין לכ"ע ממון גבוה הוא וא"כ לדידיה לא מוכת דהלכ' כר"מ מסתמ' דבחירת' דב"ה דב"ה סברי כולו לגת ע"ש וכמ"ש לעיל וממילא הדרין לכללין דהלכ' כר"י נגד ר"מ ולסתמא אחרינא דמוכח כר"י כמו שאמרו שם בקידושין ואיך יתכן לפר' דרב חסד' קאי אליב' דר"מ ולא אליב' דר"י אלא ודאי אף לר"י קאמר רב חסדא הך דרשא דאשר לו ומה שהקש' הטו"א דכולהו מצרך צריכי לק"מ דבלא יתורא רק ממשמעותא ידעינן שפיר דאינו בא ממעשר דחטאת יוה"כ הוא מהנשרפין ומעשר לא ניתן רק לאכילה ומעשר שני לא חשיב שלו לענין זה ועיין בתוס' ד"ה אמאי שכתבו לענין עולה כה"ג:
ונשוב לבאר דעת הרמב"ם דטעמיה שפסק כר"ח ב"ר אבין וכדמוכחי כולהו סוגיות דקרינן לכם במעשר שני כיון שיש בו היתר אכילה ולכן פסק בפ"ח מהלכות חו"מ (הלכה ח) ובפ"ה מהלכות לולב (ה"ב) דיוצאין י"ח במעשר שני בירושלים וכן בפ"ו מהל' בכורים לענין חלה דמע"ש חייב בחלה בירושלים אבל חוץ לירושלים אף לר"ח ב"ר אבין לא מקרי יש בו היתר אכילה והכי משמע להדיא שם בסוכה (ד' לה) דאמר מאי בינייהו איכא בינייהו מעשר שני שבירושלים אליבא דר"מ למ"ד לפי שאין בה היתר אכילה הרי יש בה היתר אכילה. משמע להדיא הא חוץ לירושלים אפילו למ"ד לפי שאין בה היתר אכילה לא חשיב התם יש בו היתר אכילה דאל"כ לימא סתמא מעשר שני איכא בינייהו והתוס' כתבו סוף ד"ה לפי שאין בו היתר אכילה והוי מצי למימר נמי מעשר שני בגבולין ואליבא דכ"ע איכא בינייהו כדמוכח בסוף חלק שהוא ממון גבוה ע"כ הרי שדעתם דלמ"ד לפי שאין בה היתר אכילה יוצאין לעולם אף חוץ לירושלים ומ"ש בגמרא מעשר שני בירושלים ואליב' דר"מ איכא בינייהו היינו בירושלים אליבא דר"מ ובגבולין אליבא דכ"ע ודבריהם תמוהין מאוד דלפי דבריהם יהיה סתמא דגמרא כרב חסדא וכבר הוכחתי דלא כותיה מכמה סוגיות גם דהתוספת בעצמם כתבו בקידושין (דף נג) דרב חסדא לא קאמר רק לענין תלה אבל לשאר מילי גם רב חסדא מודה דלר"י ממון הדיוט ואפילו בגבולין ועוד לפי דבריהם למ"ד לפי שאין בו היתר אכילה יוצאין במ"ש בכ"מ אף למ"ד ממון גבוה הוא א"כ מתניתין דהתם של מעשר שני בירושלים לא יטול ואם נטל כשר דמשמע אבל בגבולין פסול כמאן ודוחק לומר דלרבותא נקיט דאפי' בירושלים לכתחלה לא יטול לימא סתמא של מעשר שני לא יטול ואם נטל כשר. אלא ע"כ כמ"ש הרמב"ם דדוקא בירושלים יוצא י"ח דחשיב היתר אכילה כיון שראוי שם לאכילה אבל לא בגבולין וכן משמע סתמא דמתני' לעיל (דף לה) יוצאין במ"ש ובהקדש שנפדו אבל שלא נפדו אין יוצאין והיינו בגבולין ומש"ה פסק הרמב"ם דיוצאין דוקא בירושלים ואע"ג דריה"ג פליג על ר"ע דאמר לעיל דאין יוצאין אפי' בירושלים מדכתיב לחם עוני הלכה כר"ע מחברו:
ולענין חלה אע"ג דסבר ר"מ בהדיא בברייתא שהביאו כאן בסוגיא ובמסכת סוכה דעיסה של מעשר שני פטורה מן החלה לא מטעמיה משום דמ"ש ממון גבוה הוא שלא שייך לענין חלה שנתנה לאכילה ותלוי בהיתר אכילה אלא משום תרי עריסותיכם אלא דלפ"ז קשה קושית התוס' בסוכה שם ובמנחות (דף סז) דאין כאן עריסותיכם יתירא דתרוייהו דרשינן במנחות עריסותיכם כדי עריסתכם עריסותיכם ולא עריסת אינו יהודי ולא עיסת הקדש והתוס' כתבו בסוכה דדיחויא בעלמא הוא. אבל לפי מה שהוכחתי דטעמא דר"ח בר אבין לפי שאין בו היתר אכילה שייך ג"כ בכל הנך דקאמר רב אסי שאין יוצאין בהם לר"מ במעשר שני משום דרב אסי לטעמיה דבעינן דין ממון אבל לרחב"א קרינן שפיר לכם כיון שיש בו היתר אכילה וכדמוכחי כולהי סוגיא ויוצאין במצה ואתרוג וה"ה שחייב בחלה אף דמע"ש ממון גבוה הוא וכמו שפסק הרמב"ם א"כ הא דאמר ר"מ עיסת מעשר שני פטורה מן החלה באמת טעמא בעי וע"כ משום תרי עריסותיכם ולאו דיחוי בעלמא הוא ולכן נ"ל דהכי פירושו שאני טיסה דאמר קרא עריסותיכם עריסותיכם תרי זימני לעולם ממשמעותא דלכם לא ממעטינן מעש' שני כיון דאית בי' הית' אכילה ובחלה היינו טעמא דרבי מאיר דפטורה דאמר קרא עריסותיכם תרי זימני א"כ ע"כ ממעטינן מן השני הקדש וכיון דמעטינן הקדש ה"ה מעשר שני אעפ"י שיש בו היתר אכילה מ"מ קודש מקרי דהא אפילו חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו פטורות מן החלה מפני שהן קודש כן כתב הרמב"ם והוא ממשנה פ"ק דחלה אע"ג דמקרי ודאי לכם דהא לענין מצה אמרינן לקמן טעמא דאין יוצאין בהם משום דבעינן מצה המשתמרת לשם מצה ולא לשם זבח או משום מצה הנאכלת לשבעה אבל לא מטעם דלא הוי מצתכם משום דאיירי שלא נשחט עליהן הזבח מדקאמר למוכרן בשוק וכמ"ש שם התוס' ואפ"ה לענין חלה פטורה מטעם הקדש וה"נ במעשר שני סבר ר"ש דפטורה מטעם הקדש ור"י פליג דלא הוי הקדש ולא דמי לחלות תודה ורקיקי נזיר דמקרי הקדש דהא יש זמן לאכילתן ומפרישין מהן לכהן אבל במעשר שני ניתן לו לכל אכילה ושתיה וסיכה לא מקרי הקדש בירושלים ופסק הרמב"ם כסברת ר' יהודה אף דסבר ממון גבוה הוא מ"מ לא מקרי הקדש בירושלים וכמ"ש בספרי להדיא מראשית עריסותיכם שומע אני אף עיסת תרומה ועיסת מעשר שני במשמע ת"ל חלה תרימו תרומה את שמורם קודש והשאר חולין ולא שזה וזה קודש אבל אמרו עיסת מעשר שני בירושלים חייבת בחלה כיון שהעלה אותו לירושלים נעשה מצותו וניתן לאכילתו ואין עליו דין הקדש אלא שאסור להוציאו בשאר צרכיו וכן מוכח להדיא מדבעי ר"ל לקמן מהו שיצא אדם בחלה של מעשר שני בירושלים אליבא דרבנן לא תיבעי לך כו'. משמע להדיא דהלכה כר' יהודה מדבעי בפשיטות חלה של מעשר שני בירושלים: