אור ברסלב
קהלת יעקב - ב כל דבר שהיה בכלל וכל שלא היה בכלל › אות צ

קהלת יעקב - ב· רבי ישראל יעקב אלגאזי

כל דבר שהיה בכלל וכל שלא היה בכלל · אות צ

אות פ

תקלה

צואה שכתו' בה ומעתה ומעכשיו יהיו נתוני' להם במתנ' גמור' ובסוטה כתוב כל הנז"ל ציותה מחמת מיתה. כתב מהריב"ל ח"א סי' ס"א שהיא קיימת כיון דבתחלה ובסוף כתו' בה צוה מחמת מיתה ומה גם כשאתה יכול לקיים את דברי הצוואה שלא יהי' סותרו' זא"ז שמה שאמר מעתה ומעכשיו יהיו נתוני' להם במתנה לא היתה כונתה לחזור ממתנת מצוה מחמת מיתה ולתת מתנת שריא אלא כונתה היתה לענין שלא תוכל לחזור לעשות צואה אחרת וכמ"ש מוהר"ם ז"ל שכשדברי השטר הם סותרות זל"ז יש לנו ליישבם ואפי' במשמעות רחוק ולא נאמר דנלך אחר התחתון ע"כ ורבינו בכנה"ג סי' רנ"א כתב דמהרשד"ם סי' רס"א ושי"ו ושל"ח חלוק עליו וכתב דצואה זו בטלה מטעם דכתוב בה מעתה ומעכשיו דהוי מתנת בריא דצריכה קנין ולא קנו מידו ע"ש. והראד"ב סי' ר"א הסכים לדברי מהרשד"ם וכתב וכ"ש אם כתוב לכתחלה מצוה מח"מ ולבסו' כתו' מעכשיו והרב משפט צדק ח"א סי' י"ו כתב דאפי' לדעת מהרשד"ם ז"ל דהויא בטל' אם בתחלה כתו' שציוה מח"מ ובאמצע כתוב מעכשיו ולבסוף כתוב שציוה מח"מ הצואה קיימת. ומהרש"ח ז"ל סי' ל"ד כתב דאפי' לדעת מהריב"ל אם כתוב בצואה ומעכשיו תוכל היא לעשות כחפצה ורצונה ואינ' לא ימח' ביד' מן יומא דנא ולעולם הויא מתנת בריא ואם לא קנו בקנין לא קנה המקבל. ומהראנ"ח בח"ב סוף סימן צ"א כתב דהיכא שכל ל' הצוא' מוכ' דנותן לאח"מ ואיכ' לפרושי דמהיו' קאי לאכיל' הפירו' הצואה קיימת ע"ש ועיין בזה בס' בני משה סי' ד':

תקלו

צואה שאין מפורש בה כד קציר ורמי אערס' וגם אין מפורש בה כד מהלך על רגלוהי בשוקא דהוי ספקא אם היא מתנת ש"מ או מתנת בריא דקי"ל דעל המקבל להביא ראיה. כתב הרב בני חיי סרנ"א בשם תשו' כ"י הר"ב כנה"ג ז"ל דאף למה שכתבו מהרשד"ם בי"ד סימן קע"ב שאם כתוב בה בעין יפה וגוף בריא ודאי מתנת בריא הוא ומהר"ם מפדואה סי' נ"ב שאם כתוב בצואה בהדיא כעובדי בריא לכ"ע מתנת בריא היא דלא כתבו כן שדין מתנת בריא יש לה אלא כשהם חלוקי' אם היה בריא או ש"מ וא"א להתברר ע"י עדים אז אמרינן דאם כתו' לשונו' אלו ודאי שמתנת בריא היתה אבל אם ידעינן בבירור שהיה ש"מ אפי' שיכתוב בה לשונות המורים שהיה בריא מילי דכדי נינהו כיון שאנו רואים שמתנת ש"מ היתה לולי אם גילה דעתו שאפי' נתון בהיותו ש"מ רוצה שיהיה לו דין מתנת בריא ואפי' תימא שדעת הרבני' הנז' הוא אפי' שידעי' שהיה ש"מ היינו דוקא בנדון דידהו אבל מי שאמר שהוא נותן במתנה גמורה אינו סותר למ"ש שהיא ש"מ דאפשר לפרש במתנה גמורה שר"ל שנותן לו באמת ואינו נותן דרך שחוק והתול ע"כ וכן ראינו בהרבה שטרי צואת ש"מ כותבין מתנה גמו' ועיין במשאת משה ח"מ סי' א':

תקלז

צואה שכתוב בה בחיים ובמות דמסקנ' דגמ' בפי' דהוי מתנ' מצוה מח"מ ואינה צריכה קנין דעת מהריב"ל בח"א סימן ס"א דלא שאני לן בין אומר בחיים ובמות לאומר במות ובחיים ובכולהו דייני' להו כמתנ' ש"מ והרב תורת אמת סימן מ"ב לא ברירא ליה הך מילתא דאיכא למימר בשלמא באומר בחיים ובמו' איכא למימר דהאי דקאמר בחיים סימנא בעלמא דחיי וכמ"ש רשב"ם ומחיים לאו דוקא אלא סימן טוב לפי שהזכי' מיתתו שלא רצה לפתו' פיו לשטן כלומ' המקו' יצילני מחולי זה ולא אמו' כו' משמע דדוקא אם אמר בתחלה תי' בחיים אמרי' לסימנא נקטיה אבל אם אמר תחלה תיבת במות ואחר כך ובחיים נימא דהוי כאמו' לאח"מ ומעכשיו דהוי כמתנת בריא ודאי דלא שאני בין אומר מעכשיו ולא"מ לאומר לאח"מ ומעכשיו ושוב צדד שם הרב ז"ל דיש פנים לומר בהפך עש"ב ושם נסתפק הרב אם האומר בחיים ולאח"מ אם הוי כאומר בחיים ובמות דהוי מתנה מחמת מיתה או דילמא כיון שאמר תיבת ולאח"מ דדמי לאומר מהיום ולאח"מ דהויא לכ"ע מתנת בריא ובסוף דבריו עלה בהסכמה דלא שאני לן בין אומר מחיים ולאח"מ לאומר בחיים ובמות עש"ב. ועיין בכנה"ג סימן רנ"א אות ג' ובסמ"ע סי' רנ"א נראה דחולק על מהרא"ש ז"ל בזה וע' בבני אהרן סק"ט ובס' כ"ש סי' ס"ח בענין הך פלוגתא באורך ומהרשד"ם בחא"ה ס"ח כ' דש"מ שנתן מתנה ופי' בין יחיה בין ימות תהיה מתנה מתנת בריא ע"ש:

תקלח

צואת ש"מ במתנה שכתו' בה מהיום או מעכשיו דחשיבא מתנת בריא וצריכה קנין. כתב מהרש"ך ח"ב סי' צ' דיש מי שר"ל שאם כתו' לבסו' בכל חזוקי סופר כו' דלא כאסמכתא כו' שהיא קיימת אע"פ שלא קנו מידו והרב חלק עליו וכ' דהמתנה בטלה כל שלא קנו מידו וכ' עוד שם על צואת מסוכן שקפץ עליו חוליו וציוה שיטול פ' מנה בסתם ולא פי' שהיה מצוה מח"מ ועוד ציוה שתטול פ' מנה אחר ואח"כ ב' מתנות אלו כתו' בצואה מעכשיו דיש מי שהורה דמתנה א' קיימת אע"פ שאין כתוב בה שציוה מח"מ כיון שקפץ עליו החולי וכיון שהמתנה הא' קיימת גם הב' קיימת אע"פ שכתוב בה מעכשיו דדמי להאי דתנן בפ' י"נ כ' בין בתחלה בין בסוף משום מתנה דבריו קיימים אבל הרב ז"ל האריך לסתור הוראה זו ועלה בהסכמה דכיון דכ' בסוף המתנות מעכשיו חוזר לכולן והם בטלוה כל שלא היה שם קנין. וע' במהרשד"ם ח"מ סי' ד"ש שכ' בשם הרשב"א דכל הנותן מתנה ואמר שהוא יפחדו חרד מן המיתה שמא ימות בפתע פתאום אין זה כמצוה מח"מ אא"כ מת לסמוך לדבריו ביומו או בכדי שיחוש בגופו דומיא דגיטין כו' וכ"כ מוהריק"ו בשו' צ"ד:

תקלט

צואת ש"מ סתם. כ' מהרימ"ט ח"א סי' ס"ז דכל סתם מתנה אנו תופסים אותה במתנ' מחיים אע"פ שהוא ש"מ דהא פסקינן הלכתא בפ' מי שמת מתנת ש"מ במקצת בעיא קנין אבל בלא קנין אפי' אם מת לא קנה משום דדיינינן ליה במתנת בריא מחיים ומחיים צריכה קנין ולא אמרי' חוליו מוכיח עליו שהיה ש"מ ולא נתן אלא לאח"מ ולא תבעי קנין וזה בדברים שאינן של הקדש וכ"ש בדברים שהן של הקדש דאפי' היה הדבר סתם ואין הוכחה מהל' אמרי' צואה זו מחיים נתן שהרי גבי ש"מ שכ' כל נכסיו דתנן בפ' מי שמת לא שייר קרקע כ"ש אין מתנתו קיימת דאיכא אומדנא גדולה דלא שביק איניש נפשיה שימות ברעב ויתן ממונו לאחרים ולכך הרי הוא נמי שפי' לאח"מ ואעפ"כ מב"ל בגמ' הקדיש כל נכסיו מחיים מהו מי אמרי' דגמר והקדיש בלב שלם בין יחיה בין ימות או לא וסלקא בתיק"ו והלא דברים ק"ו אם כשיש אומדנא גדולה כזאת כשנתן כל נכסיו דחזקה א"א מקדיש כל נכסיו ואעפ"כ יש ס"ל שמא אדם זה כונתו לש"ש ורצה להקדיש כל נכסיו בין יחיה בין ימות כ"ש היכא דליכא אומדנא כגון במתנת ש"מ במקצת דעל הסתם נחזיק המתנה כמתנה מחיים אע"פ שלא פי' ואע"ג דהתם נא אפשיטא בעייא אי מהנייא הך סברא לבטל האומדנא דלא שביק איניש נפשיה היכא דליכא אומדנא והסברא מוכחת כאן לפי שהיא במקצ' נכסי' אין בדבר ספק כלל אפי' היו שאר הצואות לאח"מ ע"ש וע' במהראנ"ח ח"ב סל"ד דצואה דכתיב בה אני מניח להקדש ל' מניח לאח"מ קאמר:

תקמ

צואה שציו' בהיותו בריא וחזר וציו' פ"א בשע' מיתה כל פרט ופרט נק' מצוה מח"מ ת"י נ"ה אבל ציוה בהיותו בריא ובשעת מיתה אמר אני מקיים כל מה שאמרתי לא מקרי מצוה מח"מ כ"כ שם מורה א' והוא ז"ל כ' דמקרי שפיר מצוה מחמת מיתה:

תקמא

צואת ש"מ בכולה או מצוה מה"מ דלא בעו קנין ואדרבא הקנין מגרעות נתן ואינה כלום אלא דוקא במיפה את כחו והם ד' אופנים. הא' שיכתוב וקנינא מיני' מוסיף על מתנת' דא. ב' מ"ש מהרא"י בפסקי' וכתבי' סי' ל' דאם הנותן לא ביקש הקנין רק המקבל הוי כיפוי כח. ג' אם כ' לו שטר צואה זו יהי' בכל ענין המועיל הוי כאלו כ' שהקנין ליפות כחו כמ"ש מור"ם בשם הר"ם מפדואה סנ"ו וכ' הרב כנה"ג דה"ה אם כ' וכתבו וחתמו בכל ל' של זכות דהוי כאלו אמר באופן המועיל ומהר"י אדרבי סשמ"ח כ' שאם כתוב שיסודר צואה זו בכל תוקף ויפוי כח המקבלים אין לך יפוי כת גדול מזה. וכתב הכנה"ג דה"ה דאם כתוב בה וכל חומר וכח שטר מתנת ש"מ קבלית עלי ועל באי כחי בכל כח וחומר שטרי מתנות ש"מ דנהיגי בישראל דאפשר דהוי כאומר שיסודר צואה זו בכל תוקף כו' ובהגה"ט אות פ"ט תמה הרב כנה"ג על מהר"י אדרבי ז"ל שבתשו' אחרות לא חשיב להו הרב הנך לישני ליפוי כח וחילק דשאני ליה להרב כשבתחלת הכתיבה ציוה שיהיה בכל ל' זכות ויפוי כח לכשאחר צואת הכתי' אמר וליותר זכות כו' דכשבתחלת צואת הכתי' אמר כתבו וחתמו בכל ל' וזכות כח אין בזה שום יפוי כח שדרך המכוין לכתוב לצוות בכל ל' של זכות אבל כשאחר שציוה לכתוב חזר ואמר וליותר יפוי כח כו' הנה הורה בפי' שכונתו ליפות כחו. א"נ דיש חילוק בין כשאמר כתבו בכל ל' של זכות כו' לכשאמר וליותר יפוי כח דלישנא דיותר מוכח דליפוי נתכוין וכן כשכתב ורצה שיסדר צואה זו בכל תוקף ויפוי המקבלים חשיב כאלו אמר ליותר יפוי כת ושם יישב כל מה שיקשה על הרב עש"ב. ד' ואם כתוב בשטר ולהיות ביד שמעון לראיה וזכות שציוה המצוה כו' ולא חשיב יפוי כח שדברים אלו הם דברי העדים לא דברי המצוה מהר"י אדרבי סי' שס"ח ויראה ברור מדבריו דאם הם דברי המצוה חשיב יפוי כח אבל הרשד"ם סי' שי"ז בנדון זה שהם דברי העדים כתב דהוי יפוי כח וכן נראה ממהרימ"ט ח"מ סי' ן' שכתב והכל יהא נדרש ליפוי כח בעל השטר דהוי יפוי כח ויש לדחות דהתם שאני שכתוב בפי' והכל יהא נדרש ליפוי כת א"נ דאפשר דל' כל זה יהא נדרש הן הן דברי המצוה כנה"ג אות ץ':

תקמב

צואת ש"מ כפי מה שהובא בדברי הפוסקים מצאתי ראיתי דברים דאיתנהו בש"מ דליתניהו בבריא י"ז הנה. א) דצואת ש"מ אין בה דין אסמכתא כמ"ש המרדכי פ' שור שנגח הביאו הב"י סי' ר"ז מחודש מ"א. ב) דצואת ש"מ אין בה דין המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב ואפי' להרמב"ם קנה כמ"ש הרב לחם רב סי' קצ"ט. ג) דבצואת ש"מ לא בעינן משפטי התנאים כמ"ש מהר"ם אלשיך ז"ל סימן ה' ומהרימ"ט ח"מ סי' מ"ח אבל הרמ"ע מפאנו סי' ן' והרב משפט צדק ח"א סי"ט חולקים וס"ל דאע"ג דדברי ש"מ ככתובים וכמ"ד מ"מ משפטי התנאים בעי' ועיין בזה בכנה"ג אה"ע סימן ל"ח בטור אות ו'. ד) דצואת ש"מ בכולה או מצוה מח"מ מקני מטבע באמירה בעלמא דדבריו ככתובים וכמ"ד מה שאין כן במתנה במקצת דהויא כמתנת בריא דאין מטבע נקנה בחליפין עד שיקנה לו אגב קרקע או דרך הודאה. ה) דצואת ש"מ במתנת שט"ח שיש לו על אחרים לפ' לא בעי כתיבה ומסירה דדבריו ככתובים וכמ"ד אעפ"י שלא משך השטר משא"כ מתנת ש"מ במקצת דהויא כמתנת בריא דל"ק חברו אלא בכתיבה ומסירה ומצאתי להרב כנה"ג סימן נ"ר ב"י טור אות מ"א דזהו דעת הפוסקים אבל רשב"ם ז"ל והטור ס"ל דש"מ במתנה במקצת דדינו כבריא היינו דוקא לענין דבעיא קנין אבל לענין מטבע נקנה וכתי' ומסירה דינה כמתנת ש"מ בכולה. ו) דבצואת ש"מ בכולה אם אמר הלואתי או פקדוני שביד פ' תנו לפ' אין צריך מעמד שלשתן משא"כ מתנת ש"מ במקצת דהויא כמתנת בריא דבעיא מעמד ג' ולדעת רשב"ם אף בזו השוה מתנה במקצת למתנה ככולה כנז"ל. ז) דמתנת ש"מ בכולה או מצוה מח"מ לא בעיא קני' ואדרבא אם היה בה קנין אינה מתנה משא"כ במתנה במקצת דהויא כמתנת בריא דבעיא קנין ואם לא קנו מיניה אין מתנתו קיימת וכן לענין שטר כמפורש כל זה בקנין נ"ר. ח) לענין הולך כזכי דמי כדאמרינן בשילהי פ"ק דגיטין הולך מנה לפ' והלך ובקשו ולא מצאו תני חדא יחזרו למשלח ותניא אידך ליורשי מי שנשתלחו לו ומשני דכ"ע בעלמא הולך לאו כזכי דמי ול"ק הא בבריא הא בש"מ וכתב הרב כנה"ג ס"ס קכ"ה ז"ל כתבתי בתשו' דאם היה המקבל קטן אפי' בש"מ הולך לאו כזכי דמי עד שיאמר בפי' זכה לפ' ע"כ. ט) לענין קנוניא אמרו בשבועות דמ"ה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ומפרש התם ה"מ ש"מ דאין אדם חוטא ולא לו אבל גבי בריא חיישינן אפי' בהקדש והכי נמי אמרינן בב"ב דבבריא מצי מימר משטה הייתי בך אבל בש"מ לא דאין אדם משטה בשעת מיתה ע"ש דקע"ה. י) לענין מ"ש בפ' מי שאחזו האומר מהיום אם מתי יהא גט כ' מרן הב"י באה"ע סי' קמ"ה בשם הר"ן ז"ל דמשמע דהאי אם מתי שאתרפא מחולי זה קאמר ולאו תנאה דלעולם הוא ומיהו ה"מ בש"מ שאומר כן לפי שדעתו בכך אבל בריא שהתנה ואמר אם מתי תנאה דלעולם הוא ואע"פ שסוף התנאי להתקיים שסוף אדם למות מצינו תנאים כיוצא בהם כדאמרינן לשם ע"מ שתצא חמה מנרתקה ע"כ. יא) לענין מ"ש הטור סס"י מ' כתב לו בשטר הריני חייב לך מנה אע"פ שאין שם עדים או שא"ל בפני עדים הריני חייב לך מנה בשטר אע"פ שלא אמר אתם עדי כיון שאמר בשטר חייב כתב המבי"ט ח"א סי' שכ"ב דבש"מ אם לא אמר בשטר הריני חייב לך מנה חייב. יב) לענין מתנה דקי"ל דבמתנה נמי איכא תקנת השוק מטעם דאי לאו דעבד נייחא נפשיה לא הוה יהיב לה כמפורש בטח"מ סימן ס' כתב הרימ"ט בתשו' י"ד סימן נ"ד דבמתנת ש"מ לא עשו בה תקנת השוק ע"ש ובהרב כנה"ג שם ב"י אות ך'. יג) לענין מתנה דבעי למכתב בשטר אמר לנא כתבוה בשוקא כו' במתנת מצוה מח"מ אפי' אם לא כתבו בשטר כתבוה בשוקא כו' המתנה קיימת כמפורש בטח"מ סי' רמ"ב ושם כתב הרב כנה"ג בב"י אות כ"ד דה"ה במתנה שנותן מעכשיו ע"ש. יד) לענין מ"ש הטור סי' מ' דהאומר לחבירו חייב אני לך מנה בשטר חייב אע"פ שלא אמר אתם עדי הואיל ואמר בשטר הוי כמ"ש הוו עלי עדים וחייב לשלם אע"פ ששניהם מודים והעדים יודעים שלא היה לו אצלו כלום שהרי חייב עצמו כ' הרב המבי"ט ח"א סי' שכ"ב דהיינו בבריא אבל בש"מ אפי' אם לא אמר בשטר אלא הריני חייב לך מנה חייב דדברי ש"מ ככתובים וכמ"ד ע"כ. טו) מ"ש מרן הב"י ח"מ סס"י קצ"ה בשם רי"ו בנט"ו אין קונין בשבת זולתי בש"מ ואם קנו אף לבריא אע"פ שעשו עבירה קנייתו קנין פ"ח דב"ב ופ"ק דגיטין וביצ' פ' משילין. טז) לענין המזכה לעובר שהוא בנו דקנה מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו כתב הרב ב"ח סי' רנ"ג שדעת הרמב"ם בפ' ח' מה' זכיה דהיינו דוקא בש"מ אבל בבריא אפי' בבנו לא קנה ועיין בזה באורך להרב כנה"ג ח"מ סי' ר"י הגהת ב"י אות ב'. יז) לענין מאי דאמרינן בפרק מי שמת אמר נכסי לפלוני שטרות בכלל נכסי אינון וכתב הטור ס"ס ס"ו דנפקא מינה לש"מ שאמר נכסי לפ' והוו בכלל שטרו' דהואיל ודברי ש"מ ככתובים וכמ"ד קנה גם השטרות כאלו כתב לו ומסרם לידו משא"כ בבריא דבעי' כתיבה ומסירה ועיין במרן שם דלהריטב"א ס"ל דאפי' בבריא מהני דכיון דאמר נכסי לפ' השעבוד בכלל נכסיו הוא ואצ"ל אינהו וכל שעבודייהו עש"ב ועיין במהרא"ש סי' מ"ב דבמתנת ש"מ אפשר דאין צ"ל לו לך חזק וקני:

תקמג

צואה שכתוב בה צוה פ' שיתנו לב' בנותיו אלף אריות ועוד יקחו ש' אריות לכתוב' אשתו עוד אמר שכל שאר הנכסים וחובות ותכשיטים שיש לו ימסרו ביד ראובן ושמעון שיהיו הם אפטרו' על הכל. כתב מהרימ"ט ח"א סי' ע"ה דנאמנים העדים לפרש שהש"מ צוה שיהיו אפטרו' על הכל בין על נכסי הבן בין על נכסי הבנות ושם כתב עוד דעל צואה שכתוב בה שיתנו לבן אחיו סך מאה אריות וכשיגיע לישא אשה יתנו לו חפצים שוה ק' אריות מלבד הנז' נאמנים עדי הצואה לומר שאמר הש"מ שמעכשיו יבררו הק' אריות ויהיו למשמרת עד הגיע תור זמן הנשואין ע"ש ראיותיו:

תקמד

צואה שחותמים עליה עדים ולא כתו' בצואה שאמר המצוה סך כו"כ מנכסי כת' הרב לחם רב סי' קפ"ז דנאמנים העדים לפרש אח"כ שאמר מנכסי:

תקמה

צואה שכתוב בה שיתנו לבת אחותו סך מעות ועדים מעידי' שאמר בת אחיו וטעה הסופר וכתב בן אחותו וסדר הצואה מוכח כדברי העדים נאמנים הר"ם גאלאנטי סי' ו':

תקמו

צואת ש"מ שכתוב בה צואות הרבה לבניו ובכללן צואת אמר מעות פ' הם של פ' לא שייך בזה טענת אדם עשוי שלא להשביע א"ע דלא שייך טענת השבעה במוסר דבריו כשהוא ש"מ וניכר מתוך צואתו שרוצה שיתקיימו דבריו כי הכא שמצוה דברים אחרים ובכללן אמר מעות של פ' הם. מהר"ש הלוי ח"מ סי' י"ט והמבי"ט בח"א סי' שמ"ה כתב דכל שהוא דרך צואה דרך הודאה מקרי ולא שייך טענת השטאה וכבר כתב הרמב"ם בפ"ז מה' טוען דהמודה בפני עדים דרך הודאה ולא דרך שיחה ואמר פ' זה יש לו אצלי כו"כ חייב ואינו יכול לטעון טענת משטה ועיין במ"צ ח"ב ס"ה:

תקמז

צואה שנמצא א' מעידיה קרוב או פסול. כתב הרא"ש ז"ל כלל נ"ט סי' ג' וה' שנתבטל' הצואה ואין דנין על פיה כלל אבל העד שאינו קרוב אם זכור העדות יבא לפני ב"ד ויעיד והעד האחר ששמע הצואה מבחוץ מצטרף עמו להעד אע"פ שלא יחדוהו להעיד ע"כ. וכתב בתשו' תומת ישרים סימן נ"ד דהיינו כשאין כאן אלא שניהם חתומים אבל אם היו ג' ונמצא אחד מהם קרוב או פסול נהי דהשטר מתבטל אבל הצואה מתקיימת בב' העדים וכתב עוד דאם אחד מעידי הצואה הוא ממקבלי המתנ' בסילוק מחלקו מהני והרא"ש ז"ל בתשו' כלל ן' סי' י"ב כתב עוד דהיינו כשלא נסתלק אותו היורש שהעדים פסולים לו אבל נסתלק מאותו ממון כשרים לאותו יורש שכשרים לו. ומהר"ם מפדואה סימן מ"ז כתב הא דפסלי' צואה בעדים פסולים ה"מ בצואה שנעשי' ע"י ישראל אבל הנעשי' בערכאות של עכו"ם דלאו אעדים סמכינן אלא אהימנות' דספרא אין פסולי עדות פסולים בה ובסי' צ"ו כתב על ש"מ שהעביר נחלתו מיורשיו והניח להם ה"ז לכל או"א מעידי הצואה קרוב לא' מן היורשים צדד שם הרב לקיימ' כשיצטרף אחר שלא הוזמן להעיד עם עד הכשר. ולענין אפטרו' קרוב כ' הר"ם גלאנטי ז"ל סימן ג' דנאמן האפטרו' קרוב שנמצאו נכסים תחת ידו לומר דהמוריש ציוה כך וכך לפני מותו ע"ש:

תקמח

צואה שהשביע לעדים שלא יגלו צואה זו כלל ועיקר מהריב"ל ח"א נ"ט ומהרשד"ם י"ד קכ"ט כתבו דהמתנה שכתוב בצואה בטלה. אבל אם השביעם שלא יוציאו מפיהם ולא יגלו שום דבר שהוא מצוה עד אחר מותו. כתב הרי"א קי"ט דהמתנה קיימת דכיון דאמר שלא יגלוה עד אחר מותו הרי ציוה שיגלוה לאחר מותו וכתב עוד שם דאם ציוה להסתיר הצואה מחמת טענה מתנתו קיימת. וכתב הרב כנה"ג סס"י רמ"ב ולפיכך בענין הצדקות וההקדשות שיש הוכחה דמה שהסתיר מתנתו כונתו הית' לעשות' כתקנן ודינן משום מתן בסתר ויכפה אף לא נתבטלה המתנה מחמת הסתר ויש חולקים ע"ש:

תקמט

צואה שכתוב בה שהנער יוסף והילדות בנותי יחלקו שוה בשוה לישנ' דשוה בשוה לטפויי אתא שכל א' יקח שליש המבי"ט ח"א קצ"ז:

תקנ

צואה שהעדים החתומים בה א' מהם קרוב למצוה מחמת אשתו אינו יכול להעיד אע"פ שאין עדותו מתקיימת אלא לאחר מיתה ואין כאן קורבה. כנה"ג מהדו' ב' סי' ל"ג בשם תשו' הרשב"א כ"י הל' דיינים סי' כ"ז ואם הי' העד קרוב לשמעון חתן ראובן המצוה ורחוק לאשת שמעון בת ראובן המצוה אע"פ שגוף הנכסים לאשה אינו יכול להעיד שם סימן כ"ו:

תקנא

צואה שנעשית בערכאות ש"ג בלא קנין ואין כתוב בה שהיה ש"מ או מצוה מחמת מיתה אדרבא מוכיח מתוכה שהיה בריא בטלה אע"פ שמנהג המקום לעשות צואותיהם בעש"ג הר"י הלוי סי' ע' אבל הרב מ"צ ח"א סי' נ"ב כתב על הנדון הזה עצמו שהצואה קיימת אם יתברר שהי' ש"מ ואם יעידו נשים ועבדים דאתפטר מגו מרעיה. וכן אם צוה מח"מ וקם מחוליו אע"פ שבדיניהם כשרה צואתו בטלה אם לא שיש מנהג בעיר שתהיה קיימת ע"ש. ובתשו' משפטי שמואל ק"ג וק"ד כתב דאפי' להריב"ש שכתב בסי' נ"א דצואה לפני ערכאו' ש"ג קיים כל מה שציוה היינו דוקא צואת ש"מ לא בצואת בריא. ובתשו' הר"מ מינץ ז"ל סימן ס"ו כתב דאם עשה צואת בפני נכרים ואח"כ הוסיף לצוות עוד בפני יאודים ואמר ויתר דברי הצואה ההיא ישארו בחזקתן הצואה שעשה גם כן לפני נכרים קיימת ע"כ:

תקנב

צואת בריא שנתחייב בחוב בתנאה שלא יהיה זמן הפרעון כי אם מהיום עד חצי שעה קודם מיתה. כתב הר"מ גלאנטי ז"ל סי' כ"ט דאפי' להרמב"ם וסיעתו דס"ל דמבזבז נכסיו ואין לו קרקע ובא המלוה תוך הזמן לב"ד לתבוע חובו דאין נזקקין לו עד שיגיע זמנו בחוב כזה מעכבים על יד בעל הצואה ע"ש טעמו:

תקנג

צואת יעקב שהניח ב' בנים בכור ופשוט וציוה לפני מותו שלא יוכלו ליגע בנכסים בקרן עד שינשאו אחיותיהם אבל ברווחים יוכלו ליגע ולעשות בהם כל מה שיצטרך כל זמן שירצו ואחר שתהיין כל הבנות נשואות כל הנשאר בממון יחלקו ביניהן כפי דין התורה הבכור פי שנים והפשוט חלק א'. והיה טוען הפשוט שברווחים רוצה לחלוק עם אחיו הבכור חלק כחלק והבכור טוען שרוצה לקחת פי שנים עלה בהסכמ' מהרי"א סימן ר"ח דהדין עם הבכור וכ"כ מהרש"ך ח"א כ"ב:

תקנד

צואה שאמר שרצונו לעשות ולא אמר שהוא עושה ומצוה לא אמר כלום תורת אמת סימן פ"ג וכן דעת מהר"ש הלוי ז"ל הובאו דבריו בהרדב"ז סימן רנ"ב דהאומר אני רציתי שתהא צואה זו קיימת שאין זה לשון צוואה והרדב"ז ז"ל שם סובר דהוי ל' צואה ע"ש:

תקנה

צואת ש"מ שהודה על השטר שהוא כתבו אע"ג דקי"ל דאין נפרעים מהיתומים אלא בשטר מקויים כמ"ש הנ"י בסוף ב"ב כתב הרב כנה"ג ח"מ סי' פ"ב ריש הגהת הב"י בשם הרדב"ז דאפי' אם יש עדים שהוד' אביהם שכתבו לא מהני מידי עד שיקיים את השטר ומיהו אם הודה בשעת מיתה שכתבו גובה מהם אפי' לא מצא המלוה עדים לקיימו ע"כ:

תקנו

צואת ש"מ שכתוב בה שנתנה במתנת בריא ולית בה קנין יש לנו לפרש' בענין שהי' קיימת שהוא טעות המצוה שחש' ליפות' או שהסופר כ' כן מעצמו מרן הב"י ז"ל בתשו' הרמא"י סי' מ"ז וע"ש שהשיגו עליו בזה:

תקנז

צואת ש"מ אע"ג דאינה, אלא מדרבנן והיורשים שלו הוו דאורייתא מ"מ בל' מסופק דאי אמרינן ב"ה יד בעל השטר על התחתונה הצואה בטלה לגמרי נראה מדברי הריב"ש סי' ת"ס דלא אמרינן יד בעל השטר על התחתונ' מהר"א ששון סימן ע"ב ושם הביא תשו' אחרת להריב"ש בסי' קס"א שהוא נסתר מחמתו וק"ל דאע"ג דתתבטל המתנה שציוה ש"מ לא איכפת לן אלא אמרי' דתתבטל ותתבטל כיון שהירוש' היא מדאורייתא ומתנ' ש"מ היא מדרבנן שכתב שם בסימן הנז' וז"ל גם בענין הקנין הכתוב בצואה מבלי ל' יפוי כח האריך מעכ"ת ומה לנו בכל אלה והלא בכל ל' דברי ש"מ ככתובים וכמ"ד מתקנת חכמים וכן כל שמוסיף להקנות בדרך מתנת בריא אנו חוששים שמא לא רצה להקנות בדבור לבד אלא בקנין כדרך הבריאים ואע"פ שאפשר שאין זו כונתו כיון שיש לחוש לזה אין מוציאין מחזקת היורש אלא בראיה ברורה שיבאר העצו' שאינו מכוין אלא ליפוי כח המקבל וכבר פירש' לנו הגמ' ה"ד מיפה כחו כו' ע"כ הרי מפורש שאפי' כשהמתנ' תתבטל דהיינו היכא שהקנ' בלא יפוי כח כתב צריך המצוה לפרש דבריו בהדיא וא"כ היכא כ' בסי' ת"פ שהספק נפל בל' הצואה שהי' כתוב בה אני מניח שתהי' אשתי נזונת כל ימי מיגר אלמנות' יתר על כתובת' אם משמעות ל' זה שתהי' נזונת בין תבעה כתובת' בב"ד בין לא תבעה דלעולם לא תפסיד מזונות או נאמר משום דלאו כ"ע דינא גמירי הש"מ היה סבור שביד היורשים הוא לפרוע לה כתובת' ושתפסיד מזונותיה ולזה צוה שתהי' נזונת ולא יוכלו היורשים לכופה על זה ומאי דקאמר יתר על כתובת' ר"ל שלא יהיו נכללין המזונות בפרעון הכתובה אבל לעולם אם תבעה כתובת' בב"ד תפסיד המזונות וכיון דיד בעל השטר ע"ה יש לנו לפרש הל' בענין זה. למה כתב שנפרש הל' בענין שלא תתבטל ההתנת ש"מ עש"ב ולי נראה דאפשר לתרץ בזה דבשלמא בענין יפוי כח הוא דבר זר ולפיכך צריך שיפרש אותו אבל ל' יתר על כתוב' שבסת"פ אינו זר לפרשו שהכונה שאפי' שגבתה כתובת' לא תפסיד מזונות וע' עוד בהריב"ש סר"ח ל' הסדר:

תקנח

צואת ראובן שאמר בשעת פטירתו ינתן מנכסי ת"ר דינרים לפ' והניח קרקעות עדית בינונית וזבורית ובא הזוכה ואמר ליתן לו ת"ר דינרים אלו במעות והאפטרו' טוען שאין ליתן לו מעות אלו אלא מעט מן העדית השיב לא אמר לשון זה אלא ליפות כחו שאלו אמר תנו לו מנכסי שוה ת"ר דינרים אם נמכרו מקצת מן הנכסים מראין לו אותם שנאבדו לפחות לו לפי החשבון או שיאמר לו קח מן הנכסים ויטרח וימכור ואלו אמר תנו לו ת"ר דינרים מנכסי הם היו מוכרים אלא שלא נוטל כשעה שהי' שוה בשעת נתינה ואם הוזלו פוחתין לו אבל עכשיו שאמר ינתן מנכסי לפ' הכי קאמר שימכרו מנכסיו ויתנו לו ת"ר דינרים בין שהוקרו בין שהוזלו תשו' מיוחסות להרמב"ן סי' ס"ב ועיין בתשו' הרשב"א ח"ב סי' סל"ד:

תקנט

צואת ש"מ שכתוב בה ציוה שלאחר פטירתו יתנו לפ' כו"כ כ' בתשו' כרם שלמה סי' ע"ג דאין מתנה זו קיימת כיון שמיד לאחר פטירתו נפלו הנכסים לפני היורשים וזכו בהם ולא זכה המקבל מתנ' זו אא"כ הי' מתנה בתנאה דאז קנה למפרע בקיום התנאי וכמעכשיו דמי אבל בלי תנאי לא מהני. ואע"ג דיש חולקים בזה מ"מ היורש הוא מוחזק וכתב עוד שם דאע"ג דמקבל המתנ' הוא ג"כ יורש מ"מ אינו זוכה מכח מתנה כלל אלא הרי הוא כשאר יורשים עש"ב ראיותיו כראי מוצק:

תקס

צואת ש"מ שכתוב בה הוו עלי עדים וכתבו וחתמו איך אני ברצון נפשי ובהשלמת דעתי בתורת צואה אני מצוה לפניכם שאם ח"ו אמות מחולי זה כו' היה מי שרוצה לפסול אותה מפני שכתוב בה וכתבו וחתנו דהוי דומיא דכתבו ותנו מנה דשלחו משום רבינו בפ' מ"ש דאין כותבין ונותנים לאחר מיתה דשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאח"מ. וכתב הרב המבי"ט ח"א סימן נ"ט ז"ל וזה הפוסל לא נתברר לו מה שבין כתבו ותנו לכתבו וחתמו דכתבו ותנו משמע שבכתיבה תהי' הנתינ' קיימת אבל כתבו וחתמו אינו תולה הנתינ' בכתיבה וחתימה ואין ל' כתיבה וחתימ' אלא לראיה בעלמא וכמ"ש הפוסקים דכל שמשדר ענייניו וצואותיו ואומ' שיכתבו א"א לזכרון דברים בעלמא וכמ"ש בח"מ סימן ר"ן אם ציוה ש"מ שיכתבו שטר למקבל עם הנתינ' אין כותבים ונותנים ופרשב"ם בין אם אמר כתבו ותנו לו או תנו וכתבו לו כו' משמע דדוקא כשתלה הנתינ' בכתיב' אבל כשלא תלה אלא שאמר כתבו וחתמו ולא אמר תנו לא הוי ככתבו ותנו ואינו אלא לראי' בעלמא ואפי' שהי' כתוב בו כתבו ותנו כיון שאח"כ כ' תנו לבד נראה שחזר בו ממ"ש כתבו ותנו כמ"ש בח"מ שם ז"ל וכן ש"מ שאמר תנו מנה לפ' ולאחר כדי דבור אמר כתבו ותנו לו את השטר מסתמא לא לחזור ממתנה ראשונ' נתכוין ונראה דה"ה אם קודם אמר כתבו ותנו ואחר כדי דיבור אמר תנו דאמרי' דיפה כחו וזה לדעת ר' יונה דמפרש כתבו ותנו דר"ל תנו לו את השטר ולפרשב"ם נמי יהי' הדין כך אם כתב קודם כתבו ותנו ואח"כ אמר תנו. וכ"ש שלשון כתבו וחתמו הכתוב בצוא' א"א לראי' בעלמא כמו שכתוב הוו עלי עדים איך אני ברצון נפשי ובשלימות דעתי ובתורת צואה כו' נרא' שלא אמר כתבו וחתמו אלא לעדות שבהשלמת דעתו היה מצוה מה שהי' מצוה ולא בטירוף הדעת אבל בנתינה לא היה מזכיר כתי' וכמו שכתוב אח"כ תנו לפ' כך. ובפי' כתב בס' המצות דל' כתבו וחתמו בצואה הוי שופרא דשטרא ואי הוה ככתבו ותנו לא הוה אלא גרעון דלא קני אלא לאח"מ ואין צורך להאריך בזה ע"כ ועיין פ"מ ח"א סימן ל"ד. ומהרימ"ט ז"ל בח"מ סימן צ"ו כתב ז"ל ומה שמצאו עילה בצואה זו במה שהמצוה חתום, בה ע"י אחר ציוה לחתום פ' ומודה ע"כ הכתוב לעיל שרצו לומר דכיון שציוה לחתום הוי כמי שציוה לכתוב את השטר ושמא לא גמר להקנותו אלא בשטר גם זה אינו שהרי אמרו בש"מ שמסדר ענייניו וגומר צואתו ומצוה לכותבה ודאי אינו מצוה לכותב' אלא לזכרון בעלמא ובהא נמי לא אמרן אלא באומר כתבו ותנו אבל אם נתן במתנת ש"מ ואחר תוך כ"ד אמר כתבו ותנו לו את השטר מסתמא לא לחזור בו ממתנה ראשונה נתכוון אלא ליפות כחו כמ"ש הטור בשם ר"י ז"ל ועוד אמרו בשם ר"י ז"ל דדוקא באומר כתבו ותנו דמשמע תנו לו את השטר שיקנה בו אבל אמר כתבו לבד לא נתכוין אלא לזכרון דברים ובאומר כתבו ותנו נמי לא אמרן אלא כשלא נכתב ונמסר מחיים אבל אם הגיע ליד המקבל מחיים קנה דע"כ לא נחלק הראב"ד אלא כשנכתב השטר מחיים ולא נמסר דבטל שליחותם אבל אם נמסר מחיים ש"ד כו' הילכך אין בזה בית מיחוש אבל היה מצוה לכתוב כ"ש בחתימתו זאת שלא היה יכול לחתום וצ"ל שרצה שחתימתו וחתימת העדים תעיד על המעשה דוכרן פתגמיה דהוה באנפיהון ע"כ. ועוד ראיתי שכתב שם הרב בתשו' הנז' וז"ל ומה שפקפקו עוד בצואה זו לפי שכתוב בה זמן והי' זה ביום פ' כו' וקי"ל בשטר זמנו מוכיח עליו דמהיום קאמר כמ"ש הרשב"א הובא בח"מ סי' ר"ז ז"ל שטר שיש בו זמן א"צ לתנאי כפול שהרי הוא כמעכשיו וכל מעכשיו לא צריך כפילה ע"כ הא ליתא שזמנו של שטר מוכיח לפרש את הסתום אבל לסתום את המפורש שכתוב בו מצוה מח"מ דמשמע דלא קני אלא לאח"מ ועוד לא אמרו שהזמן מוכיח עליו אלא לקיים את השטר ולא לבטלו ואלו הי' כתוב בו מעכשיו היה השטר בטל דלא גמר להקנותו אלא מעכשיו ואין מתנת ש"מ קונה אלא לאח"מ אבל מה שכתוב בו זמן הזמן מוכיח שאם נתן לאחר קודם זה מבטל את הראשון ואף לאחר מכאן אם יתן לאחר יתבטל זה מפני האחרון שהרי אמרו דייתקי מבטל דייתקי וכ"ש שלא אמרו שזמנו של שטר מוכיח אלא כשציוה לכתוב את השטר שכתוב בו ואמר לנו כתבו וחתמו כו' אז תולין שגם ציוה לכתוב את הזמן להוכיח אבל צואה שאין כתוב בה אלא סיפור דברים מפי העדים מה ששמעו י"ל דמה שכתוב והי' זה ביום. פ' מוכיח על זמן שאמר הש"מ את דבריו כדי שיבטלו דבריו האחרונים את הראשונים ע"כ וי"ל במ"ש ואלו הי' כתוב בו מעכשיו הי' השטר בטל דלא גמר להקנותו אלא מעכשיו ואין מתנת ש"מ קונה אלא לאח"מ דהיכי הי' השטר בטל שהרי הרב גופי' הביא שם בסי' נ' תשו' הריטב"א ז"ל שכתב וז"ל מתוך ל' הצואה אני דן שהוא כמתנה מחיים ולאח"מ שהרי קנו ממנו ק"ג מעכשיו ואפי' מאן דפליג בזמנו של שטר במעכשיו מודה ואע"פ שכתוב בתחלתו שציוה מח"מ ושנתן מתנותיו לאח"מ אין השם מוציא מידי עכשיו הכתוב בסופו ואנו מצרפים שניהם והם מתנה להיום ולאחר מיתה ואינו דומה למתנת ש"מ שכתב בה קנין דאמר שמואל לא ידענא מאי אידון בה דהתם ספיקא דשמואל מפני שלא כתוב בו מהיום ולא מעכשיו ושמא לא גמר להקנו' מאותו שנתן לאח"מ כו' ע"כ א"כ היכי כתב הכא דאלו היה כתוב בצואה זו מעכשיו הית' בטלה שהרי כ' הריטב"א דאע"פ שכתוב בה שציוה מח"מ וכתוב בה מעכשיו אנו מצרפים שניהם והיא מתנה מהיום ולאח"מ הנרא' שהכונה לומר שאלו הי' כתוב בו מעכשיו היה השטר בטל היינו דהוייא לה מתנ' מהיום ולאח"מ ובעיא קנין ובצואה זו לא הי' קנין שכ"כ הרמב"ן ז"ל בחי' פ' מי שמת ז"ל ונקטי' מתנת ש"מ שכתוב בה מהיום ולאח"מ צריכ' קנין כמתנת בריא ולא קני אלא בקנין דליכא למימר סי' לחיים קאמר ע"כ והביא דבריו הרב שם בסימן נ' שאין במשמע דברי הרב שכתב דלא גמר להקנותו אלא מעכשיו ואין מתנת ש"מ קונה לאח"מ כו' טעם זה ודוק. ובראשונות סי' מ"ו כ' שם עוד בשם הר"ש עטיאש ז"ל שכ' לו כי מסברא נראה לו בלשון הכתוב בצואה מהיום לאח"מ בלא ו' דחזרה הוי לכ"ע דע"כ לא מספ"ל לענין גט אשה אי הוי חזרה או תנאה הוי אלא משום דאמר מהיום ולאח"מ בוי"ו דוי"ו מסמיך למהיום ודילמא תנאה הוה למאמר מהיום אבל באומר מהיום לאח"מ פשיטא לן דחזר' הוי וה"ה לענין ממונא באומר שדי נתונה לך מהיום לאח"מ חזרה הוי ולא מהני מהיום וכי אמרינן דבמתנת בריא מהני היינו בכותב מהיום ולאח"מ בוי"ו ומטעם זה אמר דאף זמנו של שטר לא מהני דלא עדיף מאומר מהיום להדיא דאמרי' חזרה הוי והרב מהרימ"ט ז"ל חלק עליו ועלה בהסכמ' מדברי הרמב"ם ז"ל והטור סי' רנ"ח דאין חילוק ואפי' לאח"מ בלא וא"ו מהני זמנו של שטר ולא אמרי' חזרה הוי ע"ש עוד כתב שם בתשו' הנז' בל' הצואה שאמר מעכשיו אני מקדיש ת"ק פרחים מנכסי לאחר מותי כו' וקנו ממני כו' דאין לבטל הצוא' הואיל ולא הקנה אגב קרקע דכיון דמעו' נתן אין מטבע נקנה בחליפין אין לומר כן דהא מנכסי קאמר והוי כאלו הקנה כל נכסיו לצורך אותם הת"ק זהובים שנתן וכן, מוכח מתשו' הרי"ף שהביא הר"ב התרומות שער ס"ד דכי אמר בל' הריני נותן כו"כ זהובים מנכסי בהא ודאי שוה קאמר או שימכור מנכסיו ויתן לו אותם הזהובים וכ"כ הרשב"א סי' אלף נ"ה ובתשו' המיוחסו' סי' ס"ב האריך וביאר יותר על מי שאמ' וינתן מנכסי ת"ר דינרי' לשמעון וכלל דבריו דמנכסיו ליפות כחו קאמר שאם נאבדו הדינרי' תנו לו שוה מנכסיו ואם פיחתו לא פחתו לו ונוטל תשלו' הת"ר משל' ואם יש דינרי' בעין נוטל מהם דמנכסיו ליפות כחו קאמר ולא לגרוע כחו והואיל שלא נתן את הדינרי' אלא מכלל נכסיו שייך בהו שפי' קנין חליפין:

תקסא

צואת ש"מ או מצוה מח"מ בקנין דאמרינן דשמ' לא גמר להקנותו אלא בקנין ואין קנין לאח"מ. כ' הריב"ש סי' קס"ח דיש מי שרצה לחלק דה"מ כשהקנין בא באחרונה אבל אם הקנין בא בראשו' והאמירה לבסוף לא אמרינן שמא לא גמר להקנו' אלא בקנין דאחר האחרון אזלינן והריב"ש ז"ל כתב לו ז"ל ואם היה חילוק בין כשהקנין נזכר בתחלת הצואה או בסופה כאשר אמרת א"כ כשהקשו בגמ' דשמואל אדשמואל ולא אשכחו פתרי אלא במיפ' את כחו וגם פירשו היכי דמי כו' למה לא תרצו כאן כשהקנין בתחלה כאן בסוף אלא ודאי שאין בזה חילוק:

תקסב

צואת ראובן שהי"ל חצר עם בתים ונתן א' מהם לחנוך בנו במתנה והחזיק בה חנוך שני חזקה ובשעת פטירת ראובן צוה מח"מ שחנוך בנו ושאר בניו יחלקו את החצר תחתיו' והעלי' חלק א' לכל בן וחלק א' לחנוך. כתב הראד"ב סי' קס"א דמל' הצואה שכתו' יחלקו בכל החצר יש לדון דכל החצר היינו כל הבתי' אשר בו ואפי' הבית שנתן לחנוך שיעשה לג' חלקים ויקח חנוך ח' א' כשאר אחיו ואע"פ שגור' מחלקו של חנוך ושאר הבנים לוקחים יותר שהרי חנוך הי"ל בית א' שם כך רצה אביו לגרוע מחלקו ויהיו הכל שוים עם המתנה שנתן כבר לחנוך דלשונו מורה כן שאמ' שיחלקו בכל החצר וכיון שהבי' שהחזי' בה חנוך הוא בתוך החצר בכלל החצר הוא כדאמרי' בפ' המוכר המוכר את החצר מכר הבתים הפנימי' והחצוניים כו' משמע דבכלל חצר סהם הוו כל הבתי' וכיון שכן נראה דכונת המצו' כך הית' ויטלו הבנים האחרים חלק גם בבית של חנוך אע"פ שגורע מחלקו, ושוב כתב הרב ז"ל אבל מ"מ אין זה מספיק בעיני אלא אם כל החצר והבתים אשר בתוכו הן של ראובן הנפטר כולן חולקים בניו אבל אם יש בחצר בתים שאינן שלו אז אין טעם זה מספיק דכיון דצריך אתה לומר דל' הכתוב בצואה שיחלוקו כל החצר לא הוי בדוקא כן אלא פי' כל הזכות שי"ל בחצר א"כ יצא מכלל זה הבית אשר כבר נתן לחנוך דאין לו זכות בו ואפי' תאמ' דפי' זה אינו מוכרח דמסופק בל' הצואה ראוי לאוקמי הירושה על מקומה על הספק ולבטל הצואה כיון דיש כאן ספק ויעמוד הדבר על דין תורה שיהי' הירושה לבנים חלקים שוין זולת הבית שכבר נתן לחנוך ר"ל שנפרש ל' הצואה שר"ל שיחלקו כל החצר זולת הבית שנתן ויסכים הדבר עם דין תורה וזכה חנוך בדינו ע"כ. ועיין בתשו' דשייכי לס' משפטים סי' ש"ט על הבית שנתן האב לא' מן הבנים במתנת בריא דלא למיהד' מינה ואח"כ אמר נכסי לפ' לא נכנס הבית אשר נתן מהיום ולאח"מ דלאו נכסיו מקרי:

תקסג

צואת ש"מ שציוה ואמר אם יחיו בנותי יתנו להן ב' אלפים זהובים ואם ימותו שיסתלקו יורשיו בו' פרחים והשאר יהיו הקדם כו'. כתב הראד"ב ז"ל סי' ר"ו דהא ודאי שאם היו אז הבנו' תולות בשע' הצוא' דמפרשי' ל' הצואה שר"ל אם יחיו מחולי זה וכיון שחיו זכו הבנו' במתנ' ואם נתברר שלא היו חולות נראה דאין מתנה זו מתנה שנרא' בלשון אם יחיו כו' ואם ימותו כו' ולא פירש זמן התחי' כמה יחיו כדי שיתנו להן משמ' דכונתו לומר דכל עוד שהן בחיים יתנו להן ואח"מ יהיה להקדש ומ"ש אם יחיו ר"ל כל זמן שיחיו ואע"פ שלשון אם יחיו אין משמע פי' כן אלא נראה שהיא מלה תנאית מ"מ ע"כ צריך לפרש כן דבריו מדלא פירש ולא נתן קצבה עד כמה יחיו כדי שיתנו להן המתנה אלא ודאי דכונתו לומר דכל זמן שיחיו יהיו להן ואח"כ להקדש ונפקא מינה דאם נתנו הבנו' המתנו' האלה לאמן במתנת ש"מ דיועיל. אך יש לפרש דברי ל' הצואה דה"ק אם יחיו בנותי יתנו לנשואיה' סך כו' ואם ימותו קודם נשואיהן כו' ואע"פ שזה הפו' דחוק בל' הצואה מ"מ כיון שאמר אם יחיו כו' ואם ימותו כו' דמשמע דהוא תנאי משמע טפי מהפי' הנז"ל ובס"ד כ' דהדבר שקול וכיון שכן מוקמי' ממונא בחזקתייהו ומפרשי' דאם יחיו כ"ז שיחיו קאמר וזכו במתנה ע"ש:

תקסד

צואה שכתוב בה יתן לפ' מנכסי סך כו"כ לכלכל צואה את שיבתו עדיף מההיא דפ' י"נ דאמרי' תנו ר' זוז לפ' בכור כראוי לו דנוטלן ונוטל את בכורתו כו' וה"נ לישנא יתירה דלכלכל את שיבתו ודאי ליפות כח אתא ולטפויי אתא לומר שכיון ששיבה זרקה בו ראוי לחמול עליו לתת לו מתנה זו מלבד חלק ירושתו והדברים ק"ו ומה אם לישנ' יתיר' דכראוי לו דהוה משתמע כראוי לו בחובו כדפריך התם בגמ' אפ"ה אמרי' דלישנ' יתירה לטפויי אתו הכא דאיכא ב' משמעו' הל' דלטפויי אתא דלכלכל את שיבתו וגם יתור' לכ"ש דאמרי' לטפויי אתא לו מתנה זו מלבד חלק ירושתו מהרי"א סימן שי"ו:

תקסה

צואת ראובן שהי"ל ב' בנים א' גדול ואחד קטן וכתב שהוא נותן לגדול ר' זוז לאח"מ מחמ' ירושה ומת ראובן ובא הגדול ליטול הר' זוז ולחלוק עם אחיו בשאר נכסים מסתברא שאין לזה אלא או ר' זוז או חלק ירושתו שאם רצה האב ליתנם לו יותר ע"ח למה כתב לו מחמ' ירושה כו' תשו' הרשב"א הביאה מרן סי' רנ"ג וכ' מהרי"א סי' שי"ו ויש ללמוד מדבריו דטעמ' דכת' מחמ' ירושה הא לא"ה הי' נוטל ר' זוז וחלק ירושתו אע"ג דקאמר סתמ' ולא אמר לישנ' יתירה:

תקסו

צואת ש"מ שאמר לחבירו להיו' אפטרו' ואמר פיך כפי ועשייתך כעשיתי ועשה כמו שתרצה לתת ולחלק אין זה ל' המועיל כיון שלא ציוהו תן לבני כך ולפ' כך אלא הרשהו שיעשה מה שירצה אחרי מותו ומיד שמת נפלו הנכסים לפני היורש ולא מהני מהריב"ל ס"ג סי' י"ט:

תקסז

צואת ש"מ שאמר על אשתו שהיה לה כתובה ק' וצוה שיתנו לה ר' בכתובתה ל' בכתובתה יש לפרש דליהוי מתנ' זו כשאר תנאי כתובה לענין שלא תגבה אותו מנה אלא אם תרצה לגבו' כתובתה אבל אם תרצה להיו' נזונת לא תטול המנה מעכשיו כאלו היא מתנה וגם להיו' כדין מתנה לגבו' ממטלטלים או מן הזבורית הרדב"ז כ"י סי' תפ"ב ועיין שם סי' תנ"ה:

תקסח

צואת ש"מ דקי"ל עמד חוזר היינו אפי' אם כתב בצואה בזה הל' ואפי' אתרפא לגמרי ואחים כמה ימים תהא צואתי זאת קיימת אין בדבריו כלום. מהרא"ש סי' קס"ה מדברי הריב"ש בשם הרשב"א ז"ל:

תקסט

צואת ש"מ שהיה נותן מנה לפ' ואמר ראובן שהיה שם אני ברצונך אזכה בעדו היה מקום להסתפק קצת בל' זה שאמ"ל אני ברצונך אזכה בל' שאלה אם רצונו שיזכה בעדו וכל שלא ראינו שהשיבו לאמר זכה בעדי אפי' שתק שתיקה בכה"ג לאו כלום הוא כדאמרי' בקדושין אם יהיבנא לך מקדש' לי לאו כלום הוא וכתב הרשב"א דאפי' א"ל מעיקרא איהי הב לי כל שאמר לה בל' שאלה צריך שתשיב הן מקדשנא לך ויש לדון דל' אני ברצונך אזכה לאו ל' שאלה הוא אלא אגמורי קא מגמר ליה כי הוא היה מסדר לו כל הדברים ומזהירו שלא יבא לידי טעו' וצד זה נראה טפי שאם הי' ל' שאלה לא היל"ל אני ברצונ' כו' אלא רצונך שאזכה אבל ממ"ש אני ברצונך ר"ל מעתה ומעכשיו אזכ' בעדו ומראה לו הדרך שיזכה אותו פ' ויהא בטוח ומאחר ששטר המתנה עדיין לא היה בידו שהיו קורין בו ואח"כ נתנו בידו ע"ד שיזכה בו נתנו מהרימ"ט ח"מ סי' מ"ז ו דס"ז ע"ב:

תקע

צואה במתנה או הקדש שכתוב בה הריני מקדיש כל נכסי אשר ביד פ' לשון ביד פי' לאו דוקא אלא רשו' וכבר נשאל הרשב"א ז"ל באותם שכותבים בשטר וכתבנו ונתנו ליד פ' אע"פ שינתן ליד שליש או לשליח והשיב אם ירצו לכתוב הן כותבים ואין בכך כלום דידו זה רשותו דכתיב ויקח את כל ארצו מידו וכמוהו בדרז"ל כל שבאת עבירה לידו כו' וכל שמסרו לשלי' או ליד שליש יד שלוחו או שלישו כידו וכן ליד אפטרו' וכיוצא בזה ע"כ בתשו' אלף קנ"ד ומאחר שכותבים כן לכתחלה אלמא רגילי אינשי למקרי הכי מהרימ"ט ח"מ סי' צ"ו דק"ח ועיין בתשו' הרשב"א אלף נ"ז לענין גט אי הוי קפידא אם אמר תן גט זה ליד אשתי ע"ש:

תקעא

צואת ש"מ דלא כתי' בה כד קציר ורמי אערסא כו' אם יש עדות שש"מ היה אף כי לא נכתב כד קציר כו' אפי' למ"ד דכל דלא כתי' כד קציר כו' לא מהני והנכסים בחזקתן היכא דאיכא עדים שפיר דמי מהר"ם מפדואה ז"ל סי' נ"ו דק"ז וע"ש סי' ב"ן:

א

תקעב

צואת ש"מ שכתו' בה בנכסים שביד אחי יש לאחי צואת כו' יש לדון בו שהוא ל' מחילה וזכה אחיו שיעור החצי מכל הנכסים מטעם מחילה כמ"ש הטור ח"מ סי' ע"ה כת' הר"ם ז"ל א"ל אני חייב לך מנה והשיב לו ודאי אינך חייב לי פטור אע"פ שיודע בודאי שהוא חייב והוי כאלו מחל לו ולא הוי מחילה בטעות דכיון שא"ל אני חייב לך הי"ל לשום אל לבו ולדקדק ולא עשה כן אלא אמר בודאי אינך חייב לי מחל לו בלב שלם ע"כ הדברים ק"ו ומה התם דאיכא לספוקי דילמ' טועה הוא אפ"ה אמרי' כיון שהי' להשים אל לבו ולא שם מחל לו בלב שלם כ"ש בנדון צואה זו דהוא בעצמו יודע שיש לו משלו ביד אחיו ועכ"ז רוצה בכך כ"ש וק"ו דמחל בלב שלם ועוד ראיה מדאמרי' בשלהי פרק המניח טענו חטים והוד' לו בשעורי' פטור אף מדמי שעורים ופרש"י פטור אף מדמי שעורים דהא א"ל תובע להו שעורים יהבי לך ואחולי אחיל גביה. ועוד יש לדון בל' זה יש לאחיו החצי שהוא ל' מתנה דלא גרע מהא דתניא בגטין נתתי שדה לפ' או שכתב נתתיה לו הרי היא שלו בא' מאלו הלשונות מהני ול' יש לאחי הוא כמו הרי הוא שלו וכי היכי דהתם מהני מכח מתנה ה"נ מהני מכח מתנה ואע"ג דהתם אמרינן דוקא בשטר היינו בבריא אבל ש"מ באמירה בעלמא סגי מהרשד"ם ח"מ סי' שכ"ח וכיוצא בזה כתב המבי"ט ח"א סי' שכ"ב:

תקעג

צואת ש"מ שאמר כו"כ לפ' אם לא אחזור בי וחזר במקצת. לא אמרי' בהא חזרה במקצת חזרה בכולה מהריב"ל ח"ב סי' ל"ו דמ"ט ע"ב:

תקעד

צואת ש"מ שאמר תנו לאשתי מ' אלף לבנים הל"א אלף מכתובתה והט' אלף במתנה ונמצא שכתובתה ל"ג אלף לא תטול הט' אלף העודפים אלא ז' אלף עד סך מ' אלף מהרש"ך ח"ב בקונט' האחרון סכ"ב:

תקעה

צואת ש"מ שהי' לו אחות במ"ה וציוה להניח הממון והספרים ביד א' וציוה שלא יתנו הספרים ביד דודו בשום צד בעולם ולאחר זמן מכרה אחו' המוריש הספרי' לדודו הנז' והרשתו לקחתם מיד הנפקד ולא רצה הנפקד נתתם לו משום דמצוה לקיים דברי המת אין זה כלום דאפשר שלא ציוה המת שלא למוסרן ביד דודו רק בתורת פקדון שלא מדעת אחותו אבל היא שזיכתה בהם מחמ' שהיא יורשת ויכולה היא למוסרן בידו בין בתורת פקדון בין בתורת מכר. הרשב"א הביאו מרן הב"י בח"מ סי' רנ"א ועיין במהרשד"ם ח"מ סי' קכ"ז שהביא ראיה לנ"ד מתשובה זו:

תקעו

צואה שכתו' בה שאמר תנו לפ' סך כו"כ כו' תנו משמע ולא פרעון חוב תומת ישרים ע"ז:

תקעז

צואה שכתוב בה ששפחתו תהי' משועבדת לג' בנותיו הפנויו' ותשר' להן עד היותן נשואו' ואחר נשואיהן תהי' השפחה משועבד' לב' בניו ראובן ושמעון וטוען ראובן שבשפח' יש לו פי ב' ושמעון אחיו טוען שאין לו רק שוה בשוה יען שבצואה הוא אומר בסתם תהי' משועבדת לב' הדין עם שמעון מב' טעמים א' שכך משפט הלשון תהי' משועבדת לשניהם דמשמע שוה בשוה וכדאמרינן בפרק מי שמת ההוא דאמר לדביתהו נכסי לך ולבניך א"ר יוסף אשתו קנאי פלגא מה"מ דתניא והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצ' לבניו ואע"ג דמדינא זוכה הבכור בב' חלקים שאני צואה זו שלא רצה להניח הענין סתם לדין התור' אלא שפי' דבריו בכל סרט ופרט ובפרט זה אמר דבריו בל' שמשמע בכל מקום חצי לפ' וחצי לפ' א"כ יש לקיים הדבר כמשמעו בכל מקום ותו מדקאמר שתהי' משועבדת לג' בנותיו ואחרי הנשואין תהי' משועבד' לשניהם משמע דכי היכי דשעבוד הבנו' שוה זל"ז כן שעבוד הבנים וע"ד שאמרו בכתובו' הבנים ירשו והבנו' נזונו' מה הבנים אינן יורשים אלא לאח"מ אביהם אף הבנות כו' מהרשד"ם ח"מ סי' שע"ה:

תקעח

צואת ש"מ שכתוב בה יתנו מנכסיו לנכד' בת בנו סך מה ואח"כ פי' דבריו ואמר שזה שהניח לנכד' אינה זוכה היא בהם עד שתכנס לחופה אבל אם תפטר נכד' קודם שתכנס לחופה יחזרו המעות לאחי' כו' יש מקום דקדוק בלשון אינה זוכה היא בהם כו' דהול"ל לא תזכה אבל ל' אינה זוכה נר' לשון הודעה לבד ועוד יש דקדוק בדבריו דמל' יחזרו נראה שזכתה לאה דאל"כ לא שייך חזרה ומל' אינה זוכה נרא' דמעולם לא זכתה יש לנו לקיים דבריו ליישבן כל מה דאפשר כל שלא נוסיף ולא נגרע מדבריו כי כונת, המצוה הי' שחשש שאם תזכה היתומה מעתה בסך הנז' שמא אמה של יתומה תסיתנ' ותתן לה הכל ע"כ ציוה שלא תזכה היתומ' רק בנשואין וחשש עוד שמא יבינו יורשיו כונתו שרוצה שיחלקו היורשים כפי הערך שנתן לכל אחד וא' ע"כ חזר ואמר שאינו כן שיד כולם שוה בהם אבל מ"מ אינ' זוכה בהם כלל אלא בנשואין ומה שכתוב ל' חזרה היינו לפי שהפקיע החלק הנז' מהם לכן כתב ל' חזרה ומה שכ' אינה זוכה הכונ' שלא רצה לומר שלא תזכה שהי' נראה כמי שחוזר ממ"ש קודם, ח' פ' לנכדה לזה אמר אינ' זוכה מ"ש חלק פ' לנכדתי לא תחשבו שהחלק ההוא כשאר החלקים שזאת אינה זוכה כשאר החלקים מהרשד"ם ח"מ אא

תקעט

צואת ש"מ שאמר לשמעון שותפו תדע איך לזה הבחור יש לו בנכסי כ"וכ פרחים וא"ל שותפו מי הוא הבחור לוי והשיב הן אף שלא הזכיר הש"מ את לוי אין חשש בזה כיון שהזכירו השותף והוא אמר הן וכדאמרינן בפ' י"נ נכסיך למי הן שמא לפ' ואמר למי כו' ועוד פקפוקי' אחרים במבי"ט ח"א סי' ש"ח ושכ"ב ועיין בתשובת הר"מ אלשיך סימן ו' חולק על זה:

תוכן העניינים

קהלת יעקב - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה