אור ברסלב
קהלת יעקב (ברוכין) פסחים › דף לז:

קהלת יעקב (ברוכין)· רבי יעקב ברוכין

פסחים · דף לז:

דף לז.

אמר רב אסי עיסה של מעשר שני לדברי ר"מ פטורה מן החלה כו' מצות של מעשר שני לדברי ר"מ אין אדם יוצא בה י"ח בפסח לדברי חכמים יוצא בה י"ח בפסח אתרוג של מעשר שני כו' עיין עד סוף הסוגיא:

ראיתי לברר כאן בדין מעשר שני ממון גבוה כי הוא נוגע לכמה דינים ופסקי הרמב"ם בזה אשר נתקשו בהם המפרשים והנלענ"ד בישוב דבריו ע"פ סוגית הש"ס הנה בפ"ג מהלכות מעשר שני (הלכה יז) כתב הרמב"ם מעשר שני ממון גבוה הוא לפיכך אין מקדשין בו כו' וכן בפ"ה מהלכו' אישות כתב קידשה במעשר שני בין בשוגג בין במזיד אינה מקודשת וזה כדברי ר"מ בקדושין (דף נב ע"ב) דמעשר שני ממון גבוה הוא וא"כ קשה למה פסק בפ"ו מהלכות חמץ ומצה יוצאין במצה של מעשר שני בירושלים הא אמר רב אסי הכא מצות של מעשר שני לדברי ר"מ אין אדם יוצא בה י"ח בפסח. והנה בל"מ בהלכות חמץ ומצה כתב לתרץ דבריו ע"פ הסוגיא דסוף פרק חלק דאמרו התם מחלוקת דר' מאיר וחכמים במעשר שני בירושלים אבל בגבולין כ"ע סברי מעשר ממון גבוה הוא ופטור מן החלה. ולפ"ז רצה לומר דלעולם סובר הרמב"ם כחכמים ומ"ש בהלכות מעשר שני דממון גבוה הוא היינו בגבולין אבל דבריו תמוהין דהיאך אפשר למימר שיפסוק כחכמים הא בקדושין (דף נד) אמר רב נחמן אמר רב אדא בר אהבה הלכה כר"מ במעשר הואיל וסתם לן תנא כוותיה ולבסוף מסקינן אמר רב נחמן בר יצחק הלכה כר"מ הואיל ותנן בבחירתא כוותיה:

הן אמת דלפי דבריו דהרמב"ם פסק כרב חסדא דפלוגתת ר"מ ור' יהודה בירושלים ולא בגבולין לא אתיא ראיית הגמרא בקידושין מבחירתא כוותיה דר"מ כלל אבל היא גופא קשה איך יפסוק הרמב"ם כרב חסדא בסנהדרין דפלוגתתם בירושלים כיון דכל הסוגיות אזלי דלא כוותיה היינו הך מסקנא דקידושין דמייתי מבחירתא כוותיה דר"מ מהא דתנן התם כרם רבעי כולו לגת פי' אין לו פרט ועוללות והך מתניתין ע"כ בגבולין מיירי דבירושלים אין עושין כרמים וגם דמיירי התם ברישא מדין חומש וחומש לא שייך אלא בגבולין דבירושלים אינו נפדה כיון דילפינן כרם רבעי ממעשר שני ולכל דיניה שוה למעשר שני ומעשר שני אין פודין בירושלים אא"כ נטמא וכמ"ש הרמב"ם בפ"ב מהלכות מעשר שני וכדאמרינן לעיל (דף לו) וא"כ אין ראיה כלל לדברי רב חסדא מהך משנה דהלכה כר"מ דהא בגבולין כ"ע מודו דהוי ממון גבוה וכל הסוגיא דהתם בקידושין דאמרו וכר"י במעשר מי לא תנן והתנן הפודה מעשר שני כו' אילימא ר"מ כו' אלא לאו רבי יהודה ת"ש הפודה נטע רבעי כו'. ת"ש משך הימנו מעשר בסלע כו' חלא לאו כרבי יהודה ע"ש בכל הסוגיא דכל זה דלא כרב חסדא דלר"ח אפילו כרבי יהודה לא מתוקמא אם לא כדמסיק כדיהיב ניהליה בטבליה או כשהוא סמדר דהא לדידיה גם ר"י מודה בגבולין דמעשר ממון גבוה גם שם בקידושין (דף נג) כולה סוגיא ר' יעקב ורבי יוחנן ורבי ירמיה מפרשים טעמא דרבי יהודה בשוגג לא קידש משום טרחא דאורחא משום אונסא דאורחא אלמא דבגבולין מיירי רבי יהודה דקאמר בשוגג לא קידש ובמזיד קידש משום דמעשר ממון הדיוט ודלא כר"ח והנה בתוס' שם ד"ה איהו לא ניחא ליה הקשו עליה דרב חסדא, מהך סוגיא ותירצו דאף רב חסדא מודה דר"י סבר ממון הדיוט אף בגבולין והא דקאמר רב חסדא דלאו עיסה היא בגבולין לכ"ע היינו להתחייב בחלה דוקא הואיל ואינו ראויה שם לאכול וכן נראה מלשון אחד של רש"י שם בסנהדרין אבל דבריהם תמוהין דאם כן מאי מותיב עליו רב יוסף ממשנה דעיר הנדחת דקתני בה מעשר שני וכתבי הקודש יגנזו במאי עסקינן אילימא בירושלים מי הויא עיר הנדחת כו' אלא לאו בגבולין וקתני יגנזו אלמא ממון הדיוט הוא ולפי דבריהם מאי קושיא הא גם רב חסדא מודה דלר"י ממון הדיוט אפי' בגבולין רק לענין חלה שאני. אע"כ דרב חסדא מטעם מעשר ממון גבוה קאתי עלה לכ"ע בגבולין וסוגיא דקדושין דלא כוותיה. גם בקדושין (דף כד) מייתי ברייתא דאין אשה פודה מעשר שני בלא חומש ואמר רשב"א משום ר"מ אשה פודה מע"ש בלא חומש ואמר רבא הכא במע"ש דאתא מבי נשא עסקינן ור"מ לטעמיה דאמר מע"ש ממון הקדש הוא ולא קני ליה בעל ורבנן לטעמייהו דאמר ממון הדיוט הוא וקני ליה בעל הלכך שליחותא דבעל קעבדא אלמא דמוקים לר' יהודה דממון הדיוט הוא אפי' בגבולין דלענין פדיון מיירי ואין סברא בעולם לאוקמה הך ברייתא דמתני' סתמא במ"ש שנטמא בירושלים דוקא:

גם במנחות (דף פב) אמר ר"א המתפיס מעות מעשר שני לשלמים לא קנה שלמים ואתמר המתפיס מעות מעשר שני לשלמים ר' יוחנן אמר קני ר"א אומר לא קני ואליבא דר' יהודה דאמר מעשר שני ממון הדיוט הוא דכ"ע לא פליגי דקני. כי פליגי אליבא דר"מ דאמר מעשר שני ממון גבוה הוא מ"ד לא קני כר"מ ומ"ד קני כיון דמעשר קרי ליה שלמים כי מתפיס ליה נמי תפיס הרי ר"א ור"י ור' אלעזר פסקו ג"כ כר"מ גם הרמב"ם ז"ל פסק פ"ז מה' מעשר שני המתפיס מעות כו' לא קני שלמים שהמעשר ממון גבוה הוא ולר"י אמרו בהדיא דכ"ע לא פליגי דקני:

גם במס' ב"מ (דף צ) ואב"א הא והא במעשר שני ולא קשיא הא ר"מ והא ר"י כו' ולר' יהודה והא בעי חומה שדשה לפנים מחומת בית פאגי אלמא דמעיקרא סבר דמיירי בגבולין ואפ"ה קאמר הא ר' יהודה דאמר ממון הדיוט הוא ע"ש ומכל הלין ראיות טעם הל"מ נדחה שאין לומר שהרמב"ם פסק כר"י וכר"ח:

אלא מחוורתא דטעם הרמב"ם כמ"ש מהר"י קורקוס הביאו הכ"מ פ"ו מה' בכורים דהרמב"ם פסק כרבי חייא ב"ר אבין בפ' לולב הגזול (דף לה) דסבר לענין אתרוג יוצאין אף לר"מ משום דאית ביה היתר אכילה וה"ה לענין מצה סגי למחשב דידיה לצאת בהן כיון דאית בהן היתר אכילה אלא דלענין קדושין אינה מקודשת שאין חשוב ממונו אלא שלא ביאר שם הכ"מ סברת רחב"א ובמצה וחלה מנין דפליג וסגי ליה בהיתר אכילה גם מה שהביא דבחלה ג"כ ר"מ מודה דעיסה של מעשר שני חייבת בחלה מתוספתא דחלה בסוגיא דילן ובסוכה שם הובא בגמרא ברייתא להיפך דאף בחלה סובר ר"מ דפטורה ואפ"ה פסק הרמב"ם דלא כוותיה גם אין טעמי הכ"מ מספיקות מפני מה פסק הרמב"ם כר' חייא בר אבין ומ"ש דהוא רביה דרב אסי אינו דר' חייא הוא רביה דרבים היינו רביה דרב שהוא רביה דרב אסי אבל לא רחב"א ולפנינו נבאר אי"ה הכל והכי איתא שם בפרק לולב הגזול ושל ערלה, פסול מ"ט פליגי בה רב חייא בר אבין ורב אסי חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה וחד אמר לפי שאין בה דין ממון ומסקינן בהיתר אכילה כ"ע לא פליגי דבעינן כי פליגי בדין ממון מר סבר היתר אכילה בעינן דין ממון לא בעינן ומר סבר דין ממון נמי בעינן מאי בינייהו איכא בינייהו מעשר שני בירושלים אליבא דר"מ למ"ד לפי שאין בה היתר אכילה הרי יש בה היתר אכילה למ"ד לפי שאין בה דין ממון מעשר שני ממון גבוה הוא. תסתיים דרב אסי הוא דאמר לפי שאין בה דין ממון דאמר רב אסי אתרוג של מעשר שני לדברי ר"מ כו' ואח"כ הביא כל הסוגיא על דברי רב אסי גם במצה וחלה עד הסוף כמו הכא והנה סוגיין דעלמא אזלא דלא כרב אסי ראשונה מהך סוגיא דקידושין (דף נד) דמייתינן לעיל דמטרחינן התם למצוא סתמא כר' יהודה ולא משכחינן אלא חדא ההיא דמשך הימנו מעשר בסלע כו' ואמרינן התם לעולם ר' יהודה והכא חדא סתמא והכא תרי סתמי ואי סתמא דוקא מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמי כו' ולרב אסי דאמר באתרוג של מע"ש אין אדם יוצא י"ח לר"מ הא איתא הך סתמא דסוכה (לד) של מעשר שני בירושלים לא יטול ואם נטל כשר דלרב אסי דאמר דין ממון בעינן מתניתין כר"י דוקא דלר"מ אינו כשר אפילו דיעבד וכמ"ש רש"י שם להדיא בד"ה דין ממון נמי בעינן ומתניתין דקתני כשר רבנן היא דאמרי ממון הדיוט הוא ומקדשין בו את האשה:

וגם לענין מצה מוכח דלא כרב אסי שאמר דלר"מ דאמר ממון גבוה הוא אין אדם יוצא י"ח בפסח דלעיל (ד' לא) פלוגתא דר"י הגלילי ור"ע דר"י הגלילי סבר דאין אדם יוצא י"ח במעשר שני בירושלים דכתיב לחם עוני מה שנאכל באנינות יצא זה שאינו נאכל באנינות אלא בשמחה ור"ע אומר מצות מצות ריבה ולא מדכרי כלל ממון גבוה ואין לומר דסבירא להו כר' יהודה ודלא כהלכתא ולקמן (ד' לח) דבעי רשב"ל מהו שיצא אדם י"ח בחלה של מע"ש בירושלים אליבא דריה"ג לא תיבעי לך כו' כי תבעי לך אליבא דר"ע כו' איכא דאמרי כי תבעי לך חלה הלקוח בכסף מע"ש ואליבא דרבנן לא תיבעי לך כו' כי תיבעי לך אליבא דר' יהודה ולרב אסי בלא זה בודאי לא שייך האיבעי' אלא לר' יהודה דסבר ממון הדיוט הוא ומדלא הזכירו כלל במצה של מעשר שני הך דר"מ ממון גבוה הוא אע"ג דקיי"ל כוותי' משמע דלא כרב אסי אלא כסברת רחב"א לענין אתרוג דאע"ג דממון גבוה הוא יוצאין בהן י"ח דכיון שיש בהם היתר אכילה קרינן בהו שפיר לכם: ועוד קשה לרב אסי דאמר שנתמעט מעשר שני בחלה ומצה ואתרוג מדכתיב לכם א"כ למה לן למילף במנחות (ד' פב) דפסח אינו בא מן המעשר מפסח מצרים שלא היה אז מעשר ור"ע סבר אין דנין אפשר משאי אפשר תיפוק ליה דהאי קרא גלי בפסח דבעינן לכם דכתיב משכו וקחו לכם וה"נ נימא דמעשר שני לא חשיב שלכם ומש"ה אין פסח בא מן המעשר גם בחגיגה (ד' ח) ילפינן מקרא דמסת דאין אדם מביא חובתו אלא מן החולין ולרב אסי למה לן קרא דמסת הכתוב בשבעות תיפוק ליה מדכתיב כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך הכתוב אצל כל הרגלים. ואין לומר דכל הני ברייתות אזלי דלא כר"מ ודלא כהלכתא. אע"כ הסברא כך הוא במידי דאכילה כגון מצה וחלה ופסח ושלמי חגיגה לא ממעטינן בהו מדכתיב לכם מעשר שני דכיון שמעשר שני ניתן לאכילה שפיר מקרי לכם וה"ה באתרוג סבר רחב"א דבעינן רק שיהיה בו היתר אכילה ובמעשר שני אית ביה שפיר היתר אכילה דכל מצותו לכך. וכ"ז לענין עצמו שיוצא בו י"ח ממצות שמוטלות עליו ותלוים בהיתר אכילה אבל לענין קדושין כיון שממון גבוה הוא חשוב ולא ממונו אינה מקודשת והתורה לא נתנה לו בה רשות אלא לאכילה ולא להוציא בשאר צרכיו כדתנן רפ"ב ממס' מעשר שני ואינו נקנה כלל לאחר גם לענין מתנה לא קנה המקבל כלל בנתינתו למ"ד ממון גבוה הוא מפני שאינו ממונו ולא נתנה לו התורה רשות לזה וכן אמרו בגמרא להדיא בקדושין (דף נד ב) וכן פסק הרמב"ם שאינו נקנה במתנה וכן לענין מכירה לא קנה הלוקח ואינו חשוב שלו אף לענין פדיון וא"צ להוסיף חומש מטעם הנ"ל ובחד כללא כיילינהו הרמב"ם פ"ג מה' מעשר שני מ"ש ממון גבוה הוא שנאמ' לה' אלהיך הוא לפיכך אינו נקנה במתנה ואין מקדשין בו ואין מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו ואין מחליפין אותו ואין מהרהינין אותו' וכמו שבמתנה ובקדושין ובמשכון אינו נקנה כך בשאר דברי' שחשיב וכמ"ש הרמב"ם לענין אם לקח ממעות מעשר שני עבדים וקרקעות ובהמה טמאה שכתב בפ"ז זה הכלל כל שהוציא חוץ לאכילה ושתיה מדמי מעשר וברח המוכר או מת יאכל כנגדו ואם המוכר קיים יחזרו הדמים למקומן והוא ממשנה פ"א ממעשר שני וכיון שאסור לו להוציא בשאר צרכיו מה שעשה אינו עשוי ומש"ה אינה מקודשת ועל הדרך שכתב הרמב"ם לענין מעשר בהמה בפ"י מהל' בכורים וז"ל מעשר בהמה אסור למוכרו כו' ויראה לי שהמוכר מעשר לא עשה כלום ולא קנה לוקח ע"כ: והא דילפינן במנחות (ד' פג) לענין חטאת דאמרינן התם וחטאת גופה מנלן אמר רב חסדא דאמר קרא והקריב את פר החטאת אשר לו ולפמ"ש קשה לכאורה דהא לא מעטינן בשום מקום מלכם לרחב"א משום דשפיר קרינן ביה לכם כיון שיש בו היתר אכילה והנה רש"י ז"ל כתב בחולין (ד' כב) דתרי אשר לו כתיבי ומאשר לו יתירא נפקא לן אפילו לר' יהודה דסבר, ממון הדיוט הוא והקשה עליו הטו"א במס' חגיגה (ד' ח) דהא תלתא אשר לו כתיבי וכולהו מצריך צריכי להו בסופ"ק דשבועות ומסיק שם הטו"א דע"כ מהך אשר לו דממעטינן צבור ממעטינן גם מעשר שני וזה רק אליבא דמ"ד מעשר שני ממון גבוה דלא כרש"י בחולין ולפ"ז נדחק לפרש מה דמקשה שם הגמרא בחגיגה בפשיטות אמאי דבר שבחובה הוא כו' היינו משום דהתם אליבא דב"ה קיימינן ולב"ה מעשר שני ממון גבוה הוא כדאמר בפ"ב דקדושין גבי הא דכרם רבעי לב"ה כולו לגת ע"ש בספר טורי אבן ודבריו תמוהין דהיאך אפשר לומר דרב חסדא קאי רק אליבא דר"מ דסבר מעשר שני ממון גבוה הא רב חסדא מחלק בסוף סנהדרין בין ירושלים לגבולין ואמר דבגבולין לכ"ע ממון גבוה הוא וא"כ לדידיה לא מוכת דהלכ' כר"מ מסתמ' דבחירת' דב"ה דב"ה סברי כולו לגת ע"ש וכמ"ש לעיל וממילא הדרין לכללין דהלכ' כר"י נגד ר"מ ולסתמא אחרינא דמוכח כר"י כמו שאמרו שם בקידושין ואיך יתכן לפר' דרב חסד' קאי אליב' דר"מ ולא אליב' דר"י אלא ודאי אף לר"י קאמר רב חסדא הך דרשא דאשר לו ומה שהקש' הטו"א דכולהו מצרך צריכי לק"מ דבלא יתורא רק ממשמעותא ידעינן שפיר דאינו בא ממעשר דחטאת יוה"כ הוא מהנשרפין ומעשר לא ניתן רק לאכילה ומעשר שני לא חשיב שלו לענין זה ועיין בתוס' ד"ה אמאי שכתבו לענין עולה כה"ג:

ונשוב לבאר דעת הרמב"ם דטעמיה שפסק כר"ח ב"ר אבין וכדמוכחי כולהו סוגיות דקרינן לכם במעשר שני כיון שיש בו היתר אכילה ולכן פסק בפ"ח מהלכות חו"מ (הלכה ח) ובפ"ה מהלכות לולב (ה"ב) דיוצאין י"ח במעשר שני בירושלים וכן בפ"ו מהל' בכורים לענין חלה דמע"ש חייב בחלה בירושלים אבל חוץ לירושלים אף לר"ח ב"ר אבין לא מקרי יש בו היתר אכילה והכי משמע להדיא שם בסוכה (ד' לה) דאמר מאי בינייהו איכא בינייהו מעשר שני שבירושלים אליבא דר"מ למ"ד לפי שאין בה היתר אכילה הרי יש בה היתר אכילה. משמע להדיא הא חוץ לירושלים אפילו למ"ד לפי שאין בה היתר אכילה לא חשיב התם יש בו היתר אכילה דאל"כ לימא סתמא מעשר שני איכא בינייהו והתוס' כתבו סוף ד"ה לפי שאין בו היתר אכילה והוי מצי למימר נמי מעשר שני בגבולין ואליבא דכ"ע איכא בינייהו כדמוכח בסוף חלק שהוא ממון גבוה ע"כ הרי שדעתם דלמ"ד לפי שאין בה היתר אכילה יוצאין לעולם אף חוץ לירושלים ומ"ש בגמרא מעשר שני בירושלים ואליב' דר"מ איכא בינייהו היינו בירושלים אליבא דר"מ ובגבולין אליבא דכ"ע ודבריהם תמוהין מאוד דלפי דבריהם יהיה סתמא דגמרא כרב חסדא וכבר הוכחתי דלא כותיה מכמה סוגיות גם דהתוספת בעצמם כתבו בקידושין (דף נג) דרב חסדא לא קאמר רק לענין תלה אבל לשאר מילי גם רב חסדא מודה דלר"י ממון הדיוט ואפילו בגבולין ועוד לפי דבריהם למ"ד לפי שאין בו היתר אכילה יוצאין במ"ש בכ"מ אף למ"ד ממון גבוה הוא א"כ מתניתין דהתם של מעשר שני בירושלים לא יטול ואם נטל כשר דמשמע אבל בגבולין פסול כמאן ודוחק לומר דלרבותא נקיט דאפי' בירושלים לכתחלה לא יטול לימא סתמא של מעשר שני לא יטול ואם נטל כשר. אלא ע"כ כמ"ש הרמב"ם דדוקא בירושלים יוצא י"ח דחשיב היתר אכילה כיון שראוי שם לאכילה אבל לא בגבולין וכן משמע סתמא דמתני' לעיל (דף לה) יוצאין במ"ש ובהקדש שנפדו אבל שלא נפדו אין יוצאין והיינו בגבולין ומש"ה פסק הרמב"ם דיוצאין דוקא בירושלים ואע"ג דריה"ג פליג על ר"ע דאמר לעיל דאין יוצאין אפי' בירושלים מדכתיב לחם עוני הלכה כר"ע מחברו:

ולענין חלה אע"ג דסבר ר"מ בהדיא בברייתא שהביאו כאן בסוגיא ובמסכת סוכה דעיסה של מעשר שני פטורה מן החלה לא מטעמיה משום דמ"ש ממון גבוה הוא שלא שייך לענין חלה שנתנה לאכילה ותלוי בהיתר אכילה אלא משום תרי עריסותיכם אלא דלפ"ז קשה קושית התוס' בסוכה שם ובמנחות (דף סז) דאין כאן עריסותיכם יתירא דתרוייהו דרשינן במנחות עריסותיכם כדי עריסתכם עריסותיכם ולא עריסת אינו יהודי ולא עיסת הקדש והתוס' כתבו בסוכה דדיחויא בעלמא הוא. אבל לפי מה שהוכחתי דטעמא דר"ח בר אבין לפי שאין בו היתר אכילה שייך ג"כ בכל הנך דקאמר רב אסי שאין יוצאין בהם לר"מ במעשר שני משום דרב אסי לטעמיה דבעינן דין ממון אבל לרחב"א קרינן שפיר לכם כיון שיש בו היתר אכילה וכדמוכחי כולהי סוגיא ויוצאין במצה ואתרוג וה"ה שחייב בחלה אף דמע"ש ממון גבוה הוא וכמו שפסק הרמב"ם א"כ הא דאמר ר"מ עיסת מעשר שני פטורה מן החלה באמת טעמא בעי וע"כ משום תרי עריסותיכם ולאו דיחוי בעלמא הוא ולכן נ"ל דהכי פירושו שאני טיסה דאמר קרא עריסותיכם עריסותיכם תרי זימני לעולם ממשמעותא דלכם לא ממעטינן מעש' שני כיון דאית בי' הית' אכילה ובחלה היינו טעמא דרבי מאיר דפטורה דאמר קרא עריסותיכם תרי זימני א"כ ע"כ ממעטינן מן השני הקדש וכיון דמעטינן הקדש ה"ה מעשר שני אעפ"י שיש בו היתר אכילה מ"מ קודש מקרי דהא אפילו חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו פטורות מן החלה מפני שהן קודש כן כתב הרמב"ם והוא ממשנה פ"ק דחלה אע"ג דמקרי ודאי לכם דהא לענין מצה אמרינן לקמן טעמא דאין יוצאין בהם משום דבעינן מצה המשתמרת לשם מצה ולא לשם זבח או משום מצה הנאכלת לשבעה אבל לא מטעם דלא הוי מצתכם משום דאיירי שלא נשחט עליהן הזבח מדקאמר למוכרן בשוק וכמ"ש שם התוס' ואפ"ה לענין חלה פטורה מטעם הקדש וה"נ במעשר שני סבר ר"ש דפטורה מטעם הקדש ור"י פליג דלא הוי הקדש ולא דמי לחלות תודה ורקיקי נזיר דמקרי הקדש דהא יש זמן לאכילתן ומפרישין מהן לכהן אבל במעשר שני ניתן לו לכל אכילה ושתיה וסיכה לא מקרי הקדש בירושלים ופסק הרמב"ם כסברת ר' יהודה אף דסבר ממון גבוה הוא מ"מ לא מקרי הקדש בירושלים וכמ"ש בספרי להדיא מראשית עריסותיכם שומע אני אף עיסת תרומה ועיסת מעשר שני במשמע ת"ל חלה תרימו תרומה את שמורם קודש והשאר חולין ולא שזה וזה קודש אבל אמרו עיסת מעשר שני בירושלים חייבת בחלה כיון שהעלה אותו לירושלים נעשה מצותו וניתן לאכילתו ואין עליו דין הקדש אלא שאסור להוציאו בשאר צרכיו וכן מוכח להדיא מדבעי ר"ל לקמן מהו שיצא אדם בחלה של מעשר שני בירושלים אליבא דרבנן לא תיבעי לך כו'. משמע להדיא דהלכה כר' יהודה מדבעי בפשיטות חלה של מעשר שני בירושלים:

ודע דתרי תמיהי מדכרנא בהא מלתא. חדא על הרא"ש שכתב הכא על מה שאמרו בגמרא אתיא לחם לחם מחלה דבעינן לכם כתב משמע מהכא שאין יוצאין במצה גזולה דרבנן אית להו שפיר גזירה שוה זו דג"ש זו מקובלת בפרק ר' ישמעאל כו' וכ"כ הרמב"ם דאין אדם יוצא ידי חובתו במצה גזולה ובירושלמי גריס מצה גזולה אסור לברך עליה אמר ר' אושעיא ע"ש שנאמר ובוצע ברך נאץ ה' משמע דאין בו איסור רק משום ובוצע ברך נאץ ה' אבל בדיעבד נפיק בה והנה מ"ש בשם הרמב"ם שכ"כ שאין אדם יצא י"ח במצה גזולה השמיט טעמו שסיים לא משום דבעי' לכם אלא משום מצוה הבאה בעבירה. אבל על עיקר סברתו למעט גזולה משום דילפינן מחלה דבעינן לכם קשה דהא בחלה גופא משמע בגמרא דילן במס' בבא קמא (דף צד) דחייב להפריש וחלתו חלה ותניא אמר ר' אלעזר בן יעקב הרי שגזל סאה של חטים טחנה לשה אפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ ע"ז נאמר ובוצע ברך נאץ ה' הרי שלא אמרו אלא שאסור לו לברך משום ובוצע ברך אבל חלתו מיהא חלה וצריך להפריש כיון שאוכלה וכן לענין מצה לא עדיף מחלה כיון שאוכל יוצא בה ואין איסור אלא משום מצוה הבאה בעבירה:

גם על הרמב"ן בפרושו על התורה בפסוק ואיש את קדשיו לו יהיו בפ' נשא והנה מעשר שני ונטע רבעי שאמר בהן הכתוב שיהיו קודש לה' הם לאיש כממונו וקשה הא קי"ל דמעשר שני ממון גבוה הוא ואינה מקודשת ואיך כתב והם לאיש כממונו ואולי יש לתרץ דבריו ע"פ מה שכתבתי דכוונתו דלכל מידי דאכילה חשיב כממונו וראיה דבספרי איתא ג"כ על פסוק זה בנטע רבעי הכתוב מדבר שיהא לבעלים דברי ר"מ וכיון דדריש ליה לבעלים ולא לכהנים על נטע רבעי ממילא משמע לכל צרכיך כמ"ש בקדושין (דף נב) מפסוק וזה יהיה לך לכל צרכיך ואע"ג דר"מ סבר מעשר ממון גבוה הוא ואינה מקודשת אפילו הכי מקרי שלו כיון שניתן לו לאכילה ושתיה וסיכה:

תוכן העניינים

קהלת יעקב (ברוכין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה