קהלת יעקב (ברוכין)· רבי יעקב ברוכין
פסחים · דף סג.
אמר רשב"ל לעולם אינו חייב כו' ועד שיהא עמו בעזרה ר' יוחנן אמר אעפ"י שאין עמו בעזרה במאי קמפלגי כו' אלא בהתראת ספק קמיפלגי בהא נמי הא פליגי בה חדא זמנא כו' והנה הרמב"ם פ"א מהלכות ק"פ פסק דאע"פ שאין עמו בעזרה לוקה שכתב השוחט את הפסח בזמנו והיה לו כזית חמץ ברשותו לוקה ותימא דהא כיון דחשיבא התראת ספק איך לוקין הא הרמב"ם גופיה פסק בהלכות סנהדרין התראת ספק לא שמה התראה ועיין ל"מ שהקשה כן וכתב לתרץ דלפי מאי דמסיק לקמן דלא פליגי בהא אלא בעל בסמוך וצריכא לא הוי התרא' ספק דידעינן דהמותרה כו' ובהכי נמי איירי הרמב"ם אלא שלא חש להאריך ודוחק גדול ונ"ל לתרץ דהנה הא דקרי ליה התראת ספק היינו משום שיכול לומר שוגג הייתי משום שלא ידע בעצמו אם החמץ קיים (עיין תוס' ד"ה התראת ספק) וקשה כיון שידוע שהניח חמץ בביתו ניזל בתר חזקה דמסתמא הוא קיים כדאזלינן בכל דוכתי כגון גבי מניח פירות להיות מפריש עליהן תרומות ומעשרות במסכת גיטין (דף לא) וכל הני דמתניא התם ובכמה דוכתי ע"כ נראה דהטעם הוא דהוי התראת ספק דשמא בטלו בלבו דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה ור"י ור"ל ס"ל כריש דחמץ קודם זמנו אינו עובר עליו בולא כלום דר' יוחנן מצינו בפירוש דסבר כר"ש לעיל (דף כט) ור"ל ג"כ לא מצינו שחולק עליו ומסתמא אזיל בשיטתיה דר' יוחנן ולהכי יכול לבטלו בזמן שחיטת הפסח אף שאסור באכילה מדרבנן או מדאורייתא בהנאה מיהא שריא מה"ת ויכול לבטל והוי התראת ספק גמור. דהא בפירוש אמרו בפרק אלו עוברין (דף מט) ההולך לשחוט את פסחו כו' מבטלו בלבו ולהכי מוקי בגמרא פלוגתייהו בהתראת ספק אבל לדידן דקי"ל כר"י ואסור בהנאה אחר חצות ולאו ברשותיה קאי דלבטליה לא הוי התראת ספק כלל ומוקמינן אחזקתיה:
והנה הרמב"ם סיים בהלכ' זו דהשוחט את הפסח כו' לוקה שנא' לא תזבח על חמץ דם זבחי לא תזבח הפסח ועדיין חמץ קיים אחד השוחט ואחד הזורק את הדם ואחד המקטיר את האימורים אם היה ברשות אחד מהם או ברשות אחד מבני חבורה שאוכלים פסח זה כזית חמץ בשעת הקרבתו ה"ז לוקה והפסח כשר. וכתב הכ"מ הפסח כשר כן משמע בגמרא ובירושלמי מפרש משום דזבחי קריא רחמנא והמל"מ האריך בדברי הירושלמי ובסוף סיים ודע שמה שקשה לו בדברי הירושלמי הללו הוא דמשמע דמן הסברא השוחט על החמץ נפסל הזבח כיון דעבר אהורמנא דמלכא אי לאו דגלי קרא שקראו זבח אף לאחר ששחטו על החמץ ובריש פ"ה דמנחות אמרינן מתקיף ליה רבינא ואימא לא תאפה למיקם גברא בלאו בעלמא ואיפסולי לא מיפסלי ותירצו מנה תהי' הכתוב קבעה חובה הרי דאצטריך קרא לפסול וצ"ע ע"כ. ולי נראה דלק"מ בשלמא בשוחט על החמץ הוי אמינא שהזבח פסול כיון דעבר אהורמנא דמלכא לא אהני מעשיו והוי כאילו לא שחט כלל ובודאי פסול אבל במנחה שאפאה בחימוץ אם נאמר כיון שעבר ועביד איסורא לא אהני מעשיו והוי כאילו לא עבר כלל א"כ הוי כאילו לא החמיץ דהא עובר בלאו על החימוץ לבד דאסור לחמצה ומש"ה הוי אמינא דלא תאפה חמץ למיקם גברא בלאו ואיפסולי לא מיפסלי ודו"ק:
ודע דמדין זה יש להוכיח דהא דאמרינן אין שליח לדבר עבירה היינו רק לחייב שולחו אבל המעשה לא נתבטל לגמרי ולא כדמשמע מדברי התוס' במסכת ב"מ (דף ו' ע"ב) גבי הא דאמרינן התם איכא בינייהו כהן דאמר ליה לישראל צא וקדש לי אשה גרושה להך לשנא דאמרת כו' היכא דשליח לאו בר חיובא הוא מחייב שולחו ה"נ מחייב שולחו והקשו מאי נ"מ דאף להך לישנא לא לקי על הקדושין לרבא דאמר בעשרה יוחסין (דף עח) קידש אינו לוקה בעל לוקה ותרצו דאף לרבא נ"מ דאי יש שליחות חלין הקידושין ואי אין שליחות לא חלין הקידושין משמע דעתם דהשליחות בטל לגמרי בדבר עבירה וקשה דהא הכא השוחט את הפסח לשם כל חבורה מהני מטעם שליחות כדילפינן מיניה בקידושין ר"פ האיש מקדש לשליחות וכיון שהיה אצל אחד מבני חבורה חמץ בשעת שחיטת הפסח הוי שליח לדבר עבירה ואפ"ה הפסח כשר דבשלמא מלקות חייב השוחט משום דעבר אמימרא דרחמנא אבל אמאי אהני מעשיו כיון שנשלח לדבר עבירה אלא משמע דלא נתבטלו מעשה השליחות לגמרי ועיין מקנה בקידושין (דף מב) בפיסקא דברי הרב ודברי התלמיד וגם הנודע ביהודה ובקצות החושן ג"כ האריכו בדין זה: