קהלת יעקב - ב· רבי ישראל יעקב אלגאזי
כל דבר שהיה בכלל וכל שלא היה בכלל · אות ע
תקיז
עבדי בפ' השולח דמ"ב ע"א אהא דתניא האומר כל נכסי נתונים לפ' ולפ' עבדי אף עצמן לא קנו ופריך עלה מאידך דתניא הכותב כל נכסיו לב' עבדיו קנו ומשחררין זא"ז ומשני רב אשי שאני התם דקרי להו עבדי פ' דמשמע דלא שחרריניהו לדידהו וטועה הוא שסבור שיכול לתת לעבדיו שאר נכסים בלא שחרור וא"ל רפרם לרב אשי ודילמא עבדי שהיו כבר מי לא תנן עד שיאמר הרי כל נכסי נתונים לאיש פ' עבדי חוץ מא' מרבוא שבהן והא עבד קרי ליה אלא עבדי שהי' כבר ה"נ עבדי שהי' כבר ואתותב רב אשי ולמדו הפוסקים בכיוצא בזה בלשונות השטרות ע' בתשו' הראנ"ח ח"ב ספ"ד ז"ל ואם לא הי' כותב בחנות שיש לו אלא בחנות שלו לא היינו דנין כלום דפירושו הוא חנות שהי"ל כבר ע"ד שאמרו בפ' השולח מאי עבדי עבדי שהי' כבר ומהרימ"ט בח"ר סקכ"ב כ' על ל' שטר שהי' כתוב בו אותו החבר יהי' חייב להשלים כל הסך שיהיו חייבים בעת ההיא ורצו לדקדק דמדקרי להו חייבים דמשמע שלא פקע חיובם כ"ז שא' לא יפרע ודחהו הרב בב' ידים די"ל כל הסך שהיו חייבים כבר אבל עכשיו נתרוקנ' חיוב מהם וחלה על א' העוסק בעסק ההוא וכדאמר מאי עבדי עבדי שהי' כבר וע' בס' מוצל מאש סמ"ג:
תקיח
עד כ' מרן הב"י ז"ל בח"מ סע"ג מחודש ט"ו בשם תשו' הרשב"א הקובע זמן לחבירו לפרעו עד ח' פ' או עד יום פ' הוי ולא עד בכלל כמו בנדרים דאמרי' בפ' קונם יין אמר קונם יין שאני טועם עד הפסח אסור עד שיגיע וכ"כ הר"ן ז"ל שם דבל' ב"א משמע עד ולא עד בכלל וכ"כ בתשו' הרא"ש ז"ל כלל ע"ו סי' ד' הביאה מרן הב"י סע"ג מחו' י"ז ז"ל ראובן הוציא שט"ח על שמעון שזמנו ה' בניסן ושמעון הוציא שובר שנכתב בה' בניסן וכתוב בו שמחל ראובן לשמעון כל תביעות שהיו עליו עד אותו היום. השיב דראובן גובה שטרו דבל' העולם עד ולא עד בכלל אבל אם היה כתוב בו שמחל נו כל תביעות שיש לו עליו עד עכשיו הוי ספיקא ומספיקא לא מפקינן ממונא ע"כ ונבוכו בזה כל הראשונים ז"ל דנר' דהרא"ש גופיה נסתר מחמתו ששם בסי' א' כ' על ראובן שהוציא שובר שכתוב בו שמעון מחל לראובן כל תביעות ממון שהי' לו עליו עד היום הזה ושוב הוציא שמעון שט"ח שראובן חייב לו מנה וזמן השט"ח והשובר ביום א' והשיב דיד בעל השטר על התחתונ' ע"כ והדבר קשה לשמוע דהא איהו גופיה כ' דלכ"ע קי"ל דבל' ב"א עד ולא עד בכלל. ומהתימא ממרן ז"ל דפסק בשלחנו הטהור סמ"ג כשתי התשו' והם סותרות זל"ז ומהרשד"ם ח"מ סקי"א והרב ת"א ס"פ וקצ"ג דחקו עצמן בזה ע"ש והרב ש"ך ז"ל כ' דלק"מ דהרי הרא"ש גופי' כ' בתשו' שבס"ד דאם כ' עד עכשיו הוי ספיקא א"כ בתשו' שבס"א שכתוב בשובר שמחל לו כל תביעו' שהי"ל עליו עד היום הזה דמי ממש לכתב עד עכשיו כיון שעומד באמצע היום וכותב עד היום הזה ועוד דל' עד היום הזה הוא בכל מקום עד עכשיו כמו על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה עד היום הזה. וישם אותה יוסף לחק עד היום הזה. ולברך בשמו עד היום הזה. ואזנים לשמוע עד היום הזה. ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה. יד אבשלום עד היום הזה. וישבו שם עד היום הזה וכאלה רבות עצמו מספר. אבל בתשו' שבסי' ד' שכתוב בו שמחל לו כל תביעות שיש לו עליו עד ה' בניסן הוי כאומר עד הפסח ור"ל עד התחלת ה' בניסן. והרב מחנה אפרים בהל' נדרים סי' ל"ד הביא דברי הטור שכ' באה"ע סי' קמ"ג בשם הרמ"ה ז"ל שאם התנה הבעל ע"מ שתתן לי ר' זוז מכאן עד ל' יום אפי' לא נתנם לו אלא בסוף ל' יום מגורשת דעד ל' יום שלמים קאמר ע"כ וכתב ונ"ל ללמוד מכאן דהא דאמרינן בנדרים עד ולא עד בכלל קאמר היינו דוקא באומר עד יום פ' אבל אם אמר עד יום כ"ט לחדש אסור ג"כ ביום כ"ט ע"כ. וראיתי למהרימ"ט אה"ע סי' ח' שכתב ז"ל וכשאמר אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש או ל' יום יש להסתפק ביום אחרון אי עד ועד בכלל או לאו בכלל ופלוגתא היא דר' ורבנן בפרק א"ס גבי בין הפרשות ועיין בתשו' הרא"ש כלל ע"ו בסופו דבל' העולם עד ולא עד בכלו אלא שיש שם תשו' אחרת לו נראי' כחולקת והביאן את שתיהן יחד בסי' א' ועשאן ריעים זל"ז ע"כ ולע"ד דברי הרמ"ה ז"ל שכתב הטור אין מקום לספרו של הרב ז"ל דלא אמרו דבל' בני אדם ער ולא עד בכלל אלא דוקא באומר עד יום פ' אבל כל שאמר עד ל' יום עד ועד בכלל דל' יום שלמים קאמר וכמ"ש הרב מ"א ז"ל וההיא דאמרינן בנדה דח"ן א"ר חסדא עד ועד בכלל לחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן כו' אינו ענין לכאן דההיא בל' חכמים קאמר אבל בל' בני אדם יש חילוק כמ"ש הרמ"ה:
תקיט
ערבות הל' המובחר לענין תנאי רצה מזה גובה תחלה הוא שיכתוב שיצא ערבן קבלן גמור וכך א"ל תן ואני אתן לך ונתחייב שממי שירצה יגבה תחלה ואפי' יהיו הנכסים ידועים ללוה ושאר שופרי דשטרי דנהגו הסופרים ויכתוב קנין שיש בו מן הצורך למי שיצא ערב לכל מה שילונו לפ'. ובמלת פרען שנהגו הסוחרים לכתוב קבלן פרען מהרשד"ם ח"מ סי' ך' מגרעות נתן ע"ש ועיין בתשו' הרדב"ז קט"ז שדחה דבריהם והעלה דטפי עדיף לכתוב פרען וע' בכנה"ג בהגה"ט אות ע"ז סי' קכ"ט ומ"מ היכא דכתבי מפורש תן ואני נותן נר' דאין לכתוב פרען כדי לצאת ידי פקפוק מהרשד"ם אף שהר' ז"ל לא אמרה אלא בסתם:
תקכ
עד עולם בריש פ' הכותב לאשתו דין ודברים כו' ר"י אומר לעולם אוכל פירי פירות עד שיכתוב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן ובפ"פ עד עולם ואמרינן בגמ' אבעיא להו לר"י פירי פירות דוקא או"ד עד עולם דוקא כו' ואת"ל תרווייהו דוקא תרתי למ"ל צריכא דאי כ' לה פירי פירות ולא כתב עד עולם ה"א פ"פ הוא דלא אכיל אבל פירי דפ"פ אכיל להכי אצטריך עד עולם ואי כתב לה עד עולם ולא כתב לה פ"פ ה"א לעולם אפירות קאי להכי אצטריך ס"פ. וכתבו התוס' ד"ה ה"א עד עולם אפירות קאי פי' הקונטרים דהוי עד עולם לא בשנה א' ולא בשנה ב' וק' לר"י מ"ל דאשו' מ"ל שניה ועוד דאפי' ר"י מוד' דפירות גופייהו לא אכיל לעולם ואפי' לא כתב עד עולם אלא דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן מדלא פליג אלא ובפירי פירותיהן אלא ה"פ עד עולם הפירות שבחייה ובמותה לא יאכל פירות להכי איצטריך פירי פירות לומר דלא יאכל לעולם לא פירות ולא פ"פ ע"כ ש"מ דלפי' רש"י ל' עד עולם לא אתי לרבות אלא שנה א' וב' ודוקא בחייה יש במשמע בל' ע"ע אבל לאחר מיתה לא ולדעת התוס' ל' עד עולם מרבה בין בחייה בין במותה ובתשו' תורת אמת סי' מ"ח ע"ב כתב על הא דאמרו בגמ' דעד עולם לרבות פירי דפירי פירות דהיינו דוקא כשכותב עד עולם אבל כשנכתב מעתה ועד עולם הל' הזה אינו מורה רק על הזמן לבד ואה"נ דבמתני' אם היה כתוב מעתה ועד עולם לא היינו מרבים פירי דפירי פירות ממה שכתוב מעתה ועד עולם רק אורך הזמן ושם כ' דל' תמיד לכ"ע מורה על הזמן המתמיד יע"ש בסוף התשובה הנז' וע' עוד בזה בתשו' מהראנ"ח ח"ב סס"י ס"ג ובתשו' ב"י סי"ו:
תקכא
עכוב כ' מהרימ"ט ח"א סי' קל"א דעכוב מקרי אף במעכב בשב וא"ת שכל שהי' בידו לתקן ולא תיקן קורא אני עליו שבא עיכוב ממנו כדאמרי' בפ' המדיר אמתני' דמדיר את אשתו שלא תטעום באחד מכל המינין ומפ' בגמ' כגון שנדרה היא וקיים לה איהו וקי"ל כמ"ד הוא נתן אצבע בין שיניה פי' הוא שקיים נתן אצבע, בין שיניה והשיכה לפיכך יתן כתובה ולאו דוקא קיים אלא אפי' שתק לה ביום שומעו מדמייתי התם נמי האשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה ולא הפר לה אלמא כל שגרם היזק שיבא בשב וא"ת מקרי עיכוב והוא הנותן אצבע בין שיני חבירו שישכנו ע"ש ונפקא מינה לענין שבועה למי שנשבע שלא יעכב ע"ש:
תקכב
עליה כתב מרן הב"י ז"ל בי"ד ס"ס רכ"ח תשו' להרשב"א על א' שנשבע למשודכתו שלא ישא אשה אחרת עליה בחייה וקודם זמן הנשואין מת אחיו ונפל' אשת אחיו לפניו ליבמה אם הוא מוכרח מכח השבוע' שלא ליבם וחלה השבועה אפי' על היבמה באיסור כולל. והשיב מסתברא שאין כאן איסור שבועה מן הדין שאין במשמע עליה אלא לאחר נישואין אבל קודם שישאנה לא ועיין בזה בתשו' מהרימ"ט ח"א סי' סי"ח ומהריק"ש אה"ע סי' א' דנ"ה ע"ב ודנ"ו ע"א:
תקכג
על תנאי כתב מרן הב"י ח"מ סי' ר"ז סעי' י"ד דהאומר על תנאי לא הוי כאומר על מנת לענין אסמכתא ע"כ וכ"כ הרדב"ז סי' י"א אבל קושטא דמלתא דע"ת לא הוי כע"מ ע"כ ועיין בתשו' מהריב"ל ח"ג סי' ס"ג דס"ד ע"ג דכתב דע"ת וע"מ כי אהדדי נינהו ובל' ע"מ דאמרי' כאומר מעכשיו דמי כתב שם מרן ז"ל במחו' ט"ז בשם תשו' הרשב"א דהיינו דוקא כל שרוצה בקיום התנאי אבל אם אמר לשון ע"מ על מניעת מעשה כגון שהיה מתנה שלא תנשא ואמר ע"מ אם אנשא אינו ל' מעכשיו ועיין בטור אה"ע סי' קמ"ג:
תקכד
עלי כתב המבי"ט ח"א סי' קי"ח ערב שאמר למלוה עלי שלא יפסידו מעותיך דאין זה לשון ערבות ופטומי מילי בעלמא הוא ועיין במ"ש מרן ב"י בסי' רכ"ט בשם תשו' הרשב"א דכל שעושה מעשה ע"פ אחר אע"פ שאין כאן לשון ערבות אלא שאמר חבירו עצה השיאך חייב חבירו מדין ערב ע"ש:
תקכה
על מנת כתב הרשב"א ח"ב סי' ק"מ דיש מ"מ שאינו תנאי גמור שגוף המעש' תלוי בקיומו או בביטולו והוא כאלו אמר ובלבד שיהא כך וכך כדאמרינן בנדרים המעות האלו נתונים לך ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהם כו' דהתם לא נתכוין אלא לסלק לחתנו מן הנכסים מחמת שהוא מודר הנאה ממנו ואפ"ה פריש רב בגמ' ל"ש אלא דא"ל ע"מ שאין לבעליך רשות בהן אלמא ע"מ דקאמר רב היינו כענין ובלבד דקתני מתני' וכיוצא בע"מ שאין לך עלי אונא' וע"מ שלא תשמטנו ז' שכולן ל' בלבד הם ואינו תנאי גמור ע"ש. ולשון מעכשיו מהני טפי מל' ע"מ דמעכשיו מהני בין אליבא דר"י בין אליבא דרב כנה"ג ח"מ קצ"ב ב"י א' וע"ש בסי' קצ"ה ב"י אות ט"ו:
תקכו
על מנת בפרק המוכר את הבית דס"ג בן לוי שמכר שדהו ע"מ שמעשר א' שלו מעשר א' שלו ופריך התם והא אין אדם מקנה דבר שלב"ל כו' והקשו הרא"ש והנ"י ז"ל דמאי פריך דהא תנאה הוא ואדם יכול להתנות אפי' ע"ד שלב"ל כדאיתא בכמה דוכתי ותי' דהאי תנא ס"ל כמ"ד בפ' הזרוע דע"מ שיורא הוא ולא תנאה דאי ס"ל דתנאה הוי הו"ל למתני אה נתן לו מעשר א' קנה וא"ל לא קנה וכיון דקאמר מעשר א' שלו ש"מ דשיורא הוא וטעמא דהאי תנא דס"ל דשיורא הוא ולא חשיב ליה תנאה משום לישנא דקאמר ע"מ שמעשר א' א' שלי ולא אמר ע"מ שתתן לי מעשר א' משמע דלא הוי תנאה והרמב"ן ז"ל הסכים לזה מכח הל' וכתב דאפי' מ"ד בעלמא דע"מ תנאה הוי מודה דכל דאמר כהאי לישנא ע"מ שמעשר א' שלי דשיורא הוא מדלא אמר ע"מ שתתן לי ע"כ:
תקכז
עם כתב הר"ן ז"ל בפ"ק דקדושין עלה דמתני' נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שי"ל אחריו' וז"ל ומדברי רש"י ז"ל נראה דוקא ל' אגב מהני אבל עם כלו' דאמר קנה הקרקע וקנה המטלטלין עמו לא מהני מדאמרינן התם ת"ש דקתני כל הני ולא קתני אגב ואע"ג דמהני בהו עם אלמא עם לא הוי כאגב והרא"ה ז"ל כ' דל' עם הוי כאגב וע"ש ביאור הסוגיא:
תקכח
עם בל' זה עם זה הוי פלוגתא דרבוותא לר"ת העיקר הוא אותו שנאמר עליו עם כדרך ששנינו יחלקו יורשי הבעל עם יורשי האב דהם עיקר ורבינו אלחנן חלק עמו וסבר דאדרבא עם טפל כמו שכתוב באורך בהגהות מיי' פ"ג מהלכות ת"ת ע"ש ועיין מהרשד"ם ח"מ סס"י קנ"ד:
תקכט
עראה כתב בלקט הקמח המובא בספר הלכות קטנות בה' נזירות סי' נ"ט על מי שקבל נזירות ואמר שאם יבא על אשתו בימי החול יהא נזיר ויקר מקרה דאלבשיה יצריה מתוך שכרות וקרב אל ביתו והערה בה ותיכף ומיד נזכר ופי' מסתפק אם בהערא' זו חל עליו הנזירו' וכתב בשם הר"ם ן' חביב ז"ל דהגם שבכל העריות בהער' לחוד מחייב חוץ משפחה חרופה כמ"ש בגמ' מ"מ הכא דקאמר שלא יבא על אשתו סתם ל' בני אדם וסתם דעת בני אדם ביאה סתמית היינו גמר ביאה ולא העראה לחודא ע"ש ראיותיו:
תקל
עוזב כתב מהר"א ששון סי' פ"ג דצוואת ש"מ שכתוב בה אני עוזב לפ' כו"כ הוא כל' אני מניח שנחלקו הפוסקים דאיכא דאמרי דמהני שהוא מל' עזבון נכסי וכ' דממתנת מעכשיו ולאח"מ שהוא כמתנת בריא שהרי הגוף הוא מהיום והפירות לאח"מ לא מהני לא ל' עוזב ולא ל' מניח שהרי כל עיקר הטעם דמהני הני לישני הוא משום דעיקר צואת ש"מ הוא בל' הזה כמו ועזבו לאחרים חילם א"כ באומר מעכשיו אף שיאמר לאחר מיתה לא מהני לא לשון עוזב ולא ל' מניח: