קהלת יעקב (ברוכין)· רבי יעקב ברוכין
עירובין
דף ז.
דאמר רב ירמיה בר אבא אמר רב מבוי שנפרץ במלואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו חצר מותרת כו' ולקמן (דף ח) מפרש בגמ' דאשמעינן חצר מותרת אע"ג דבקעי רבים כו' משמע מכאן דדוקא בכה"ג דליכא בקיעה גמורה שהרי עתה נפרצה החצר ומסתמא יש לבני המבוי דרך אחרת לרה"ר שהיו עוברין בו תמיד בהכי הוא דשרי רב. אבל ברה"ר גמורה אף שמוקף מחיצות כמו החצר ואין בו פתחים רק כעשר אפ"ה אסור לטלטל דאתי רבים ומבטלי מחיצתא אף שיש מחיצות שתים סתומות ואף בשתים האחרים יש פתחים וגפופים גדולים מכאן ומכאן אפ"ה אסור ועיין חיבורי משכנות יעקב (סי' קט) הארכתי בדין זה:
דף ט.
אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן מבוי שרצפו בלחיים פחות פחות מד' באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן דלרשב"ג דאמר לבוד משתמש עד חודו הפנימי של לחי הפנימי משמע מכאן דאמרינן לבוד אפילו להחמיר ומצאתי למג"א (סי' תקב ס"ק ט) שרמז בזה ונ"מ בזה לדינא:
דף יא:
אמר ר"ל משום ר' ינאי צורת הפתח צריכה היכר ציר לכאורה נראה דהא דרביה אבל ליה לא ס"ל הכי דלעיל אמר ר"ל כדרך שהתירו לו לענין כלאים כך התירו לו לענין שבת ובכלאים ודאי לא בעי היכר ציר דהא מתח זמורה מאילן לאילן התירו לו לענין כלאים ואולי זהו טעם הרי"ף והרמב"ם שהשמיטוהו כיון דריש לקיש גופיה לא ס"ל הכי וכן ר"י לא פליג רק במן הצד אבל ע"ג שרי ולדברי הירושלמי גם בזה יש חילוק בין עשר ליותר מעשר כמו שבארתי בחיבורי משכנות יעקב סימן קט):
דף טו.
ת"ש דרב הוה יתיב כו' מי סמכינן עליה מאתמול טעמא דלא סמכינן הא סמכינן הוה לחי אלמא דלחי העומד מאליו הוה לחי לכאורה קשה כיון דאמרינן לעיל כי פליגי בלחי אביי לטעמיה דאמר לחי משום מחיצה ורבא לטעמיה דאמר לחי משום היכר וכיון דבהכי תליא פלוגתייהו הרי פלוגתא מפורשת בזה לעיל (ד' יב) דרב יהודה ורבה סברי בהדי' משום מחיצה ומסתמא רב יהודה מרב רביה קבלה ועוד הא איתא התם דאפילו למ"ד לחי משום מחיצה סובר קורה משום היכר ורב משמע דסובר דאפילו קורה משום מחיצה דיליף בריש מכלתין מפתחו של היכל ולמ"ד קורה משום היכר אמרינן (בדף ג) דלא צריך ילפותא רק הטעם דלמעלה מכ' לא הוי היכר וכיון דסובר רב דאפילו קורה משום מחיצה כ"ש לחי ומאי ראיה מרב וצ"ע:
דף יז:
תני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה כו' עיין רא"ש שמביא דברי הירושלמי דמי"ב מיל ולמעלה לוקה עליהן דאורייתא לד"ה ע"ש שהאריך בדין זה ובהג"א כ' דבפרק בכל מערבין חשבינן לה אין לה עיקר מן התורה והנה בפרק בכל מערבין בסוגיא דחזקה שליח עושה שליחותו שם מוכח דחשיב לתחומין אין לה עיקר מן התורה אמר רב ששת מנא אמינא לה דאפילו בשל תורה חזקה שליח עושה שליחותו דתניא האומר לחברו צא ולקט לי תאנים מתאנתי כו' וכתבו התוס' אע"ג דמעשר פירות מדרבנן כיון דעיקר שם מעשר מה"ת חשיב לה כשל תורה וע"כ טעמא דמתניתין דהתם דואם אמר לאחר לקבלו הרי זה עירוב. הוא נמי משום דחזקה שלית עושה שליחותו ואם איתא דתחומין חשיב יש לו עיקר מה"ת היה יכול לדייק ממתניתין גופא כמו שמדייק מברייתא דמעשר פירות אלא על כרחך דלא חשיב לתחומין יש לה עיקר מה"ת כלל אלא דלפי מ"ש התוס' בפסחים (דף ה ע"ב) ד"ה לחלק יצאת בשם ריב"א דלמ"ד הבערה ללאו יצאת לא הי' אסור ביו"ט כיין דאין שם מלאכ' עליו לפ"ז נשמע לענין תחומין ג"כ דאפילו למ"ד תחומין מה"ת היינו דוקא בשבת אבל לא ביו"ט דתחומין נמי לא הויין בכלל מלאכות ונפקא מקרא דאל יצא גו' וצ"ל לדבריהם דאע"ג דאין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד היינו לענין מלאכות וכמ"ש בתורה כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם אבל הבערה למ"ד ללאו יצאת או תחומין למ"ד מן התורה דנפקא ליה מקרא באפי נפשיה ולא נחשבה מלאכה כדאמרינן בשבת (דף סט) דידע לה בתחומין ואליבא דר"ע לא הוויין בכלל מלאכה לא יעשה בהם ואין בהם ביו"ט איסור מן התורה לפי"ז אין ראיה מסוגיא זו די"ל דמשו"ה לא הוכיח רב ששת ממתניתין דהתם דאיכא לאוקמא ביו"ט ואולי דכוונתם למאי דאמרינן בפרק בכל מערבין (ד' לו) שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה שבת נמי דאורייתא הוא קסבר רבי יוסי תחומין דרבנן:
ולכאורה יש לדקדק על דברי התוספת הנ"ל בפסחים דלפי דבריהם ביו"ט לכ"ע אין איסור תחומין מן התורה כלל אף בי"ב מיל מסוגיא דלקמן (ד' מה ע"ב) דפריך על הברייתא דתניא גשמים שירדו בי"ט הרי הן כרגלי כל אדם ואמאי לקנו שביתה באוקיאנוס לימא דלא כר' אליעזר כו' אמר רבי יצחק הכא בעבים שנתקשרו מעיו"ט עסקינן ודלמא הנך אזלי והני אחרינא נינהו דאית להו סימנא בגווייהו ואי בעית אימא הוה ספק דדבריהם וספק דדבריהם לקולא ופריך ולקני שביתה בעבים תפשוט מינה דאין תחומין למעלה מעשרה וקשה לכאורה היאך נפשוט מינה דאין תחומין למעלה מעשרה דלמא ספוקי מספקא ליה גם לתנא אי יש תחומין למעלה מעשרה או אין תחומין כו' וספק דדבריהם להקל וכמו שאמרו בגמרא (ד' מג ע"ב) האי תנא ספוקי מספקא ליה אי יש תחומין כו' אלא ש"מ דבי"ב מיל הוי מן התורה אפי' ביו"ט ועבים גבוהים ג' פרסאות והוי ספיקא דאורייתא ולהכי פריך תפשוט מיניה דאין תחומין למעלה מעשרה ובמס' חגיגה (ד' יז ע"ב) בתוס' ד"ה דכתיב ופנית בבוקר לא כתבו בעצמם דלר"ע תחומין מה"ת אף ביו"ט ועיין בספר טורי אבן וי"ל לדברי התו' דלעולם תחומין ביו"ט דרבנן לכ"ע ואפ"ה פריך שפיר תפשוט מינה כו' דאף אי נימא ספוקי מספקא ליה היה אסור כאן משום דהוי ספק ספקא לחומרא חדא דלמא אחריני נינהו וקנו שביתה באוקיאנוס. ואפילו אי הנך נינהו דלמא יש תחומין למעלה מי' וקאי הקושיא ותפשוט כו' לתירוץ בתרא דואב"א הוי ספק דדבריהם ומוכח לפ"ז דאמרינן ס"ס אף להחמיר בדרבנן ומכ"ש דמוכח כן להסוברים דאף בשבת י"ב מיל דרבנן אבל לפי דעת הרא"ש דבעיא דתחומין למעלה מיו"ד נקטינן לחומרא אף דלא אפשיטא וע"כ ס"ל דלא אמרינן בספק זה ספק דדבריהם להקל וא"כ לא מוכח כלל דהא לא מצי למימר דמספקא ליה לתנא דא"כ לחומרא הוה בעי למיזל אבל כל הפוסקים חלקו על הרא"ש בזה ע' (סימן תד) בדברי הב"י שגם הרמב"ם פסק בפכ"ז שהוא ספק אם יש תחומין למעלה מעשרה ובאר בתשובה דמפני שהוא ספק מה שיש מן התחומין מן התורה ספקו להחמיר ומה שהוא מדבריהם ספקו להקל וא"כ לשיטתיה מוכח מדבעי בש"ס למפשט מינה דאין תחומין למעלה מעשרה ולא קאמר דספוקי מספקא ליה כו' וכמ"ש ש"מ דאמרינן ס"ס לחומרא אף בדרבנן ואע"פ שהרמב"ם פסק די"ב מיל מדאורייתא מ"מ אין לתרץ אליביה כמ"ש משום דעבים למעלה מג' פרסאות הוי ספקא דאורייתא דהא הה"מ בפכ"ז וב"י בסימן הנ"ל הביאו מתשובת הרמב"ם שכתב להדיא דאין תחומין מה"ת בימים ונהרות ע"ש שהאריך בתשובה שהביא הב"י לבאר מלתא בטעמא וא"כ הדר הוי לענין המים דרבנן ובתחומין דרבנן פסק הרמב"ם להקל למעלה מי' אלא משמע דהטעם משום ס"ס וכמ"ש ועיקר דברי התוס' שכתבו (בדף לב) דהא דקרי רב ששת למעשר פירות של תורה משום דעיקר שם מעשר מה"ת לדברי הרמב"ם ליתא דס"ל מעשר פירות דאוריי' וכמ"ש במקום אחר ראיות לדבריו ואם כן אין קושיא כלל מה שלא דייק רב ששת ממתניתין דעירובין דממעשר פירות נשמע דאפילו בדאורייתא ממש אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו:
דף כט:
אמר רב יוסף תמרים בקב כו' ואמר מנא אמינא לה דתניא אכל גרוגרות כו' א"ל אביי לעולם כו' ופסק הרמב"ם כרב יוסף והקשו עליו דהא אביי דחה ראיתו ונראה ראיה לדעת הרמב"ם מהא דאמרינן בברכות (דף מא ע"ב) זה שני לארץ וזה חמישי לארץ כו' ע"ש אלמא תמרים עדיפי וחשיבי מתאנים ורמונים וכיון דתאנים יבשים היינו גרוגרות סגי בקב כ"ש תמרים וכן ראיה מדאמר ר"נ תפוחים בקב לקמן ובפרט לדברי המפרשים תפוחי יער וכ"ש תמרים ואמרו ריש פרק כיצד מברכין תמרי נמי מיזן זייני כו':
דף לא:
השולח עירובו ביד חרש שוטה וקטן או כו' אינו עירוב. ופריך בגמרא וקטן לא והאמר רב הונא קטן גובה את העירוב לא קשיא כאן בעירובי תחומין כאן בעירובי חצירות ופרש"י עירובי תחומין אקנויי שביתה הוא וקטן לא אלים למקני וכתבו התוס' לפירושו משמע דאי הוי אלים למקני הוי מהמנינן ליה והוי עירוב אם כן היכי פריך בסמוך ודלמא לא ממטי ודלמא לא שקיל מיניה הא אינהו מהמני וקושיתם צ"ע דהא חרש ושוטה ודאי לא מהמני אפילו בדרבנן ומקשה שפיר על חרש ושוטה אבל בקטן י"ל הימנוהו רבנן בדרבנן כדהמנוהו לקטן לומר ע"כ תחום שבת. גם מה שנראה מדבריהם דאפי' בפיל וקוף עירובו עירוב בעומד ורואהו צ"ע דבסוגיא זו מבואר דדוקא באומר לאחר לקבלן ולא עביד הקוף שום מעשה קנין רק ההולכה. וא"כ מאי הקשו מגמרא דמעילה לפירש"י דסבר קטן לאו בר קנין הוא מהא דאמרינן התם נתנו על הפיל והוליכו על הקוף והוליכו הרי זה עירוב אלמא אפילו על הקוף כו' ולכאורה פרש"י נכון מאוד ולשיטתיה אזיל בפרק מי שהוציאוהו (דף מט ע"ב) בפלוגתא דעירוב משום קנין או משום דירה ע"ש ובתוס' שם:
דף לה.
נתגלגל חוץ לתחום נפל עליו גל או נשרף כו' מבעוד יום אינו עירוב משחשכה הרי זה עירוב אם ספק ר' מאיר ור' יהודה אומרים ה"ז חמר גמל ובגמ' ע"ב ורמי דאורייתא אדאורייתא לר"ע דתנן נגע באחד בלילה כו' וכתבו התוספת ד"ה אמר ר' ירמיה וא"ת ומאי קושיא דר"מ אדר"מ דבמתניתין הא דלא אוקמה תרומה אחזקה לאו משום דהשתא היא טמאה אלא משום דאיכא חזקה אחרת כנגדה דמוקמינן לגברא בחזקת שלא עירב ולקמן נמי כו' ואי הוה אמרינן דחזקה שלא עירב לא חשיב לה הש"ס חזקה אתי שפיר מיהו רש"י פירש לקמן העמד כו' ואיכא נמי חזקה לחומרא דהעמד אדם על תחום ביתו ואימא לא עירב ע"כ. ונראה לי לתרץ דכאן אליבא דר"מ ליכא חזקת תחום ביתו כלל דר"מ אמר לקמן (דף נב) כל שהוא יכול לערב ולא עירב ה"ז חמר גמל ובגמרא הא תנינא כו' ומסקינן דאשמעינן דאפי' ודאי לא עירב ה"ז חמר גמל כיון דגלי דעתיה דעקר מתחום ביתו אין לו עוד תחום ביתו ולהכי פריך כאן שפי' דהא ליכ' כלל חזק' תחום ביתו ועל כל פנים חזק' זו לא תעמוד נגד חזקת התרומה שעומדת בחזקת טהורה אבל לר' יוסי כתב רש"י שפיר שיש חזקת תחום ביתו ודו"ק:
דף לז.
וסבר רבי יוסי אין ברירה והתנן ר' יוסי אומר שתי נשים שלקחו את קיניהם בעירוב או שנתנו לכהן קיניהם איזה שירצה כהן כו'. אמר רבה התם כשהתנו פרש"י שהתנו הנשים שכל מי שיקריב הכהן לשמה יהא שלה והקשו התוס' דהיינו ברירה גמורה כו' ונראה לי לתרץ דברירה לא שייך רק היכא דצריך לומר הוברר הדבר למפרע אבל כאן לקחו הקינים סתם ולא קבעו שם חטאת ועולה עד עשיית כהן ואז חל קריאת שם וקביעת בעלים שכל שלא קראו עליהם שם אין שם בעלים חל עליהן כלל כיון שהתנו מתחלה שלא יוקבע עליהן שם בעלים עד עשיית כהן ודו"ק:
דף לז:
אמר ליה רבא לרב נחמן מאן האי תנא דאפי' בדרבנן לית ליה ברירה דתניא אמר לחמשה הריני מערב כו' אשתיק ולא אמר ליה ולא מידי ולימא ליה תנא דבי איו הוא פי' דתנא איו אליבא דר' יהודה אין אדם מתנה על שני דברים כאחד אלא אם בא חכם כו' ומשני לא שמיע ליה. קשה מכאן על הרא"ש שכתב בפרק מי שהוציאוהו (סי' ח) בסוגיא דחפצי הפקר וז"ל הכא קיי"ל דעירובי תחומין מדרבנן כאביי ורבא דאמוראי בתראי אינון ואמרינן נמי לעיל פרק בכל מערבין מאן האי תנא דאפי' בדרבנן לית ליה ברירה דתניא האומר לחמשה הריני מערב כו' ואע"ג דשמעינן לר' יהודה דאמר תחומין דאורייתא גבי ספק עירוב לעיל בפרק בכל מערבין ולקמן בשלהי חלון קאמר שמואל כל מקום ששנה רבי יהודה בעירובין הלכה כמותו בהא לית הלכתא כוותיה ע"כ. מבואר בדבריו ז"ל דר' יהודה סובר תחומין דאורייתא מדפסל ספק עירוב א"כ תמוה מאד מאי מקשה כאן ולימא לי' תנא דבי איו הוא דהא איו אליבא דר' יהודה אמרה ואיהו סובר תחומין דאורייתא ולא מוכח כלל למאי דבעי מאן תנא דאפי' בדרבנן לית ליה ברירה דטעמא דר"י דסבר בעירובין אין ברירה משום דס"ל תחומין דאורייתא והיא קושיא עצומה מאד. ונלע"ד ליישב דהאי מלתא תליא באשלי רברבי בפלוגתא דרב ושמואל. דהנה לכאורה יש להקשות בסוגיא דספק עירוב (ד' לה ע"ב) דמקש' דר"מ אדר"מ למאי דהו' ס"ד תחומין דרבנן והוכרח לתרץ סבר ר"מ תחומין דאורייתא דמאי מקשה שם מהא דמכשיר ר"מ בספק דרבנן במקוה דלכאורה לא דמיא אהדדי כלל דהא הכא איכא תרי קולי דסתרי אהדדי שאם נאמר מבעוד יום נטמא הרי קנה שביתה בביתו ומותר לילך אלפים לצד שני של ביתו ואם משחשיכה נטמא קנה עירובו והפסיד אלפים שבצד שני ולצד זה יש לו ארבע אלפים וא"כ אם באנו להקל בספק דרבנן להתיר לו ארבע אלפים לצד עירובו הרי מפסידים לו שני אלפים לצד שני של ביתו ומאי חזית לאקולי ליה טפי בשביתת עירובו מבביתו הא בכל חדא איכא קולא וחומרא ואם משום שגלה בדעתו שחפץ בעירובו אטו ברצונו תליא מלתא אם יחזור אח"כ ויאמר בביתי אני חפץ יותר האם נתיר לו לעבר השני. זה אי אפשר לאומרו כלל וכל כה"ג כלל גדול אמרו כל הפוסקים שיש להחמיר בכל גונא ולא שייך בהא מלתא ספק דרבנן לקולא וכמבואר דבר זה בהרא"ש שלהי פ"ק דביצה גבי תבלין נדוכין כדרכן ע"ש בסי' כ"א שכ' וצריך ליזהר כו' דלא ידענא כמאן הלכתא וא"ל דבשל סופרים הלך אחר המיקל דמר מיקל בחד צד ומר מיקל בחד צד. הרי שפסק כחומרא דתרווייהו דלא שייך לומר ספק דרבנן לקולא כיון שהקולות סותרין זא"ז וכ"כ התוס' בנדה (דף כז) ד"ה חומר ב' וולדות. לענין ספק ספקא ובשארי דוכתי וה"נ דכוותה ומה צורך לומר טעמא דר"מ משום תחומין דאורייתא הא אפי' תחומין דרבנן לא קשה מידי ונראה לומר דהש"ס ס"ל לר"מ דמשום שביתת ביתו בלא"ה אין שום ספק שיהא מותר להלאה מביתו דהא עקר דעתו משביתת ביתו ודעתו אעירובו ואף שנתקלקל מבעוד יום הרי הפסיד שביתת ביתו, ואין כאן ספק רק על קניית העירוב אי קונה שם אי לא וא"כ אין כאן ספיקות סותרים כלל דממ"נ הפסיד אלפים שבעבר השני ואין הספק רק על קניית העירוב ומקשה שפיר דאי הוה ס"ל לר' מאיר תחומין דרבנן הוי ליה לאקולי בספק עירוב כדמיקל במקוה והוכרח לשנויי קסבר ר"מ תחומין דאורייתא ואין להקשות לפי סברא זו דממ"נ הפסיד שביתת ביתו דעקר דעתיה היאך ס"ל לר"מ ה"ז חמר גמל ומותר עכ"פ באלפים שמביתו לעירובו ואמאי כיון דמביתו עקר לגמרי ובעירובו הוא ספק דאורייתא אם קנה ושמא מבעוד יום נתגלגל ואין לו שביתה כלל לא בביתו ולא בעירובו ואין לו תחום כלל ולא יזוז ממקומו י"ל דס"ל לר"מ דלמאי דעקר עקר ולמאי דלא עקר לא עקר דאף בשעת הנחת העירוב לא עקר דעתי' רק מאותן אלפים שמעבר השני שלא יוכל להלוך אותן בעירובו משא"כ באותן אלפים שלצד עירובו כיון שגם בעירובו יכול להלוך אותן דהא יש לו אלפים לכל צד לא עקר משביתת ביתו ג"כ. וא"כ אף שנא' מבעוד יום נטמא או נתגלגל הרי שביתת ביתו קיימת לו לאותן ב' אלפים ולכן ה"ז חמר גמל. וראיה ברורה לזה בשיטת ר"מ בשילהי מי שהוציאוהו אמר רב ששת לא תימא טעמא דכל ספק עירב ספק לא עירב ה"ז חמר גמל אבל ודאי לא עירב לא הוי חמר גמל אלא אפי' ודאי לא עירב הוי חמר גמל דהא הכא ודאי לא עירב וקא הוי חמר גמל ופרש"י שם בלשון ב' דאפילו ודאי נתגלגל מבעוד יום אפ"ה לר"מ חמר גמל הוא דסילק עצמו בכוונתו מאלפים של צד שני לביתו וכן פרש"י שם באורך בסוגיא דילן פה ע"ש בלשון ב' וכתב רש"י שכן נראין הדברים דר"מ אפי' בעשיר גמור חמר גמל משוי ליה שסילק עצמו מאלפים שבעבר השני. והן הן הדברים שכתבתי דלרבי מאיר יש סילוק לחצאין ואפילו לא הועיל לו עירובו כלום סילק עצמו משביתת ביתו ולא אמרינן אלו ידע שאין עירובו כלום לא סלק עצמו דר"מ דעת בעי ודומה לזה סבר ר"מ לקמן (דף מה) מי שישן בדרך ועמד והרי הוא סמוך לעיר הואיל ולא היתה כוונתו לכך לא יכנוס דברי ר"מ אף שאילו ידע שסמוך לביתו הוא ודאי היה דעתו בביתו ע"ש. ואתי שפיר כל הסוגיא בטעמא דר"מ אבל בטעמיה דר' יהודה יש מקום לומר דס"ל ג"כ הך סברא דר"מ דעקר דעתיה משביתת ביתו ואפ"ה אין עקירתו רק מעבר השני וכדס"ל לר"מ. וא"כ טעמיה נמי דמחמיר בספק עירוב ע"כ משום דסבר תחומין דאורייתא וכר"מ או אפשר דאיהו סבר תחומין דרבנן רק דסבירא ליה דלא עקר דעתיה משביתת ביתו אילו ידע דמבעוד יום נטמא ולהכי שרי ליה הנך אלפים ממ"נ אי משום ביתו אי משום עירובו ולהכי הוה חמר גמל כיון דהספיקות סותרים זא"ז דאם אין ערובו כלום הרי שביתתו בביתו ומאי חזית לאקולי בעירובו ולהפסידו בשביתת ביתו ע"כ מההכרח להחמיר בשתיהן וכמ"ש לעיל באורך אבל כל היכא דעקר מביתו לגמרי עקר אפי' של צד עירובו וע"כ דסבר תחומין דרבנן:
וי"ל דהא תליא בפלוגתא דרב ושמואל בסוגיא דמי שבא בדרך וחשכה לו והיה מכיר אילן או גדר ואמר שביתתי תחתיו לא אמר כלום לקמן (דף מט) ומפרש בגמרא מאי לא אמר כלום אמר רב לא אמר כלום כל עיקר דאפילו לתחתיו של אילן לא מצי אזיל משום דלא סיים אתריה וגם משביתת מקומו עקר דעתו ולא יזוז ממקומו ועיין פירש"י. ושמואל אמר לא אמר כלום לביתו אבל תחתיו של אילן מצי אזיל בא למדוד מן הצפון מודדין לו מן הדרום כו' עיין רש"י ותוס' בטעמא דשמואל עכ"פ דברי רב מבוארים דס"ל דכל היכא דעקר דעתו משביתת ביתו או מקומו לגמרי עקר ואפילו לצד שרוצה לקנות בעירובו סבר אין סילוק לחצאין ולהכי ס"ל לא יזוז ממקומו כיון שאין ערובו כלום ולא כסבריה דר"מ דסבר דאפילו ודאי לא עירבו אפ"ה מאותו צד של עירובו לא סילק והוי חמר גמל ורב לא סבר הכי וע"כ דסבר דרבנן פליגי עליה דר"מ בהך סברא אי יש סלוק לחצאין ור"מ הוא דאמר כל שיכול לערב ולא עירב ה"ז חמר גמל ומינה דייקינן בשלהי מי שהוציאוהו דאפי' ודאי לא עירבו ורבנן לא ס"ל הכי וברייתא דתניא כוותיה דרב דקתני כשלא סיים ארבע אמות ה"ז לא יזוז ממקומו ע"כ ס"ל דלא כר"מ וכי עקר לגמרי עקר וא"כ לא מוכת דס"ל לר' יהודה תחומין דאורייתא מדמחמיר בספק עירוב דע"כ ר' יהודה ס"ל דהתם לא סילק עצמו משביתת ביתו אם היה יודע שנתגלגל מבעוד יום ודלא כר"מ דאל"כ אלא שסילק עצמו א"כ קשה למה הוא חמר גמל לר"י כיון דעקר משביתת ביתו לגמרי ועירובו ספק הוא הל"ל לא יזוז ממקומו דליכא לשנויי כדאמרינן לר"מ דמאותן אלפים לא סילק עצמו דזה אינו דהא ר' יהודה סבר דכי סליק לגמרי סליק דרבנן פליגי עליה דר"מ בהך סברא אלא ודאי דס"ל דלא סילק עצמו כלל משביתת ביתו ואף דגבי מי שבא בדר' כו' ס"ל לרב דסילק עצמו ממקומו היינו כמו שחלקו תוס' שם ד"ה ואפילו כו' דבעמד בעירו לא עקר דעתיה מעירו ודעתו כו' ע"ש משא"כ בא בדרך וממילא כיון דסבר ר' יהודה שלא נסתלק משביתת ביתו ממילא תו לא צריכין לומר טעמיה דר' יהודה משום תחומין דאורייתא רק משום דהספיקות סותרין וכמ"ש לעיל ולעולם סבר ר' יהודה תחומין דרבנן והשתא אתי שפיר דמקשה לימא תנא דבי איו הוא דהא רב הוא דס"ל לדתני איו ואמר ליתא למתניתין מדתנא איו כו' וס"ל לר' יהודה אין ברירה ורב הא ס"ל לר"י תחומין דרבנן ומוכח שפיר דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה אבל שאר אמוראי דס"ל ליתא לדאיו וסבר ר' יהודה יש ברירה כמתניתין ולק"מ ולימא תנא דבי איו הוא אלא הפיר' למאן דס"ל דהוא עיקר ומשני דלא שמיע ליה אבל לשמואל דסבר שם לא אמר כלום לביתו כו' ומוקי להך ברייתא דתניא כוותיה דרב דקאי אילן בתרי אלפי וארבעה גרמידי דאי מוקמת לי' באידך גיסא דאילן קם ליה לבר מתחומא ולהכי לא יזוז ממקומו ולפ"ז לא מוכח כלל מברייתא דאין עקירה לחצאין דשאני התם דאפילו לפי כוונת שביתתו באילן עקר אפילו מאותן ב' אלפים של צד עירובו דהא קם ליה לבר מתחומא לפי כונתו ולהכי לא יזוז ממקומו אבל אי משום עקירה לחוד י"ל דכ"ע סברי כר"מ דיש סילוק לחצאין ומאותו צד של עירובו לא סילק עצמו וא"כ גם טעמא דר' יהודה יש לפרש כטעמא דר"מ דמשביתתו סילק אבל רק מאלפים שמעבר השני אבל לצד עירובו לא סילק ולהכי הוי חמר גמל ומוכח ג"כ דס"ל תחומין דאורייתא דאל"כ הו"ל לאקולי בספק דרבנן כיון דאין הספקות סותרים דהא עקר מצד השני של ביתו וממ"נ אסור בהם. וא"כ אליבא דשמואל י"ל דטעמא דר"מ ור"י בחדא שיטתא נינהו וסבר תחומין דאורייתא והן דברי הרא"ש שכתב כך לדקדק אליבא דשמואל דאמר כל מקום ששנה ר' יהודה בעירוב הלכה כמותו ולשמואל סברא לומר דר' יהודה סבר תחומין מדאורייתא אבל סוגיא דברירה אליבא דרב אתיא ואין כאן סתירה ודו"ק היטב:
דף מב.
אמר רב נחמן אמר שמואל שבת בבקעה והקיפוה א"י מחיצה בשבת מהלך אלפים אמה וכתב רש"י ז"ל דאתיא אפילו לר"ג דע"כ לא מהלך את כולה אלא במי שאין לו אלא ד' אמות אבל הקונה שביתה שיש לו אלפים לא הקילו אצלו להיות לו היקף מחיצות כארבע אמות אא"כ שבת באוירן. והביא ראיות מדרב הונא וחייא בר רב דתלמידי דרב נינהו ומסתמא סברי לדר"ג כרב ואפ"ה סברי לדשמואל ותוס' ורא"ש כתבו בשם ירושלמי דמוקי לה לדשמואל כר' יהושע וכן בהג"א ס"פ מי שהוציאוהו כתב כן וכתבו ההג"א דלפי הירושלמי הזה דמוקי ההיא דשמואל כר' יהושע וא"כ לדידן דקי"ל כר"ג מותר להלך כל תוך המחיצה אפילו טפי מאלפים וכן כלה מדתו בעיר או במערה מהלך את כולה ע"כ ולפ"ז ע"כ מתניתין דמודד שאמרו כו' לקמן (ד' סא) אתיא ג"כ כר' יהושע. והדברים תמוהים מאד דא"כ הוה מחלוקת ואח"כ סתם דמחלוקת ר"פ מי שהוציאוהו וסתמא ס"פ כיצד מעברין וקי"ל הלכה כסתם והיכי איפלגי אמוראי בסוגיא זו בפסק הל' והיכי פסקינן כר"ג נגד הכלל הברור הזה דמחלוק' ואח"כ סתם דהדר ביה ר' והוא כלל מבואר בכל הש"ס שאין לזוז ממנו ועוד דא"כ ע"כ ריב"ל וכולהו אמוראי דס"פ כיצד מעברין (ד' ס) דמחלקי בין כלתה מדתו בחצי העיר לכלתה מדתו בסוף העיר וכולהו סברי עכ"פ דכלתה מדתו בחצי העיר אין לו אלא חצי העיר וסברי כמתניתין דמודד שאמרו כו' היינו כר' יהושע ודלא כר' גמליאל א"כ פשיטא דהכי הלכתא דהלכה כריב"ל נגד רב ונגד רבי יוחנן וכולהו אמוראי בתראי דפליגי לקמן (דף סא) בתקנתא דרבי שיהיו בני גדר יורדין לחמתן ומפרשי דאנשי עיר קטנה ואנשי עיר גדולה היו כו' ע"ש וא"כ ע"כ סבר רבי דלא כר"ג אלא ודאי ברור ומוכרח לשיטת הפוסקים כר"ג דאין ענין ר"ג להך דמודד והתם אתיא אפילו כר"ג והחילוק מבואר בפרש"י ז"ל לפי שיש לו אלפים ומדתו כלה באמצע לא הוי כארבע אמות וכן בהך דשבת בבקעה דג"כ כלתה מדתו בסוף אלפים בחצי בקעה דהא אמר מהלך אלפים ומטלטל בכולה כו' ולהכי ס"ל כולהו אמוראי הכי:
ועוד בלא"ה יש לחלק לפום מאי דאמר שמואל בשלהי פ' כיצד מעברין דאפילו הניח עירובו בעיר חריבה מבתים אע"פ שמחיצו' קיימות אין העיר לו כארבע אמות אע"פ שקנה בה שביתה בה"ש ומפרש שם הכי מתניתין דאמרו לו לר"ע אימתי בזמן שאין בה דיורין כו' דהיינו אע"פ שמחיצות קיימות כ"ז שאין בה בית דירה אינה כארבע אמות רק לשובת בה ממש אבל לא למניח עירובו והתם כולהו רבנן פליגי על ר"ע ואמרי הכי ומשמע דאף לר"ג היא דאי לר"ע אף בעיר ישובה בעינן דוקא שבת ממש וא"כ ע"כ צריך לחלק בין עיר חריבה לדיר וסהר דשרי ר"ג אפילו לא שבת כלל וכ"ש במכח עירובו שקנה שביתה שם באויר מחיצות ביה"ש. א"נ סבירא ליה לשמואל דעיר חריבה גרע מדיר וסהר דחזו לדירה ומשתמשין בהם משא"כ בעיר חריבה וא"כ כ"ש בקעה מוקפת שהקיפוה אין יהודים לא עדיפי לשמואל מעיר ומערה המוקפים מחיצה דאפילו בנותן שם עירובו בה"ש אינן כד' אמות כ"ש כשלא היה מחיצות מבעוד יום כלל והקיפוהו האין יהודים מחיצות דאין נקרא דיורין ואתיא דשמואל אף לר"ג:
ובמחלוקת הר"ח והרי"ף ז"ל אי הלכה כר"ג בדיר וסהר אי כרב ושמואל הנה הר"ח ז"ל פסק כשמואל דפסק הלכה כר' יהושע בדיר וסהר משום דמכריע הוא. והרי"ף ז"ל כתב דאין זו הכרעה דאיך יהיה הוא החולק והוא המכריע ולכאורה נראה דהר"ח ס"ל דעיקר המחלוקת היתה לר"ע עם ר"ג וגם ר"י מחמיר ע"ע היה כדברי ר"ע אפילו בספינה ואח"כ הכריע רבי יהושע כר"ג בספינה וכר"ע בדיר וסהר וא"כ למה לא תהא הכרעה גמורה ומ"ש הרי"ף ז"ל ראי' מהא דר"נ בריה דרב חנילאי דאמר ר"נ עשה לו מחיצה של בני אדם ויכנס ואמרו בגמ' דהא פשיטא דהלכה כר"ג דהא אמר רב כו' יש לתרץ לכאורה כיון דע"י מחיצה של ב"א יוכל לכנוס לעיר ולאויר מחיצות ששבת בו. דהמחיצה של בני אדם היה מגעת עד תוך העיר וכחדא חשיב לה עם העיר וא"כ מוחזר הוא לאויר מחיצות ששבת בו והוי כספינה דודאי הלכה כר"ג ותדע דהא ר"נ מתלמידי דשמואל הוה ומסתמא כרביה ס"ל וגם היאך מקשה בגמרא אי בדמלו גברי פשיטא ע"ש מאי פשיטא כיון דשמואל לא ס"ל הכי אטו לא אצטריך למיבעי מיניה אי ס"ל כרביה אי לא א"ו דתחלת הפלוגתא נקיט דא"ר הלכה כר"ג וכוונתו דאפילו לשמואל ניחא דבכה"ג מודה ורש"י ז"ל פי' שהמחיצה לא היתה רק עד תוך התחום נראה שמפרש ג"כ כהרי"ף אבל לשיטת הר"ח נראה לפרש כמ"ש ודו"ק:
דף מז:
תני רבי חייא חרם שבין תחומי שבת צריך מחיצה של ברזל להפסיקן. מחייך עליה כו' משום דקל הוא שהקילו במים כו' נראה דר"ח לטעמיה דסבר תחומין דאורייתא דאמר סוף פרק קמא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה ולהכי מחמיר אף במים אבל איהו ג"כ מודה דמחיצה תלויה מתרת במים שהיא משנה מפורשת לקמן (דף פו) בור שבין שתי חצרות כו' אלא שסובר דוקא בעירובי חצרות שהן מדרבנן הקילו אבל לא בתחומין שעיקרן מדאורייתא:
דף מח.
אמר רבא שמונה על שמונה איכא בינייהו תניא נמי הכי יש לו שמונה על שמונה דברי ר"מ נראה לי דרבי מאיר לטעמיה דסבר תחומין דאורייתא לעיל (דף לה ע"ב) ודריש אל יצא איש ממקומו על תחומין וא"כ גם הא דארבע אמות מדאורייתא מקרא דשבו איש תחתיו ובדאורייתא לא שייך למימר שתלוי ברצונו שאם בירר מצד אחד יהא אסור מה"ת לצד שני ואיך יקבע איסור תורה ע"פ ברירתו. כיון דמדאורייתא יש לו לאדם ד' אמות אטו נדר הוא גביה שתלוי באמירתו ולהכי סבירא לי' שהתורה התירה לכל צד ארבע אמות והן שמונה על שמונה אבל למ"ד תחומין דרבנן שפיר י"ל שכך תקנו חכמים כיון דעיקר דינא מדרבנן ותלוי הדבר בברירתו. זה נ"ל סברא נכונה ולפ"ז ודאי דאין הלכה כר' מאיר וכן דעת הרי"ף ז"ל אף דהלכה כדברי המיקל וכן משמע בסוגיא דאילן או גדר לקמן (דף נ ע"ב) דמוקי באילן שרחב שמונה על שמונה כו' משמע דמקום שביתה אינו רק ארבע אמות ודו"ק:
דף מט:
אמר רב יהודה אמר שמואל המקפיד על עירובו אין עירובו עירוב מה שמו עירוב שמו. ורב חנינא אמר עירובו עירוב אלא שנקרא מאנשי ורדינא ז"ל הרא"ש והלכתא כשמואל דהכי אמר אביי לקמן פ' הדר כיון דאי בעו מנאי ולא אפשר לי למיתבא להו בטל שתוף ע"כ וקשה לי מה שפסק כשמואל נגד רבי חנינא ולהחמיר בעירוב הא בכ"מ פוסקים כר"ח אף נגד ר' יוחנן וכ"ש בעירוב דהלכה כדברי המיקל ומהך דאביי לכאורה יש לחלק דהתם מקנה משלו לכל בני המבוי דאמר התם (דף סח) מאי נעביד אי אקני להו פיתא בסלא כיון דאי בעו לה כו' ובכה"ג כיון דמקפיד עליו הרי לא הקנה בלב שלם ואין הקנאתו כלום ובהכי איירי ג"כ ברייתא דמייתי שם אחד מבני מבוי שבקש יין ושמן ולא נתנו לו בטל עירוב היינו ג"כ במי שהקנה בחביות לכל בני מבוי. וכההיא דמתניתין מניח אח החביות ואומר הרי זה לכל בני מבוי בפ' חלון (דף עט ע"ב) אבל פלוגתא דשמואל ורבי תנינא איירי שנתנו כולן בעירוב ואחד מקפיד שלא יאכל חבירו חלקו בהא פליגי דשמואל סבר כיון שנקרא עירוב צריך שלא יהא בו שום קפידא דאל"ה אין שמו עירוב ור' תנינא סבר כיון שכולן נתנו חלקן וא"צ להקנאת הא' וכל החלקים הם בכלי אחד הרי שמו עירוב ולהכי לא מייתי על הך פלוגתא ראיה לשמואל מברייתא דאחד מבני מבוי שבקש יין ושמן ולא נתנו לו בטל השיתוף דאין שייך כלל להא דשמואל דמיירי שנתן כל אחד חלקו וי"ל עוד דשמואל לטעמיה דאמר עירוב משום קנין ולהכי צריך שלא יקפיד עליו דהא נתן בשביל לקנות עבורו רשות כולן או בעה"ב ואם הוא מקפיד עליו היאך יקנה עבורו אבל לרבה דעירוב משום דירה הרי כולן דירתן כאחד וקיי"ל כרבה ודברי הרא"ש צ"ע לענ"ד ודו"ק:
דף נ.
מאי טעמא דרב כל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו ע' תוס' (דף מט ע"ב) ד"ה מאי טעמא דרב שכתבו ושמואל וברייתא דלקמן דתניא כוותיה אית להו דרבה בעלמא והכא בתחומין הקילו כו' ולפ"ז למ"ד תחומין דאורייתא גם שמואל מודה דלא יזוז ממקומו וכטעמיה דרב ויש להקשות מאי מקשה לקמן מברייתא דתניא כוותיה דשמואל עד שתירץ רב תנא הוא ופליג נימא דרב סבר תחומין דאורייתא וכרבי חייא רביה דסבר הכי סוף פ"ק. וכן משמע להדיא בתוס' פרק חלון (דף פ ע"א) ד"ה מעשה בכלתו כו' דרב סבר כר"ח תחומין דאוריי' ואם כן לק"מ על רב דע"כ ברייתא סברא תחומין דרבנן וצ"ע:
דף נז.
נותנין קרפף לעיר דברי ר"מ וחכ"א לא אמרו קרפף אלא בין שתי עיירות כו' יש פוסקי' כר"מ עי' רא"ש ובהג"מ פכ"ח מהלכו' שבת. וכן מסיק הרמ"א בשו"ע סי' שצח (סעיף ה) שנ"ל להקל משום דהלכה כדברי המיקל בעירובין זהו טעמם וצ"ע דהא ר"מ סבר תחומין דאוריי' וע"כ לדידי' הך דרשא דיליף בגמ' מקיר העיר וחוצ' חן חוצה ואח"כ מדוד דרשא גמורה היא גם לענין תחום הלוים ולענין ערי מקלט בכולהו ס"ל לר"מ דנותנין חוצה תחילה ואח"כ מודדין התחומין ורבנן ע"כ פליגי עליה בעיקר קרא לענין ערי הלוים גופא וסבירא להו דא"צ ליתן חוצה תחילה רק מודדין התחום מעיקר העיר בלא קרפף דאי נימא דלענין ערי הלוים גם רבנן דרשי חן חוצה כו' אמאי מחמרי לענין תחומין דרבנן טפי מדאורייתא אלא ודאי לא ס"ל כלל הך דרשא ומש"ה סברי רבנן לא תקנו רק כעין דאורייתא וכיון דעיקר הפלוגתא בשל תורה קיי"ל כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים ואין הפלוגתא בעירוב דנימא הלכה כדברי המיקל וכן הרמב"ם בערי הלוים ובערי מקלט לא הזכיר כלל קרפף וכיון דבעיקר פלוגתתם הו"ל כרבנן היאך נפסוק כאן כר"מ:
ועוד דסוגיא דנדרים הנודר מן העיר מותר בתחומה ואסור בעבורה ע"כ כרבנן אתיא דאמרינן התם מנלן דעיבורה דמתא כמתא אמר רבי יוחנן דאמר קרא ויהי בהיות יהושע ביריחו מאי ביריחו אי ביריחו ממש והא כתיב ויריחו סוגרת ומסוגרת אלא ש"מ בעיבורה ואימא אפי' בתחומה הכתיב בתחומה ומדותם מחוץ לעיר ולר"מ הא גם קרפף קרוי חוצה דאמר תן חוצה כו' ומה הפרש בינו לתחום דקרי חוץ כדאמר בגמרא שם. רק דלר"מ י"ל מטעם אחר אסור בעיבורה משום דבנדרים הלך אחר לשון ב"א. ובלשון ב"א כל שהוא בעבורה של עיר נקרא בתוך העיר וזה מבואר בירושלמי נדרים על הך משנה דלפ"ז אין צריך לדרשא של יריחו שאמרו שם רבי מניא בעי לית הדא פליגא על רבי יוחנן דר"י אמר הלכו בנדרים אחר לשון ב"א לית אורחיה דבר נש מיחמי חבריה בפומא בעי מימר בטבריא חמתיה פי' דהא דמפקינן מקרא דיריחו פליג על דברי רבי יוחנן. דלר"י א"צ לזה דלשון ב"א העומד סמוך לטבריא אומר בטבריא ראיתיו וזה ברור בפי' הירושלמי שם דלא כמו שדחק הפ"מ לפרש שם דקאי אסיפא וע"כ לר"מ טעמיה כדר' יוחנן וטעמא דיריחו אתיא לרבנן ותחומה נקרא חוצה ולא קרפף ודו"ק: דף עט/ב:
כיצד משתתפין במבוי מניח את החבית כו' ומזכה להן ע"י בנו כו' וע"י אשתו כו' ובגמרא (דף פ) בעי רב נחמן עירובי תבשילין צריך לזכות אמר רב יוסף ומאי תיבעי ליה לא שמיע ליה דאמר רב נחמן בר רב אדא אמר שמואל צריך לזכות הרי"ף פסק להאי מתניתין סתמא דמזכה ע"י אשתו וכן בביצה ריש פ"ב לענין עירובי תבשילין והרא"ש בפ"ב דביצה כתב על דברי הרי"ף ול"נ דאין מזכה ע"י אשתו דהא דאמרי' גבי עירובי חצירות דמזכה ע"י אשתו מוקי לה בשלהי נדרים בשיש לה בית באותו חצר דמגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחריני אבל אין לה בית באותו חצר לא דיד אשה כיד בעלה ובעירובי תבשילין אין אדם צריך לזכות לאשתו וכיון דאינה צריכה לזכות אין מזכין על ידה מידי דהוה אעירובי חצירות כשאין לה בית וחצר ע"כ. ולכאורה דברי הרא"ש תמוהין דהא הרא"ש בעצמו כתב בסוגיא זו וכ"כ התוספת כאן דמסקנא דנדרים דמוקמא למתני' כשיש לה בית ואז מזכה על ידה מטעם מגו דבעיא לזכות לעצמה אתיא כר' יהוד' ב"ב לעיל (דף עג) שאוסר בנשים שמקבלות פרס ולא מהני להו עירוב בעליהן וצריכות לערב בעצמן ולזכות בעירוב אפי' כשהעירוב בא אצלן אבל לדידן לא קיי"ל הכי אלא כסתמא דמתני' דמשמע מינה דשרי בין בנשי' בין בעבדים כל שמקבלין פרס דהא לא גריע מבנים גדולים האוכלים על שולחן אביהם היינו שמקבלין פרס דלכל מילי כאחר דמו ויש להם זכיה בפני עצמן ואפ"ה תנן התם (דף עב) אבל אם היה עירובן בא אצלם א"צ לערב וכן תלמיד אצל רבו מסיק התם בגמ' אם מקבל פרס א"צ לערב כ"ש אשה ועבד דגרירי טפי בתריה וזה טעם הרי"ף ז"ל שהשמיט ולא הזכיר כלל פלוגתא דר"י בן בתירה ור"י בן בבא משום דפשיטא דכולהו שריא מכ"ש בתלמיד אצל רבו ובתוספתא מפורש בניו ובנותיו נשיו וכלותיו ועבדיו א"צ לערב אם עירוב בא אצלן וכ"פ הרמב"ם בפ"ד מהל' עירובין דנשים ועבדים מותרים וא"צ לדברי הרא"ש דנקטינן כדברי שניהם להקל אלא דעיקר ההלכה כן ועכ"פ כיון שכן ליכא לאוקמא לדידן סתמא דמתניתין דהכא כשיש לה בית ומטעם מיגו דאפי' יש לה בית לא בעינן לזכות לעצמה כיון שהעירוב של בעלה ומסתמא מונח בביתו העירוב וכמ"ש התוס' והרא"ש ולדידן אין חלוק כלל בין יש לה בית בין אין לה בית אלא דלדידן נראה דלק"מ היאך מזכה ע"י אשתו הא יד אשה כיד בעלה דלא קיי"ל הכי כלל ולא אצטריך בנדרי' לאוקמא הכי אלא לרב שפסק כר"מ יד אשה כיד בעלה אבל אנן קיימא לן כשמואל וכמ"ש בספרי משכנות יעקב חלק יו"ד (סי' נה) דקיי"ל כחכמים אליבא דר"א בפ"ק דקדושין (דף כג) ע"ש בספרי אם כן מתניתין דהכא דקתני מזכה ע"י אשתו אתיא כפשטה בסתמא בין יש לה בית בין אין לה בית עיין היטב בסוגיא דנדרים אלא דעדיין קשה לכאורה לפי זה דלשמואל דיש קנין לאשה בלא בעלה יכול לזכות על ידי אשתו בפשיטות אם כן מאי שנא עבד ואמאי חנן בסיפא ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנעני' הא עבד ואשה שוים לענין קנין וכיון דיכול לזכות ע"י אשתו למ"ד יש לה קנין בלא בעלה ה"נ ע"י עבד יהא מותר לזכות. ונראה לענ"ד דבאמת טעמא רבה איכא לחלק בין עבד לאשה דבעבד נהי דיש לו קנין באופן אם התנה הנותן בגופה של מחנה שתהיה לכך וכך וכמ"ש הרמב"ם פג מה' זכיה ומתנה אבל כל זמן שלא התנה כך אין לו קנין לעצמו כלל והאדון קונה אף גוף המתנה אבל באשה אף שקנה הבעל לא קנה אלא לפירות וכמ"ש הרמב"ם שם (הל' יב) וכ"כ בתוס' קידושין (דף כד) מן הירושלמי דפ' מציאת האשה גם כשנותן הבעל עצמו מתנה לאשתו קנתה לגמרי כדאמר פ' חזקת הבתים (דף נא) אבל בעבד זו לא שמענו וכמ"ש התוספת שם תדע דמטעם זה דאשה קונה מתנה מיד בעלה לגמרי לד"ה בעי רבא התם התם בנדרים לתרץ אפילו לרב שפסק כר"מ ואמר אע"ג דאמר ר"מ יד אשה כיד בעלה מודה לענין שיתוף דכיון דלזכות אחרים הוא מיד בעלה זכיא ע"ש אלא דאיפרך רבא דאליבא דרב שפסק כר"מ אין לומר כן דאי נימא דאף ר"מ מודה בשיתוף דמזכה ע"י אשתו א"כ ברייתא דתניא שאין מזכין ע"י אשתו אמאן תרמייה ומש"ה אצטריכו התם לרב לאוקמי מתניתין בשיש לה חצר ומטעם מגו ודלא כהלכתא אבל לשמואל שפסק כרבי יהודה דיש קנין ודאי סברת רבא אמיתית דאע"ג דאין קנין לאשה עד שיוסיף תנאי במתנה מ"מ מזכה הבעל על ידה דהא יש לה זכיה עכ"פ בגוף המתנה וכ"ש דמיניה יכולה לזכות לגמרי משא"כ בעבדו ושפחתו הכנענים דבסת' מתנה אין להם קנין כלל ואף מן הבעלים. וברייתא דתניא ולא ע"י אשתו מוקים לה שמואל כר"מ וכאוקימתא דר"א בקידושין דאין לה קנין כלל לר"מ וכסברת ר' זירא שהקשה בנדרים כמאן אזלא הך שמעתא דרב כר"מ דאמר כו' ורמינהו כו' ממתניתין דהכא וכן באמת לשמואל מתניתין דלא כר"מ אלא כר"י שפסק כוותיה והכי הלכתא כמ"ש בספרי משכנות יעקב שם דרב לטעמיה שפסק בעלמא כר"מ דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אף בדבר שבממון וזהו טעמיה דר"מ דסבר אי אפשר שיהיה קנין לאשה בלא בעלה אף שמתנה כמה תנאים דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה. ולהכי פסק גם כאן כר"מ ומוקי מתניתין דהכא בשיש לה בית וכר' יהודה בן בבא אף דלא כהלכתא משום דבלא"ה מתניתין דהכא אליביה דלא כהלכתא דהוא סבר שתופי מבואות א"צ לזכות כלל אבל לדידן קיי"ל כר"י וכשמואל דמתנה על מה שכ' בתורה בדבר שבממון תנאו קיים והלכה כר"י דיש קנין לאשה ועבד אם התנה בגופה של מתנה ומתניתין דהכא הלכתא היא וע"כ דלא כר"י בן בבא ומטעם מיגו רק משום דיש קנין וכסברת רבא ומש"ה אין חלוק שיכול לזכות ע"י אף שאין לה בית ואף במקבלת פרס וזה שסתם הרי"ף ולא חילק וכן פסק הרמב"ם פ"א מהלכות עירובין שכ' סתם מזכין ע"י אשתו וכן בפ"ו מהלכות יו"ט כתב וכל שזוכה בעירובי שבת זוכה בעירובי תבשילין ודו"ק היטב:
דף צה.
ועוד אמר ר' יהודה מערבין למבוי המפולש וחכמים אוסרין. משמע כדברי הפוסקים כחנניא פ"ק (ד' ו) דלא מהני צוה"פ במפולש לרה"ר דאמר סתם מערבים וחכמים אוסרים משמע דקאי על כל תיקונים דפ"ק דאסרי רבנן במפולש לרה"ר וכן משמע בתוס' דאיתא התם ומודים חכמים לר"י במעשה גנוסר שזה פותח דלת קרפיפו וסותם רה"ר וזה פותח כו' משמע דוקא דלת ולא בצוה"פ: