אור ברסלב

קהלת יעקב (ברוכין)· רבי יעקב ברוכין

שבת

ברכות

דף ד:

אילימא הא רבי דתניא זרק ונח ע"ג זיז כל שהוא. רבי מחייב כו' התם כדאביי באילן העומד ברה"י ונופו נוטה לרה"ר דרבי סבר שדי נופו בתר עיקרו כו' הקשו התוס' למה ליה למימר באילן העומד כו' הו"ל לאוקמי באילן שכולו עומד ברה"י רק דרבי סבר שדי נופו בתר עיקרו דהוי מקום ארבעה. עיין מה שתירצו ועוד הקשו דלוקמיה שכולו עומד ברה"ר ונדחקו לתרץ ולפענ"ד נראה דהך סברא דשדי נופו בתר עיקרו לא שייך רק באילן העומד ברה"י ונופו נוטה לרה"ר או להיפך בכה"ג שייך לומר שדי נופו בתר עיקרו. וחשיב הנוף כאלו עומד במקום שהעיקר שם דבכה"ג אשכחן בכמה דוכתין לענין מעשרות פ"ג ממס' מעשרות באילן העומד בארץ ונופו נוטה לחוץ לארץ וע"ש דמחשב עוד כמה דברים דנ"מ במקום העמידה ועיין מכות (דף יב) לענין ערי מקלט. ובכולן אמרינן שדי נופו בתר עיקרו כאלו הנוף ג"כ באותו רשות שהעיקר שם ושייך זה לענין חלוק רשויות אבל בעומד כולו ברה"י או ברה"ר דנימא שחשוב הנוף מקום ארבעה משום שדי נופו אין זו סברא כלל ולא מצינו כה"ג. ולהכי אוקי אביי פלוגתייהו בהך סברא ובאילן העומד ברה"י כו' דאמרינן כאלו הנוף ג"כ ברה"י, וברה"י ס"ל לרב חסדא דלא בעי מקום ד' אבל אי נימא דלא כרב חסדא אלא דאף ברשות היחיד בעי מקום ד'. אין סברא כלל לאוקמי פלוגתייהו בשדי נופו בתר עיקרו ולהחשיבו מקום ד'. והא דמשני הגמרא כאן התם כדבעינן למימר קמן כדאביי כו' פי' לא נשמע מדרבי רק לענין רה"י דלא בעי מקום ד' אבל לא ברשות הרבים וזה עולה כפי הגירסא שלפנינו לקמן ברשות היחיד כ"ע לא פליגי כדרב חסדא. ועכ"פ רבי סבר ע"כ כרב חסדא דברה"י לא בעי הנחה ע"ג מקום ד'. ואין להקשות לפ"ז רב ושמואל דאמרי לקמן לא חייב רבי אלא ברשות היחיד מקורה דביתא כמאן דמליא דמי הא שאינו מקורה לא. זה אינו סותר לאוקמתא דאביי דרבי סבר ע"כ כרב חסדא דבכל רה"י לא בעי הנחה ע"ג מקום ד' דשאני התם לענין הלך דרך רשות היחיד ולא נח כלל דאפילו הנחה כ"ש ליכא ברה"י כיון דלית ליה קלוטה כמי שהונחה דמיא. דלמ"ד קלוטה כמי שהונחה דמיא. מקרי הנחה כ"ש כדאיתא בש"ס לר"ע דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא דלא בעי מקום ד'. ולפיכך בשאינו מקורה פטור ועיין תוס' דף ח' ד"ה א"ל אביי כו' שהקשו דלשנויא דאביי לא שייכא דרב חסדא בפלוגתא דרבי ורבנן א"כ קשה מברייתא דהזורק דזרק ונח בחור כל שהוא באנו למחלוקת ר"מ ורבנן אי אמרינן חוקקים להשלים משמע דאף ברה"י בעי הנחה ע"ג מקום ד' והיינו ע"פ שיטת תוס' שם מעיקרא שפירשו הך דחור שבפנים הוא רחב ד' דבלא"ה לא הוי אמרינן חוקקין להשלים והוי חורי רה"י עיי"ש. [ולפי מה שאכתוב לקמן אי"ה אינו מוכרח] וקשה על רב חסדא דלא בעי ברה"י מקום ד' ולפמ"ש אתי שפיר דע"כ רבי סבר כרב חסדא דאל"כ לא שייך שדי נופו בתר עיקרו וכמ"ש לעיל אף שהעיקר יש בו ד' דלא שייך רק לענין חלוק רשויות ורואין כאלו הנוף ברשות היחיד ולא בעי מקום ד' ברשות היחיד וכדרב חסדא ולקמן אי"ה נבאר עוד בזה:

דף ו.

אחרים אומרים עמד במקומו וקבל חייב כו' ודייק דלא בעינן הנחה ע"ג מקום ד'. להך ס"ד צ"ל דהני אחרים לאו ר' מאיר נינהו דהא ר"מ סבר בברייתא דזרק ונח בחור כל שהוא דחוקקין להשלים. הא לאו הכי פטור אף שהן חורי רה"י לפירוש התו' לקמן (דף ז ב) ומשום דבעי הנחה ע"ג מקום ד' ולמסקנא דאמר ידו של אדם חשובה לו כד' יש לומר דגם אחרים הכי ס"ל ובעו הנחה ע"ג מקום ד' והני אחרים, ר' מאיר נינהו ולפי מה שאכתוב לקמן אי"ה דהך דחור דלא איירי כלל בחורי רה"י רק דפלוגתייהו לשווייה רה"י ע"י חוקקין דבלא חקיקה הוי מקום פטור:

ולא איירי בחור המפולש לפנים. לא מוכח מדר' מאיר כלל דבעי הנחה ע"ג מקום ד' דלאו מהני טעמי אתי עלה רק דבלאו הכי מקום פטור הוא למעלה מעשרה לק"מ. ודו"ק:

דף ו:

ולחשוב נמי מדבר כו' כאן בזמן שישראל שרויין במדבר כו' מדקדוק דברי רש"י ז"ל שכתב כאן שישראל שרויין במדבר חשובה רה"ר משמע להדיא דבזמן שישראל שרויין במדבר כל המדבר חשי' רה"ר אף שלא במקו' חנייתן לפי שכל המדבר היה דריסת רגלם מצויה ללכת למדינות הסמוכות להם כגון אדום עמון ומואב וגם תגרי האומות היו מביאין להם כל מיני מאכל כדאמרינן ביומא (דף עה ב) ולהכי חשבה ברייתא זו המדבר רשות הרבים דאי על מקום חנייתן בלבד וכי לזו הוצרכנו הא עיקר רה"ר מדגלי מדבר ילפינן והיו שם סרטיאות ופלטיאות ומה צורך לשנות מדבר אחר סרטיא ופלטיא ומבואות המפולשין ועיקר הוצאה במדבר כתיב אל יצא ואל יעשו גו'. א"ו ברור לפענ"ד שהכוונה על כל המדבר. ולכן דקדק רש"י ז"ל לפרש חשובה רה"ר וכאן בזמן שאין ישראל שרויין. כתב רש"י דהולכי מדבריות לא שכיחי משמע להדיא משום דלא שכיחי כלל הולכי דרך במדבר כמו בכל הישוב ומבואר להדיא בלשונו דבכל הישוב כל הדרכים רשות הרבים הן דשכיחי הולכי דרכים דאטו שייך לפרש כוונת רש"י ז"ל דלא שכיחי ששים רבוא במדבר דגם בישוב לא שכיחי כלל מחנה גדולה כיוצאי מצרים וחשבינן לה גוזמא גבי שבועת שוא בפ"ב דמסכת שבועות וכן משמע לקמן מדברי רש"י ז"ל שכתב טעם דבקעה הוי כרמלית אף בימות החמה שאין רבים מסתלקים מן המסלה ללכת בשדה. ואלו היה צריך שיעברו ששים רבוא כאחד לענין שבת לא היה צריך לזה לחלק בין טומאה לשבת רק משום דלענין טומאה לא בעינן ששים רבוא ולענין שבת אף שרבים מסתלקים לא הוו ששים ריבוא וגם מלשון רש"י ז"ל שכתב לעיל גבי סרטיא מסלה שהולכין בה מעיר לעיר משמע שכל דרך הרבים חשוב רה"ר דאי בעינן שיעברו בה ס' רבוא אין בכלל זה דרך שמעיר לעיר וכן משמע בהך דמקושש דמשמע שמצאוהו חוץ למחנה דוימצאו איש לא משמע במחנה וכן איתא בספרי וימצאו איש מגיד שמינה משה שומרים ומצאו אותו מקושש וכן משמע מדאמר לקמן (דף צו) במתניתא תני תולש הוה רב אחא בר יעקב אמר מעמר הוה ועצים לא גדלו במחנה מסתמא וגם מעמר לא הוי רק במקום גדולו כמ"ש בשו"ע (סי' ש"מ ס"ט) אלמא דחוץ למחנה מצאוהו ואפ"ה אמרו שם אמר רב יהודה אמר שמואל מקושש מעביר ד' אמות בר"ה הוה ש"מ דהוי רה"ר אף חוץ למחנה והתו' כתבו משמע קצת דאינה רה"ר אלא א"כ מצוים ששים רבוא ולענ"ד אין כאן משמעות כלל וכפרש"י ז"ל וכן מצאתי בספר חפץ להגאון אור החיים ז"ל כתב ודקדק כן בהדיא דכל המדבר הוי רה"ר לא מקום חנייתן בלבד. וכתב שיש לו ראיות ע"ז ולא ביארן. ודברי רש"י ז"ל בכמה דוכתי שהזכיר ששים רבוא בארתי בעז"ה בחבורי משכנות יעקב באורך ע"ש:

דף ז.

רב אשי אמר כגון שיש לה מחיצות כתב רש"י ז"ל והא דקתני רה"ר לטומאה כגון שיש פתחים במחיצותיה ונכנסין בזו ויוצאין בזו משמע לכאורה מזה דאפילו במחיצות דווקא בקעה שאין רבים בוקעים בה וכפרש"י ז"ל לעיל הוה רשות היחיד לשבת. הא כה"ג שיש לה מחיצות ונכנסין בזו ויוצאין בזו רה"ר דבקיעת רבים מבטלי מחיצתא מדאשמעינן גבי בקעה דווקא הוי רה"י כה"ג וכר' יהודה גבי, פסי ביראות בעירובין (דף כב) וכר' יוחנן שם דאמר ירושלים אלמלא דלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום רה"ר ואולי י"ל דרה"ר לטומאה אצטריכא ליה כדמשני בעירובין שם על אידך מתניתא. ועיין מה שאכתוב אי"ה לקמן ריש עירובין:

שם אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא לבנה זקופה כו' ע"ג פטור אביי ורבא דאמרי תרווייהו והוא שגבוה ג' דלא דרסי לה רבים אבל היזמי והיגי אע"ג דלא גבוה ג'. וחייא בר רב אמר אפילו היזמי והיגי [פירש"י ז"ל דדרסי עליה בסנדלהון] אבל צואה לא ורב אשי אמר אפילו צואה טעמא דרב אשי לא פירש"י כלל ונראה ודאי דאפילו במנעלים לא דרסי ע"ג צואה ונראה לפענ"ד דאפליגו בטעמא דכל פחות מג' כלבוד דמי אביי ורבא וחייא בר רב ס"ל דטעמא משום דדרסי לה רבים וכטעמא דרב חסדא בפרק הזורק (דף צז) דאמר משום דאי אפשר לרה"ר שתלקט במלקט ורהיטני ע"ש ופי' שכן דרך למצוא ברה"ר וכמו שאמרו בהדיא והוא שגבוה ג' דלא דרסי לה רבים אבל פחות מג' דרסי ומש"ה מחלקי בין לבנה ובין היזמי והיגי שאין דרך כ"כ לדרוך על הקוצים אפילו פחות מג' ולא דמי לגבשושית ברה"ר שדרך לדרוס עליה וחייא בר רב אמר אפי' היזמי והיגי דג"כ דורסים עליהם לפעמים ע"י מנעלים ודמי לגבשושית ברה"ר וכטעמא דרב חסדא שם אבל צואה אין אדם דורסה כלל. ורב אשי דאמר ואפילו צואה סבר דטעמא לאו משום דר"ח שם אלא כמסקנא דשם. דכל פחות משלשה כלבוד דמי הלכתא גמירא לה. ובין למעל' ובין למטה ע"ש ואין הטעם משום דריסה כלל וא"כ אין לחלק ואפילו צואה פחות מג' כלבוד ובטל לגבי הקרקע וקרוב בעיני מאוד לומר דאביי ורבא דמחלקי בין לבנה והיזמי היינו לטעמא דרב חסדא דהוא מרא דהך שמעתא דלבנה זקופה. וכטעמיה פרק הזורק. אבל לדידהו לא סבירא להו ולא מחלקי כלל וס"ל כמסקנא דסוגיא דשם דכל פחות מג' כלבוד דמי הלכה למשה מסיני היא ודו"ק:

דף ז:

תנן הזורק ד' אמות בכותל למעלה מעשרה כזורק באויר למטה מי' כזורק בארץ והוינן בה מאי כזורק בארץ והא לא נח ואר"י בדבלה שמינה שנו. ואי ס"ד חורי רה"ר כר"הר דמי כו' לוקמה בצרור וחפץ ונח בחור כו' זמנין משני לה בכותל דלית בה חור ממאי מדקתני רישא זרק למעלה מעשרה כזורק באויר ואי בכותל דאית ביה חור הא נח בחור וכ"ת דלית ביה ד' על ד' והאמר רב יהודה אמר רבי חייא זרק למעלה מעשרה והלכה ונחה בחור כ"ש באנו למחלוקת ר"מ ורבנן כו' ופירש"י ז"ל משום דסתם משנה ר' מאיר וא"כ אמאי פטור למעלה מעשרה והתוס' הקשו עליו דבל"ז ממ"נ אי כרבנן אתיא דלית להו חוקקין קשיא סיפא דלמטה מעשרה אמאי חייב הא ליכא מקום ד' וכתבו דהוי מצי בגמרא להקשות בפשיטות וכי תימא דלית ביה ד' אי הכי למטה מעשרה נמי ועוד הקשו על הסוגיא היאך שייך חוקקין בזה כיון שאין בשום מקום ד' על ד'. הא גבי כיפה בעינן שיהא ברגליו בגבוה ג' רחב ארבעה אלמא בעינן שיהא מקצת שיעור רחבו כראוי ולכן פירשו דמיירי בחור שבפנים לצד הבית רחב ד' והוי חורי רה"י רק מבחוץ אין בו ד' על ד' וכתבו שכן דרך הבונים לעשות חורים כאלה. ופליגי ר"מ ורבנן אי אמרינן חוקקין להשלים והוי כאלו גם מבחוץ רחב ד' והוי הנחה על גבי מקום ד' ורבנן לית להו חוקקין וליכא הנחה על גבי מקום ד' אף שהן חורי רה"י וכתבו דלהכי נקט ר"י אמר ר"ח זרק למעלה מעשרה כו' דלמטה מעשרה ונחה בחור לא הוי חורי רה"י כיון שבני רה"ר משתמשין בהם. וא"כ למ"ד חורי רשות הרבים לאו כרשות הרבים פטור לגמרי למטה מעשרה אם נחה בחור כל שהוא שאינו רשות היחיד ולא רשות הרבים:

ולפענ"ד קשה טובא לפירושם. חדא מה שהקשו הם בעצמם לוקי בחור כל שהוא לגמרי ומנ"ל שכן דרך הבונים לעשות חורים רחבים מבפנים ד' וקצרים מבחוץ וגם שדוחק לפרש כן מימרא דר"ח והלכה ונחה בחור כ"ש דאיירי בכה"ג ועוד דלפ"ז מוכח דר"מ ורבנן סבירא להו דגם בר"הי בעי הנחה על גבי מקום ד' וקשה לרב חסדא וכמו שהקשו בעצמם לפי שיטתם לקמן ד"ה אמר אביי ועוד כמה דוחקים לפרושם כנראה למעיין ועוד דקושייתם לפענ"ד מעיקרא לק"מ. די"ל דמיירי בחורים שאין מפולשים כלל לפנים כפשטא דלישנא דחור כ"ש רק שאנו רוצים לעשות החור רה"י ע"י חקיקה דהא הכותל בתחתיתו הוא רחב ד' וגם גבוה עשרה למטה מן החור רק למעלה במקום החור עולה הכותל סביב בגובה יותר וממעט רחבו וס"ל לר"מ חוקקים להשלים וכאלו הוא גמום מלמעלה וא"כ שם רה"י עליו מתחתיתו עד ראשו שעובי הכותל ד' ודמי ממש לכיפה שרחבה ד' בתחתיתה ולמעלה היא סתומה. ואמרינן חוקקים להשוות עליון לתחתון ה"נ ממש עובי הכותל בתחתיתו ד' ולמעלה במקום החור קצר וחוקקין לעשותו שוה ורחב ד' כתחתיתו. וזה ברור לענ"ד אבל בלא חקיקה הוה מקום פטור לגמרי ולא חורי רה"י כלל ולא מוכח כלל דבעי הנחה על גבי מקום ד' בר"הי. כמ"ש לקמן ד"ה אמר אביי דלולא חקיקה לא הוי רה"י כלל ולא איירי כלל לענין מקום ד' רק לענין לשוויה רשות היחיד ורבנן לא ס"ל חקיקה והוי אויר מקום פטור: גם מ"ש דאי בחור דלית בה ד' אפילו למטה מיו"ד נמי. נראה דלק"מ. דלמטה מעשרה אי נימא חורי רה"ר כרה"ר והחור הוא כל שהוא הוי כהונח על פני הכותל כיון שאין החור עמוק ג' מפני הכותל דאטו אם נחה בגומא כ"ש עמוקה טפח ברה"ר יהא פטור משום שאינו מקום ד' דכל פחות מג' אין חלוק מקום כלל וכן משמע מהא דלעיל (דף ה) דאמר כגון ששלשל ידו למטה מג' וקבלה. רק דלמעלה מעשרה הוי אויר מקום פטור וא"כ לא מצי לאקשויי כלל למטה מעשרה נמי. ולא מקשה רק מסתם, משנה ר"מ היא וא"ש פירש"י ז"ל והא דאמר רב חייא זרק למעלה מעשרה כו' באנו למחלוקת ר"מ ורבנן משום דלמטה מעשרה לא, תליא כלל בפלוגתא דר"מ ורבנן. רק תלוי בדין חורי רה"ר אי כר"הר כו' דלמ"ד חורי רה"ר לאו כר"הר לא שייך אף לר"מ לומר חוקקים והוי רה"י דלמטה מעשרה אף שתחוק הוי כרמלית ופטור אף לר"מ ולמ"ד חורי רה"ר כר"הר הוי איפכא דלמטה מעשרה לד"ה חייב אף בחור כ"ש דהוי הנחה ע"ג מקום ד' בפני הכותל כמ"ש לעיל ומתורצים כל הדקדוקים וקצרתי. ועיין מהרש"א מה שפירש בדברי התוס' ודברי הירושלמי אתי שפיר לפמ"ש. וגם תירוץ הגמרא שאני צרור וחפץ דהדר ואתי לא משמע כפירושם שהחור רחב יותר מבפנים ומפולש דא"כ לא הדר אתי חלא אדרבה נופל לפנים ודו"ק:

ומדברי הרמב"ם מוכח להדיא כמ"ש שפסק להך מימרא דר"י אמר ר"ח בפי"ד מהל' שבת וכרבנן וכתב סתמא הזורק למעלה מעשרה ונח בחור כ"ש פטור משמע אבל למטה מעשרה חייב אף לדידן דלא אמרינן חוקקים אלמא דלמטה מעשרה לא בעינן מקום ד' כשנחה בחור כל שהוא וכמ"ש גם מדכתב סתמא בחור כל שהוא. משמע דאף בכה"ג אמרינן לר"מ חוקקין לשוויה רה"י גם מדפסקו הרי"ף והרמב"ם כרב חסדא לקמן דנעץ קנה בר"הי וזרק ונח על גביו אפילו גבוה ק' אמה חייב מפני שרה"י עולה עד לרקיע ולפי' התוס' הוא דלא כהלכתא דקשה עליו מברייתא זו וכמ"ש התוס' לקמן ד"ה אמר אביי ותירוצם דחוק מאוד ולא נראה כן מדברי הרמב"ם ואף שכתבתי לעיל (דף ד) לתרץ אף לפי שיטתם משום דרבי סבר ע"כ כר"ח. מ"מ קשה על הרמב"ם דהוא פסק כרבנן ולפמ"ש ניחא דברייתא לא איירי לענין מקום ד'. רק לענין לעשותו רה"י ולא מקום פטור וא"כ לא מצינו חולק על רב חסדא והלכתא כוותיה:

דף ח.

אמר עולא עמוד תשעה ברשות הרבים ורבים מכתפים עליו וזרק ונח על גביו חייב. ובעי אביי מר"י גומא מאי אמר רב יוסף וכן בגומא רבא אמר גומא לא מ"ט תשמיש ע"י הדחק לא שמיה תשמיש נראה דהך פלוגתא תליא באידך פלוגתא דאביי ורבא לעיל בחורי רה"ר כר"ה אביי לטעמיה דסבר כר"ה דמיא אף דלא ניחא תשמישתיה כ"כ וס"ל תשמיש ע"י הדחק שמיה תשמיש וה"ה גומא שבארץ. ורבא לטעמיה דס"ל חורי רשות הרבים לאו כרשות הרבים דמיא דסבירא ליה תשמיש ע"י הדחק לא שמיה תשמיש:

שם פחות מכאן מטלטלים כתב רש"י ז"ל אע"ג דפחות מעשרה כרמלית היא לא גזרו רבנן בכלים. עיין במהרש"א שעמד על מ"ש רש"י לעיל גבי כוורת שהקשה גם כן דבפחות מיו"ד להוי כרמלית ותירץ דכרמלית לאו רשות היא מדאורייתא ולא כתב דאין כרמלית בכלים. עיין מה שתירץ בזה. ולפענ"ד נראה בפשיטות דשם איירי בחיוב ופטור דאורייתא ואלו היה שם לכרמלית מדאורייתא להקרא רשות לא הוי שייך לפלוגי בין כלים לד"א כמו שאין חילוק בר"הי והיה פטור אף בכלי משום דהוי כזורק רשות ולא הוי דומיא דמשכן וכפרש"י שם דבדאוריית' לא שייך לאפלוגי בין כלי ובין שאר דברים כיון דכך היא המדה דרחב ד' בפחות מי' שם כרמלית עליו לכך הוצרך לפרש שם דעיקר שם כרמלית לאו מדאורייתא היא כלל דמדאורייתא אין זה מן השם להקרא רשות בפ"ע והוי כמקום פטור לגמרי ואין חילוק רשות כלל ולכן חייב על זריקתו דהוה דומיא דמשכן רק דרבנן גזרו על מדה זו להקרא רשות ולאסור לטלטל ממנו ולכן מקשה רש"י ז"ל כאן שפיר אהא דאמר פחות מכאן מטלטלין דעכ"פ אוסר מדרבנן משום כרמלית ותירץ שפיר דגם רבנן לא גזרו דין כרמלית בכלים ואוקמוה אדאורייתא ותרווייהו טעמי צריכי ודו"ק:

דף יד.

שותה משקין מ"ט כו' היינו הך מהו דתימא הא שכיחא והא לא שכיחא קמ"ל. והקשה הרשב"א דנימא איפכא זמנין דאכיל אוכלין דתרומה ושקיל משקין טמאין לפומיה ותירץ כיון שנמאסו אוכלי תרומה לא היו חוששין כל כך לגזור ע"ש. טפי ניחא לדעת הרמב"ם ז"ל שפסק בפ"ב מהל' טומאת אוכלין הלכה י"ד. דכל אוכל שנפסד ונסרח עד שאינו ראוי למאכל אדם אינו מקבל טומאה ולפ"ז ניחא דכיון שכבר לעס אוכלי תרומה אין באין לידי טומאה אח"כ שנפסלו כבר (עיין חולין פרק בהמה המקשה) אבל אוכלין שכבר נטמאו אין יוצאין מידי טומאתן עד שיפסלו מאכילת כלב כמש"ש (הלכה יח) ולכן צ"ל להיפך דשתי משקין טמאים ושדי לפומיה אוכלין דתיכף שמניחן לתוך פיו מקבלים טומאה קודם שלעסן. וזה נכון מאוד ועוד י"ל לדעת ר"א במשנה דתרומות (פ"ה) באוכל תרומה ומצא פשפש בפיו או נודע לו שהוא טמא ר"א אומר יבלע דסבור הלעוס כבלוע. וכ"ש שאין לגזור משום אוכלים הלעוסים שיקבלו טומאה אחר כך ולא גזרינן רק תיכף בכניסתו לפיו ובגזירת י"ח דבר שוו כל התנאים ודו"ק:

דף טז.

פשוטיהן מיהא ליטמא כו' עבדו רבנן הכירא דלא לשרוף תרומה וקדשים כתבו התוס' במאי דאין חוזרין לטומאה ישנה לא הוי הכירא כו' וקשה דהא גזירה דכלי זכוכית גזרו יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן שהיו מן הזוגות הראשונות כמה דורות לשמעון בן שטח שגזר על כלי מתכות שיחזרו לטומאתן ישנה וא"כ לא היה אז שום היכר וע"כ הוצרכנו להיכר דפשוטיהן כו':

דף טז:

איכא בינייהו דרצפינהו מרצף. פרש"י הריקן ושברן כולן כמו מאכולת רצופה שמא לא יקבנו ליכא כו' וא"ד שמא יאמרו ליכא דהא מנכר עשיה שנתחדש כולו וקשה לפי' ראשון דהא גזרינן אף בנקב גדול משום שמא לא יקבנו וא"כ מה שיעור יש לדבר אף בשברו כולו יש לגזור שמא לא ישבור דהא מדינא א"צ לשבור כולו ולפי' ב' שכתב רש"י שמא יאמרו ליכא דמנכר עשיה קשה א"כ היה כלי חדש ונטמא דלא מנכר עשיה כלל אף אם רתכו ה"נ דטמא. א"כ נתת דברך לשיעורין גם עובדא של ציון המלכה שנטמאו כליה ושברתן ונתנת לצורף כו' משמע ששברתן כולן ועשאתן חדשים לגמרי שאין דרך המלכים להשתמש בכלים נקובים ומתוקנים. ואפ"ה אמרו חכמים יחזרו לטומאתן וביותר קשה לפירש"י שפי' דאיכא בינייהו ששברן ועשאן חדשים דהא אמרינן לעיל בכלי זכוכית שנשברו דאין חוזרין לטומאתן ישנה כשחזר ועשאן כלים וכלי זכוכית ע"כ מתיכן לגמרי באור שא"א לתקנן כמו שהן אם לא שיטיף לתוכן אבר שאז פנים חדשות באו לכאן. ושם כלי מתכות עליה ואפילו טבילה מהני להן ולא שייך טומאה ישנה וע"כ שהתיכן לגמרי וטעמא משום דטומאתן דרבנן וכמ"ש לעיל הא לא"ה היו חוזרין לטומאתן ישנה וקשה לב' הפירושים למ"ד דבכה"ג לא גזרו כלל. ויש לפרש דרצפינהו מרצף היינו שרצף ומעך בקורנס סביב הנקב עד שנתפשט ונסתם הנקב מגוף הכלי ולא הוסיף מתכת כלל לסותמן יפה שלא יוכר כדרך הצורפין רק סתמו מגופו וזה מנכר מאוד שלא תיקון יפה וידוע שנשבר וטהר ושמא יאמרו ליכא אבל שמא לא יקבנו איכא ועיין זבחים (דף צה) גבי שבירת כלי מתכות שפרש"י דרציף מרצף כמ"ש. והתוס' כתבו שם דליכא לפרש התם כמ"ש וכמו שהפי' באמת כאן אלא שם הפירוש בענין אחר ע"ש והפירוש הזה מוכרח. ותימא שהעלימו עין כאן:

דף יז:

אין שורין דיו וסממנים וכרשינין כו' כרשינין פרש"י למאכל בהמה. מכאן ראיה לדברי הרמב"ם שכתב בפ"ח מהלכות שבת (הלכה ב') אבל המשקה צמחין ואילנות בשבת הרי זה תולדות זורע וחייב בכל שהוא וכן השורה חטים ושעורין וכיוצא בהן הרי זה תולדת זורע וחייב בכ"ש ועמד המג"א (בסימן של"ו ס"ק יב) והגר"א שם על דין זה דשורה חטים מנ"ל. וכבר כתבתי ת"ל בחבורי משכנות יעקב (סי' כו) דאתיא ליה מגמ' מפורשת (בדף יח) ע"ש ועוד נראה לי מהאי משנה גופא דהא בגמרא מפרש הני דאי עביד בשבת חייב חטאת גזרו ב"ש ע"ש עם חשיכה וצריך למצוא בכולן חיוב חטאת בשבת. בדיו פי' בגמרא משום גיבול בסממנים משום צובע וכרשינין שפירש"י למאכל בהמה יש לעיין איזה מלאכה יש בשבת בזה. וע"כ משום זורע וכמ"ש הרמב"ם ובהכי א"ש בהא דמשקה צמחים כו' דהוא פלוגתא דרבה ורב יוסף ריש מ"ק דאתמר המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת משום מאי מתרינן ביה. וכתב הרמב"ם כרב יוסף משום זורע וכתב הכ"מ ויש לתמוה שהרי במנכש פסק רבינו בסמוך דהוי תולדות חורש ע"ש שנדחק ונשאר בתימה ולפמ"ש אתי שפיר דעוד קשה היא גופה מפני מה פסק במשקה מים לזרעים כרב יוסף נגד רבה וע"כ כמ"ש שם בספרי משום דלרבה דמשקה לזרעים אין בו משום זורע כל שכן השורה זרעים בכלי אין בו משום זורע וממשנה וסתמא דגמרא משמע דלא כוותיה ולפיכך פסק בזו כרב יוסף אבל במנכש דלא מצינו משמעות דלא כרבה נשאר הפסק כרבה דרבה ורב יוסף הלכה כרבה ומה שהקשו מגמרא דזבחים על הרמב"ם לפמ"ש בספרי (סוף סימן הנ"ל) דהיינו דווקא אם נותן לתוך המים על דעת לשרות הרבה לק"מ דבזבחים מיירי בזורק וע"ש יישבתי עוד באופן אחר ולענין משנתנו דאין שורין כל הני דחשיב במתניתין יש בהם משום מלאכה. באונין וצמר משום מבשל וצובע. ובמצודות כתבו התו' שאם תיכף שפורס מצודה נכנס לתוכו חייב וכן משמע מתוספתא. ונראה להוכיח עוד מכאן דאפילו מצודות שאין עושין בו מעשה כלל בצידה כגון לחי וקוקרי רק העוף בולע אותם מעצמו אפ"ה אסור מן התורה ולא אמרינן איהו לא עביד מידי והוה לה שלא תבלע. רק כיון שזה דרך העוף לעשות כן הרי הוא שמזמין הדבר עושה מעשה וחייב. דהא בגמרא מוקי למתניתין בלחי וקוקרי ואפילו הכי אסרו ב"ש:

דף יח:

אמר רשב"ג נוהגין היו של בית אבא שהיו נותנין כלי לבן לכובס אין יהודי שלשה ימים קודם לשבת והקשה התי"ט ואיך היה מחמיר כדברי ב"ש. והא גבי ר' טרפון שהטה לקרות כדברי ב"ש (ברכות דף י) אמרו לו כדאי היית לחוב בעצמך כו' ותירץ דשב ואל תעשה שאני ולכאורה תמוה אמאי לא קשיא ליה טפי בביצה (פ"ב) שלשה דברים היה ר"ג מחמיר כדברי ב"ש אף שפסק לכל ישראל לקולא החמיר על עצמו כב"ש וגם בהא דר' טרפון קשה מה נפשך איך היה עושה תמיד. אם היה מטה כב"ש למה לא מיחו בידו תמיד עד אותו פעם שבא בדרך. ואם היה קורא כדרכו תמיד כב"ה מ"ש שבאותו פעם הטה כב"ש אבל לפענ"ד נראה ברור דרבי טרפון תמיד היה עושה בזה כב"ש דהרוצה לעשות כב"ש עושה (עירובין דף ו) ועכ"פ לא הוה מחוייב עונש מפני שהחמיר כב"ש. רק כשהיה בא בדרך הכניס עצמו בסכנה לעשות כב"ש. והיה מתעכב ומוטה ולא היה מהלך כדרכו. וע"י כן נסתכן מפני הלסטים וע"ז אמרו לו כדאי היית לחוב בעצמך כו' פי' שלא היה לו לכנוס בסכנה כדי לעשות כב"ש כיון דהלכה כב"ה והיה כדאי ליענש ח"ו על זה שהכניס עצמו בסכנה ולדברי ב"ה הוא ללא צורך אבל שלא במקום סכנה לא היה נענש כלל אם החמיר כב"ש וכן בנתינת כלי לבן לכובס כו' הרשות להחמיר וכמו שאמרו על יוסף הכהן שלא נמצא כתב ידו מעולם ביד אינו יהודי ואף שאינו אסור מן הדין:

ובירושלמי דשביעית (פ"ד) על משנה דב"ש אומרים אין אוכלין פירות שביעית בטובה מייתי עובדא דר' טרפון ירד לאכול קציעות משלו שלא בטובה כב"ש חמוניה סנטוריה ושרון חבטון ליה כו' ואמרו שם באלין תרתין מלין נהג ר"ט כב"ש וסכין בהדא ובק"ש דשם היה ג"כ באופן זה שהוא לא רצה להחזיק טובה לפועלים ורצה לאכול שלא בטובה כב"ש וע"י כן נכנס בסכנה שהכוהו הפועלים שאילו החזיק להם טובה לא היה בא לכך ע"ש ומשם ראיה לפי' זה ובגמרא דילן במס' נדרים (דף סב) הובא מעשה דר' טרפון לענין הוקפלו רוב המקצועות דתנא דאין בהם משום גזל והוי הפקר מאז והלאה ור' טרפון אכל וההוא גברא צעריה משום דגנבו ליה כוליה שתא ור' טרפון ציער עצמו כיון שעשיר גדול היה הוה ליה לפייסו בדמים ומשום הכי היה מצטער כל ימיו ואמר אוי לי ששמשתי בכתרה של תורה. אבל בירושלמי הוא כמו שכתבתי לענין שביעית שאכל שלא בטובה כב"ש ועלמא נוהג כב"ה בטובה ומש"ה חבטוהו. ובסוף אמרו בירושלמי ג"כ שכל ימיו היה מתענה ושם אין לומר מה"ט משום דעשיר היה כו' דהם לא רצו מעות רק טובה ולא הוזכר שם גנבים ושם הפי' פשוט שנצטער למה החמיר כב"ש שאין הלכה כמותם ובא לידי סכנה והוכרח להנצל בכבוד התורה:

דף כא.

תני רמי בר חמא פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת אין מדליקין בהן במקדש משום כו' והתנן מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהם היו מפקיעין ומהן היו מדליקין הקשו התוס' ד"ה שמחת בית השואבה מאי פריך מהמייני הכהנים הלא היה בהם פשתן ג"כ והוי ככרך דבר שמדליקין ע"ג דבר שאין מדליקין ובשב' הוא דאסור שמא ידלק בעינו אבל במקדש לא שייכא הך גזירה ונראה לר"י דכיון שאין מן הפשתן אלא רביע בטל בשאר המינים והוי כאלו אין בו פשתן כלל וקשה על תירוצם דהא בפירוש בעי אביי מרבה שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מהו שיתן לתוכן שמן כ"ש וידליק מי גזרינן כו' אלמא דאין שיעור לדבר ואפילו בכ"ש שייך טעמא שנמשכין אחר הפתילה ולא אסור אלא משום גזירה וה"ה לענין פתילות דהא הגמרא משוינהו גם לענין זה ומקשה על רבה מדתניא כרך דבר שמדליקין כו' ואם איתא דבפתילו' בעי שיעורא להכשיר הפסול וכדברי התו' לא קשה מידי על רבה דהוא מיירי בשמנים. ובכל שהוא וחוץ מזה נראה דקושיית התוס' מעיקרא ליתא דהא רבא מפרש טעמא דפתילות מפני שהאור מסכסכת בהן ושמנים מפני שאין נמשכין אחר הפתילה ואח"ז סידר הש"ס איבעיא דאביי מהו שיתן לתוכו שמן כ"ש וידליק וכפירש"י דשמן כ"ש הניחן לתוכו ממשיכן לאחר הפתילה ומה"ט נמי כרך דבר שמדליקין כו' מהני להנך פסולי דמתניתין דקאי בגוייהו שהאור נתפס בהן רק מסכסך קצת וע"י מעט פתילה טובה המעורבת בה אינו מסכסך עוד. משא"כ של צמר ושער שאמרו בגמרא לעיל דמש"ה לא חשבינהו תנא דידן משום דצמר מכוץ כוויץ שער אחרוכי מיחריך ופירש"י ואין דולק כלל ואין שלהבת אוחזת בו וא"צ למתני בגוייהו לא מהני ג"כ מה שיש בו קצת פשתן דאפ"ה הצמר כוויץ ואינו דולק וכן בשער ולא דמי להנך שדולקין בל"ז ואגב הפשתן אין האור מסכסך בהן וחלק הפשתן לבד לא סגי להיות במקום פתילה ודו"ק: שם אמר רב הונא שמנים ופתילות שאמרו בהן חכמים אין מדליקין בהן בשבת אין מדליקין בהן בחנוכ' בין בשבת בין בחול אמר רבא מ"ט דרב הונא קסבר כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה עיין פרש"י והקשו התוס' מנ"ל לרבא דטעמיה דרב הונא שאין מדליקין בשבת משום שמותר להשתמש לאורה דילמא משום האי טעמא גופיה דאסור בחול משום דכבתה זקוק לה ואין יכול להדליק בשבת ותירצו דדייק מדפלגינהו בתרתי ולא אמר סתמא אסור להדליק ש"מ שיש טעם אחר לשבת לבד טעם דחול והיינו שמא יטה ואכתי ק"ק על רב הונא גופיה למה ליה לאסור בשבת מפני טעם אחר כיון דבחד טעמא דכבתה זקוק לה סגי בין בחול בין בשבת ודוחק לומר דהיא גופה אשמעינן מלתא אגב אורחיה דמותר להשתמש לאורה דאין זה דרך האמוראים אבל באמת יש נפקותא גדולה לענין הדלקה גופא. דבחול מחוייב לכתחלה להדליק בשמן כשר אם יש לו ולא בפסולים דלמא תכבה וכבתה כו' אבל היכא דאין לו שמן כשר אלא מהנך מינים אטו יבטל המצוה משום שמא תכבה. ודאי מחוייב הוא עכ"פ להדליק מהם אבל בשבת האיסור משום שמא יטה ויבא לידי איסור דאורייתא אינו מדליק כלל אם אין לו מהכשרים וכמו שאסרו בנר ביתו מהאי טעמא אף דשלום ביתו מצוה גדולה היא וקודמת לנר חנוכה כדאמרינן לקמן אפ"ה אסרינן משום גזירה והכי נמי בנר חנוכה:

עכ"פ מבואר דרב הונא ורב חסדא ס"ל מותר, להשתמש לאורה דרב חסדא אמר מדליקין בהן בחול אבל לא בשבת משום דמותר להשתמש לאורה ומשמיה דרב איתמר דמותר להדליק אפילו בשבת דאסור להשתמש לאורה אמרוה רבנן קמיה דאביי משמיה דר' ירמיה ולא קיבלה. כי אתא רבין אמרוה רבנן קמיה דאביי משמיה דר' יוחנן וקבלה אמר אי זכאי גמירנא לשמעתא מעיקרא והא גרסה נ"מ לגירסא דינקותא וקשה דלמה לא שמעה מרב יוסף רביה דמקשה לקמן על שמואל דאמר וכי נר קדושה יש בה כו' ומסיק אלא אמר רב יוסף אבוהון דכולהו דם ואסור להרצות מעות נגד נר חנוכה וכרב אסי. והיאך אפשר דלא שמיע ליה שמעתא דרב יוסף רביה ודרב יהודה רביה דרביה דאמר משום רב אסי אסור להרצות מעות נגד נר חנוכה וכאלו דבר פשוט הוא והיאך שבק אביי כולהו אמוראי ומימרא דרבוותא עד דשמעה משמיה דר' יוחנן והא ריב"ל הלכה כוותיה נגד ר' יוחנן ואסר ולפענ"ד מזה ראיה לשיטת הרז"ה ז"ל בפירושא דשמעתא שכתב דהני אמוראי דלקמן דווקא בהרצאת מעות אסרי שהוא דבר מגונה ודבר הרשות אבל תשמיש דמצוה כגון לסעודת שבת ולסעודת מצוה מותר להשתמש לאורה לדידהו וכרב הונא ור"ח ולהכי נקטי דווקא הרצאת מעות והרמב"ן ז"ל במלחמות הקשה על דברי הרז"ה ז"ל מדברי הירושלמי דאיתא התם ר' תחליפא שאל לרב חסדא ולא כן אלפון רבי שבת שחלה להיות בחנוכה שאסור לראות מטבע לאור החנוכה הרי אינו שכיח ומוציא את הפתילה פי' שמוכיח מדאסר להדליק בשבת חנוכה בפסולי שמנים אף שאסור לראות אפילו מטבע כנגדה. ע"כ אין הטעם שמא יוציא את הפתילה אלא משום שלא הוצת האור ברוב הדולק ע"ש הרי שמשוה הרצאת מעות לשאר תשמיש דאם כדברי הרז"ה לא קשה מידי ולפענ"ד מהך דירושלמי יש להוכיח כדעת הרז"ה ז"ל דהא חזינן דרב חסדא אוליף שאסור לראות מטבע לאור החנוכה ואפ"ה מצינו לו בגמרא דילן שאסר להדליק בשבת ומפרשינן טעמא משום דמותר להשתמש לאורה. וע"כ ר"ח לא קבל הקושיא שהקשה לו רב תחליפא ומחלק בין איסור הרצאת מעות לשאר תשמישין שיש בהן מצוה:

ועפ"ז ארווח לן מאי דקשיא להו להתוס' והרא"ש לקמן (דף כב ב) דלאחר שמסיק בפלוגתא דרב ושמואל דרב אמר אין מדליקין מנר לנר ושמואל אמר מדליקין ופליגי אמוראי בטעמא דרב חד אמר משום בזוי מצוה ולפ"ז לא אסר רק בקינסא ואפ"ה מתיר שמואל וחד אמר משום אכחושי מצוה ואפילו משרגא לשרגא נמי אסר רב ואמר אביי דרבה נהג בהא כרב ואותבינן למ"ד משום ביזוי מצוה ואפי' בקינסא מתיר שמואל. ומתרץ לה רבה. ולמ"ד משום אכחושי מצוה מסקינן בקושיא ע"ש בסוגיא ובתר הכי בעי בגמרא מאי הוי עלה אי מותר להדליק מנר לנר או לא והקשו בתוס' תימא הא לכאורה משמע הלכה כשמואל דהא רבה עביד כותיה וא"כ קינסא נמי שרי דהא ע"כ בקינסא פליגי ובבזוי מצוה דהא מאן דמפרש טעמא דרב משום אכחושי מצוה איתותב וכתבו דצ"ל שאינו תופס דברי רבה עיקר וכ"כ הרא"ש וזה תימא למה דהא בכל דוכתא קיי"ל מעשה רב. ומכ"ש שנראה דגם אביי הכי ס"ל ועוד תירץ הריב"ם דמיבעיא ליה אליבא דשמואל דהלכתא כוותיה ונהי דפליגי בביזוי מצוה דלמא הנחה עושה מצוה. ומנר לנר נמי איכא ביזוי מצוה ואסר רב. דווקא בהא מתיר שמואל אבל בקינסא אסר וזה מבואר שדוחק לומר דשמואל פליג מנר לנר אף דהוי ביזוי מצוה ומודה בקינסא כיון דחד טעמא הוא בשלמא למ"ד משום אכחושי מצוה יש לחלק בהכי ועוד יש תירוץ אחר ברא"ש ודוחק ע"ש. ולפי מ"ש לא קשה מידי דהנה לשמואל חזינן בהדיא דסובר אפי' בתשמיש חול מותר להשתמש לאורה שאמר וכי נר קדושה יש בה ומותר להרצות מעות ואפי' רב יוסף שהקשה לו וחסר להרצות מעות תשמיש דמצוה מתיר ג"כ וכמו שכתבתי מדלא קבלה אביי מיניה עד שאמרו לו רבנן בזקנותו משמיה דר' יוחנן וה"ה רבה ע"כ מתיר להשתמש לאורה בתשמיש מצוה דהא אביי נתגדל אצל רבה ולא קבלה מיניה ומש"ה ס"ל לרבה מדליקין מנר לנר ולא חיישינן לבזוי מצוה וכשמואל אבל אנן לא קיי"ל כהני אמוראי דמתירין להשתמש לאורה. רק לענין פירושא דשמעתא נראין דברי הרז"ה. אבל לפסק הלכה כבר כתב הרמב"ן במלחמות דאפי' לפי' בעל המאור אסור להשתמש לאורה כרב ור' יוחנן ור' ירמיה והעיקר ראי' דאביי קיבלה בסוף והיתה חביבה עליו ואמר דלא זכה כו' ולפיכך מיבעי לן מאי הוה עלה דמרבה ושמואל אין ראי' להתיר מנר לנר דאינהו לטעמייהו דמתירין להשתמש לאורה אבל לדידן דקיי"ל אסור נקטינן כרב ואסור משום בזוי מצוה ומיבעי לן דילמא גם מנר לנר ממש יש ביזוי מצוה אי הנחה עושה מצוה ומסקינן דהדלקה עושה מצוה ומשרג' לשרגא מותר אבל בקינס' אסור וכדעת הרי"ף והרא"ש ולא כבעל התרומות שפסק דאפילו בקינסא מותר עיין רא"ש ואסור להשתמש לאור נר חנוכה אפילו תשמיש דמצוה מדבעינן מאי הוי עלה וכמ"ש דהיינו משום דהלכה שאסור להשתמש לאורה נקטינן דאין מדליקין מנר לנר משום ביזוי מצוה:

אלא שקשה דלכאורה נראה מדברי רבא על הברייתא דבשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו ואמר רבא וצריך נר אחרת להשתמש לאורה מאי קמ"ל דצריך נר אחרת פשיטא. וכן הא דאמר ואי איכא מדורה לא צריך ואמאי הא הנר על שולחנו הוא וע"כ משתמש הוא נגדה לאורה דרחוק הוא מן המדורה. אלא משמע דס"ל לרבא דאין אסור להשתמש לאורה. רק דאפ"ה צריך נר אחרת משום היכר כיון שמונחת על שולחנו וי"ל דרבא קאי אליבא דכ"ע ומפרש הברייתא מניחה על שולחנו ודיו דלכ"ע אין הפירוש שדי לו בנר שעל השולחן רק לכ"ע צריך נר אחרת כו' ואפי' לרב הונא ולרב חסדא וכמו שפירש רבא לעיל דברי רב הונא וכ"כ הרז"ה דדינא דרבא אליבא דכ"ע וכן משמע מפיר"שי ד"ה ואי איכא מדורה לא צריך ודו"ק:

דף כג.

אמר רב הונא חצר שיש לה שני פתחים צריכה ב' נרות ומסיק משום חשדא ומנא תימרא דחיישינן לחשדא דתניא אמר ר' שמעון מפני ד' דברים אמרה תורה להניח פיאה בסוף שדהו מפני גזל עניים כו' מכאן נ"ל יישוב נכון למ"ש הרמב"ם רפ"ב מה"ל מתנות עניים (הלכה י"ב) עבר והניח הפיאה בתחלת שדהו או באמצע ה"ז פיאה וצריך שיניח בסוף השדה כשיעור הפיאה הראויה למה שנשאר בשדה אחר שהפריש את הראשונה וכתב עליו הכ"מ משנה בפ"ב דפיאה נותנין פיאה מתחלת השדה ומאמצעה ר"ש אומר ובלבד שיתן בסוף כשיעור, ופסק רבינו כר"ש וצריך טעם למה ואפשר דשבר דלא פליג את"ק אלא מפרש דבריו ואפילו את"ל דר"ש פליג את"ק פסק כר"ש משום דבירושלמי מפרש מילתיה אלמא סבר דהלכה כוותיה והנה מ"ש דלא פליג ר"ש את"ק כבר כתב התוי"ט דבתוספתא לא משמע הכי גם מ"ש משום דבירושלמי מפרש מילתיה אלמא סבר כוותיה. דברי תימה הם וכי לא מפרש בש"ס דברי התנאים שבמשנה דלא הלכתא כוותייהו אבל טעמו נראה ברור מדילפי האמוראים שבכאן רב הונא ורבא מדברי ר' שמעון שאמר מפני ד' דברים כו' ומפני החשד. ש"מ דהלכתא כוותיה. דהא לת"ק אין שום מצוה להניח בסוף אפילו לכתחלה דהא אמרו נותנין ואפי' לכתחלה ולא חיישי לחשדא. וטעמייהו דמפרשי קרא דלא תכלה פאת שדך בקוצרך היינו שהאיסור לא חל עליו בסוף דכל זמן שלא נקצרה כולה יכול עוד לתקן ולהניח. אבל אימתי שירצה יניח ודוק:

דף כג:

דביתהו דרב יוסף הוות מאחרת ומדלקת וא"ל רב יוסף תנא לא ימיש כו' סברה לאקדומי א"ל ההוא סבא תנינא ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר וקשה בשלמא שלא יקדים אצטריך אבל שלא יאחר למה ליה לאשמועינן הא מדאורייתא הוא וכמ"ש בברייתא דלא ימיש כו' ועוד דלשון ובלבד משמע דקאי על הברייתא דלא ימיש או ברייתא אחרת המזהרת על תוס' שבת. וע"ז אמר אעפ"י שצריך להוסיף ובלבד שלא כו' וא"כ לא יאחר מאי ענינו הכא ונראה לי לפרש דהכל קאי על תוספת שבת שבל יוסיף יותר מדאי ובלבד שלא יקדים היינו בע"ש ושלא יאחר היינו במוצאי שבת אף שמצוה להוסיף מחול על הקודש אין לאחר הרבה דלא מיחזי כתוס' אם מאחר הרבה כמו בע"ש אם מקדים הרבה וכן כתב הרמב"ם ששיעור מעט להוסיף בין בכניסתו בין ביציאתו וכן משמע מהא דאמר ר' יוסי לקמן (דף קיח ע"ב) יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא וממוציאי שבת בצפורי משמע שלא היו מאחרים הרבה:

דף כד:

אמר חזקיה וכן תני דבי חזקיה אמר קרא והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו שאין ת"ל עד בקר ומה ת"ל עד בוקר ליתן לו בוקר שני לשריפתו ומכאן שאין שריפת קדשים דוחה יו"ט וקשה למ"ד ביבמות נותר שלא בזמנו נשרף בלילה איך נלמד מכאן הא הוי גזה"כ דהא בלילה דכבר חול עדיין אסור לשורפו ומצאתי לתוס' פרק הערל (דף עב ע"ב) ד"ה שלא בזמנו שהקשו כן ותירצו כיון דלא אפשר הוי בזמנו ודוחק והיה נראה לי לומר דר' יוחנן קאמר התם דשלא בזמנו נשרף בין ביום בין בלילה ור' יוחנן לטעמיה דאמרינן במס' ביצה (דף יב) על משנה דפליגי ב"ש וב"ה ב"ש אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב כו' וב"ה מתירין ואמרו בגמרא ואף ר' יוחנן סבר במתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך פליגי דתני תנא כו' וא"ל ר' יוחנן כו' דאי ב"ה כיון דאמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ה"נ מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וכיון דסבר ר' יוחנן דאמרינן מתוך מותר לשרוף נותר ביו"ט כמו חמץ דשרינן ליה למ"ד מתוך כדאמרינן בפסחים (דף ה) דיליף ר"ע דחמץ אסור משש שעות ולמעלה דאמר קרא אך ביום הראשון תשביתו שאור וכתיב כל מלאכה לא תעשו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה ואמר רבא ש"מ תלת. ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה וש"מ לא אמרינן הואיל והותרה כו' וחמץ מנותר ילפינן לשריפה וכמו דשורפין חמץ ביו"ט למ"ד מתוך. ה"ה נותר. וכן בירושלמי פ"ה דביצה (הלכה ב) מהו להדליק נר של אבטלה חזקיה אמר אסור מתניתא פליגא כו' בעי קומי ר' יוחנן א"ל לא תאסור ולא תשרי וא"כ אזלי לטעמייהו חזקי' סבר דאסור דלא אמרינן מתוך רק דה"א שידחה עשה לל"ת ויליף מוהנותר עד בקר דלא דחי וכיון דלא דחי העשה לא אמרינן מתוך אבל לר' יוחנן לא בעי למילף כלל דליכא איסור בשריפת קדשים כמו בנר של אבטלה. וע"כ לר' יוחנן גזה"כ הוא דלישרוף בבקר שני והוי בזמנו:

דף כז:

כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן. פירש"י ז"ל כגון קנבוס וצמר גפן דאיקרו עץ. והקשו התוס' וכתבו דקנבוס מין זרעים הוא רק פשתן הוא דאיקרי עץ מקרא זכורני בימי חרפי שמעתי מפה קדוש מו"ר הגאון מהו' חיים זצוק"ל מוואלזין ראי' לדברי רש"י ז"ל מגמרא דברכות (דף מג ע"ב) גבי סמלק וחילפי דימא מברכין עלייהו בורא עצי בשמים מאי קרא והיא העלתם הגגה ותטמנם בפשתי העץ הרי דמביא ראי' מפשתן לשאר מינים הגדלים כן דה"נ מיקרי עץ. ולדברי התוס' הא דווקא פשתן מיקרי עץ ולא שארי דברים א"ו משמע כדברי רש"י ז"ל והיא ראיה נכונה:

דף לד.

ואמר רבא אמרו לו שנים צא וערב עלינו לאחד עירב עליו מבעוד יום ולאחד עירב עליו בה"ש. זה שעירב עליו מבעוד יום נאכל עירובו בין השמשות וזה שעירב עליו בה"ש נאכל ערובו משחשיכה שניהם קנו עירוב פירש"י דלענין עירובי תחומין מיירי וכן פי' הרמב"ם שכתב בפ"י מה"ל ערובין להאי דינא וסיים בלשונו שספק עירוב כשר ולכתחלה אין מערבין עירובי תחומין בה"ש והקשו בתוס' וכן הרש"בא הביאו הה"מ דע"כ טעמם שפי' בעירובי תחומין משום דהלכה כר' יוסי במס' ערובין (דף לה) שמיקל ואמר ספק עירוב כשר. הא אמרו שם בברייתא (דף לי) כיצד אמר רבי יוסי ספק עירוב כשר עירב בתרומה ספק מבעוד יום נטמאת ספק משחשיכה נטמאת וכן כו' אבל עירב בתרומה ספק טמאה ספק טהורה וכן כו' אין זה ספק עירוב כשר והטעם דלא מכשיר ספק עירוב אלא כשיש חזקה אבל בספק כי הכא לא מכשיר כלל. ותירץ המ"מ דלא בעי חזקה דהיתרא דווקא אלא שלא יהא חזקה להיפך כנגדו ע"ש ולענ"ד נראה דלדידן אפי' אם יש חזקה כנגדו העירוב כשר ונהי דר"י לא מכשיר במקום חזקה לאיסור. מדפריך אליביה התם פירות נמי העמד טבל על חזקתו ואימא לא נתקנו משום דר' יוסי לשיטתו דגם בדרבנן מחמיר בספק אם הוחזק איסורו כמו שאמר לענין מקוה במתניתין הובאה שם דאפי' בטומאה קלה מטמא ר' יוסי בספק טבל כו' ושאר ספיקות דמחשב שם. אבל לדידן דקיי"ל כר"מ דבטומאה קלה ספיקו טהור וכמ"ש הרמב"ם פ"י מהל' מקוואות (ה"ו) ואע"ג דיש חזקה דהעמד טמא על חזקתו ולא חזקת מקוה וכדאוקים רבא התם במקוה שלא נמדד דמש"ה מטמא ר' יוסי ואפי' בכה"ג מטהר ר"מ וה"ה בכל ספק דרבנן ומכ"ש בעירובין וכן מוכח שם להדיא בגמרא דרמי דר"מ אדר"מ דמטהר במקוה בטומאה קלה ופסיל בעירוב ומשני סבר ר"מ עירובין דאורייתא אלמא דאי הוה סבר ר"מ עירובין דרבנן הוה מכשיר בעירוב כמו במקוה א"כ לדידן דקיי"ל עירובין דרבנן והלכה כר"מ במקוה כשר בעירוב אפי' נגד חזקה כמו במקוה ונראה שזהו טעם פלוגתתם גם בפ"ב דמס' ידים דקאמר ת"ק ספק הידים ליטמא ולטמא וליטהר טהור ר' יוסי אומר ליטהר טמא. דרבי יוסי סבר דאפי' בדרבנן אם יש חזקה לחומרא לא מקלינן בספק ור"מ לטעמיה שמיקל ואנן קיי"ל גם בזו דלא כר' יוסי כמ"ש הרמב"ם בפ"י מה"ל ברכות (הלכה טו). וא"כ שפיר פירשו הרמב"ם ורש"י ההיא דרבא לענין תחומין כיון דקי"ל תחומין דרבנן וכר"מ קיי"ל בספק דרבנן לקולא אפי' נגד חזקה והרשב"א בתשו' סי' ת"א כתב לענין טומאה קלה שטבל וספק טבל בארבעים סאה א"ל דקיי"ל כר"י דטמא. ותימא דא"כ יסבור גם בההיא דידים כר"י דלא ככל הפוסקים דזה ודאי לא מסתבר לחלק בין ספק טומאת הידים לשאר טומאות דרבנן דמ"ש והא כולהו גזירת י"ח דבר נינהו ובכולהו מצינו פלוגתת ר"מ ור"י ודאי דמחד טעמא נינהו גם על הטור וש"ע יש מקום עיון בזה. ודו"ק:

עוד נ"ל ראיה דבאיסור דרבנן אפי' הוחזק איסור ספיקו להקל מדאמרי' במס' נדה (דף סא ע"ב) אמר רב אחא בריה דרב ייבא משמי' דרב חסדא משמי' דמר זוטרא האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא ונתקי' ולא ידע אי נתק אי לא נתק שפיר דמי מ"ט מדאוריי' שעטנז כתיב עד שיהא שוע טוי ונוז. ורבנן הוא דגזרי ביה וכיון דלא ידע אי נתקי' שרי ופי' שלא ידע אי זה החוט נתק או לא מותר אף דאתחזק איסורא והוא דומה לספק טבל או לא טבל בטומאה דרבנן וראיתי בטור יו"ד הלכות כלאי בגדים נראה שמפרש הכי שמנתק חוט אחד אף שאינו יודע איזה הוא אנו תולין שהוא הפשתן:

ויש לדקדק בענין זה מההיא דמספקא ליה לר' יוחנן לקמן (דף לה) אי הלכה כר' יוסי בשיעור ביה"ש או כר' יהודה ע"ש ברא"ש ז"ל ואמרו התם דבה"ש דר' יהודה. כהנים טובלים בו לר"י דשלים בין השמשות דר' יהודה והדר מתחיל בה"ש דר' יוסי והאי נאכל עירובו בה"ש דקאמר הכא ע"כ בבה"ש דר' יהודה דבה"ש דר יוסי כהרף עין זה נכנס וזה כו' וא"א לעמוד עליו וא"כ הוי לכאורה לזה שעירב עליו מבעוד יום ספק ספיקא לאסור. ספק הלכה כר' יוסי ובה"ש דר' יהודה יום הוא ואת"ל הלכה כר' יהודה דלמא בה"ש יום הוא:

דף מו.

רב אויא איקלע לבי רבא כו' א"ל מ"ט שרגא דנפט נמי שרי לטלטולי כו' הא איכא תורת כלי עליה מי לא תניא השירים והנזמים והטבעות הרי הן ככל הכלים הנטלין בחצר ואמר עולא מה טעם הואיל ואיכא תורת כלי עליה מכאן משמע דתכשיטין האסורין לצאת לר"ה אסורין גם בחצר ואפי' במעורבת ואפי' בבית אסורין לגמרי והוו כמלאכתן לאיסור. ולהכי צריכין להאי טעמא הואיל ואיכא תורת כלי עלי' דלדעת הרמב"ם פי"ט מה"ל שבת (הל' ח) הובא בש"ע סי' ש"ג סי"ח דאפי' למ"ד לקמן (דף סד ע"ב) דכל שאסרו חכמים לצאת בו לרה"ר אסור לצאת בו לחצר היינו דווקא בשאינה מעורבת אבל במעורבת שרי לכ"ע. א"כ להך טעמא כיון שמותר ללובשן הוי מלאכתן להיתר דומיא דאמרינן גבי סנדל המסומר. אלא ודאי משמע כדברי הרמב"ן והרשב"א דאסרי לגמרי וכמ"ש בש"ע. ועיין ברש"י ריש פ' במה אשה משמע מדבריו ז"ל ג"כ כדברי הרמב"ן ז"ל שגזרו סתם שלא להתקשט בהם כלל ע"ש דאל"ה הוי כעין גזירה לגזירה ודוק:

דף מו:

כל היכא דכי מכוין איכא איסורא דאורייתא כי לא מכוין גזר ר"ש מדרבנן כו' מתיב רבא מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והא הכא דכי איכוין איסורא דאורייתא איכא כו'. מכאן משמע דכל כסות שיש בה כלאים הוי כלאים דאורייתא אף דסתם בגדים אינם שזורין כדאמרי' בפ' המוצא תפילין (דף צו ב) המוצא חוטין של תכלת בשוק כשרין לשונות פסולין מ"ש לשונות דאמר אדעתא דגלימא כו' ומשני בשזורין ופריך שזורין נמי נימא אדעתא דשיפתא דגלימא עייפינהו. אלמא בגלימא אין דרך לעשותן שזורין לבד השפה. ואפ"ה אמרו כאן דכי מיכוין איכא איסורא דאורייתא וקשה מכאן לדעת הפוסקים דבעינן דווקא כל הג' שוע טוי ונוז ונוז היינו שזור כפי' ר"ת ואז הוי כלאים דאורייתא אבל באחד מהן הוי דרבנן. א"כ מאי מקשה הכא דכי מכוין איכא איסורא דאוריתא לוקי דאיירי בסתם בגדים דאינם שזורין ואין בהם השפה שנחתכה שכן דרך לחתכה כדאמרינן שלהי ב"ק ע"ש ועוד דאף אם בבגד יש שפה חוט המעורב אינו שזור אם אינו מן השפה וב' המינים צריכים להיות שוע טוי ונוז לדבריהם. עיין טוי"ד (סי' ש) אלא ודאי משמע דכל עירוב כלאים הוי דאורייתא ובכל חדא מינייהו סגי וכדמקשה רב אשי במס' נדה או שוע או טוי או נוז וכן פסק הרמב"ם ז"ל וכן פסק הגר"א ז"ל בשו"ע יו"ד ובפירושו למשניות ולענ"ד מסוגיא זו יש ראי' לדבריהם:

דף ס.

תוס' בד"ה ולא בסנדל המסומר כו' ונראה לר"י דאפי' לרבנן דר"א דשרי לטלטל אסור לשלחו אע"ג דשילוח כו' תימא דהא גמרא ערוכה הא מלתא במס' ביצה (דף יד ע"א) במתניתין דאין משלחין ע"כ כרבנן אתיא דאמר אביי סנדל המסומר אסור לנועלו ומותר לטלטלו מדקתני אין משלחין. דאי ס"ד אסור לטלטלו השתא לטלטולי אסור משלחין מיבעיא:

דף ס:

ביו"ט לישתרי אלמה תנן משלחין כו' אבל לא סנדל המסומר כו' בשב' מ"ט דאיכ' כנופי' בי"ט נמי איכא כנופיא כו' ואפי' לר' חנניא בן עקביא דאמר. לא אסרו אלא בירדן ובספינה. וכמעשה שהיה ה"מ ירדן דשאני משאר נהרות אבל שבת וי"ט כי הדדי נינהו. ופיר"שי ירדן שאני משאר נהרות בין ברוחב בין בעומק וקשה לפענ"ד דאטו שבת וי"ט שוין ממש הא כמה חילוקים יש ביניהם וחומר כרת ומיתה בשבת משא"כ ביו"ט ולענין אוכל נפש שמסיים בגמ' אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ואיזה שנוי היא בין ירדן לשאר נהרות אם מפני הרוחב והעומק אין זה מנכר כלל ובירדן גופיה אין כל המקומות שוין ולא היה א"כ לאסור אלא במקום המאורע מפני שנוי העומק והרוחב. והא אין בזה שנוי שם כלל. אידי ואידי נהרא מקרי. ומה טעם שלא לגזור רק בירדן גם תימא כיון שאין הלכה כר"ח בן עקביא למה ליה לאוקמי אליביה ולפענ"ד היה נראה להמתיק בזה דרחב"ע לשיטתו אזיל דאיתא לקמן במשנה (דף פג ע"ב) מנין לספינה שהיא טהורה שנאמר דרך אניה בלב ים ובגמ' תנא חנניא אומר נלמד משק מה שק מטלטל מלא וריקן אף כל מלא וריקן לאפוקי ספינה כו' מאי בינייהו א"ב כו' אי נמי ספינת הירדן למ"ד אניה בלב ים הא נמי אניה בלב ים היא למ"ד מטלטלת מלא וריקן הא נמי מטלטלת מלא וריקן דאר"ח בן עקביא מפני מה אמרו ספינת הירדן טמאה מפני שטוענין אותה ביבשה ומורידין אותה למים. א"כ טעם הגון הוא לחנניא בן עקביא לחלק בין ספינת הירדן שהיא מקבלת טומאה ויש לחוש שמא יש מת בקרקעית המים והספינה מאהלת עליו ונטמאת. ומטמאה המי חטאת ג"כ. אבל שאר ספינות אין מקבלין טומאה וחוצצין בפני הטומאה והספינה גופא יש לבודקה וכיון שיש לחלק ולא לגזור בשאר נהרות אפי' בספינה דומיא דמעשה שהיה לפיכך לא גזרו שוב באופן אחר ועוד דגם בשאר עניינים כגון בגשר וכי האי גוונא יש לחלק ביניהם לספינת הירדן וכמ"ש וז"ש הני מילי ירדן דשאני משאר נהרות:

ובזה א"ש פסקי הרמב"ם דלכאורה קשיין אהדדי וכבר הקשה כן הכ"מ על מה שפסק פי"ב מהל' שאר אבות הטומאה (ה"ג) הנושא את המדרס מותר לו לישא עמו תרומה כאחד הואיל כו' אבל לא את הקודש אעפ"י שלא נגע בו מעשה שהי' כו' וקשה דהא בחגיגה (דף כ"ב ע"ב). על המשנה דהנושא את המדרס נושא את התרומה אבל לא את הקודש אמרינן קודש מ"ט לא משום מעשה שהיה דאמר רב יהודא אמר שמואל כו' א"ה תרומה נמי הא מני רח"בע היא דתניא לא ישא אדם מי חטאת ואפר חטאת ויעבירם כו' אחד ירדן ואחד שאר נהרות ר' חנניא בן עקביא אומר. לא אסרו אלא בירדן ובספינה וכמעשה שהיה. ובפ"י מהלכות פרה פסק הרמב"ם כת"ק דחב"ע והיאך פסק כאן כרחב"ע דלא אסרו אלא כמעשה שהיה בקודש אבל לא בתרומה ונדחק בכ"מ לתרץ ולפי מ"ש אתי שפיר דלעולם מדסתים לן במתניתין דחומר בקודש דהנושא את המדרס נושא את התרומה אבל לא את הקודש ומוקמינן בגמרא משום מעשה שהיה וכרחב"ע אלמא דסברת ר' חנניא בן עקביא אמיתית ונקטינן להלכתא כסברתו. ואפ"ה אין זה ענין לפסוק כרחב"ע בדין העברת מי חטאת. אלא כת"ק דרחב"ע. דהתם לא שייך לדידן סברתו לחלק בין ירדן לשאר נהרות כמו שאין לחלק בין יו"ט לשבת דרחב"ע אזיל לשיטתיה דסבר ספינת הירדן טמאה ואינה חוצצת בפני הטומאה וגם מביאה את הטומאה ושייך למגזר בירדן טפי משאר נהרות אבל אנן הא קיי"ל בהך דינא דלא כרחב"ע אלא כסתם מתני' דמנין לספינה שהיא טהורה שנאמר דרך אניה בלב ים וכל הספינות טהורות ואפי' ספינת הירדן וספינה של חרס וכן פסק הרמב"ם פי"ח מהל' כלים (הלכה ט) דכל הספינות טהורות בין של עץ בין של חרס בין קטנה בין גדולה וא"כ ממילא כיון דלא ס"ל כהך דרח"בע לא שייך תו למימר בהא דלא גזרו אלא כמעשה שהיה בירדן ולא בשאר נהרות דמאי שנא ודמיא לשבת ויו"ט דרחב"ע גופיה לא אמר אלא משום דשאני ליה ירדן כו' וכמ"ש:

ומש"ה הוצרכו בגמ' כאן לאסוקי ואפי' לר' חנניא בן עקביא כו' משום דנקטינן כסברתו לדינא אלא דאף הוא לא אמר אלא התם דשאני ירדן משאר נהרות אליביה וכמ"ש אבל יו"ט ושבת כי הדדי נינהו דתנן אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד אבל חוץ מאוכל נפש. כל המלאכות שאסורות בשבת אסור ביו"ט ואין סברא לחלק ביניהם לענין גזירה זו דכנופיא. כבירדן ואליבא דר"ח בן עקביא אבל בהך דנושא את המדרס טובא יש לחלק ביניהם בין קודש לתרומה מחלקינן שפיר. וכסברת רחב"ע. ודברי הרמב"ם נכונים: ואגב ראיתי להזכיר פה מה שנלפענ"ד עוד בסוגיא זו דחומר בקודש מבתרומה בישוב דברי הרמב"ם שנראין לכאורה תמוהים מאוד כאשר נשאלתי מאת הרב המאוה"ג חריף ובקי מוה' יוסף ני' ראב"ד דק"ק סלוצק וזהו תורף שאלתו שנינו ריש חומר בקודש מבתרומה מטבילין כלים בתוך כלים לתרומה אבל לא לקודש גמ' בקודש מ"ט לא א"ר אילא מפני שכבידו של כלי חוצץ והא מדסיפא כו' ר' אילא לטעמי' דאמר ר' אילא אמר ר' חנינא בר פפא עשר מעלות שנו כאן רבא אמר מדסיפא הוה משום חציצה רישא לאו משום חציצה. ורישא היינו טעמא גזירה שמא יטביל מחטין וצינורות בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד כדתנן כו' סבר לה כהא דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אחד עשר מעלות שנו כאן מאי איכא בין דרבא לדר' אילא איכא בינייהו סל וגורגותני שמלאן כלים והטבילן למ"ד משום חציצה איכא למ"ד גזירה שמא יטביל כו' סל וגרגותני שאין בפיהם כשפופרת הנוד ליכא: והנה הרמב"ם פסק להדיא בפ"ב מהל'. שאר אבות הטומאה כרבא שכתב וז"ל אחת עשרה מעלות עשו חכמים לקודש ואלו הן יש להטביל כלי בתוך כלי לתרומה אבל לא לקודש שמא יהיה פי הכלי צר ולא יהיה בו כשפופרת הנוד ע"כ. הרי שכתב י"א מעלות וכתב הגזרה שמא יהי' פי הכלי צר כו' ולפי זה הטעם אמרו בגמ' בסל וגרגותני ליכא למיגזר והיאך כתב הרמב"ם ספ"ג מהל' מקוואות בד"א לתרומה אבל לקודש אין מטבילין כלים בתוך כלים כלל ואפי' היה בסל או בקופה וזה כפי טעם ר' אילא. וזה אשר השבתי לו ע"ז: וע"ד תמיהתו בדברי הרמב"ם שסותר עצמו בהלכות מקוואות למ"ש בהלכות שאר אבות הטומאה הקשה לשאול כי לכאורה דברי הרמב"ם תמוהים לכאורה והיה נראה לכאורה דאף דפוסק טעמא דרבא ומשום גזירה אפ"ה בהא דסל וגרגותני ס"ל דאין מטבילין בהם משום לא פלוג רבנן וכדאשכחן בשבת בפ"ק (דף יב) גבי הא דלא יקרא לאור הנר דאמר רבה אפי' גבוה שתי קומות ואפי' שתי מרדעות ואפי' עשרה בתים זו ע"ג זו ובפרק שואל (דף קמט) גבי אין רואין במראה כולה סוגיא שם מייתי פלוגתא דתנאי ואמוראי בהך סברא ואמרו שם הא דרבה תנאי ולהלכה קיי"ל שם ככולהו אמוראי דמחמרי ולא מחלקינן בגזירה דרבנן ולהכי אף שמנה הרמב"ם אחת עשרה מעלות כרבא מ"מ בהא ס"ל דאין מטבילין ומשום לא פלוג:

אולם אחר העיון אמרה נפשי בישוב דברי הרמב"ם דבר נאה ומתקבל דלכאורה קשה בדברי הגמ'. דאמר איכא בינייהו כו' למ"ד משום גזירה כו' סל וגרגותני שאין בפיהם כשפופרת הנוד ליכא. דמה לנו להך דליכא סל וגרגותני שפיהם צר. הא אף אי איכא סל וגרגותני שאין בפיה' כשפופר' הנוד אפ"ה מטבילין בהם דהא אשכחן דאף אם הטביל בהם ופיהם למעלה מן המים אפ"ה סלקא טבילה לכלים שבתוכן וכמו שכתב הכ"מ בשם הר"ש על דברי הרמב"ם בהלכות מקוואות פ"ו (הלכה ח) השידה כו' אין מטבילין בהם אא"כ היו נקובים כשפופרת הנוד ואם היה שק או קופה מטבילין בהם וכתב ע"ז הכ"מ וז"ל וכן בסל וגרגותני לא בעינן שיתערבו המים דרך פיו אלא אפי' אין מתערבין רק דרך הנקבים שבתוכו כו' כיון דמלא נקבים ואין מחזיק כלל כו' הרי בהדיא דסל וגרגותני לא אכפת לן אם יש בהן כשפופרת הנוד או לא ועוד קשה לכאורה הא דאמרינן בגמ' ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא סל וגרגותני שמלאן כלים והטבילן טהורין ומקוה שחלקו בסל וגרגותני הטובל שם לא עלתה לו טבילה. דהא ארעא כולה חלחולי מחלחלא ומה ראי' היא זו מנ"ל דרבא איירי בקודש דהא בימי רבא לא היה קודש כלל ודלמא בחולין איירי רבא וגם בברייתא דמייתי שם איתא להדיא בין לקודש בין לתרומה ולמה לא אמר רבא ג"כ הכי וגם צריך להבין חבור ב' הדינים דרבא סל וגרגותני כו' ומקוה שחלקו כו' מה שייכות להני תרי מימרות אהדדי דהא ברישא אשמעינן דלא גזרינן בהו משום כלי שאין בפיו כשפופרת הנוד וסיפא איירי בדין חבור מקואות דרך נקבים דקים שבתוכן ומה שייכות זה לזה:

ע"כ נלפע"ד דלהרמב"ם היה גי' אחרת בגמ' והיא הנכונה וגרסתו איכא בינייהו סל וגרגותני למאן דאמר משום חציצה ליכא פי' כיון שהמים מתערבין בהן דרך כל הנקבים שביניהם והמים באין בכולן ליכא בהו טעמא דחציצה כלל ולמ"ד גזירה שמא יטביל כו' סל וגרגותני נמי פי' דלא פלוג רבנן בין כלי לכלי דאי אתינן לפלוגי נפליג נמי בין כלים אחרים גדולים ואין שיעור לדבר אלא ע"כ דלא פלוג כלל. א"כ נשמעינה מן הדא דלרבא אין מטבילין אפי' בסל וגרגותני לקודש כלל ולרב אילא מטבילין אפילו לקודש כיון דליכא בהו משום חציצה דהא המים באים בתוכם וכמו דשרינן לאשה שתטבול בבגדיה כשהמים באין בהם. ואהא מייתי שפיר ואזדא רבא לטעמי' דאמר סל וגרגותני שמלאן כלים והטבילן טהורין ואיירי לחולין ואשמעינן רבותא דהנקבים שבתוכן דינן כמו ניקב הפה כשפופרת הנוד ואף אם פיהם למעלה מן המים מותר להטביל כלים בתוכן כיון שהמים באים דרך הנקבים הוי חבור למקוה ואשמעינן גם כן בסיפא דדוקא למקוה שלם הוי חבור אבל במקוה שחלקו בסל וגרגותני דע"י הנקבים אנו באים לעשותן מקוה לא הוי מקוה עד דאיכא כשפופרת הנוד במקום אחד וכמ"ש הש"ע ביו"ד (סי' רא סנ"ב) בשם הראבי"ה והפוסקים בטעם הדבר ומייתי ראיה מהך דרבא דטעמא דדינא דכלי בתוך כלי לקדשים לא משום חציצה אלא משום גזירה דחבור מקואות וגזרה קיימא ודאי בכל הכלים ולזה אשמעינן רבא דזולת הגזירה והיינו בחולין שלא גזרו הוי חבור דרך הנקבים אבל לא הוי חבור להכשיר מקוה שחלקו אבל אי ס"ד כטעמא דרב אילא דעיקר חששא משום חציצה א"כ בסל וגרגותני ליכא הך חששא כלל וזה שמשמיענו דאפי' לקדשים טהור דלא הוי חציצה ליכא שייכות כלל הך דינא עם סיפא דמקוה שחלקו והדר מייתי תנאי דת"ק סבר כר' אילא דטעמא משום חציצה ובסל וגרגותני ליכא האי טעמא וטהורין בין לקודש בין לתרומה ואבא שאול סבר כרבא דטעמא משום גזירה ושייך בכל הכלים. וכמ"ש וא"כ הלכה כרבא וכאבא שאול ואתו פסקי הרמב"ם בפשיטות ומדוקדק בלשונו ז"ל שכתב ואפי' בשק וקופה פי' שמלאין נקבים אפ"ה לא פלוג רבנן ואין מטבילין בהם שלא חילקו בכלים ולא כתב סל וגרגותני כלשון הגמ' רק שק וקופה ויש ג"כ שקין שפיהן צר ואם היתה כוונתו מפני גדלן ורחבן היה לו לפרש א"ו ברור מפני היותן מלאים נקבים ומטבילין בהם מהאי טעמא אף כשפיהן למעלה מן המים כמ"ש לעיל בשם הכ"מ ואפ"ה לקודש לא עדיף הך חבור דע"י נקבים קטנים מחבור דכשפופרת הנוד דגזרו בהו רבנן זהו הנראה לפענ"ד נכון מאוד בישוב דברי הרמב"ם ז"ל ואין בהם סתירה כלל:

וראי' ברורה לדברי מצאתי בדברי הירושלמי חגיגה ר"פ הנ"ל דמייתי שם ברייתא דאבא שאול אומר אף בתרומה אין מטבילין אלא סל וגרגותני בלבד פי' אבל שאר כלים אין מטבילין אף לתרומה משום חציצה ואמרו שם אבא שאול ור"ש אמרו דבר אחד דתנן האוחז באדם וכלים ומטבילן טמאין כו' ר' שמעון אומר ירפם עד שיבא בהן המים ומייתי הירושלמי דכמו דר"ש אסר לאחוז באדם וכלים להטבילן עד שירפם כדי שלא תהא חציצה ה"נ אבא שאול מחמיר לטבול כלי בתוך כלי כ"א בסל וגרגותני דליכא חציצה כלל הרי ברור ומבואר מדברי הירושלמי דבסל וגרגותני ליכא חששא כלל דחציצה ואפ"ה אסר אבא שאול לקודש משום גזירה וכדרבא והוא מבואר כדברי הרמב"ם וכמ"ש בגמ' למ"ד משום חציצה ליכא. עוד משמע להדיא בירושלמי דאבא שאול פליג על ר' אילא ולא כפיר"שי דאבא שאול כר' אילא דאיתא התם ר' לא בשם ר"י אם היה דבר טמא כבד כליטרא אין מטבילין אותו אבא שאול אומר אף בתרומה אין מטבילין אותו אלא סל וגרגותני בלבד ור' לא שבגמ' ירושלמי הוא ר' אילא שבגמ' דידן והוא שאמר בגמ' דילן הטעם מפני שכבדו של כלי חוצץ וגם בירושלמי אמר אם היה דבר טמא כבד כליטרא שהטעם משום חציצה ולפ"ז לא אסר אלא בשאר כלים אבל בסל וגרגותני מותר דליכא בהו משום חציצה וכמ"ש. וכיון שאמרו לקודש אבל לא לתרומה א"כ בתרומה אף בשאר כלים מותר. וע"ז פליג אבא שאול בתרתי דשאר כלים שאסורין משום חציצה אף בתרומה אין מטבילין אלא סל וגרגותני דליכא משום חציצה אלא חומרא דקודש שאף בסל וגרגותני אין מטבילין שהטעם בהן משום גזירה ומשום גזירה אין לחלק ואף דאנן לא קיי"ל בהא כאבא שאול דירוש' דאסר אף תרומה בשאר כלים אלא כסתמא דש"ס דילן דבתרומה ליכא גזירת חציצה כלל עכ"פ הא מיהא מבואר מדברי הירושלמי לפרש שיטת הש"ס כדברי הרמב"ם דסל וגרגותני ליכא חציצה כלל ואדרבא למ"ד משום חציצה שרי אפי' לקודש ולמ"ד משום גזירה אסור לקודש וכמ"ש ועוד מבואר שם בירושלמי אמר ר' יוחנן הלכה כאבא שאול והיינו כרבא וכן פסק הרמב"ם ודו"ק:

דף סא.

ולא בתפלין אמר רב ספרא כו' ואיכא דמתני לה אסיפא ואם יצא אינו חייב חטאת. אמר רב ספרא לא תימא אליבא דמ"ד שבת זמן תפלין הוא אלא אפי' למ"ד שבת לאו זמן תפלין אינו חייב חטאת מ"ט דרך מלבוש עבידא וקשה מאי קמ"ל הא משנה שלימה שנינו ריש המוצא תפלין מכניסן זוג זוג ור"ג אומר שנים שנים ובגמרא דכ"ע אית להו דרב שמואל בר יצחק והכא בשבת זמן תפלין קמפלגי דת"ק סבר שבת זמן תפלין הוא ור"ג סבר שבת לאו זמן תפלין היא ופיר"שי ת"ק סבר שבת, זמן תפלין ומשום הצלה לא משרו כו' וכ"ש כיון דזמן תפלין הוא ואיכא בל תוסיף אתי איסור בל תוסיף ומשוי להו עליו כמשוי. ר"ג סבר לאו זמן תפלין הוא והיינו טעמא דשרי ליה רבנן להצלה משום דתכשיט הוא הלכך כו' ושקלו וטרי בפלוגתתם ומסקי אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא פיר"שי בשבת זמן תפלין ולאו זמ"ת הוא דקמיפלגי אלמא דלר"ג התירו ב' זוגות משום דשבת לאו זמן תפלין ואי ס"ד דלמ"ד לאו זמן תפלין איכא חיוב חטאת לא הוו מתירין משום הצלה ויש לתרץ דשם מכוונין בהדיא להצלה ולא למצוה וליכא בל תוסיף דשלא בזמנו בעי כוונה לכ"ע כמבואר בר"ה (דף כח ע"ב) ובעירובין שם דמקשה אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה וכיון דליכא בל תוסיף שרי להציל אפי' ב' זוגות דרך מלבוש לר"ג אבל ביוצא מביתו בתפלין שלבש לשם מצוה במתכוין והוה אמינא דעובר על בל תוסיף וא"כ ממילא הוי משאוי לענין שבת כמבואר שם בעירובין דאיסור בל תוסיף משוי להו כמשאוי דלהכי לא שרי להו ת"ק רק זוג אחד ועבר בבל תוסיף דבזמנו לא בעי כוונה. וה"נ למ"ד לאו זמן תפלין כשמכוין למצוה עבר בבל תוסיף כמו הישן בשמיני בסוכה כשמתכוין למצוה וקמ"ל רב ספרא דאפ"ה אין חיוב חטאת אם יצא בשוגג כיון דגם במזיד יש היתר דרך מלבוש אין השגגה מביאתו לידי חטאת שאלו ידע לא היה מכוין למצוה והיה מותר. וטובא קמ"ל ולדברי הפוסקים הסוברים דלמ"ד שבת לאו זמן תפילין היינו דאין חיוב בתפילין אבל איסורא ליכא ג"כ יש לומר דהיא גופא קמ"ל דאף במכוין ליכא בל תוסיף ודו"ק:

ועפי"ז יש לתרץ הא דתני דבי ר' ישמעאל לעיל (דף יב) יוצא אדם בתפילין ע"ש עם חשיכה מאי טעמא כיון דאמר רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש כו' והקשה ב"י וט"ז סי' רנ"ב הא אף בשבת אין חיוב חטאת א"כ סמוך לחשיכ' הוי גזירה לגזירה ולמה לן טעמא אחרינא ויש לתרץ כיון דמבעוד יום לבשן למצוה לא פקע כוונתו למצוה אף משתחשך ואם ישכח ויצא גם בלילה איכא בל תוסיף בשוגג. ונהי דחיוב חטאת ליכא כיון דבמזיד אית ליה התירא. אבל שגגת איסור בל תוסיף מיהא איכא קמ"ל דאפ"ה שרי ולא חיישינן כיון דאסור בהיסח הדעת כמ"ש בגמרא ודו"ק:

דף פו.

ת"ר פולטת שכבת זרע ביום השלישי טהורה דברי ר"א בן עזרי' ר' ישמעאל אומר פעמים שהן ארבע עונות פעמים כו' ר"ע אומר לעולם הן חמשה כו' ולקמן ע"ב א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן זו דברי ר' ישמעאל ור"ע אבל חכמים אומרים שש עונות שלימות בעינן כו' עיין כל הסוגיא הנה הרמב"ם פסק פ"ה מהל' אבות הטומאה (הלכה כ"א) האשה שפלטה שכבת זרע אם פלטה אותה תוך ג' עונות הרי היא טמאה כרואה קרי וכתב הכ"מ פסק כראב"ע כו' ומ"מ יש לתמוה על רבינו למה לא פסק כר"ע דהלכתא כוותיה מחבירו או כרבנן דאמרינן פרק ר"ע זו דברי ר' ישמעאל ור"ע כו' וי"ל שרבינו היה גורס אבל חכמים אומרים שלש עונות שלימות כו'. והנה בספרים דידן הגי' אבל חכמים אומרים ששה עונות שלימות וכך פסק הרא"ש בפ' בנות כותים ואחריו נמשכו בטוש"ע (סי' קצ"ו). ובעל המאור כתב ויש בענין הזה חלוף גרסאות ובתלמוד ירושלמי א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן זו דברי ר' ישמעאל אבל חכמים אומרים שלש עונות כו' ובפרש"י ז"ל אבל חכ"א שש עונות שלימות בעינן ולא נמלא כן בספרים המדוייקים הבאים מספרד אלא שלש עונות שלימות בעינן ע"כ. והנה מ"ש בשם תלמוד ירושלמי שלש עונות תימא גדולה דבירושלמי שלפנינו איתא בפירוש אמר ר"י זו דברי ראב"ע ור"ע ור"י אבל דברי חכמים עד ג' ימים מכאן ואילך היא נסרחת. ואי אפשר כלל לגרוס שלש עונות במקום שלש ימים דהא מסיים עלה הכי ואתיא כההיא דא"ר זעירא בשם ר' יוחנן זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע מה תורת הזב עד שלש ימים אף תורת שכבת זרע עד שלש ימים ובזב הוי ג' ימים לא ג' עונות ומינה יליף לשכבת זרע ג"כ לג' ימים עוד קשה לי לגי' הספרים המדוייקים שכתב בעל המאור דגרסי' בדר"י ג' עונות. והיינו כמו שפי' שם בעל המאור דמאן חכמים ר' אליעזר בן עזריה דס"ל כרבנן דאמרי בחמישי עבוד פרישה כו' וא"כ ס"ל בששי בחודש נתנה תורה כרבנן דר' יוסי לקמן דהכי מפרשינן לקמן ר"י סבר בחד בשבא אקבע ירחא בחד בשבא לא אמר כו' בתרי בשבא אמר להו כו' בתלתא כו' בארבע עבוד פרישה ורבנן סברי בתרי בשבא איקבע ירחא בתרי בשבא לא אמר להו כו' בחמישי עביד פרישה וכדאמרוה רבנן קמיה דרב פפא כו' בשלמא ראב"ע כרבנן דאמרי בחמשה עבוד פרישה ובריש יומא מוכח דר' יוחנן סבר כמ"ד בז' בסיון נתנה תורה דר' יוחנן יליף התם דכה"ג בעי פרישה קודם יוה"כ ממלואים ור"ל הקשה לר"י מהיכא קא ילפית לה ממלואים אי מה מלואים כל הכתוב בהן מעכב כו'. ויליף לה ר"ל מסיני דכתיב וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי ומפרש ויכסהו הענן למשה וזה היה מעשה אחר יו"ד הדברות. וזה בנה אב שכל הנכנס במחנה שכינה טעון פרישה ששה. ואמרו התם (דף צ"ד) הניא כוותיה דר"ל משה עלה בענן כו' שנאמר וישכון כבוד ה' על הר סיני זה היה מעשה אחר יו"ד הדברות שהיה תתלה לארבעים יום דברי ר' יוסי הגלילי ר"ע אומר וישכון כבוד ה' מראש חודש ויכסהו הענן להר' ויקרא אל משה משה וכל ישראל עומדין ולא בא הכתוב אלא לחלוק כבוד למשה ור' יוחנן ס"ל כר"ע דהאי קרא כתיב קודם מ"ת ויקרא אל משה ביום השביעי לקבל עשרת הדברות וכן הוכיחו התוספת התם בד"ה תניא כוותיה דר"ל דר"י סבר כר"ע ע"ש א"כ ע"כ סבר ר' יוחנן בשביעי בסיון נתנה תורה דהכי מפורש התם במאי קמיפלגי ר' יוסי הגלילי ור"ע בפלוגתא דר' יוסי ורבנן דתניא כו' ריה"ג סבר לה כת"ק דאמר בששה בסיון נתנה תורה כו' ור' עקיבא סבר לה כר' יוסי דאמר בשביעי בחודש ניתנה לישראל וקשה דר' יוחנן אדר' יוחנן:

אבל לפענ"ד נראה טעם הרמב"ם שפסק כראב"ע מהא דמס' נדה (דף מ"א ע"ב) אמר רבא משמשת כל ג' ימים אסורה לאכול בתרומה שאי אפשר לה שלא תפלוט ופסק הרמב"ם לההיא דרבא בפ"ז מהל' תרומות וז"ל הרי זו אסורה לאכול בתרומה כל שלשה ימים שא"א לה שלא תפלוט ותהי' טמאה כמו שיתבאר במקומו ע"כ. וכתב הכ"מ במקומו הוא פ"ה מהל' שאר אבות הטומאה ולפמ"ש רבינו מ"ש כל ג' ימים אסורה לאו ג' ימים שלמים אלא עד יום השלישי כראב"ע ע"כ. וכל מעיין רואה בפשיטות הדוחק לפרש כך דברי הרמב"ם דהא כתב בפירוש כל ג' ימים אבל באמת תמהני על מרן הכ"מ ז"ל דאדרבה כפשוטו א"ש מאוד ולא באופן אחר ומכאן עוד ראיה דהלכתא כראב"ע. דהא למ"ד ששה עונות מטמאה פליטתה אפי' אם שמשה בתחלת הלילה אסורה לאכול בתרומה כל הד' ימים דהא ג' ימים ויותר זמן פליטתה וברביעי שטובלת אסורה עד הערב דתרומה אסורה לטבול יום ומכ"ש שאמר ג' ימים לבד אפי' אם שמשה בסיף היום. ואפי' כמ"ד חמשה עונות לא אתיא ההיא דרבא אלא כראב"ע דאמר ג' עונות ולפיכך אפי' שמשה בסוף היום טובלת ביום השלישי ואוכלת בתרומה לערב וזה ברור ולפ"ז א"ש מנהג אבותינו ותורה היא לומר בשבועות יום מ"ת ולדידן לעולם שבועות בוי"ו בסיון. א"כ לפי דעת הרא"ש וטוש"ע י"ד (סי' קצו) דבעי לפרושי וי"ו עונות ע"כ ס"ל דברביעי הוי פרישה ובחד בשבא איקבע ירחא א"כ בשביעי בחודש ניתנה תורה וקשה אמאי אמרינן ביום ו' יום מתן תורתנו וכבר הקשה כן המג"א (ריש סי' תצ"ד) ולשיטת הרמב"ם מנהגנו נכון:

עוד ראיה מפורשת לדעת הרמב"ם ומנהגנו דבששה בסיון ניתנה תורה דתניא במס' מגילה (דף ל"א) בעצרת שבעה שבועות ומפטירין בחבקוק. אחרים אומרים בחודש השלישי ומפטירין במרכבה והאידנא דאיכא תרי יומא עבדינן כתרווייהו ואיפכא וכיון שבאנו לקיים דברי שניהם משום דעבדינן תרי יומי מפני מה לא נתנו מקום לדברי ת"ק בראשונה אע"כ משום דבששי בסיון נתנה תורה וכן פירש"י והנה לקמן (דף פ"ז) מוכחינן מברייתא דעשר עטרות כו' דר"ח ניסן של שנה הראשונה היה ברביעי בשבת ריש ירחא דאייר מעלי שבתא ריש ירחא דסיון שבתא קשיא בין לר"י בין לרבנן ומשני לר"י ז' חסרין עבוד לרבנן ח' חסרין עבוד וכתבו התוס' אומר ר"י דהוי מצי לשנויי לרבנן אייר דהאי שתא עבורי עברוה כדאמרי' לעיל ע"כ. וי"ל דמה"ט לא בעי לשנויי דלרבנן דאמרו בוא"ו בסיון נתנה תורה אייר דהאי שתא עבורי עברוה ולכ"ע יום נ"א לספירה נתנה תורה דא"כ אנן דאמרינן בחמשים לעומר זמן מתן תורתנו וקרינן בחודש השלישי דלא כמאן לכן משני לרבנן ח' חסרין עבוד ונקטינן כרבנן ודו"ק:

דף צא.

בעי מיניה רבא מר"נ זרק כזית תרומה לבית טמא מהו ומסיק דמיבעיא לי' לענין שבת וכגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין והאי משלימו לכביצה. מאי מדמצטרף לענין תרומה מחייב לענין שבת נמי או דלמא כל לענין שבת כגרוגרת בעינן. משמע להדיא מכאן דשיעור גרוגרות הוי יותר מכזית וכ"כ המ"א (פי' תפ"ו) בתחילה אך מ"ש אח"כ דהכא איירי בכזית קטן ואנן בינוני בעינן ע"ש. קשה לי דאי אפשר לומר כן דהא מייתי לקמן מיוצא דאעפ"י שלענין יוצא מחייב בכזית לענין שבת אינו חייב עליו עד דהוי כגרוגרת. גם כתבו בתוס' ד"ה כגון דנקט דווקא כזית תרומה באבעייתו דאיכא איסור לאוכלה בטומאה אבל פחות מכזית או כזית חולין לא שייך לומר מיגו כו' ולכל השיעורים בעינן זית אגורי דוקא שהוא בינוני. וה"ה לענין אכילת תרומ' טמאה ויוצא לא חייב בזית קטן וכן במשנה לקמן (דף צג ב) וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה וכעדש' כו' דהתם טעמ' מפני שמצילין עצמן מן הטומאה בכל אלו כזית דווקא בעינן ואי אפשר לומר דכל אלו מיירי בכזית קטן. ואפ"ה הוי רבותא דחייב אלמא דשיעור גרוגרות גדול מכזית ולפ"ז דברי האומרים דכזית חצי ביצה צ"ע דהא גרוגרות שליש ביצה כדאמרינן בעירובין (דף פ"ב) והנכון כמ"ש הגר"א ז"ל דביצה יש בה ג' זיתים ושליש. וא"כ הוא פחות מכגרוגרת:

דף קכו:

ת"ר הדן את חבירו לכף זכות כו' ומעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעה"ב אחד בדרום שלש שנים ערב יוה"כ א"ל תן לי שכרי כו' עד והלך בפחי נפש כו' א"ל העבודה כך היה הדרתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה וכשבאתי אצל חברי בדרום התירו לי כל נדרי ואתה כשם שדנתני לזכות כו' ולכאורה לר"א דאמר במס' ערכין (דף כח) מחרים אדם מצאנו ואם החרים את כולם אינם מוחרמין לא הוה צריך כאן התרה כלל דהא אין הקדש חל ע"ז כלל וסתם חרמים הוא לבדק הבית כדאיתא שם דאמר רב הלכה כריב"ב שאמר כך ואי נימא דכל נכסיו לאו דווקא והוה שם שיעור היה לו לפרוע שכר פעולה ולא לעבור בבל תלין. והורקנוס הוא אביו של ר"א סתם השנוי בכל מקום ואולי לר"א מהאי טעמא התירו לו דהא לר"א מוקמינן שם (דף כג) דסבר אין שאלה בהקדש ואיך התירו לו אלא דלדידיה בלא שאלה מותר דאין הקדשו הקדש ובלא"ה הך עובדא צ"ע למ"ד שעבודא דאורייתא מפני מה השיב אל השכיר אין לי כלום והלך בפחי נפש היה לו לומר שיגבה מהקדש דמלוה ע"פ מלקוחות לא גביא משום פסידא דלקוחות אבל בהקדש לא שייך ועוד דהא אמרו בערכין שם במשנה מוסיף דינר ופודה נכסים דהקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל וכדשמואל ע"ש. ומשמע ודאי דעדיין היו נכסיו אצלו. מדשאל אח"כ על הקדשו ודוחק לומר דס"ל שעבודא לאו דאוריי' ולא ס"ל דשמואל:

דף קלא:

ולכתוב רחמנא בסוכה וליתי הנך ולגמרי מיניה פי' דלכתוב רחמנא בסוכה בהדיא דמכשירין דחו שבת וליתי כולהו מיניה וקשה לפי מאי דמוקמינן הברייתא ר"פ לולב וערבה דתניא ביום אפי' בשבת. פי' ביום ראשון למכשירי לולב ואליבא דר"א ע"ש דאפי' לר"א אין לולב דוחה אלא יום ראשון בלבד ואי הוי ילפינן מסוכה הוי ילפינן לכל שבעה דומיא דסוכה וי"ל דלר"א גם בסוכה לא דחיא אלא ביום ראשון דתניא סוכה (דף כז ב) ר"א אומר אין יוצאין מסוכה לסוכה ואין עושין סוכה בחוש"מ מאי טעמא דר"א כו' עיי"ש:

דף קלה.

ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא ספק דוחה את השבת ולא נולד מהול כו' שב"ש אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית כו' וקשה לפי מאי דקיי"ל (דף קי) כל המקלקלין פטורים ואפי' מקלקל בחבורה פטור א"כ למה לי קרא אדרבה לידחי שבת ממ"נ אי ערלה כבושה היא שפיר מהיל ואי לא א"צ להטיף ומקלקל הוא ושרי מדאורייתא ולפי מה שכתבתי ובררתי דעת הרמב"ם שכתב פ"ט מהל' ק"פ דכהן ערל אסור לאכול בתרומה דיליף תושב ושכיר מפסח והקשה עליו הכ"מ שם ע"ש ובררתי שדעת הרמב"ם דלהמסקנא דגר שנתגייר בימי קדם כשהיה מהול היה צריך נמי להטיף דם ברית וכמ"ש הר"ן ע"כ הטעם לא משום ערלה כבושה היא רק הטפת דם ברית מצוה בפ"ע היא להתיהד אפי' כשהוא מהול רק הטפה זו לא דחיא שבת כיון דלאו ערל הוא וכ"כ רש"י ז"ל לעיל בעובדא דר"נ הצצתי בו ולא ראיתי בו דם ברית ע"ש שכתב ועוד הטפת דם ברית מצוה כדכתיב כו' ע"ש וא"כ עכ"פ מתקן הוא. להכי דריש מקרא דלא מחללינן. אבל להסוברים בגר שנתגייר כשהוא מהול אין צריך להטיף ממנו דם ברית הדרא קושיא לדוכתיה ומכאן סיוע לדעת הרמב"ם:

דף קלה:

בסוגיא דיליד בית ומקנת כסף כתבו התוס' ד"ה כגון ועוד אומר ר"י דהנך קראי קודם מ"ת נאמרו הלכך ניחא ליה לאשכחינהו בכה"ג דהוי קודם מ"ת דלא הוה טבילה. וצ"ע דלדברי רבא פ"ק דקדושין יצאו מכלל בני נח מאברהם ואילך מוהנפש אשר עשו בחרן וא"כ נשים במה נכנסו לברית ע"כ בטבילה כמו מילה באנשים. וכ"כ הרמב"ן בפי' על התורה בפ' אמור גבי ויצא בן אשה ישראלית ע"ש שהביא מפסוק ואת הנפש אשר עשו בחרן גו'. ולכאורה תליא בפלוגתא דרבא ור' יוחנן ובזוה"ק מפורש שהיתה בהן טבילה. ויש לעיין בזה בכמה דוכתי בש"ס:

שם תניא רשב"ג אומר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל שנא' ופדויו מבן חודש תפדה ח' ימים בבהמה אינו נפל כו' הא לא שהה ספיקא הוה מימהל היכי מהלינן אמר רב אדא בר אהבה מוהלין אותו ממ"נ אי תי הוא שפיר קמהיל. ואי מת הוא מחתך בשר בעלמא הוא ומקשה מהא דתניא ספק בן ז' ספק בן שמונה אין מחללין כו' ואמאי נמהליה ממ"נ כו' ומשני לא נצרכה אלא למכשירי מילה ואליבא דר"א דאמר מכשירין דוחין כו' ע"ש כולה סוגיא ולכאורה מאי דמקשה הש"ס מימהל היכי מהלינן היינו מסתם ולדות הנולדין כדרכם לרשב"ג דס"ל דכל ולד בחזקת ספק נפל הוא וא"כ איך מלין ולד בשבת ומעשים בכל יום וגם דוחק לאוקמא קרא דוביום ואפילו בשבת בכלו לו בידוע אלא ודאי בכל ולדות. ומקשה שפיר לרשב"ג דמשוי כל ולד כספק נפל אבל לרבנן ל"ק ליה מידי דאינהו ס"ל כל סתם ולדות בחזקת בן קיימא הוא ושפיר מהלינן בשבת ומי שהוא באמת ספק בן שמונה באמת אין מולין אותו בשבת ומה דשרי רחמנא היינו בסתם ולד ולפ"ז יש לומר דשינויא דרב אדא בר אהבה דמולין ממ"נ אם מת הוא מחתך בבשר בעלמא הוא וס"ל דכל נפל אין החובל בו חייב משום חובל היינו לרשב"ג דמוכח כן מדשרא רחמנא מילה בשבת אע"ג דלדידיה כל ולד ספק נפל הוא וע"כ דאין בחבורת נפל משום חבלה כלל ומלין ממ"נ אבל לרבנן דכל ולד ספק בן קיימא הוא לא מוכח מידי מדשרינן מילה בשבת. וכמ"של וא"כ בנפל גמור מאן יימר דאין בו משום חובל והא אכתי חי הוא ויש בו משום נטילת נשמה ואדרבה למסקנת הש"ס בהך פלוגתא דבן שמונה אי שחיטה מטהרתו כו' דמדמי לה לטריפה דשחיטתו מטהרתו ומר סבר טריפה יש לה שעת הכושר כו' משמע דלתרויהו עכ"פ חיותא אית ביה כעין טריפה ואטו השוחט טריפה בשבת פטור משום חובל. מפורש אמרו בפסחים שחט ונמצא טריפה גבי שבת מאן דפטר מקרבן משום דאניס אבל חבלה עביד. ואין זה צריך לפנים ואמרו עוד בפסחים שחט ונמצא טריפה מה תיקן להוציא מידי אבר מן החי וא"כ לכאורה מאן דס"ל שחיטה מטהרתו ודאי הוא כטריפה. ואפילו מאן דפליג היינו משום דלא היתה לו שעת הכושר ולפ"ז הא דפריך הש"ס מספק בן שמונה דאין מחללין כו' ואמאי נמהלי' ממ"נ לכאורה הוה מצי לשנויי דהיינו לרבנן דס"ל כל ולד בחזקת בן קיימא וע"כ גם לשנויא דהש"ס רבנן הוא דמשני לר"א כו' וא"כ למה אמר ספק בן ז' ספק בן ח' טפי הו"ל לאשמעינן רבותא דאפי' ספק בן ט' ספק בן ח' אין מחללין ובעינן דווקא כלו לו חדשיו דלרשב"ג ודאי אין מכשירין דוחין רק בידוע שכלו וכמ"ש רש"י ז"ל וע"כ הך ברייתא רבנן הוא דסתם ולד לא הוי ספק כלל ולהכי נקט ספק בן שבעה כו' וא"כ קשה כנ"ל מאי מקשה הא לרבנן לא מוכח כלל דהוי מחתך בבשר ומשמע לכאורה דס"ל להש"ס אף דלרבנן ליכא הוכחה לזה מ"מ לא פליגי עליה דרשב"ג בהך סברא כל כמה דלא אשכחינן פלוגתא בהדיא והא גופא הוה בעי לאוקמי אם חי הוא ואם מת הוא ומסקנא דרבא דכ"ע ס"ל מת הוא אלא שיש בו חיות דטריפה. וא"כ פליגי ממילא ארשב"ג בהך סברא וא"כ לפ"ז יש ליתן טעם הגון לדברי הרי"ף ז"ל שהשמיט להך דרב אדא בר אהבה כו' וכתב סתם ספק בן שמונה אין מחללין אף דלרשב"ג מותר אנן מספקא לן אי הלכה כרשב"ג ובאשת כהן קיי"ל דאינה חולצת כרבנן ולרבנן אין למול ספיקות בשבת ולחומרא פסק כרבנן בהא. כיון דהא דרשב"ג לאו הלכה פסוקה היא ויש סיוע לזה מלשון משנתנו ספק ואנדרוגינוס אין מחללין עליהן את השבח ומסתמא ההוא ספק דמתני' היינו ההוא ספק דברייתא ספק בן שמונה כו' וכדאוקי לעיל בע"א בגמרא דזהו ספק סתם. אבל שאר הספיקות דברייתא בשמם יקראו להם. וא"כ אטו נוקים מתניתין כר"א ובמכשירין ואתי סתם מתניתין כר"א זה מן התימא ועוד דר' יהודא פליג ומתיר באנדרוגינוס ומשמע דאוסר בספק א"ו משמע דלרבנן דרשב"ג אין להתיר משום מחתך בבשר ומתניתין כרבנן ומצאתי בירושלמי יבמות מחלוקת מפורשת בדין זה דבעי הספיקות מהו למול בשבת ואר"י ב"ב אם בן ט' הוא ימול ואם בן ח' הוא מחתך בבשר ואמר שם חד מ"ד מי יאמר שמותר לחתך בשר בשבת. וע"כ שאין מסתפק אם מותר לחתוך בשר שחוטה שלא לצורך דמה איסור יש בזה ואי משום חשש מוקצה נדחה ספק מ"ע דמילה אלא נראה דמספקא ליה אם יש בזה דין חובל:

תוכן העניינים

קהלת יעקב (ברוכין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה