אור ברסלב
קהלת יעקב (ברוכין) פסחים › דף ל:

קהלת יעקב (ברוכין)· רבי יעקב ברוכין

פסחים · דף ל:

דף כט:

הא הוסק התנור מיהא שרי כו' אמאי קאמר רב קדרות בפסח ישברו כו' זה הסיקן מבפנים וזה הסיקן מבחוץ וכי תימא הכא נמי ליעבד ליה הסקה מבפנים חייס עליה משום דפקעה הרא"ש הביא בשם הראבי"ה וראב"ן שאוסרים כלי חרס אפילו בהחזרת כבשונות וכתב הוא ששגגה בידם ע"ש שהאריך להביא ראיה לדבריו מפ' דם חטאת (דף צו) דפריך וליהדרינהו לכבשונות ומשני אין עושין כבשונות בירושלים ומשמע הא עושין כו' ונשאלתי בזה מאת ידידי הרב המאה"ג חריף ובקי מוהר"ר יוסף נ"י ראב"ד דק"ק סלוצק. וזה אשר השבתי לו:

ומ"ש כת"ר להקשות על מה שהביא הרא"ש מפ' דם חטאת די"ל דהא דמקשה התם היינו משום דבמקדש איירי ואין גוזרין גזירה במקדש למיחש דלמא חייס עלייהו משום דפקעי ואוקמינהו אדאורייתא וכתב דאין להקשות לפ"ז דא"כ נעביד במילוי גומרי דכיון דחזינן בכלי מקדש בבישול שמפעפע מעבר לעבר ובעינן הכשר מבפנים ומבחוץ דהיינו מריקה ושטיפה משא"כ בחולין וממילא ה"ה בכלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו בעינן מדאורייתא הסקה מבפנים ומבחוץ דהיינו החזרת כבשונות זהו תורף תירוץ מעכ"ת ולענ"ד אין זה מספיק כלל דא"כ מאי מקשה שם על הא דאמר רב תנור של מקדש של מתכת היה ונעביד דחרס דהסיקו מבפנים הוא. ולדברי מעכ"ת הא לא קשיא מידי דמאי מהני מה שהסיקו מבפנים כיון דבעינן הכשר מבפנים ומבחוץ ובהכרח צריך כבשונו' מדאורייתא ואין עושין כבשונות בירושלים אלא ודאי פשוט דכל דלא שייך גזירה דלמא פקעי היסק מבפנים הוא הכשר גמור אפי' בקדשים ואין דומה לדין מריקה ושטיפה דבאמת אף למ"ד שטיפה מבחוץ אינו אלא בצונן ואינה מוציאה הבלוע כלל רק דמצות התורה לנקותה יפה מבחוץ ומה זה ענין לענין היסק מבפנים ומבחוץ דאטו כלי נחושת צריך הגעלת חמין מבחוץ דהא בהדיא אמרו מריקה מבפנים וא"כ לסברת מעכ"ת דלא שייך הך גזירה דלמא פקעי במקדש פשיטא דקשה נמלינהו גומרי א"ו דהך גזירה שייכא ג"כ במקדש ולא מקשה רק מחזרת כבשונות וכדברי הרא"ש ז"ל דבכבשונות ליכא למגזר:

ומה שהוכיח כת"ר סברא זו לרש"י ז"ל שכ' דהא דכתי' במשכן ישבר לפי שלא היו קבועין כו' וא"כ אכתי קשה נמלינהו גומרי דמדאוריי' לא שייך דילמא חייס. הנה בגמרא דמקשה ונעבד הסקה מבפנים ומשני חייס עלייהו ולא אמרו דלמא חייס כו' משמע שהוא דבר פשוט ואורחא דמלתא וא"כ י"ל דסבירא ליה לרש"י ז"ל דגם בדאורייתא אסור כה"ג אבל לפענ"ד קשה טובא על דברי רש"י ז"ל דהא עיקר קרא בחטאת כתיב שטעון שבירה במקום קדוש כמבואר בזבחים (דף צג ע"ב) וא"כ מאי מקשה מדכ' רחמנא ישבר כו' אטו ס"ד שיעשו כבשונות בעזרה דהא חטאת נאכלת בעזרה והשבירה ג"כ בעזרה ומאי קושיא מקרא דישבר. ונהי דמרבינן לר' יהודה (דף צו) דאפילו קדשים קלים טעונין מריקה ושטיפה ושבירה בכלי חרס היינו מרבוי דקרא אבל עיקר פרשתא בחטאת כתיבה. וכ"ש דקשיא לי טובא בדברי הרמב"ם ז"ל שפסק להדיא בפ"ח מה' מעה"ק (הי"ד) דאף לת"ק דר"ש דסבר אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים טעונין מריקה ושטיפה היינו דוקא בכלי נחושת אבל בכלי חרס א"צ שבירה רק בחטאת אבל בקדשים קלים די במריקה ושטיפה אפילו בכלי חרס וקשיא טובא דמאי מקשה הש"ס אלא קדירות של מקדש אמאי ישברו נהדרינהו לכבשונות הא לדברי הרמב"ם א"צ שבירה רק בחטאת וא"כ בהכרח יצטרך לעשות כבשונות בעזרה והא ודאי לא אפשר ומאי צורך הש"ס לשנויי אין עושין כבשונות בירושלים הא ירושלים הוא מקום אכילת קדשים קלים ולדבריו ז"ל קדשים קלים אין טעונין שבירה כלל ועיין בהראב"ד שהשיג על הרמב"ם בדין זה והכ"מ הליץ בעדו ותמיה שלא הזכירו כלום מהש"ס הזו. והדבר צ"ע ועיין בתוספת יום טוב זבחים (פרק יא מ"ז) ומ"מ ראיה לדברי הרמב"ם נ"ל מש"ס דיומא (דף כא) שהקשו התם על מתניתין דעשרה נסים נעשו לאבותינו בבהמ"ק כו' ותו ליכא והא תני רב שמעיה בקלנבו שברי כלי חרס נבלעו במקומן פירש"י שמבשלים בהם קדשי קדשים וטעונין שבירה במקום קדוש כו' ואם אין נבלעים נמצאו אשפתות של שברים בעזרה ואם איתא דאף בקדשים קלים טעונים כלי חרס שבירה א"כ הא דאמר רב שמעיה שברי כ"ח נבלעין במקומן קאי גם על ירושלים דשברי כלי חרס של קדשים קלים ג"כ נבלעין במקומן שלא יהיו אשפחות של שברים בירושלים דהא אמרינן בשלהי מרובה דאין עושין אשפתות בירושלים וא"כ מאי הקשו ותו ליכא והא נסים שהיה אף בירושלים לא קחשיב אלא משמע דאין כ"ח של קדשים קלים טעונים שבירה:

לא א בפלוגתא דבע"ח מכאן ולהבא גובה נ"ל להוכיח מסוגיא זו דאביי ורבא תרוייהו ס"ל שעבודא דאורייתא דהא טעמא דאביי דאיגלאי מלתא דמשעת הלואה קני לה ואי נימא דמעיקרא אין הנכסים משועבדים כלל מן התורה היכי נימא דמשום דהשתא גבי לה קני לה למפרע איזה קנין עשה בה מעיקרא שיקנה אותה למפרע הא מעיקרא הני זוזי לאו לקנין נתנו כלל ורבא נמי למה ליה טעמא כיון דאי הוי ליה זוזי הוה מסלק ליה בזוזי אלא ודאי דנתינת המעות מתחלה לקנין נתנו שעל ידם נשתעבדו כל הנכסים ושעבוד כל הנכסים הוא התחלת הקנין וקרקע ניקנית בכסף וכשגובה שדה אחת סבר אביי דאמרינן היא המגיע לו וקנויה לו משעה ראשונה דאיגלאי מילתא למפרע שעליה נתן המעות ורבא סבר דאין קנין חל למפרע כיון שבידו לסלק בזוזי אשתכח דהשתא הוא דקני לה וכן משמע מהא דאמרינן כל היכא דאקדיש לוה כ"ע לא פליגי דאתי מלוה ופריק דתנן מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים ויהבינן טעמא בעירובין (דף פג) שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון משמע הא לאו הכי אין הקדש חל כלל מדאורייתא ואי שעבודא לאו דאורייתא רק מלקוחות תקנה בעלמא משום נעילת דלת לא צריך לטעם זה אדרבה מדאורייתא צריך פדיון ודו"ק:

ובספרי משכנות יעקב חלק ח"מ (סי' מט) הקשיתי מסוגיא זו על הרמב"ם שחלק בין אם סיים לו שדה אחת בהלואתו לשעבוד סתם שפסק בפ"ט מהלכות שמיטה ויובל אם סיים שדה אחת בהלואתו אינו משמט ולפ"ז מאי מקשה בסוגיא דלקמן על רבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה ממתניתין דקתני ישראל שהלוה את האינו יהודי על חמצו עובר עליו בבל יראה אלמא למפרע הוא גובה נימא דרבא לא איירי רק בששעבד לו כל הנכסים אבל לא בשדה מסויימת דחשיב כגבוי לענין שמיטה וה"ה דקאי ברשותיה לכל מילי ומתניתין איירי שהלוה לו על חמץ מיוחד. ועוד קשה ע"ז שהקשו ממתניתין דישראל שהלוה על חמצו דהא יש טעם לומר דדוקא בששיעבד לו כל הנכסים לא קנה למפרע משום דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו וכדאמרינן בעירובין (דף נ) ה"נ הא אי אפשר לחול השעבוד מתחלה בזה אחר זה היינו אם הקנה לו מתחילה שדה אחת אינו יכול להקנות לו עוד אח"כ שדה אחרת בשביל החוב ואפילו חזרת השטר אינו מועיל ומש"ה אף בבת אחת אינו יכול לקנות למפרע כל הנכסים שיהי' שדה אחת שלו והוי דומיא ממש לההיא דעירובין ע"ש אבל בשדה אחת גם רבא מודה שקנה למפרע: והיה נראה לכאורה לומר דפלוגתת אביי ורבא ע"כ בשדה אחת מיירי פי' שאין לו נכסים יותר מכדי חובו דאי בנכסים הרבה יותר מכדי חובו לא מצי סבר אביי דלמפרע הוא גובה ואגלאי מלתא דשדה זו שגבה עתה קנה בשעת נתינת המעות ומשו"ה אם מכר המלוה כו' דהא אביי סבר אין ברירה דבעירוכין (דס"ח) אמר לי' רבה בר רב חנן לאביי וניקני ליה מר רביעתא דחלא בחביתא תניא אין משתתפין באוצר ע"ש. וכיון דאין ברירה היאך נאמר איגלאי מלתא למפרע שקנה אותה שדה בנתינת המעות הא לא נתברר אז איזה שדה נקנה והוי ממש דינא דברירה וכה"ג כתבו הראשונים בפ"ק דגיטין לענין מעמד שלשתן שאמר אמימר הטעם שהקנה לכל דאתי מחמתיה ע"ש אלא ע"כ דפלוגתתם בשדה אחת ולפיכך סבר אביי דלמפרע הוא גובה והמעות שנתנו לשיעבוד אגלאי מלתא דהוי לקנין גמור ורבא סבר אפי' בשדה אחת כיון דמצי מסלק לי' בזוזי אשתכח דהשת' קא קני לה. וכן משמע לעיל דאמרי' כל היכא דאקדיש לוה וזבין לוה כ"ע ל"פ דאתי מלוה וטריף כו' דמיירי כשאין לו נכסים בני חורין וה"נ כדפליגי בזבין מלוה וקדיש מלוה מיירי בשאין ללוה רק הנכסים שגבה המלוה. אלא דאכתי קשה לקמן שאמרו בגמ' ומי אמר רבא הכי והאמר רמי בר חמא כו' ואמר רבא אי פקח הוא כו' דאמר ר"נ כו' אא"ב למפרע הוא גובה אמטו להכי חוזר וגובה אותה מהן. וקשה היאך אפשר למימר טעמא משום דלמפרע הוא גובה הא ס"ל לרבא ור"נ אין ברירה בדאורייתא. ומהא דדייקינן בגמרא גבי אינו יהודי שהלוה לישראל על חמצו דלמפרע הוא גובה מוכח בבירור דמעות לחוד קונות בא"י דאטו השעבוד עדיף מקנין ואילו קנה האינו יהודי חמץ קודם הפסח ונתן מעות ולא משך ברשות ישראל הוא למ"ד דאינו יהודי במשיכה והיאך חשיב שלו ע"י הלואה. א"ו דמעות קונות באינו יהודי דבר תורה:

תוכן העניינים

קהלת יעקב (ברוכין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה