קהלת יעקב - ב· רבי ישראל יעקב אלגאזי
כל דבר שהיה בכלל וכל שלא היה בכלל · אות ל
רנא
לא היו דברים מעולם קי"ל כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואם אמר אין לך בידי נחלקו הראשוני' דלהרא"ש ס"ל דלשון אין לך בידי ר"ל אין לך בידי עתה שהרי פרעתיו לך ורבינו האיי והמרדכי ס"ל דלשון אין לך בידי הוי כמו לא היו דברים מעולם הובאו דבריהם בטור ח"מ סימן ע"ט ומתוך דברי התוס' בפ' שבועת הדיינים דמ"א ע"ב ד"ה כל האומר לא לויתי נראה דס"ל כס' ר' האיי ודעמיה יע"ש ודוק:
רנב
לי בפ' מי שאחזו דף ע"ד הוי פלוגתא דרבנן ורשב"ג מר סבר לי ולא ליורשי ומ"ס לי ואפי' ליורשי ובתשו' פרח מ"א סי' ט' צדד לומר דהאי דסברי רבנן לי ולא ליורשי לא נאמר אלא כשתיבת לי מיותרת כההיא דמי שאחזו ושוב הביא תשובה למהר"י אדרבי ז"ל דכתב בפי' דלאו דוקא וממשמעותו ממעטינן יורשים אע"ג דאצטריך לגופיה וכת' בתשו' מהר"י וייל סי' צ"ו שאם כתוב בשטר ויתן לו משמע דוקא לו ולא ליורשיו ואין חילוק בין תתן לי לתתן לו כדמשמע במרדכי בתשו' מהר"ם ז"ל ע"כ וכן ראיתי למהרש"ך ז"ל ח"ב בנוספות סי' ר"ו כ' על המשכיר בית לחבירו וכ' המשכיר בשטר והשכרתי לו דלא זכו יורשיו בשכירות זה. וגדולה מזו כ' מהר"י אדרב"י ז"ל סי' צ"ז שאם כת' בשטר הרשות נתונה ביד ראובן הוי דוקא ראובן ולא יורשיו וראיה לזה מההיא דפ' קמא דגיטין הולך מנה לפ' והלך ולא מצאו יחזרו למשלח דלפ' משמע ולא ליורשיו. וכ"כ בפשיטות מהרש"ך ח"ב סי' ל"ב ובתשו' תורת חסד סי' רכ"ד תהי עליה דמהרש"ך על זה. והוא תלמוד ערוך וכ"כ מרן בסי' ר"ז מחודש י"ד בשם חזה התנופה שאם כתוב בשטר שישתמש שמעון ואשתו בחצר מעתה וע"כ אם מת שמעון לא זכו בניו בדירה דלשון שמעון ואשתו הוא מיעוט בניהם אחריהם ע"כ ועיין בתשו' הרשב"א סי' אלף קנ"ט במתחייב ואמר השדה הזה כשיחזירנו לי המלך אתננו לך והחזירו השר אפשר דהוי דוקא כשיחזירנו המלך עש"ב. ומהראנ"ח בח"א סי' ס"ו כתב דע"כ ל"פ רבנן ורשב"ג אלא דוקא בשאר יורשים אבל בבן דכרעא דאבוה הוא כ"ע מודו דלי ואפי' ליורשי קאמר וזה ענין נכון איני מוצא בו שום חסרון אלא שלא פירשוהו הגדולים ע"כ ועיין עוד שם סי' נ"ח. ומכאן דן הרב פ"מ ח"ג סי' כ"ה על שטר שכת' האב לבניו הוו עלי עדים איך נתתי לפ' ופ' בני לפרעון סכי כתובת אמם שנפטרה שיש להם עלי כו' דאפשר לפרש האי עלי בעבורי הוא כלו' מכחי שירשתי כתובת אמם יש להם כתו' בנין דכרין על שאר בני אי נמי דבניו נמי עלי מקרי דברא כרעא דאבוה ור"ל שיש להם על שאר בני דאינהו עלי מקרי ע"כ. ואנכי תמיה ממ"ש מהראנ"ח אלא שלא פירשוהו הגדולים. ואדרבא הפך מזה משמע בדבריהם דמרן ז"ל כת' בסי' רנ"ז מחודש י"ד בשם הרשב"א דהאומר לחבירו שדה זו נתונה לך ע"מ שתתן ר' זוז ומת בניו של המקבל המתנה נותנים לו לאחר מותו שלא היה ההקפד' שיתן הוא אלא שינתנו ע"כ ולפי דברי מהראנ"ח התם בבניו ממש היה הנדון ומאי אירייא משום דל' תתן לאו הקפדה הוא ותיפוק ליה דאפי' אם את"ל דלשון תתן הקפדה הוא מ"מ ברא כרעא דאבוה הוא. וגם דין הרב חזה התנופה שכתבנו לעיל דהזכרתו בשטר שישתמש שמעון ואשתו הוי מיעוט כמו לך ולא ליורשך ולא זכו בניו בדירה הויא תיובתי' דהא לא זכו בניו קאמר ומרן כת' בסי' רנ"ז מחודש ב' עוד בשם תשו' הרשב"א על ראובן שנתן מחצית ביתו לבנו ושייר במתנתו בל' הזה ושיירתי לעצמי בלבד דירה ומזונותי ואח"כ נשא ראובן זה אשה ורוצה לדור בה עם אשתו והבן טוען שלא שייר אלא לעצמו בלבד. תשו' שורת הדין כל הנותן נכסיו אפי' לבנו אם לא שייר אין נזונים מהם לא הוא ולא אשתו כדאמרינן בפ' נערה אבל במשייר דירה לעצמו מסתברא דאף לאשתו שייר דלא עלה על דעתו שלא יהא שמש לשמשו והא דקאמר לעצמי לבד היה לומר שלא ידורו עמו אפי' בניו הקטנים ע"כ ושי"ל דהתם לישנא יתירה דלעצמי לבד דייק דמשמע דאתא לאפוקי אפי' בניו דהוו ברא כרעא דאבוה אעפ"כ לא נכללו בכלל לשון לעצמי מדקאמר לעצמי לבד. וראיתי לרשב"ם ז"ל בב"ב פרק המוכר את הבית עלה דאמרינן התם בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר ע"מ שמעשר ראשון שלו מעשר א' שלו ואם אמר לי ולבני יתן לבניו פרשב"ם ז"ל אבל אם לא סי' לי ולבני אינו מוריש בדבר זה זכותו לבניו דכיון דמשום יתור לשון הוא דאמר דשייר מקום מעשר די לנו אם אהני יתורה למאי דפירש דהיינו לעצמו ע"כ ומכאן לע"ד יש לדקדק בדברי הראנ"ח ז"ל מדלא קאמר שאם לא פירש אינו מוריש זכותו לבניו משום דלשון מעשר א' שלי משמע לי ולא ליורשיי ש"מ דס"ל דהכא דבבניו ממש עסקינן בניו נמי בכלל דברא כרעא דאבוה. מהרימ"ט ח"ג סי' מ' כתב עוד דלא אמרינן לי ולא יורשי אלא גבי תנאי שאינו לא חיוב ולא זכיה כגון ה"ז גיטך על מנת שתתן ר' זוז אינו חיוב דרצתה אינה נותנת אלא שהוא תנאי מבטל מעשה הגט הילכך כי בעיא לקיומי תנאה כדי שלא לבעל המעשה אין לנו אלא לשון התנאי דוקא לי ולא ליורשי דיורשיו לאו מכחו ירתו דהא איהו גופי' לא זכה ביה ובלשון התנאי אין יורשים במשמע אבל בכל חיוב דעלמא שמחייב אף במה שאינו מחוייב אע"ג דאמר אני מתחייב לך אם מת המקבל חייב לתת לבניו דמכחו ירתו ע"כ. ועיין בנאמן שמואל סי' ק"ח וכדברי רבינו מצאתי בתשו' הרשב"א ח"ב סי' ש"א ז"ל פלוגתא דרבנן ורשב"ג היינו דוקא בדברים שאינן באים דרך מתנה ומכירה אלא דרך תנאי או דרך האמנה שהאדם בוטח ומאמין ומפקיד אצל א' ואין מאמין ומפקיד אצל אח' ובעניינים אלו אין לומר מה שעשה עם האב הוא יעשה עם הבן וזו הוא משנתינו דפ' הכותב נדר ושבועה אין לי עליך אינו יכול להשביע אבל משביע הוא את יורשיה דל' עליך משמע עליה ולא ב"כ עד שיפרש באי כחה בפירוש וכן מה שבא דרך תנאי וזה הוא שנחלקו רבנן ורשב"ג בלי ולא ליורשי כו' אבל האומר לחבירו שדה זו נתונה לך ע"מ שתתן לי ר' זוז ומת המקבל בניו של המקבל נותנים לו שלא היתה ההקפדה שיתן הוא אלא שיתנו לו וכן כל כיוצא בזה שכל מה שזכה הזוכה בין במתנה בין במכירה זכו אחריו יורשיו והיורש קם תחת מורישו לנחול כל אשר לו כל שזכה לו בלא תנאי ע"כ עש"ב. ועיין באות ז' לשון זה דהוי מיעוט כמו לי ולא ליורשי. ועיין בחי"ד סי' כ"א דכ"ז ועיין להרב פמ"א ח"א סי' ס"ט וח"ב סי' א' שגם הוא בהסכמה עלה דכל שהוא בל' חיוב אף יורשיו במשמע אבל מדברי הרב מח"א בסימן כ"ב להלכות זכיה נ' דחולק על זה ועיין מהראנ"ח ח"א סי' ס"ח:
רנג
לי בפרק יש נוחלין דקל"ז ע"ב אמר ר' אשי שור זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו הקדישו והחזירו ה"ז מוקדש ומוחזר דהא אהדריה אבל אי א"ל ע"מ שתחזירהו לי לי מידי דחזי ליה קאמר וכן אמרו גבי אתרוג עיין בתשבות הרשב"א ח"א סי' אלף ובח"ב רס"א ובמ"ל ה' זכיה די"ו ע"ב:
רנד
לך בפ"ק דנדרים ד"ה מודרני לך שניהם אסורים וכת' הר"ן ז"ל דלך משמע לך כלומר נכסי אסורי' לך ומשמע משלך ע"ש:
רנה
למ"ד כ' הר"ב כנה"ג י"ד סי' רצ"ז על דברי הפור שכת' האומר אהא בארור לשמים או א' משאר כנויים הוי כשבועה כו' דאע"ג דהנשבע בשמים ובארץ לא הוי שבועה יש חילוק בין אומר אהא לשמים לאומ' בשמים דהאומר אהא לשמים מובנו למי שברא השמים יותר מכשאומר בשמים בבי"ת ע"כ:
רנו
למ"ר בס"פ נערה שנתפתתה דנ"ה ע"ב קריביה דר"י הו"ל איתת אבא דהוה קמפסדה מזונות אתו לקמיה דר"י א"ל איזילו וא"ל לאבוכון דנייחד לה ארעא לזונה אתו לקמיה דר"ל א"ל כ"ש שריבה לה מזונות א"ר אבהו לדידי מפרשא לי מיניה דר"י אמר למזונות ריבה לה מזונו' אמ' במזונו' קצץ לה מזונות ופרש"י ז"ל למזונות אין זה אלא אם לא יתנו לה מזונות מרווחים אלא מצומצמים עלי קרקע זה להעדפה דאי לשעבדו למזונותיה הרי כל נכסיו משועבדים לכך במזונות קצץ לה מזונות דבמזונות בחוב מזונות שיש ליך עלי משמע שזו תהא לך פרעון לכך והתוס' ז"ל הקשו דבפ' המקבל מסיק דל"ש אמר לכתובתה ל"ש אמר בכתובתה ת' זוזי דאינון ר' קאמר גבי ההוא גברא דאמר הבו לה ת' זוזי לברתא ותי' דהכא דוקא לפי שהוא מוחזקת במזונות אמרינן למזונות ריבה לה מזונות אבל התם אין הבת מוחזקת אי נמי התם לא הול"ל אלא הבו לה ת' זוזי ומדקאמ' לכתובתה משמע דעם כפל שיכתוב לה הבעל קאמר דליהוי ת' זוז אבל הכא דצריך לפרש למזונות יש לחלק. ועיין בטור ח"מ סי' רנ"ב בדין אם אמר ר' זוז לפ' בנדונייתה אין להם לתת עד שתנשא כו' אבל האומר תנו ר' זוז לפ' לנדונייתה חייבים לתת לה מעכשיו כו' ומ"ש הרב כנה"ג שם בהגהת ב"י אות ס"ח בשם הלבוש דההפרש בין ב' דינים אלו הוא באומר בנדונייתה לאומר לנדונייתה וכת' וכל זה איננו שוה לי ע"ש ולע"ד נראה דטעם הרב הלבוש ז"ל בזה הוא דתפש כתי' הב' של תוס' דהיכא דצריך לפ' למזונות יש לחלק בין למזונו' לבמזונו' והכי נמי י"ל בין לנדונייתה לבנדונייתה שיש חילוק ג"כ לשיתן מיד וק"ל ועיין מ"ש באות היו"ד חילוק בין אומר לפרוע לזמן פ' לאומר לפרוע בזמן פ' ע"ש ובהר"ב פ"מ ח"א סי' ה':
רנז
לפניו או לפני פניו בלשון השטרות כ' מהראנ"ח ח"א סימן כ"ח דכל לשון מסופק אי קאי לפניו או אלפני פניו יש לדונו טפי אלפניו למאי דסליק מיניה דומיא דמ"ש האחרונים ז"ל בסידור הגיטין במי שיש לו שם חניכא שכותבים הכנוי סמוך לשם עצמו כגון פ' המכונה פ' בן פ' ולא יכתוב פב"פ המכונה פ' דא"כ היה משמע דהכנוי קאי ע"ש אביו הקרוב אליו ובק"ק דיומא דף י' מספקא ליה לתלמודא בהא דכתיב היא העיר הגדולה אי קאי ארסן או אנינוה וכתבו התוס' שם תימא כיון דמספ"ל ארסן או אנינוה כ"ש דאיכא לספוקי בכלח דמיניה סליק ותי' משום דכתיב היא העיר הגדולה ע"ש ש"מ שהפי' היותר מבורר לפרש הלשון לפניו למאי דסליק מיניה וכן נרא' מתשו' הרשב"א שכת' הב"י ח"מ סי' מ"ט מחודש ט' על ב' יוסף ן' שמעון הדרים בעיר א' ויצא שט"ח על יוסף בן ש' ואביו של א' מהם כבר מת בשעת הלואה וכתוב בשטר זה הל' אני יוסף ב"ש נר"ו לויתי מפ' מנה והשיב שכל שהל' כן יש לחוש שמא הערים לכתוב כן כדי לפטור א"ע ולחייב את חבירו שעדיין אביו חי ואפי' עדים חתומים בו לא אמרינן בכה"ג אכולא מלתא קא מסהדי כדאמרי' פ"ב דכתובו' אבל אם היה כתוב בשטר אמר לנו יוסף ב"ש נר"ו לויתי מפ' מנה נר' דהוי סי' ע"כ. והב"י כח' ול"נ דלא הוי סי' דהא אפשר דנר"ו לא קאי אלא ליוסף לא לאביו ע"כ הרי דלדעת הרשב"א ז"ל הפי' היותר ברור לפרש נר"ו לפניו למאי דסליק מיניה. ובתשו' סי' מ' כת' שם בסוף התשו' ז"ל ומ"מ אשכחן נמי במקומות הרבה דקאמר תלמודא אהייא ומוקי לה ארישא גם הרואה יראה בתוס' פ"ק דיומא גבי ח"י כהנים ששימשו בבית ראשון שכתבו דמאי דקאמר קרא יאושע בן יהוצדק הכהן הגדול איאושע קאי דיהוצדק לאו כ"ג הוה והביאו ראי' מדכתי' דוד בן ישי מלך ישראל דמלך קאי לדוד ולא אישי הקרוב אליו ולפי זה צדקו דברי מהרי"ק שחלק על הרשב"א ז"ל ע"ש ובתשו' סי' מ"א. ולע"ד אין מכל אלה ראיה חותכת לדברי הרשב"א דיש לבעל הדין לחלוק ולומר דלשון תורה לחוד ולשון הדיוט לחוד. ולי ההדיוט נ"ל ראיה לדברי הרשב"א מההיא דפ' הכותב דפ"ג דאמרינן התם אבעיא להו פירי פירות דוקא או עד עולם דוקא ואם ת"ל תרוייהו דוקא תרתי למ"ל צריכא דאי כתב עד עולם ה"א ע"ע אפירות קאי ואי כתב פ"פ ה"א דוקא פ"פ אבל פירי דפ"פ לא צריכא כו' ואי כדברי מרן הב"י השתא נמי דכתב פ"פ ע"ע נימא דעד עולם אפירו' דוקא קאי ולא אפ"פ דיד בעל השטר על התחתו' אלא לאו ש"מ דבל' הדיוט נמי הפי' היות' מבורר לפרש למאי דסליק מיניה אפירי פירותיהן. ועוד כתב מהראנ"ח ז"ל שם בסי' כ"ח דכל זה דוקא היכא דהל' לא מצי קאי אתרוייהו אלא אלפניו או אלפני פניו דוקא וכל כה"ג אמרינן ודאי דלא קאי אלא אדסליק מיניה ולא אלפני פניו כמ"ש הרשב"א אבל היכא דאיכא למימר דהאי אתרוייהו מאן לימא לן דלא קאי אלא אדסליק מיני' ולא אלפני פניו ובפ"ק דחגיגה עליה דקרא דויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים בעי רבא היכא קאמר ויעלו עולות כבשים ויזבחו זבחים פרים או דילמא אידי ואידי פרים למאי נ"מ לפסוקי טעמי וסלקא בתיק"ו וכתבו התו' דל"ד לה' פסוקי' שאין להם הכרע ולא אזלי' בתר פסוקי טעמי' דהתם ל"מ קאי אתרוייהו ע"כ ופלוגת' דתנאי היא בעלמא אי מקר' נדרש לפניו ולא לפ"פ או נדרש לפניו ולפני פניו ומ"מ אף במצי קאי הל' אתרוייהו אין מי שיאמר שבהכרח קאי אתרוייהו אלא אדרבא לכ"ע קאי אדסליק מיניה. וכ"כ בסי' מ' דע"כ לא נחלקו אלא אי דרשינן לפניו דוקא או לפניו ולפני פניו נמי אבל ליכא למ"ד דמקרא נדרש לפני פניו ולא לפניו דלעולם למדרשיה לפניו עדיף טפי. ועיין בלחם רב סי' ל' בשטר שכתוב בו בכח נח"ש ובכל מיני שבועות וקיימין בעולם הזה ובעה"ב שנסתפק אי קאי בעה"ז ובעה"ב לנח"ש אי לא קאי לנח"ש אלא לענין הקיומין והשבועות לבד וכתב לא מלאני לבי להקל אעפ"י דבשטר אחר כתוב ובכל מיני שבועות וקיומין בעה"ז ובעה"ב כו' ובכח נח"ש דגיל' דעתו דבכח נח"ש לא קאי אעה"ב מ"מ בשטר זה יש לספק ועי' בכנה"ג י"ד סי' רכ"ח ב"י אות שנ"ח. ועוד צ"ע בתשו' מהרש"ך ח"ב סי' צ' שכתב בפשיטות דל' מעכשיו חוזר לפניו ולפני פניו וע"ש ח"ב סי' ב'. וראיתי בתשו' המבי"ט ז"ל ח"ג סי' קס"ו שכתב על שטר מתנה שכתוב שציוה הש"מ שיתנו מנכסיו לבתו חלק א' מנכסיו באופן זה הר' פרחים מיד והשאר יהיה שמור לנדוניית בת בתו הנז' וכל הנז' יהיה בתנאי שהר' יעקב תתנו ידור יחד עם בניו כו' כתב הרב ז"ל כי מה שכתוב וכל הנז' יהיה בתנאי כי הר"י חתנו ידור כו' אינו חוזר על מתנת חלק של אשתו אלא על מה שזיכה לחתנו בר' פרחים ונשואי בנותיו מפני הדירה עם בניו הילכך אף אם הר"י חתנו לא רצה לדור יחד עם בניו לא הפסידה אשתו חלק מתנתו ע"כ. ותשו' הרשב"א מסייעתו דמפרשים לישנא למאי דסליק מיניה. ומהר"ש הלוי ח"מ סי' כ"ט כתב על צוואת ש"מ שכתוב בה אם יגזור ה' בחיים וירפאהו לבני יעקב יתנו במתנה דוקא השליש מנכסי כו' נסתפק אם מלת דוקא סמוכה ודבוקה לפניו למה שאמר יתנו במתנה דוקא כלומר שמזכה לבנו השליש בתורת מתנה ולא בתורת ירושה או מלת דוקא נדרשת לאחריו וחוזרת לשליש מהנכסים לרמוז שלא יתנו לו אלא השליש דוקא ונפקא מינה טובא לענין דינא דבמתנה יכול להתנות עליה אבל בירושה אינו יכול להתנות עליה שום תנאי כלל דכיון דהתורה זכתה ליורש נראה כמתנה על נכסים שאינן שלו כמ"ש הב"י סימן רמ"ח בשם הר"ן ז"ל והעלה שם מתוך דקדוק ל' השטר דמלת דוקא נדרשת לפניו ור"ל דוקא בתורת מתנה ולא בתורת ירושה וכ"ש דכיון דהלשון הוא מסופק אי קאי הכא או הכא כולהו טצדקי דמצי' למעבד לאוקומי' ממונא בחזקת היורש עבדינן כמ"ש מהרש"ך ח"ב סימן קס"א מדרכי כשאני רואה איזו ספק בצוואה אני מהפך בזכות היורש ע"ש. ומהראנ"ח ח"ב סי' ק"א כת' דכשהלשון של השטר מסופק ואיכא אומדנא לא' מן הצדדים אזלינן בתר אומדנא אע"פ שסתם הלשון הפך האומדנא וה"ה דלית לן למימר דלא נתכוון שלא לעשות כדברי חז"ל ומפקינן לישנא ממשמעותיה ע"ש ראיותיו באורך. והרב כנה"ג בסי' מ"ב כתב דהיכא דלמשמעות א' איכא ב' דוחקי ולמשמעות האחר ליכא אלא חד דוחקא תפוס באותו המשמעות שאין בו אלא דוחק א' ע"ש:
רנח
לפניו כת' בתשו' הרשב"א סימן אלף ורמ"ח מה שנסתפק בגט שכתו' בו לאחר כתי' כל התורף אם לא מתי מחולי זה לא יהא גט ואם מתי יהא גט כו' ומת מחולי אחר והיא באה לפטור את עצמה מהיבם ואומרת שהתנאי בטל מחמת שלא נכפל התנאי במחולי זה כיון שלא הזכיר מחולי זה אה מתי אין ספק בזה דמסתברא דתנאי כפול יש כאן כיון שפתח בתנאי דחולי זה באם לא מתי ועוד חזר לבסוף והזכיר אותו תנאי בודאי מה שאמר באמצע אם מתי סתם מוכחא מילתא דנגרר הוא אחר התנאי שלפניו ולאחריו ע"כ תוכן דבריו הצריך לעניינינו:
רנט
לעולם כת' הרמב"ם פ"ו מה' מעשר כהן שמכר שדה לישראל וא"ל ע"מ שמעשר א' שלי לעולם הרי הם שלו ואם מת הרי בנו כשאר כהנים ואם אמר ע"מ שמעשר א' לי ולבני הרי הם שלו מת הוא יטלם בנו ע"כ ש"מ דבלשון לעולם אין ב"כ בכלל כל שלא הזכירם בפי' וכן יש ללמוד מתשו' הרא"ש שהביא מרן הב"י סי' ר"ז מחוד' י"ד שאם כתו' בשטר שישתמש שמעון ואשתו בחצר מעתה ועד עולם אם מת שמעון לא זכו בניו דלשון שמעון ואשתו הוי מיעוט בניו אחריו אע"ג דאמר עד עולם ע"ש ובפרק הכותב נמי אמרי' דאי כתב דין ודברי' אין לי בנכסיך ובפירותיהן עד עולם דאי לא כתב בפירי פירותיהן ה"א עד עולם אפירו' קאי ועיין במהרש"ך ח"ב בקונטרס סי' כ"ו:
לשון למודי"ם
רס
לשון בני אדם. כת' מהרש"ך ז"ל ח"א ז"ל גלוי וידוע לכל מבין ויודע ס' מה שכת' הריב"ש ז"ל בתשובותיו פעמים רבות ובייחוד בתשו' שאלת ר"ז כתב בשם המפרשים ז"ל שבכל ענייני שטרות הולכים בהם אחר ל' ב"א כמו בנדרים וכמו שמוכיח מההיא דפרק מי שמת ההוא גברא דאמר נכסי לבני מי קרו אינשי לבר ברא ברא כו' ובכמה מקומות בש"ס בשטרות והקנאות וחיובי' אמרי' וניחזי היכי קרו אינשי סוף דבר בשטרות אזלי' אחר ל' בני אדם כמו בנדרים אלא שלפעמים כשאין ל' ב"א ברור בדבר ההוא הולכים אחר ל' התורה כדאמרי' בפרק מי שמת גבי ההוא דאמר לדביתהו נכסי ליך ולבריך א"ר יוסי קנה מחצה ואמר רבי יוסי מנא אמינא לך דתניא והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו ע"כ ועיין בהריב"ש בסי' ד"ש עוד בזה באורך:
רסא
לישנא יתירה לטפויי אתא. כתב מהריב"ל בח"ב סי' פ"ח דף ק"ו ע"ב דלישנא יתיר' לטפויי כי היכי דאמרינן בדיני ממונות הכי נמי אמרינן באיסורא ע"ש. ולע"ד ראיה לדבריו מההיא דפ"ק דנזיר ד"ה ע"ב גבי פלוגתא דבר פדא ורב מתנא דכרב מתנא סתם נזירות הוי ל' יום ופריך עלה ממתני' דאם גילח ביום ל' לא יצא ומשני באומר ל' שלימין וכתבו שם התוס' ד"ה לר' מתנא כו' ז"ל ומשני באומר שלימין פי' אע"ג דמתני' סתמא קתני יום אפ"ה כיון שאמר ל' יום לישנא יתירה הוא דאפי' סתם לר' מתנא הוי ל' יום וכי אמר הריני ל' יום לישנא יתירה הוי כאלו אמר שלימין וליכא למימר מקצת היום ככולו ע"כ. והרב משפטי שמואל סי' י"ז ונ"ט ופ"ד נשתמש בלישנא יתירה אף בגזרות דיינים וכתבים הנשלחים בין אדם לחבירו והרא"ש בכלל פ"ד סי' פ' דלא אחרי' לישלא יתירה לטפויי אלא בדבר שהסברא נותנת שכיון לכך אבל בדבר שאין הס' נותנת לכך לא אמרינן לטפויי אתא ע"כ. והנה בענין זה נמצאו ב' תשו' להרשב"א ז"ל סותרות זו לזו שבתשו' א' כת' ז"ל עוד שאלת באיזה ל' ראוי להשתמש במימרא דכל מילתא דלא צריך לטפויי אתא. תשו' בזה אין כח בידינו לדון בו בדמיונות והאריך הרבה בזה שאין לנו רשות להשתמש בלישנא יתירה דשטרא כ"א באות' הנז' בתלמוד ותמה בזה מהריב"ל ח"א סי' ק"ה שבתוך תשו' הרשב"א מצי' תשו' הפך מזה על אותם י' תלמידיה ששכרו רב א' כו' ודרש לישנא יתירה ורבו החילוקים בזה הביאם רבינו הרב כנה"ג ח"מ סימן ס"א בהגב"י והרב משפט צדק ח"ב סי' ז' כתב דמ"ש הרשב"א דלא אמרי' לישנא יתירה לטפויי הוא בל' מיותר ומ"ש דדורשי' לישנא יתירה הוא בתנאי מיותר וכ"כ מהרימ"ט ח"מ סי' קי"ט ומהר"י אדרבי כ' סימן ס' דלא אמר הרשב"א דלא דרשי' לישנא יתירה מדנפשי' אלא בממונא בלבד אבל בדברים אחרים ודאי מודה דאף אנו נדרוש לישנא יתירה ואני מוסיף דדוקא בממונות ולהוציא אמר כן הרשב"א אבל להעמיד ממון בחזקתן יאי ויאי אף בממונות, ועוד כת' שם דע"כ לא אמר הרשב"א דאין לנו להשתמש בלישנא יתירה אלא בכל ל' מיותר בלבד שאנו באים לדרוש בו ענין מה שאין ברור במשמעות מכח יתורו וכגון הנהו דב"ב מההיא דשרביט דערכין דודאי כל כי האי לישנא לא בקיאינן אנן למדרשי דאפשר ולשופרא אתא ולא לטפויי אבל בכל דבר שהל' מיותר יש במשמעותו דבר נוסף וענין מיותר על מה שמורה ומשמע מל' הקודם בהא ודאי דרשי' ליה שפיר דהא לא מטעם תוס' יתור בלבד אנו באים לדרשו אלא מהבנתו ומשמעותו. ומהרש"ך סי' ל"א כתב דלא אמר הרשב"א דאין לנו רשות להשתמש בלישנא יתירה אלא לטפויי מילתא דלא משתמע בל' ראשון אבל כשאנו מסופקים למה נתכוון מהני לישנא יתירה להכריע הל' לא' מב' משמעות ומהרש"ך ז"ל חלק א' סימן ב' כתב דע"כ לא אמר הרשב"א דלא דרשי' לישנא יתירה אלא כשנכתבו בשטר דבר שצריך לכתב ואותו הדבר הוכפל והוא מיותר כל כה"ג לא דרשי' לישנא יתירה משום דהוכפל הדבר אבל כשנכתב בשטר דבר שלא היה צורך לכותבו דבלא"ה סתמיה דההיא מלתא בהכי משתמע לכ"ע לישנא יתירה לטפויי אתא ע"כ ובסוף הס' פקפק הרב משם מהריק"ו ונ"י דאפי' בכפל לשון אמרי' לישנא יתירה לטפויי אתא וע' בזה בס' בני חיי סי' ס"א ס"ה ובס' פ"מ ח"א סי' ס"ח דף קנ"ד ובשער אפרים סי' קכ"ט דצ"ה ע"ג ושם בסי' קע"א כ' דלא אמרי' לישנא יתיר' לטפויי אתא אלא כשבסתם זכה בדבר מה אע"פ שלא יתנה עליו ואפ"ה התנה עליו אבל אם מכח דבריו הראשונים לא זכה מה יתן ומה יוסיף שיחזור לומר הדברים. ומהר"י אדרבי ז"ל בסי' קפ"ו דפ"א ע"ד כתב עוד דלא אמרינן לישנא יתירה לטפויי אלא כשהלשון סובל אותו הדבר שאנו באים לטפויי ועיין במהראנ"ח ח"א סי' מ' ומהרשד"ם ח"מ סי' ר"מ כתב דלא אמרינן לישנא יתירא לטפויי אלא כשהדבר סתום בעליון ונפרש אותו מכח הלשון של מטה אבל אין כח בלישנא יתירה לסתור בפי' הלשון העליון:
רסא ב
לישנא יתירה צריך ביאור מה נק' לישנא יתירה ומה אינו נק' כתב הרב כנה"ג בסי' ס"א בשם מהרש"ך ח"א סי' ב' על ש"מ שציוה שלא ישא בנו שום קרובה בעולם אלא אשה כשרה אשר איננ' קרובה לו לא הוי יתור לשון ולטפויי אתא שלא יקח אפי' ג' בשלישי אלא כפל הדבר הוא והרחבת ביאורו ויכול ליקח קרובה לו שהוא ג' בג' ועיין מה שחזר לכתוב בסוף הס' בזה, ושטר שכתוב בו כל זמן שיחזיר לי הסך הנז' דמי הבית האי לישנא דדמי הבית לישנא יתירה הוא ואתא לאפוקי שאם יהי' הסך ההוא פחות מדמי הבית אינו מחוייב להחזיר מהראנ"ח ח"א סי' ס"ו. ושטר שכתוב בו שהמוכר קבל עליו אחריות ג' חדשים הראשונים והקונה קבל אחריות ג' חדשים אחרונים מדהוה מצי למכתב שהמוכר לא קבל עליו אלא אחריות ג' חדשים הראשונים וממילא משמע שמשם והלאה אחריות על הקונה לישנא יתירה הוא ולטפויי אתא דכל אחריות שבעולם קבל עליו הרלנ"ח סי' קכ"ז. ושטר צוואה שכ' בו הנער יוסף והילדות בנותי יחלקו שוה בשוה לישנא דשוה בשוה לישנא יתירא הוא ולטפויי אתא שכל א' יקח שליש המבי"ט ח"א סי' קצ"ז. ושטר שכתוב בו ונכנס לוי בעד שמעון ערב קבלן פרטן בעד כל הסך הנז' באופן שכשיגיע זמן הנז' יוכל ראובן לגבות חובו ממי שירצה תחלה כדין ערב קבלן כו' הך לישנא בתרייתא דקאמר כדין ערב קבלן כו' לישנא יתירה לטפויי אתא לומר דלכ"ע נפרעים ממנו תחלה הרדב"ז סס"י קי"ז וע' בגנת ורדים ח"מ כלל ה' סי' ל"ח:
רסב
לשון מסופק בשטר דקי"ל יד בעל השטר על התחתונ' כתב הר"ב כנה"ג סי' מ"ב בשם הרב מהר"ר יצחק ן' לב ז"ל על שטר ערבות שהלשון היול"י מובן בתרי משמעיו' יש פנים להבין שנתערב בעד הממון ויש פנים להבין שנתערב לגופו של לוה אע"ג דקי"ל יד בטל השטר על התחתונ' וראוי היה לומר שלא הי' ערב אלא לגופו מ"מ כיון דכ"ע ידעי האידנא שבדינינו אין ערב לגופו מפרשי' ליה שנתערב למעות ע"כ. ומהר"ם מינץ סי' ט"ז וי"ז כ' דכשהלשון לשון תלוי ומסופק אפי' יש חרם או שבועה או ת"כ אמרינן יד בע"ה על התחתונ' ורבינו בכנה"ג תמה עליו דספק שבועה להחמיר וכן ס' חרם כמ"ש הרשב"א סי' ש' והר"ב לחם רב סי' מ"ט כתב דשטר שיש לפרש הל' בב' פנים יש להחמיר ולפרשו בגוונא דמתקיימת השבועה ונראה דודאי הנשבע או המקבל החרם יחוש לעצמו אמנם אין ב"ד כופין על כך כיון שהלשין מסופק ויד בע"ה על התחתונה ועיין בהראנ"ח ח"א סי' כ"ח ומרן הב"י כ' סי' מ"ב דבל' כולל למשמעות השומעים לא אמרי' יד בע"ה על התחתונ' ועיין בתשו' הרמ"א סי' נ' בזה והרד"ך בבית ד' ח"ז כתב דכל היכא שאנו מבינין ל' השטר אע"פ שהוא כתוב בדרך אחרת יש לתלותו בט"ס. ומהרימ"ט ז"ל ח"א סי' קכ"ב כ' של' מסופק שבשטר מוציא מידי ודאי חיוב והביא ראיה ממ"ש בעל התרומו' בשם נ"ג עלה דההיא דשטר בין שטרותי פרוע והיה שם ב' הגדול פרוע והקטן אינו פרוע כו' שאם א"ל לחברו חוב לך בידי פרוע כל שטרות כולם פרועים בין ק' בין ג' דל' חוב שם כולל הוא שכולל כל חוב שי"ל עליו וכן יכול להיות כמו כן שר"ל חוב א' הילכך משמע הכי ומ"ה יד בע"ה ע"ה. ועוד כ' שם שובר שנכתב בסך סתום כגון שכ' בו דינרין סתם או שאין בו זמן ולא נכתב סכום ממון. מי מהם יקרא מוציא בעל השטר או בעל השובר והעלה בדין שהשובר מבטל השט"ח והביא כמה ראיות לומר שכל שובר מסופק מרע לשטר ודאי מפני שהשטר בא להוציא מבעליו ועליו להביא ראי' וכ' שהרצה הדברים לפני הרמב"ן ז"ל והסכים גם הוא בדבר:
רסג
ובתשו' הרב תורת אמת סי' קמ"ז נשאל על ש"מ ובתשו' שמת בלא בנים וציוה שתטול בת אחיו ט"ו אלפים לבנים ובסוף הצוואה שאלו למצוה שיברר אם הט"ו אלפי' שהניח לה אם היו בירוש' או במתנ' מלבד ירושת' ולא הספיק הזמן לומר רק לא לא ונפל הספק בל' לא לא אי קאי לירושה וה"ק לא בתורת ירוש' אלא במתנ' או אם הוא בהפך לא בתורת מתנה אלא בתורת ירוש'. והנערה תובעת הט"ו אלפים ועוד בה חלקה בירוש' משאר הנכסים וכ' הרב ז"ל שלעולם תשו' המשיב הזה חוזרת על הדבר הראשון שהזכירו לו בשאלתם דרך משל שאם כששאלו ממנו אמרו לו בירוש' קודם מתנה כגון שא"ל בירוש' או במתנ' הנה אז תשובתו לא לא קאי אדיבורא קמא וה"ק לא בירוש' אלא במתנה ואם הדבר הי' בהפך שהזכירו לו קודם מתנה ואח"כ ירושה כגון שא"ל במתנה או בירוש' הנה אז הכונ' היתה לא במתנה אלא בירושה וכדתנן פ"ב דנזיר די"א הריני נזיר ועלי לגלח נזיר ושמע חברו ואמר ואני ועלי לגלח נזיר אם היו פקחין מגלחין זא"ז ואם לאו מגלחים נזירים אחרים אבעיא לן שמע חברו ואמר ואני מהו אכולי' דבורא משמע א"ד אפלגא דדבורא משמע ואת"ל אפלגא דדבורא משמע ארישא או אסיפא ת"ש ואני ועלי לגלח אם היו פקחין מגלחים זא"ז מדקאמר ואני ועלי ש"מ ואני אפלגא דרבורא מיהו ארישא או אסיפא מינה מדקאמר ועלי לגלח ש"מ ואני על תחלת דבורא משמע. וא"כ מעתה בנדון זה נמי ילפינן מיני' דאדבורא קמא קאי דבענין כזה ממונא מאיסורא ילפי' ורבינו בכה"ג ז"ל כתב בסי' נ"ר ז"ל ולר' שאם הוא בענין שאם נתנם בתורת ירושה אינו זוכה ובתורת מתנה זוכה כגון שיש לו קרוב אחר ממנו שראוי ליורשו והמצוה איש יודע ספר בכדי שיש לשער שאם אמר בל' ירושה למי שאינו ראוי ליורשו שלא אמר כלום אפי' אמרו לו במתנה או בירושה אין לפ' ל' לא לא אדבור קמא ולומר דמ"ש לא ה"ק לא לא במתנה אלא בירוש' אלא אדרבא מפרשינן דבורי' שמ"ש לא לא ר"ל לא בירושה שכבר יודע שאין בדבר כלום אלא במתנה. וכתב עוד שם ז"ל ויש ללמוד מדברי מהר"א ששון ז"ל דאם השיב הן הן דלמא דסליק מיניה השיב שאם אמרו לו בירוש' או במתנה ואמר הן ר"ל הן במתנ' ולא בירוש' אבל אם א"ל במתנה או בירושה ואמר הן הן ר"ל הן בירושה ולא במתנה ואף בזו אם נתן למי שאינו ראוי ליורשו והוא חכם שיודע של' ירושה למי שאינו ראוי ליורשו שלא אמר כלום מפרשינן מה שהשיב הן הן שר"ל במתנ' ולא בירושה. ועיין עוד בענין הלז בתשו' זרע אברהם חי"ד סימן י' על מי שאמר לחברו אם אתה תתן גם אני אתן כמוך אם לשון גם אני קאי אכולה מילתא דחברי' או על פלגיה ולא נתחייב אלא אבגדים שהיה מסרב חבירו ליתן ולא על מעות שכבר התנדב חברו קודם ושקיל וטרי הרב בל' זה מההיא דנזיר הנז' ע"ש. עוד יש בגמ' פרק המגרש דפ"ב ע"ב ז"ל בעי אביי אמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מראובן ושמעון וחזר וא"ל לראובן ושמעון מהו מי אמרינן מאי דאסר שרא כלומר דהאי לראובן ושמעון דהדר אמר לה קודם מסירה אף לראובן ושמעון קאמר דלישרי ואינו שיור או דילמא מאי דאסר שרא ומאי דשרא אסר והאי לראובן ושמעון דהדר קאמר חזרה היא שחזר והפך תנאו לומר לראובן ושמעון אני מתירה לבדה ותאסרי על הכל את"ל מאי דאסר שרא אמר לראובן מהו לראובן וה"ה לשמעון והאי דקאמר לראובן משום דפתח ביה א"ד לראובן דוקא ואת"ל לראובן דוקא אמר לשמעון מהו לשמעון וה"ה לראובן והאי דקאמר לשמעון משום דסליק מיניה א"ד לשמעון דוקא בעי רב אשי את"ל היכא דחזר ואמר לשמעון דוקא לשמעון קאמר אמר אף לשמעון מהו אף לראובן קאי א"ד אף אעלמא קאי תיקו והטור סקנ"ז כ' דבכל אלו הלשונות הויא ס' מגורשת אבל הר"ם במז"ל פ"ח מה' גירושין פסק דל' לראובן ושמעון הוי גט ודאי לראובן אינה מגורשת לשמעון או שאמר אף לשמעון הוי ס"מ וכן דרכו בכ"מ דמאי דאתמר בי' את"ל כאלו איפשיט בהדיא. ויש להתלמד מלשונות הללו בעלמא לענין איסורא לחומרא וה"ה לענין ממונא לאוקמי ממונא בחזקת היורשים וכיוצא:
רסד
לשון דמכלל הן אתה שומע לאו או מכלל לאו אתה שומע הן שבשטרי צוואות כ' הרב לחם רב סרי"ג דאין מוציאין ע"פ אותו הל' מחזקת היורשים משום דהאי מילתא תליא בפלוגתא דר"מ ורבנן אי אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן או לא דאמרי' בפ"ק דנדרים גבי האומר חולין שלא אוכל לך דלר"מ דבעי תנאי כפול ול"ל מכלל לאו אתה שומע הן מותר ואע"ג דמשמע מה שלא אוכל לך חולין הא מה שאוכל לך קרבן ולרבנן דפליגי עליה אסור ופסקו הפוסקים כר"מ וכ"כ הטי"ד סי' ר"ד ואע"ג דהרי"ף ז"ל בתשו' פסק כרבנן דלא בעי' תנאי כפול וכמ"ש הטור בשמו שם. כיון דרובא דרבוותא פליגי עליה נקטינן כוותייהו ומוקמינן נחלה דאורייתא בחזקתה ואפי' בל' דמוכרח לפרשו מכלל לאו הן אין דנין שהרי אמרו היכא דאמר לא חולין שאוכל לך דהתם ודאי הדבר מוכרח לומר לא חולין הוי אבל קרבן יהא מה שאוכל לך ומ"מ כ' הר"ן בפ"ק דנדרים דלר"מ דבעי ת"כ ול"ל מכלל לאו אתה שומע הן מותר דהיינו מכלל לאו אתה שומע הן וכמ"ש גבי ההיא דתניא לחולין שאוכל לך אסור ע"ש וע' בתשו' מ"ש סי' ס' דגר' הפך מזה:
רסה
לשון השטר בתנאים שבין אדם לחבירו שכתוב סתם נסתפק בתשו' הר"ש הלוי ז"ל סס"י ל"א אם כל תנאי שלא נעשה בל' שמורה שממעט ומוציא מן הכלל יורשיו הבאים אחריו אי אמרי' דהיורשים בכלל התנאים או שמא י"ל דכל שכתוב בסתם ואינו מזכיר באי כחו אפשר שעמו התנה ואין היורשים בכלל ע"ש:
רסו
לשון המגרש בפ' כל הגט דכ"ה אמתני' דא"ל טול לי הימנה חפץ פ' לא ישלחנו ביד אחר אמרי' דכ"ע היכא דנפקא לאפיה ויהבה לה חפץ והדר שקלא מיניה גיטא דהוי גיטא כי פליגי היכא דאמר ליה לשליח שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטה ואזל איהו ויהב לה גיטה והדר שקל מינה חפץ ר"י פוסל ור"ל מכשיר והקשו התוס' דבפ' הכותב אמרי' דלא שנא א"ל שקול שטרא והב זוזי ול"ש א"ל הב ליה זוזי ושקיל שטרא משלם כיון שהזכיר לקיחת השטר אע"פ שהוזכר לבסוף ותי' דשאני שטר שפרעון המעות תלויין בשטר ובהזכרת לקיחת השטר גלי דעתיה שירא שלא יאמרו סיטראי נינהו:
רסז
לשון אינו זוכר שאומר העד אינו כאומר איני יודע תשו' הר"ץ סקל"ה:
רסז ב
לשון שטר מודעא שכתוב בו לראות לו ולזכות בידו והאלהים יבקש את הנרדף יש מי שר"ל דל"ז הוא כמו והכרנו באונסו דאל"כ מה מקום לתפל' זו ומהרימ"ט ח"א סל"א כ' דזה הבל ורעות רוח ע"ש:
רסח
לשון התנאים הכתובים בשטרות כ' הטח"מ סימן ס"א בשם תשו' הרא"ש ז"ל דאע"ג דכתוב בשטר בין בדיני ישראל בין בדיני א"ה וכן אע"ג דכתיב בשטר שיגבה המלוה בלא שומת ב"ד דאע"פ שהל' הוא כולל היכא דאיכא נדנוד עבירה נפרש הל' באופן שלא יהיה שם עבירה דאיירי אם היה גברא אלמא שילך בדיני א"ה וכן מ"ש בלא שומת ב"ד איירי כגון שלא מצא המלוה דיין שרוצה למשכנו עש"ב וכ' הרב לחם רב סס"י נ"א דלא כתב כן הרא"ש דבמקום דיש נדנוד עבירה מפרשים לל' התנאי שלא יהא כולל אלא דוקא כטוליטולה שראה שלא היו נוהגים לדון בדיני א"ה אע"פ שהיו בו כותבין כן בשטרות אבל בשאר מקומות מפרשי' לל' התנאי בכולל אפי' בדבר שיש נדנוד עבירה ע"ש:
רסט
לשון לעולם יש לנו לפרש לשונו של אדם בענין שלא יכחישו דבריו האחרונו' את הראשו' וכן אמרי' בפ' יש נוחלין אם אמר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא נאמן ה"ק משמע לי כעבדא אא"כ אמר עבדא מצרמאה שמשמעותו עבד גמור. הילכך מעשה ב"ד שכתוב בו במותב ג' כחדא הוינא כו' ובעדות ב' כתוב שהיו בעמידה דסמכים על העמוד אין זה הכחשה שהוא לישנא דב"ד המורגל בכל מעשה ב"ד ואלו הב"ד היו סבורים שמקבלים עדים אפי' מעומד ולזה אפשר שאע"פ שכתבו במותב ג' אין כונתם לומר שהיו יושבים ויפרשו במותב מל' עכבה כמו ותשבו בקדש כדאמרי' בפ' הקורא אר"י אין ישיבה אלא ל' עכבה הריב"ש ז"ל סי' רס"ז:
ער
לשון שטר שכתוב בו פ' נתחייב לפ' סך מעות ונתחייב לפרוע לו ולב"כ או לכל מוציא שטר בעדי כו' כ' הרש"ך ח"א י"ב דנאמנים העדים לומר דתנאי היה ביניהם שלא יתחייב ליורשיו כיון שאינו מתבטל החיוב הכתוב בשטר ול' הכתוב בשטר ב"כ מפרשי' ליה על מקבלי מתנה בלבד. גם אם כתוב בשטר והתנן ביניהם שאם ימות יהא פטור לתת כלום ליורשיו יכולים העדים לומר תנאי היה דבריהם שלא יתחייב אפי' לב"ח ולכתובת אשה שם במהרש"ך:
רעא
לשון המוכר או הנותן כל שלא פירש בלשונו ממכרו או מתנתו לא נכניס אנחנו בהקנאתו יותר מהמשמע מהל' שהקנה ומיהו הסיפור בשטר בדרך הודאה במה שכבר הקנה א"צ רק לספר ולהודות דרך כלל לא דרך פרט והוא שאמרו האומר גרשתי את אשתי נאמן להבא ואע"פ שלא פי' אם גירש אותה לגמרי או שייר מעשה ידיה או שמא לא התירה לכ"א כו' וזה נ"ל ברור עד שאני אומר שאלו האומר לחבירו בית זה אני מוכר לך ומכר לו מצרים הבירה דקי"ל מצרים הרחיב לו דהול"ל ולא שיירית בזבוני אלין קדמי כלום ואם כ' והודה לו כמספר מה שהיה עם מה שהוא רוצה להוסיף עכשיו ואמר מכרתי ביתי לפ' ומצריו פ' ופ' והריני מיפה עכשיו כחו בשוה כך וכך הודה במה שיש בתוך המצרים שאין זו שעת הקנאה עד שנאמר מדהול"ל ולא כ' שייורי שיירי' ע"כ תשו' הרשב"א תת"פ הביאה מרן סי' רי"ד וכ' שם הסמ"ע דהיינו דוקא דרך סיפור בעלמא אבל אם מכוין בלשון הודאה זו צריך לפ' כל הפרטים:
רבע
לשון האומר בית זה אני מוכר לך היא וכל מה שבתוכה דאמרי' בפ' המוכר את הבית בזמן שא"ל הוא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין כ' רבינו בכנה"ג ח"מ סי' רי"ד טור אות ל"ט בשם ס' הצבא להרז"ה ז"ל דהיינו דוקא בדאמר וכל מה שבתוכה אבל אמר היא ומה שבתוכה לא מכר אלא פחות שבכלים וע"ש הטעם הובא בס' תמים דעים סי' רכ"ה מדה י"ג:
רעג
לשון אגב ד"א קרקע האריך הר"ם אלשיך ז"ל ספ"ו להוכיח שדעת הרי"ף ז"ל והרמב"ם והרא"ש וכל הפוסקים דלא מהני להקנות דבר שאין בו ממש כגון דירה וכיוצא אף דא"ל מקנינא ליה אגב ד"א קרקע ועיין בתוס' פרק אע"פ דהכריחו עוד שם דבאומר הלואתי לפ' לא קני אף בל' אגב בשום פנים וע' במהרש"ך סל"ד ולהקנות שעבוד אגב ד"א קרקע דעת הרשב"א בתשו' סי' תתק"ד דאינו נקנה אגב ד"א קרקע ומהרימ"ט ח"מ סי' ח' כ' שדעת הרא"ש בתשו' כלל ע"ט דשעבוד נקנה אגב קרקע. וכ' מהראנ"ח ח"א סע"ז דקנין מטלטלין אגב קרקע לא מהני עד שיאמר שמקנה לו הקרקע ואגבו מטלטלי וכדומה לזה כ' מהרש"ך ח"א קמ"ו בצואה שהיה כתוב בה והקנה לו ד"א קרקע לבסוף ולא היה כתוב בה שמתחלה הקנה לו ד"א קרקע ואגבן מטלטלי וביטלה מהרש"ך ועיין בבני שמואל סל"ד שקיים צוואה כזאת מטעם שהיה ל' הצוואה שהעדים סיפור דברים היו מספרים באיזה ענין הקנה המתנה ואמרו שהיה באגב ומסתמא הקנה אותו כתקונו ע"ש:
רעד
לשון הכתוב בשטר שלא יטעון שום טענת אונס בעולם הוא כלל הכללים ואפי' אונס דלא שכיח אינו יכול לטעון. תשו' הר"מ אלשקאר ל"ב וכ' רבינו בכנה"ג ז"ל סרכ"ה טור אות מ"ד דהא דכתב הרשב"א והביא דבריו מרן ז"ל בסי' רכ"ה דאפי' כתב שקבל כל אונסים שבעולם אין אונס דלא שכיח בכלל אינו חולק ע"ז דאינו דומה למקבל כל אונסים שבעולם לאומר שלא יטעון שום טענת אונס בעולם ע"כ:
רהע
לשון הכתוב בשטר פ' חייב עצמו חיוב גמור מעכשיו להוציא לבתו סך כך מעות בנדונייתא פירושו הוא שהחיוב הי' מעכשיו ולא להוציא מעכשיו רבינו בכנה"ג ח"מ מהדורא ב' סי' ס"א בשם הרב מהר"א גאליקו ז"ל:
רעו
לשון ראובן שנדר בזה"ל אני נודר לשלוח ליד פ' החכם סך כך וכך שיחלקם לפ"ר עיניו לג' ת"ח ומת החכם כ' הרב שאחרי מות החכם יכול לבטל שליחת המעות שהרי במיתת החכם נתבטל הנדר מעיקרו שלא נדר אלא בעודו חי עד שיאמר הריני נודר לשלוח כו"כ מפו' לא"י ושיתחלקו ע"פ החכם דאז הו"ל ב' נדרים א' לשלוח המעות לא"י ושיתחלקו כו' מהריט"ץ ז"ל סי' ר"ל ע"ש ראייתו:
רעז
לשון שבועה ראובן שנשא אשה על אשתו הא' ברשות' ושמה אסתר וכ' שטר כתובה חדשה לאשתו הראשונ' וכתוב בה תנאי וז"ל ונשבע ראובן שלא ישא אשה אחרת עליה כ"ז שאשתו אסתר קיימת ורוצה ראובן עתה לגרש את אסתר אשתו ולישא אחרת נפל ס' בל' תנאי זה אם משמעו' אשתו אסתר קיימת הוא כ"ז שהיא בחיים חייתה ואסור לישא אחרת א"ד משמעותו כ"ז שאשתו קיימת עמו ואם גירשה מותר לישא א"א בלא רשות אשתו הראשונ'. הנה אם כשנתנה לו אשתו הראשונ' רשות לישא אשה לא נתנ' לו רשות כלל לישא כל אשה שירצ' אלא לישא את אסתר זו בלבד הדבר ברור שאין ראובן רשאי לי"א אלא ברשות אשתו הראשונ' אפי' שיגרש את אסתר ולא מפני הל' שכ' בשטר הכתובה אלא משום דמעיקרא לא נתנה רשות אלא לזו בלבד ואם נתנה לו רשות סתם לישא כל אשה שירצה משמעות ל' כל זמן שאשתו קיימת לא משמע אלא כל זמן שהיא עמו ואם גרשה שוב אין זו אסתר אשתו אע"פ שהיא בחיי' ול' אשתו אסתר קיימת פי' כ"ז שעומדת אצלו שרוצ' לקיימה לו לאשה כדאיתא בכמה דוכתי במשנה ובש"ס דל' קיום ר"ל להעמידה וגדולה מזו אמרו גבי המקבל עליו לזון את בת אשתו גרשה והחזירה בטל התנאי דאשתו מן הנשואין הראשונים משמע וכ"ה בנ"ד דאשתו כל זמן שהיא אשתו משמע כו' ותו דכיון דראובן אומר ברי לי שלא היתה כונת שבועתי אלא לזה שומעין לו ואע"פ שהשבועה לתועלת האשה מ"מ לפירושו שומעין ולא לפירושה כיון שיש בל' ב' משמעיות כדאמרינן בעלמא יד בע"ה על התחתונה ועליה להביא ראי' שכן משמע הל' כל זמן שהיא קיימת בעולם. ומ"מ אינו רשאי לישא ב' נשים על אשתו הראשונ' שלא נתנה לו רשות אלא א' או אסתר או זולתה שאינו דומה צרה א' לב' צרות הרדב"ז בחלק הנדפס מחדש סרל"ג:
רעח
לשון הכתוב בשטר ונתחייב פ' ליקח כל מיני סחורות בסך מה אין במשמע אלא שהוא נתחייב לקבלן אבל אין במשמע שחברו נתחייב ליתנם מהרימ"ט ח"מ סי' ק"ז:
רעט
לשון הכתוב בשטר התנה ראובן לשמעון שכל זמן שיחזיר לו סך הנז' דמי הבית שיחזיר לו הבית האי לישנא דדמי הבית אחר שאמר סך הנז' לישנא יתירה הוא ואתא לאפוקי שאם יהי' הסך פחות מדמי הבית אינו חייב להחזיר הראנ"ח ח"א סי' ס"ו:
רפ
לשון הכתוב בשטר ונכנס לוי בעד שמעון ערב קבלן ופרען בעד כל הסך הנז' באופן שכשיגיע זמן הנז' יוכל ראובן לגבות חובו ממי שירצה תחלה כדין ערב קבלן פרען הך לישנא בתרייתא דקאמר כדין ערב קבלן ופרען לטפויי אתא לומר דאליבא דכ"ע נפרעים ממנו תחלה הרדב"ז קט"ז:
רפא
לשון הכתוב בשטר יתן פ' מכך וכך אשפרוש נקראים אש' יפים וטובים הרב לחם רב בסימן י' כתב דנותן לו לבנים היוצאים עתה אע"פ שהן פחותים מאותן שבשעת ההלואה. ודעת מהר"א באסאן שם דלישנא יתיר' אש' יפים וטובים לטפויי אתא שלא יתן לו אלא לבנים שהיו בשעת ההלואה או שווים ע"ש:
רפב
לשון שכתוב בשטר שהמוכר קבל עליו אחריות ג' חדשים הראשונים והקונה קבל אחריות ג' חדשים אחרונים. מדהוה מצי למכתב שהמוכר לא קבל עליו אלא אחריות ג"ח הראשונים וממילא הוה משמע דמשם והלאה אחריו' על הקונה. לטפויי אתא וכל אחריות שבעולם קבל עליו הרלנ"ח קכ"ו:
רפג
לשון שטר שכתוב בו ראובן ושמעון קנה חצר בשותפות ובשעת מיתת ראובן צוה לאמר איך הוא אמת שעשה חשבון עם שמעון ומכל עסק משא ומתן משותפו' נשארו לו כו"כ מעות וטוען שמעון שקנה חלק החצר מראובן כתב מהריב"ל ח"א כלל ט"ז פ"ט דזכה שמעון מכת ל' השטר שאמר מכל עסק מ"ו משותפות. וע"ש בסוף התשו' דמפקפק בדבר ועיין עוד במהר"י אדרבי קי"ט שכתב בל' שטר שהקנה דירה לחבירו שאם כתב לו יזכה ידור וכ"ש יזכה וידור שהוא ככותב תנו הבית לדור בו דלישנא יתירא לטפויי אתא:
רפד
לשון חיוב אפי' מי שאמר דבל' חיוב לא מהני להקנות דבר שלב"ל לדבר שאינו ברשותו לכ"ע מהני מהריב"ל ח"ב ל"ח וע' בכנה"ג בי"ד סי' רנ"ח בהגב"י שכ' דמחיל' ופיטור לכ"ע מהני בדבר שאינו ברשותו והרב מהרש"א ז"ל כתב בסי' דבל' חיוב מהני להקנות אפי' מלוה ע"פ שיש לו על אחרים והר"ב כנה"ג ח"מ סס"י ר"ג כתב אבל בהודאה אינו יכול להקנות מלוה ע"פ הראב"ד בתשו' הובאה בתשו' הרשב"א מכ"י הל' הלואות סי' קכ"ה וכן כתב הרשב"א בתשו' הובאה שם סי' קע"ו וכ' שכ"כ בהלכות ע"כ של' הרב דכתב בהודאה אינו יכול להקנות מלוה ע"פ ממנו יש ללמוד דאפי' לתוס' דס"ל דאודיתא דמהניא במלוה כמ"ש בפ' מי שמת דקמ"ט ובפ' ח"ה דמ"ד ע"ב היינו דוקא במלוה בשטר אבל במלוה ע"פ לא מהניא אודיתא לכ"ע וצ"ע ונ"מ לכמה שטרות שנהגו הסופרים במקנה לחבירו חובות שי"ל על אחרים שנהגו לכתוב בחובות בשטר בקנין אגב דשטרות נקנין באגב ובחובות ע"פ לפי שאינן נקנין באגב לדעת רוב הפוסקים נתחכמו לכתוב כולם שהיה הקנין בדרך הודאה ולע"ד שתים רעות עשו א' דהא דאודיתא בחוב הוי פלוגתא ואיכא כמה מרבוותא דלא ס"ל הכי אלא בפקדון ולא במלוה כמפורש בהרב העיטור באות המחאה דק"ה ועוד דלפי דברי הראב"ד והרשב"א ובעל ההלכות שהביא הכנה"ג אודיתא במלוה ע"פ אינה מועלת ומי מכניסם בתגר זה ודרך ישרה לפניהם לעשות הדבר בל' חיוב ובדרך חיוב אפי' מלוה ע"פ נקנית כדכתיבנא ובתשו' הרב כמהרר"ץ ז"ל סי' ט"ז נשאל באיש א' שהיה רוצה לצוות על נכסיו לתת הקרן מהיום למקבלי המתנה והפירות לאחר מיתה והמעות היו לו בוויניצייא במקום שמדפיסים מטבעות ושאלוהו דמאחר שהמעות אינן בעין דאינן נקנין באגב כדת מה לעשות נוסח שטר מתנה זו. והשיב ז"ל הנר' בעיני נכון בלי פקפוק וערעור הוא שיכתוב בשטר המתנה בפנינו עדים כו' איך הודה פ' שסך ידוע שכ' על שמו בויניצויא הם של פ' הזוכה והזוכה נתחייב עצמו בכל חזוקי סופר ובשבועה חמורה שכל ימי חייו של פ' המקנ' לא יגע בקרן ולא ברווחים אלא המקנה יאכל הפירות בחייו והיינו אודיתא דאיסור גיורא בב"ב פ' מי שמת דאף דידעי' בודאי שהי' איסור משקר קנה. ועוד יש דרך ב' שיכתו' בשט"ח שחייב לפ' הקונה סך כך וכך מעות ע"מ שלא יפרע אלא שעה א' קודם מותו ומן המעות שי"ל בויניצייא דוקא ולא ממקום אחר ובכן דבריו קיימים בלי שום פקפוק עכ"ל וכבר כתבנו דהדרך הראשון אינו מוסכם מכל הפוסקים ויש בו פקפוק:
רפה
ובתשובת הר"ב מעשה חייא ז"ל סי' י"א נשאל על יעקב שהי"ל ג' בנים ר' שמעון ולוי והיה לו אלף זוז והיה רוצה לשלוט בהם כל ימי חייו אך אחרי מותו רוצה להניח תת"ק מהן או יותר לב' בניו והשאר יקח האחר ושואל איך יעשה עכשיו בהיותו בריא כדי שתהא צוואתו קיימת לאחר מותו בלי שום ערעור ופקפוק והיתה תשובתו שאם רצון יעקב המזכה לב' בניו בתוס' על בנו באלף זוז הנז' אחרי מותו אמנם בחייו רוצה לשלוט בהם והיינו שלא להסתח' בהן אלא לאכול כולן או קצתן ומה שישאר אחרי מותו יזכו הב' בנים בתוס' מה שירצה לזכותן על הבן הג'. יכתוב נוסח זה בפני' ח"מ הקנה יעקב לב' בניו ד' אמות קרקע שיש לו ואגבן הקנה להם חלק פ' מאלף זוזים שיש בידו מצויין מעכשיו ושעה א' קודם מיתתו והחלק האחר ישאר לג' בתורת ירושה ושייר לעצמו באלף זוז הנז' שיהא רשאי לאכול מהן כולן או מקצתן בחייו והנשאר שעה א' קודם פטירתו חלק פ' יקחו ב' בניו וחלק פ' ישאר לג' לירושה והאמין יעקב הנז' את ב' בניו הנז' נאמנו' גמור' ע"כ מה שישארו מהאלף זוז הנז' שעה א' קודם מיתתו לומר זוזים אלו הן ולא אחרים שזכה לנו אבינו בהן חלק פ' ויאמנו דבריהם בדבור' הקל מבלי לחייבן שום שבועה אפי' ע"י גלגול ולא חרם ואפי' חרם סתם הפוסל מעתה כל עד או עדים שינגדו לזה כו' בכל חזוקי סופר כו'. אמנם אם רצון יעקב בשליטה באלף זוזים הנז' הוא לשאת ולתת באלף הזוזים ולהסתחר בהן ולאכול מהם ומפירותיהן ולרבות ולמעט כפי רצונו כולן או מקצתן ואם יתרבו או ימעטו יזכו בהם ג' בניו התוס' אשר יהיה שעה א' קודם מותו במה שימצא חלק פ' לב' בניו וחלק פ' יחלקו בין שלשתן בתורת ירושה אז יש לפקפק במתנה דהו"ל הני זוזי או נכסים שימצאו בשעה א' לפני מותו אשר רצה לזכות לב' בניו התוס' דבר שלב"ל שלא היו מצויי' בשע' המתנ' אז יעשה השטר בלי שום פקפוק וערעור באופן זה שישער יעקב כמה חלק מנכסיו רוצה לזכות לב' בניו שימצאו אז בשעה א' לפני מותו וכפי אותו הסך יכתוב שטר שחייב לבניו סך מה בתורת חיוב ושעבוד שאדם יכול להתחייב לחבירו בתורת חוב אף שלא לוה וקנה ממנו דבר מדין ערב כמפורש בטור ח"מ סס"י מ' וס' וישעבד נכסיו מקרקעי ואגב מטלטלי שקנה ושיקנה שיהיו אחראין וערבאין ליפרע החוב ההוא שעה א' לפני מותו לב' בניו חוץ מחלק פ' מנכסיו שלא יכנס תחת אותו השעבוד אלא ישאר בר חורין אותו החלק לשירשו אותו ג' בניו בתורת ירושה ע"כ. ועיין בתשו' הרשב"א הביאה מרן הב"י סימן נ"ד תשו' המתחל' ראובן שהיה חולה ומתיירא שמא ימות פתאום כו' ז"ל בסוף התשו' ומ"מ אם יש לו עסק או סחורה או מטלטלין שאינן מסויימין ורוצה לחלקן ביניהן ולרבו' לאחד ולמעט לאחר איני יודע לו דרך שיוכל לזכותן להן במתנת בריא מעכשיו ולאחר מיתה כי מה שיש, לו היום לא יהיה לו בשע' פטירתו ולפיכך אין לו תקנ' בזה אלא בחיובן ר"ל שיחייב עצמו בנכסיו מעכשיו ולאח"מ לכל א' מה שירצה למעט או לרבות ע"כ. ובאומר מה שאירש מאבא מכור לך משום דאין אדם מקנה דשלב"ל כתב מהרשד"ם ח"מ סימן שע"ג דבל' חיוב שכל מה שירש ממורישו מתחייב למכור או לתת דמהני ועיין במהר"ש יונה סס"י מ"ב דאפי' כתב בל' הודאה לאחיו שכל מה שנוגע לו מירושת אביו קבלו לא מהני עד שיכתוב בל' חיוב שכל מה שירש מאביו יתחייב לתת לאחיו ע"ש. ובשטר שותפים המשתתפים באומנות שיעשו הסכמת כל הפוסקים דבל' חיוב שמתחייבים זל"ז מהני כמפורש בארוכה בכנה"ג סי' ס' בטור אות כ"ט וכתב שם דמהר"ש הלוי ח"מ סימן ח' כתב דאפי' לא נכתב השטר בל' חיוב כיון דכל שטרי חיוב נהיגי למכתב הכי דיינינן ליה כאלו נכתב וכ"כ מהרש"ך ח"א סי' קצ"ה. והרב כנה"ג בסי' קע"ו טור אות ז' וי"ז כתב ואני מגמגם בזה דלא אמרי' הכי אלא בחזוקי סופר דנהיגי למכתב הכי בשטר' אבל בדבר שתלוי במתחייב דאם כתב ל' זה נתחייב עצמו ואם לא כ' לא נתחייב עצמו אז הוי איפכא אפשר דלא אמרינן בזה אע"ג שלא נכתב כמי שנכתב דמי ע"כ. ובשטר הטבה שנוהגים לעשות למי שמכר ביתו שהקונה עושה לן שטר בדרך חסד ומחייב עצמו שכל זמן שיחזיר לו מעותיו שימכור לו הבית שקנה כתב הרב המבי"ט ח"ב סי' כ"ו דאפי' להרשב"א שכתב בתשו' הביאה מרן סי' ר"ו דמי שקנו מידו בעדים שימכור ביתו הוא קנין דברים וכן כל ל' עתיד כו' הכא דכתב ליה שנשתעבד ונתחייב וקנו מידו למכור לא הוי ק"ד כיון שנשתעבד בל' חיוב וכ"כ בתורת אמת סי' קל"ג וה"ה במתחייב ליתן כמ"ש הרב לחם רב סימן קמ"ז ועיין בכנה"ג סי' ר"ג אות ל"ג וכן לענין מטב' דאינו נקנה בחליפין דקנין סודר בל' שעבוד שמשעבד עצמו להתחייב לחבירו שפיר דמי כמ"ש הסמ"ע סימן י"ב ס"ק י"ט בדין קנין על הפשרה שכתב מור"ם כשמקבל קנין על הפשר' צריך להקנות לו החפץ שלא יהא קנין דברים כתב ז"ל צריך להקנות לו החפץ פי' החפץ שטוענים עליו צריך הנתבע להקנות לו ע"י קנין סודר כפי השיעור אשר ימצאו ביניהם הפשרנים ואם טוענין על המעות דאינו נקנה בחליפין דק"ס צריך לשעבד נפשו להתחייב לו כפי אשר ימצאו הפשרנים ועיין בתשו' משפט צדק ח"ב סי' י' בענין זה ובס' כרם שלמה סי' כ"ו. וכת' עוד הסמ"ע שם דלדעת מור"ם אפי' בעוד שאינו יודה הנתבע הסך שיתפשרו אותו עליו אם עשה שטר על זה הן בל' הודאה הן בל' חיוב אינו יכול לחזור בו והוא שיכתוב בשטר אפי' בלא עדים הריני חייב לך עד סך כך וכך כפי אשר ימצאו הפשרנים בינינו דבזה נתחייב לו אפי' בדבר שאינו חייב לו מעול' דאלימא מילתא דשטרא כמפורש בח"מ סימן מ'. וראיתי לרבינו בכנה"ג סס"י ר"ז בשם מוהר"א גאליקו דאף לדעת הרמב"ם דבדבר שאינו קצוב אפי' בל' חיוב לא קנה היינו דמתחייב על פה אבל אם כת' שטר על החיוב משתעבד דאלימא מילתא דשטרא ובסימן הנז' בהגב"י אות כ"ה כת' עוד בשמו לענין תנאי כפול דאפי' למ"ד דבעי' תנאי כפול אם בשטר לא נכתב תנאי כפול וכתוב בשטר הריני מחייב את עצמי ונכסי לתת לפ' הסך הנז' בלי שום איחור כו' אין צורך לתנאי כפול. עוד זה כתב מהרימ"ט בח"מ סימן כ"ג דאע"ג דאמרי' בעלמא אין אדם מקנה דבר שלב"ל ומ"מ משתעבד ומתחייב הוא לדבר שלב"ל. מ"מ לענין דקי"ל אין ברירה אין אדם מקנה למי שאינו מבורר אפי' בל' חיוב ושעבוד דלא דמי דבשלמא כשהדבר אינו בעולם שא"א להקנותו בקנין יכול הוא להשתעבד עליו דלכשיבא לעולם יתחייב ליתנו לו וחיוב ושעבוד חייל על גופא וגופיה איתיה בעולם אבל כשהזוכה אינו מבורר דכמאן דליתיה דמי מאי מהנייא ליה שגופו של מזכה איתיה בעולם הא בלא"ה הדבר עצמו איתיה בעולם אלא דליתיה לזוכה דלזכי ע"כ ועיין בח"א מתשובותיו כ"ב. ושטר מכיר' שלא כתב לו עומקא ורומא שנשאר למוכר האויר כתב הר"ב שי למורא סי' כ"ה דאם בא המוכר או יורשיו למוכרו לאחר אין לו שום אופן קנין בעולם לא בב' קניינים ולא בקנין באחריו' ולא בתקון חז"ל ולא בל' חיוב ושעבוד ואפי' שבועה אינו מועיל אלא דוקא דרך מחילה והפקר וע"ש בסי' כ"ח שיש חולקים על זה ועיין בכנה"ג סי' רי"ד טור אות ט"ז וי"ז:
רפו
לשון אסמכתא. כתב רבינו בכנה"ג ז"ל כפי שראיתי ובינותי בספרים מצאתי ראיתי דברי' המבטלים האסמכת' שם הנה הסברא הא' דקנין לחוד מהני לסלק האסמכת' וזו היא סברת הרשב"א דכל קנין כמעכשיו. הס' הב' דבעינן קנין ומעכשיו וזו היא ס' הרמב"ם דס"ל דקנין לא הוי כמעכשיו. הס' הג' היא דבעינן קנין ומעכשיו ובד"ח. הס' הד' דבעינן קנין ומעכשיו ובד"ח והתפיס זכוותיה וזו היא ס' המרדכי ואע"ג דרבים חולקים עליה כ' מהראנ"ח ח"א סימן ס"ו דאע"פ דכ' השטר שנעש' האסמכתא בק"ס ובמעכשיו ובבד"ח כל זה איננו שוה למען הציל מדין האסמכתא לדעת כל הפוסקי' ואין להוציא מיד המוחזק כל עוד שיש לו על מה לסמוך על ס' המרדכי הנז'. הס' הה' היא דקנס שדוכין שעושים לקנוס כל החוזר בו אע"ג דגזים לא הוי אסמכתא. הס' הו' היא ס' שהביא המרדכי דבכל דוכתא דאמרינן בגמ' והלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב הן דברי ר"י ואין הלכה כותיה אלא כר' יאודה, וס' זו היא בטלה מכל הפוסקים ע"כ. וכתב מהראנ"ח בח"א סימן ס"ו על שטר שכתוב בו שנתחייב בדבר שהיה אסמכתא נתחייבתי בק"ס מעכשיו כבפני בד"ח דאין כח בל' הזה לעשות הקנין כאלו עשה בבר"ח ע"ש. ומהרש"ך ח"ב סו' י"ז כתב בה' דכל כתוב בו מעכשיו מהני לבטל האסמכתא דאע"פ שלא כת' מעכשיו במקו' החיו' כל שכת' למטה בשטר וקנינא מיני' קנין גמור מעכשיו מהני לבטל האסמכתא וכ"ש אם כתוב בו ולקיים כל הנז"ל נטל קגמ"ו וכתב מרן הב"י בסי' ר"ז בשם הרשב"א דכל היכא דכתוב זמן בשטר דיינינן כאלו כתוב מעכשיו וכתב הרב גדולי תרומה דף שמ"ה דהיינו דוקא כשאינו מוכרח לכתוב זמן אבל אם מוכרח לכתוב זמן בשטר כדי לידע זמן המוגבל לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו:
רפז
לשון שטר מקח יש ד' מיני תקנו' כדי שיתקיים המקח אף בדאניס. א) שיבטל מודעי ומודעי דמודעי עד עולם. ב) פיסול עידיהן. ג) תקון הרמב"ם לומר אמור לפנינו שכל הדברים שמסרת שגורמים ביטול מכירה זו הן בטלים. ד) מ"ש הרמ"ה ז"ל שיעיד על עצמו שלא מסר מודעא ושנסתלק מהאונס. והנה השנים מאלה הארבע תקנות הן שמורה שמסר מודעא ומבטלה. והשנים מהן הן שלא מסר מודעא וכיון שכן צ"ע אי מצי למכתב כולהו כיון דסתרי זו לזו וחזינן לספרי דוקני דכתבי לכולהו בשטרי ע"כ מהריב"ל ח"ג סי' כ"ח. ועיין בגנת ורדים ח"מ כלל ג' סימן ל"ג אופן המועיל להבטיח להיות הדבר קיימת אפי' בדאניס ומסר מודעא. ופרח מ"א ח"ב סימן ס"ד:
רפח
לשון נאמנות הכתוב בשטר שמאמין הלוה למלוה כק' עדים ג' תקנות בדבר כדי שלא יחזור ויפרע ממנו. א) יעשה ג' ב"ד ויפרע בפניהם דהא טפי מעדים הימניה טפי מב"ד לא הימניה. ב) שיכתוב שובר מכ"י של מלוה שהוא מודה שהוא פרוע דכי נפיק בב"ד מתקיים והוי כאלו הודה בב"ד. ג) שיכתוב המלוה ללוה שהוא מתחייב לו בכדי הסך ההוא כשיביא עליו שובר שפרעו דאתי עליה ממה נפשך דאי מודה המלוה בשובר ניחא ואי לא מודה בשובר הרי הוא חייב לו וכן תקנו הראשונים נוחי נפש. תשו' הרדב"ז סי' קס"ט ועיין רבי' הכנה"ג ז"ל מהדורא ב' סימן ע"א כתב תקנה הג' הנז' בשם הריטב"א שכתב כן בשטתו למס' שבועות ע"ש. ואם כתוב בשטר נאמנות כו' אע"פ שאין כתוב בשטר נאמנות מפורש עליו ועל יורשיו כיון שכתוב נאמנות כו' הרי הוא כנאמנות מפורש עליו ועל יורשיו מהרשד"ם בא"ה סי' קי"ו וקע"ד ורי"ו ורכ"ט והר"ב שי למורא סי' מ"ט כתב על זה דהיינו דוקא שכתוב נאמנות כו' אבל אם היה הנאמנות מפורש עליו ותו לא אין בכלל זה יורשיו כדאיתא בפ' הכותב. והרב לחם רב סי' ן' חולק וס"ל דאפי' כתוב בשטר נאמנות כו' לא דיינינן ליה כנאמנות מפורש עליו ועל יורשיו וכתב רבינו בכנה"ג סי' ע"א דאין דברי הראב"ד ז"ל עומדי' בפני כמה מרבוותא החולקי' וכמה פעמים דנינו ועשינו כן הלכה למעשה. וכתב הרב פ"מ ח"א י"ג דשטרי דידן הגם שרוב העולם נהיגי לכתוב נאמנות בכל השטרות ומי שקונים ממנו לכתוב שטר אדעתא דנאמנות קנו וכשיבא לפנינו איזה שטר באין בו נאמנות אמרינן אע"פ שלא נכתב כמי שנכתב דמי מ"מ היינו דוקא נאמנות גרידא אבל נאמנות בין למלוה בין ליורשיו לא הונהג ברוב השטרות ואינו נכנס לכ"ע בסוג מ"ש הטור סי' ס"א בשם הרא"ש דכל דבר שנהגו בני המדינ' לכותבו אף שלא נכתב כמי שנכתב דמי:
רפט
לשון שטר שכתוב בל' מכירה מכר ראובן לשמעון שדה פ' אע"פ שנתנו במתנה או שמכרו ואין דעתו לקבל דמים אע"פ של' השטר בל' מכר קנה חבירו מדין שטר אפי' בלא נתינת דמים וראיה לזה מההיא דפריך תלמודא פ"ק דקדושין מברייתא בשטר כיצד כתב לו שדי נתונה לך שדי מכורה לך ה"ז מכורה ונתונה ואסיק רבי אסי במתנה ביקש ליתנה לו ולמה כתב ל' מכר כדי ליפות את כחו וכתבו התוס' וא"ת ולמה כתב לו בל' מתנה בשלמא מכר משום אחריות אלא מאי יפוי כח יש במתנה כו' נראה מדבריהם דאפי' לא הי' כותב לו ל' מתנה אלא ל' מכר היה קונה בלא נתינת דמי בשטר הכ' בל' מכר. מהראנ"ח ח"א סי' קט"ז ועיין בתשו' הרלנ"ח סי' ל"ד שכ' ז"ל אם ידענו שהי' מכר שכתוב בשטר ל' מתנה דינו כמכר לענין מודעא ע"ש:
רצ
לשון הכתב אני פ' לויתי ממך מנה דין שטר יש לו כמ"ש בח"מ סימן נ' וכ' הסמ"ע דכל שחותמים עליו עדים אפי' לא כתוב בו בפנינו עדים ח"מ אלא כתוב בל' כתב יד דין שטר יש לו. ובכתבי מהרא"י סימן ע"ג כתב שטר שכתוב בל' עדים כגון מעידים אנחנו שכך נתחייב פ' ופ' וחתמו בעלי הדבר פסול ובסוף דבריו כתב דראוי לעשות פשרה:
רצא
לשון מעשה ב"ד שאם מעיקרא כתבו במותב ג' כו' ולבסוף חתמו ב' בל' סהדי כגון שחתמו' פ' עד פ' עד אפי' כתוב בו ל' שהוכיח מתוכו שהם ג' פסול הרא"ם ז"ל בח"ב סי' כ"ו ועיין בתשו' לחם רב סי' כ"ג בקבלת עדות שכתוב בפנינו עדים שהדיינים לא כיונו להיות דיינים אלא כעדים והם עד מפי עד דלא מהני ע"ש:
רצב
כתב הרשב"א בתשו' סימן אלף וקנ"ד הביאה מרן סמ"ד שבמקום שרגילין לכתוב וכתבנו ונתנו ביד פ' אפי' ינתן ביד שליש או ביד שליח יכולים לכתוב כן דידו של זה היינו רשותו. ועיין לענין גט באומרת התקבל לי גיטי מיד בעלי וכן האיש שעשה שליח הולכה ואמר תן גט זה ליד אשתי שכתב הרשב"א סימן אלף ר"ז דיש לחשוש בגט שמא מקפידים בדבר ע"ש ובס' בני חיי אה"ע סי' קמ"א אות ז' בב"י:
רצג
לשון שטר שליחות גט שכתב בו ותהי' מגורשת ממנו במקום ותהי' מגורשת ואומרים העדים שבשעת נתינת הגט המגרש כלכל דבריו במשפט ואמר לה בל' לעז כל' המדבר לנכח ותהי' מגורשת אלא שהסופר לא דקדק בכתיבת השטר וגם הא לא שתו לב גם לזאת ושאינן בקיאים בדקדוק כ"כ וחשבו שתהי' נאמר לנקבה הנמצאת נאמנים מהראנ"ח ח"א סי' י"ד:
רצד
כתב הרב בני משה ז"ל סימן כ"א נסתפק על מי שאמר לב"ד אני אומר לכם שתגרשו את ארוסתי כו' כתב ז"ל מה שיש לי לפקפק בנ"ד הוא בל' שתגרשו את ארוסתי הכתוב במעשה ב"ד המוצג לפנינו דהוי מועתק מל' לעז לל' הקדש וכפי הנראה הוא לא אמר רק קי קיטיש' אה מי איספוזא והב"ד העתיקו שכונתו הוי שתתגרשו את ארוסתי וא"כ אפשר לפקפק קי קיטיש' לא הוי פי' שתגרשו אלא שתציאו דבל' לעז גרש הוא דיסטי' והוצאה היא קיטאר וא"כ כיון שהוא אמר יין ברוס דיגו קי קיטושי אה מי אוספוזה לא הוי אלא אומר תוציאו את ארוסתי ובהוציאו הוי בעיא דלא אפשיטא וכתבו הפוסקים דלא יכתבו ויתנו ואם כתבו ונתנו הוי ס"מ כמ"ש בטור סי' קמ"א וא"כ אם פי' קי קיטיש' אה מי איסופז' הוי שתוציאו את ארוסתי נפל לן פיתא בבירא. אמנם יראה ע"כ לא אמרינן התם הכי אלא משום דאם אמר עזבוה הוציאו' הוי ס' אם מלות אלו הוו ל' גירו' בל' הקדש דמס"ל אי דמי ליצאה והיתה או לא כמ"ש רש"י והר"ן אבל הכא דכ"ע קורין לגירו' קיטאר וא"כ י"ל שזה שאמר קיטאריש' מי אישפוזה סמך על לשון ב"א ודבריו בל' עמו שקורין לגירושין קיטאר ע"כ:
רצה
לשון גט שכתוב בו אנת אנתתי פ' באיזה מקום שתמצא כו' כתב הרלנ"ח סימן קפ"ט דהגט פסול דמאחר דאינו כתוב בכל מקום שתמצאי יש במשמע שמגרש לאשתו במקום שתמצא אשה אחרת מעלמא ולא ידענו מי היא ויש כאן קפידא ובסי' ק"ל וקל"ב כתב בשם הרבנים ז"ל דכשר וע' בתשו' הרדב"ז ספ"ה עמ"ש ע"מ שלא תנשא לפ' ה"ז גט כו' שאם אמר ע"מ שלא תנשא אין לפקפק שמדבר עם אשה אחרת שלשון גמור הוא לאשה:
רצו
לשון הממנה שליח להוליך גט לאשתו אם השליח אינו בפניו כתב בתשו' תומת ישרים ז"ל סי' ק"פ בשם מהרי"ט שצריך שיהא זהיר בל' שלא יכתוב שום דבר כמו מי שמדבר לנכח אלא יכתוב פ' ב"פ יוליך גט זה כו' ותהא ידו כידי כו' ונותן אני רשות לו כו' כל מקום שימצא שלוחי או שליח שלוחי כו' ומשמע שם מדברי מהרי"ט דלעכב אמרה והרב ת"י שם כתב שטוב שיהי' הלשון פב"פ יוליך גט זה כו' ואח"כ אם ירצה להכפיל הענין בל' נכח הרשות בידו וכן עד"ז כתב שם במנוי האשה שליח קבלה כשהשליח אינו בפניה. ועיין בתשו' הרא"ם ח"א סימן פ"ה בנוסח הרשאה לגט שכתוב בו אני ממנה לפב"ב שליח להוליך גט לאשתי כו' ויאמר לה ה"ז גיטך ע"מ שאם לא אבא אצלה כו' שהדברים מחולפים לנכח ושלא לנכח וכ' דאע"פ שבשטר ההרשאה כתוב דברים לנכח ודברים שלא לנכח אינו נפסל בכך כי כבר ימצא כזה בלשונינו הקדוש שמעו עמים כולם כלם ולא כלכם וכיוצא בהם הרבה וכ"ש בנדון זה שדרך הל' לומר אדם לשלוחו לך אמור לפלוני אני מוכן ללכת אצלו או הנני בא אצלו במקום הנה פ' מוכן לבא אצלך ובפ' יתרו כתיב אני חותנך יתרו ב"א וזה היה ע"י שליח והיל"ל הנה חתנך יתרו ב"א ואמר אני חתנך יתרו כי השולח ידבר לשליח לומר לשלוח אליו הל' שמדבר הוא עצמו לשלוח אליו כאלו הוא המדבר בעצמו והשליח לוקח הכונה ומדבר דברי המשלח בל' נסתר כמנהג ואין בזה זרות כלל בל' ובפ' בא כתיב דברו אל כל עדת בני ישראל בעשור לחדש ויקחו איש שה כו' בל' נסתר כל' השולח לשליח ואח"כ כתיב מן הכבשים ומן העזים תקחו לנכח כל' השליח לישראל ואח"ז והיה לכם לנכח בל' השליח לישראל ואח"ז ולקחו מן הדם ונתנו לנסתר בל' השולח לשליח ואין בזה זרות כלל. ומהראנ"ח ז"ל בח"ב סימן ל' כתב על שטר שליח הגט שהיה כתוב בו ותאמר לה ה"ז גיטך ששלח ליך ארוסיך פ' והרי את מגורשת ממני מעכשיו כו' ולשון זה אינו צודק על השליח שאין השליח מגרשה ממנו אלא מהבעל ולא היל"ל אלא הרי את מגורשת ממנו ויש לחוש שמא לא אמר הבעל שיאמר לה אלא תהיה מגורשת מהשליח ולא מהני בהכי כלום. והרב שם הכשירו מטעם דיש לפ' הל' באופן שהגרושים מהבעל וזה שאין הכונה כמ"ש ותאמר לה ה"א מגורשת ממני שיאמר לה בל' זה עצמו אלא שאומר שיאמר לה ה"א מגורשת מעכשיו בזמן נתינת הגט ופי' לו ממי יאמר שהיא מגורשת ואמר ממני ולא שיאמר לה בל' זה אלא אמ"ל כונת הענין עם הטעמים לא המלות וכאלו אמר ותאמר לה ה"א מגורשת מבפ"ב מעכשיו אלא שלא רצה להאריך ואמר ממני במקום שהיל"ל מגורשת מבפ"ב ולשון קצרה דיבר ואע"פ שלא היה צריך להאריך לומר מבפ"ב שכבר מזכירו בתחילת הדברים ואם הי' אומר ממנו בוא"ו לבד הוי סגי מ"מ י"ל שבמה שאמר ממני אין הכונה אלא לפרש לו ממי יגרשנה ואע"פ של' מעכשיו שאומר אח"כ הוא הל' עצמו שיאמר לה השליח אין היזק מזה דמ"מ בכלל ל' ממני איכא דברים אשר יאמר לה והמובן ממנו הוא מה שיאמר לה שתהא מגורשת ממנו ואפי' יהי' הפי' דחוק קצת ואין מובנו אצל הכל כן. מ"מ יש לנו לפ' אפי' בפי' דחוק קצת ולא גרע ממ"ש הריב"ש ז"ל בל' פ' הדרה בתלסמאן. שר"ל שדרה בזמן אחר כמו השבה כו' ולעולם יש לנו לפ' ל' השטר בדרך שלא יהי' השטר בטל וע"כ נראה לדחוק ולפרש הלשון באופן הנז' שאין הכונה אלא לומר ולפ' לו ממי יגרש אותה וא"ל הכונה בל' זה והשליח יאמר בל' הראוי לומר ואפשר ג"כ לומר דממני דקאמר היינו לומר שמידו ומסיבתו ומנתינתו של השליח תהיה מגורשת לה שגירושיה מהשליח:
רצז
לשון מי שאמר ה"ז גיטך ע"מ שלא אתראה בפני ב"ד או בפני האשה נסתפק מהריב"ל בס"ג סי' ס"ח בל' או אם הכונה לומר שאם לא יראה לפני שום א' מהם יהיה גט אבל אם יראה לפני א' מהם לא יהי' גט או אם הכונה לומר אם לא אבא ואתראה בפני ב"ד אפי' שאתרא' בפני בד"ח אם לא אתראה בפני האשה יהיה גט ורוב או שבמקרא בל' שליל' משמעותא דליכא חדא מינייהו אמנם מדברי רש"י פ' תזריע משמע היפך מזה שכתב ז"ל והנה לא פשה כו' הא אם פשה או היה שער צהוב טמא ע"כ וכתב הרא"ם ז"ל על דברי רש"י ז"ל אע"פ שכל התורה כולה נדרשת מכלל לאו אתה שומע הן הוצרך לפ' זה פה דלא נאמר דו' דולא היה בו שער צהוב הוא במקום או כוי"ו דומחית בשר חי בשאת כדלעיל ובא הכתוב לומר שאם לא פשה אע"פ שיש בו שער צהוב או אם לא היה בו שער צהוב אע"פ שפשה בעי הסגר ע"כ וא"כ ה"נ דקאמר בפני ב"ד או בפני האשה בעי' שיתראה בפני שניהם ע"ש:
רצח
לשון המגרש ששאלוהו אם רוצה להיות השליחות או הגט בטל ואמר הן. יש מי שרצה לומר דכיון דלא פי' בהדיא לומר רוצה אני אלא אמר בל' סתם וכולל דאינו בטל והרא"ם ח"א סי' צ"ג כתב וזה אינו אמת דאין הפרש בין שיענה הן ובין שיאמר רוצה אני כלל אגילוי מילתא לחוד דגילוי מילתא לא הוציא מפיו שום ביטול אלא שמדבריו או מטענותיו ניכר שאינו חפץ באותו שליחות כדפרש"י התם גבי גילוי דעתא בגיטא ובהא הוא דסבר אביי כיון שלא הוציא דבר מפיו לאו מילתא היא אבל היכא דשאלוה לבעל ואמרו אתה רוצה שיהא השליחות או הגט בטל ואמר הן בהא לא אמר אביי לאו מילתא וזה מבואר תכלית באו' דהן ל' מבואר הוא ולא סתום וכולל:
רצט
לשון מי שגרש בתנאי והניח הדבר ביד ב"ד של החכמים ולא פי' מאן חכמים הדבר מסופק אם דעתו על בית דין של כל החכמים המפורסמים או ע"כ ב"ד של ג' חכמים וכ"ש אם כפי הדין יכול לומר לב"ד הגדול אזלינא וכ"ש במה שכתב ב"ד החכמים בה"א הידיעה ואם לא הי' אומר ב"ד החכמים שע"כ צ"ל שיהי' בב"ד של ג' חכמים היה אפשר לומר שכונתו היתה על ב"ד הקהל של האשה אבל הכא דקאמר ב"ד של החכמים איכא למימר דלא סמכה דעתו על דינו ומשפטו אלא על הב"ד היותר גדול ומפורסם והרא"ש ז"ל כתב בתשו' על איש א' שעבר נגד מה שנשבע בשטר הכתובה שלא ישא אשה אחרת עליה ולא יגרשנה בלתי רשות ב"ד והוי חושבים שהיה מותר בב"ד א' של ג' שהרשוהו בזה וכתב וז"ל ועוד טעו שחשבו שאיזה מספר אנשים שיתנו לו רשות לישא אשה אחרת עליה הוא רשאי לעשותו ואין זה אמת דאנן סהדי דלא תלת' היא הרשות בשבוע' שהשביעתו אלא לבד"ח שהם היותר המפורסמים שבמדינ' לא לאיזה אנשים שיהיו ע"כ ואע"פ שמתחלת דברי הרא"ש ותופס נרא' שלא היה שולל אלא איזה אנשים שיהיו מ"מ הרי כ' בפר' דאנן סהדי שלא תלתא השבועה אלא בבד"ח שהם היות' מפורסמים שבמרינ' ואע"פ שבנדון ההוא ג"כ נתינת הרשות היא תלויה בענין הדין שהיה תולה השבועה בנתינת הרשות שירשו כשהדין נותן כך כמ"ש הר' שם ואפ"ה לא אמרי' שכל ב"ד הבקיאים ב"ד ההוא ראויים לזה אלא על הב"ד היותר מפורסם קא מכווני כ"ש הכא שהמגרש אומר ג"כ שיעשו פשרה שאין כל הבתי דינים שוין בזה ויש בזה מה שאין בזה מהראנ"ח ח"ב סי' כ"ע ועיין במהרשד"ם אה"ע סי' קצ"ה:
ש
לשון המגרש על תנאי אם לא יבא לזמן פלוני. כתב א מהריב"ל ח"א דח"ן שצריך שיאמר בל' הזה אם לא אבא יהא גט ואם אבא לא יהא גט שהרצון בגט זמן הוא שיהיה גט שאם באולי יתאחר שלא תשאר עגונה כ"כ זמן ומה שאנו רוצים חשוב הן כמ"ש התוס' בקידושין פ' האומר ד"ה הנקי ע"ש:
שא
לשון מהיום ולאחר מיתה דמספ"ל בגמרא אי תנאה הוי או חזרה הוי כתב הר"ב תורת אמת סי' ל"ז על תשו' הרא"ש שכתב על שטר שליחות גט שכתוב בו מינהו פ' לפ' שליח להולכה ואח"כ כת' ופ' זה מינה עוד שליח בזה הגט לסופר וא"ל תן בעדי הגט הנז' מידך לפ' הנז' ותיכף שיגיע מידך לידו תהא מגורשת ממני כו' כת' שם בסוף התשו' ואפי' נאמ' דע"ה היה דלא ידע שאין הבעל עושה שליח לקבלה נ"ל דאין לתלות בחזרה ויש לנו לומר ליפות כחה נתכוון אם תועיל שליחו' הקבלה שתתגרש ואם לאו ישאר שליחו' ההולכה במקומו ע"כ ותמהו עליו דהא אמרינן בפרק מי שאחזו מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט דמספ"ל לרבנן אי תנאה הוי אי חזרה הוי א"כ היכי כת' הרא"ש דיש לנו לתלות דליפות כחה נתכוון הול"ל דהויא ס' מגורשת משום ספקא אי נתכוון לחזרה אי נתכוון ליפות כחה ותי' הרב הנז' דשאני ההיא דמהיום ולאח"מ דחזינן ביה דמכוין לגרוע כח האשה שהרי מתחלה אמר מהיום ואח"כ מגרע כחה ואומר לאחר מיתה א"כ אין כאן מקום לומר ליפות כחה נתכוון שהרי מהיום עדיף מלאחר מיתה א"כ לפיכך יש מקום ס' ולומר תנאי הוי או חזרה הוי אמנם בנדון הרא"ש דחזינן דדעתיה בסוף דבריו ליפות כחה שהרי מתחילה אמר שליח הולכה ולבסוף מיפה כחה דאפי' בקבלה ואע"ג דכפי הדין לא מצי לממני שליח קבלה ונתבטל השליחות ונגרע כחה מכל וכל מ"מ הוא טועה בדין וסובר דמהני וא"כ כונתו ליפות כחה א"כ להכי אמרי' דאי לא מהני לקבלה ליהוי להולכה שהרי כל כונתו ליפות כחה א"כ ג"כ אנו ניפה כחה בכל האפשר אמנם בההיא דמהיום ולאחר מיתה הוא להפך כמדובר. וחידש הרב ז"ל שם כפי חילוק זה דין חדש דאפי' בההיא דמהיום ולאח"מ אם אמר בהפך לאחר מיתה ומהיום דאמרינן ביה דליפות כחה נתכוון וליכא בהא ספק' אי הנאה הוי אי חזרה הוי ע"כ:
שב
לשון הגט שנכתב בל' עדים בפעח"מ פ' פ"ב תריך ופטר ית פב"פ או כגון שכתב אני פב"פ פטרית ושבקית ותרוכית ית פ' דהות אנתתי מקדמת דנא כו' כתב הרדב"ז ז"ל סי' רכ"ב פסול והולד ממזר דבעינן קרא כדכתיב וכתב לה ס' כריתות ונתן בידה דמשמע דספר הכורת צריך שיתן בידה ולא ס' הודאה ולא ס' העדאת עדים דהני לראיה בעלמא נינהו ונמצא שלא גירש' בספר אלא בדברים שא"ל ואנן ס' בעינן ושיוכיח מתוך הס' דבו מתגרשת הילכך לכ"ע בעינן שיכתוב לה ס' שמדבר בעצמו עמה לנכח ואם כתב לה א' מהלשונות הנז' הגט פסול ועיין למהרימ"ט בא"ה סימן ו' שכתב בפשיטות ז"ל ומאן לימא לן שאם כתב בגט שלא לנכח שהוא פסול כגון שיכתוב ופטרית ושבקית אנתתי פ' די תיהוי רשאה ושלטאה בנפשה ודין דיהוי לה מינאי ע"כ ובתשו' מהר"י בי רב סי' מ"ז ומ"ח בענין זה:
שג
לשון הגט הרי את מותרת לכל אדם. כ' בתשו' תמים דעים סימן קכ"ט בשם הרמב"ן ז"ל דאע"פ שכותבים למהך להתנסבא לכל גבר דתצביין. עכ"ז צריך לכתוב ל' זה הרי את מותרת לכל אדם משום דלהתנסבא משמע שלא התירה אלא בנשואין אבל לא בזנות:
דש
לשון עדי קידושי שהעידו איך קראם המקדש בעת וזמן שנתן לארוסתו פ' ך' לבנים ואמר להם הוו עלי עדים שנתתי' בתורת קידושים והיא קבלתם מיד ראובן כתב מהרש"ך ח"ג סי' ל"ג דמתוך ל' עדות זה יש להוכיח דהויא שתיקותא דלבתר מתן מעות ואינו כלום. ורבינו הרב כנה"ג בא"ה סי' כ"ח כתב ע"ז וז"ל אני מגמגם בזה שמה שהוכיח מפני הלשון שהעידו העדים בעת וזמן שנתן לארוסתו ולא אמרו שנותן לארוסתו אין כ"כ הכרח דמלת נתן אפשר לפרש' שנתן כבר ואפשר לפרשה שנתן בעת הקידושין ומה גם בנדון זה שהעדים מעידים על הזמן שצודק ל' שנתן על אותו זמן שנתן וכן מה שהוכיח מהל' שהעידו העדים הוו עלי עדים שנתתים בתורת קדושין ולא אמר שאני נותן לה גם בזה אין הכרח כ"כ שמצינו בכתובה נתתי עבר במקום עתיד נתתי כסף השדה קח ממני וגם נתתי ממנה לך בן ומה גם בנדון הזה שמעידים העדים והיא קבלם מיד ראובן שנראה מזה הלשון שבפניהם נתן המעות והיא קבלתם. והנה הרב מהרש"ך רצה להנצל מזה ואמר שמלת נתתי בל' לעז שפירושה קי לידי מורה בלי שום ספק שאמר הדברים האלה לאחר מתן מעות. ודבריו יתכנו אם היינו יודעים בבירור שהלשון הזה אמר המקדש הא ודאי פשיטא שאין לנו ספק בזה ובודאי דהיה לאחר מ"מ כמ"ש הרב ז"ל אבל ס' שלו שהמקדש אמר קי לידו בל' לעז וכך העידו העדים אלא שבל' קבלת העדות בא מלת נתתי במקום שאני נותן ולא יהי' אלא ס' יש לנו להחמיר משום חומרת א"א:
שה
לשון קידושין שאמר המקדש לאבי הנערה אני נותן לך זה הטבעת לשם קידושין עבור בתך. כתב מהרשד"ם סי' י"א דמלבד גריעותא דלא אמר לי איכא גריעותא אחריתי דלא הוה נמי הוכחא מי הוה המתקדשת דכיון שא"ל עבור בתך אפשר שר"ל אני נותן לך טבעת זו שאני עושה אותך שליח ממני וזה שאני עושה הוא בעבור בתך ע"כ ומשם למד הרב פ"מ ח"א כ"ח על ל' המקדש שאמר לאבי הקטנה תיבה זו קידושי' בעד בתך ולא אמר לשם בתך שאפשר לפרש דבריו קח תיבה זו בעד בתך שתהיה שליח לקבלת קידושי' לאשה אחרת שמנתך שליח קבלה אני נותן אותה לך וזה שאני עושה הוא בעד בתך כלומר בעבור בתך והרב ז"ל שדי נרגא בזה וכתב דהא תינח אם שמעון זה המקדש היה אומר דבריו בל' הקדש והיה אומר בל' זה בעד בתך היה מקום לדון כך אבל, בנ"ד שאמר בל' לעז סי לה רישביראש פור קדושין פארה טו אינ"ה טי לה דארי כמו שמעידים העדים שאמר בפי' פארה טו איג"ה ולא אמר פור טו איג"ה אלא שהסופר העתיק הענין בלה"ק ובהעתק' העתיק בעד בתך שלקח הכונה ופי' בעד בתך ר"ל בעד בתך שאני מקדשה. ונדון הרשד"ם ז"ל הוה בריר ליה דאמר המקדש בל' לעז קידושים פור טו איג"ה ולא פארה טו איג"ה ע"כ ועיין ברבינו הרב כנה"ג סימן כ"ז אות ס"ז בב"י כתב בשם ס' מגן אברהם דבאב המקדש בתו בוגרת יותר ל' משובח הוא לומר קידושים פארה טו איג"ה מלומר פור טו אינ"ה ובאב המקדש בתו קטנה כתב בשם מהרש"ך ח"ג סי' ל"ט שכתב דל' טומה אישטו פור קידושין די טו איג"ה אי פור טו איג"ה לישנ' מעליא הוא אבל פארה טו איג"ה ל' מגומגם הוא ע"כ והוא הפך מ"ש הרב פ"מ ז"ל:
שו
לשון קדושין למקדש אפי' אם היא קטנה או נערה שהיא מתקדשת ע"י אביה אומר לה הרי את מקודשת לי אע"פ שאם קדשה בשטר צריך לכתוב בתך מקודשת לי. וכתב הריב"ש סי' תע"ט שאם אמר לכלה עצמה ואביה אצלה הרי בתך מקודשת לי מקודשת ואין בכך כלום כיון שהקידושין חלין מכח אביה ומטעמו מקבלת אותם הרי הוא כאלו מדבר עם אביה. ומהרימ"ט בח' א"ה סי' ו' כתב ע"ז ונר' דהיינו דוקא באומרו בל' הקדש שיש להבחין בין מדבר לזכר או מדבר לנקב' וכשאומר בתך מקודשת לי ולא אמר בתוך מוכיח מתוך הלשון שעם האב מדבר אבל בל' לעז שאין הבחנה משמע שמדבר עמה על בתה שלה ע"כ ועוד כתב מהרימ"ט שם ל"ח בשם תשו' מהריב"ל שכ' משם רבני פרובינא ומשם מהר"י מטראני ז"ל דבעינן שיאמר המקדש הרי את מקודשת כו' אבל תקחי טבעת זו לקידושין לא מהני דקידושין הוא שם דבר כיון שלא התפיסו בגופה שלא אמר הרי את מקודשת לי כו' וכתב דמתשוב' הריב"ש סי' רס"ו נר' כחולקת עליה' מ"מ י"ל דמר אמר חדא ומא"ח ולא פליגו וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו דלענין ידים מוכיחות כל שאומר אני נותן לך מוכיח מל' זה שלעצמו מקדשה כמ"ש הריב"ש והרבנים ההם מודים לו דלענין ל' הקידושין כיון שלא התפיסן בגופה שלא אמר הרי את מקודשת אלא הרי אני נותן לך זה לקידושין לא משמע שנתקדשה בכך כדברי הרבנים הנז' והריב"ש מודה להם בזה אלא דכשאומר הריני נותן לך בתורת קידושין הוי ל' המועיל דמשמע דיהיב לה בתורת קידושין כמשפטן וכשלא אמר בתורת קידושין אלא אמר הריני נותנו לך לקדושין מודה הריב"ש דאין כאן קדושין והביא ראיה לזה מההיא דפרק הזורק דכי אמר לה זרוק לי חובי בתורת גיטין משמע שיזכה לו ד"א בזריקה בתורת גיטין בכל הלכותיו ואע"ג דלא פי' כמאן דפריש אף כאן בתורת קידושין כהלכתן קאמר ועיין פ"מ ח"ב סי' ב' מ"ש ע"ז:
שז
לשון קידושין. כתב הרב מהרימ"ט שם שאם א"ל המקדש טבעת זו תקחנו לקדושין לא אמר כלום מאותה שאמרו בפ"ק דמציעא משוך פרה זו לקנות כלי שעליה ומתמה תלמודא מי אמר קני לקנות קאמר ופרש"י לקנות משמע אתה אני איני מקנה לך ה"נ מי קא"ל הוי מקודשת או הרי את תקחנו לקדושין קאמר כלומר את תקחי אותו לקדושין אני איני מקדשך ע"ש שהאריך בזה והרב פ"מ ח"א סס"י כ"ט כתב דע"כ לא אמר רבינו ישעיה דאיכא דאמר ל' לקידושין דל' גרוע הוא אלא היכא שלשון המקדש הוא כלפי האשה שהיל"ל הרי את מקודשת אבל היכא דל' המקדש הוא כלפי העדים שא"ל תהיו עדים שאני נותן זה לקדושין לא גרע מאם היה מדבר עם אחרים בפניה על עסקי קדושין ונתנה לה אפי' בשתיקה דהוו קידושים כמ"ש הב"י סי' ז"ך ע"כ ולדעת רבינו ישעיה לאו דוקא שאמר הריני נותנו לך לקדושין אלא אפי' אמר ה"ז לקדושין לי לא מהני כמ"ש מהרח"ש סימן י"ט. והילך בקיצור כ"א דינין שבלשונות הקדושין. א) מ"ש מהרשד"ם ז"ל סי' ל"ד דאי אמרה היא בשעת נתינת הטבעת אי לייו קילו רישיב"ו הדברי' מוכרחים לכ"ע שהיא מקבלת הקדושין לעצמה ואפי' לא אמר ה"א מקודשת הוו קידושין גמורים. ב) מ"ש מהריב"ל ח"ג י"ב שאם אמר קח זה מידי לקידושין והשיבה אני לוקח' אות' בעד קידושין מידך צריכא גט ואם בתשובתם לא אמר מידך אין חוששים אבל מהרשד"ם ל"ו ול"ז ס"ל דאפי' לא אמרה בתשובתה מידך הוו קדושין ואפי' להרשד"ם היינו דוקא כשהמקדש אמר מידי אבל אם לא אמר מידי והיא ג"כ לא השיבה מידך אין לחוש. ג) אמר הילך בעד קדושין אפשר לומר דלכ"ע לא הוו קדושין רשד"ם סי' ל"א ורלנ"ח סי' קל"ח כתב אמר לה הילך כסף לקדושין הריטב"א הורה פנים להלכה להקל ורב א' הור' להחמי' והרשד"ם סי' ד' חשש להחמי' באומר הרי אלו ליך לקדושין. ד) אמר בל' לעז טומה איסטי טבעת אי מירה קיטי לודו פור קדושין הויין ידים מוכיחו' וצריכה גט רשד"ם ע"ו. ה) אמר בל' לעז תקחי זה בקדושין פור מי אפשר שהיא מקודשת גמורה ומיהו אם קבלה קידושין מאחר לא הייתי סומך על דעתי להקל בשני ס' עצמות יוסף דף כ"ד. ו) אמר בל' לעז הרי את מקודש' מי הויא מקודש' מספק רלנ"ח קל"ח וה"ה אם אמר פור קדושין דימי וכ"ש אם אמר פור מי וכ"ש אם אמר פארה מי כנה"ג ז"ל. ז) אמר אני נותן לך זה הטבעת לשם קידושין עבור בתך לכ"ע אין כאן בית מיחוש רשד"ם י"א והמבי"ט ח"א סימן ס"ז כתב דאם אמר תקח זה בקדושי בתך הרי הוא כאלו אמר הרי את מקודשת ולא אמר לי ועיין במ"צ ח"ב סימן ע"ד דמחמיר בזה. ומהרשד"ם בסימן ך' כתב דאם אמר אני נותנו לך בקדושי בתך הויין ידים מוכיחות ומקודשת. ח) אמר לה קחי זה הפרח לכתובה ולקדושין יש מן המורים שהורו דהוי כאומר הריני נותנו לך דהוי כמו לי והרדב"ז סימן קנ"ט כתב דהוי כמו את מקודשת בלא לי. ט) אמר בל' נתתי לך בתורת קידושין לא דמי לאומר הריני והוו ידים שאין מוכיחו' מהרי"א סימן א' והרב לחם רב סימן צ"ג מפקפק לומר דל' נתתי הרי הוא כמו הריני וכ"כ הרש"ך ח"ב סימן קל"ד. י) אמר בל' לעז לה סו מקדש לזה לא הוי כאומר הריני נותנו לך בתורת קדושין הר"ם ד' בוטון סימן י'. יא) אמר בל' לעז לייו עידו אישסו פור קידושין הוי כמו הריני נותנו לך בתורת קידושין דהוי כמו לי כנה"ג אות ל"א. יב) אמר לה הרי את רוצה דבר זה מידי בתורת קידושין והשיבה היא אני לוקחם אפשר דהוי כמו הריני נותנו לך בתורת קידושין הרי"א סימן רצ"א. יג) אמר הוו עלי עדים קי לידו אישטי אנילייו פור קידושין פור מי נוב'ייא הוי ידים מוכיחות שלעצמו מקדשה שכן אמר לה פור מי נוב'ייא ובהאי לישנא נמי מקודשת שפיר דפי' פור מי נוביי"א הוי כאומר הרי את מאורסת לי דאתמר בפ"ק דקדושין דהוי לישנא מעליא דקדושין פ"מ ח"א סימן כ"ט ועיין עוד במהריב"ל ח"א כלל ג' סימן ח' שכתב דאם קראה הארוס ארוסתי אע"פ שלא אמר לי חוששין לקדושין להצריכה גט: