אור ברסלב
קהלת יעקב - א תוספות דרבנן › אות ש

קהלת יעקב - א· רבי ישראל יעקב אלגאזי

תוספות דרבנן · אות ש

אות ר

רצב

שער המת. כ' הרמב"ם פי"ב מה' סנהדרין ובפי"ד שער מה' אבל דשער המת מותר בהנאה. וכתב מהרשד"ם חי"ד סי' ר' דמה שהתיר הרמב"ם הוא דשרי מן התור' אבל מדרבנן אסור ע"כ. ועיין ברבינו הכנה"ג י"ד סי' שמ"ט:

רצג

שעת הדחק דמכשרינן בכמה דוכתי במקום שהוא שעת הדחק, כתב הרד"ך סוף בית ג' דלא אמרינן כשר בשעת הדחק אלא במילי דרבנן אבל לא במילי דאורייתא ואפי' אי אמרינן במילי דאורייתא בערוה החמורה לא אמרו. ועיין בתשו' תומת ישרים סי' כ"ט שכתב דבשעת הדחק נכון לסמוך על המקילין אף בספיקא דאורייתא ובספר גט פשוט ד"ל ע"ג ה"ד האריך בפרט זה בראיות חזקות. והרא"ם ז"ל בתשו' ח"א כתב בסי' ס"ו דלא מקילינן בשעת הדחק אלא במקום שנאמר בתלמוד וגם במקום דלא נפיק מהקולא מינה חורבא והרד"ך שם בבית ג' כתב דהא דאמרינן כדאי הוא ר' פלוני לסמוך עליו בשעת הדחק דאפי' במילי דרבנן לא אמרינן הכי אלא באמוראים או מאן דגמיר וסביר וידע להכריע כדברי היחיד בראיות ברורות ונכוחות אבל אנן יתמי דיתמי שאין כח בידינו לפסוק כיחיד פשיטא שאין לנו לומר כדאי הוא ר"פ לסמוך עליו בש"ה אא"כ דגמיר וסביר וידע להכריע כדברי היחיד או שכבר נהגו כדברי היחיד. ועיין עוד בזה במקור ברוך ז"ל סימן ל"ה. ועיין בכנה"ג אה"ע סי' קכ"ז הגהת הטור אות ד' ה' ו':

רצד

שביעית בזמן הזה. כתב הרמב"ם פ"ד מהל' שביעית דשביעית נוהגת בזמן הזה בארץ מן התור' ועיין שם במרן ז"ל שיישב דברי רבינו שבפ' עשירי:

רצה

שבועה כתב הר"ן ז"ל בפ' שבוע' העדות דמן התור' בעי' שם או כינוי ומדברי קבלה למדנו דיש שבועה אף בלא שם וכינוי כדאמרי' ארור בו שבועה וילפינן מויואל שאול את העם ויאמר ארור האיש אשר יאכל אע"פ שלא אמר שם ומלכו' וכ"כ הרמב"ם ה' שבועו' וע"ש במרן:

רצו

שבועה דרבנן. כתב הרשב"א בח"ב סי' ק"י דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישב' משלם אלא בנתחייב שבועה דאורייתא אבל בנתחייב שבוע' דרבנן לא אמרו וכ"כ הטור ח"מ סי' ע"ה משם הרמ"ה וכן כתבו התוס' בב"מ ד"ג ע"ב ובגיטין דנ"א ע"ב יע"ש וע' בפרט זה במהרשד"ם ח"מ סי' רנ"א ומהר"י הלוי כלל ז' סי' נ"ט ולע"ד צריך להתישב עמ"ש מהרשד"ם בח"מ סי' רצ"ב לענין מי שסתר כותל ביתו של חבירו ואינו יודע כמה סתר דמתוך שאינו יכול לישבע ישלם וק' הדבר דשבוע' במידי דטענת קרקעות אינו אלא מדרבנן ועמ"ש הר"מ בפ"ה מה' טוען דין ב' גבי חופר בשדה חבירו ובמ"ש ה"ה שם לדעת הר"מ ודוק ויש לישב ודוק וע' למהר"ש הלוי בח"מ סי' כ"א שהאריך בזה:

רצז

שבות דרבנן כתב הרשב"א סימן תש"ט ותת"ח דאין מדמין שבות דרבנן זה לזה להתיר ע"ש:

שבות דרבנן במקום היזקא דרבים לא גזרו רבנן פ"ג דשבת דמ"ב ופסקו הטור סי' ש"ח וע' במור"ם סי' שי"ז ס"א לענין להתיר בשבת קשר של אומן דפסק הסמ"ג דמות' במקום צער דבמקום צער לא גזרו:

רצח

שבועה בדרבנן כתב מרן הב"י בח"מ סי' פ"ז מתו' כ"ז בשם רבינו ירוחם בנתיב א' ז"ל מי שנתחייב שבוע' משום דבר מדבריהם כגון מציאת חש"ו דיש בהם גזל מפני דרכי שלום ואינו רוצה לישבע אין מוציאין בדיינים ואין יורדין לנכסיו אלא מנדין אותו עד ל' יום ומלקין אותו אחר ל' יום ע"כ והוא מסוגיא דפ"ד דשבועות דמ"א ע"א דאמרינן התם איכא בינייהו מיחת לנכסי' בדרבנן לא נחתי' לנכסי' בדאורייתא נחתי' לנכסי' ופרכינן ולר' יוסי דאמר בדרבנן נמי נחתי' לנכסיה דתנן מציאת חש"ו יש בהם משום גזל מפני ד"ש ר"י אומר גזל גמור מדבריהם למאי נ"מ להוציא בדיינים מאי' איכא בין דאורייתא לדרבנן ומשני איכא בינייהו לכשגדו חשוד כו' והדר פריך ולרבנן דפליגי עליה דר"י ואמרי בדרבנן לא נחתי' לנכסיה מאי עבדינן ליה משמתי' ליה וע' בס' תקפו כהן סי' ל' תמה על דברי רי"ו ועל' בהסכמ' דבמציאת חש"ו לא אתמר הא דמשמתי' דהא תקנתא דרבנן ותקנתא לתקנתא לא עבדי' רק לא אמרו אלא בעלמא במחויב שבוע' מדרבנן ולא בעי לישבע יעש"ב:

רצט

שותפות עם הגוי דעת רשב"ם בפ' הניזקין דף נ' ד"ה דאיסור שותפות עם הגוי הוא מדאורייתא מקרא דלא ישמע על פיך ור"ת ז"ל ס"ל דאיסור שותפות עם הגוי אינו אלא מדרבנן וקרא דלא ישמע על פיך אסמכתא בעלמא הוא לא מיירי קרא אלא בישראל ולפיכך מותר להשביעו במקום הפסד ישראל דלא העמידו דבריהם במקום הפסד דומיא דמלוה ע"פ דנפרעים מהם מפני שהוא כמציל מידם וע' בתוס' סנהדרין דס"ג ד"ה אסור לאדם כו' ובריש פ"ק דבכורו' מ"ש הפוס' שם. אמנם הר"ן ז"ל ספ"ק דע"ז כ' משם הרמב"ן דמאי דאמרי' אסור לעשות שותפות עם הגוי לאו איסורא ממש קאמר דהא לא מיתסר אפי' מדרבנן דמשום לפני עור ליכא אלא במה שא"א לו לעשות אלא ע"י ישראל כמושיט כוס יין לנזיר בדקאי בב' עברי כו' ולא מיתסר אלא ממדת חסידות ומשום דלא מיתסר אלא ממדת חסידות בעלמא אמרינן התם תיתי לי דלת עבדית שותפות עם גוי ועיין בחי' הר"ן לסנהדרין פ' ד"מ דס"ג ע"ב:

ש

דקי"ל דאין נשבעין על קרקעות ועבדים שבועה ושטרות והקדשות. כתבו הרי"ף והרא"ש בפ' שבועת הדיינים דהיינו דוקא דאין נשבעין שבועה דאורייתא אבל שבועה דרבנן נשבעין עליהם והרמב"ם פ"ב מהל' שכירות ופ"ה מה' טוען כתב שאע"ג שעל כולן נשבעין עליהם שבועה דרבנן מ"מ בהקדשות נשבעין עליהם כעין של תורה וכתב ה"ה ז"ל דין ההקדשות הוא משבועת המשנ' כמסקנת הגמרא פרק הזהב א"ר יצחק שבוע' זו תקנת חכמים היא כדי שלא יזלזלו בהקדשות:

שא

שמו ושמה דבעינן שיכתוב בגט פלוגתא דרבוותא אי לא כתב שמו ושמה או שינ' שמותם יש מרבוות' פסולו רק מדרבנן אבל רובא דרבוותא ס"ל דהגט בטל מדאורייתא ע' פרישה באורך בס' מכתב אליהו דל"ו ע"ג והלא' וכיון דהוי פלוגתא דרבוותא אי הוי גט בטל מדאורייתא או מדרבנן הו"ל ספק מגורשת:

שב

שה לבית אבות מפורש בנדרים דל"ו ע"א גבי הא דאמר רבי יוחנן הכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה שהרי אדם מביא קרבן על בניו הקטנים ופריך אלא מעתה יביא אדם פסח על חבירו שכן אדם מביא על בניו הקטני' ומשני א"ר זירא שה לבית אבות לאו דאורייתא ע"כ וכתב הר"ן שם וז"ל דשה לבית אבות לד"א דמן התור' אין קטנים צריכין להמנות בשה עם בני החבור' אלא אוכלים ממנו אע"פ שלא נמנו עליו דאע"ג דפסח אינו נאכל אלא למנוייו ה"מ בראוים להמנות אבל קטנים דלאו בני הכי לית לן בה עכ"ל וכיוצא לזה כתבו התוס' שם בד"ה א"ר זירא כו' וז"ל כלו' הקטנים אינם צריכים להמנות דאם אוכלים מן הפסח לא הוי כמאכיל שלא למנויו דלא אסר רחמנא אלא להנהו דאיתנהו במצות תכוסו אבל אותם דלא שייך בהו לא מיירי מידי דהוה נשים דרשות הן שאע"פ שאינן חייבות בפסח מותרות לאכול ממנו ואינו נקרא שלא למנויו וכן בקטנים עכ"ל וי"ל בדברי התוס' ז"ל דמה ראי' מייתו מנשים דהוו רשות ומותרות לאכול ממנו הא מנ"ל דנשים למ"ד רשות יכולין לאכול בלא מינוי הא למ"ד דהוי רשות ועושים אותה טפלה לאחרים י"ל דמיירי דממנים אות' עם בני חבור' ובכלל מנויו הוא האשה האוכלת ממנו ואם כונתם דכיון דאינם מחוייבים חשיב כשלא למנויו וכדאמרי', בפ' האשה גבי ה' שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת בא' מהם דכולם פטורים מפ"ב ואמרו בגמ' דה"ט דאם יביאו כל הה' פסח א' נמצא פסח נאכל שלא למנויו וכתב רש"י דהארבע' שכבר יצאו בא' אפי' נתמנו חשיב כשלא למנויו דאינו מחויב חשיב כשלא למנויו אכתי יש לדחות ולומר דשאני התם דגלי קרא דלרבי יאודה דס"ל דאשה בב' רשות ועושים אותה טפלה לאחרים מרבה לה לטפל' מקרא דככל חוקת הפסח יעשו אותו וכן לר"ש דאית ליה דא' נמי רשות ועושין אותה טפלה היינו משום דכתיב במכסת נפשות נפש אפי' אשה וי"ל דכונת התוס' להביא מס' ר"ש דס"ל אשה בא' רשות ועושין אות' טפלה מקרא דמכסת נפשות דגלי קרא גבי אשה דאע"ג דאינ' מחוייבת ומינוי שלה שלא למנויו חשיב עכ"ז התיר' תורה שתאכל ולא חשיב כשל"ל דדוקא גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהם כו' שייך לומר הכי דכיון דהד' כבר יצאו ואין להם שום סרך מצוה כלל שכבר יצאו חשיב שלא למנויו אבל גבי אשה דקולא הוא שהקלה תור' על האש' שלא תתחייב והאש' רוצ' להחמיר על עצמה הא איכא צד מצוה בדבר דגדול המצו' ממי שאינו מצווה אמרו מכלל דמי שאינו מצוו' נמי מצו' קא עביד כמ"ש התוס' לענין מצות שהזמן גרמא שמברכות הנשים מהאי טעמא וראי דלא חשיב שלא למנויו ומהאי קרא דמכסת נפשות דנפקא לן דהאש' מותרת לאכול נפקא לן נמי דקטן מותר לאכול ולא חשיב שלא למנויו דהא משמעות מכסת נפשות כל נפש במשמע ואפי' קטן ואפשר דגם לרבי יאודה דראשון חובה מקרא דמכסת נפשות וא"כ אי אפשר לאתויי קטן אבל אכתי י"ל דילפינן קטן מאשה מפסח ב' דאע"ג דהוי רשות אוכלת האש' ממנו ולא חשיב שלא למנויו וה"ה קטן ונמצא כפי זה דלדברי התוס' מאי דאמרינן שה לבית אבות לאו דאורייתא היינו דלא בעינן שימנ' אותם מן התור' אבל אוכלים בפסח מן התור' כדין הנשים לר"ש בפסח א' ולר"י בפ"ב וחוץ מזה שכתבו התו' נר' להביא ראי' דקטן אוכל מן התור' ממ"ש הר"מ בפ"ד מה' ק"פ דין ו' וז"ל הקטן אין מילת עבדיו מעכבתו מלהמנות בפסח שנא' וכל עבד איש להוציא את הקטן ע"כ וכתב מרן הכ"מ וז"ל י"ל דתניא במכילתא וכל עבד איש אשה וקטן מנין ת"ל מקנת כסף מ"מ ונר' דרבינו הוה גריס וכל עבד איש איש ולא אשה וקטן ע"כ והשתא בין לגירסתנו במכילתא ובין לגירסת הרמב"ם מוכרח לומר דאיכא גלוייא דקרא דהקטן יכול לאכול ולא חשיב כשלא למנויו דאל"כ איך שייך לרבות קטן לפי גירסתנו או למעט קטן לפי גירסת הר"מ אם אינו יכול לאכול מטעם דחשיב כשלא למנויו. אשר ע"פ זה י"ל על מ"ש התוס' בפ' האשה דף פ"ח ע"א ד"ה שה לבית מ"מ וז"ל פי' משום דשה לבית אבות לאו דאורייתא והכי אית ליה לרבי זירא גופיה בפ' אין בין המודר וא"ת והיאך מאכיל' את הפסח שלא למנויו ונהי דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו לספות לו בידים אסור כדאמרי' בפ' חרש ואור"י דהתם ילפינן מלא תאכלום כו' אבל בכה"ג דאיכא חינוך מצוה שרי עכ"ל ולפי האמור לא היו צריכין לכך דהא איכא גלויא דקרא דקטן אוכל בק"פ הן דילפינן לה מאשה כאמור וכמ"ש התוס' בנדרים והן בקטן עצמו מקרא דכל עבד איש כו' כאמור. באופן דנמצינו למדין דמפורש יוצא מסוגיא דנדרים הנז' דלכ"ע שה לבית אבות לאו דאורייתא דמן התורה אין כאן שום חיוב להמנותו לקטן ואע"ג דבפ' האשה דפ"ט גבי מתני' דהאומר לבניו הריני שוחט את הפסח על מי שיעל' מכם ראשון לירושלים כו' נראה דמוקי למתני' אליבא דרבי יוחנן דאמר כדי לזרזן במצות דמיירי בדאמנינהו מעיקרא וזה נראה הפך ממאי דמסיק רבי זירא בנדרים אליבא דר"י מהך משנה גופא דשה לבית אבות לאו דאורייתא דאי דאורייתא אבשרא קאי ומזכה להון והכא קא מוקי לה ר"י עצמו בדאמנינהו מעיקרא כבר הקשו התוס' שם בד"ה אלא זה ותי' דהכא הכי פירושו אי אמרת בשלמא דחשיב כאילו אמנינהו מעיקרא דאין צריכין מנוי וה"ט דשה לבית אבות לאו דאוריי' שפיר יע"ש באופן דנראה דס' רבי זירא אליבא דר"י בנדרים היא מוסכמת.

ברם ראיתי להתוס' בגיטין דכ"ה ע"א גבי מאי דאיתיבי' רב אושעיא לרב יאודה דאמר אין ברירה ממתני' דהאומר לבניו הריני שוחט את הפסח ע"מ שיעלה מכם א' לירושלים כו' והשיב רב יאודה דהא אתמר עלה אמר ר"י כדי לזרזן במצות ומיירי בדאמנינהו מעיקרא והקשו התוס' שם מהא דא"ר זירא בנדרים ותי' וז"ל וי"ל דסוגיא דהכא איירי אי אמרי' שה לבית אבות דאורייתא עכ"ל דנראה מדבריהם קצת דדבר זה תלוי במחלוקת וסוגיא דהכא כמ"ד דהוי דאורייתא. אבל שוב ראיתי להרשב"א בחי' שם שהביא דברי התוס' הנז' וכתב וז"ל ונראה דלרוחא דמילתא קאמר ליה הכי דדרך הש"ס לאכוחי פירוקי והכא פירוקא רווחא מפרק לי' וכסברתי' דאקשי ליה מינה ולומר לדידן ליכא למפרך מינה דשה לבית אבות לאו דאורי' ומתני' לזרזן במצות אלא אפי' לדידך דסבירא לך דמחמת מינוי האב הוא שזכה זה שנכנס ראשון מיירי בדאמנינהו מעיקרא עכ"ל הרי בפירוש דהרשב"א פי' דברי התוס' דלפי דעת המקשן תירץ הכי אבל אחר האמת שה לבית אבות לאו דאוריי' שוב ראיתי להרמב"ן בחי' לגיטין שכתב בסוגיא הנז' וז"ל ואי קשיא לך לוקמא בקטנים ואין האב מביא פסח בשביל בנו הקטן אלא מדרבנן ושה לבית אבות לאו דאוריי' והכי מוקי לה בפסחים ובפ' אין בין המודר מוכח מינה דלאו דאוריי' דאי אמרת דאוריי' על בשרא קאי ומזכה להו ולא מתרצי דאמנינהו מעיקרא ולית לה פשרי שזו מן השמועות המתחלפות בחלוף המסכתות היא ואמוראי נינהו ורב יאודה סבר דאורייתא ואליבא דידיה מתרץ לה והתם לא ניחא לי' בהכי משום דא"כ דאביהם זכה להם מאי ומזכה עכ"ל הרי מבואר מדבריו דדין זה הויא פלוגתא דאמוראי דאמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן דלר"ז שה לבית אבות לאו דאורייתא ולרב יאודה דאורייתא הוא. אברא דמדברי הרמב"ם בפ"ה מה' ק"פ דין ז' נראה דס"ל דשה לבית אבות הוי דאורייתא שכתב וז"ל קטן שהגדיל בין ב' פסחים חייב לעשות פ"ב ואם שחטו עליו בראשון פטור ע"כ וכתב מרן שם וז"ל ואיכא למידק אטו קטן בר חיובא ופיטורא הוא וכתב הר"י קורקוס דכיון דרחמנא רבייה לקטן שישחטו עליו וממנין אותו נפטר הוא בכך מן הב' עכ"ל הרי מבואר דס"ל להרמב"ם דמינוי הקטן על הפסח הוא מדאורייתא דרחמנא רבייה שימנו אותו והיינו מדכתיב שה לבית אבות שה לבית וקטנים בכלל וכיון דמדאורייתא חייב אביו למנותו עם החבורה בפ"א אם מינהו בפ"א פטור מפ"ב אפי' הגדיל בנתיים וכ"נ ג"כ מדברי התוספות בקדושין בפרק הא"מ דמ"ב ע"א ד"ה איש זוכה וז"ל וא"ת ולמה לי קרא והא קי"ל דאין יד לקטן וי"ל דגבי פסח אצטריך דס"ד הואיל דשייך באכיל' פסחי' צריך להמנות עליו דכתיב שה לבית אבות אפי' קטן אימא אף לאחרים זוכה עכ"ל והתוספות בפ' התקבל דס"ד ע"ב ד"ה שאני נראה דמסתפקים בדבר זה שכתבו וז"ל וא"ת תקשי ליה לרב יאודה הא דאמרי' בר"פ הא"מ איש זוכה ואין קטן זוכה וי"ל דהתם לא מיירי בדעת אחרת מקנה אותו אלא לאשמועינן דפסח שלו אינו יכול להמנות אחרים עליו דס"ד שיוכל להמנות משום דשה לבית אבות דאורייתא והוי לענין פסח כמו גדול אי נמי הא גופא קמ"ל דשה לבית אבות לאו דאורייתא ואין לו כח לזכות כו' לאחרים ולא לעצמו כנראה מדבריהם שמסתפקים בדבר זה ומפני זה טרחו לתרץ לר"י בב' הת' הצדדים בין אם הוי דאורייתא או"ל הוי דאוריית' והדבר תימא שהרי מפורש בנדרים בסוגיא הנז' דשה לבית אבות לאו דאורייתא ולדברי התוספות דפרק הא"מ גבי ההיא דאיש זוכה ואין קטן זוכה הנז"ל י"ל דס"ל להתוספות כס' הרמב"ן ז"ל דפלוגתא הוי וההי' דרבי יצחק דדריש איש זוכה ואין קטן זוכה ס"ל כמ"ד דאוריית' הוי וכן מ"ש התוספות בפרק התקבל גבי מאי דאמר ר"י דקטן זוכ' לאחרים בדעת אחרת מקנה דאליבא דרב יאודה ההיא דאיש זוכה ואק"ז תירצו לה בב' תירוצים התי' הא' אי אמרינן שה לבית אבות לאו דאורייתא והתירוץ הב' אי אמרינן דאורייתא הוא היינו משום דמספקא להו אי העיקר כס' הרמב"ן דרב יאוד' ס"ל בההיא דגיטין דהוי דאורייתא או כס' התוספות שם דרב יאודה לרווחא דמלתא קאמר בדאמנינו מעיקרא ולעולם ס"ל דלאו דאורייתא:

אמנם לס' הרמב"ם ז"ל במ"ש דקטן שהגדיל ב' ב' פסחים אם מינוהו בא' פטור שכתב מוהריק"ו דטעמא הוא משום דרבייה רחמנא לקטן להמנותו דנראה דס"ל להרמב"ם דהוי מדאורייתא קשה דאף אם נאמר דס"ל כס' הרמב"ן דרב יהוד' פליג בדין זה וס"ל דהוי דאורייתא מ"מ פשיטא דראו לפסוק לענין הלכ', כרבי זירא דס"ל בנדרים ובפסחים דלאו דאורייתא אי משום דלישנא דמתני' דקתני ומזכה אחיו עמו משמע דאחר שחיטה הוא כמ"ש הרמב"ן עצמו ומתני' דייק כר"ז וכ"כ עוד הריטב"א בחי' לגיטין שם דגם הוא הקשה שם דלוקמי' בקטנים ובדלא אמנינהו ותי' שם דלרווחא דמלתא בעי לפרוקא אפי' אי אמרי' דשה לבית אבות דאורייתא וכתב עוד וז"ל וכ"ת כיון דאפשר לאוקמוה בגדולים וכדמוקי לה הכא היכי מוקמינן לה התם בקטנים ופשיט מינה דלאו דאורייתא וי"ל דהתם לישנא דמזכה אחיו עמו קא דייק דמשמע אחר שחיטה אבל הכא שלא במקומה לא דייק בה כולי האי וזו היא מן הסוגיות המתחלפות בתלמו'. עכ"ל הרי דלישנא דמתני' דייק כר"ז וסוגיא במקומה עדיפא ועוד דע"כ לפסוק כר"ז דס"ל לאו דאורייתא דבהכי א"ש אידך דר"י דאמר רבי יוחנן הכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפר' שהרי אדם מביא על בניו הקטנים ואי אמרי' של"א דאורייתא תיקשי לי' לר"י מה שהקשו בגמרא שם אלא מעתה יביא אדם על חבירו פסח של"מ שהרי מביא על בניו הקטנים וליכא תי' אחר כי אם הא דר"ז דשה לב"א לאו דאורייתא. ודע דראיתי בפ' כיצד צולין דע"ט ע"ב דאמרי' התם לרב ולליש' בתרא דרב כהנא הא דתניא הרי שהיו ישראל מחצ' טהורים ומחצה טמאים טהורים עושין את הראשון וטמאים את השני היכי מתרצו ומשני כגון שהיו ישראל מחצה טהורים ומחצה טמאים ונשים משלימות לטמאים וקסבר נשים בא' רשות דלנשים מטמאים והוו להו טמאים מעוטא ומעוטא ידחו לפ"ב ויש לחקור דאם איתא דשה לבית אבות, לאו דאורייתא א"כ אמאי הוצרכו לאוקומ' דנשים משלימות ואתי' כמ"ד נשים בא' רשות לוקמא אפי' כמ"ד חובה והכא מיירי דקטנים משלימין למחצה טמאים וכיון דקטנים פטורים ואפי' להמנותם בחבורת גדולים לאו דאוריי' הוו להו טמאים מעוטא ומדלא מוקי לה הכי ש"מ דס"ל לסתמא דתלמוד' דשה לבית אבות דאורייתא דמן התורה חייבים להמנות לקטנים בחבורה וכיון שכן לא חשיב טמאים מעוטא ומש"ה מוקי לה בנשים משלימות דלמ"ד דנשים בראשון נמי רשות והיא ס' ר"ש אפי' טפילה לאחרים הוא רשות וליכא חיובא לעשותן טפלה דפשיטא דלר"ש אפי' בטפלה הוי רשות ולא חובה וכמו שמתבא' בפ' האשה דצ"א בדברי ר"ש דקאמר ר"ש אומר בא' עושין אותה טפלה בב' אין שוחטין עליה כל עיקר דמדקאמר אין שוחטין עליה כ"ע ולא קאמר אין צריך לשחוט עליה ש"מ דסבר דבב' עכובא הוא ואסור לשחוט עליה אפי' טפלה ואם איתא דבא' ס"ל דרשות הוא לעשות בפני עצמה אבל חיובא איכא לעשות אותה טפלה אם כן בב' אמאי אסור לעשות אות' טפלה הא י"ל דקרא דחטאו ישא האיש ההוא דפ"ב בא למעט חיובא דטפלה שחייבות בא' אבל לעולם דרשות הוי לעשות טפלה דאהני לן ככל חוקת הפסח ליתן רשות לטפלה וכן נראה מבריית' דמייתי התם בדף הנז' ת"ר פסח מצה ומרור בא' חובה מכאן ואילך רשות ר"ש אומר פסח באנשים חובה בנשים רשות ע"כ הרי דר"ש עצמו קאמר לישנא דרשות וכן בשמעתין דפ' כצד צולין הנז' נקט נמי כי האי לישנא דרשות דלשון רשות משמע דבכל גוונא הוי רשות אפי' בטפלה לאנשים ובתוספתא בפ"ת דפסחי' תניא פסח ראשון שוחטין על האשה בפני עצמה והב' עוש' טפל' לאחרים דברי ר"י אומר פ"ב שוחטין על האשה בפני עצמ' ואין צ"ל בא' ר"א בר"ש אומר פ"א עושה טפלה אצל אחרים ואין עושה פ"ב אמרו לו מעשה ביוסף הכהן שהעלה את בניו ובני ביתו לעשות פ"ב והחזירוהו שמא יקבע הדבר חובה אמר לא שמא יקבע הדבר חובה אלא שאין האשה עושה פ"ב ע"כ הרי מפורש מהתוספתא הנז' דלר"ש בפ"ב אסורה לעשות טפלה דאי הוי רשות לעשות טפלה מה הקשו לו ממעשה דיוסף הכהן הא שפיר החזירוהו מטעם שמא יקבע הדבר חובה דאי לאו הכי שפיר היה יכול לשחוט עליו דרשות הוא וכיון דפ"ב לר"ש אסור לשחוט עליה טפלה ע"כ בפ"א נמי הוי רשות דוקא לטפל' ולא חיובא ומש"ה מוקי לה בשמעתין בנשים משלימות לטמאים משא"כ בקטנים דאיכא חיובא להמנותם דשה לבית אבות דאוריי' ואפשר דהרמב"ם מכח סוגיא זאת דהויא סתמא דתלמו' כס' כמ"ד דהוי דאורייתא. ודע דמעשה דיוסף הכהן המוזכר בתוס' הנז' הובא במתני' בסוף מ' חלה וז"ל מתני' יוסף הכהן הביא בכורי יין ושמן ולא קבלו ממנו אף הוא העלה את בניו וב"ב לעשות פסח קטן בירוש' והחזירוהו שלא יקבע הדבר חובה ע"כ ופי' ר"ש פסח קטן פסח ב' וקסבר נשים בב' חוב' והחזירוהו דסברי רשות ולא רצו שיקבע הדבר ההוא חובה עכ"ל ובירוש' דסוף חלה ומייתי לה בירוש' בפ"ק דקדושין סוף הלכה ז' אמרי' עלה ואתיא כמ"ד פסחן של נשים רשות תני האשה עושה פסח א' כו' א"ר יונה אפי' כמ"ד חובה שניא היא שהדבר מסויים שלא יקבע הדבר חובה ע"כ ולע"ד הכי פי' דלסתמא דש"ס ירוש' ס"ל דמתני' דמעשה דיוסף הכהן שהחזירוהו הוא כר"ש דפסח א' רשות אפי' לטפל' ולדידיה ע"כ בב' אינה עושה כלל אפי' טפלה ואסורה לעשות אפי' טפלה ומש"ה החזירוהו ורבי יונה סבר דאפי' כמ"ד חובה אתיא דהיינו ס' ר' יאודה דקסבר דבא' חובה דלדידיה כיון דא' חובה בב' הוי רשות לשחוט עליהן בטפלה ושניא הדא שהחזירוהו שהדבר מסויים כלומר שיוסף הכהן הי' סבור כרבי יוסי דגם בב' חובה ומפני זה הביאם וכיון שפרסם דבר זה וסברא זאת שלזה הביאם מפני שהדבר חובה אם היו מניחים לשחוט עלי' הי' נקבע הדבר חוב' שהעול' לא היו יודעים שלא החזירוהו מפני דרשות הוא לעשות אותה טפל' וכן פי' בס' פ"מ בביאורו לס' נשים וזהו הפי' הנכון ודל' כמו שפירש הרב מהר"א בפי' על ס' זרעים דמאי דקא' אתיא כמ"ד רשות היינו פ"ב רשות ואתי כר' יאודה ור' יונה דאמר דאתי אפי' למ"ד חובה הכונה די"ל שלא החליט התנא ופסק כמ"ד רשות אלא דאפשר נמי כמ"ד חובה וספוקי מספקא לי' וכל כה"ג ס"ל לתנא הלכה ואין מורין כן והכא באיש מסוים הו"ל הוראה זת"ד דהא ליתא חדא דמי הכניסנו לומר דספוקי מספקא לי' לתנא ולמה לא נאמר דס"ל כרבי יאודה על צד הודאי ועוד דהאי מעשה היה דיוסף הכהן הי' רוצה לשחוט עליה בטפלה ולא בפני עצמה דאי בפני עצמה איך קאמר דאתי' כר' יאודה הא אפילו לר"י היינו דוקא טפלה דהוי רשות אבל בפני עצמ' אסור לעשות וא"כ למה נקט טעמא דשמא יקבע הדבר חובה הא אפי' לא יקבע הדבר חובה רשות נמי אי אפש' בפני עצמה וע"כ מיירי בטפלה וא"כ למה לא הניחוהו לעשות אותה טפלה כיון דבטפלה לא שייך לומר שיקבע הדבר חוב' כר' כיון שלא עשתה בפני עצמה אלא העיקר כפי' הפ"מ כאמור. הן אמת דאף לפי פי' זה ק"ק דלפי פי' הירוש' לכ"ע מצי אתי' מתני' כר"ש דרבי יונה אפי' כמ"ד חובה קאמר דמשמע דל"מ כמ"ד רשות ומהתוספתא הנז' שהקשו לר"ש מהאי עובדא מפני הקבלה שהית' בידם שהחזירוה מפני שלא יהא נקבע הדבר חוב' כלישנא דמתני' דמשמע דכפי לשון זה דמתני' ע"כ לא אתיא כר"ש דהא לר"ש אפילו אם יקבע הדבר לרשות אסור אלא דר"ש השיב להם שהקבלה אינו כן שמה שהחזירוה הוא מטעם שהאש' אינ' עושה כלל וא"כ מתני' כדקתני דקבלה דידהו מוכרח דלא אתי כר"ש וי"ל דמצי אתי כר"ש משום דמתני' קתני אף הוא הביא בניו ובני ביתו לעשות פ"ק וכתב הרמב"ם ור"ע בפי' המשנה פ"ק פ"ב ובניו הקטנים היו ובפסח א' בלבד חייבים הם שהכל חייבים בראיה כדכתיב יראה כל זכורך אבל לא בפ"ב עכ"ל ודבריהם תמוהים דלמה הוצרכו לומר דבפ"א בלבד חייבי' בראי' תיפוק ליה משום פסח עצמו דהא קיי"ל דקטן ויכול לאכול כזית שוחטין עליו דשה לבית אבות כתיב ואף אם נאמר דשה לב"א לאו דאורייתא מ"מ מדרבנן מיהא צריך להמנותו על הפסח וקטנים שחייבים בראיה הוא מדרבנן דקרא דכל זכורך אסמכת' בעלמא היא ואינו אלא מדרבנן כדאמרינן בריש חגיגה יע"ש וא"כ למה הוצרכו מטעם ראיה ומה גם לדעת שכתבנו דנראה דס"ל דשה לב"א דאורייתא איך שיהיה נמצא דבניו דקתני מתני' הוא על בניו הקטנים והיה רוצה לשחוט עליהם יוסף הכהן והחזירוהו מפני שלא יקבע הדבר חובה ונמצא דטעם זה שלא יקבע כו' לא קאי אאשתו דאשתו אפי' רשות ליכא דאסורה לעשות אפילו טפלה אלא קאי לבניו הקטנים שלא יקבע הדבר חובא לשחוט על הקטנים בפ"ב נמי דדוקא בפ"א הוא מחוייב מדרבנן אבל בב' נהי דהוי רשות מכל מקום חיוב אפי' מדרבנן ליכא דאפילו לר"ש דס"ל דנשים לא הוו רשות בב' היינו דוקא נשים דאיכא מעוטא דקרא בפירוש אבל קטן רשות הוי אלא משום שלא יקבע חובה החזירוהו. ואולם זו היא שקשה דבתוספתא שהקשו מהאי מעשה דיוסף הכהן לר"ש אמאי לא הקשו יותר קושיא חזקה מהאי עובדא דיוסף הכהן לרבי יוסי דס"ל בב' נמי חובה דנרא' ודאי דהמעשה הי' שהחזירוהו ולא הניחו לשחוט לא על בניו ולא על אשתו. ועיין למרן הכ"מ בפ"ב מה' ק"פ על מ"ש הרמב"ם שם דנשים עושות לעצמן אפי' בפ"ב דכתב שם דהר"מ פסק כר' יוסי והרב מ"ל שם בפ"ב בדין מי שחציו עבד וחב"ח תמה מל מרן דאיך אפשר דפסק כר"י מאחר דר"א שהוא אמורא סבר כרבי יאודה כדאמרי' בסוגי' האשה אמר"א נשים בב' רשות כמאן קר' יאודה יע"ש באורך והדבר קשה דאיך אפשר לומר דפסק כר"י מאחר דסתם לן תנא דמתני' דחלה הנז' דלא כר' יוסי ומעשה רב הי' שהחזיריהו שמא יקבע הדבר חובה ואין לאחר מעשה כלום ובירוש' דחלה הנז' מייתי סברת רבי יוסי דברייתא באופן זה ר"י אומר בב' עושה בפני עצמה אפי' בשבת יע"ש. ואפשר דלדעת הר"מ עיקר פלוגתייהו דר"י ורבי יוסי הוא לענין שבת דוקא דלרבי יאודה אף דבחול יכול' לעשות בפני עצמ' מ"מ בשבת אינ' עושה בפ"ע כיון דהוי רשות ור"י ס"ל חובה ואפילו בשבת ועפי"ז אתי פסקי הרמב"ם בפ"ב ובפ"ה הכל כרבי יאודה וזכורני שיש מהמפרשים שישב דברי הר"מ באופן זה ולע"ד תבלין יש לפי' זה מהירוש' שגריס לדברי רבי יוסי אפי' בשבת דמדר"י נשמע לרבי יאודה דבשבת דוקא קא פליג ודוק אמנם לע"ד רוח אחרת אתי ליישב דברי הרמב"ם דהאי תרי פסקי דפ"ב ופ"ה דסתרי אהדדי וכל הראשונים אחזו שער בהם והענין בהקדים מה שיש לעמוד בעיקר סוגיא דפ' האשה דצ"א ע"ב בעיקר פלוגתא דרבי יאודה ור"י ור"ש מההיא דאמרי' בר"ה דל"ג תניא דבר אל בני ישראל בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות דברי רבי יאודה ר"י ור"ש אומרים נשים סומכות רשות ומדברי רש"י בערובין דצ"ו נראה דטעמא דרבי יאודה הוא דכיון דלא נצטוו הנשים איכא משום בל תוסיף. והנה כי כן צ"ל בהאי פלוגת' דאיפליגו רבי יאודה ור"י ור"ש בדין ק"פ באשה דבשלמא רבי יאודה דס"ל בעלמא דכל מקום דמעט קרא לנשים כמו סמיכה הוא לעיכובא דלא מצי עבדי כלל ואי עבדי עוברות על בל תוסיף א"ש הכא דס"ל דכיון דמעט קרא דחטאו ישא האיש ההוא דכתיב בב' איש אין אשה לא הרי נאסרו הנשים לעשות פ"ב אפי' טפלה לאחרים משום דכיון דקא מכווני לשם מצוה אפי' בחבורת אנשים עברי על בל תוסיף אי לאו דחדית לן קרא דככל חקת הפסח להתיר טפלה דבלאו הכי כיון דאיכ' איסור' דבל תוסיף אפי' טפלה לאחרים חשיב כשלא למנויו כדאמרינן בפ' האשה דה' שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת בא' מהם דפטורים מפסח ב' דהיכי ליעבוד ליתו כל חד פ"ב הרי הד' מהם שכבר יצאו מביאים חולין בעזרה ואי מייתי חמישתן ק"פ אי חשיב כשלא למנויו דהד' שכבר יצאו ואינם מחויבים ואי עבדי פ"ב עוברים על ב"ת חשיב שלא למנויו וה"ה הכא דאפי' טפלה לאחרים צריך קרא להתיר דכיון דאיכא בל תוסיף חשיב כשלא למנויו ומש"ה אצטריך קרא לר"י להתיר להן טפלה לאחרים ואולם לר"ש דאיהו ס"ל בעלמ' לענין סמיכה דבנות ישראל רשות כרבי יוסי ובכן בכל דוכתא דקא ממעט להו קרא הוי רשות ואי בעי עבדי וליכא איסור' א"כ הכא אמאי אצטריך קרא לר"ש להתיר טפלה לאחרים בא' התינח דלעשות לעצמן אין להם רשות דשאני הכא דאיכ' משום חולין שנשחטו בעזרה כיון דאינו חובה להן ואינן דומה לשאר מצות דאי בעו עבדי אבל לעשות עצמן טפלה לאחרי' אמאי צריך קרא להתיר הא כיון דהוי טפלה לאנשים ליכ' משום חולין בעזרה דבלאו הכי נשחט בשביל האנשים וגם משום שלא למנויו ליכא דל"ד לההיא דה' שנתערבו עורות פסחיהן דאמרינן דאינם יכולין להביא א' בין כולם מטעמא דשלא למנויו דהתם שאני דהד' שכבר יצאו איסור' דבל תוסיף רביע עלייהו שלא להוסיף לעשות ב' פסחים וכי נשחט עליהם נמי שלא למנויו הוא לא כן בנשים דקולא היא שהקיל' תורה עליהן, שלא יהיו חייבות ואם רוצות הן להחמיר על עצמן להתחייב במצות כאנשים ליכא משום בל תוסיף וא"כ לא חשיב שלא למנויו דומיא דקטנים שכתב הרמב"ם בפ"ב מה' ק"פ דשוחטין על הקטנים בחבור'. גדולים ולא חשיב שלא למנויו וה"ה הכא ואמאי הוצרך לר"ש קרא לטפלה וי"ל דבחגיגה די"ו מייתי שם הך ברייתא דפלוגתא דר"י ור"י בסמיכה וגרסי' בה ר"י ורבי ישמעאל אומרים בני ישראל סומכין חובה בנות ישראל רשות ואפשר דעיקר הגירס' היא כן דגרסי' רבי ישמעאל ולא ר"ש כדגרסי' בר"ה ובערובין בסוגיא הנז' ובכן א"ש דר"ש אפשר דס"ל כרבי יאודה בעלמא ומש"ה אצטריך קרא לר"ש נמי להתיר טפלה לאחרים דבלאו קרא כיון דאיכ' איסור בל תוסיף אפי' בטפלה חשיב כשלא למנויו אשר עפ"י קוטב הקדמה זאת אפשר ליישב דברי הרמב"ם הנז' דלפי האמור אפשר ליישב דבריו במה שנבין עוד מאי דאמרינן עוד בשמעתין לקמן כמאן אזלא הא דאמר ר' אלעזר נשים בא' חוב' ובב' רשות ודוחה את השבת ופריך אי רשות אמאי דוחה את השבת ומשני אלא אימא ב' רשות וא' חובה ודוחה את השבת כמאן כרבי יהודה דלכאור' י"ל דמדפריך אי רשות אמאי דוחה את השבת ע"כ לומר שהבין הש"ס דמאי דקאמר ר"א שני רשות היינו דעושות בפני עצמן שאם הבין דהכונה דהוי רשות ועושין אותה טפלה מאי דחית שבת איכא הא מתדחיא שבת בלאו הכי אצל בני חבורה אלא ע"כ שהבין הש"ס דרשות דקאמר היינו דעושות בפני עצמן ואה"נ דא"ל דלאחר המסקנא דאינו דוח' את השבת ואתי כרבי יאודה רשות דקאמר היינו טפלה דלמאי דס"ד דדברי ר"א באו כסדרן הבין הש"ס דע"כ ס"ל לר"א דעושות בפני עצמן דאלת"ה מאי דחיית שבת איכא בטפלה דאמר ר"א ודוחה את השבת וא"כ קשה דלפי מאי דס"ד דר"א אפי' בפני עצמן דקאמר עדיפא מינה הו"ל להק' דס' ר"א הויא דלא כמאן לא כר"י ולא כר"י דהא לרבי יאודה דס"ל דחטאו ישא האיש ההוא האמור בפ"ב מיעט אשה לא התיר כי אם בטפילה ועל פי דקדוק זה נראה דס"ל להרמב"ם דרבי יאודה ע"פ שיטתו דס"ל בעלמא דאין בנות סומכות עכובא דאיכא איסור' דבל תוסיף קאמר הכא דכיון דמעט קרא לנשים מקר' דחטאו ישא האיש ההוא הרי נאסרו לעשות בין בפני עצמן ובין טפילה לאחרים כיון דמכוונות לשם מצוה איכא משום בל תוסיף וכיון דאיכא משום בל תוסיף איכא נמי משום שלא למנויו אלא דאהני קרא דככל חקת הפסח כו' להתירו בטפלה דוקא דתפסת מועט תפסת ומסתבר' דבטפל' ליכא כ"כ משום בל תוסיף אבל בפני עצמן לא. אמנם לדידן דקי"ל כר"י דס"ל בנות סומכות רשות וכן כל מצות דמעט קרא לנשים הוא מחובה אבל רשות יש להן וכמו שפסק הרמב"ם בפ' מה' ציצית א"כ לרבי יאודה דממעט מחטאו ישא האיש ההוא אשה לדידן היינו מחובה אבל רשות איכ' וליכ' משום בל תוסיף ואף דהכא שאני דבלא רבויא דקרא לא מצו עבדי בפני עצמן דאיכ' משום חולין שנשחטו בעזרה מ"מ הניא קרא דככל חקת הפסח לדידן להתירן אפי' בפני עצמן דליכא משום חולין בעזרה דאילו לטפלה דליכא משום חולין בעזר' ולדידן דליכא משום בל תוסיף לא חשיב שלא למנויו לא צריך קרא להתיר וע"כ קרא דככל חקת הפסח לא אתא להתיר טפלה אלא להתיר אפי' בפני עצמן וא"כ א"ש הא דר"א דקאמ' רשות ועושות לעצמן דס"ל לר"א כרבי יאודה דקרא דחטאו ישא האיש ההוא אתי למעוטי אשה ולא כר"י לגמרי דאילו לר"י ס"ל דאינן עושות לעצמן דלטעמי' אזיל אבל לדידן דקי"ל כרבי יוסי בעלמא הוי רשות אפי' בפני עצמן עושות מרבויא דקרא דככל חקת הפסח כו' ולפי"ז אפשר דאפי' לפי המסקנא דקאמ' הש"ס כמאן כר"י לאו לגמרי קאמר אלא כר"י דדריש בב' איש ולא אשה והוי רשות ואינו דוחה את השבת אבל לעולם דלדידן דהוי רשות אלא עכובא עושות אפי' לעצמן ולישנא דרשות דקאמ' ר"א הכי משמע דאילו לר"י לאו רשות גמור הוא אלא טפלה דוקא הוי רשות וזה דעת הרמב"ם דדעתו לפסוק כרבי יאודה ומטעם דקאי ר"א כוותיה ומש"ה ס"ל דהוי רשות ואינו דוחה את השבת אלא דפסיק כר' יודא ולא כר' יודא לגמרי דאלו לר"י אינן עושות אלא טפלה משום דאזיל לטעמי' דס"ל דכל מקום שנתמעטו הנשים איכא איסור' דבל תוסיף ובכן קרא לא אתא להתיר אלא טפלה אבל לדידן דליכא משום בל תוסיף ע"כ קרא אתא להתיר אפי' בפני עצמן ומש"ה פסק בפ"ב דעושים חבורה כולה נשים וממש פסק הרמב"ם סובב הולך לס' ר"א מע"ד האמור:

שג

שעבודא אי דאורייתא או דרבנן כבר נודע דלדעת רובא דרבוות' קי"ל כמ"ד שעבודא דאורי' כמ"ש הרי"ף ס"פ ג"פ והר"מ פי"א מהל' מלוה וסמ"ג ריש עשין צ"ד וכן דעת הרא"ש כמו שהעל' רש"ל בפ"ק דב"ק סי' ט"ו שדעת הרא"ש כדעת הרי"ף ז"ל יע"ש וכן כמה מהפוסקים דס"ל דהלכה כמ"ד שעבודא דאורייתא ויש לעמוד בזה מההיא דאמרי' בפ' הגוזל דק"ד עלה דמשני הש"ס לתרץ הברייתות דאמר רב נחמן ל"ק כאן שהודה כאן שלא הודה ומוקי לה בלא הודה אביו והודה בנו ובאין הגזילה קיימת ואיכא אחריות נכסים ופריך וכי איכא אחריות נכסים מאי הוי מלוה ע"פ היא ומלוה ע"פ אינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות ומשני אמרי כשעמד בדין ופריך אי כשעמד בדין אפי' חומש נמי משלם א"ר הונא ברי' דרב יאושע לפי שאין משלמין חומש על כפירת שעבוד קרקעות. ויש לעמוד בעיקר סוגיא זאת דמאי פריך וכי איכא אחריות מאי הוי הא לפי ס' רוב פוסקים קי"ל כמ"ד שעבודא דאורייתא וא"כ איך פריך סתם הכי כאלו הלכתא היא דמלוה ע"פ אינו גובה לא חן היורשים ולא מן הלקוחות דשעבודא לאו דאורייתא ואדרבא נהפוך הוא וחם נאמ' דהכא פריך דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא לדידי' מאי איכא נמימר בברייתא זאת דנראה דדריש מקרא דמדאורייתא גובין מן היורשים אכתי ק' דהול"ל הניחא למ"ד שעבודא דאורייתא אלא למ"ד שעבודא לאו דאורייתא מאי איכא למימר כדרך כל הש"ס בכמה דוכתין ומדפריך סתם משמע דקי"ל לסתמא דתלמודא דהלכה כמ"ד שעבודא לאו דאורייתא וי"ל דהכא אליבא דר"ן פריך הש"ס דר"ן הוא דמשני לומר כאן בשהוד' כאן בשלא הודה האב והודה הבן וכי היכי דלא תקשי דנחייב בנו חומש אשבועה דידי' משני לומר דאין גזיל' קיימת ומצי' לר"ן בעלמא דס"ל שעבודא לאו דאורייתא ומתבאר כן מההיא דאמרי' בפ"ק דב"ק די"ב ר"א משמי' דעולא אמר גובין מן העבדים אפי' מיתמי דעבדא כמקרקעי דמי ור"ן אמר אין גובין מן העברים דעבדא כמטלטלי דמי וכתבו התוס' שם בד"ה אנא כו' וז"ל ואף על גב דבכמה דוכתין אשכחן דעבדא כמקרקעי לענין שבוע' ולענין אונאה אומר ר"י דהכא מיירי במילי דרבנן לגבות מיתמי וסבר שעבודא לאו דאורייתא ולענין פרוזבול וקנין אגב דהוי נמי מדרבנן עכ"ל וכן כ' הרא"ש בפסקיו שם יע"ש. הרי מבואר מדבריהם דטעם פלוגתייהו דר"א ור"ן תלוי אי שעבודא דאורייתא או לא דר"א ס"ל שעבודא דאורי' ובכן עבדא כמקרקעי ור"ן ס"ל דלאו דאורייתא ומש"ה אין גובין מן העבדים דאין לומר דר"א ס"ל דאף במילי דרבנן עבדא כמקרקעי דא"כ תקשי ליה מתניתא דאייתי בידיה ר"ן דממנה מפורש יוצא דבפרוזבול ואגב דרבנן כמטלטלי דמי ומ"ש קאן גבייה וכל מבוא' בסוגית ס"פ ג"פ דעולא דפליג אר"נ הכא ס"י שעבודא דאוריי' והכא לטעמי' אזיל. אשר ע"פ זה איכא למידת ממ"ש התו' בפ"ז דיבמות דס"ז ע"ב בד"ה מועטים עסקי' וז"ל אע"ג דפסקינן בפ' נערה דמזון האש' והבנות ממקרקעי ולא ממטלטלי סוגיא דהכא סברא דעבדא כמקרקעי דמי כר"א דאמ' בפ"ק דב"ק הלכתא גובין מן העבדים כו' עכ"ל והדבר ק' דאפי' ר"א לא אמר אלא גבי חוב דחיובו מן התורה וס"ל שיעבודא דאורייתא ובדאוריית' כקרקע דמי לא כן הכא גבי מזון הבנות דתקנת חכמים היא דמתנאי ב"ד יש להן דאפי' אם כתב תנאי מזון בנות בכתוב' לא נעשה חיוב מן התור' כשאר החיובים כדאמרי' בפ"יל דקל"א משום דבנות ליתנהו בשעת החיוב ואין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם ולעול' אין להם כי אם מתנאי ב"ד וכל שהוא תקנת חכמים שתקנו שיזונו הבנות ממקרקעי הא ודאי לכ"ע אין עבדים בכלל דלכל מילי דרבנן עבד' כמטל' באופן דנמצ' דה"ט דר"ן דאין גובין מן העבדים משום דס"ל שעבודא לאו דאורייתא ובכן א"ש דהכא פריך הש"ס בסתם אליבא דר"ן דס"ל דשעבודא לאו דאורייתא ומאן דס"ל הכי מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים מדאוריי' וא"כ איך ילפינן מקראי הכא דהקרן גובים מן היורשים, שוב ראיתי להר"ב בס' א"ז שם שכתב משם הרשב"א וז"ל אבל אנן פסקינן כמ"ד שעבודא דאורייתא אלא הכא נ"ל דקא מקשה אליבא דמ"ד שעבודא לאו דאורייתאו אפי' דלא קי"ל כותיה אפ"ה אורחא דתלמודא הוא לאקשויי אפי' למאן דלית הלכתא כותיה וטובא איכא בש"ס הכי כו' וכולן בדרך בשלמא למ"ד הכי אלא למ"ד הכי מא"ל א"נ י"ל דהכא אדר"ן אתיא דאמר כאן שהודה כו' ור"ן תלמיד דרב ושמואל הוה ורב ושמואל אית להו התם בשלהי בתרא מלוה על פה אינו גובה מן היורשים עכ"ל וק"ק אמאי לא הביא ההיא דר"ן דאמר דאין גובין מן העבדים דמשם נלמד יותר דר"ן אזיל בשיטת רבותיו דשעבודא לאו דאורייתא כמ"ש התוס' והרא"ש וכ"כ הרשב"א עצמו בחי' לקמא וז"ל ולענין פסק הלכה קי"ל כר"ן דעבדא כמטלטלי דמי כו' וא"ל היאך אפשר לומר דעבדים כמטלטלין והכתיב והתנחלתם אותם כו' תירצו גדולי הראשונים דכל מילי דאורייתא הרי הם כקרקע אבל למילי דרבנן עשאום כמטלטלין אלא שקשה בעיני שאם כן נצטרך לומר דשעבודא לאו דאורייתא דאי דאורייתא אף הן נגבים א היתומים ואילו אנן קי"ל שעבודא דאורייתא וכן פסק הרי"ף ז"ג והוא עצמו הביא אותה דאין גובים מן העבדים שבפ' יש נוחלין עכ"ל. ובאמת שתמיה זאת שתמה הרשב"א על הרי"ף היא תמיה גדולה על רוב הפוסקים שפסקו לענין הלכה דשעבודא דאורייתא איך פסקו דאין גובין מן העבדים ולע"ד נראה עי רשב"ם בפי"נ בפ"ינ למדנו תירוץ לזה שכתב וז"ל דנהי דאתקש לקרקעו' ה"מ לדברים הכתובים בתורה כגון לקנותם בכסף ושטר וחזקה כו' אבל לענין בע"ח כמטלטלי דמי דאין ב"ח סומך אלא על הקרקעו' שאין יכולין לאבד ולא לזוז ממקומם אבל עבדים לא סמכא דעתיה הלכך לא משתעבדי עכ"ל. והמתבאר מדבריו דנהי דהוקש עבדים לקרקעות היינו דוקא בדבר שמצינו שחדוש הוא שחדש' תורה בקרקעות משא"כ במטלטלין אע"פ שלאותו ענין אין שום טעם לחלק בין קרקע למטלטלין כמו דין אין נשבעין על הקרקעות וכיוצא אבל בדבר דאיכא טעמא לחלק בין קרקעות למטלטלין וכגון הא דבע"ח דמאי דאשתני דין קרקעו' לאו משום גזירה היא אלא דסתם בע"ח לא סמכא דעתיה אלא על הקרקעות שאינן יכולין לאבד דהא ודאי וכיוצא לה לא הוקשו עבדים לקרקעו' כיון דטעם שאין גובין מן המטלטלין איתיה נמי בעבדים ואע"ג דנראה ודאי דכשם דגובין מן הקרקעו' ה"נ גובין מע"נ דדינו כקרקע וכמו שנראה בפרק השולח דכותבין פרוזבול על ע"נ אע"ג דאין כותבין על הקרקעו' דעיקר סמך דעת הבע"ח עליהם י"ל דשאני ע"נ דלא אתיא מהקש דאיהו גופיה קרקע ולא פלוג רבנן בין קרקעי דניידי לקרקעי דלא ניידי אבל בעבדים דאי לאו היקשא מטלטלין הם כי הוקשו היינו לדבר שאין בו טעם אבל לדבר שיש בו טעם לא הוקש ומש"ה פסקו הרי"ף וכל הפוסקים בהא דר"ן אע"ג דקי"ל שעבודא דאורייתא אשר מטעם זה כתב הרי"ף בפרק הגוזל דלא קי"ל כרב דאמר דהלכת' עבדא כמקרקעי ודינו כקרקע לענין גזילה דקרק' אינה נגזלת דהא קי"ל כר"ן דאין גובין מן העבדים אלמ' כמטלטלי דמי ולפי האמור הי' טעמו דכיון דדין קרקע אינה נגזלת לאו גזירת הכתוב הוא דטעמ' רבה איכא למילת' דאינו זז ממקומה ולא שייך בה גזילה דאחר גזילה נמי ברשותיה דמריה איתיה הנה כי כן כי הוקשו עבדים להם כיון דשייך בהו גזילה כמטלטלי ואף דנראה פשוט דהגוזל ע"נ דינו כקרקע דאומר לו הרי שלך לפניך אע"ג דשייך ביה גזילה התם היינו טעמו משום דקי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא וה"נ לא דרשינן טעמי' דקרא לחלק בין קרקעי דניידי לקרקעי דלא ניידי אבל בעבדים דאיהו גופיה מטלטלין כלל מסר בידינו ר"ן דלא אתקש בדבר שיש בו טעם דלגבי עבדים דרשינן טעמיה דקרא ולא אתקש להא וזה נראה שהוא דעת התוס' בר"פ איזהו נשך שהקשו דלימא דאתא קרא דגזל לאתויי עבד כיון דקרקע אינה נגזלת אינו מן המקרא כי אם מפני שאינו זז ממקומה דכונתם להק' דאף דרב פסק הלכתא דעבד אינו נגזל מ"מ הא איפסיק' הלכתא כר"ן ולדידי' ודאי דעבד נגזל ואי לאו קרא דגזל לא אתי מאונאה דאין אונאה לעבדים וכונתם להקשות לסתמא דתלמודא דמאחר דאיפסיק' הלכת' כר"ן אמאי לא משני הכי. ולע"ד יש ראיה לס' הרי"ף מההיא דתנן בפ"ב דגיטין על הכל כותבין על ידו ש"ע ונותן לה את העבד ובירוש' אמרו רבנן דמתני' ס"ל דספר אתא למעוטי מחובר דמה ספר תלוש אף כל דבר תלוש ואם איתא אמאי כשר בעבד כיון דהוקש לקרקע אמנם לפי האמור א"ש דכיון דאיכא טעמ' לפיסול מחובר מטעם דבעינן ונתן בידה שינתן בידה לאפוקי מחובר שאינו ניתן מיד ליד א"כ שפיר כשר בעבד כיון דאפשר בו נתינה. ואולם כל זה הוא לפי דעת הרי"ף דפסק בגזלה דעבד אינו נגזל אמנם כל הפוסקים חולקים עליו כמ"ש הרא"ש שם דודאי קי"ל כרב וההיא דר"ן שאני דלכל מילי דרבנן קי"ל דכמטלטלי דמי ור"ן סבר שעבוד' לאו דאוריי' וכן פסק הרמב"ם בה' גזילה ולדידהו הדבר קשה טוב' דמאחר דקי"ל דשעבודא דאורייתא איך פסקו דאין גובין מן העבדים לכן נראה לע"ד לישב הענין באופן אחר והיא בהניח דס"ל להרי"ף ודעימיה דהא דקי"ל דמטלטלי דיתמי ל"מ לבע"ח למ"ד שעבוד' דאורייתא לאו מן התור' הוא דהא למ"ד שעבוד' דאורייתא למדנו כן מקרא דיוציא לך את העבוט החוצה וכמ"ש רשב"ם בס"פ ג"פ בסוגיית שעבוד' דאורייתא וכ"כ הנ"י ז"ל שם יע"ש ובמטלטלי משתעי קרא וע"כ לומר דמדאורייתא בין מקרקעי בין מטלטלי משתעבדי אלא דרבנן תקנו דלא משתעבדי הואיל ואין הבע"ח סומך דעתו עליהם וכן מתבאר מדברי הלבוש בריש סי' ט"ל שכתב וז"ל דבר תורה א' מלוה בשטר וא' מלוה על פה גובה מנכסים משועבדים דקי"ל שעבודא דאוריית' דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה ונושה בין בשטר ובין בע"פ משמע ואמר' תור' יוציא אליך את העבוט ש"מ שכל מטלטליו משועבדים לו וה"ה קרקעו' דכ"ש הוא שדרך המלוים לסמוך עליהם יותר עכ"ל הרי מבואר דעיקר שעבודא דאורייתא הוא על המטלטלין ומנייהו ילפינן לקרקעו' ודבריו הם לקוחים מדברי רשב"ם והנ"י הנז' וכ"כ הרשב"א בהדיא בחי' לקמא על דף י"ד ע"ב בשמעתא דשום כסף שוה כסף בד"ה אין אומרים תצא פרה בטלית וז"ל וגם זה אינו מתיישב בעיני דמטלטלי דיתמי דלא משתעבדי אינה תורה ולמ"ד שעבודא דאורייתא אף הנזקין ובע"ח דבר תורה גובין אף ממטלטלי דיתמי דמנא תיתי דלא ולמ"ד שעבודא לאו דאורייתא אף מן הקרקעות אינם גובים לא בע"ח ולא הניזקין אלא מן התקנה כו' עכ"ל הרי מפורש דס"ל להרשב"א דלמאן דאמר שעבודא דאוריית' הא דמטלט' דיתמי לא משתעבדי אינו אלא מדרבנן. ואולם ראיתי להלבוש בסי' ק"ז שכתב וז"ל דקי"ל דמטל' דיתמי ל"מ לב"ח מן התור' ונ"ל טעמא משום דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה משמע דוקא הלוה בעצמו דהיינו האיש אשר אתה נושה בו הוא יוציא כי מטלטלין משועבדין לך בחייו אבל יורשיו אחריו אינם צריכין להוציא העבוט שאין המטלטלין שירשו משועבדים לבע"ח של אביהם עכ"ל מבואר מדבריו דהא דמטלטלי דיתמי ל"מ לב"ח הוא מדאורייתא ומדברי הרשב"א בחי' לקמא הנז' נראה להפך דאינו אלא מדרבנן כאמור ועוד י"ל דא"כ דדרשינן מקרא דהאיש אשר אתה נושה בו כו' דדוקא הלוה ולא יורשיו א"כ אמאי מקרקעי דיתמי משתעבדי לבע"ח מן התורה דבהדיא מתבאר בסוף ג"פ דלמ"ד שעבוד' דאורייתא אפי' מלוה ע"פ גובה מן היורשים דבר תורה מאחר דשעבוד קרקעות משעבוד מטלטל' ילפינן לה כמ"ש הלבוש בסי' ל"ט וכתב הרמב"ן בתשו' שהביא מרן ז"ל בח"מ סי' ק"ד מחו' ה' וז"ל אם לא כתב מטלטלי אגב מקרקעי ובא ב"ח מאוחר וגבה כו' ואם באו ב' כאחד לגבות ממטלטלין דלוה נותנין לא' ואין לב"ח מאוחר במקום המוקד' כלום משום דקי"ל שעבודא דאורייתא ואפי' במטלטלי אית דינא דקדימה כל שהם ביד הלוה לא אמרו שאין להם קדימה אלא לגבי לקוחות או שגבאן ב"ח מאוחר עכ"ל הרי מפורש דס"ל דלמ"ד שעבודא דאורייתא איתיה אפי' במטלטלין ובכן א"ש מ"ש הרי"ף ודעמיה כר"ן דאין גובין מן העבדים אף דה"ט דידיה משום דלכל מילי דרבנן עבד' כמטלט' דמי דכיון דהא דאין גובין ממטלטלי דיתמי מדרבנן הוא דתקנו דלא משתעבדי לב"ח הרי העבדים בכלל התקנה דכל דבר אשר תקנו חכמים ואמרו דאף דמדאורייתא מטלטלי כמקרקעי דלא ליהוו כמקרקעי עבדים בכלל דומיא דאגב שתקנו חכמים דמטל' נקנין באגב קרקע ועבדים בכלל וכן תקנו חכמים דמטלטלי נקנין במשיכה לר"י דאמר ד"ת מעות קונות ובכלל התקנה תקנו נמי דעבדים נקנו במשיכה כמ"ש בפ"ק דקידו' דכ"ב וה"ה הכא דבכלל התקנה שתקנו דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח אף דשעבוד' דאורייתא ומטלט' בכלל תקנו נמי דאין גובין מן העבדים ותי' זה נראה קצת נכון בעיני. וק"ק להרשב"א ז"ל דמאחר דאיהו כתב כן דלמ"ד שעבודא דאורייתא אף מטלטלין בכלל ומדרבנן הוא דאי גובין מהם איך הוקש' לו במה שפסק הרי"ף כר"ן ודוק. ואפש' דהכא בשמעתין דמייתי לומר דר"ן ס"ל שעבודא דאוריית' כיון דרב ושמואל רבותיו ס"ל הכי ולא מייתי ההיא דאין גובין מן העבדים אזיל בשיטה זאת דאי מהתם י"ל דה"ט דאע"ג דשעבוד' דאורייתא כיון שתקנו דא"ג מן המטלט' תקנו נמי דאינו גובה מן העבדים ולפי האמור מתיישב נמי דברי הרא"ש בפ"ק דקמא שכתב והלכה כר"ן בדיני דאמר עבדא כמטלט' דמי בכל מילי דרבנן לגבות מן היתומים כו' והדבר קשה שהרי איהו גופיה פסק דשעבודא דאורייתא וכמו שהעלה רש"ל בפ"ק דב"ק סימן ט"ו יע"ש. ולפי האמור א"ש דמ"ש הרא"ש דקי"ל כר"נ לאו משום דקי"ל שעבודא ל"ד אלא משום דהא דאין גובין ממטל' תקנת חכמים היא ועבד' כמטלט' כאמור. ואולם עדיין קשה שכתב הרא"ש בפרק הגוזל קמא גבי מתני' דגזל עבדים והזקינו כו' דטעמא דר"ן דאין גובין מן העבדים משום דלגבות מיתמי דרבנן הוא דסבר שעבודא לאו דאורייתא יע"ש ולפי האמור תיפוק ליה דאפי' ס' דאוריית' א"ש מטעם דהא דמטלטלי דיתמי לא משתעבד מדרבנן הוא ואפשר לומר שכתב הרא"ש כן מאחר דהאמת כן הוא דר"ן ס"ל שעבודא לאו דאורייתא כיון דר"ן תלמיד רב ושמואל הוא ומסתמא סבר כותייהו כמ"ש הרשב"א ז"ל דכן משמע בשמעתין ויוכיח על זה דבפ"ק דבא לפסוק הלכה כר"ן דבמילי דרבנן עבדא כמטלטלי סתם דבריו ולא פירש דלגבות מיתמי הוי דרבנן מטעם דשעבוד' לאו דאורייתא כמ"ש התוס' שם ודוק. ועוד י"ל דה"ט דכתבו התוס' והרא"ש דר"ן סבר שעבודא לאו דאורייתא משום דר"ן מתניתא אייתי בידיה וקאמר אנא מתניתא ידענ' דתני אבימי פרוזבול חל על הקרקע ואינו חל על העבדים מטלטלין נקנין עם הקרקע ואינן נקנין עם העבדים ואם איתא דס"ל ש"ד וה"ט משום דכיון דתקנו חכמים דמטלטל' ל"מ בכלל התקנה נכנסו עבדים מאי מייתי מההי' דאבימי התם שאני דבמלתא שבאו לתקן חכמים דליהוי דין זה בקרקע כמו פרוזבול שתקנו שאם יש קרקע מועיל וכן באגב שתקנו שהקרקע יהיה לו כח לקנות אגב מטלטלין בכה"ג אמרינן דמסתמא לא תקנו חכמים כי אם מקרקעי דלא ניידי דסתם קרקעות דלא ניידי הם ולא עבדים לא כן הכא דכיון דמדאורייתא מטלטלין ועבדים וקרקעות כולהו אית בהו שעבודא ותקנו חכמים לעקור שעבוד המטלט' מאן לימא לן דעבדים נמי בכלל ועקרו שעבודייהו מאחר דשעבודייהו דאורייתא ואפשר דאוקמוהו רבנן אדאורייתא כדין קרקעות כיון שאין עיקר שעבוד קרקעו' דרבנן כדי שנאמר לא תקנו בעבדים ודוק. שוב ראיתי דתירוץ זה לישב הא דא"ג מן העבדים אי אפשר לאומרו לדעת הרמב"ם והרא"ש שהרי הר"מ בפי"א מהל' מלוה דין ז' כתב בפירוש דמטלטלי דיתמי אינן תחת שעבוד בע"ח מן התור' יע"ש וכ"כ הטור ברס"י ק"ז ומוכרח לומר דדעת הרא"ש ז"ל נמי הכי הוי דלא כסבר' הרשב"א הנז'. והנה ראיתי להרמ"ה בחי' לבתרא כ"י בפ' ג"פ בשמעתין שכתב דה"ט דעולא דאמר התם דשעבוד דאורייתא דיליף לה מקרא דיוציא אליך את העבוט החוצה דאלמא מדאורי' משתעבד מטלטליו של לוה למלוה וע"ז כתב וז"ל ואי קשיא לך לעולא דאמר ד"ת אחד מלוה ע"פ וא' מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים דשעבוד' דאורייתא ויליף לה מקרא אי הכי אפי' מטלט' נמי ליטרוף דהא קרא דקא יליף עולא מיניה במטלטלי קאי ובשלמא גבי לקוחות לא קשיא לך דא"ל דכי היכי דחשו רבנן לפסידא דלקוחות גבי מלוה ע"פ משום דלית ליה קלא ה"נ חשו לפסידא דידהו גבי מטלטלי ואפי' במלוה בשטר דכיון דמטלטלי לית להו קלא כו' אלא מיורשים מיהא ליגבי וכי תימא לדידהו נמי עבדי להו תקנתא בשלמא גבי לקוחות דיהבי דמי שייכא תקנתא משום פסיד' דידהו אלא גבי יורשים מי שייכא תקנתא השתא עבדינן תקנתא ליורשים דלא חסרו בה עידי ומפסדינן להו לבע"ח בידים דיהבי ממונא ולא קא שקלי מידי לא תקשי לך דקסבר עולא דמדאורייתא ל"ש מלוה בשטר ול"ש מלוה ע"פ כי היכי דגביא מקרקעי דמשעבדי ה"נ גבי מטלטלי אפי' מן הלקוחו' וכ"ש מן היורשים ורבנן הוא דתקינו דלא לטרוף מטלטלי מלקוחו' כדפרישנא טעמא אבל מיורשים גבי סבר לה כרבי מאיר דאמר מטלטלי דיתמי משתעבדי לכתובתה וכ"ש לבע"ח ולית הלכתא כותיה דהא קי"ל מטלטלי לבע"ח לא משתעבדי אלא מחיים עכ"ל מתבאר מדבריו דס"ל דלמ"ד שעבודא דאוריי' ומטלטלין בכלל אפש' לומר דמדרבנן הוא הא דלא גבי מטלט' דיתמי דלא שייך לעשו' תקנ' ע"ז. ועפי"ז כתב הרמ"ה במאי דפסיק ר"פ התם דשעבודא דאורייתא דע"כ לומר דטעמי' דר"פ לאו מקרא דיוציא אליך את העבוט קא יליף בדעול' דא"כ אפי' מטלטלי דיתמי ניגבי כי דינא דאוריית' דהא קרא דילפינן מיני' במטלטלי כתיב ותקנת' דרבנן נמי גבי יתמי לא שייכא כאמור וכ"ת דלמא קסבר ר"פ דמטלטלי מיתמי נמי גבי קשיא הלכתא אהלכתא דקי"ל כר"פ וקי"ל מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח אלא ר"פ כי אית ליה שעבודא דאורייתא מדין ערב הוא דאית ליה דל"ש מלוה בשטר ול"ש מלוה ע"פ דנכסוהי דאיניש אינון ערבין בי' ודוקא במקרקעי דסמכא דעתיה עלייהו דלא יכיל לאברוחינהו מיני' אבל מטלטלי דלא סמכא דעתיה עלייהו ליכא לשעבודי מדין ערב דהו"ל כערב שלא בשעת מתן מעות דלא משתעבד שלא בקנין שלא על אמונתו הלוהו ולא תימא ה"מ גבי בע"ח דשייך ביה טעמא דלא על אמונתו הלוהו אלא אפי' גבי ניזק ונגזל דלא שייך בהו הך טעמא דלאו מדעתייהו קא מתזקי כיון דבכולהו ליכא שעבוד נכסים אלא מדין ערב דנכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה לא שייך בהו שעבודא אלא במידי דסמכא דעתיה דבע"ח למגבה מיניה וה"ה גבי ניזק ונגזל דדיו לבא מן הדין להיו' כנדון כדברירנא בפ' ד' אבות ובפ' הגוזל בתרא והני מילי מיורשין ולקוחות אבל מיניה דלוה אפי' מגלימא דעל כתפיה דקרא מיניה דלוה כתיב ואמ"ק והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט וה"מ מדאורייתא מיהו רבנן תקנו דלא ליגבו מלוה ע"פ מן הלקוחות אפי' ממקרקעי משום פסידא דלקוחות עכ"ל הרמ"ה מפורש יוצא מדבריו דס"ל דלא כהרשב"א דהרמ"ה ס"ל דמטלטלי דיתמי דלא משתעבדי מן התור' הוא משום דלא שייך לומר דמשועבדין מדין ערב ונראה פשוט דמאי דלא ניחא ליה לומר דגם לעולא שעבודא דאורייתא מדין ערב הוא כר"פ והוצרך לדחוק עצמו דעולא ס"ל כר"מ דמטלטלי דיתמי משתעבדי הוא משום דע"כ דטעמיה דעולא מקרא דיוציא אליך העבוט יליף לה דהא בשמעתין שם הכריח הש"ס דע"כ עולא הוא דאמר שעבודא דאורייתא ולא מפכינן מעולא לרבה מהא דאמר עולא דבר תור' בע"ח דיניה בזבורית ונ"ל מקרא דהאיש אשר נושה כו' מה דרכו של אדם להוציא פחות שבכלים אלמא שעבודא דזבורית מדאוריי' הרי מבואר דע"כ דמהאי קרא קא יליף לה וכיון דתקנה לא שייכא ביורשין עכ"ל דס"ל לעולא כר"מ דבע"ח גובה ממטלטלי דיתמי ואולם לע"ד י"ל ע"ז מסוגיא דפ"ק דב"ק די"ב הנז' דאמרי' התם אמר עולא אמר רבי אלעזר הלכתא גובין מן העבדים אפי' מיתמי ואם איתא דעולא ס"ל כר"מ דמטלטלי דיתמי משתעבדי לבע"ח מאי ארייא עבדים דמשמע דטעמא הוא משום דס"ל דעבדא כמקרקעי לגבות מיתמי תיפוק ליה דאפי' דדינייהו כמטלטלי גובין מיתמי ואין לומר דמשמיה דר"א קאמר לה וליה לא ס"ל הכי דאפי' שאר מטלטלין גובין דהא ליתא דהרי אמרי' התם דלרב נחמן אין גובין מן העבדים אמ"ל רבא לר"ן הא עולא הא ר"א הא דייני דנהרדעא והא רב חנא בר בזנא מר כמאן ס"ל ואם איתא לא הו"ל לרבא למימר הא עולא דע"כ עולא אינו מן המנין דעולא דידיה ס"ל כר"מ דאפילו שאר מטלטלין גובין אבל לדידן דקי"ל כרבנן אין ראיה מעולא דס"ל נמי עבדא כמקרקעי וי"ל. ואולם מ"ש הרמ"ה דר"מ ס"ל דכתוב' גובה ממטלטלי דיתמי וכ"ש בע"ח וכוותיה ס"ל לעולא הוא דבר חדש דהמתבאר מתוך כל דברי הפוסקים בכל המקומות המוזכר סברת ר"מ דמייתי לה בקדושין בפרק האומר דס"ה ובנדרים דף ס"ה וביבמות דף צ"ט דס"ל בפשיטות דס' ר"מ אינו אלא בכתובה דוקא דבבע"ח לכ"ע מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח וכמ"ש הראשונים בחי' בסוגיות הללו וכן כתב הרשב"א בתשו' ח"ב סי' רנ"ב. עוד יש לעמוד בדברי הרמ"ה דממ"ש בס"ד וה"מ מיורשיו ולקוחו' אבל מיניה דלוה אפי' מגלימא כו' דקרא מיניה דלוה כתיב והאיש אשר אתה נושה כו' נר' דס"ל דאפי' לר"פ איכא שעבודא דאורייתא במטלטלין מיניה דלוה אלא דלגבי יתמי ליכא שעבודא וכן מתבאר ג"כ מדברי הרמ"ה ז"ל לעיל מזה דאחר שפי' שיטת עולא ורבה כתב וז"ל ולית הלכת' גבי שעבוד' כי טעמיה דרבה ולא כטעמיה דעולא כדבעינן למימר קמן ואע"ג דאסקינהו גמרא לתרתי שמעתא דלעולא בחד טעמא וסוגיין בעלמא לענין משכון מדאורייתא כעולא ה"מ מיני' אבל מיורשים ולקוחות לא אשכחן סוגיא דלימ' שעבודא דאורייתא במטלטלין ואע"ג דסבירא לן דמיניה איכא שעבודא דאורייתא ע"כ צ"ל דה"ט משום דקר' דוהאיש אשר אתה נושה כו' משמע דוקא הלוה בעצמו כי מטלטלין משועבדין לך בחייו אבל יורשיו אחריו לא וכמ"ש הלבוש ז"ל בסי' ק"ז כנז' ואין לומר דא"כ אמאי הוצרך הרמ"ה לו' דלר"פ שעבודא דאורייתא נפקא ליה מדין ערב כיון דשפיר י"ל דנפקא לי' מקרא דיוציא העבוט ועכ"ז מטלטלי דיתמי לא משתעבדי דפשטי' דקרא בלוה דוקא עצמו הוא די"ל דהוצרך להכי לומר דמדין ערב הוא מפני שעבודא דקרקעו' דאי שעבודא דקרקעו' נמי מק"ו דמטלטלין ילפינן מקרא דיוציא אליך העבוט א"כ ה"ה בקרקעות דאינו גובה מהיורשים דדיו לבא מן הדין להיות כנדון צ"ל דקרקעות לאו מהאי קרא יליף אלא מדין ערב הוא דמטעם זה שפיר איכא שעבוד קרקעו' אפי' מיתמי אלא דצריך להבין דלפ"ז אמאי הוצרך לדחוק עצמו בסברת עולא לומר דס"ל כר"מ דמטלט' דיתמי משתעבדי לב"ח נימא דעולא נמי משמע לי' דקרא לא משמע אלא מיני' דלוה ולא מיורשיו וקרקעו' דאיכ' שעבוד אפי' מיורשיו הוא מטעם ערבות ואם נאמר דע"כ לעולא לאו מדין ערב הוא דאי ס"ל דמדין ערב הוא א"כ איך יליף מהאי קרא דב"ח בזבורית אפי' בקרקעו' כיון די"ל דשאני מטלט' דלא אלים שעבודיה כיון דלא סמכא דעתיה דמלוה עליהם ומש"ה קיל שעבודייהו דגובה מזבורית דמטלטלי מה שאין כן בקרקעו' דשעבוד אלים הוא דסמכא דעתיה עליה' ועל אמונתם של כל הקרקעו' הלוה לו ואינון ערבין ביה ומסתמא דעתו אפי' על העדית שבהם דאין ללמוד ממטלט' ומדס"ל לעולא דאפי' בקרקעו' מן הזבורית ש"מ דאפי' שעבוד קרקעו' יליף מהאי קרא דמטלט' וכיון דלגבי קרקעו' אפי' מהיורשים גובה ה"ה במטלט' אם נאמר הכי יקשה לן דא"כ איך קי"ל דב"ח בזבורית אפי' בבא לגבות מקרקעי מאחר דקי"ל כר"פ דטעם שעבוד הקרקעו' לאו מהאי קרא אלא מדין ערב וע"כ קי"ל דאפי' בקרקעו' מן הזבורית כעולא דהא סתם לן תנא בר"פ הניזקין דקתני דב"ח בבנונית מפני תקון העולם אלמא מן התור' בזבורית וכן קתני אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזבורית וא"כ ה"ט דגבי יתמי אוקמוה רבנן אדאורייתא כדאמרינן התם ד"נ ע"א ומסתמא מיירי אפי' בקרקעו' ועיין מ"ש התוס' שם ד"ה פחות שבכלים כו' ודוק. וע"פ דברי הרמ"ה שכתב דלר"פ דקי"ל כותיה מאי דאמרי' שעבודא דאורייתא לאו מקרא יליף לה אלא הטעם הוא מדין ערב מ"ש לעיל לישב מה שהקש' הרשב"א דלדעת הפוסקים דשעבודא דאורייתא איך פסקו כמ"ד דאין גובין מן העבדים דכתבנו לישב ע"פ דברי רשב"ם שכתב דה"ט דעבדים דלא סמכא דעתיה עליה ולבסוף כתבתי דהתינח לדעת הרי"ף דפסק בגזילה דעבד אינו נגזל אמנ' כל הפוסקים חולקים עליו ולדידהו אכתי קש' לפי דברי הרמ"ה מתיישב שפיר לכל הפוסקים דכיון דעיקר שעבוד' דאורייתא הוא מדין ערב ואינו מילפותא דקרא אלא מטעם דאמרינן דמסתמא על אמונת הקרקעו' הלוה לו ואינון ערבין ביה א"כ דוקא קרקעו' דסמכא דעתיה עלייהו דאי אפשר לאבדם ולא לזוז ממקומם אבל עבדים הוו כשאר מטלט' דלא סמכא דעתיה עלייהו כיון דעבדים נמי עבידי דמתים ובורחים ולא על אמונתם הלוה לו ולא שייך דין ערב בהם דבהכי מתישב שפיר חקירה זאת אפי' למ"ד דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי מן התורה. איך שיהי' נמצא די"ל דלכ"ע שעבודא דאורייתא אפילו במטלט' מיניה דלוה אבל מיתמי לדעת הרמ"ה ליכא שעבודא כלל אפי' מן התורה ולדעת הרשב"א ז"ל אפי' מיתמי איכא שעבודא דאוריית' אלא דמדרבנן תקנו דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח. ויש לעמוד במ"ש הרשב"א בתשו' ח"ב סי' רנ"ב דמטלטלי דגר הו"ל לאחר מיתה כמטל' דיתמי ולא משתעבדי לב"ח וכל הקודם זכה בהם ואין ב"ח גובה מהן כמו שאינו גובה ממטלטלי דיתמי יע"ש וצריך טעם דבשלמא אי אמרינן כדעת הרמ"ה דליכא שעבודא כלל אחר מיתת הלוה מש"ה שפיר י"ל דהזוכים במטלטלי הגר אין ב"ח גובה מהם כיון דמטלטלי לא משתעבדי כלל לאחר מיתה אבל לפי סברת הרשב"א דאפי' לאחר מיתה איכא שעבודא דאורייתא למה לא יגבה הב"ח מהם דבשלמא גבי יתומים שייך לומר קצת דכיון דהיו יורשים מן התורה לטובתם תקנו להם חז"ל להפקיע שעבוד המטלטלין מעליהם אף דאפי' גבי יורשים נמי מסתברא דלא שייך תקנת' כמ"ש הרמ"ה מ"מ לגבי יורשים תינח אבל באחרים שזכו מן ההפקר והם זרים מאין הרגלים לומר דחכמינו ז"ל עשו תקנ' גם עליהם. והנה עוד כתב הרשב"א שם וז"ל וע"כ אני אומר דמטל' דגר כל שהיו ביד אחרים עם גמר מיתתו קנו אות' הללו המופקדים אצלם והו"ל כמטלט' דיתמי ולא גבו מינייהו כתובה וב"ח אבל היכא דבזבזו אותן ישראל לאחר מיתה כבר חל עליהם שעבוד כתובה וב"ח בגמר מיתה וקיימו ברשותייהו דהא לא קאי לאפייהו זכות אחרים דבמטל' דיתמי גופייהו וא"ל דירושה ממילא קא הוי ועם גמר מיתה קמו להו נכסי בחזקת יתמי היו כתובת אשה וב"ח גובין מהם דתנן בפ' הכותב כו' יע"ש וראיתי להרב מ"א בהלכות זכיה מהפקר סי' ה' שעמד ע"ד הרשב"א אלו וכתב וז"ל ולע"ד לא ידעתי מנא ליה דשעבוד כתוב' וב"ח חל על המטלטלין עם גמר מיתה מאחר דקי"ל בכמה דוכתין דמטלטלין לא חייל שעבודא דב"ח עלייהו מחיים וכ"כ רש"י בפ' כ"ש דל"א יע"ש נר' מדבריו דס"ל בפשיטות דמטלטלי לא משתעבדו כלל לב"ח אפי' בחיי הלוה דבמטלטלי ליכא שעבודא כלל אלא דמלוה גופיה גבי מטעם דאיכא עליה עשה דאורייתא לפרוע חובו אבל בגוף המטלטלין ליכא שעבוד. ולע"ד לפי האמור אינו כן דעכ"פ מיניה דלוה איכא שעבודא דאורייתא כיון דמקרא דיוצא אליך את העבוט ילפינן לה וקרא במטלטלין הוא כמו שלמדנו מדברי הרמב"ן בתשו' ומדברי הרשב"א עצמו ומדברי הרמ"ה ז"ל א"כ שפיר י"ל דע"כ לא אמרינן דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח אלא משום דמשעת מיתת אביהם קמו נכסי קמי יתמי דירושה ממילא אתיא אבל הכא גבי זוכה בנכסי הגר דבשע' מיתה שיצאו הנכסים מרשות המת לא היה זכות אחרים מעכב' כתובת אשה וב"ח לא פקע שעבודייהו שהיה להם מחיים דגר אפי' לאחר מיתתו והוו להו כיתמי דידיה וקמו להו נכסי ברשותייהו ואע"פ שקדמו אחרים וזכו מוציאין מידם ומ"ש ברה מ"א דקי"ל בכמה דוכתין דבמטלט' לא חייל שעבודא דב"ח עלייהו מחיים וכתב שכ"כ רש"י בפ' כ"ש ונראה שכיון הרב למ"ש רש"י שם בד"ה דינא הוא וז"ל אע"ג דאבוהון קביל אחריות מכירה זאת אפ"ה יכולין ב"ר לבא על שמעון ולומר אנן מטלט' שבק אבון גבך לא הייתי חייב עליו אלא מעות ולא היה לך ליתנן לב"ח ולא לעכבן בשביל אחריות מכירתך דמטלט' דיתמי לא שעבדו חכמים לב"ח דקרקע של יתומים הוא דאמרינן ב"ח גוב' מהן משום דמחיים חל שעבודו עליהם אבל על מעות שלא היו בעין לא חייל שעבודייהו מחיים עליהם וכשהן בעין אין כאן לוה ולבעלי המעות דהיינו יתומים לא הלוה זה כלום עכ"ל ולקע"ד אחרי המחיל' רבה מדברי רש"י אלו אדרבא יש להוכיח אפכא שהרי דקדק רש"י לומר דעל מעות דוקא שלא היו בעין לא חייל שעבודו מחיים דכונתו לומר דכיון דבזקפן עליו במלוה קא מיירי ולא היו בעין מחיים שעדיין לא באו המעות ליד המלוה ל"מ חייל שעבודא מחיים כיון דמחיים עדיין לא זכה בהם לכשנוכל לומר דנהי, דמטלט' דיתמי ל"מ מ"מ כיון שהלוקח נתעכב המעות אצלו אין היתומים יכולים לתובעו כלום דהרי מעו' המכר תפוסין בידו לאחריות מחיים וקי"ל תפיסה מחיים חשיב' תפיסה דמהאי טעמא כתב הריטב"א בחי' לכתובות על דף צ"ב דנקט וזקפן עליו במלוה דבלאו הכי תפיסה מחיים חשיבי יע"ש ולזה כיון רש"י ז"ל וא"כ מוכח דדוקא בחוב שאינן בעין לא חייל שעבודייהו מחיים אבל שאר מטלטלין שישנן בעין חל שעבודייהו מחייה ומהאי טעמא אמרינן דתפיס' דמחיים מהניא כיון דחל שעבודייהו מחיים. והנה לפי זה נראה דמאי דמחלק הרשב"א לומר דאם זכה הזוכה אחר מיתת הגר ב"ח וכתובה מוציאין מידו ומוקי התוספתא דמי, שהיה נשוי בהכי היינו משום דס"ל דמטלטלי משתעבדי מחיים צ"ל דאף לפי חילוק זה מוקי התוס' כר"מ דאמר מטלטלי משתעבדי לכתוב' אפי' מיתמי כמו שצדד בתחלת דבריו שכתב ואל תשיבני ההיא ר"מ היא כו' דלרבנן דקי"ל כותייהו דמטלטל' לא משתעבדי לכתובה אפי' מחיים דבעל וכמ"ש הרשב"א בחי' לקדושין על דס"ה ע"ב בשמעתא דחבילה יע"ש לא אתיא דבשלמא ב"ח הרי נשתעבדו לו מחיים וכל שזכה הזוכ' לאחר מיתה שעבודיה דב"ח קדים אבל לכתובה דאפי' מחיי' מטלטלי לא משתעבדי לכתובה איך מוציאין מיד הזוכה וכי מי עדיף מטלט' דאחר מיתה משאם היו ברשות בעל עצמו שלא היתה גובה מן המטלט' דמהאי טעמא כתב הריב"ש הביא דבריו הרב בס' א"ז בפרק הכותב גבי ההיא דהי' לו מלוה ופקדון ביד אחרים דלר"ט ינתנו לכושל שבהן דלמ"ד דינתנו לכתובת אשה צ"ל דס"ל לר"ט כר"מ דאמר מטלט' משתעבדי לכתובה יע"ש ונמצא לפי זה דלענין הלכה כיון דקי"ל כרבנן אפילו זכה הזוכה אחר מיתת הגר אין מוציאין מטלטלין מיד הזוכה לכתוב' מדינ' דגמר' אלא דלמאי דתקנו הגאונים שהמטלט' כקרקע מוציאין אפילו לכתובה והיינו מאי דאיכא בינייהו בין השואל להרשב"א דלדעת השואל אפי' לתקנת הגאונים אין מוציאין לכתובה ולדעת הרשב"א מוציאין אך, לדינא דגמרא אין חילוק ביניהם כלל לענין כתוב' דאפי' אם זכה הזוכה לאחר מיתה אין מוציאין מידו לכ"ע וקצרתי לכתוב זה לפי שראיתי להרב כנ"ה בסי' ער"ה בהגב"י אות שכתב וז"ל ובתשו' הרשב"א כתב בשם רבינו יונה ברבי יוסף דגר שמת בלא בנים ובא אחר וקדם וזכה בנכסים דאם היו הנכסים קרקעות תגבה אשתו כתובת' מהם ואם היו מטלטלין אינו גובה מהם אפי' לבתר תקנת הגאונים כו' אבל הוא ז"ל כתב כו' אבל במטלט' שלא שעבד באגב אם היו ביד אחרים בשעת מיתתו הו"ל כמטלט' דיתמי ואינה גובה מהם אבל היכא דבזבזו אותם ישראל לאחר מיתה חל עליהם שעבוד כתוב' וגובה מהם ודבריו תמוהים דנראה דס"ל דחילוק זה נפקא מינה לענין הלכה בכתובה נמי והא לא אפשר דהא קי"ל כרבנן כאמור. והנני חוזר על דברי הרשב"א שכתב דהזוכים בנכסי הגר חשיב כמטלט' דיתמי דל"מ לב"ח שכתבתי דיש לחקור דלפי שיטתיה דאינו אלא תקנה מדרבנן אין טעם דלמה יתקנו כן בזרים שזכו ואינם יורשים מן התורה דלע"ד יש להחזיק עוד חקירה זאת שהרי כתב הרשב"א ז"ל בתשו' שהביא מרן הב"י ברס"י ק"ז דיתומים גדולים שירשו מטלט' כופין אותה אפילו בשוטי' לפרוע חובת אביהם ודוקא בדאפשר לכוף אותם בגוף אבל אם אינם כאן לכופן אין יורדין לנכסים במטלט' יע"ש דלפי דין זה שפיר איכא קצת סברא לומר דתקנו חז"ל דמטלטלין דיתמי ל"מ לב"ח אף דלית להו פסידא ליתומים כמו שיש פסידא לב"ח דמפסיד את חובו דהא כיון דמן הדין כופין ליורשים לפרוע ממטלטל' על הרוב לא מטי שום פסידא לב"ח כיון דשור הדין לכופן ועיקר התקנה אינו אלא להפקיע שעבוד מגוף המטלטל' ולא נ"מ אלא דלא נחתינן לנכסי אם לא יוכלו לכוף את גופם כל כי הא לא חששו חז"ל והפקיעו שעבוד המטלטלין אבל הזוכי' במטלט' הגר דאין להם מצוה לפרוע חוב הגר כמו שיש מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם ומסח מא לדעת הרשב"א נמי אין כופין לזוכים לפרוע חובת הגר ועכ"ל הכי דהא עיקר ראית הרשב"א הוא מההיא דאיסור גיורא דאם איתא יכתוב לו חוב על כל נכסיו ואי אמרינן דכופין את הזוכי' לפרוע אכתי קשה ולטעמיך יכתוב לו חוב ע"כ נכסיו ומסתמא היו כופין את רבו שיפרע כמו שכופין ליתומים ומדלא עביד הכי ש"מ דאין כופין וא"כ מאיזה טעם יתקנו חז"ל להפקיע זכות הבע"ח שיש לו פסידא כדי שיזכו הזוכים יכול על מגן כיון דבכה"ג הוי פסידא ודאית לב"ח משא"כ ביתומים דעלמא ואין הדעת סובלתו ועוד קשה דמה ראיה מייתי מההיא דאיסור גיורא מטעם דאם איתא יכתוב לו חוב על כל נכסיו הא יש לדחות ולומר דלעולם בב"ח דעלמא דהלוה לו ללוה ממש וקא חסר ממונא אה"נ דלא הפקיעו חז"ל שעבוד המטלט' כי היכי דלא ליהוי למלוה פסידא מפני הזוכים מן ההפקר והתם שאני דאילו היו עושים תקנה זאת לכתוב לו בדרך חיוב חוב על כל נכסיו אם יפקיעו חז"ל השעבוד שיש לו על המטלט' ויזכ' הזוכ' בהם אין כאן למלוה שום פסידא דהא חיוב מחדש בדרך מתנה הוא ואיכא למימר מאי אולמיה דהאי מקבל מתנה מהאי שבא לזכות מן ההפקר. עוד יש ללמוד מדברי הרשב"א אלו דלמ"ד שעבודא דאורייתא לאו דוקא בחוב גמור שהלוה לו ממש אלא אפי' בחיוב חדש שהוא בדרך מתנה דהמקבל לא חסר שום ממון איכא שעבודא דאורייתא דמעת שקנו מידו להתחייב נשתעבדו נכסיו לחיוב זה מן התורה אף דאיכא צד לומר דכיון דמקרא דיוציא אליך העבוט ילפינן לה ובפרט לדעת הרשב"א דס"ל דאיכ' שעבודא אפי' במטלטלי דיתמי מן התורה דע"כ לדידי' עיקר שעבודא דאורייתא אינו מטעם ערבות כאשר כתב הרמ"ה אלא מקרא ילפינן שעבוד קרקעות מק"ו דמטלטלין וא"כ י"ל דדיו לבא מן הדין להיות כנדון דדוקא בחוב גמור דמשתעי ביה קרא איכא שעבודא דאורייתא דמסתבר טפי כיון דדמי החוב מקנים שעבוד בנכסי הלוה כדין קונה קרקע בכסף וכן מטלט' דקי"ל כר"י דדבר תורה מעות קונות ונתינת דמי החוב נעשה כאילו אמר אם לא אפרע לך בזמן פ' זכי בנכסי שיעור מעותיך מקרקע או ממטלטלי אבל במחייב עצמו מחדש אפשר דליכא שעבודא דאורייתא ואולם מדברי הרשב"א נראה דאפי' בכה"ג דחיוב חדש איכא שעבודא דאורייתא דאל"כ מה מייתי ראיה מההוא עובדא דאיסור גיורא לומר דמטלטלי דגר שזכו בהם אחרים דאינו גובה בע"ח מהם מדלא כתבו חיוב על כל נכסיו דהתם שאני דכיון דהוי חיוב מחדש ליכא שעבודא דאוריי' ומש"ה אין מוציאין מיד הזוכה לא כן בבע"ח דעלמא דיש לו שעבוד מן התורה אפילו במטלטלין דאפשר דמוציאין מיד הזוכה די"ל דלא תקנו חז"ל אלא במטלטלי דיתמי דאיכא קצת טעם כאמור אבל בזוכה מן ההפקר לא. והנה עוד יש לעמוד בס' הרשב"א דס"ל דאפי' במטלטלי דיתמי איכא שעבודא דאורייתא מההיא דאמרינן בפ' כל הגט ד"ל ע"ב גבי מתני' דהמלוה מעות את הכהן כו' מתו צריך ליטול רשות מן היורשים תניא ר' אומר יורשים שירשו קרקע ולא שירשו כספים ע"כ ונראה פשוט דהטעם הוא דדוקא בדירשו קרקע דחייבים לפרוע חובת אביהם מהני רשות היורשי' ואם איתא דהא דמטלטלי דיתמי דל"מ אינו אלא מדרבנן דמן התורה משתעבדי הכא אמאי מפני תקנת הכהן והשאר לפתוח להם את הדלת שילוו להם בעל' בתים לא התירו בנטילת רשות מהיורשים אפי' לא ירשו אלא מטלטלין כיון דמדאורייתא הם חייבים ומפני תקנתם ראוי היה לומר דאוקמוה אדאורייתא כדי להתיר להם בנטילת רשות כיון דדבר זה אינו נוגע לתקנת חז"ל שתקנו להפקיע שעבו' המטלטלין כיון דאין אנו באים לחייב היורשים אלא לפטור את זה במתנות כהונה בנטיל' רשות היורשי' ומה גם דלדעת הרשב"א בתשו' שכתב מרן הב"י הוא דכופין את היורשים שירשו מטלטלין לפרוע חובת אביהם ואם כן כיון דמדרבנן נמי מן הדין כופין אותם לפרוע אמאי לא התירו בנטילת רשות מהיורשים. שוב מצאתי להרשב"א בתשו' שנדפסו מחדש סי' מ"ד שהשואל שם הקשה לו להרשב"א קושיא זאת לשיטתי' דכופין את היורשים ותירץ לו הרשב"א שם בתשו' יע"ש. וראיתי להכנה"ג סי' ק"ז הגהת הטור אות א' שעמד על דברי הרשב"א הנז' שכתבנו דאם ירשו מטלטלין כופין אותם בגוף ולא נחתינן לנכסי ממה שכתב הטור משם הרשב"א בסי' רע"ח דאדרבא כתב שם דנחתינן לנכסי ואין כופין בגוף וכתב לישב זה דבתשו' שמביא מרן הב"י קאי לס' האומר פריעת ב"ח מצוה דלא נחתינן לנכסי דשעבודא לאו דאורייתא אבל למ"ד שעבודא דאורייתא נחתינן נמי לנכסי והן הן דבריו שהביא הטור משם הרשב"א בסימן רע"ח דהרשב"א מכלל הפוסקים דס"ל שעבודא דאורייתא זהו ת"ד ולע"ד דבריו תמוהים בעיני דנראה מדבריו אלו דלדעת הרשב"א דס"ל שעבודא דאוריי' גם במטלטלי דיתמי שהניח להם אביהם אם לא רצו לפרוע נחתינן לנכסי דמ"ש בתשו' דלא נחתינן לנכסי הוא דוקא למ"ד שעבודא ל"ד וזה תימא דאיך אפשר לומר כן מאחר דקי"ל מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח דאף דהרשב"א ס"ל דתקנת חז"ל היא מ"מ כבר הפקיעו חז"ל שעבוד המטלטלין ואפי' למ"ד ש"ד ליכא אלא מצוה ולא שייך לומר דנחתינן לנכסי וא"כ נמצא דקרקעות ומטלטלין שוים ומאי נ"מ ממאי דהפקיעו חז"ל שעבו' המטלטלין וזה פשוט דע"כ צ"ל דמ"ש הרשב"א בתשו' הוא אפילו למ"ד שעבודא דאורייתא ובמטלטלין לא נחתינן לנכסי ומ"ש הטור משם הרשב"א דלדידן דקי"ל שעבודא דאורייתא נחתינן לנכסי מיירי דוקא לענין קרקעות דדברי הר"י הלוי הם בין בקרקע ובין במטלטלין וע"ז כתב דדין זה לדידן דקי"ל שעבודא דאורייתא בקרקעות נחתינן לנכסי אבל במטלטלין פשיטא דכופין בגוף ולא נחתינן לנכסי כמ"ש בתשו'. והנה על מ"ש הרמב"ן בתשו' שהביא מרן הב"י בסי' ק"ד והיא בתשו' המיוחסות סס"י ס"ב דאם באים כא' לגבות ממטלטלי דלוה נותנין לראשון ואין לבע"ח המאוחר במקום מוקדם כלום משום דקי"ל דשעבודא דאורייתא ואפי' במטלטלין אית דינא דקדימה כל שהם ביד הלוה כמ"ש בלשונו לעיל ראיתי להכנה"ג שם בסי' ק"ד הגהת הב"י אות כ"ז שכתב וז"ל יראה לי דאפי' לדעת הרשב"א היינו דוקא בעודן ביד הלוה דשעבו' דאורייתא אבל במטלטלי דיתמי דמדאורייתא לא משתעבדי אלא מפני התקנה חולקים בשוה כו' יע"ש ודבריו תמוהים שהרי הרשב"א בחי' לקמא ס"ל דלמ"ד שעבודא דאורי' אין הפרש מלוה עצמו ליתמי דביתמי נמי איכא שעבודא דאורי' אלא דמפני התקנה אין גובין ממטלטלי דיתמי כמש"ל וא"כ כיון דגבי לוה ס"ל להרשב"א דתקנה זאת אי אפשר כי אם לענין שאין קדימה אם קדם וגבה המאוחר אבל לכתחילה המוקדם קודם ה"ה גבי יתמי אחר תקנת הגאונים דמטלטלי דיתמי משתעבדי וכן מצאתי מפורש בתשובת הגאונים סי' ל"ה שכתבו וז"ל ל"ש מטלטלין ול"ש מקרקעי בזה דין א' להם והקודם לשעבו' קודם לפרעון בין בחיי הלוה בין לאחר מותו אבל אם קדם המאוחר וגבה מה שגבה גבה ע"כ הרי מפורש דהגאונים אזלי בשיטת הרשב"א וכתבו דאין חילוק בזה בין לוה עצמו ליתומים והר"ב כנ"הג בסי' הנז' הגהב"י אות כ"ה הביא הך תשו' הגאונים וכתב וז"ל ומ"ש הרמב"ן דמטלטלי שהם ביד הלו' יש בהם קדימ' חולק אמה שכתב רבינו בעל הטורים בסי"א דחולקים וכ"כ הראנ"ח כו' וכ"כ בפי' בתשו' הגאונים סי' ל"ה דק"ג ע"ב דנראה מדבריו דתשו' הגאונים, קאי כשיטת הטור דחולקים ודבר תימא הוא דנהפוך הוא דקאי כשיטת הרשב"א ואדרבא מפורש יוצא מדבריהם דאפי' מיתמי דינא הכי כאמור וכ"כ מהראנ"ח בח"א סי' ח"י בפי' דס' הרשב"א דיש קדימה במטלטלין ה"ה כשהם ביד היורשים דלא כהכנה"ג וכן מתבאר עוד דס"ל להר"ב גידולי תרומ' מדף קצ"ה בסוף ע"ג יע"ש. והנה מ"ש לעיל על דברי הר"ב מחנה אפרים דלמד מדברי רש"י דפ' כל שעה דס"ל דאפי' מחיים דלוה לא חייל שעבוד במטלטלי ודחיתי ראייתו כאמור הן עתה מצאתי לרש"י עצמו דמוכח מדבריו דאיכא שעבוד מדאורייתא במטלטלין שביד הלוה שהרי כתב בפ' איזהו נשך דס"ז ע"ב גבי האי משכנתא באתרא דמסלקי אין בע"ח גובה שכתב וז"ל ומטלטלי בעלמא נינהו ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח דבשלמא בעודו קיים גבו אפי' מגלימא דעל כתפיה שהרי לו הלוה מעותיו, ונשתעבד והתורה אמרה כו' והאיש אשר אתה נושה בו כו' אבל היכא דמית בהדי יתמי מאי עבידתיה דתבע הרי לא לוו ממנו ואי ירתי קרקעות משתעבד נכסים מחיים ומחייב מדין ערב דנכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה דכי אוזפי' עלייהו סמך אבל מטלטלי אפי' דין ערב ליכא דלאו עלייהו סמיך מלוה הואיל ובידו להצניען ולאבדן עכ"ל משמע מדבריו דבעודו קיים הלוה משתעבדי מקרא דוהאיש אשר אתה נושה כו' וכן כתב הבעל התרומות בשער מ"ג ח"ד סי' ח' דמניה איכא שעבודא אף על המטלטלין והביא ראיה מפי' רש"י דאיזהו נשך הנז"ל יע"ש. ועוד למדנו, מדברי רש"י דקאי בשיטת הרמ"ה ז"ל דהא דקי"ל שעבודא דאורייתא בקרקעות מדין ערב הוא דמש"ה גובה מן התור' אפי' מיתמי משא"כ ממטלטלי דיתמי דליכא שעבודא דאורייתא כלל מיתמי מכיון דלא שייך בהו דין ערב וכ"כ שם הב"הת בשער הנזכר ולמד כן מדברי רש"י הנז' יע"ש ונמצא דגם רש"י ובעה"ת ס"ל דלא כהרשב"א דאינהו ס"ל דהא דמטלט' דיתמי לא משתעבדי מדאורייתא הוא ומדברי הריטב"א בחי' לקדושין על די"ג מתבא' דגם איהו לא ס"ל כסברת הרשב"א וגם מתוך דבריו נר' דענין שעבודא דקרקעות הוא מדין ערב משא"כ במטלטלין יע"ש. באופן דנמצינו למדין דרוב הפוסקים לא ס"ל סברת הרשב"א ז"ל בדין מטלטלי דיתמי אבל בעודן ביד הלוה נראה דאיכא שעבודא דאורייתא כאמור דאע"ג דלענין קדימה שכתב הרשב"א כל הפוסקים חולקים עליו דס"ל דאפי' לכתחילה אין קדימ' וחולקי' וכמ"ש הר"ב כנ"הג בסי' ק"ד הנז' ולע"ד כן הוא דעת הר"מ בפ"ך מה' מלוה דין ד' יע"ש וא"כ לא נפקא מינה לענין קדימ' כלל מ"מ י"ל דנ"מ אי איכא שעבודא דאורייתא במטלטלין בעודן ביד הלוה דנחתינן להו למטלט' לפרוע הב"ח אפי' שלא בפני הלוה דהא ודאי אי איכא שעבו' כלל במטלט' הדר דינייהו דליכא אלא מצוה דפריעת בע"ח דלמ"ד שעבודא ל"ד לא נחתינן לנכסי שלא בפני הלוה כמו שמתבא' מדברי הר"ן בר"פ מי שהי' נשוי גבי ההוא עובדא דההוא גברא דשביק קטינא דארעא כו' יע"ש וע' בתשו' הראב"ד שהביא הבעל התרומות בסוף שער ס"ב וע' במ"ש הטור בח"מ סי' רע"ח בשם מהר"י הלוי ז"ל יע"ש דמתבא' מדבריהם דכל דליכא שעבודא לא נחתינן לנכסי וע' להרב מחנה אפרים בה' רבית סי' א' ודוק. ומעתה נחזור למ"ש הרשב"א בהדיא בהגוזל דמאי דפריך הש"ס והא מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים פריך הכי לר"נ ודמסתמא ס"ל כרבותיו רב ושמואל דס"ל שעבודא לאו דאורייתא ויש לעמוד בזה ממ"ש הרשב"א עצמו בחי' לקדושין שהעלה שם דהלכה כמ"ד שעבודא דאוריי' והביא ראיה דבפרק הנזקין משמע דרבא ס"ל שעבודא דאורייתא וכתב עוד וז"ל והכי אסיקנא בשלהי גט פשוט דרבא ש"ד ס"ל מדאמר רבא יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם ב"ח חוזר וגובה אותם מהם ורב נחמן נמי הכי ס"ל עכ"ל הרי מתבאר מדבריו דגם ר"ן דס"ל דיתומים שגבו קרקע בחובת אביהם דב"ח חוזר וגובה אותם מהם ורב נחמן נמי הכי ס"ל עכ"ל הרי מתבא' מדבריו דגם ר"ן דס"ל דיתומים שגבו קרקע בחובת אביהם דב"ח חוזר וגובה ע"כ דס"ל כרבא דשעבודא דאורייתא הפך ס' רבותיו. הן אמת דדברי הרשב"א אלו דקדושין הם תמוהים במ"ש דאסיקנא בשלהי גט פשוט דרבא ס"ל שעבודא דאורייתא והרואה יראה דנהפוך הוא דאסיקנא התם דעולא הוא דס"ל שעבודא דאורייתא ורבא ס"ל לאו דאורייתא ואולי דגירסא אחרת היה לו להרשב"א שם דלפי גרסתו כתב כן וכן מ"ש דמאי דאסיקנא דרבא ס"ל שעבודא דאורייתא הוא ממאי דקאמר רבא יתומים שגבו בחובת אביהם ב"ח חוזר וגובה אותם מהם דע"ז כתב דכן הוא סברת רב נחמן דר"נ הוא דאמר הכי כדאמרינן בפ"ינ דקכ"ה ע"א ע"כ צ"ל דהכי הוה גריס הרשב"א שם בג"פ דגירסתינו הוא דמייתי הש"ס ההיא דאמר רבא דיתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בכור נוטל פי שנים. עוד יש לעמוד בדברי הרשב"א הנז' בפ' הגוזל דרב נחמן ס"ל כרבותיו דשעבודא לאו דאורייתא מההיא דאמרי' בפ' השואל דצ"ז ע"ב דר"ן מוקי מתני' דהתם כגון שיש עסק שבוע' ביניהם כדרבא דאמר רבא מנה לי בידך והלה אומ' אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם ומאן דס"ל הכי ע"כ ס"ל שעבודא דאוריי' דהא אמרינן בפרק כל הנשבעין דף מ"ז דילפי' לה מקרא דשבועת ה' תהיה בין שניהם לא בין היורשים וע"כ מאן דדריש הכי ס"ל שעבודא דאורייתא דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא בלאו האי קרא אין לו עסק עם היורשים דמלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים דבר תורה וא"כ מהיכא תיתי דאם אמרו היורשים חמשים ידענא ונ' לא ידענא לחייבם כיון דאין עליהם שום שעבו' ולזה י"ל דהרשב"א אפשר דס"ל כמו שצדדו התוס' שם בפרק השואל ד"ה הכא נמי כו' ובפ' כל הנשבעין דר"ן דעבד עובדא כר"י דיחלוקו בההיא דחשוד על השבועה ע"כ לא ס"ל הא דמתוך שאינו יכול לישבע משלם והא דמוקי מתני' דהשואל ביש עסק שבוע' ביניהם הוא דמוקי מתני' דהתם כרבי מאיר דס"ל דחזרה שבוע' למחויב לה יע"ש. ואולם אכתי י"ל קצת על הרשב"א ז"ל דטרח להביא ראיה בתי' לקדושין דרבא ס"ל שעבודא דאורייתא אמאי לא הביא הא דרבא דס"ל דמתוך שאינו יכול לישבע משלם דע"כ מקרא דשבועת ה' מפיק ליה כאמור שוב ראיתי דלק"מ לפי מ"ש התו' בפ"ג דבתרא דל"ד ע"א בד"ה הוי מחויב כו' דרבי אבא לא הוי טעמיה מקרא אלא מסברא בעלמא ס"ל הכי דמסתבר לומר דמתוך שאינו יכול לישבע משלם וקרא דשבועת ה' למפטר יורשים אתא ולא לחייב לאב יע"ש והריטב"א בחי' בפרק כל הנשבעין כתב דבזה תלוי פלוגתא דרב ושמואל ור"א בההיא דהיו ב' חשודין אי סברא זאת דמתוך שאינו יכול לישבע הוא סברא בעלמא או ילפינן לה מקרא דשבועת ה' דאיכא מ"ד דמסברא בעלמא הוא וכמ"ש התוס' והביא שם כן משם הרשב"א יעש"ב וא"כ כיון דאמ"ר דאינו אלא סברא שפיר יש לדחות דר"ן ורבא דס"ל הכי אינו אלא מסברא בעלמא ולעולם דס"ל שעבודא לאו דאורייתא וזה פשוט אך מה שי"ל קצת לפי דרך הקדים דהתם בפרק כל הנשבעין פריך הש"ס ורב ושמואל האי שבועת ה' מאי קא דרשי ביה ומשני מבעי ליה לכדתניא שמעון בן טרפון כו' דמשמע דאי לאו האי מימרא דרב ושמואל דאין אדם מוריש שבועה לבניו היינו יכולין לומר דדרשי נמי האי דרשא בקרא דשבועת ה' דבא לפטור את היורשים בדבר שאינם יכולים לישבע וזה אינו דבלאו הכי ע"כ צ"ל דרב ושמואל לא דרשי הך דרשא דהא אינהו ס"ל בעלמא דשעבודא לאו דאוריי' ומלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים וכיון דמעיקרא אין היורשים חייבים מן התור' למה הוצרך קרא לפטור אותם באינם יכולים לישבע ועוד י"ל קצת דאמאי לא משני הש"ס דרב ושמואל לפי שיטתייהו דס"ל דאינו גובה מן היורשים דרשי להאי קרא לפטור את היורשים משבועה במודים במקצת וכופרים במקצת בטענת ברי דה"ק קרא דשבועת ה' בין שניהם ולא בין היורשים ומהאי קרא למדו דשעבודא לאו דאורייתא דמש"ה פטורים משבוע' דמודה במקצת ואף דמעיקרא אין להם חיוב לפרוע אפי' אם הודו מ"מ כיון דמצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם משום כבוד אביהם ונראה דבכלל מצות עשה דכבוד או"א הוא וכמ"ש התוס' והרא"ש בפרק הכותב והטור בסי' ק"ז לענין ירשו מטלט' דליכא שעבודא דאורייתא דמ"מ איכא מצוה דכבוד או"א אלא דכיון דמצות כבוד או"א מצות עשה דמתן שכרה בצדה היא אין כופין עליה מש"ה אין כופין אותם יע"ש וא"כ לרב ושמואל דאף בקרקעות ליכא שעבודא דאורייתא מ"מ מצות עשה דכבוד או"א איכא לפרוע חובת אביהם וע"ז אתא קרא לומר דאף דמצות כבוד או"א רמיא עלייהו לפרוע חובת אביהם מ"מ בכפרו במקצת אינן חייבים שבוע' כיון דמעיקרא אין כופין אות'. שוב ראיתי דאף דמריהטא דדברי התוס' והרא"ש בפרק הכותב והטור נראה דס"ל דמצוה על היתומים דאמרו הוי מן התורה מ"מ מדהביאו דברי רש"י דפ' מי שהי' נשוי דכתב דה"ט דאין כופין משום דאינו אלא מדרבנן והשיגו עליו דהא מצינו דאפי' בדרבנן כופין ומדלא השיגו עליו לומר דהוי מדאורייתא ש"מ דאינהו נמי ס"ל הכי וכיון דלכ"ע מצוה זו אינו אלא מדרבנן אי אפשר לומר דלרב ושמואל אתא קרא לפטור היורשים משבועה דמודה במקצת כיון דמעיקר' מן התורה אין להם שום מצוה ליורשים כלל ומהיכא תיתי לחייבם שבועה ועיין לעיל סי' ק"פ דמדברי התוס' דגטין דנ"א נראה דדין זה דמשלם הוא תקנתא דרבנן יע"ש ונראה דהיינו דוקא למ"ד דדין זה אינו אלא מסברא בעלמא אבל מאן דיליף לה מקרא פשיטא דהוי מן התורה דפשטא דסוגיא משמע דלא הוי בדרך אסמכתא ודוק:

תוכן העניינים

קהלת יעקב - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה