אור ברסלב
קהלת יעקב - א תוספות דרבנן › אות ת

קהלת יעקב - א· רבי ישראל יעקב אלגאזי

תוספות דרבנן · אות ת

אות ש

שד

תקנות הקהל כתב הרדב"ז בתשו' כ"י תס"ז תקנו' הקהל והסכמות אינן כתקנות ב"ד דקביעי ואם תקנו והסכימו מפני סיבה ונסתלק הסיבה אע"ג דכל גזירות חכמים אע"פ שנסתלקה הסיבה הגזרה קיימת ולא פלוג רבנן אין תקנות הצבור דלא קביעי כן ומותרים בלא שאלה ע"כ וע' בנדפסות סימן צ"ד עוד מזה ובמהרשד"ם ח"מ סי' ע"א ד' ס' ע"ב ועיין בתשו' מהרח"ש דצ"ז בזה:

שה

תיקו דאורייתא לחומרא בדרבנן לקולא כ' הרשב"א באו"ה כלל מ"א בשם הסמ"ג דרובא דרבוותא ז"ל שוין דבאיסורין כל תיקו אפי' מדרבנן לחומרא ועי' מוצל מאש סס"י י"ג:

שו

תקנה לא זזה ממקומה כתבו התוס' בב"מ דף ד' ד"ה שוכר כו' דאפי' במקום איסור אמרינן תקנה לא זזה ממקומה אע"ג דמכח התקנה דעדיו בחותמיו זכין לו עביד איסורא ועיין בתשו' הר"ן סימן מ"ו דנראה דחולק ע"ז:

שז

תקנת השבים שתקנו חכמים כתב מרן הב"י ח"מ סי' שע"ו בשם הרשב"א דלא עשו רבנן תקנת השבים רק במטלטלין כגון גזל מריש וכיוצא אבל בקרקע שהשיג גבול ובנה כותל בחצר חבירו והכניס הקרקע לתוך שלו לא עשו חכמים תקנת השבים לפרוע לו את דמיו דבקרקע לא אמרו שימכור זה את שלו וישחית את נחלתו וע' בתשו' המבי"ט ח"ג סי' קמ"ג:

שח

תרומת הדשן ששנינו דישון מזבח הפנימי לא נהנין ולא מועלין ראיתי בתוס' ביומא דף כ"ט ד"ה והרי תרומת הדשן כו' דאין פירוש לא נהנין מדרבנן כמו לא נהנין שבש"ס אלא לא נהנין מדאוריי' לפי שבתרומת הדשן אחר שנתרמ' אסורה בהנאה מדאוריי' אלא דלית בה מעילה וע' בהרמב"ם הלכות תו"מ פ"ב סוף דין ט"ו:

שט

תחומין די"ב מיל כתב בתשו' רלב"ח סימן כ"ח דאפי' למ"ד דאיסורן מדאורייתא היינו דוקא לאדם עצמו אבל כליו ובהמותיו הוי דרבנן ועיין בתשובת מהר"מ אלשקאר סי' מ"ה שנר' שחולק עליו:

שי

תפיסה היכא דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים פלוגתא דרבוותא ז"ל דהריב"ש סי' שצ"ג ורש"ל פ' הכונס סי' ו' ס"ל דלא מהני תפיסה ומפקינן מיניה אבל בתשו' מהר"י מינץ סי' כ"א חולק דכל שחייב בדיני שמים אי תפס לא מפקינן מיניה ובספר לקט הקמח י"ד דף ט"ל כתב בשם הר"ב שבות יעקב ז"ל ולי נרא' לחלק דבכבש עדותו דחייב בדיני שמים דבר תורה כדכתיב אם לא יגיד כו'. אי תפס לא מפקינן מיניה אבל היכא דאינו חייב בדין שמים רק מדרבנן כמו אבק רבית או גרמא בנזיקין דחכמים אמרו דחייב לצאת י"ש אף אם תפס מפקינן מיניה ע"כ עי"ש:

שיא

תשמיש בשנת רעבון דילפינן איסורו בגמרא מוליוסף יולד כו' כתב מרן הב"י סי' תקע"ד דקודם מתן תורה הי' מותר והא דמייתי מיוסף אסמכתא בעלמא:

שיב

תלמיד הרואה ברבו שרוצה לאכול דבר האסור מדרבנן נסתפק בתה"ד סי' מ"ג אי צריך למחות בידו או לא וצדד שם דא"צ למחות ולהודיע מההיא דפ"ק דחולין בבצים המצומקים ביין כו' ושוב חולק דדלמא התם שאני דגם התלמיד אין ברור לו האיסור אבל אם ברור לו האיסור אפי' דאיסורא דרבנן צריך למחות ולהודיעו ולהפרישו ושוב הביא ההיא דפ' הדר דאמרינן בדרבנן עבדי' עובדא והדר שאילנא ופרש"י אם רואה התלמיד שרבו פוסק היתר באיסור דרבנן ויש לו להקשות עליו יניח לעשות המעש' על פיו ואח"כ יקשה לו. וגם זה יש לדחות דשאני התם שבא הרב להורות הלכה למעש' דמסתמא הרב נתיישב שפיר להורות כדת אבל לעולם אם רואה את רבו ששולח ידו לאכול איסור אפי' דהוי איסור דרבנן צריך למחות דלמא רבו לאו אדעתי' ואשתלי הוא. ובסוף התשו' כתב ומ"מ אחר שמצי' ראיה בב' מקומות בהא דפ' הדר ובההיא דבפ"ק דתו' ואע"ג דדחינן להו לא ראי זה כראי זה לא שייך לדקדק כולי האי:

שיג

תורה כתב הרמב"ן ז"ל בשור' א' שהחכמים נוהגים להביא בענינים של דבריהם לשון תורה ולחזק' וכמ"ש בר"ה אמר' תורה נסכו מים לפני בחג כדי שיתברכו לכם גשמים ואמרו לפני בר"ה מלכיות כו' והדבר ידוע בגמ' שאינן אלא מדרבנן. ושם בדף ל"ב אמרי' אם אינו תוקע למלכיו' למה הוא מזכיר רחמנא אמר אדכר. ואע"פ שהם מדרבנן כדאמר התם הולכים למקום שתוקעים ולא למקום שמברכים פשיטא הא דאורייתא הא דרבנן:

שיד

תוך כדי דבור כדבור דמי ואמרינן בשלהי נדרים חוץ ממגרש ומקדש כו' כתב רשב"ם בפ' יש נוחלין דף ק"ל שאם קדש אשה וחזר ואמר בתוך כ"ד ליהוו מתנה ולא ליהוו קדושין אין שומעין לו ומקודשת ואינה מקודשת וחומרא דרבנן היא, משום לעז ממזרות אם תנשא לאחר בלא גט עכ"ל מפורש יוצא מדבריו שהוא סובר דגם באלו הדברים שאמרו חוץ ממגרש ומקדש כו' דינם הוא כמו בשאר מילי דעלמא דתוך כ"ד כדבור דמי אלא דמדרבנן החמירו באלו ועשאום ספק ועיין במהריב"ל ח"א כלל ד' דס"ד דהחמיר בנדון דידי' מפני רשב"ם הנז' ועיין במכתב אליהו דקע"ח ע"ב. אה"ב ראיתי לכתוב מה שכתוב אצלי בענין זה גרסינן בפרק בתרא דנדרים דפ"ז תוך כ"ד כדבור דמי חוץ ממגדף ועובד ע"ז ומקדש ומגרש מבואר מכאן דבהאי ארבע תוך כ"ד לאו כדבור דמי ואע"ג דבפי"נ דקכ"ט אמרינן והלכתא כל תכ"ד כדבור דמי לבד מע"ז וקדושין ול"ק מגרש כבר כתבו התוס' שם והר"ן ז"ל בנדרים שהתלמוד קצר שם דמגדף הוי בכלל ע"ז ומגרש בכלל מקדש כי טעם א' להם וכתב עוד הר"ן שם ולא ידענא מ"ש הני ומנ"ל לרבנן הכי ונראה בעיני דבשאר מילי דלא חמירי כולי האי כשאדם עשה אותם לא בגמר דעתו הוא עושה אלא דעתו שיכול לחזור בו תכ"ד אבל הני דחמירי כולי האי אין אדם עושה אותם אלא בהסכמ' גמורה ומש"ה חזרה אפי' תוך כ"ד לא מהניא. וראיתי להרמב"ן שכתב בשם ר"ת דתכ"ד כדבור דמי תקנתא הוא דתקון רבנן משום תלמיד הלוקח מקח ופגע בו רבו שיוכל ליתן לו שלום והשוו מדותיהם בכל מילי בר מהני ולא ניחא לי וכי ב"ד מתקנין לעקור דבר מן התורה בקום עשה בנדרים אלא ודאי כדאמרן עכ"ל. והתוס' כתבו שם דברי ר"ת בשם ר' אליעזר והקשו עליו כמ"ש הר"ן ז"ל וז"ל וק' דהא גבי דינין דאורייתא כגון גבי מנחת חטים מן השעורים וגבי שבועת העדות אמרי' לה וצ"ל דהוי דאורייתא עכ"ל. וליישב ס' ר"ת לע"ד י"ל דס"ל דקי"ל לענין הלכה כרב חסדא דס"ל ביבמות דפ"ט דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בקום עשה דאע"ג דדעת הר"מ במז"ל בפ"ה מה' תרומות לפסוק כמ"ד דאין כח ביד חכמים וכן דעת הרשב"א בתשו' ח"א סי' אלף קס"ו ובח"ב סימן ר"ל יע"ש מ"מ מדברי התוס' בקצת דוכתין נראה דיש לצדד דקי"ל כמ"ד דיש כח ביד חכמים לעקור דבר תורה כמ"ש ממ"ש ביבמות דק"י ע"א ד"ה לפיכך עשו לו שלא כהוגן כו' מספקא לר"י אי טעמא דאפקעינהו משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש או משום דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה מדלא הזכיר כאן כמו שהזכיר בכל מקום כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ע"כ הרי דצדדו לומר דרב אשי דהוא בתרא דקאמר התם לפיכך עשו לו שלא כהוגן ס"ל דיש כח ביד חכמים לעקור כו'. וכן מתבאר עוד מדברי התוס' בכתובות דף י"א ע"א בד"ה מטבילין כו' שכתבו דר"ה דאמר התם גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד וק"ל כותי' ס"ל כמ"ד דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום עשה יע"ש. וכן מתבאר עוד יותר בביאור מדברי התוס' בפרק חזקת הבתים דמ"ח ד"ה תינח דקדיש בכספא יע"ש וכן מתבאר מדברי התוס' בפרק קמא דב"מ ד"כ ע"א ד"ה שובר בזמנו טורף. ולע"ד זהו ס' ר"ת ור"א בדין תכ"ד ומכל הדברו' והאמירו' אנו למדין דהא דאמרינן דבהני ארבעה תכ"ד לאו כדבור דמי דאוריי' גמור הוא דע"כ לא איפליגו אלא במילי דעלמא דאמרינן כדבור דמי אי הוי דאורייתא או תקנת' דרבנן אבל בהני דלאו כדבור דמי אליבא דכ"ע הוי דאורייתא גמור ולית בה שום ספק' ואם קדש אשה וחזר בו תכ"ד הוו קדושין גמורין ואם קבלה קדושין מאחר לאו קדושין נינהו ולא חיישינן להו כלל וכן בגרושין אם חזר בו אחר שגירש בתכ"ד הוי מגורשת גמורה ומותרת לינשא וכן מתבאר כדברי רוב הפוסקים אמנם ראיתי לרשב"ם שם בפי"נ שכתב לבר מע"ז שאם התפיס או הקצה ככר לע"ז ובתוך כדי דבור חזר בו אפילו הכי נאסרה משום חומרא דע"ז וקדושין שאם קדש אשה וחזר תכ"ד ואמר ליהוי מתנ' ולא ליהוו קדושין אין שומעין לו ומקודשת ואינה מקודשת וחומרא דרבנן הוא משום לעז ממזרות אם תנשא לאחר בלא גט עכ"ל ולפי דברי רשב"ם ה"ה במגרש דאזלינן לחומרא ואם חזר בו תכ"ד דנין אותה מגורשת וא"מ. ולע"ד יש קצת ראיה לס' רשב"ם מההיא דאמרי' בר"פ השולח דאהא דתנן אם משהגיע הגט לידה שוב אינו יכול לבטלו פריך בגמרא פשיטא ומשני לא צריכא דמיהדר עליה מעיקרא לבטולי מ"ד איגלאי מילתא למפרע דבטולי בטליה קמ"ל ואם איתא לס' רוב הפוסקים דהא דמקדש ומגרש דלאו כדבור דמי הוא מדאורייתא ולא משום חומרא דרבנן א"כ אמאי לא משני דהא קמ"ל דמשהגיע הגט לידה אפי' תכ"ד אינו יכול לבטלו דתכ"ד לענין גט לאו כדבור דמי דכיון דדין זה דמקדש ומגרש דלאו כדבור דמי לא הוזכר בשום דוכתא במתני' שפיר י"ל דמתני' הכא אתא לאשמועינן דין זה ולס' רשב"ם ניחא דלא מצי לאוקמוה בהכי דהא מדאורייתא הגט בטל כל שבטל תכ"ד אלא דמדרבנן משום חומרא אם קדשה אחר צריכ' גט ואם כן היכי קתני מתני' דשוב אינו יכול לבטל כלל וכבר ראיתי להרשב"א בחי' שם בפ' השולח שכתב גבי מתני' וז"ל אינו יכול לבטל ואפי' חזר בו תכ"ד של נתינה וכדקי"ל כל דתכ"ד כדבור דמי חוץ ממקדש ומגרש ובגמרא דמפרש דהא קמ"ל אע"ג דבטלי' תכ"ד שהגיע לידה עכ"ל והמובן מתוך דבריו הוא שהרגיש מזה דאמאי לא משני הכי הש"ס וט"ס נפל וצ"ל ובגמרא דלא מפרש דהא קמ"ל כו' והתירוץ לזה חסר מהספר ולא ידעתי מה לתרץ לזה אם לא שנאמר בדוחק דה"ה דהמ"ל הכי. וראיתי למהריב"ל ח"א כלל ד' סי' ל"א שבנ"ד החמיר עפ"י ס' רשב"ם דס"ל דלענין גרושין חומרא מדרבנן הוא ואולם בעיקר נ"ד שכ' שיש להסתפק בשטר הנאמנות שכתוב והאמין ר"ש את אשתו נאמנות גמורה כב' עדים כשרים כ"ז שתאמר שלא בא ולא יהיו עדים נאמנים שבא דאפשר דמ"ש ולא יהיו עדים נאמנים שבא הוא שחזר מדבריו הראשונים שהאמינ' עליו כב' עדים כשרים ועתה חוזר בו ואומר שהגט יהיה קיים אם לא יהיו עדים נאמנים שבא אבל אם יהיו עדים נאמנים שבא אינו מאמינה כנגד העדים וא"כ הוא אף דבגרושין אפי' בתכ"ד אינו יכול לחזור בו מ"מ לפי ס' רשב"ם דאינו אלא מדרבנן דנין אותה כדין ס' מגורשת אלו תורף דבריו יע"ש. לע"ד לא הבנתי דבריו דהא הנותן גט זמן בתנאי דאם לא יבא ובנאמנות האשה מסתמא כמו שהתנאי עושה אותו קודם נתינת הגט כן הנאמנות שמאמינה קודם נתינת הגט ליד האשה עושה אותו בגמר התנאי דמלבד דהתנאי ודאי פשוט דצריך קודם נתינה דבעינן תנאי קודם למעשה יתר על כן גם הנאמנות צריך קודם הנתינה כדי לצאת י"ח כל הדעות דהא איכא מ"ד דכל גט הניתן על תנאי במעכשיו או בע"מ או במהיום אינו יכול הבעל לבטל התנאי שיהיה הגט קים ותהיה האשה מגורשת בלתי קיום התנאי וכמו שהאריך הרב ב"מ בשע' ח' סי' י"א דהעל' שם דדעת הרמב"ם והראב"ד והתוס' והר"ן בס' זאת יע"ש וא"כ ענין נאמנות דחשיב כמבטל התנאי שיהיה הגט גט אפי' אם לא יתקיים התנאי ויבא דמצד התנאי עצמו דאם לא באתי כל שיש עדים שבא הגט בטל וע"י הנאמנות שמאמינה כב' עדים כשרים היא נאמנת להכחיש את העדים ואפי' אם האמת שבא הגט קים וחשיב כביטול התנאי ואם כן פשוט דלפי ס' הרמב"ם ודעמיה ע"כ צריך שיהיה הנאמנות קוד' מסירת הגט לידה וא"כ הוא מה שייך לומר דאפי' תכ"ד אינו יכול לחזור הא קודם נתינת הגט לידה יכול לחזור אפי' אחר כדי דבור דכל דלא חל הגט בידו לחזור בו ולשנות בו כרצונו והנה יש לחקור למאי דקי"ל דקדושין שא"מ לביאה הוו קדושין ואם קדש אחת מב' אחיות סתם ולא פי' למי מב' ב' מקודשות מספק ואין בידו לברר אחר כך ולומר לזו הי' דעתי לקדש אם היינו דוקא אחר כדי דבור אבל אם תכ"ד של הקדושין פי' ואמר לפ' קדשתי ש"ד דכל תכ"ד כמפרש בשעת קדושין דמי או דילמא גבי קדושין תכ"ד לאו כדבור דמי ולכאורה נראה דלפי טעם שכתב הר"ן מ"ש קדושין והני משאר הדברים דה"ט דכיון דחמירי כולי האי אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה ומש"ה חזרה אפי' בתכ"ד לא מהני י"ל דהיינו דוקא בבא לחזו' בתכ"ד אבל בנ"ד דלא בא לחזור מהקדושין כי אם שמתחילה לא פי' דבריו ואין ולאו ורפיא בידיה איזה מב' קדש ובתכ"ד גמר בדעתו על אחד מהם דכל שהיה תכ"ד הוי ככל הדברים דתכ"ד כדבור דמי והו"ל כמפרש בשעת הקדושין ממש דבכה"ג שעשה הדבר על הספק אין לומר דכיון דחמיר בהסכמה גמורה עשה כן לקדש סתם כדי שיהיו ב' בס' קדושין ואינו יכול לחזור מזה דמעולם לא היה דעת המקדש לאסור ב' אלא קדש סתם דטעה דיכול לפרש אח"כ למי מב' ולא פי' בשעת הקדושין הואיל ולא גמר בדעתו עדין בשעת הקדושין וכל שפי' בתכ"ד ש"ד זה נראה לכאורה לפי טעמו של הר"ן ז"ל וכן לדעת רשב"ם דס"ל דחומרא דרבנן הוא בקדושין אם כן ה"ה הכא דאם פי' בתכ"ד מלבד דפשיטא דאינה מקודשת מן התורה אלא אותה שפיר' דוקא יתר ע"כ אפי' דהשניה מותרת גמורה היא אפי' מדרבנן דכה"ג דקדש אחת לבד ולא פי' לאיזה מב' אם רואין העולם שאנו מתירין לב' ליכא משום לעז ממזרות דאומרים העול' ודאי שנתברר להם לב"ד איזה מב' קדש אמנם לדעת ר"ת ודעימיה דמעיקרא דין תכ"ד בכל הדברים אינו אלא תקנת חכמים אלא דבהני ארבע לא תקנו חכמים לדידיה ה"ה בנ"ד דאפילו תכ"ד אינו יכול לפרש דמן התורה תכ"ד לאו כדבור דמי. וראיתי להמרדכי בריש קדושין כתב וז"ל ונראה להר"מ דהוי קדושין שאינם מסורים לביאה ואפילו חזר המקדש תוך כ"ד כו' אין מועיל דקי"ל פי"נ דתכ"ד כדבור דמי בר מע"ז וקדושין עכ"ל יע"ש וי"ל דמהר"ם ס"ל כס' ר"ת דתכ"ד תקנת חכמים הוא בכל התורה וכיון דגבי קדושין לא תקנו בכל גוונא לא אמרי' תכ"ד כדבור דמי ומש"ה אפי' אם פירש לאיזה מב' קדש בתכ"ד כלאחר דבור דמי אבל למ"ד דהוי מדאורייתא אלא דבקדושין והני דחמירי לא שייך לומר תכ"ד אפשר לצדד דבכה"ג דקדושין שאמ"ל יכול לפרש תכ"ד כאמור ולכל הצדדים לס' רשב"ם דחומרא דרבנן הוא בקדושין בכה"ג אם פירש בתכ"ד עכ"פ השניה מותרת מדאוריי' דמן התורה תכ"ד כדבור דמי אף בקדושין,. ועפי"ז י"ל דבפ' הא"מ איתותב רבא דאמר התם דקדושין שאמ"ל לא הוו קדושין דאמרי' התם דנ"ב ע"א ת"ש דתני ר' טביומי לזה ה' בנים ולזה ה' בנות ואמר אחת מבנותיך מקודשת לאחד מבני כל א' וא' צריכה ה' גיטין כו' וכ"ת ה"ן כשהוכרו ולבסוף נתערבו הא אחת מבנותיך כאחד מבני קתני תיובתא דרבא תיובתא ע"כ ואם אי' לסברת רשב"ם אמאי איתותב רבא מהא דתני ר' טביומי הא שפיר א"ל דה"ן כשהוכרו ולבסוף נתערבו מיירי והא דקתני א' מבנותיך לאחד מבני דמשמע דבשעת הקדושין לא פי' היינו דבשעת הקדושין ממש לא פי' ואמר כי האי לישנא דאח' מבנותיך אבל בתכ"ד פי' איזו מהן לאיזה מהבנים דבכה"ג בתכ"ד חשיב כמפרש בשע' הקדושין ממש וחשיב כהוכרו בשעת קדושין ממש אלא מפני שאח"כ נתערבו ואינו ידוע לנו מה שפירש בתכ"ד כל או"א צריכה ה' גיטין דבכה"ג שפיר בתכ"ד לקדושין קדושין המסורים לביאה הוא ועכשיו שנתערבו כולם יכנסו בס"ק ומאי דנקט התנא באופן זה שלא פי' בשע' הקדושין ממש אלא בתכ"ד ולא נקט באופן אחר דהיינו וקדש אחת מבנותיו לא' מבניו ואינו יודע איזהו קדש ולמי קדש דבהכי מובן דמיירי בהוכרו ולבסוף נתערבו כדאמרינן לעיל מזה בגמרא היינו משום דבאופן זה ליכא שום חידוש כלל ואיכא למפרך מאי למימרא כדפריך הש"ס גבי מאי דמייתי התם ת"ש מי שקדש אחת מב' אחיות ואינו יודע איזו קדש דמוקי לה בהוכרו ולבסוף נתערבו ופריך אי הכי מאי למימרא ומשני סיפא אצטריכא ליה אבל הכא ליכא למימר הכי ומש"ה נקט תנא באופן נדון זה שלא פירש בשעת הקדושין ממש כי אם בתכ"ד לאשמועינן דלענין זה תכ"ד כדבור דמי ומה שפירש אחר כך חשיב כאילו פי' בשעת קדושין ממש וקדושין מסורי' לביאה נינהו דהוי כהוכרו ולבסוף נתערבו עוד יש לעמו' בענין זה מההיא דאמרינן בר"פ האומר דנ"ט ע"ב דאיפליגו רב ושמואל גבי מתני' דמעכשיו ולאחר ל' יום דלרב האי לישנא ספק תנאה ספק חזרה הוא ואם קדשה אחר מקודש' וא"מ לעולם ולשמואל פשיטא ליה דתנאה הוי יע"ש ולפי ס' רוב הפוסקים דבקדושין תכ"ד לאו כ"ד מן התורה א"כ לרב אמאי מקודש' וא"מ לעולם הא ממ"נ מקודש' לא' דאי תנאה הוי בהגיע הל' יום גמירי קדושי א' ואי חזרה הוי לאו כל כמיניה לחזור בו דבקדושין אפי' תכ"ד אינו יכול לחזור דפשיט' דאפי' בכה"ג דאינו חוזר בו לגמרי מעיקר הקדושין אלא חוזר בו ממה שאמר מעכשיו וחזר בו שלא יחולו עד אחר ל' יום אינו יכול לחזור בתכ"ד ובשלמא לס' רשב"ם דאינו אלא מדרבנן משום חומרא ניחא דנ"מ דאי אמרי' דחזרה הוא מקו' לשני מן התורה לעולם אף דמדרבנן צריכה גט מא' מפני החומרא. שוב ראיתי דלק"מ וטעות הוא בידי דהכא מיירי באומר מעכשיו ולאחר ל' יום קודם נתינת הקדושין ליד האשה וכל שעדיין לא חלו הקדושין בידו לחזור כל מה שירצה כמו ששיערנו לעיל וע"כ צ"ל הכי דהא אי אמרי' תנאה הוא ע"כ דאמר הכי קודם מעש' הנתינה דהא קי"ל דבעי' תנאי קודם למעשה אלא דיש לדחות דהתינח למ"ד דאפי' בתנאי דע"מ או מעכשיו בעינן משפטי התנאים אך לדעת הרמב"ם ודעימיה דמעכשיו לא בעינן משפטי התנאים אין הכרח לומר דמיירי דאמר כן קודם מעש'. ואגב אורחין יש ללמו' מהך סוגיא כס' הר"מ ודעימיה דבמעכשיו לא בעינן משפטי התנאים דאל"כ למ"ד דתנאה הוי אמאי התנאי קים הא בעינן תנאי כפול וליכא דהכא דהוי התנאי אם לא אחזור בי בתוך ל' יום הא כפל ואמר ואם אחזור לא יהיו קדושין איך שיהיה בין הכי ובין הכי יכולין אנו לומר דהכא מיירי באומ' מעכשיו ולאחר ל' קודם נתינה וכן ראיתי להרשב"א בחי' לקדושין בסוגיא זאת שהרגיש מזה דתכ"ד ותי' דמיירי באומר כן קודם נתינה יע"ש אלא יראה דאדרבא מתוך הסוגיא זאת י"ל לס' רשב"ם דאמרי' התם גבי הך פלוגתא דרב ושמואל ובפלוגתא דהני תנאי מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט דברי חכמים רבי אומר כזה גט ופריך ונימא רב הלכה כרבנן ואם איתא לס' רשב"ם אמאי לא משני דצריכה דאילו אמר רב הלכה כרבנן הו"א דטעמייהו דרבנן לאו משום דמספקא להו אי תנאה הוי או חזרה הוי אלא מפשט פשיטא דחזרה הוי והכא מיירי באומר מהיום ולאחר מיתה אחר מסירת הגט ליד האשה דכיון דאמר מהיום תו לא מצי הדר ביה אפי' תכ"ד דאף דמן התור' מצי הדר ביה מ"מ מדרבנן לא מצי הדר בי' ודיינין לה כדין ס' מגורש' לחומר' וא"כ הוא באומר מהיום ולאח' מית' בענין גט או מעכשיו ולאחר ל' יום בענין קדושין קודם מעשה הנתינה דיכול לחזור בו פשיטא דהאי לישנא חזרה, הוי ולא תנאה ולזה הוצרך רב לאשמועינן דלרבנן מיירי באומר כן אפי' קודם נתינ' וטעמייהו דמספ"ל אי תנאה או חזרה הוא. והנה ראיתי בתוספתא ברפ"ג דתמור' דאמרינן התם שור זה הקדש לאחר ל' שחטו בתוך ל' יום מותר באכילה מת מותר בהנאה הקדישו לשם שלמים הרי זה מוקדש מעכשיו לאחר ל' יום ושחטו בתוך שלשים יום אסור באכילה מת אסור בהנאה הקדישו לשם שלמים הרי זה אינו מקודש עכ"ל ויש לעמוד דלפי ס' רב דס"ל דמעכשיו ולאחר ל' יום ס' תנאה ס' חזרה א"כ הכא באומר הרי זה מוקדש לב"ה מעכשיו לאחר ל' יום והקדישו לשם שלמים בתוך השלשים יום אמאי אינו מוקדש קדושת מזבח להחמיר דכיון דיש להסתפק בספק חזר' שחזר בו ואמר שלא יחול ההקדש כי אם לאחר ל' יום הרי בתוך השלשים יום יכול לחזור בו ולהקדישו קדושת מזבח ומספקא דלמא חזרה הוי וחל הקדש מזבח עליו שוב אינו יכול לפדותו כדין קדושת ב"ה עד שיפול בו מום דאפש' דקדיש קדושת הגוף וכשם שאם שחטו אסור באכילה או אם מת אסור בהנאה מטעם שמא תנאה הוי ואינו יכול לחזור בו כן אם הקדישו קדושת מזבח חל עליו קדושת מזבח שמא חזרה הוי וי"ל דלרב הך ברייתא מוקי לה כרבי דאמר דהאומר מהיום ולאחר מיתה דהוי גט דס"ל דהאי לישנא תנאה הוי בודאי אך קשה דהא אמרינן בסוגיא דקדושין עלה דפריך לשמואל דלימא הלכה כרבי ומשני דאצטריך דהו"א דע"כ ל"ק רבי דתנאה הוי אלא גבי מהיום ולאחר מיתה דאדם יודע דאין גט לאחר מיתה אבל במעכשיו ולאחר ל' יום ל"ק קמ"ל ואם אנו אומרים דהך בריית' אתיא כרבי דתנאה הוי הרי מבואר מהך בריית' דאפי' במעכשיו לאחר ל' יום תנאה הוי וע"כ רבי היא וש"מ דאפי' במעכשיו ולאחר ל' יום תנאה הוי לרבי ועוד קשה דרש"י ז"ל פי' דהא דאמרינן במעכשיו ולאחר ל' יום דתנאה הוי דפי' התנאי הוא מעכשיו אם לא אחזור בי בתוך ל' יום ואף דהרמב"ם והרשב"א דחו פרש"י ופי' הם ז"ל דהתנאי הוא אם יחיה ולא ימות עד שלשים יום דלפ"ז אין בידו לחזור מכח התנאי מ"מ רש"י ז"ל ס"ל הכי דהתנאי הוא אם לא אחזור בו ובידו לחזור בתוך ל' יום וא"כ אמאי קתני הכא דאם שחטו אסור באכילה ואם מת אסור בהנאה הא כיון דבידו לחזור בו כיון דשחטו הרי חזר בו מהקדש וגם אם מת אם אומר בפיו שחוזר בו למה יהי' אסור בהנאה וכן אם הקדישו לשלמים אמאי אינו מוקדש הא כיון דהקדשו בקדושה אחרת הרי חזר בו מהקדש הראשון ובידו לחזור וא"כ אפי' אם נאמר דהאי תנא סבר דתנאה הוי קשה ולסברת הרמב"ן והרשב"א ניחא דהא אין בידו לחזור וצריך לומר דהא דקתני ואסור באכילה או בהנאה או דאינו מקודש למזבח מיירי דנתברר כי המקדיש הי' חי עד הל' יום דבהכי נמצא דנתקיים התנאי ואף דכששחטו או מת בתוך השלשים עדיין אינו מבורר אם יחיה המקדיש כל ל' יום או"ל מ"מ אסור שמא יתקיים התנאי ולא ימות ולדידהו נמי י"ל דלרב דס"ל ס' תנאה ס"ח אפ' לאוקומה ברייתא זאת אפי' כרבנן וטעמא דאסור באכילה או בהנאה הוא מפני הספק שמא תנאה הוי ומאי דאמרי' דאם הקדישו למזבח אינו מוקדש ולא אזלינן לחומרא היינו דהכא מסתמ' מיירי במקדיש שור בע"מ לב"ה ומש"ה אם הקדישו למזבח בתוך ל' יום כיון דאפי' אם נאמר דחזרה הוי וחל קדושת מזבח עליו אינו אלא קדושת דמים וניתן לפדיה א"כ כל דמספ"ל דאפש' דתנאה הוי ולא חל ההקדש מזבח כלל שורת הדין שתפד' ויפלו דמיו לקדשי ב"ה דאיך יפלו דמיו לקדשי מזבח ויקריב קרבן מדמים שהם מספק קדשי ב"ה ואין לחייב לבעלים ליתן דמים אחרים למזבח דהוא לא הקדיש כי אם דמי שור והספק נשאר בין קדשי מזבח וקדשי ב"ה והבעלים מניחים השור ביניה' ומסתלק אבל לס' רש"י ז"ל הך בריית' לא אתיא לא כרבנן ולא כרבי כיון דממ"נ יכול לחזור בו בתוך הל' יום בין אם נאמר דהוי תנאה ובין אם נאמר דהוי חזרה. אשר ע"כ נראה דדעת רש"י כס' הרמב"ם שכתב בפט"ו מה' מעשה הקרבנו' דבהקדש נמי הוי כקדושין והני ד' דתכ"ד לאו כדבור דמי ואם הקדיש דבר אינו יכול לחזור אפי' בתכ"ד יע"ש. והנה כי כן הך ברייתא אליבא דרבנן אתיא דספק תנאה ס"ח הוא ולכן אם שחטו או מת אסור מספק' דנהי דאם הוי תנא' יכול לחזו' בו מכח התנאי שהתנה אם לא אחזור בי בתוך הל' יום מ"מ אי חזרה הוי דמתחילה אמר מעכשיו ונמלך ואמר לאחר ל' יום בדרך חזרה לאו כל כמיני' לחזור בו אפי' שהוא בתכ"ד כיון דפשט' דבריית' מיירי בשאמר שור זה הקדש מעכשיו לאחר ל' יום כדקתני רישא שור זה הקדש לאחר ל' יום דבתחלה אמר שור זה הקדש וה"ה בסיפא מיירי בדאמר תחלה שור זה הקדש ואח"כ סיים ואמר מעכשיו לאחר ל' יום דבהכי אי חזרה הוי אינו יכול לחזור כיון דכבר חל ההקדש מדבור הא' ואה"נ דאלו היה אומר מעכשיו לאחר ל' יום שור זה הקדש שפיר הי' יכול לחזור כיון דעדיין לא הזכיר ענין ההקדש כי אם בסוף ועדיין באומרו מעכשיו לאחר ל' יום לא חל ההקדש. והיותר נראה לע"ד דברייתא זאת לא שייכ' בפלוגת' דר' ורבנן או בפלוגת' דרב ושמואל דע"כ לא פליגי אי תנאה הוי או ס' תנאה אלא באומר מהיום ולאחר מיתה או אומר מעכשיו ולאחר ל' יום בוי"ו דהוי סמוך ונר' דמוסיף על ענין ראשון דאפש' דרצונו לומר דחלות הגט או חלות הקדושין יהי' תלוי בב' הזמנים אבל באומר מהיום לאחר מיתה בלא וי"ו או מעכשיו לאחר ל' יום בלא וי"ו פשיטא לן לכ"ע דחזרה הוי וכמ"ש מדברי מהרימ"ט ח"א סמ"ו יע"ש והכא דקדק בברייתא הנז' לומר מעכשיו לאחר ל' יום בלא וי"ו ואין לומר דט"ס נפל ולאו דוקא שהרי הרמב"ם ז"ל שהביא תוספתא זאת להל' בפ"ה מהל' ערכין ה"ט כלשון התו' דלע"ד דין זה דהרמב"ם שורשו מהתוספת' זאת ומרן הכ"מ שם לא הראה לנו איה מקום דין זה והרואה יראה שדקדק הרמב"ם להביא דברי התוספתא כלישנא ממש דקתני מעכשיו לאחר ל' יום בלא וי"ו דלכאורה י"ל דבכל המקומות שהזכיר הר"מ דין זה דמעכשיו ולאחר ל' יום מה דינו כתבו בוי"ו מעכשיו ולאחר ל' יום כמ"ש בהל' אישו' פ"ז ובפ"ט מה"ג ובפ"ב מה' מכירה ובפ"ח מה' תרומות הלכה ח' יע"ש והכא לענין הקדש דקדק בלשונו לכתוב מעכשיו לאחר ל' יום בלתי וי"ו כלשון התוספ' אלא עכ"ל דכונתו לומר דבדוק' נקט התוספ' בלא וי"ו דהא סתמא קתני שור זה הקדש דנראה דאפי' בשור שהוא תם מיירי וא"כ הוא מאחר דקי"ל דהאי לישנא ספק תנאה ספק חזרה הוא א"כ אם השור תם והקדישו לקדושת מזבח בתוך ל' יום אמאי אינו מוקדש מס' שמא תנאה הוי דאי חזרה הוי ש"ד דבהקדש אינו יכול לחזור בו בתוך כ"ד אבל אם תנאה הוא וס"ל להרמב"ם כס' רש"י דהתנאי הוא אם לא אחזור בי אמאי אינו מוקדש לחומר' דלמא תנאה הוי ויכול לחזור בו תוך ל' יום אבל כיון דמיירי באומר מעכשיו לאחר ל' יום בלתי וי"ו דעל צד הודאי חזרה הוי כאמור ובהקדש תכ"ד לאו כדבור משום הכי לא חל ההקדש כלל דלאו כל כמיניה לחזור בו מאחר דאמר מתחלה מעכשיו והנ' בעיקר ס' הר"מ בפט"ו מה' מעה"ק הנז' דס"ל דבהקדש נמי הוי כקדושין והני ד' דתכ"ד לאו כדבור דמי ואם הקדיש דבר אינו יכול לחזור בו אפי' תכ"ד יש לתמוה מההיא דאמרינן בפרק מרובה דע"ג דפריך הש"ס וסבר ר"י תכ"ד לכ"ד והתנן כו' ומשני תרי תכ"ד הוו כי לית ליה לר"י כדי שאלת תלמיד לרב דנפיש מיליה כדי שאלת הרב לתלמיד אית ליה הרי דבגמ' השוו מקדיש לשאר מילי ומאן דאית ליה דתכ"ד כדבור דמי בעלמא אית ליה נמי בהקדש וטעמא דר"י דנמלך הוא משום דאית ליה בעלמ' דכדי שאלת תלמיד לרב לא הוי כ"ד אבל אם הי' נמלך כדי שאלת רב לתלמיד הי' מודה ר"י דהיה תמורת שלמים ואלו מדברי הרמב"ם נראה דטעמא הוא משום דבהקדש לא מהניא חזרה ואפי' שחזר בו תיכף ומיד וכבר עמד על תמיה זאת הרב ש"ך בח"מ סי' רנ"ה ס"ק ד' יע"ש. ולע"ד לא על הרמב"ם בלבד תלונותיו כי הרואה יראה כי סוגיא זאת דפ' מרובה מצד עצמ' היא תמו' שהרי בר"פ ב' דנזיר ד"ט ע"א אמרי' עלה דמתני' דנזיר הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדביל' בש"א נזיר דה"ט דב"ש דסביר' להו כר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטל' וכיון דאמ' הריני נזיר הו"ל נזיר כי קאמר מן הגרוגרות לאתשולי קאתי וב"ש לטעמייהו דאמרי אין שאל' בהקדש וכיון דאין שאל' בהקדש אין שאלה בנזירות ע"כ, וכתבו התוס' בד"ה לאתשולי קאתי וז"ל לאו דוקא לאתשולי דהא לא בא לשאלה אלא מתחרט וחוזר בו כאדם שבא, לשאול לחכם על נדרו מחמת חרטה כו' ע"כ הרי מפורש יוצא מסוגיא זאת דלענין הקדש אי יכול לחזור בו תכ"ד תלוי באם יש שאלה או לא דלב"ש דאין שאלה בהקדש משום דס"ל דהקדש טעות הוי הקדש ה"ה אפי' תכ"ד אינו יכול לחזור בו. והנה כי כן לדידן נמי דקי"ל דיש שאלה בהקדש מ"מ בתמורה דקי"ל דאפי' בטעות קדיש דמהאי טעמא אין נשאלין על התמור' וכמ"ש הר"מ בפ"ד דה' נדרים הלכה ז' יע"ש ה"ה דאינו יכול לחזור בו תכ"ד וא"כ מאי ק"ל לש"ס בפרק מרוב' מההיא דתנן לענין תמורה דקסבר ר"י דאם אמר תמורת עולה ונמלך ואמר תמורת שלמים דהוי תמורת עולה דאלמא קסבר ר"י תכ"ד לאו כדבור דמי הא שפיר י"ל דשאני תמורה דליתא בשאלה משא"כ בעלמא דס"ל דתכ"ד כדבור דמי ואף די"ל דלא ניחא ליה לשנויי הכי דהא מצינו דאמר נמי הכי שם בתמור' לענין אם אמר היא שלמים ונמלך ואמר ולדה עולה דאין דבריו קיימים ומוקי לה ר"פ התם דקמ"ל דאפי' נמלך בתכ"ד יע"ש והתם דלא מיירי בתמורה ליכא לשנויי הכי מ"מ לא הי' לו למקשן להק' ממתני' דמיירי בתמורה אלא ממתני' דהיא שלמים וולדה עולה כיון דמההי' דתמור' לק"מ אברא דלעיק' ס' הרמב"ם דס"ל דבהקדש ליכא דין דתוך כ"ד מסוגי' זאת דנזיר נראה איפכא שהרי מדאמרי' דלב"ש דס"ל דאין שאלה בהקדש ליכא חזרה בתכ"ד ש"מ דלב"ה דקי"ל כותייהו דיש שאל' בהקדש ה"ה דיש חזר' בהקדש בתכ"ד דלא כהר"ם. ואולם נראה דאין לדקדק הכי שהרי אמרו התם בסוגיא הנז' וב"ה סברי כר"ש דתנן ור"ש פוטר כו' ואם איתא לימא דטעמא דב"ה דאמרי דאינו נזיר משום דס"ל יש שאל' בהקדש דב"ה לטעמייהו דס"ל הקדש טעו' לא הוי הקדש ולכך מצי למיהדר תכ"ד והתוס' במנחות דק"ג ע"א בד"ה הא מני ב"ש היא כו' הקשו כן דאמאי ל"ק דב"ה ה"ט משום דאזלי לטעמייהו דיש שאלה בהקדש ותירצו וז"ל דלמ"ד אין פותחין בחרטה נקט טעמא דב"ה דסברי כר"ש וטעמא דב"ש נקט אפי' למ"ד פותחין בחרטה דלמאן דאמר אין פותחין לא היה צריך לפרושי טעמא דב"ש משום דאין שאלה בהקדש עכ"ד. ולפ"ז נמצא מדברי התוס' דמאחר דקי"ל פותחין בחרטה יוצא לנו מסוגיא זאת דנזיר דכיון דיש שאלה בהקדש ה"ה דיש חזרה בתכ"ד ואכתי סוגיא זאת הוא הפך ס' הרמב"ם. לכן נראה לע"ד דהתוס' אזלי לטעמייהו דס"ל דמאי דאפליגו בפ"ד דנדרים אי פותחין בחרטה או אין פותחין הוא אי פותחין בחרט' בלבד בלא פתח או אין פותחין בחרטה בלא פתח דדוקא ע"י פתח דמשוי לנדרא טעות פותחין אבל לא בחרטה.

אמנם הר"מ בפ"ו מה' שבועות מתבאר מתוך דבריו דס"ל כפרש"י ז"ל בפ"ד נדרים דמ"ד אין פותחין בחרטה היינו לומר שאין חכם רשאי לפתוח ולומר אדעתא דהכי נדרת אלא הנודר יתחרט תחלה ויאמר לו לא לדעת כן נדרתי והוא פותח תחלה בחרטה ולמ"ד פותחין בחרטה היינו לומר דהחכם רשאי לפתוח לו בחרטה אבל לענין אי צריך פתח או אין צריך לא פליגי דלכ"ע יש שאלה בחרטה בלבד בלא פתח וכמ"ש מרן הב"י בדעת הר"מ בי"ד סי' רכ"ח יע"ש. והנה כי כן לפי סברתו דלכ"ע בעלמא יש שאלה בחרטה הוקשה לו דאמאי לא אמרינן הכא דה"ט דב"ה דלא הוי נזיר משום דס"ל יש שאלה בהקדש ולישב זה ס"ל דה"ט דלא משני הכי משום דהא דקי"ל דיש שאלה בחרטה בלבד היינו בשאר נדרים אבל בנדרי הקדש דאין נשאלין עליהם אלא מדוחק המצוה לקיימם וכמ"ש הר"מ בסוף הל' נדרים אין להם שאל' בחרטה כי אם ע"י פתח וחרטה דע"י פתח משוי לנדרא נדר טעו' וכ"נ מדברי הר"מ בפ"ז מהלכו' ערכין ה' י"ז וז"ל המקדיש נכסיו ואח"כ גרש את אשתו וגבתה כתובתה מיד ההקדש אינה גובה עד שידרנ' הנאה שמא עוש' קנוניא על הקדש ואין אומרים אילו רצה הי' אומר בטעו' הקדשתי וישאל על הקדשו לחכם ויחזור לו עכ"ל דמדכתב אם רצה הי' אומר בטעו' הקדשתי ש"מ דלא משכח' לה שאלה דהקדש אם לא שימצא פתח לנדרו דבהכי יהי' הקדשו בטעו'. ולע"ד הוצרך הרמב"ם לאשמועינן דין זה הכא גבי דין קנוניא לישב בזה דלא תקשי דפסק כר"א דחייש לקנוניא וכתב מרן הכ"מ דה"ט משום דר"ה קאמר דש"מ לא חיישי' לקנוני' דמשמע דבריא שהקדיש חיישי' ולכאורה קשה דנהי דשפיר פסק כר"ה מ"מ הרי ברייתא מפורש' בשמעתין דפ' שום היתומים דאמרינן הן הן דברי ב"ש והן הן דברי ב"ה דר"י דאמ' דלא חיישי' לקנוניא ס' כב"ה דיש שאלה בהקדש ומש"ה לא חיישינן דבידו לאתשולי ויחזור לו ההקדש ולמה יעשה קנוניא ואם כן כיון דקי"ל כב"ה דיש שאלה בהקדש איך סובר ר"ה דבברי' חיישי' לקנוניא אמנם כיון דחדית לן דשאלה בהקדש לא שייכא אלא ע"י פתח שפיר י"ל דחיישי' לקנוניא דאין אומרים אילו הי' רוצה הי' נשאל על הקדשו כיון דאינו בידו דאפי' דלא ימצא פתח לנדרו ומש"ה עביד קנוניא דמסתמא בכה"ג דהקדיש כל נכסיו או מקצת נכסיו ליכא פתח ידוע לשאל עליו דאם הקדיש כל נכסיו ולא שייר לעצמו כלום ודאי שסמך לזון ולפרנס לעצמו ממעשה ידיו או שסמך על אחר שיזון אותו ומאיזה סיבה שנולד לו שאינו יכול לעשות מלאכה או שמת אותו שסמך עליו שיזון אותו לא מצי למימר אדעתא דהכי לא הקדשתי דהא קי"ל דאין פותחין בנולד כמ"ש הר"מ בפ"ו מהלכו' שבועו' וא"כ דליכא פתח פשוט לו דבידו לאתשולי. וכן אם הקדיש מקצת נכסיו ומה ששיו' לעצמו נאבדו והעני חשיב נולד כמש"כ מר"ן הכ"מ שם בפרק הנז' דדעת הר"מ דעניו' נמי דמצוי חשיב נולד יע"ש וא"כ נמצא דליכא פתח ידוע ופשו' לו דבידו לאתשולי. ומאי דאמרי' בבריי' דה"ט דר"י משום דס' יש שאלה בהקדש ור"א ס"ל אין שאלה מיירי דאנו רואין שיש לו פתח ידוע דהיינו שהעני או אינו יכול לעשות מלאכה או מת מי שסמך עליו ועל זה אנו דנין לומר אי חיישינן לקנוניא כיון דרגלים לדבר שמחמת עניו יעשה הקנוני' וכיון דר"א ס"ל בעלמא דפותחין בנולד כדאמרי' בר"פ פותחין יע"ש לא מצינן למימר דיש שאלה בהקדש ופליגי אי פותחין בנול' דא"כ ר"א דחייש לקנוניא ס' דאין פותחין בנולד ונהפוך הוא מש"ה מוקי פלוגתייהו אי יש שאלה או לא ור"י דס"ל דיש שאל' קסבר נמי פותחין בנולד ומש"ה כל שאנו רואים שהעני הרי בפנינו פתח פתוח וידוע ואין לנו לחוש לקנוניא כיון דבידיו לאתשולי דהרי פתחו עמו. באופן דנמצינו למדין דדעת הר"מ דאין נשאלין על ההקדש אלא ע"י פתח וכ"כ הרב מחנה אפרים בהלכות צדקה סימן ה' והנה כי כן ס"ל להר"מ דמאי דלא אמרינן דטעמא דב"ה דס"ל דלא הוי נזיר היינו משום דיש שאלה בהקדש היינו משום דנהי דיש שאלה אבל אינו אלא ע"י פתח דמשוי לנדריה טעות אבל ע"י חרטה לבד לא וא"כ ה"ה אם בא לחזור תכ"ד שהוא בחרטה לבד ומאי דקאמר הש"ס דטעמייהו דב"ש משום דאין שאלה בהקדש קושטא דמילתא קאמר דלב"ש אין שאלה אפי' בפתח וכ"ש בחרטה דלא מצינן למימר דהיינו טעמ' דב"ש משום דאין שאלה בחרטה דהא ב"ש ס"ל דאפי' בפתח אין שאלה ומש"ה קושטא קאמר אבל אה"נ דאפי' אם יסבור דיש שאלה בפתח אין חזרה בתכ"ד דיגיד עליו ריעו דלב"ה נייד הש"ס לומר, טעם אחר לסברתם זה נראה לע"ד שהוא דעת הרמב"ם בסוגיא זאת וממנה פסק ד"ז דאין חזרה בהקדש אפי' תכ"ד וההיא סוגיא דפרק מרובה ע"כ צריך לישבה בלאו ס' הרמב"ם כי היכי דלא תקשי מסתמא דתלמודא דפ' מרובה לסתמא דתלמודא דנזיר דמוכח מיני' דבתמור' דאין שאלה בה לא אמרינן תכ"ד כדבור דמי והמחוור כמ"ש הרב מתנה אפרים בהל' צדקה סי' ח' לישב קושית הש"ך ולפי דרכו מתיישב נמי הא יע"ש אלא שראיתי להרב הנז' שם שהשיג על הש"ך כי לא על הר"מ ז"ל תלונותיו כי מסוגית דזבחים שהבאתי מוכח בהדיא כדברי הר"מ יע"ש וכן ראיתי להרב מ"ל בה' מעה"ק שהביא סוגיא זאת דזבחים לדידי' לס' הר"ם וכתב והדבר פשוט אצלי אין דרך לנטות ימין ושמאל יע"ש. וכשאני לעצמי לא ידעתי מה מצאו בסוגיא זאת דזבחים דנהי דלפי סגנון מימרת ר"י שהובא בזבחים דקאמר הר"מ סבר דמהדר קא מהדר כו' נראה דאפי' ר"י לא פליג אלא משום דס"ל דלא הוי חזרה אלא שלכך נתכוין תחילה ואי הוה ס"ל דהוי חזרה משמע דס"ל דאפי' בכ"ד קטן אינו יכול לחזור מ"מ לפי הסגנון אשר הובאה מימרא זאת בתמורה דכ"ו ע"א לא משמע הכי דהכי אמרינן התם ורמ"ס מדהוה ל"ל תמורת עולה ושלמים ואמר תמורת עולה ותמורת שלמים הו"ל כאומר תחול זה ואח"כ תחול זאת כו' דכפי גירסא זאת יוצא דאפי' לר"מ לא הוי חזרה אלא הכונה לומר היום תהי' תמורת עולה ולמחר תמורת שלמים ולאו מהדר קא הדר אלא אף דמתחילה כיון לכך אין דבריו קיימין דכיון דחל קדושת תמורה עליה יום א' תו לא פקע בכדי ומש"ה הויא תמורת עולה לעולם דפי' תחול זאת ואח"כ תיחול זאת ה"פ דכיון לומר שתהי' עולה קצת זמן ואח"כ תהי' שלמים וכמו שנר' מדברי התוס' בשמעתין דמרובה ד"ה ונמלך כו' ובד"ה תרי תכ"ד יע"ש. ולפ"ז צ"ל דמאי דאמרינן התם בזבחים דר"מ ס"ל דמהדר קאי מהדר אין הכונה דמהדר קא מהדר לגמרי דהיינו דבאומרו תמורת שלמים חוזר בו מתמורת עולה לגמרי אלא דהכונה דכיון לא אמר בפי' שתהי' תמורת עולה יום א' ואח"כ שלמים אלא אמר סתם תמורת עולה דמשמע לעול' אמרינן דכונתו דתחילה אמר עולה סתם לעול' ואח"כ חזר בו שלא תהי' לעולה אלא יום א' ואח"כ תהי' שלמים וה"ט דלא מהני חזרתו אפי' בתכ"ד קטן משום דכיון דלא חזר בו לגמרי מקודשת עולה אלא אמר שיהי' קצת זמן שוב אין שומעין לו דקדושת עולה שחלה יום א' לא פקע בכדי וכדאמרינן בנדרים דכ"ט ע"א דקדושת הגוף לא פקע בכדי ואם אמר שור זה עולה לקדושת מזבח ל' יום ולאחר ל' יום שלמים הוי עולה לעולם דקדושת הגוף לא פקע בכדי יע"ש ועיין במ"ש התוס' שם בנדרים ע"ז שהביאו הא דזבחים דתיחול זו ואח"כ תיחול זו יע"ש ודוק באופן דכפי זה ליכא שום ראיה לדברי הר"מ מסוגיא דזבחים ומה גם מסוגיא דתמורה והיותר תימא מהרב מ"ל שאחר שהביא סוגיא דזבחים כתב וז"ל ואוקמתא זאת הובאה בפ' כיצד מערימין בלתי חולק ע"כ דמשמע דסגנון א' עולה לב' הסוגיות ואינו נראה כן לע"ד מסוגיא דתמורה ליכא למשמע מינה כלל כאמור עוד ראיתי להר"ב מ"א בסי' הנז' שהק' לו על ס' ר"מ מסוגיא זאת דנזיר הנז"ל דמשמע ממנה דלב"ה דס"ל דיש שאלה בהקדש יש חזרה בהקדש בתכ"ד ותי' דהר"מ ס"ל כדפירש"י שם וז"ל לאתשולי קא אתי דקאמר כשנזרתי לא נזרתי אלא מן הגרוגרות וב"ש ס"ל דאין טעות בהקדש ע"כ יע"ש. ולפי הנראה דהרב סובר דכונת רש"י הוא דאין הכוונה כמ"ש התוס' דלישנא דאתשולי לאו דוקא אלא שבא לחזור דהוא סובר דלישנא דאתשולי דוקא דאחר אשר אמר הריני נזיר אמר מן הגרוגרות לומר דבטעות אמר הריני נזיר דבלבו היה לומר קונם מן הגרוגרות ואמר נזיר ולא היה פיו ולבו שוים ואילו היה מודה דבכונת לבו הוציא תיבות אלו דהריני נזיר וכיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה אמרינן דחזר בו באומרו מן הגרוגרו' אפי' ב"ה מודו דלא מצי למיהדר דאין חזרה בהקדש אבל השתא דקאמר דאין פיו ולבו שוים הוי ממש הקדש טעות ולב"ש הקדש טעות הוי הקדש ולב"ה לא הוי הקדש ולע"ד דבריו תמוהים דאיך אפשר לומר דכונת רש"י הוא זה דהא בפ' התודה דפ"א מוקי חזקי' להא דתניא הרי עלי תודה בלא לחם דכופין אותו כב"ש ודלא כב"ה אלמא דבהא נמי שייכא פלוגתא דב"ש וב"ה ולפי פי' זה אינו דומה להתם דהכא לא שייך לומר דבאומרו בלא לחם הוא מורה דאמר עלי תודה דלא היה פיו ולבו שוים אלא ע"כ לומר דטעמייהו דב"ש לאו משום טעות הוא אלא דאמרי' דמהדר קא מהדר כס' התוס' וכן משמע במנחות דק"ג ע"א גבי הרי עלי מנחה מן השעורים דקאמר לי' ר"י לחזקיה מאי טעמא הדרת בך דלמא לא מבעיא קאמר ל"מ מן העדשים דאיכא למימ' מהדר הוא דהדר ליה ותפוס לשון א' כו' הרי מפורש דב"ש מהדר קא מהדר הוא דקאמ' כמ"ש התוס' ולא משום טעות ולע"ד ע"כ צ"ל דאפי' דעת רש"י הוא כן וליישב דברי הר"מ אין צורך לזה דאדרבא י"ל דמסו' זאת דנזיר למד הר"מ כן ע"ד האמור לעיל וכמו שלמדנו מדברי התוס' דמנחות שכתבו דמאי דנייד הש"ס לומר טעם אחר לב"ה היינו משום מ"ד דאין פותחין בחרטה. והנה לפי התוס' יוצא לנו דהתוס' ס"ל דלדידן דקי"ל דפותחין בחרטה ה"ה דיש חזרה בהקדש תכ"ד וכ"נ דס"ל הכי ממ"ש בנזיר דל"ד ע"א בד"ה מי שלא נתקים דבריו שכתבו וז"ל אביי אמר כגון דאמר אי נמי לאו פלוני הוא אי הוי נזיר אמאי לא נתקיימו דבריו הראשוני' ומיירי שחזר בו תכ"ד ואגב אורחיה קמ"ל דתכ"ד כ"ד ודבריו האחרוני' עיקרי' עכ"ל נראה מדבריהם דס"ל דמאי דאמר אביי כגון דאמר אי נמי לאו פ' הוא אי הוי נזיר הכונה דאחר שאמר הריני נזיר שהוא פ' בתכ"ד חזר ואמר דאדרבא אם לא יהי' פ' נזיר דבהכי נמצא חזר מדבריו הראשוני' דלפי דבריו האחרונים אם הוא פ' לא הוי נזיר ולמדנו מדבריהם דאע"ג דאמרינן דנזירות דין הקדש יש לו עכ"ז ס"ל לב"ה הכח דיכול לחזור תכ"ד כיון דיש שאלה בהקדש וכיון דקי"ל דפותחין בחרט' ה"ה דיש חזרה להקדש תכ"ד אלא דק"ק דלפי מ"ש התוס' במנחות דמש"ה לא אמרי' בשמעתין דנזיר דה"ט דב"ה מטעם דיש שאלה בהקדש כי היכי דלא תקשי למ"ד אין פותחין בחרטה א"כ הכא אביי איך מוקי לס' ב"ה כמ"ד פותחין בחרטה ולא חש לזה באופן דלמדנו מכאן נמי דס"ל להתוס' דלענין הלכה יש חזרה בהקדש בתכ"ד. וכן יש ללמוד ממ"ש התוס' בנדרים דכ"ט ע"ב עלה דמשני הש"ס אמ"ל בר פדא סיפא ה"ק אם לא אמר מעכשיו שלמים ולאחר ל' יום עולה הוי כו' שכתבו משם רבינו אלחנן דרישא מיירי כגון דאמר שור זה עולה כל ל' יום מעכשיו ולאחר ל' יום שלמים והוי תוך ל' יום עולה ולאחר ל' יום שלמים אע"ג דקדושה לא פקעא בכדי שאני הכא שבתכ"ד שהתפיסו לעולה אמר מעכשיו ולאחר ל' יום שלמים א"כ התחיל קדושת שלמים מיד כמו קדושת עולה אלא שלא גמרה קדושת שלמים עד ל' יום עכ"ל דמדכתבו שאני הכא שבתכ"ד אמר מעכשיו שלמים ש"מ דאם לאחר כ"ד אמר מעכשיו שלמים לא חייל קדושת שלמים כלל דכיון דבא לומר שיחול קדושת שלמים נמי מעכשיו בהדי קדושת עולה והו"ל כחוזר מקדושת עולה כיון דמתחלה חל קדושת עולה לגמרי ואח"כ בחזרתו חוזר ממקצת קדושת עולה דרוצה שתחול נמי קדושת שלמים בהדה וכגון דא לאו כל כמיניה לחזור בו אחר כ"ד אבל בתכ"ד יכול לחזור דתכ"ד כ"ד אלמא ס"ל דאפי' בהקדש אמרי' הכי וכן מתבאר מדברי הר"ן שם דס"ל הכי שכ' שם וז"ל ולא תימא בשהקדים קדושת שלמים כו' אלא אפי' דהקדים ואמר לאחר ל' יום עולה סד"א קדושת שלמים לא משכחת רווחא אלא ל' יום ולא תחול יותר קמ"ל דכיון דתכ"ד אמר מעכשיו שלמים חיילא לי' קדושת שלמים ושוב אין מקום לקדושת עולה לחול כלל עכ"ל דקדק לומר דכיון דבתוך כ"ד אמר כו' דכיון דאמרי' לקמן שם דגבי הקדש כיון דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט האומר הר"ז עולה לאחר ל' יום לא מצי לחזור בו בתוך הל' יום וכיון שכן אלו היה או' ומעכשיו שלמים לאחר כ"ד לאו כל כמיניה דאינו יכול לחזור אבל בתכ"ד כיון דתכ"ד כדבור דמי חל קדושת שלמים אע"פ דבהכי לא חל קדושת עולה כלל. הן אמת דלפ"ז יקשה לס' הרמב"ם דס"ל דאין חזרה בהקדש אפי' תכ"ד דא"כ מאי פריך הש"ס התם למ"ד קדושת הגוף לא פקעא בכדי מסיפא דברייתא דקתני שור זה עולה לאחר ל' יום ומעכשיו שלמים דבריו קיימים הא שפיר י"ל דסיפא מיירי אפי' בקדושת הגוף ואע"ג דקדושת הגוף [לא[ פקע בכדי שאני הכא דאמר בתחלה שור זה עולה לאחר ל' יום ואינו יכול לחזור דאפי' בתכ"ד אין חזרה בהקדש. שוב ראיתי דלק"מ דכבר כתבנו לעיל מ"ש הרמב"ם בפ"ו מה' ערכין דין ט' וז"ל האומר שור זה הקדש לאחר ל' יום ושחטו בתוך ל' יום הר"ז מותר בהנאה הקדישו למזבח הר"ז הקדש למזבח כו' ע"כ הרי דס"ל דהמקדיש לאחר ל' יום הוי כשאר דברים דבתוך הל' יום לא חלה קדושה ממש בשור ומש"ה אם שחטו מותר בהנאה ואם הקדישו מוקדש וע"כ צ"ל לדעת הרמב"ם דמאי דאמרי' התם בנדרים דהאומר הקדש לאחר ל' יום אינו יכול לחזור בו משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט לאו משום דחלה קדושה ממש מעכשיו כמו שנראה מדברי הר"ן שהביא משם הרשב"א שם אלא דאינו יכול לחזור דחייב לקיים דבריו כאלו נדר דכתיב מוצא שפתיך תשמור ומדין נדר הוא דלא מצי למהדר וכמ"ש הרא"ש בפי' שם יע"ש. וכן העלה הרשב"א בחי' לנדרים שם דבתחלה כתב דכיון דאמירתו לגבוה חמירא דהויא כמסירה דהדיוט חשבינן ליה כזוכה מעתה אלא שמשייר בה גזותיה וולדותי' של ל' יום והביא שכן אמרו בירוש' בקדושין בר"פ האומר דגרסי' התם אמ"ר אבהו אמר ר"י הרי זו עולה לאחר ל' יום מכרה בתוך הל' יום אינה מכורה הקדישה לא קדשה למה אמר לאחר ל' יום לשייר לו גיזה ועבודה ואח"כ דחה ס' זאת מההיא דפ' המוכר את הבית דלעולם אי אפשר שיהא גוף להקדש ויניקה לחולין וכ' דהכא לענין חזרה בלבד קאמר דאינו יכול לחזור אבל אם מכרה או הקדיש' בתוך הל' יום מכורה וקדושה וכדאמרי' התם בר"פ האומר דקדושין בירושלמי דאיכא אמורא אחרינא דאמר משמיה דר"י הפך רבי אבהו דאם מכרה בתוך הל' יום מכורה דאמוראי נינהו אליבא דר"י התם והלכה כהאי אמורא דאמר דאם מכרה מכורה זהו ת"ד יע"ש ואיכא למידק דאיך לא הכריח דע"כ הכא לענין חזרה דוקא הוא דאל"כ תקשי לן מהתוספת' דתמור' ברפ"ג הנז"ל דמפורש בה כדברי הרמב"ם בפ"ו מה' ערכין כמש"ל דאם שחטו בתוך הל' יום מותר בהנא' ואם הקדישה לקדושה אחרת קדושה ובאמת דלאידך אמורא דאמר משמי' דר"י דאם מכרה אינה מכורה ואם הקדישה אינה קדושה ברייתא הזאת מהתוספתא הויא תיובתיה. ועוי"ל מההיא דאמרי' בר"פ ראשית הגז דקל"ה דפריך התם עלה דמתני' דראשית הגז אינו נוהג במוקדשים דהא לאו בני גיזה נינהו ומשני אי בקדשי מזבח ה"ן הכא במ"ע בקדשי ב"ה סד"א ליפרוק וליתב ליה ופריך והא בעינן העמדה והערכה כו' ומשני הכא במקדיש בהמתו לב"ה חוץ מגיזותיה כו' ופריך אי הכי קדשי מזבח נמי ומשני קדשי מזבח כחשי ופריך קדשי ב"ה כחשי ומשני דאמר חוץ מגיזה וכחישה ופריך קדשי מזבח נמי ומשני אפ"ה פשטא קדושה בכולה כו' ע"כ הרי מבואר דבקדשי מזבח אי אפשר לשייר גיזה ועבודה משום דכחשי ואי משייר נמי כחישתה פשטא קדושה בכולה וא"כ למ"ד בירוש' דהאומר הר"ז עולה לאחר ל' יום דלשייר גיזתה ועבודה אמר לאחר ל' יום כיון דבקדשי מזבח מיירי כענין האומר הר"ז עולה לא אפשר לשייר גיזה ועבודה דפשט' קדוש' בכולה וע"כ צ"ל דלהירושלמי לק"מ דאפש' דהכונה לומר דתלינן דדעת המקדיש דאמר לאחר ל' יום אין כונתו לומר שלא יחול ההקדש מעכשיו אלא כונתו לשייר גיזה ועבוד' ואה"ן דלא משגיחים ביה בשיורא ואסור בגיזה ועבודה משום דאפי' שייר כתישתה גזירת הכתוב הוא דפשטא קדושה בכולה, ואף דבהקדש אחר אם הקדיש הגוף ושייר הפירות כיון דלא אפשר גוף להקדש ופירות לחולין מבטלינן ההקדש לגמרי דאדעת' דשיור פירות הקדיש וכיון דלא אפשר אדעתא דהכי לא הקדיש ובטל ההקדש וכמ"ש הרשב"א בתשו' ח"א סימן תקמ"ג וכמו שיבא לפנינו בס"ד מ"מ במקדישי קדשי מזבח דגזירת הכתוב הוא לומר דפשטא קדושה בכולה על כרחו של המקדיש אף דאיהו אדעתא דשייר הקדיש שפיר י"ל דהירוש' ה"ק דכונתו לשייר ולא משגיחנן בשיורו וא"כ קשה דאמאי דחה הרשב"א ס' זאת דמ"ד בירוש' מההיא דהמוכר את הבית דאי אפשר גוף להקדש ויניקה לחולין הא שפיר י"ל דהכא אף דאי אפשר לשייר מ"מ אין ההקדש מתבטל מפני השיור אלא אדרבא ההקדש קיים והשיור בטל מגזירת הכתוב דאמרי' פשטא קדושה בכולה ושפיר י"ל דאף דאין שיורו שיור עכ"ז אין ההקדש מתבטל מלחול משעה ראשונ' כמו שהית' כונתו ומש"ה אם מכרו בתוך הל' יום אינו מכור או אם הקדישו אינו קדוש דההקדש קיים משעה ראשונה והשיור בעל מגזירת הכתוב וי"ל דמה שדחה הרשב"א ס' זאת מההי' דהמוכ' הבי' לאו לעיק' ס' הירוש' דחה כן מאחר דבלשון הירושלמי י"ל דהרי זה עולה לאחר ל' יום בקדושת הגוף מיירי דשייך לומר פשטא קדוש' בכול' אלא משום תלמודא דידן התם בנדרי' דאמרי' שאני התם דאמירתו לגבות כו' ור"ל דלאו לענין חזרה בלבד קאמר אלא דחל ההקדש מש"ר כס' הירושלמי ע"ז בא לדחות דא"א לומר כן דלפי מה שפי' הרשב"א בחי' שם בהא דמשני ר"פ אליבא דבר פדא ברייתא דמעכשיו שלמים ולאחר ל' יום עולה דעלה קאי הא דאמרי' שאני הקדש דאמירתו לגבוה כו' מתבאר בדבריו דלפי תי' ר"פ רישא דברייתא מיירי בקדושת הגוף וסיפא בקדוש' דמים ולא זו אף זו קתני יע"ש וכיון דסיפא מיירי במקדיש לדמיו לא שייך למימר פשטא קדושה בכולה דדוקא בקדושת הגוף אם הקדיש דבר שהנשמה תלויה בו פשטא קדושה בכולה אבל אם הקדיש בהמ' לדמי עולה לא אמרי' פשטא קדושה בכולה וכדאמרי' בפ"ק דערכין ד"ה ע"א ומתבאר עוד בסוגיא דערכין הנז' דבקדשי ב"ה נמי אמרי' דנידון בכבודו והאומר ראש עבד זה הקדש לב"ה פשטא קדושה והוי כולו הקדש כדין קדושת הגוף דקדשי מזבח אלא דבקדושת דמים דקדשי' מזבח לא אמרי' פשטא קדושה בכולה וכן מתבאר מדברי הרמב"ם בפ"א דערכין יע"ש וי"ל מסוגיא דר"פ ראשית הגז הנז' דמוקי למתני' בקדשי ב"ה ובדאמר חוץ מגיזת' וכחישתה ואמרי' דא"א לאוקומה בקדשי מזבח דבקדשי מזבח א"א לשייר גיזתה משום דפשטא קדושה בכולה דמוכח בהדיא משם דבקדשי ב"ה לא שייך לומר פשטא קדושה בכולה והוא הפך מה שמתבאר מסוגיא דערכין וצ"ע. איך שיהי' מאחר שלמדנו דבקדושת דמים דקדשי מזבח לא שייך לומר פשטא קדושה בכולה י"ל דדחה הרשב"א לפרש סו' דנדרים כס' הירוש' דלא שייך זה כי אם בקדושת הגוף אבל לא בקדושת דמים אלא דלשון דברי הרשב"א שכ' וז"ל אלא שאין נראה לי כן לפום גמרין דבשלהי המוכר את הבית כו' הוא דחוק קצת דמשמע דההיא דהמוכר את הבית דגמרין אתי דלא כהירוש' ולפי האמור אינו כן דאפשר לומר דהירוש' מיירי בקדושת הגוף דאיכא למימר פשטא קדושה בכולה מגזירת הכתוב כאמור ודוק. ובהיותי ע"ז אגב אורחין ראיתי להרב מ"א בה' צדקה סי' ב' שהביא דברי הרשב"א שהביא הר"ן ז"ל וכ' וז"ל ומ"ש עוד דפלוגת' היא בירוש' כמדומה שנתכוון לההיא דאיתא בירושלמי בפ' האומר דקדושין הרי זו עולה לאחר ל' יום מכרה בתוך הל' יום ר"א אמר הר"ז מכורה ורי"א אינה מכורה ואם לזו כיון אדרבא משם איכא למילף איפכא דבכל דוכתא קי"ל הלכה כר"י עכ"ל ודבריו תמוהים דנהי דהאמת דלא ראה הרב דברי הרשב"א בחי' מ"מ היכן מצא גי' זאת בירוש' דפלוגתא דר"א ור"י הוא הא בירוש' שלפנינו הגי' הוא כמו שהביא הרשב"א בחי' כנז' דפליגי אמוראי אליבא דר"י ואף דבגירסתינו כתוב גבי המימרות ר"א משם ר"י מ"מ צ"ל דטעות הוא ובא' מהן צ"ל ר' בון בשם ר"י וכ"כ בס' פ"מ בביאורו יע"ש באופן דאמוראי נינהו אליבא דר"י כמ"ש הרשב"א. ומעתה נחזור למאי דאתאן עלה דודאי קושטא דמלתא דמאי דאמרי' הכא שאני הקדש דאמירתו לגבוה כו' הוא דוקא לענין חזרה אבל לא שחל ההקדש מש"ר כמו שנתבאר בדברי הרמב"ם בפ"ו מה' ערכין כנז' ובכן לק"מ לדעת הרמב"ם דס"ל דאין חזרה בהקדש אפילו תכ"ד מהך סוגיא דנדרים. ואולם למדנו ממנה דהתוס' הכא בסוגיא זאת אזלי נמי בשיטתייהו דס"ל דאפי' בהקדש תכ"ד כ"ד ויכול לחזור דלא כהרמב"ם ונמצא דבג' מקומות התוס' אזלי לשיטה זאת. ואולם ראיתי להתוס' במנחות דפ"א ע"ב בד"ה תודה מן החולין כו' שכתבו וז"ל דכי אמר הרי עלי תודה מן החולין נתחייב הכל מן החולין כו' וכי הדר אמר ולחמה מן המעשר לא מצי הדר בי' ואפי' בתוך כ"ד דלא מבעיא לב"ש דאמרי' בגמרא הריני נזיר מן הגרוגרות תפוס לשון א' אלא אפי' לב"ה דחשבינן נדר ופתחו עמו לא דמי דהכא דבעי למהדר ולא מצי למהדר דאמירתו לגבו' כמסירתו להדיו' כו' הרי מפורש יוצא דס"ל להתוס' הכא כס' הר"מ דאין חזרה בהקדש אפילו תכ"ד הפך ממקומות הנז' וצ"ע. עוד יש לעמוד בדברי התוס' אלו במ"ש דלא מבעיא לב"ש דס' תפוס ל' א' כו' שהרי בשמעתין אמרי' דטעמא דבית שמאי הוא משום דס' כר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ומש"ה ס"ל דהאומר הריני נזיר מן הגרוגרו' לא אמרי' דפרושי קא מפרש ומתחלה כיון לכך דא"כ נמצא הוציא דבריו לבעלה דאין נזירות אלא מן היין ואין אמד"ל וע"כ צ"ל דמהדר הוא דקא מהדר וכ"כ נמי הכא דמוקי חזקיה לברייתא דאמר הרי עלי תודה בלא לחם כב"ש היינו דדמי להתם דכיון דאי אפשר להביא תודה בלא לחם נמצא דאי אמרי' פרושי קא מפרש הוציא דבריו לבטלה אבל גבי מתני' דאי אמרי' דכונת הנודר דפרושי קא מפרש ומתחלה כשאמר הרי עלי תודה הית' כונתו לפרש ולחמה מן המעש' אעפ"כ אין דבריו לבטלה דהא אפשר להביא לחמה מן המעשר דהא באומר היא ולחמה מן המעשר יביא כמו שאמר כדתנן במתני' ונמצא דבאופן זה הוציא דב' ושפיר אנו יכולין לומר דפרושי קא מפרש ומודו ב"ש הכא. ועוד צ"ל דמאיזה טעם כתבו דאפי' לב"ה הכא אמרינן דמהדר קא מהדר הרי אפי' באומר הריני נזיר מן הגרוגרות אמרי' בנזיר דס"ל לב"ה דאמרי' פרושי קא מפרש וס"ל כר"י דאמר בגמר דבריו אדם נתפס ואע"ג דא"כ נמצא הוציא דבריו לבטלה וכ"ש הכא דאין דבריו לבטלה דודאי אמרי' דלב"ה פרושי קא מפרש ודבריו קיימי' וע"כ צ"ל דמתני' לא נגע ולא פגע בפלוגת' דב"ש וב"ה אלא בפלוגת' דר"מ ור"י דאיפליגו במתני' בתמורה דכ"ה ע"א האומר ולדה של זו עולה והיא שלמים דבריו קימים היא שלמים ולדה עולה הר"ז וולד זבחי שלמים דברי ר"מ אמר"י אם נתכוון מתחלה לכך כו' דבריו קימים ע"כ דר"מ ס"ל דאפי' אמר ב' הדברים ביחד ולא אמרם בדרך המלכה עכ"ז כל שלא אמר מתחלה וולדה עולה והיא שלמים אין בידו לומר וולדה עולה אחר שאמר היא שלמים כיון דאמר היא שלמים חלה קדוש' על הולד ושוב אינו יכול לשנותו עולה דכיון דלא אמר כן מתחל' מסתמא אמרי' דמהדר הוא דקא מהדר ולא מצי למהדר ור"י ס"ל דכל שלא אמרם בדרך המלכה אמרי' דפרושי קא מפרש ודבריו קימים ומתני' דהכא צ"ל דר"מ היא ומש"ה כיון דלא אמר עלי לחם תודה מן המעשר ותודה מן החולין ואמר תחלה תודה מן החולין ובהכי נתחייב נמי בלחמה מן החולין וכשאמר ולחמה מן המעשר מהדר הוא דקא מהדר ואין בידו לחזור וסתם מתני' ר"מ היא. אברא דכפ"ז קשה דהא קי"ל כר"י דהאומר היא שלמים וולדה עולה דבריו קיימים וכמ"ש הרמב"ם בהלכו' מעה"ק בדין הנז' וא"כ איך פסק הר"מ כמתני' דהכא בפי"ו דה' מעה"ק הלכה י"ו כיון דע"כ דמתני' כר"מ ולא קי"ל כוותיה ולדברי התוס' צ"ל דס"ל דמתני' איירי באומר ולחמ' מן המעש' דרך המלכה דבהכי אתיא מתני' כר"י דקי"ל כותיה דהכי מוכח סוף דבריהם שכתבו והביא ההיא דר"י דבנמלך אפי' תכ"ד אינו יכול לחזור ולהכי כתבו דל"מ לב"ש דס"ל דאין שאל' בהקד' ומש"ה ס"ל בההיא דנזיר דמהדר קא מהדר ולא מצי למהדר דודאי לדידי' ה"ה הכא כיון דאין שאלה בהקד' אלא אפי' לב"ה דס"ל דנדר ופתחו עמו ושייך לומר דטעמא דב"ה משום דאפי' נאמר דמהדר קא הדר שפי' יכול לחזור כיון דיש שאלה בהקד' וה"ה דמצי לחזור בתכ"ד דמשמע בשמעתין דנזיר אין לומר הכי דאפי' לב"ה ה"ט משום דס"ל דפרושי קא מפרש וכדאמרי' התם דב"ה כר"ש דס"ל פרושא קא מפרש אבל הכא דדרך המלכ' קאמ' ולחמה מן המעשר אפי' ב"ה מודו דאין חזרה בהקדש אפילו בתכ"ד דס"ל להתוס' על הדרך ששיערנו הסוגיא דנזיר לסברת הר"מ. ואולם לס' הר"מ שהביא מתני' דהרי עלי תודה כו' כפשטא ולא פירש לומר דמיירי דאמר ולחמה מן המעשר דרך המלכה קשה דמ"ש מההיא דהיא שלמים וולדה עולה דקי"ל כר"י דכל דלא אמר דרך המלכה דבריו קיימים. והנה בשמעתין דנזיר אמרינן בתחילת הסוגיא בש"ס כר"מ דאין אדם מוציא ד"ל ובה"ס כר"י דאמר בגמר דבריו אדם נתפס והאי נדר ופתחו עמו וקשה דאמאי לא אמר כב"ש אף דאין דס"ל אדם מד"ל מ"מ ס"ל כאידך דר"מ דפליג עם ר"י דאמר בגמר דבר אדם נתפס וס"ל דהאומר היא שלמים וולדה עולה אין דבריו קיימים דכיון דלא אמר תחילה וולדה עולה מהדר קא מהדר וה"ה הכא דכיון דלא אמר מן הגרוגרות הריני נזיר מהדר קא מהדר ולאו כל דמיניה וראיתי להתוס' שם בד"ה אין אדם כו' שכתבו דלא פליגי ר"מ ור"י אלא בתמורת עולה ותמורת שלמים דהתם דוק' ס"ל לר"מ תפוס לשון ראשון דכיון דא"א לומר דכונתו שתהיה חציה עולה וחציה שלמים מדאמר תמורת עולה ותמורת שלמי' ולא אמר תמור' עולה ושלמים א"כ דבריו סתרי אהדדי ומש"ה תפוס לשון א' כיון דליכא למימר פרושי קא מפרש אבל הכא דאמר הריני נזיר מן הגרוגרות דאיכא למימר פרושי קא מפרש דפירש דבריו לומר דנזיר דאמר הוא מן הגרוגרות ומתחלה לכך נתכוון מודה ר"מ ומשום הכי לא אמרו בש"ס דב"ש אתו כר"מ דתפוס לשון א' זת"ד.

וזה תימא דהתינח בפלוגתא דתמורת עולה כו' אבל באידך פלוגתא דר"מ ור"י באומר היא שלמים וולדה עולה מאי איכא למימר הרי התם דס"ל לר"מ דאפילו דאפשר לומר דפרושי קא מפרש וה"ק דהיא שלמים דקאמר היינו היא דוקא ולא ולדה דולדה עולה ס"ל דמהדר קא מהדר כיון דלא אמר תחילה וולדה עולה והיא שלמים וא"כ ה"ה הכא דאפשר לומר דב"ש ס"ל כר"מ כיון דהיל"ל מן הגרוגרות הריני נזיר להקדים הפירוש למעשה ואמר הריני נזיר תחילה מהדר קא מהדר ולאו כל כמיניה. שוב ראיתי להתוס' בשמעתין בפרק מרובה הנז' בד"ה תרי תכ"ד כו' שכתבו דלפי מאי דאמרינן דר"י דבור קטן אית ליה דבור גדול לית לי' הכי פי' דברי ר"י במתני' אם לכך נתכוין תחילה כלומר שאמר תכ"ד קטן שדומה לנתכוין תחילה לכך דבריו קיימים ואפי' לא נתכוין נמי כיון דכדבור דמי אבל בנמלך כלומר שאומר תכ"ד גדול שדומה כמו נמלך הר"ז תמור' עולה אפי' נתכוון תחילה לשניהם עכ"ל ולפי דבריהם דדוקא גבי תמורת עולה כו' דאיכא טעמא רבה לר"מ דמדקאמר תמורת עולה ותמור' שלמים ולא אמר תמור' עולה ושלמים אמרינן דר"מ אפי' באומר כן שלא בדרך המלכה כי אם בזה אחר זה אמרם בלי הפסק ס"ל דמהדר קא מהדר ותפוס לשון א' אבל במתני' דהיא שלמים דליכא טעמא רבה לומר דס"ל לר"מ כן אפי' שלא בדרך המלכה דאי משום שלא הקדים לומר וולדה עולה אין טעם זה מספיק למשווייה הדרנא דמה לי פי' דבריו מקודם ומ"ל פי' אחר כך כיון דמשמעות דבריו דמאחלה כיון לכך. לכן ע"כ צ"ל דס' ר"מ התה באומר וולדה עולה בדרך המלכה אלא שלא שהה יותר מכדי דבור קטן ועכ"ז ס"ל לר"מ דלא אמרי' תכ"ד כ"ד אפי' בדבור קטן אי משום דבהקדש ס"ל דאין חזרה בהקדש אף בתכ"ד קטן או משום דאפי' בעלמא ס"ל הכי כרבנן דפליגי עם ר"י לענין עדות וע"ז פליג עליו ר"ל ואמר דאם נתכוון תחילה כלומר אם תכ"ד קטן אפילו שאמר דבריו בדרך המלכה דבריו קיימים ונמצא כפי זה דלכ"ע אפי' לר"מ כל שאמר היא שלמים וולדה עולה בלי הפסק כלל שלא בדרך המלכה דבריו קיימים ואמרינן פרושי קא מפר' דבריו ומש"ה לא אמרינן בנזיר דב"ש כר"מ בההיא דהיא שלמי' כו' דכגון דא דאמר הריני נזיר מן הגרוגרות בבת אחת בלי הפסק לכ"ע אפילו ר"מ מודה דפרושי קא מפרש. אברא דיש לעמוד ע"ז מההיא דאמרינן בפ"ב דנזיר די"ב ע"ב עלה דמתני' הרי עלי לגלח חצי נזיר מגלח נזיר שלם דר"מ וחכ"א מגלח חצי נזיר ואמרינן בגמרא כי פליגי בלישנא דמתני' פליגי רמ"ס כיון דאמר הרי עלי איחייב אכוליה קרבן נזירות וכי קאמר חצי נזירות לאו כל כמיניה ורבנן סברי נדרו ופתחו עמו ומתבאר מדברי התוס' שם בד"ה כי פליגי דלרבא דאמר הכי ס"ל דלישנ' דמתני' דמי שאמר חצי קרבנות נזיר עלי הוי לכ"ע ומש"ה אמר דפליגי במילתא אחריתי דרמ"ס דכיון דאמר הרי עלי לגלח ולא אמר חצי קרבנות נזיר עלי כיון דאמר הרי עלי לגלח איחייב אכוליה קרבן והאי דהדר ואמר חצי נזיר מהדר הוא דקא בעי ולאו כל כמיניה דרמ"ס תפוס לשון א' ורבנן ס' דלא אמרינן תפוס לשון א' דלאו מהדר קא מהדר ביה אלא פרושי קא מפרש דבריו דעלי לגלח דקאמר היינו חצי נזיר דוקא הרי מבואר דאף דהכא לא שייך טעמא דאין אדם מד"ל דהאי לישנא כאומר חצי קרבנות נזיר עלי דמי ושפיר אפשר לקיים דבריו ולא הוו דבריו לבטלה עכ"ז אמרי', דלר"מ תפוס לשון א' ומסתמא אמרי' דמהדר קא הדר ביה ולאו פרושי קא מפרש דבריו וזה נראה סותר למ"ש התוס' בשמעתין דנזיר. איך שיהיה נחזור למאי דאתאן עלה דמדברי התוספות במנחות הנז' מבואר דס"ל כס' הרמב"ם דאין חזרה בהקדש אפילו תכ"ד ומטעם דאמירתו לגבו' כמסירתו להדיוט אך מג' מקומות אחרים נראה דס"ל איפכא דלא כהרמב"ם ולע"ד יש מקום רביעי שהתוס' אזלי בשיט' זאת והוא ממה שכתבו בשמעתין דנדרים דתכ"ד בדפ"ז ע"א עלה דאמרינן הלכתא תכ"ד כד"ד שהשיגו על ר"ת דס"ל דתכ"ד תקנתא דרבנן היא שהרי מצינו לענין דין תורה כמו הרי עלי מנחה מן השעורים יע"ש דכונתם לומר דבמנחות אמרינן דדין הרי עלי מנחה מן השעורים תלוי בפלוגתא דב"ש וב"ה בדין הריני נזיר מן הגרוגרות דאזלי הכא לשיטתייהו דמאי דמוקי הש"ס ב"ה כר"ש ולא אמר דטעמייהו משום דס"ל יש שאלה בהקדש היינו משום מ"ד דאין פותחין בחרטה אבל לדידן דקי"ל דפותחין בחרטה שפיר י"ל דטעמייהו דב"ה משום דאפי' אם נאמר דהאומר הריני נזיר מן הגרוגרות או הרי עלי מנחה מן השעורים מהדר הוא דקא מהדר כב"ש. מ"מ כיון דהם ס"ל דיש שאלה בהקדש יש שאלה נמי בתכ"ד. ודע דהר"מ בפ"ו מה' אישות כתב וצריך שיקדים התנאי למעשה אבל אם נתן בידה תחילה ואחר כך התנה הרי התנאי בטל מפני שהקדים המעש' לתנאי ע"כ והטור ז"ל כתב עליו דלא נהירא ליה דמילתא דפשיטא הוא שאם נתן בידה סתם אין התנאי שהתנה אחר כך כלום דגבי קדושין הא קי"ל דתכ"ד לא כ"ד עכ"ד ומרן, בכ"מ השיב דאין זו טענה דכיון דבגמר דברי הקדושין הוא התנאי בלא הפסק בינתיים אף על פי שנתן בידה קודם שהתנה מ"מ ראש דבריו אסיפא סמך יע"ש. ולע"ד לדברי הטור ע"כ צ"ל דס"ל דכל שלא הקדים התנאי למעשה שכך הוא הסדר ושינה והקדי' המעש' לתנאי אמרינן דמסתמא מתחילה נתן הקדושין לחלוטין בלא תנאי ואחר כך חזר בו ואמרינן הכי אפילו לא הפסיק בינתים כלל וכיון דתכ"ד לאו כ"ד בקדושין לאו כל כמיניה. ונוראות נפלאתי דהא לפי האמור לכ"ע אפילו לר"מ כל שאומר היא שלמים ולד' עולה בלא הפסק שלא בדרך המלכה אמרינן דפרושי קא מפרש ודבריו קיימים ולא אמרינן מדלא הקרים וולד' עולה קודם היא שלמים ש"מ מהדר קא מהדר ואפי' אם ת"ל דהטור סובר כפשט' דמילתא דאפילו באומר כן שלא בדרך המלכה ס"ל לר"מ כן מטעם זה שלא הקדים וולד' עולה מ"מ קשה דהא קי"ל כר"י לגבי ר"מ דס"ל דאפי' לא הקדים וולדה עול' דברי קיימי' דכיון דלא הפסיק דרך המלכה פרושי קא מפרש דבריו ואף אם נאמר דס"ל להטור דיש חזרה בהקדש תכ"ד בכל הדברים דלא כהרמב"ם והנה כי כן נאמר דטעמיה דר"י לאו משום דאף דלא הקדים וולדה עולה פרושי קא מפרש אלא ה"ט דאפילו נאמר דנמלך מ"מ ס"ל דתכ"ד קטן כ"ד ומצי לחזור בו דהא לפי מאי דאמרינן בשמעתין במרובה דאית לית לר"י תכ"ד קטן צ"ל דמאי דקאמר ר"י אם נתכוון מתחלה לכך כו' אין הכונה דמתחלה כיון לכך אלא אפי' בנמל' דכיון דתכ"ד קטן הוא חשיב כנתכוין כמ"ש התוספות שם כנז' מ"מ קשה לדברי הטור וא"כ למאי דס"ד דמקשן בפרק מרובה דר"י לית ליה תכ"ד כלל אפי' קטן א"כ אדתקשי ליה מדר"י דעדות לדברי ר"י דתמורה תקשי ליה דברי ר"י עצמן בההיא דהיא שלמים דקשיא רישא לסיפא ועכ"ל דיש חילוק בין דבור קטן לדבור גדול ומדלא הקשה כן ש"מ דסבור המקשן דאי מהא לא אירייא די"ל דטעמא דר"י ברישא הוא משום דאמרינן פרושי קא מפרש הוא ועוד קש' שהרי בשמעתין דנזיר מבואר דאי לאו דב"ש ס"ל כר"מ דאין אדם מוציא ד"ל אפי' ב"ש מודו לב"ה דהאומר הריני נזיר מן הגרוגרות לא הוי נזיר דפרושי קא מפרש ומתחלה כיון לכך ולא אמרינן דמדלא אמר מן הגרוגרות תחלה ואחר כך הריני נזיר דמהדר קא מהדר ולאו כל כמיניה לב"ש דאין שאלה בהקדש וה"ה לנזירות. וראיתי להב"ח באה"ע סימן ל"ח שכתב על דברי הטור הנז' כדברי מרן הכ"מ והוסיף עוד דאפי' אם שהה בין נתינת הקדושין לאמירת התנאי כל שהזכיר התנאי בתכ"ד מהני כיון דלא הוי חזרה שכך נראה מדברי הרמב"ם בה' ע"ז עכ"ד ואיכא למידק ממ"ש הרמב"ם עצמו בפירוש המשניות בתמורה גבי מתני' היא שלמים וולדה עולה וז"ל שהעיקר אצלינו תכ"ד כד"ד זולתי במקדיש כו' ומקדש ומגרש כו' וכן אם אמר לאשה הרי את מקודשת או הרי זה גיטך ונתן לה גטה או קדושיה וחז' ואמר תכ"ד לגמר הענין לא יהיו הקדושין או הגירושין אלא ע"מ כן אינו מועיל ואין שומעין לו עכ"ל הרי מפורש יוצא בדבריו דכל שלא אמר התנאי תיכף ומיד אחר אמיר' הרי את מקודשת אלא דהפסי' ושהה בינתיים אפי' תכ"ד אף דמטעם דהקדים מעשה לתנאי אין התנאי בטל כיון דבאומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי מיירי והרמב"ם אזיל לשיטתיה דבמעכשיו לא בעינן משפטי התנאי מ"מ מטעם דשהה בינתים ובקדושין תכ"ד לאו כ"ד התנאי' בטל דלא כהב"ח ודוק. הן אמת דלפי מה שאנו מוכרחים לומר בעד הר"מ דס"ל דאין חזרה בהקדש אפי' בתכ"ד דלא תקשי ליה ההיא דפרק מרובה כמ"ש הרב מחנה אפרים דכונת המקשן הוא דאף דלענין חזרה לא מצי לחזור בהקד' אפי' אי ס"ל לר"י בעלמא תכ"ד כד"ד מ"מ איך ס"ל לר"י דבשה' בינתיים חשיב כנמלך ולא אמרינן דעיוני קא מעיין בה ולא נמלך הוא כיון דבעלמא תכ"ד כד"ד אפילו לענין חזרה ומשני דלית ליה לר"י תכ"ד גדול הנה כי כן יוצא לנו לדידן דקי"ל דתכ"ד גדול כד"ד א"כ אפי' בהקדש וקדושין דתכ"ד לאו כד"ד לענין חזר' מ"מ אם אמר הרי את מקודשת ונתן הקדושין בידה ושהה יותר מכדי דבור קטן ואמר התנאי כל שלא שהה אחר כ"ד גדול לא חשיב כנמלך דאמרי' עיוני קא מעיין וא"כ איך כתב דבאומר התנאי אחר הנתינה בשהיה בינתים אפי' בתכ"ד ל"מ לימא עיוניה קא מעיין ואינו כנמלך ויהיה התנאי קיים והנה לע"ד אפשר להביא ראיה לס' הרמב"ם והתוספות דפרק התודה דס"ל דאין חזרה בהקדש אפי' בתכ"ד מההיא דאמרי' בירוש' בפ' מי שאחזו עלה דפלוגתא דרבנן ורבי באומר מהיום ולאחר מיתה דלרבנן הוי ספק תנאה ס' חזרה והויא ס' מגורשת ורבי ס"ל דתנאה הוי והוי גט אף בהפקר כן שדי מופקרת מעכשיו ולאחר ל' יום ע"ד דרבי מופקרת על דעתין דרבנן אינה מופקרת אף בהקדש כן כל עמא מודו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ע"כ ונר' דהפי' פשוט דהכונה דבהפקר נמי באומר מעכשיו ולאחר ל' יום לרבנן הוי ס' תנאה ס' חזרה ואם יהי' תנאה יתפרש התנאי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דלדעת רש"י דהתנאי הוא אם לא אחזור בי בתוך הל' יום גבי קדושין כאמור לעיל ה"ה הכא ולדעת הרמב"ן והרשב"א דהתנאי הוא אם יחיה עד ל' יום ה"ה הכא ומאי דאמרינן דלרבנן אינה מופקרת לדעת רש"י מיירי שמת המפקיר בתוך הל' יום ולא חזר בו דאי אמרי' תנאה הוי כל שלא חזר בו נתקיים התנאי והוי הפקר ואי הוי חזרה לא הוי הפקר דאין הפקר לאחר מיתה דכבר קמו נכסי קמי יתמי ומספקא אינה מופקרת לרבנן דאוקי ארעא בחזקת מריה. ולדעת הר"מ והרשב"א מיירי הכא בדחזר בו בתוך הל' יום ולא מת בתוך הל' יום דכיון דלא מת נתקיים התנאי ואי תנאה הוי לאו כל כמיניה לחזור בו ואי חזרה הוי יכול לחזור מידי דהוה לאומר לאחר ל' יום בלא מעכשיו ומספקא אינה מופקרת לרבנן אבל לר' דתנאה הוי כיון דנתקיים התנאי דלא חזר בו לרש"י או לא מת להרמב"ן ולהרשב"א מופקרת ואח"כ מבעי' לן אי אף בהקדש כן דאם אמר ה"ז הקדש מעכשיו ולאחר ל' יום אי הוי נמי פלוגתא דרבנן ורבי על הדרך האמור בהפקר דלרבנן מספקא לא הוי הקדש דמוקמינן ארעא בחזקת מריה קמא ולדעתיה דרבי הוי הקדש גמור ופשיט ליה דבהקדש כ"ע מודו ואפי' לרבנן דהוי הקדש דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ונר' דהכונה לומר דכיון דאמירתו לגבוה כו' אפי' בתכ"ד אינו יכול לחזור בו וכמ"ש התוס' בפ' התודה דמטעם דאמירתו כו' אינו יכול לחזור תכ"ד וכיון דאינו יכול לחזור תוך כ"ד א"כ הכא אפילו אם נאמר דחזרה הוי דמתחילה אמר שיחול ההקדש מעכשיו ואח"כ חזר בו בתכ"ד ואמר לאחר ל' יום לאחר ל' יום לאו כל כמיניה לחזור בו וחל ההקדש מעכשיו משא"כ בהפקר דיכול לחזור בו תכ"ד. שוב ראיתי דלדעת רש"י דתנאה הוי אם לא אחזור בי והכא מיירי דמת בתוך הל' ולא חזר בו ע"כ צ"ל דפי' הירוש' מטעם דאין חזרה בהקדש אפי' בתכ"ד כאמור אבל לדעת הרמב"ן והרשב"א דתנאי הוי אם לא ימות דהכא מיירי בחזר בו בתוך הל' יום ולא מת י"ל דה"ט דכ"ע מודו בהקדש דהוי הקדש אף אם נאמר דתכ"ד כד"ד בהקדש מטעם דאפי' אם נאמר חזרה הוי וחשיב כאומר לאחר ל' יום בלבד מ"מ אינו יכול לחזור בו בתוך השלשים יום מטעם דאמירתו לגבוה כו' ולא אתי דבור ומבטל דבור דאמירתו לגבוה דחמור הוא וכמ"ש הרשב"א בחי' נדרים בסוגיא דבר פדא כנז' לעיל באורך דכן הוא ס' הש"ס דילן התם לבר פדא ועדיפא מינה איכא מ"ד בירוש' דפרק האומר דקדושין אליבא דר"י דאפי' אם מכרו או הקדישו בתוך הל' יום אינו כלום כנז"ל. ואף לדעת רש"י דהתנאי הוי אם לא אחזור יש לדחות דהכא לאו מטעם דבהקדש תכ"ד לאו כד"ד אלא הכא ה"ט דאף אם נאמר דבעלמא ספק הקדש אינו הקדש דאמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה היינו כההיא דאיבעיא בפ' מי שמת בש"מ שהקדיש כל נכסיו ועמד דקא מבעיא אם עמד חוזר אי לא ולא איפשטא וכתבו הפוסקים דאמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה ולא הוי הקדש דהתם כיון דבעל הממון עמד והוא חי ועד עכשיו הממון בחזקתו על צד הודאי אין ספק הקדש מוציא מידי ודאי אבל אם הקדיש ס' הקדש ומת וקמו נכסי קמי יתמי כי הכא דמוקמינן לה אליבא דר"ש במת בתוך הל' יום כיון דאי הוי תנאה והוי הקדש משעה ראשונה אין ההקדש מחוסר גוביינא דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה הרי בשעת מיתה שבאים היורשים לירש הוי ס' אי הוי ממון מורישם או"ל ואין ליורשין חזקת ממון וראיה יותר מההקדש דהרי זה דומה למאי דאמרי' בפרק החולץ דל"ח ע"ב גבי מתני' דנפל הבית עליו ועל אביו והיה עליו ב"ח דלר"ש יחלוקו דה"ט דקסברי ב"ש שטר העומד ליגבות כגבוי דמי וכתב רש"י וז"ל כגבוי דמי כלומר גדול כח השטר וכמי שמוחזק בנכסים והרי הם קמו במקום הבן וכמוחזקים בנכסים דמי הלכך ספק וספק הוא ואין כאן חזקה לזה יותר מזה אם האב מת ראשון הוחזק ב"ח ולא אמרינן הא מחוסר גוביינא ואם בן מת ראשון הוחזקו יורשים עכ"ל וה"ה הכא דהיורשים וההקדש ב' ספק ואין כאן חזקה לזה יותר מזה לומר דהנכסים בחזקתם הילכך גבי הקדש דאיסורא הוי כל דליכא מוחזק אזלינן לחומרא ומפני הספק הוי הקדש ולפ"ז צ"ל דגבי הפקר דאמרינן דלרבנן אינה מופקרת מפני הספק מיירי בשלא זכה אחר בנכסים קודם מיתת המפקיר אלא דבא לזכות מן ההפקר אחר מיתת המפקיר דבכה"ג כיון דבשעת מיתה היורשים זוכים בירושה ממילא בלא שום זכיה אין ס' הפקר מוציא מידי ודאי כיון דעדיין מחוסר זכיה כמו שהוא לב"ה התם בנפל הבית עליו כו' דכיון דב"ח מחוסר גוביינא יורשי האב הם מוחזקים אבל אם זכו מן ההפקר בחיי המפקיר ואח"כ מת אפשר דהדין נותן דיחלוקו היורשים עם הזוכה מן ההפקר כסברת ב"ש בההיא דנפל הבית כו' כיון דבאופן זה שזכה בחיי המפקיר אין כאן חזקה לזה יותר מזה ואולם יש לדחות זה לפי מ"ש הרשב"א בתשו' ח"א סימן תרנ"ו דהעלה שם דבהקדש דאיכא ספקא אי חל ההקדש אף שמת המקדיש אין מוציאין מיד היורשים דהיורשים כבעלים והממון בחזקתם יע"ש וע"כ צריך לחלק ולומר דלא דמי לההיא דפרק החולץ והחילוק מבואר ודוק. ולכל הפירושים צריך להבין אמאי בהפקר והקדש באומר מעכשיו ולאחר ל' יום דיינינן לי' בתנאה או בס' תנאה וחזרה ואמאי לא אמרינן דדיינינן ליה כדין ממון באומר נכסי לך מהיום ולאחר מיתה דהכונה גופא מהיום ופירא לאחר מיתה דכל היכא דאפשר הכי דלשיור פירות נתכוין עדיף טפי דדוקא גבי גט דלא אפשר לשייר מספקינן בתנאה וחזרה וא"כ בהפקר ובהקדש אפשר לומר דגופא מעכשיו ופירי לאחר ל' קאמר וכבר הרגיש מזה הרשב"א בחי' לגיטין על דע"ב שהביא שם הירושלמי הנז' דגבי הפקר וכתב וז"ל כלומר דאף בהפקר אי אפשר שיהי' גופו מופקר ופירותיו לבעלים עכ"ל ולא פירש לנו הטעם למה אי אפשר בהפקר גופו מופקר ופירותיו לבעלים ולעד"נ דהטעם פשוט דהא קי"ל דהפקר אי אפשר לחצאין דהמפקיר כדי שיהא חל שם הפקר עליו צריך שיפקירנו לגמרי לכל אדם דאם הפקיר ושייר המפקיר איזה זכות בגוויה אינו מופקר כלל ויש ללמוד כן מההיא דאמרינן בפ' אלו מציאות ד"ל ע"ב גבי ההוא עובדא דמייתי הש"ס בההוא גברא דהוי דרי פתכא דאופי כו' דאמ"ל לכ"ע אפקריניהו חוץ ממך ופריך ומי הוי הפקר כה"ג והתנן ב"ש אומרים הפקר לעניים הפקר וב"ה אומרים אינו הפקר עד שיפקיר לעניים ולעשירים כשמיטה ע"כ מפורש יוצא דלב"ה דיליף סתם הפקר משמיטה לאו דוקא עד שיהא לעניים ולעשירים אלא בעינן דומיא דשמיטה ממש שיהא הפקר לכל העולם וכל ששייר אפי' אדם א' שלא הפקיר לגביה לא הוי הפקר וכמו שהיא ס' ר"ל בירוש' דפאה והביאו הר"ש ז"ל יע"ש, והנה כי כן כיון דלב"ה בעינן שיפקיר לכל העולם ואם שייר אפי' אחד לא הוי הפקר ה"ה אם הפקיר ושייר המפקיר הפירות או איזה זכות בגוייהו לא הוי הפקר דבעי' דומיא דשמיטה דהוי הפקר לגמרי ומהתימה על הרב מ"ל שבפ"ה מה' עבדים ה"ג הביא דברי הירוש' הנז' וכתב וז"ל אך קשה דאמאי לא אמרינן הכא דזה הפקיר גופא מהיום ופירי לאחר שלשים יום ע"כ דאיך אישתמיט מיניה דברי הרשב"א שחדש לנו דלא שייך זה בהפקר ולע"ד לפי האמור טעמא רבה איכא למילתא דבעינן דומיא דשמיטה כאמור וה"ט דתלינן בהפקר דהוי תנאה או חזרה ולא שיור פירי ובהקדש נמי פשוט הוא דלא שייך לומר דשייר פירותיו דאי אפשר לומר גוף להקדש ויניק' ופירות להדיוט וכמ"ש הרשב"א בחי' לנדרים וכתבנו לשונו לעיל בדברי הירוש' דלשייר גיזה ועבודה קאמר יע"ש והנה ראיתי להרשב"א בתשו' ח"א סי' תקס"ג שכ' דהמקדיש שדהו לב"ה מעכשיו ולאחר מיתה לא אמר כלום דבהקדש א"א לומר שיהי' השדה להקדש והפירות להדיוט הואיל ויונקים משדה הקדש וכ' עוד וז"ל וא"ת מה ראית לבטל ההקדש מפני שיור זה אדרבא נבטל השיור מפני ההקדש לא היא דקרקע בחזקת בעליה כו' וכדגרסי' בירוש' כו' אף בהפקר כן האומר שדי מופקרת מעכשיו ולאחר ל' יום ע"ד דרבי מופקרת ע"ד דרבנן אינה מופקרת שאי אפשר לומר שיהי' השדה מופקר לאחרים ופירותיו לבעלים וכיון שכן הרי ההפקר בטל לגמרי עכ"ד וראיתי להרב בני אהרן סי' כ"ב שרצה לחלק ולומר דלא אמרה הרשב"א אלא במקדיש לב"ה או לקדשי מזבח דאיכא איסורא ביניקת שדה הקדש אבל בהקדש עניים דמסתמא ליכא איסורא ביניקה שפיר איכא למימר דמצי להקדיש גופא מהיום ופירו לאחר מיתה אלא דדחה ס' זאת שהרי מההיא דהפקר שהביא הרשב"א לראיה משמע דאפי' בהקדש עניים הדין כך דכפי הנרא' לדעת רבנן אם הפקיר השד' מעכשיו ולאחר ל' יום אינו מופקר והיינו טעמא זהו ת"ד ודבריו תמוהים טובא דודאי טעם ההפקר לאו מהאי טעמא הוא אלא כדבר האמור דבהפקר בעינן שיפקיר כשמיטה ממש וכל דמשייר זכות בגוויה לא הוי הפקר וזה פשוט דמהיכא תיתי דבהפקר שהוא בין לעניים ובין לעשירים שיהא אסו' יניקת השדה וכונת הרשב"א להביא ראי' דלא אמרי' דליבטול השיור דאוקי הקרקע בחזקת מריה כדאמרי' בירוש' לענין הפקר דלרבנן כיון דלא אפשר שיהי' השדה מופקר לאחרים ופירות לבעליו לא אמרי' דלהו' הפק' ונבטל השיור אלא אמרי' דאינה מופקרת כלל. הן אמת דלע"ד לא הבנתי ראית הרשב"א מההיא דהפק' דאכתי י"ל דאם הקדיש ופי' בפי' גופא מהיום ופירי לאחר מיתה דכיון דפי' וליכא לאסתפוקי בתנאה ובחזרה אפשר דמבטלינן, השיור מפני ההקדש ובירוש' דתלי הדבר בפלוגתא דרבי ורבנן אי תנאה הוי או ספק תנאה ש"מ דס"ל דכיון דלא אפש' לשייר פירותיו דאם נאמ' דכיון לשייר פירותיו הוי דבריו לבטלה דאין שיורו שיור ע"כ אמרי' דכונתו לתנאה או לחזר' וא"כ מה ראי' יש למשייר פירות בפירוש דלא מבטלינן השיור מפני ההקדש ועוד דאמאי באומ' מהיום ולאח' מיתה כתב הרשב"א דכיון דלא אפש' לשייר הפירות ההקדש בטל הא לפי הירוש' דלא אפש' לפרש דבריו בשיור אמרינן דכיון לתנאה או לחזרה וכן אמרו בירוש' גבי הקדש דכיון דלא אפשר בשיור כונתו לתנאה או לחזרה אלא דאמרי' דגבי הקדש כ"ע מודו דהוי הקדש מטעם דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וא"כ אמאי כתב הרשב"א דהמקדיש מהיום ולאח' מיתה כונתו לשייר פירותיו וכיון דלא אפש' מבטלינן ההקדש הא לפי הירוש' אינו כן אלא דלרבנן מספק"ל אי תנאה הוי אי חזרה הוי ולרבי תנאה הוי ולכ"ע הוי הקדש מטעם דאמירתו כו' וכבר עמדו הר"ב בתשו' סי' ט"ו והרב בני אהרן בסי' כ"ב על דברי הרשב"א מההיא דאף בהקדש כן כל עמא מודו דאמירתו לגבוה כו' דאמרי' בירוש' יע"ש. ולע"ד נרא' ליישב דברי הרשב"א במה שנעמוד עוד להבין מה שסיים הרשב"א שם וז"ל ואע"ג דגבי גט מגורשת ואינ' מגורש' לא דמי דהתם אלו היה תנאי היה מועיל ואפי' חליצה לא בעיא וכיון דמספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי הלכך אזלינן לחומרא וחולצת ולא מתיבמת אבל הכא דאפי' תנאי לא יועיל ואתה צריך לבטל א' מהם אוקי ממונא בחזקת מאריה עכ"ל דלכאור' נראה דכונתו להקשות שהרי לענין גט כיון דלא אפש' לפרש דכונתו לשייר פירות מעשה ידיה מספק"ל אי תנאה הוי וכונתו לומר מהיום אם מתי או אפש' דחזרה הוי ולא הוי גט ומפני כן הויא ס"מ וא"כ בהקדש נמי כיון דלא אפשר לפרש דכונתו לשייר פירות יש לפרש דכונתו לתנאה מהיום אם מתי ומעשיו קיימים או אפש' דחזרה הוי ולא אמר כלום ואמאי בטל ההקדש לגמרי הא קי"ל דכל ס' איסור דאורייתא דאזלינן לחומרא כדין ס' איסו' דאוריי' לחומרא וכמ"ש הר"ן משמו בפ"ק דנדרים ד"ז גבי מאי דאבעיא לן יש יד לצדקה או לא ולא איפשיטא יע"ש וכ"ש בהקדש ב"ה דחשיב איסו' גמור ולא שייך למימר אוקי ממונא בחזקת מאריה ז"נ שכיון הרשב"א להק' וא"כ הוא אין תי' מובן כלל דאיך מחלק לומר דהכא שאני דאפי' הוי תנאה לא יועיל הא אם הוי תנאה הכונ' הוא כאומר מהיום אם מתי ושפיר חל ההקדש למפרע מחיים ואמאי לא אזלינן לחומרא לכן נלע"ד דס"ל להרשב"א דלרבנן דס"ל ס' תנאה ס' חזרה אינו אלא גבי גט דליכא למימר שכיון המגרש לשייר כל ימי חייו פירות מעשה ידיה דלא טעו אינשי בהכי דמי לא ידע כזאת דלא מצינו אשה לזה ומעשה ידיה לזה וכגון דא כ"ע ידעי לה ומש"ה ע"כ דכיון בדעתו לתנאה או לחזרה אבל גבי הפקר והקדש אף דמצד הדין אי אפשר לשייר הפירות מ"מ כגון דא צריכא רבא ולאו כ"ע ידעי לה וכל דאפשר דטעי בהכי אפשר לפרש דכונתו לשיור והכי עדיף טפי דפשט לשון זה מורה להכי וכדאמרי' לענין ממונא דהנותן נכסיו מהיום ולאחר מיתה כיון לשייר פירו' ולא מספקינן כלל דלמא כיון לתנאה אמנם להיות שמצד הדין אי אפשר לשייר הפירות ואפי' דהאי גברא ידע בהאי דינא וכיון דידע ע"כ צ"ל לא כיון לכך אפשר שכיון לתנאה או אפשר שכיון לחזרה ומידי ספקא לא נפקא ולזה כיון הרשב"א לחלק דשאני גט דאזלינן לחומרא משום דליכא אלא חד ספקא ס' תנאה ס' חזרה דהא ליכא לאסתפוקי בשיור כלל משא"כ בהקדש דכיון דאיכא ס"ס דמעיקרא יש לנו להסתפק אם לשון זה דמהיום ולאחר מיתה דאמר אם מעיקרא כשהוציא דבור מהיום מפיו דעתו הי' לסיים ולומר לאחר מית' דנמצא דראש דבריו אסיפא סמך או שמא דמעיקרא כשאמר מהיום לא הי' דעתו לסיים ולאחר מיתה ואח"כ נמלך ואמר ולאחר מיתה וחזר בו ממה שאמר מהיום ואת"ל דלא הוי חזרה אלא ראש דבריו אסיפא קאי עדיין יש להסתפק שמא לא כיון לתנאי מועיל אלא לשיור פירות דאינו מועיל ואף דחשיב ס"ס שאינו מתהפך כבר כתב והעלה הפר"ח בכללי הס"ס דהעיקר דלא בעי' מתהפך אך את זה צריך לדחוק בדברי הרשב"א לפי' דרך זה שמ"ש אבל הכא דאפי' תנאי אינו מועיל כו' מכוון דבריו הוא שקורא לכללות צד זה דאיכא למימר דראש דבריו אסיפא קאי בלשון תנאי דבין אם כונתו לשיורא ובין אם כונתו לתנאי דאם מתי דהוי תנאי וע"ז כתב דאפי' יהי' כונתו לתנאי כלומר דראש דבריו אסיפא קאי אינו מועיל כיון דאיכא למימר דכיון לשיור פירות ובכן צריך לבטל א' מהם וכיון שכן חשוב ס"ס ואוקי ממונא בחזקת מארי' אבל היותר קרוב בעיני דט"ס נפל בדברי הרשב"א וצ"ל אבל הכא דאפי' הוי שיור אינו מועיל כו' והכונ' כמ"ש. והנה כי כן נמצא דמדברי הרשב"א נראה בהדיא דס"ל דלפי הירוש' בדין ההפקר נמי אם אמר מהיום ולאחר מית' יש להסתפק אי תנאה הוי אי חזרה הוי לרבנן כדין גט אלא דבהפק' דלאו כ"ע דינא גמירי יש להסתפק נמי אי שיורא הוי ומאי דאמרי' בירוש' באומר שדי מופקרת מעכשיו ולאחר ל' יום דע"ד רבנן אינה מופקרת ס"ל להרשב"א דלא מיירי בחזר בו בתוך הל' יום כאשר כתבנו לעיל לדעת הרשב"א והרמב"ן דא"כ הוא דמיירי בהכי הו"ל לפרש ומדקאמ' סתם אינה מופקרת משמע דבסתמא אינה מופקרת אפי' לא חזר בו והכונ' לומר דבתוך הל' יום אינה מופקרת דאף דחזר בו ולא מת עד ל' יום ומשם ואילך הוי הפקר מספק שמא חזרה הוא או תנאה הוא ולא שיורא דאי שיורא הוא אפי' דלא חל ההפקר כלל אבל מ"מ אינ' אלא ס' א' אבל בתוך הל' יום לא חשיב הפקר כלל דחשיב כודאי לן דאינו הפקר ונ"מ שאם בא א' וזכה בנכסים בתוך הל' יום ובא אחר וזכה בהם אתר הל' יום הב' זכה אף דלרב דתנא' הוא בכה"ג זכה הא' דכיון דנתקיים התנאי ולא מת עד ל' יום איגלאי מילתא למפרע דמש"ר הי' הפקר ושפיר זכה הא' בזכיתו מ"מ לרבנן דספק תנאה ספק חזרה הוא זכה הב' וע"כ צ"ל דה"ק דאע"ג דקי"ל דלגבי הפקר דנסתלקו הבעלים והראשון מוחזק מספק תחילה זכה הא' כמ"ש הרא"ש בפסקיו בפ"ק דב"מ גבי בעיא דזרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר דלא איפשיט' דכיון דנסתלקו הבעלים בע"ה שזכ' ראשון זוכ' ולא הב' אף דזכיתו מספק יע"ש וא"כ הכא אלו לרבנן אין להסתפק אלא בספק תנא' או חזר' שורת הדין הי' דכיון דהמפקיר כבר נסתלק ונשאר הדין בין הזוכ' הא' לזוכ' הב' הראשון זוכ' אף דזכיתו הי' בתוך הל' יום וזכיה מספק היא דדולמא חזר' הוי ולא הי' הפקר בשעת זכיתו אלא ע"כ צ"ל דיש להסתפק נמי בספק שיורא וכיון דאי שיורא הוי הדין נותן דההפקר בטל מפני השיור הרי איכא ס"ס בזכות הראשון דשמא חזרה הוי ואת"ל לאו חזר' הוי אלא תחילת דבריו אסיפא קאי דלמא לא כיון לתנאה אלא לשייר פירות וכיון דלא אפשר בטל ההפקר וס"ל להרשב"א דבכה"ג דאיכא ס"ס מפקינן מיד הזוכ' הא' וזוכ' הב' דהא איכא מרבוותא דס"ל דמוציאין מיד המוחזק בס"ס ואפי' למ"ד דאין מוציאין בנדון זה דלא הוי מוחזק ודאי מעיקרו אלא מעיקרו זכיתו בספק מוד' דזוכ' הב' דזכיתו ברור' ודאית באופן דעיקר טעמא דלרבנן א"מ הוא משום דמספ"ל דלמא כיון לשיורא וממנה למד הרשב"א דאי שייר וא"א לקיים השיור בטל ההפקר מפני השיור ומ"ש בירוש' אף בהקדש כן הכונה נמי דמיירי בדלא חזר בו בתוך הל' יום ולא מת עד ל' יום ע"ד ההיא דהפקר וקס"ד למימר דלרבנן בתוך הל' יום לא הוי הקדש ומותר ליהנות ממנו דאע"ג דספק איסורא הוא מ"מ כיון דאיכא ספק שמא חזרה הוי ואת"ל לא הוי חזרה ותחילת דבריו אסיפא קאי שמא כיון לשיורא דאינו מועיל דכיון דצריך לבטל הא' מהם בטל ההקדש וכיון דאיכא ס"ס אזלינן לקולא אף בהקדש ומוקמינן ממונא בחזקת מריה קמא ואף דאפשר דאחר הל' יום כל דלא חזר המקדיש בתוך הל' יום חל ההקדש על צד הודאי או על צד הספק על צד הודאי דלכל הצדדים אחר הל' יום הוי הקדש דאפי' אם כיון לשיורא ובטל ההקדש אפש' דבתוך הל' יום דשייר הפירות ולא אפשר בטל ההקדש אבל אחר הל' יום דליכא שיורא יתקיים ההקדש ועל צד הספק דאפי' אם נאמר דכיון דהמקדיש דעתו היה שיחול ההקדש מש"ר ולא חל בטל ההקדש לגמרי מידי ספקא לא נפקא ואזלינן לחומרא ומה גם דאיכא ס"ס להחמיר שמא חזרה הוי וכיון דלא חזר בו ולא מת חל ההקדש אחר הל' יום ואת"ל דלא הוי חזרה ותחילת דבריו אסיפא קאי דילמא תנא' הוי ולא שיורא וכיון דנתקיים התנאי חל ההקדש וכיון דאיכא ס"ס להחמיר חשיב כהקדש ודאי שהרי בס"ס לקולא חשיב כודאי היתר וה"ה איפכא דחשיב כאיסו' ודאי וכמו שמבואר בפוסקים וע' להרב מ"ל בפ"ד מה' בכורות דף ק"נ סע"א באופן דאחר הל' יום הוי הקדש מ"מ בתוך הל' יום דכיון דאיכא ס"ס להקל מותר ליהנות בו ולא הוי הקדש לרבנן ודחי הש"ס דבהקדש כ"ע מודו דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וס"ל להרשב"א דהכונ' כמו ששיערנו בתחילת דברינו דכיון דאמירתו לגבוה כו' אין חזרה בהקדש אפי' בתכ"ד משא"כ בהקדש מודו כ"ע דהוי הקדש אפי' בתוך הל' יום דהא אפי' אם נאמר דחזרה הוי לאו כל כמיני' למיהדר ביה אפי' בתכ"ד ואע"ג דאכתי איכא ספיקא שמא ראש דבריו אסיפא קאי ולא נמלך וכיון לשייר פירות דבכה"ג יכול לשייר וליכא למימר דכיון דאמירתו לגבוה כו' כל שאמר בתחל' ה"ז הקדש מהיום הרי חל ההקדש לגמרי גופא ופירי ושוב לא מצי לשייר אפי' בתכ"ד דהא כיון דמתחיל' כיון לכך וראש דבריו אסיפא קאי לא שייך למימר הכי וכמו שנרא' מדברי הר"מ בה' מעה"ק בדין הנז' י"ל דכיון דאיכא ס"ס להחמיר חשיב כודאי הקדש דהא איכא ספיקא שמא כיון לחזרה ולאו כל כמיני' למהדר ואת"ל ראש דבריו אסיפא קאי עדיין י"ל שמא כיון לתנאי גמור ונמצא דדברי הירוש' גבי הפקר וגבי הקדש לפי פי' זה אזיל בשיטת הרשב"א דס"ל דלא מבטלינן השיור מקמי הקדש אם כיון לשיורא אלא דהירוש' סובר דהוי הקדש מפני, שסובר דאפי' תכ"ד לא מצי למהדר בהקדש ויש להסתפק שמא כיון לחזרה ולאו כל כמיני' והרשב"א לענין הלכה ס"ל דבמקדיש במהיום ולאחר מיתה לא הוי הקדש משום דס"ל דס' זאת דס"ל להירושלמי דתכ"ד לאו כ"ד בהקדש ליתא לפי הש"ס דילן וכמו שמתבאר בפרק מרובה בסוגיא הנז' אשר ממנה הכריח הרב ש"ך בח"מ דלא כהרמב"ם לענין הלכה ולפי האמור צ"ל דהרשב"א קאי בשעה זאת זה הנלע"ד ליישב דברי הרשב"א בדרך דוחק לפי חומר הנושא.

תוכן העניינים

קהלת יעקב - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה