קהלת יעקב - ב· רבי ישראל יעקב אלגאזי
כל דבר שהיה בכלל וכל שלא היה בכלל · אות מ
תסח
מזונות אין רפואה בכלל מזונו כ"כ הרא"ש בפרק הנושא דהמתחייב בפרנס' אדם אין הרפוא' בכלל ועיין במרן ח"מ סי' קע"ז לענין, שותפים שחלה א' מהם ובתשו' מעשה חייא סימן ז' שכתב שאף אם התנו שההוצאות יהיו באמצע רפואה איננה בכלל הוצאות ומהרשד"ם ח"מ סי' קס"א כ' דאפי' נימא דרפוא' בכלל מזונות ופרנס' אם פי' בשטר אכילה ושתיה אין הרפואה בכלל ומהרש"ך ח"א קט"ז ובאר שבע דק"ד:
תסט
מזונות כ' מרן ח"מ סימן ס' ס"י בשם תשו' מזונות הריטב"א ז"ל אם אמר אני מתחייב לזון פ' סתם חייב לתת לו דמי מזונות כדמוכח בהדיא מההיא דקתני לא יאמר הראשון לכשתבא אצלי אזוננה וגרסי' בירוש' המקבל עליו לזון את כלתו היא אומרת מעות והוא אומר פירות הדין עמה עד שיפרש לזון על שולחנו ע"כ:
תע
מחילה כתב מהרשד"ם ז"ל ח"מ סימן צ"ה מחילה מחילה לא יועיל אלא במוחל לחבירו דבר שהוא מוחזק בו לא במה שאינו בידו וצריך שיתן לו חבירו וע' שם סס"י שפ"ד ובמהרש"ך ובמהרי"א סי' ר"א סוף התשו' כ' עוד בזה דל' מחילה לא שייך במה שאינו חייש חברו לו ע"ש. ומהרא"ש סימן ק"ה כתב פלוגתא דלרש"י ז"ל בקרקע ומטלטל' לא שייך ל' מחילה אלא דוקא ל' מכר או מתנה לא מחילה והתוס' ז"ל ס"ל דשייך ע"ש ובס' מ"ל הל' זכיה רפ"ג והרא"ש ז"ל כתב בכלל צ' סימן י' דלא שייך ל' מחילה אלא במעו' שביד חבירו דהוי המחיל' במקום פרעון אבל כשיש לאדם חפץ ביד חבירו וא"ל אני מוחל לך החפץ לאו כלום הוא אא"כ שיאמר לו בל' נתינה וכתב הרב לחם רב סימן קמ"ב דהיינו דוקא שאמר בלשון הקודש אבל אם אמר בלשון לעז לו אינפריזינטו הוי לשון מתנה:
תעא
מהיום אם מתי כתבו התוס' בגיטין דע"ב ד"ה מהיום אם מתי שנסתפק ר"ת אם אותו היום בכלל או מאותו היום והלאה קאמר ואין אותו היום בכלל ונ"מ אם מת בו ביום וה"ר אלחנן כתב דל' מהיום הוי כאומר מעכשיו ודעתו שיהא גט לאלתר כו' ע"ש ועיין תשו' מהרח"ש א"ה סימן כ"ב:
תעב
מהיום ולאח"מ ל' זה בגט או בקידו' מהיום ולאחר ל"י אמרי' בפרק ג' דקדושין ד"ס מהו דתימא האי לישנא משמע תנאה ומשמע חזר' כלו' ב' לשונו' במשמע יש אומרו בל' תנאי ויש אומרו בל' חזרה קמ"ל דלאו תרווי' משתמעי מיני' אלא ס' תנאה ספק חזרה הוא וע' במוצל מאש דף ט' ע"ג בענין זה באורך:
תעג
מדי שנה בשנה כתב מהריט"ץ סימן רפ"ד על ראובן שנדר לשלוח מידי שנה בשנה לקרובו החכם שבא"י סך ידוע לצורך פרנסתו והוא רצה לפטור עצמו ולומר שמאחר ששלח לו שנה או שנתיים יצא י"ח והשיב כי אין זה פיטור כלל דמשמעות ל' מידי שנה בשנה ר"ל בכל שנה כל ימי חייו דומיא דלישנא דמעביר אשמותינו בכל שנה ושנה שהוא נאמר על כל שנות דור ודור אשר האדם חי ע"פ האדמ' וכיוצא מצאתי למהרימ"ט ח"מ סימן מ' דמ"ו סע"ג והביא שם כמה ראיות והלך מידי שנה בשנה דשמואל מידי עלותה מידי דברי בו ע"ש:
תעד
ממון שטר שכתוב בו נתנה פ' כל ממונה דאית לה כתב הרב נאמן שמואל ז"ל ס"ס קי"ג דהוי כמו אם אמרה כל נכסיה שיש לה וכל מה שנכלל בל' נכסים שאמרו בפ' מי שמת דשטרות נמי מקרי נכסי כמו כן בל' ממונא דאית לה וכ"כ מהרש"ך בח"מ סל"ז דע"ז ע"ד:
תעה
מכירה נשאל מהריט"ץ סי' ב' על ראובן שנתחייב מכירה בשטר וש"ח לתת לאחותו מחלקו בחצירו כשימכרנו סך כ"וכ ואחר חיוב זה ראובן הקדיש חלקו בחצר וטוען לפטור את עצמו מחיובו שהרי הוא לא מכר אלא הקדיש והאריך הרב בתשובתו ותלה הדבר בבירור גופא דעובדא על מה נתחייב ע"ש ואנכי תמה על הרב שהרי בפרק מרובה דע"ט ע"א אמרי' בפ' וטבחו או מכרו גנב והקדיש משלם תשלומי כפל ד' וה' מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים א"כ מאחר שכתוב בשטר כשימכרנו הרי הקדש נמי מיקרי מכירה ומה מקום לס' בזה:
תעו
ממך בפרק ג"פ דף קע"ב ההוא שטרא דנפק בב"ד דר"ה ההוה כתיב ביה אני פ' בן פ' לויתי ממך מנה ואמר רבא דדמי להא דתניא גט שיש עליו עדים ואין בו זמן אבא שאול או' אם כתוב בו גרשתיה היום כשר אלמא היום ההוא יומא דנפיק ביה משמע ה"נ ממך מההוא גברא דנפיק מתותיה ידיה משמע כלומר דהא חזו ליה ב"ד בידו וכמי שנכתב שם המלוה בשטר הוי והי' מי שרצה ללמוד מזה למי שכ' בשטר לחנוך ואחיותיו דאין כל אחיותיו במשמע אלא אחיותיו דנפיק שטרא מתותיה ידייהו משמע כיון שאין כתב בו שמות ד' אתיותיו או כל אחיותיו והרשב"א ז"ל בח"ב סימן רל"ו דחה דבריהם וכתב דשאני התם דהתם ודאי אינו חייב אלא לא' בלבד ומש"ה אמרינן ממך היינו דנפיק שטרא מתותיה ידיה שהרי אין בשטר דבר שמכחיש את זה וכן בההיא דגט לא תמצא בשטר דבר שמכחיש את זה אבל כאן שכתוב בו לחנוך ולאחיותיו יש לבעל הדין לחלוק שהוא כמפר' לחנוך ולד' אחיותיו שהרי בודאי ש"מ שאמר תנו מעו' כו"כ לפ' ולאחיותיו כולן בכלל מי שמחייב עצמו בסתם לחנוך ולאחיותיו כולן זכו בו זו כזו דהא כתיב לאהרן ולבניו ואמרי' מחצה לאהרן ומחצה לבניו וכל בניו במשמע אע"פ שלא כתב לאהרן ולכל בניו וזה פשוט:
תעז
ממונה שטר שכתוב בו פ' ממונה היתומים כתב מהריב"ל ס"א סימן צ"ה שהוא כאלו כ' בו אפטרו' היתומים דכלא חדא מילתא אפטרו' וממונה כמ"ש בירוש' בפרק הרבית ישראל שמנהו גוי אפטרו' מותר ללוות ממנו ברבית ש"מ דממונה מהיתומים ואפטרו' מהיתומים כלא חדא לישנא היא ורבי' בכנה"ג סימן ר"צ כ' כי כמו שהשטר הוא הוכחה שהוא אפטרו' לכשהוא טוען שהוא היה אפטרו' ועשה פשר על היתומים ה"נ השטר הוי ראיה היכא שהאפטרו' אומר שלא היה אפטרו'. וע' בתשו' הרדב"ז שנדפס מחדש סי' רצ"ט הסכים הולך לס' מהריב"ל כי ל' דממונה הוא אפטרו' כדכתיב ויפקד פקידין אפטרופין:
תעח
משוך ותקנה לדעת הרמב"ם פ"ב דמכירה לא קנה דמשמע תקנה להבא עד שיאמר בל' משוך וקנה והראב"ד חולק עליו וע"ש מ"ש ה"ה ז"ל:
תעט
מעכשיו כתבו התו' בכתובות דפ"ב ע"א ד"ה הא דאמר מעכשיו כו' דאע"ג דרב מס"ל בהאומר מעכשיו ולאחר ל"י אי תנאה הוי אי חזרה הוי היכא דקאמר מעכשיו לבסוף ליכא לספוקי במידי ע"כ:
תפ
מעתה לשון מעתה הוא כלו' מעכשיו מהרש"ך ח"ג סימן ז' והוא פשוט:
תפא
מעות אלו ל' זה נסתפק הרב עדות ביעקב ז"ל מעות סימן צ"ו באומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פ' במעות אלו ונגנבו המעות אי דמי לצא וקדש לי אשה במקום פ' וקדשה במקום אחר דאינה מקודשת ועלה שם בהסכמ' דאין ל' זה ל' הקפדה לומר באלו ולא באחרים ע"ש דברי קדשו ז"ל ולע"ד הדבר קשה לשמוע דלו יהי דהמעות האחרים היו בהלוא' לו מ"מ כל דלא מטא לידיה ההלואה לא קנה לה והיכי מקדש לה בהו ובכל דוכתא בעינן הוצא' מרשות לרשות וכ"ש הרשב"א בפרק אלמנה נזונת עלה דאלמנה ששמה לעצמה לא עשת' כלום דא"ל מאן שם לך ודקדק הרשב"א מה שאין השליח יכול לקנות לעצמו אפי' באותם הדמים שהרשוהו למכור לפי שנעשה שלית להקנות ואין אדם מקנה לעצמו שאין המכר אלא הוצאת דבר מרשות לרשות וזה לא יצא מרשותו של בעלים שהשליח במקום בעלים עומד ע"ש ואפשר ליישב דברי הרב ז"ל דהא דהכא הוי מעין מ"ש ה"ה ז"ל בפ"ה מה' אישות על מ"ש המקדש את האשה בגזל אם נתייאשו הבעלים ונודע שקנה אותה הדבר ביאוש ה"ז מקודשת כתב הרב ז"ל אע"פ דיאוש כדי לא קנה הכא שהוא ביד האשה הרי יש כאן יאוש ושינוי רשות הוי כשהי' בידה וכיון דקנאתו היא אף הוא קונה אותה ע"כ ועכ"ז כתב הטור בא"ה סימן ק"ך בדין שצריך הסופר ליתן הקלף והדיו לבעל במתנה כ' בשם הרמ"ה ז"ל דהאומר לעדים כתבו גט ותנו לאשתי א"צ לזכות לו הקלף והדיו קודם כתיבה אלא אע"ג דכתבו מדידהו ויהבי לה כיון דבשליחות קא עבדי מכי יהבו לה בשליחותי' דבעל כמאן דיהבו לבעל והדר בעל ויהיב לאתתא דמי דכיון דמזכה לאתתא בשליחות אקנויי אקנו ליה לבעל לגרושי ביה ונמצא זכיית הבעל וגירושי האשה באים כא' ע"כ וה"נ קדושי האשה וזכיית הבעל באות' המעות באים כא' ודוק א
תפב
מעכשיו כ' הטור א"ה סקמ"ה גט ש"מ שאמר מהיום או מעכשיו ולאח"מ הוי ס' שמוחזר בו ממ"ש מהיום או לא וחולצת ול"מ. והרמ"ה כ' שאין מעכשיו כמו מהיום דאע"ג דמהיום ולאח"מ הוי ס' מעכשיו ולאח"מ הוי גט ע"כ וצ"ע דלענין קדושין בפ' האומר באומר מעכשיו הוא דמספ"ל אי חזרה הוי או לא. וע' מהרשד"ם חא"ה ספ"ו וע"ג וצ"ד מד' דשייך לסי' פ"ו וע' במ"ש הרשב"א בחי' לגיטין שם בסוגיין דפ' מי שאחזו:
תפג
משום כ' מהריב"ל ס"ג סצ"א על מי שאמר משום שתתן לי שטר מתנה מהבית שלך אני מגרשך כו' אי ל' משום הוי כמו אם והוי תנאה או"ד דלאו תנאה הוא והביא סוגיא דפ' השולח שאמר לה משום ש"ר אני מוציאך כו' באורך והעלה דלדעת רש"י הוי תנאה ולדעת התוס' דל' משום לא הוי תנאה ע"ש באורך:
תפד
מעות בעין ע' הרדב"ז סקט"ו דאינו מסלקו בשוה כסף ומהריק"ו שם ור"מ ח"מ סי' ט"ו:
תפה
מציאה בפ"ק דב"מ מציאה בל"ת דאתאי לידי' משמע כדאמר רבנאי ומצאתה דאתאי לידי' משמע לישנא דבני אדם מציאה מדחזי לה אמר מצאתיה ע"כ:
תפו
מתנה ל' מתנה דאמרו דמועיל אפי' לבת בין הבנים כ' הרב ל"ר סרי"ג דהיינו דוקא בל"מ וכל לשונות דהוו כמתנה בפי' אבל אם לא אמר כן בפי' אלא דמכלל לאו א"ש הן כגון שאמר ובתי יורשת נחלה כא' מן הבנים ולא יחלקו הנכסים עד שתנשא בתי דמשמע לכשתנשא יחלקו והוי ל"מ כיון דהך מילתא דמכלל הן א"ש לאו הוי פלוגתא דרבוותא אי הלכה כר"מ או כרבנן דלא בעי תנאי כפול נכסי בחזקת יורשים קיימי ואין מוציאין מידם ולא זכתה הבת ואע"ג דיש דברים דמהני גילוי דעת ולכ"ע מכלל הן אתה שומע לאו ולא בעינן תנאי כפול כההיא דזבין ארעתא אדעתא למיסק לא"י וכמ"ש הטור סימן ר"ז שאני התם דאין אדם עשוי למכור קרקעותיו שהוא מתפרנס בהם וכמ"ש הטור שם ולהכי בגילוי דעת סגי אבל הכא אדרבא כל מה שאנו יכולין לקיים הירושה דאורייתא ולומר דהאי גברא לא ליעבר אסמכתא אמרינן ומהרשד"ם ז"ל כתב ח"מ סימן שכ"ו עלה דאמרינן דאם כתב ל' מתנה בין בתחלה בין בסוף דבריו קיימין דהיינו דוקא כשהנותן כתב ל' מתנה אבל אם מתוך הצואה ניכר שהנותן לא הזכיר ל' מתנה אלא שהוא סיפור ל' המסדר הצואה אינו כלום ובההיא דפרק י"ב בשתי שדות דאמרינן דל' דמתנה דחד שדה דמהני לל' ירושה דשדה האחר כתב הרב ג"ת ז"ל דקצ"ד דהיינו היכא דלא מוכח מדבריו שהוא מקפיד על הל' שלא יהי' הל' של מתנה אלא לשדה הא' ולא לאחר כגון שנתן שדה אחד בל' ירוש' ושוב נתן שדה אחר בל' מתנה אין ל' זה מורה ששולל ל' המתנה לראשון כיון דהב' הוא שדה אחר שלא הוזכר מתחילה אבל כשמוכח שהוא מתכוין שהראשון יהי' דוקא בירושה ולא במתנה והאחר יהי' במתנה אז פשיטא דלא יועיל ל' המתנה של זה לל' ירושה דאידך כגון שאמר ירש פ' שדה פ' ושדה פ' שהם ב' שדות בל' ירושה ושוב פי' על א' מהם ואמר ושדה פ' ינתן לו הרי בזה גילה דעתו בפי' דמהב' שדות שהוריש רוצה שהא' מהם בלבד יהי' בתורת מתנה וממילא האחר נשאר בלבד בל' ירושה ולאו כלום הוא:
תפז
מיד ראובן שהלוה ללוי ק' זהובים ע"מ לשלם לו מיד בבואם הוא וראובן המלוה ליריד ונתחייב ליתן קנס עשרה זהובים לצדקה אם יעבור תנאו ונשבע על זה ונסעו יחדיו ובאו שמה ביום הג' בהשכמה ובא ראובן ותבע משמעון מעותיו והשיב לו כי עדיין יש לו עסקים לפרוק הסחורו' כו' ומיד אחר שעה א' ב' ג' שעות חזר אצלו ותבע מעותיו והשיב כי עדיין טרוד עד כי סמוך לערב אז נתן לו מעותיו ונסתפקו אם חייב שמעון לתת הקנס לצדקה כיון שעבר ולא נתן לו מיד בבואו עד לעת ערב כו' דל' מיד שאמר משמע מיד ממש והלה טוען דכל זמן שהי' מתעסק בענין ביאתו לא מקרי ביאתו ביאה והשיב דודאי הא ליתא דביאה מקרי מיד כשבא הוא שמה דומיא דסתם ביאה דבקרא היינו מיד בבואם כמו בבאכם אל הארץ דפי' רש"י בפ' שלח לך משנכנסו בה אף קודם ירושה וישיבה ע"ש וכ"ש שאמר מיד ולבסוף העל' לקושטא דמילתא אין שמעון חייב ליתן הקנס כיון שפרע לו באותו היום שבא שמה הרי קיים שבועתו שנשבע לשלם מיד דכל אותו היום מקרי מיד והביא ראיה לזה מתוספתא דמייתי הר"ש פ"ט דטהרו' מ"ד הטוען זיתיו כו' מי שגומר זיתיו ושייר קופה א' כו' ויוליך לו המפתח מיד דר"מ ור"י אומר כל אותו היום ופירש"י ז"ל והא דקאמר ר"י במתני' מיד כל אותו היום מיד קרי ליה ע"כ ושם, הגהה לבן המחבר ראיה לזה תשו' צמח צדק קכ"א ולע"ד ראיה עוד מההיא דפ"ד דסנהדרין מ"מ נברא אדה"ר בע"ש כדי שיכנס למצוה מיד דהיינו שבת ואדה"ר לאו ב"ה של ע"ש נברא ואמר שיכנס למצוה מיד: