אור ברסלב
קהלת יעקב - א תוספות דרבנן

קהלת יעקב - א· רבי ישראל יעקב אלגאזי

תוספות דרבנן

אות א

א

אין עושין מצות חבילות חבילות בפסחים דק"ב ב' ועיין במ"ש בנדפס אות ב' למ"א וכעת נסתפקתי אי אתמר הך מילתא דוקא כשזמן עשיית הב' מצות נמשך שוה בשוה ונגמרות יחד אבל בב' מצות הנעשות בבת א' והאחת נעשית מיד וחברת' נמשך גמר מצות' יותר מי אמרי' דכל דאין התחלתן וסיומן בבת אחת אין בזה משום חבילות חבילות אף דהתחיל בשתיהן בבת א' דהכל הולך אחר החיתום. הן אמת דלפי טעם הדבר דאין עושין מצות ח"ח משום דמחזי עליו כמשאוי נראה דכל דתחילת עשייתם בב"א אף דבגמר אין נגמרי' בב"א איכא משום ח"ח. אמנם ראיתי בירושלמי שילהי מס' תרומות דאתמר התם דבי ר' ינאי אמרי מדליקין שמן שריפה בחנוכה והא התם דמצו' לשרוף את התרומ' כדאמרינן בפ"ב דשבת דף כ"ה אמר רב כשם שמצו' לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומ' שנטמאת ושרינן להדליק בשמן שריפ' בחנוכה ולא חשו משום אין עושין מצות ח"ח וע"כ צריך לומר דהיינו טעמא משום דחנוכ' הדלקה בעלמא עושה מצוה וכבתה אין זקוק לה לא כן מצות שריפת שמן של תרומ' שצריך המשך זמן עד שישרף וכבה זקוק לו ואמטו להכי אפי' אם יהיו נמשכים ב' המצות יחד כל שאם כבתה אין זקוק לה ובשמן שריפה כבה זקוק לו לא חשו בזה משום אין עושין מצות ח"ח. איברא דיש לדחות דהתם בירוש' איירי באין לו שמן אחר ובאין לו לא חשו לאין עושין מצות ח"ח וכדאמרי' התם בפסחים דפריך עלה מדתניא הנכנס לביתו במוצאי שבת מברך על היין כו' ואם אין לו אלא כוס א' מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו ומשני אין לו שאני כלומר דלא חשו להא אלא בדאית ליה אבל כל דלא אית ליה ליכא למיחש ואפשר נמי דלא חשו אלא היכא דתרוייהו דאורייתא או דרבנן לא בחד דאורי' וחברתה דרבנן. ומצאתי סמוכות לזה ממאי דקא טרח תלמודא בשבת למיהב טעמא למאי דקתני במתני' דאין מדליקין בשמן שריפ' בשבת וביו"ט ולא קאמר דה"ט משום דאין עמח"ח ומה גם לדעתי' דרב חסדא שם בדף כ"ד ע"א דאסיקנא דבסתם ע"ש יכול להדליק בש"ש היאך שרינן לי' להדליק והרי עושה מח"ח אם לא דעכ"ל דבחד דאורייתא וחברת' דרבנן אין בו משום מח"ח אלא שאין אני מוצא טעם בדבר ובעיני חילוק זה חלוש. ובתוס' פ"ק דסוטה דף ח' ד"ה אין משקין ב' סוטות כאחת כתבו ז"ל נראה לפרש שלא יעמיד שתיהן בעזרה בב"א להשקותן אע"פ שאין שותות כא' וכן רציעה ובתוספתא דפרה תני נמי אין ב' פרות נעשות כא' אלא משנעשית אפר מביא אחרת ושורפה ע"ש ורואה אני את הדברים ק"ו לנדון דידן דהא מיהא איכא מעשה בתרוייהו בתחילת עשייתן דודאי איכא למיחש לאין עושין מצות ח"ח. ולפי דברי התוספתא שהביאו בעלי התוס' ז"ל נלע"ד בענין המנהג שנוהגין בחופה להביא ב' כוסות א' לבה"מ וא' לז' ברכות שלא לומר ז' ברכות על כוס בה"מ מטעם אין עושין מצות ח"ח כמ"ש התוס' שם בפסחים ע"ש דלפי דבריהם בפ"ק דסוטה דעל ההבא' ב' כא' נמי איכא משום לתא דחבילות חבילות אע"פ שאח"כ נעשים זה אח"ז דראוי שלא להביא נמי בחופה ב' הכוסות כא' אלא אחר ביה"מ ולא נהגו כן ואפשר דס"ל כמו שהקשו שם התוס' ממי שנתחייב ב' חטאו' וב' עולות דנרא' דתלמודא דידן לא ס"ל להך דתוספתא וליכא למיחש להבאה אלא המעשה שיהי' בזה אח"ז:

ב

אין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב"ד בלבד עמ"ש בנדפס משם הרב באר שבע בתוספותיו למס' תמיד דדוקא בעזרה עצמה אין ישיבה אבל על מזוזה ליכא איסורא דהא אשכחן בהדיא קרא דכתיב ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל ה' דליכא למימר דלא מיעט הך כללא אלא דוקא למלכי ישראל אבל כ"ג לא דהא פריך בפ' אלו נאמרים גבי עומד עומד מכלל דיושב הוא והא אמר מר אין ישיב' בעזר' כו' והא התם בכ"ג קיימינן אלא ע"כ דאפי' כ"ג נמי אסור ואיך כתיב ועלי יושב על הכסא וצ"ל דהיינו דוקא בעזרה עצמה אבל במזוזה שרי ומלבד מה שכתבתי שם אנכי תמה על זה שהרי כתבו התוס' בפ"ק דיומא ד"ח ד"ה דאי דלאו דוקא בעזרה אסור אלא גם בלשכות הבנויות בחול אם פתוחות לקדש אין ישיבה בהן ע"ש ולפי דבריהם כ"ש על מזוזת היכל ה' דאסור ועוד כתב שם לתרץ דהא דמשמע בפ' אלו נאמרין דאף לכ"ג אסור היינו דוקא ממלכי בית דוד ואילך אבל קודם לכן לכ"ג שרי ומשו"ה כתיב ועלי יושב ע"ש. ובתשו' הרמ"ע מפאנו סי' ק"ב כתב דהא דאמרינן למלכי ב"ד בלבד לאו דוקא דגם שאול המלך בכלל ע"ש:

ג

אין שבות במקדש כתב מר"ן בפ"ח מה' בית הבחירה הל' י"ב עמ"ש רבינו כסדר הזה עושים בכל לילה ולילה חוץ מלילי שבת שאין בידם אור אלא בודקין בנרות הדלוקין שם מע"ש. כתב מר"ן ז"ל ואע"ג דקי"ל אין שבות במקדש משום דכהנים זריזין הם וטלטול נר בשבת אינו אלא שבות שאני הכא דאפשר בנרות הדלוקים מערב שבת ע"כ, ולכאור' יש לחקור בכלל זה מההיא דפרק במה מדליקין דכ"ט ע"ב דאמר ר' ירמי' התם דר"ש דאמר גורר אדם ספסל היינו בגדולים דלא אפשר אבל בקטנים דאפשר ליטלן בידו לא שרי ר"ש דבר שאינו מתכוין ומותיב עלה מברייתא דקתני מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמ' כו' והצנועים מפשילין במקל לאחוריהם והא הכא דאפשר למעבד כצנועים דכי קטנים דמי וכי לא מתכוין שרי ר"ש לכתחיל' תיובתא דר' ירמי' תיובתא. והשתא איכא למיד' על כלל מר"ן דאמר לא אמרו אין שבות במקדש היכא דאפשר מבע"י מאי שנא מאיסור שבת ואיסור כלאים דהתירו אף בדאפשר אע"ג דהוי איסורי' דאורייתא וכ"ש איסור שבות דכיון דהותר הוא אצל מקדש אמאי לא נתירהו אף בדאפשר דומיא דדבר שאינו מתכוין דמותר בשבת ולא מפלגינן בין אפשר ללא אפשר. ובדוחק י"ל דדבר שאינו מתכוין באיסור דאורייתא הוי קיל טפי מדבר דמתכוין באיסורי' דרבנן ולא שרינן אלא היכא דלא אפשר. אבל ק' מאי שנא מההיא דיומא דף ו' דמסיק ללישנא בתרא דלרב נחמן דס"ל טומא' הותרה היא בציבור אפי' היכא דאיכא טהורים בההיא בית אב פליג רב נחמן ואמר דעבדי טמאים אע"ג דאפשר בטהורים ע"ש ומאי שנא שבות שבת במקדש דלא שרינן אפי' היכא דאפשר בלא"ה כיון דאיסור שבות הותר במקדש מפני דכהנים זריזים הם. ושי"ל דחיזוק עשו לדבריהם יותר משל תורה ועיין בתוס' פ"ב דמציעא דכ"ה. וראיתי להתוס' ז"ל בריש פרק החליל כתבו דהא דאין שבות במקדש דהיינו דוקא בדברים שהיו עיקרים במקדש אבל משום יתירתא בעלמא יש שבות נמי במקדש דהרי החליל אינו דוחה לא את י"ט ולא את השבת אע"ג דלא אסור אלא משום שבות וע"כ ה"ט דבית השואב' שאני כדאמרינן בגמ' דא"א משום שמחה יתירה ועיין בתוס' פ"ב דשבת דף כ"א ע"א ד"ה שמחת שכתבו דמעיל' דוחים משום שמחת בית השואבה עיין במ"ש בנדפס אות ד' למ"א:

ד

אין שליחות לגוי עיין מ"ש בנדפס וכעת מצאתי למהרש"ך ח"א סי' קי"ד כתב בפשיטות דיש שליחות לגוי בגוי חבירו ע"ש ודוק. ושבתי וראה להגאון הרב תה"ד סי' רצ"ט שכתב בתשו' ההיא ז"ל ואע"פ שהגוי מוסרו לשלוחו לסרס אין שליח לד"ע אפשר ג"כ לגבי גוי מגוי ונוכל לומר. דכ"ש הוא דהא קי"ל בעלמא דאין שליחות לגוי ע"כ. נרא' בהדיא דס"ל דגבי גוי בגוי נמי אין שליחות לגוי ותמה אנכי על מהרש"ך שלא זכר שר תשובת התה"ד:

ה

אין שליח לד"ע כדאמרינן בפ' האיש מקדש דף מ"ב משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ועיין ע"ש בנדפס. לתלמידי דבי רב למען ירוצו בם לדעת ולשאול אמרתי אספרה חי' דינים שנאמרו. הא' כתב הרב ש"ך בח"מ סי' שמ"ח ס"ק ו' דהא דאמרי' בגמ', טעמא דאין שליח לד"ע משום דדברי הרב כו' היינו מעיקרא דס"ד דתלמודא דמסברא קי"ל אין שליח לד"ע אבל בתר הכי דמסיק משום דהוי מעיל' וטביח' ושליחות ב' כתובים הבאים כא' ואין מלמדין א"כ אפי' בלא טעמא דדברי הרב ודברי התלמיד כו' אפי' ליכא הך טעמא הכי קי"ל דאין שליח לד"ע והשליח חייב דגזרת הכתוב הוא דהשליח חייב וכתב שכן דעת הריטב"א וכבר יישב שם הש"ך כל הסוגיות הפך מזה ע"ש באורך, הב' שם פרק האיש מקדש דבג' דברים יש שליח לד"ע במעילה וטביח' ומכירה ובשליחות יד בפקדון. הג' שם דגם במילתא שהשליח נהנה מן העבירה יש שליח לד"ע דלא מצינו בכל התור' כולה זה נהנה וזה מתחייב הד' דהא דבג' דברים אלו יש שליח לד"ע כתב. רבינו הרב מ"ל ריש פ"ג מה' גניב' דהיינו דוקא היכא שלא נצטרף איסור אחר בשליחות זה דלא עשאו שליח כ"א על הטביח' אבל היכא שעשאו שליח שישחוט בשבת דמלבד איסור הטביח' איכא איסור שבת ולגבי איסור שבת אין שליח לד"ע ה"נ לענין טביח' לא נעשה שלוחו והביא ראי' לזה ממ"ש הרמב"ם בפ"ז מה' מעילה שכתב ובכל התור' אין שליח לד"ע אלא במעיל' שלא יתערב עמה איסור אחר ע"כ והוא כלל גדול הה' מתבאר שם בפ' האיש מקדש דהא דאין שליח לד"ע היינו לחייבו בדיני אדם אבל בדיני שמים חייב לב"ש בדינא רבא ולרבנן בדינא זוטא וכתב הריטב"א שם דהיינו דוקא כששוכר את השליח לעשות העבירה דעביד מעשה חייב המשלח בדין שמים אבל העוש' שליח בדבורא בעלמא לא מחייב אפי' בדין שמים ועיין בתשובות חוות יאיר סי' קס"ו, הו' פלוגתא דרבינא ור' סמא פ"ק דמציעא דף י' דלרבינא כל שהשליח לאו בר חיובא יש שלד"ע ולר' סמא כל שהשליח בע"כ עביד יש שליח לד"ע. ומור"ם פסק בריש ה' שלוחים כסברת רבינא דאפי' דלאו בע"כ עביד כל שהשליח לאו בר חיובא פטור וכן ראיתי בתשו' מהר"ם סי' תצ"ג פסק כרבינא ע"ש. והרב ש"ך ז"ל שם השיג על מור"ם בזה ממ"ש הרא"ש פ"ק דמציעא בשם הרמ"ה דקי"ל כר' שמא דרבינא גופי' קבלה מיני' דאין חילוק בין השליח בר חיובא או לא ולא משכחת שליח לד"ע אלא בחצר דבע"כ מותיב בה ע"כ. ותמהני דבתשו' הרמ"ה פסק כרבינא כדכתיבנא והרב ש"ך ז"ל גופי' לא השוה מדותיו דבי"ד סי' ק"ס ס"ק כ"ב פסק שם בפשיטות דהיכא דהשליח לאו ב"ח הוא מחייב המשלח כס' רבינא. והר"ב משנה למלך בה' מלוה דף נ"ו ע"א כתב הוא כלל בזה דע"כ לא קאמר רבינא אלא גבי כהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרוש' דישראל אינו מוזהר באיסור גרוש' כלל אבל בשאר איסורים כיון שהוא מוזהר בהם אף שעכשיו הוא לא עשה שום איסור כיון שאילו הוא הי' עושה הי' מוזהר מיקרי בר חיובא ואין שליח לד"ע ע"כ, ושם כתב אההיא דריש פ' המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס ופריך תלמודא ופרנס לאו שליחותי' קא עביד כו' והק' הרב דמאי מק' אימא אין שליח לד"ע וכתב וליכא למימר דפריך אליבא דרבינא דסבר דהיכא דשליח לאו ב"ח יש שליח לד"ע כו' יע"ש. ותמהני דלפי מ"ש הוא לעיל מזה דבשאר איסורין דהוא מוזהר בהם מיקרי בר חיובא כיון שאילו הי' הוא עושה הי' מוזהר מה יושיענו זה דפריך אליבי' דרבינא הא אפי' לרבינא כל דאיתי' באיסור זה בעלמא אף דהשתא אינו מוזהר בר חיובא מיקרי. הז' מ"ש התוס' בפרק האיש מקדש דכשהשליח שוגג דלא ידע דאיכא איסור בדבר יש שליח לד"ע ובהכי ניחא לי ההיא דנדרים דף ל"ו דפריך ממתני' דהכהנים שפגלו במקדש מזידים חייבים שוגגים פטורים אי אמרת בשלמא שלוחי דרחמנא נינהו מש"ה פיגולן פיגול אלא אי אמרת שלותי דידן הוו אמאי פיגולן פיגול לימא לי' לתקוני שררתיך כו' ואיכא למידק דת"ל דאין שליח לד"ע ולאו שלוחי' דבעל הקרבן הוא לפמ"ש התוס' פ"ק דמציעא דף י' ע"ב דכיון דקי"ל אין שליח לד"ע אף מעשיו בטלים ע"ש. אמנם לפי דברי התוס' דבשוגגים יש שליח לד"ע א"ש דשליחותי' קא עביד אי שלוחי דידן נינהו ומש"ה נקיט לה מטעמא דלתקוני שדרתיך. אמנם הר"ן ז"ל כ' וז"ל וארישא שפגלו מזידים לא פריך מידי דכל שמפגל במזיד אינו עושה שליחותו אלא אדעתא דנפשי' קעביד שמתכוין במזיד אבל בשוגג כיון דשוגג הוא לאו אדעתא דנפשי' קעביד שמתכוין הוא לעשות ע"כ ואיכא למידק דאמאי לא פריך אמזידים נמי אמאי פגולן פגול אי שלוחי דידן נינהו הא אין שליח לד"ע כל דשליח במזיד עביד וכיון דאין שליח לד"ע אף מעשיו בטלים. ובתשו' מהרימ"ט ח"א סי' קי"ו כתב בשם הנמוקי ז"ל בפרק מרובה דאפי' כשהשליח שוגג ואינו יודע דעביד איסור אמרינן אין שליח לד"ע ומהריב"ל ח"ג סי' ל"ח כתב דאפשר דע"כ לא פליגי אלא היכא דידעינן בודאי שהשליח לא ידע אבל בספק דלא ידעינן אי ידע אי לא ידע לכ"ע לא מחייבינן ליה ע"ש. הח' כ' הסמ"ע ז"ל בח"מ סי' רצ"ב ס"ק ט' דהא דאמרינן דאין שלד"ע והמשלח פטור מלשלם היינו כשיש לשליח לשלם אבל אם אין לשליח לשלם אז המשלח חייב ע"ש. וראיתי לה"ה, הרב תי"ט בשלהי פ' המפקיד שהשיג עליו על דין זה מהא דאמרינן בפ"ק דמציעא דף י' האומר לאשה ועבד צאו גנבו לי אע"ג דהשתא לית להו לשלומי כיון דבני חיובא נינהו לכשיהי' להם לא נתחייב שולחן דשמעינן בהדיא דאע"ג דאין לשליח לשלם פטור המשלח. ואין לומר דדברי הסמ"ע אמורים כשאין לשליח לעולם דהיכי ידעינן השתא שלא יהי' לו והא נשתחרר העבד כיון שיכול להיות שיקנ' נכסים פטור משלחו:

והיה מקום לדקדק מדברי הריטב"א ז"ל פ' האיש מקדש דדעתיה כדעת הסמ"ע ז"ל שכתב אהא דמייתי תלמודא מתני' השולח את הבער' ביד פקח הפקח חייב כתב ז"ל הפקח חייב והמשלח פטור שכבר נשתלם הניזק מן השליח ואפי' מדין שמים פטור המשלח ע"כ. וממה שכתב שכבר נשתלם הניזק מן השליח ומש"ה פטור יש לדקדק שאם השליח אין בידו לשלם מה שהזיק דיהא חייב המשלח כדברי הסמ"ע ז"ל. אבל יש לדחות דהריטב"א מיירי לענין דחייב המשלח מדיני שמים כל שלא נשתלם הניזק מהשליח אבל בדיני אדם אפי' לא הי"ל לשלם פטור והכי דייק לשון הריטב"א אפי' מדין שמים פטור המשלח וזה ברור. הט' כתב הר' היפ' ז"ל בב"ר פ' ל"ד סי' י"ט עמ"ש שם מיד איש אחיו זה השוכר את אחרים להרוג את חבירו א"ר חנינא כולהון בהלכות בני נח בעד א' בדיין א' כו' ע"י שליח שנאמר שופך דם האדם באדם ע"כ כתב הרב ז"ל ע"י שליח שהרג חבירו ע"י, אחר דבדיני ישראל המשלח פטור דאין שליח לד"ע רק שדינו מסור לשמים אבל בב"נ יש שליח לד"ע והורגים אותו ב"ד ע"כ וכן בש"ר פ"ו סי' י"ז בפ' ויאמר בילדכן את העבריות למה ציו' להרוג אותם ע"י המילדות כדי שלא יתבע הקב"ה ממנו ויפרע מהן וכן יש לברר דתלמודא דידן ס"ל הכי דבב"נ יש שליח לד"ע מדאמרינן בע"ז דנ"ג דכי עבדו ישראל את העגל גלי אדעתייהו דניחא להו בע"ז וכי אתו גוים שליחותייהו דישראל עבדו כו' וקש' דהא אין שליח לד"ע אלא עכ"ל דס"ל דכיון דפלחו ישראל לעגל דינייהו כב"נ ובב"נ יש שליח לד"ע ואנכי תמה על אבי התעור' רבינו מהרימ"ט ז"ל בח"מ סו' ק' שכתב שם בתוך התשובות ז"ל בקיצור ועוד אפי' אהנו מעשיו שהי' בלעם מקלל בלק איהו לא עביד כלום ואין שליח לד"ע עכ"ל וק' דהא בגוים לכ"ע שי שליח לד"ע וראיתי להר"ב פרשת דרכים דף ו' שהקשה מאות' שאמרו בסנהדרין אין טועני' למסי' ויליף לה מנחש מאי הול"ל דברי הרב ודה"ת דברי מי שומעין דאיירי בב"ן ואפי"ה אמרי' דברי הר' ודה"ת דמ"ש. וצדד שם הרב לומר דההיא דב"ר וש"ר היינו דוקא בשפיכות דמים דגלי קרא שופך דם האדם באדם אבל בשאר איסורים לא ומצא תבלין לחילוק זה מההיא דפ"ב דקדושין האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש כו' שאני התם דכתיב ואותו הרגת בחרב בני עמון. ואחר המחיל' רבה לא יתכנו דברי קדשו בההיא דפ' ר' ישמעאל דאיירי בשאר איסורי' ואפ"ה קאמר תלמודא שליחותייהו דישראל עבדי ועם כל זה דברי רבינו מהרימ"ט תמוהים דהא אין לך ש"ד גדול מזה להמית את כל עדת בנ"י זאת. ועוד ק' על הרב שהרי כתב מרן הב"י לח"מ סס"י שפ"ח בשם תשו' הרשב"ץ ז"ל בארוכ' וז"ל בקיצור ולא תימא אין שליח לד"ע דלא מיפטר בהאי טעמא אלא בישראל אבל אם הוחזק במוסר ובאנס לאו ישראל הוא וכמ"ש הרמב"ם בה' עדות המוסרים הם פחותים מן הכותים וכיון שכן אין למשלח לפטור עצמו משום דברי הרב ודה"ת שזה מפורסם ומוחזק שאינו שומע דברי הרב ע"כ. א"כ איפ' בנדון בלעם שאז"ל שבלעם הי' מוחזק כי ע"כ שלח בלק אחריו לקלל את ישראל לפי שכשנלחם סיחון במואב שכר את בלעם לקלל את מלך מואב ועשתה קללתו פירות והואיל והוי מוחזק אמרי' בהא ודאי יש שליח לד"ע אפי' בישראל. איברא דשבתי וראה להרב ש"ך סי' שפ"ח ח"מ ס"ק ס"ה תהי עליה דהרשב"ץ וכ' דאין דבריו נכונים דלא מבעיא למה שפסקו הרמ"ה והרא"ש ז"ל כר' סמא דלעולם אין שלד"ע אפי' השליח לאו ב"ח הוא כיון דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד א"כ פשיטא דהכא פטור המשלח אפי' שהוא מוחזק דהא אי בעי המסור עביד אי בעי לא עביד אלא אפי' לרבינא דסבר דהיכא דהשליח לאו ב"ח דיש שלד"ע הכא כיון דס"ס ישראל הוא ובר חיובא הוא מה בכך שהוחזק ס"ס ישראל הוא ע"כ וכן מצאתי בתשו' מהר"ם די בוטון סי' ח' שכתב דדוקא בגוי דברי היזקא אמרי' הכי אבל בשליח ישראל לא נאמר כן דאפשר דאפי' השליח רשע גמור אפשר יהרהר תשו' בלבו ולא יעשה ולא ברי היזקא כ"כ כמו גוי ע"ש. ומיהו בע"ש הרשב"ץ בתשו' דבגוי לכ"ע יש שליח לד"ע לא חלקו עליו ותימה על מהרימ"ט שלא השגיח בכל זה ובענין תשו' זו להרשב"ץ ז"ל תק' לע"ד על מור"ם דפסק כהרשב"ץ בסי' שפ"ח דהיכא דמוחזק השליח לעשות לא אמרינן אין שליח לד"ע וק' דבאה"ע סס"י ה' פסק כתשוב' התה"ד שבסי' רצ"ט דמותר למכור בהמה לגוי אף עפ"י שקונה אותם לסרסם אם אינו מסרסם בעצמו ונותנין לגוי אחר לסרסם אפשר דאין שליח לד"ע אפי' גוי בגוי ע"ש ולפי דעת מור"ם דפסק כתשו' הרשב"ץ דבמוחזק לכ"ע יש שליח לד"ע היכי פסק התם לענין סירוס דשרי מטעמא דאין שליח לד"ע כיון דהגוי מוחזק לסרס לו בהמות לעולם. ואפשר לומר דפסק התם כתשוב' התה"ד משום אידך טעמא דכתב התה"ד וכ"ש דהא קיי"ל בעלמא דאין שליחות לגוי אפי' גוי בגוי ע"ש בתשו'. ולענין אי אמרי' אין שליח לד"ע אף באיסורין דרבנן כתבתי בנדפס בזה. העשירי. כתב בספר מחנ' אפרים בה' שלוחין סי' ט' דהא דאמרי' אין שליח לד"ע היינו דוקא במילתא דהיא גופא איסורא אבל מילתא דשרייא אלא דאיסורא הוא דרביע עליה דמשלח שהוא בדה האיסור כגון שנשבע שלא לעשות דבר פ' יש שליח לדבר עביר' והכי מוכח סוגיא דריש פ' המדיר דפריך ופרנס לאו שליחותי' קעביד כו' דאע"ג דאיסורא דנדר רביע עלי' דמשלח מ"מ כיון שאין גוף המעש' אסור אלא איסורא הוא דרביע עלי' שלא להנות אותה מחמת נדרו אבל מה שזן אות' אינו עביר' לא אמרי' אין שליח לד"ע ע"ש. ואין נרא' כן מתשו' מהרימ"ט שבסי' ק' הנז"ל דהתם נמי איסור שבועה ומוהר"ם בתשו' ק"ג סימן תצ"ה הביא דבריו הרב מוצל מאש דת סי' ל"ה נר' דתולק ע"ז שכתב על [תשו' הרמ"ה שהשיב] מי שנדר או נשבע שלא לשחוק שאינו יכול ליתן לחבירו לשחוק בעדו דבכל מקום שלוחו של אדם כמותו וכאלו שחק הוא בעצמו ונהי דקיימא לן אין שליח לד"ע כבר מסקינן בפ"ק דמציע' דה"מ היכא דהשליח בר חיובא כו' ואף דרב סמא. קאמר התם ה"מ היכא דאי בעי עביד נ"ל דהלכתא כרבינא ואם כמ"ש הר"ב מ"א ז"ל הרי אף אם נאמר דהלכתא כר"ס אפ"ה זה אסור ליתן לאחרים לשחוק בעבורו והוי שלוחו דכיון דאין השחוק גופי' איסור אינו נכלל בכלל אין שליח לד"ע מוכרח דל מוהר"ם ס"ל דאין לחלק בהכי:

ו

אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא ע"ז וג"ע וש"ד יש לחקור אי כופין אותו לבא ביא' האסור' מדרבנן אם חייב למסור עצמו וליהרג דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון או"ד דדוקא בעריות שהם ד"ת חייב ליהרג ואל יעבור אבל אד"ס לא. וראיתי להרא"ם בתשו' ח"א סימן נ"ט דחוץ מע"ז וג"ע כו' דאמרי' לאו דוקא הני אלא ה"ה באביזרא דידהו וראי' מההיא דפ' בן סו"מ מאותו שנתן עיניו באש' וחלה חולי גדול ואמרו הרופאים שאין לו תקנ' עד שתבעל לו כו' ואמרו חכמים ימות ואל תעמוד נגדו ערומ' כו' אלמא לאו דוקא ג"ע בלבד אמרו אלא אפי' בפנוי' ואפי' בדבור בעלמא ואפי' שאין בכל אילו כי אם איסור הנאת פנויה בלבד משום דאביזרא דידהו הוי וכ"ש באיסור ביאה דרבנן ע"כ. ואני מצאתי להריטב"א ז"ל בפ"ג דקדו' גבי עובדא דר' צדוק כתב דמה דמסר נפשיה לקטלא משום ביאת גוי היינו משום דבפרהסייא היה מעש' דאסור' מן התור' ובמזיד קנאין פוגעי' בו כמעש' פנחס והוו בכלל ג"ע שיהרג ואל יעבור ואפי' להנאת עצמן ואפי' בשעת השמד אבל אם הי' בצנע' דלית ביה איסורא דאורייתא דינו שיעבור ואל יהרג ואם לא עשה כן מתחייב בנפשו ע"כ נראה בהדיא דס"ל להריטב"א דבאיסורי דרבנן לא אמרינן יהרג ואל יעבור. ועוד זאת מצאתי למרן הב"י באה"ע סי' י"ו כתב ז"ל כתוב בא"ח בשם הרמב"ן ז"ל ישראל הבא על הגויה כיון שהוא מחייבי מית' שהרי קנאין פוגעין בו הרי הוא בכלל ג' עבירות ואפי' הגוי' מתכוונ' להנאת' יהרג ואל יעבור ונ"ל דהיינו דוקא לבא עליה בפרהסייא דאיכא איסורא דאורייתא אבל בצנעא דאינו אלא איסורא דרבנן לא ע"כ וכ"כ מרן בכ"מ פ"ה מה' יסודי התור' בשם הרמב"ן דגוי הבא על בת ישראל לאו בכלל ג"ע הוא ויהיב טעמא דגזרת ב"ד של שם הוא ע"ש משמע דס"ל להרמב"ן דבאיסורין דרבנן לא אמרי' יהרג ואל יעבור דאלת"ה דאפי' באיסורי' דרבנן איכא לתא דג"ע ק' וכי גרעה גזרת ב"ד של שם מאיסורא דרבנן א"כ מוכח דמ"ש בס' א"ח ונ"ל כו' הוא פי' לדברי הרמב"ן והרמב"ן נמי ס"ל הכי. וצריך לומר לדעת הריטב"א דההיא דפ' בן סו"מ נמי איכא איסורא דאורייתא וס"ל כדעת הרמב"ם שכתב בספר המצות סי' שנ"ג ז"ל הזהיר הכתוב מלקר' אל א' מהעריות אפי' בלא ביא' כגון חבוק ונשוק והדומ' להם מהפעולות הזרות והוא אומרו באזהר' מזה איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה ע"כ הנה דס"ל דכל פעולות הזרות בעריות הוי איסור לאו מן התור' ע"כ. וכ"כ הר"ן ז"ל בפ' אין מעמידין והא דמעש' באדם א' שנתן עיניו כו' כתב ז"ל ובודאי שדברים אלו אינן ג"ע ממש אלא שעובר בהן בלא תקרבו לגלות ערו' שהוא לאו דג"ע ע"כ וכתב הרב ש"ך בי"ד סי' קכ"ז דהר"ן ז"ל ס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל בס"ה ושם הביא הש"ך ראיה לדעת הרמב"ם מהך עובדא דהעל' לבו טינא כו' ע"ש. ובהא ניחא לי מה שהביא הרב משנה למלך ז"ל בריש הלכות יסודי התורה דברי הר"ן ז"ל דבפ' בתרא דיומא אהא דאמרי' אין לך דב' שעומד בפני פקוח נפש חוץ מע"ז וג"ע כו' כת' דלאו דוקא גופייהו דכל אביזרייהו נמי אסורי כדמוכח סוגיא דפ' בן סו"מ ובסוף דבריו כתב דגוי הבא על בת ישראל לאו בכלל ג"ע הוא דאי הוי בזנות גזרת ב"ד ש"ש הוא. וק' דלפי מ"ש הוא בתחלת דבריו דלאו דוקא גופייהו דכל אביזרייהו נמי אסורי דמשמע אפי' איסורין דרבנן כדעת הרא"ם איך כתב דגוי הבא על בת ישראל לאו בכלל ג"ע הוא וכי גרע' גזרת ב"ד של שם מאיסורא דרבנן וכ"כ הר"ן בפ' כל שעה דגזרת ב"ד ש"ש לא מקרייא ג"ע. אמנם האמת יורה דרכו דמ"ש הר"ן בריש דבריו דכל אביזרייהו נמי אסורי לאו למימרא אפי' איסורין דרבנן אלא איסורי לאוין שבהן קאמר וכמ"ש הר"ן בפ' אין מעמידין כדכתיבנא ומש"ה כתב דבגזרת ב"ד ש"ש לא מקרייא ג"ע אכן ק' לדעת הרמב"ן ז"ל שכתבנו דאיהו נמי. ס"ל דבאיסורין דרבנן לא אמרי' יהרג ואל יעבור מה יענה בההיא דפ' בן סו"מ דכל הנהו לדידי' א"א איסורי' דרבנן שהרי בספר המצות בסי' הנז' השיג על הרמב"ם ז"ל וכתב דלא מחייב מלקות מן התור' אלא בביא' גמורה או בהעראה ע"ש וצ"ל דס"ל להרמב"ן דשאני ההיא דפ' ן' סו"מ דהוה למגדר מילתא וע"כ גזרו עליו לעות במילתא בעלמא כדי שלא יתירו פרוצים את הדבר ע"ד שאמרו ב"ד מכין ועונשי' שלא מן התור' משום הוראת שעה ודברי הרא"ם ק' להולמן וכבר עמד עליהם הרב מ"ל:

ז

אין מעיל' במחובר כדאיתא בסנהדרין דף ט"ו וכתב מרן בי"ד סס"י רכ"א בשם הרשב"א דאע"ג דאין מעיל' במחובר איסורא מיהא איכא. וכן מתברר עוד מתוך דברי הרשב"א סי' תקס"ג במקדיש שדהו מהיום ולאחר מיתה ע"ש ודו"ק. ומתברר מדברי הרמב"ם פ"ה מה' מעיל' דהיה תלוש ולבסוף חיברו דאיכא מעיל' וע' בס' מוצל מאש דת סי' מ"ד:

ח

אין לך דבר שקודם לתמיד של שחר בירושלמי רפ"ב א דיומא אמרינן דהיינו דוקא למצו' אבל לא לעכב ורבותינו בעלי התוס' במנחות דף מ"ט ד"ה תדיר כתבו שם ע"ב בא"ד דגם אם הקריב אחר תמיד של בין הערביים לא מיפסל דומיא דקודם, תמיד של שחר דלא מיפסל וכדאמר אביי התם דמצו' בעלמא הוא ע"ש היטב:

ט

אין אישות לגוי כתבו התוס' פ' אין מעמידין דף ל"ו ד"ה משום נשג"ז דאע"ג דאין אישות לגוי איסור עשה איכא מיהא ולא אמרו אין אישות לגוי אלא לענין מלקות ומית' ואף איסור עשה ליכא אלא בבעולת בעל ואשתו גמורה ועיין בספרי חכמי אשכנז ז"ל שהקשו על אותה אגדה שאז"ל לא תנאף קיים יוסף הצדיק כו' והקשו דהא אין אישות לגוי ולא השגיחו דאיסור [עשה] מיהא איכא כמ"ש:

י

אין עונשין מן הדין אמ"ג דבכל הסוגיות שנאמר דבר זה הוא לענין ד"ת מ"מ גם במידי דרבנן גם כן אמרינן אין עונשין מן הדין וכשם שאמרו אין דנין ד"ס מד"ס כן ד"ס מד"ס לא ילפינן אפילו בק"ו רבינו בעל כה"ג משם הרב משפט צדק ח"ב סי' ס"ח ועיין מהרש"ך ח"א סי' ס"ח וכתב מורי זקני הר"ב הליכות אלי בשם התוס' ז"ל דה"ה דאין עונשין מ"ה עונש כרת ועונש מית' בידי שמים. ואיכא למידק דבתורת כהנים פ' אח"מ אמרינן ז"ל ואל יבא בכל עת ביה"כ אל הקדש לרבות שאר ימות השנ' אר"א ודין הוא ומה על יה"כ שנצטוה לבא נצטו' שלא לבא על יום שלא נצטו' לבא אינו דין שנצטו' שלא לבא וק' דהא אצטריך קרא לפי שאין עונשין מן הדין דכתיב ולא ימות וה"נ אמרינן במנחות דף כ"ז ע"ב לכתוב רחמנא אל הקדש ומבית לפרכת ולא בעי אל פני הכפורת ואנא אמינא מבית לפרכת במית' אל פני הכפורת מבעיא וק' דהא אין עונשין מן הדין ושי"ל דכל הני לא חשיב ליה ק"ו אלא גילוי מילתא בעלמא הוא. ובספר גופי הלכות כתב עוד דאפי' להוסיף טומא' בכלים מיקרי עונש ואין עונשין מן הדין כמ"ש בספרי כל הבא אל האהל עד שלא יאמר יש לי בדין אם הבא מקצתו טמא הבא כולו לא יהא טמא אלא אי אמרת כן ענשת מן הדין ללמדך שאין עונשין מן הדין. וק"ק דשם בספרי בפ' חקת ילפינן ק"ו ומה קבר שאינו מקבל טומא' הרי הוא מטמא מכל צדדיו כשהוא פתוח לכ"ש. וכן בקרא דאדם כי ימות באהל אמרינן אין צריך אם עד שלא נזקק לטומא' הרי הוא מטמא משנזקק לטומא' אינו דין שיטעא גם בתלמוד דידן פ"ק דחולין דף כ"ה ע"א אמרינן ויהא כלי חרס מטמא מגבו מק"ו ומה כל הכלים שאין מטמאין מאוירן מטמאים מגבם כלי חרס שמטמא מאוירו אינו דין שיטמא מגבו ת"ל וכל כלי פתוח. ובנד' דנ"ז סוף ע"א והלא דין הוא לאחרי' גורם טומאה לעצמו מבעיא:

יא

אסור כתב רבינו הרב כנה"ג בח"מ סימן שנ"ט בשם הרב אליעזר בן שושן ז"ל דיש לדקדק במקום שכותב הרמב"ם בלשון איסור דאיסורא איכא לאו ליכא מדכתב לישנא דאסור. והרב ז"ל שם הרבה להשיב עליו וכתב דאין הדבר כן ולמוד הוא הרמב"ם ז"ל בכך לומר אסור אפי' על דבר שלוק' מן התורה, כ"ש במקום שעובר בלאו ואינו לוקה כמ"ש בפ"ב דסנהדרין אסור לחוס על הרודף כו' ובפ"א מה' חמץ כתב אסור לאכול חמץ בי"ד מש"ש ולמעל'. ובפ"ט מה' מ"א כתב בשר בחלב אסור לבשל ובפ"ה דע"ז כת' אסור לעשות צורה לגוי. ובפ"ה שם אסור לאהוב המסית ובפכ"א דה' סנהדרין אסור לדיין לשמוע א' מבעלי הדין כו' ובכל אלו מוזהר עליה' בלאו ויש שלוק' עליהם כמבואר במקומות הנז' ואעפ"כ קאמר לישנא דאסור ושם עלה בהסכמ' לדעת מרן הכ"מ ז"ל דכל היכא דכותב הרמב"ם אסור לבד ואינו כותב אסור לעשות כן דין תור' וכל העוש' כן עובר בלאו כמ"ש בכל המקומות הנז"ל אין איסורו איסור תורה אלא מדברי סופרים ע"ש ועיין ביומא דף ע"ד דבכרת או מית' לא שייך למתני אסור:

יב

אסור כתבו רבותינו בעלי התו' פ"ק דע"ז ד"ה מנין דאסור כי קתני בבני נח דהוי איסור גמור וחייבים מיתה עליו דאזהרתן זו היא מיתתן ע"ש. וק"ל דאמרינן בסנהדרין דף נ"ז ע"א אהא דעל ז' מצות ב"נ נהרג דפריך תלמודא ועל הגזל ב"נ נהרג והתניא על הגזל גנב וגזל וכן כיוצא בהן גוי בגוי וגוי בישראל אסור וישראל בגוי מותר ואם איתא ניתני חייב ומשני איידי דבעי למתני ישראל בגוי מותר תני נמי רישא אסור. ולפי מאי דקי"ל דאזהרתן זו היא מיתתן מאי פריך ואי איתא ניתני חייב והא אסור נמי דקתני היינו נמי חייב וכמ"ש התוספות דהכי אורחי' דתנא למתני אסור בב"נ משום דאזהרתן זו היא מיתתן ויש ליישב בדוחק. עוד כתבו התוס' שם במס' ע"ז דס"ב ד"ה והתנן כו' דכל היכא דשונ' התנא לשון איסור משמע דאסור לכל העולם ולאו דוקא לאותו אדם וכן נמי כל היכא ששונ' חסור לאו דוקא לכתחלה אלא אפי' בדיעבד משמע ע"ש:

יג

איסור דרבנן מצאתי בתוספות נדה דף ע"א ד"ה ר' יאודה כו' לענין מין במינו דאפילו דם תבוס' דהוי דרבנן כיון שיש בו שייכות דאורייתא בענין אחר אפ"ה אסור ועד"ז יש באו"ה כלל ל"ז דאם נפל חלב לבשר עוף דהוי דרבנן אם נשפך אסור הואיל וטעם כעיקר דאורייתא ע"כ ש"מ דס"ל דאף דעיקר בשר בחלב הוי דרבנן וגם טעם כעיקר בזה הוי דרבנן מ"מ כיון דשם טעם כעיקר הוא מדאורייתא הוי כאיסורא דאורייתא ועיין שם בכלל מ"ג בגבינות של גוים תפס שיט' זאת וכן יש בתוס' בעירובין דף ל"ב ד"ה תאנים מתאנתי אע"ג דמעשר פירות מדרבנן כיון דעיקר שם מעשר מן התור' חשוב כשל תורה:

יד

איסורי הנא' דקי"ל דשרו מדאורייתא שלא כדרך הנאתן. כתבו התו' בפ' כל שעה דף כ"ו ד"ה שאני היכל כו' דהקדש אף דלא כתיב ביה אכיל' שרי שלא כדרך הנאתו משום דמעיל' ילפינן חטא חטא מתרומה ובתרומ' כתיב אכילה דהוא דוקא כדרך הנאתה ועיין עוד בתוס' במעיל' דף י"ט ד"ה אקשיה רחמנא ושם בפסחים כתבו דבע"ז אפי' שלא כדרך הנאתה אסור מן התור' דלא כתיב בה אכילה ע"ש:

טו

איסורי אכיל' נסתפק הרב משנה למלך פי"ד מה' מאכלות אסורות אם כרך איסורי אכיל' בסיב אם הוא פטור כיון דאשכחן במצות עשה אם כרך מצה בסיב דלא יצא דלא נגע המצ' בגרונו אם נאמר הכי נמי באיסורים דלא חשיב' אכיל' ולא עבר אמימרא דרחמנא דכתיב לא תאכל כיון שלא הביאו דין זה בגמ' אלא במ"ע ולא במל"ת ואסיפי' דמילתי' מייתי דהוי פלוגתא דר"י ור"ל בס"פ גיד הנש' בכל האיסורים אם על הנאת גרונו חייב או על הנאת מעיו ע"ש ועיין לע"ד בפרק אלו נערות דף ל' ע"ב שתחב לו בבית הבליע' ובמקום אחר הארכנו ע"ש:

טז

אין מבטלין איסור לכתחל' עמ"ש הרב כנה"ג בי"ד סימן ע"ח פלוגתא דרבוותא אי הוי איסור זה דמבטלין מדאורייתא או מדרבנן ועיין מ"ש בנדפס וראיתי להרב פרשת דרכים דף מ"ג ע"ג כתב דאפי' למ"ד דהוי דאוריי' פשיט' דאינו אלא איסורא בעלמא ואפי' לאו ליכא והוקש' לו דאמאי אין מבטלין א"ל לצורך החול' בשבת שהרי אנו שוחטים לחולה בשבת כדי שלא יאכל החול' נבל' וניחא לי' כי השחיטה היא בעצמות' צורך החול' אבל ביטול האיסור אין ראוי שידח' מאחר שאינ' בעצמות' סיבה להסיר הסכנ' ע"ש. ודע דששה חי' דינים נאמרו בזה דאין מבטלין איסור לכתחל'. הא' כתב הב"ח בא"ח סי' תק"ו דהא דאין מבטלין איסור לכתחיל' היינו דוקא במידי דבר אכיל' אבל במידי דלאו בר אכיל' כגון סכך פסול דסוכה מבטלין ברוב סכך של היתר ובסוף סי' תרכ"ו כתב עוד. ב' דלא אמרו אין מבטלין א"ל אלא במקום שנהנ' כגון לאכול ולהחם אבל במידי דמצו' עביד לא אמרינן הכי דמצות לאו ליהנו' ניתנו. ג' כ' הר"ב תי"ט ז"ל פ"ד דתרומות מ"ט דלא אמרו ואין] מבטלין איסור לכתחילה אלא להרבות בהיתר כדי לבטל האיסור אבל כשאינו מרבה בהתר אלא משנ' האיסור מכמות שהיה ומפרידן כמו שהי' מקדם כדי לערבם יחד בכה"ג שרי לבטל איסור לכתחיל'. הד' הביא מרן בי"ד סי' קט"ו בשם התה"ד דהא דאין מבטלין א"ל היינו דוקא בודאי איסור אבל בספק איסור מבטלין. א"נ לא אסרו אלא במכוין לבטל אבל כל שאינו מכוין לבטל מותר אפי' לכתחילה ומהתימ' על הרימ"ט ז"ל שכ' בההיא דס' טריפה דלא ימכרנו לגוי דק' אמאי הרי ספק הוא אם ימכרנו אח"כ לישראל והו"ל ס"ס ובדאורייתא ס"ס מותר ותי' דאין לנו לעשות ס"ס בידינו דהו"ל כמבטל איסור לכתחל'. והוא פלאי דהא רובא דרבוותא ז"ל ס"ל דאם אינו מכוין לבטל מותר לבטל אפי' לכתחלה ואין לך אינו מכוין לבטל יותר מזה שהוא מכוין לטול דמיו ועיין במוצל מאש בזה. הה' כת' מהרימ"ט חי"ד סי' ח"י דהא דאין מבטלין א"ל היינו איסור אבל היתר בהיתר כגון חלב ויין מותר לערבו ולאוכלו עם בשר ולא הוי מבטל איסור לכתחיל' כיון דכל אחד בפני עצמו מותר. הו' כתב בתשו' הרמ"ע מפאנו ז"ל דהא דאין מבטלין איסור לכתחיל' היינו דוקא בדאפשר אבל בדאי אפשר בלאו הכי מבטלין:

יז

אין אדם משים עצמו רשע. כתבתי בנדפס דהיכא דמשים עצמו רשע בעביר' דרבנן לא נתבאר אי אמרינן להא דא"א משים עצמו רשע יע"ש מ"ש. וכעת ראיתי דדבר זה במחלוקת, היא בין אבותינו הראשונים הביא דבריהם הרב שם בא"ז דלהרמב"ן והרא"ש והרשב"א ס"ל בדעת רש"י דבעביר' דרבנן ל"א אין אדם מע"ר ועיין להרב פני משה ח"ב סי' ק"ה והרב זרע אברהם בחי"ד סי' י"ד אמר המאס' ולעת עתה תרתי בלבי לחקור לפי מה שכתוב אצלינו במדות חכמים ובל"ח דדעת הרדב"ז ומהרד"ך ומהריט"ץ דכי אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות היינו דוקא לאיש נאמר ולא לאשה ודייק לה ממאמרם ז"ל שאמרו אין אדם אדם ולא אשה אם כן איפ' בהאי מילתא דאין אדם משים ע"ר ג"כ נאמר כן א"א מע"ר בדוקא אבל אשה מע"ר דאדם אמרו ולא אשה,. ותבלין מצאתי לומר דדוקא לאדם נאמר' חזק' זו ולא באשה ממאי דאמרינן בשלהי נדרים על מתני' דבראשונ' שלש נשים היו נוטלו' כתובתן ויוצאו' האומרת טמא' אני לך ופריך בש"ס במאי עסקינן אלימא באשת ישראל אי ברצון מי אית לה כתוב' ואמאי לא פריך דאי ברצון כלום מהימנא והא מסור' היא בידינו באלו מן ההלכות דאין אדם מע"ר ובאומרת טמאה אנו לך ברצון הרי שויא נפשה רשע' ומדלא פריך תלמודא בהכי מצינן למימר דה"ט משום דלגבי אשה ליתנהו להאי כללא דלא נאמר, כי אם באיש דוקא ולא באשה דומיא דההיא דאין אדם עבב"ז לדעת הנהו רבוותא דכתיבנא. אבל אחר ההתבוננות ראיתי דהא לא מכרעא ומהכא ליכא למילף ולא מידי לפי מה שלימדונו להועיל רז"ל בעלי התוספות בריש פ' אמרו לו דכל דיש זכות תולה לומר דהודאתו כדי שלא לעשות איסור להביא חולין לעזר' נאמן ול"ש לומר אין אמע"ר ומינ' דן מהר"ל בן חביב בסי' קי"ז דכהן שאמר שהרג את הנפש נאמן ואינו עולה לדוכן ולא אמרי' אין אדם מע"ר שאם לא נאמין לדבריו הרי הוא עוש' איסורי וכל כה"ג דהודאתו היא כדי שלא לעשות איסור נאמן וא"כ דכוותה בהא דאומרת טמאה אני לך דכל מקום שהוא לוקה היא לוקה והודאת' היא כדי שלא לעשות איסור דכל שנבעל' ברצון אסורה לבעל תו ל"ש אין אמע"ר ומש"ה לא פריך תלמודא כדכתיבנא וזה נ"ל ברור. שוב מצאתי להרב מחנה אפרים בהגהותיו על הרמב"ם פכ"ד מה' אישות ה' י"ח שכתב כו' למשנה ראשונה היאך הית' נאמנת והא אין אמע"ר עכ"ל ולפי מאי דכתיבנא נ"ל דאין מקום לקושייתו ז"ל. ועיין מ"ש הרב צבי סי' ג' ד"ו ע"ד דנרא' פשוט דלא ס"ל לחלק בין איש לאש' ועיין עוד בסי' ק"ן דף קי"ט ע"ב וכן מוכח בהדיא מסוגיית פ' המדיר דף ע"ב על מתני' דמאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה ועיין שם מ"ש הר"ן ועיין בתשו' שנדפסו מחדש להר"ש בן הרשב"ץ סי' תקמ"ד וסי' תק"ל ותקל"א. ודע דחמש' חי' דינים נאמרו בזה הא' מ"ש הרשב"א ח"ב סי' רל"א דהמוד' שגזל את חבירו משל' על פיו ולא אמרינן בהא אין אדם מע"ר שלא אמרו אלא לענין לפסול את עצמו או לחייב את גופו לפי שאדם קרוב אצל עצמו ואינו משים את עצמו רשע וכן שלא להרשיע את עצמו בתשלומי קנסא דכתיב אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמן הא שלא בכיוצא באלו נאמן ותדע שאילו הודה שהדליק גדישו של חבירו ואפי' ביה"כ או שהוד' שגזל את חבירו נאמן ומשלם כמבואר במשנ' סוף ב"ק גזלתיך ואיני יודע אם החזרתי לך חייב לשלם ולא אמרינן אינו נאמן לפסול את עצמו,. ותמהני על הר"ב חוות יאיר שכתב סוף סי' רל"א וז"ל ואע"ג שטענו על כל דברי ומעשה אביהם בתשובתו, כי [אין] אדם מע"ר ויצא הדין דאחר ששב בתשוב' לא נקרא מע"ר ודבר זה צ"ע מאד עכ"ל ולא ידעתי מה מקום רב העיון בזה והו' משנה ערוכה בשלהי ב"ק גזלתיך ואיני יודע אם החזרתי לך חייב לשלם אלמא כל כי האי לא שייך כלל לומר אין אדם מע"ר ואע"ג דאמרינן התם דלרב אינו חייב לשלם אלא בבא לצאת ידי שמים מ"מ על ידי תביע' חייב לשלם אפי' בידי אדם לכ"ע וכמ"ש הרשב"א ז"ל. הב' כתב הר' כנה"ג ח"מ סימן שמ"ח אות י"ב בשם תשו' ב"י להרשב"א דלא מקרי משים ע"ר אלא המרשיע את עצמו ואומר כן עשיתי אבל כשאחרים מרשיעים אותו והל' שותק אין זה מרשיע את עצמו ע"ש וכן נרא' דעת התוס' בריש פ"ק דמכות ד"ה מעידין. הג' כתב בתשו' הרב צבי אשכנזי ז"ל סימן ג' ד"ו ע"ד דלא אמרינן אין אדם משים ע"ר אלא במקום שאין אנו יודעים דבר רע ולא שום ריעותא אבל אי איכא ריעותא קמן איכא למימר מדעבר איסורא זוטא נאמן נמי לומר דעבד איסורא רבא. עוד חילק שם דע"כ לא אמרו אין אדם משים ע"ר אלא על מה שכבר עבר ועשה וגם שלא לעשות עצמו חשוד ופסול לעדות אבל במכאן ולהבא לשווי' נפשי' חתיכה דאיסורא נאמן אפילו במקום שהוא עוש' ע"ר דהא באומרת טמאה אני לך אפי' ברצון נאמנת אי לאו דחיישינן שמא עיני' נתנ' באחר ועיין במהרימ"ט י"ד סי' מ"ח מה שגמגם בדברי התו' דכריתו' וצ"ע. ועיין במשנה למלך ה' מלוה ולוה פ"ד עלה ונסתפק עמ"ש השלטי הגבורים שאם העדים שחותמים על השטר יודעים שיש איסור בדבר פסולים הם אליבא דכ"ע אלא דנסתפק הוא אם העדים נאמנים לומר ידענו שהי' איסור בדבר ואעפ"כ חתמנו מי נימא דאינם נאמנים משום דאין אדם משים ע"ר א"ד לא דמי דשאני היכא שהוא מהוה האיסור דאז אינו נאמן אבל היכא שהאיסור לעינינו ולא מפיהם אנו חיים אלא שהיינו תולין שמא לא ידעו שהמעש' הזה אסור אז אפשר דנאמן לומר שעש' בידיע' והעל' דאינן נאמנים ע"ש. וזה שלא כדעת הרב צבי אשכנזי ז"ל שכתבנו בשמו דכל דאיכא ריעותא קמן איכא למימר דנאמן לומר דבמזיד הוה ועיין שם ראייתו ובספר משאת בנימין סימן נ"א וכמ"ש במהדורא קמא. הד' הביא מר"ן הב"י בח"מ סי' קפ"ג אות ו' בשם הגהות אשירי בהגוזל עצים ז"ל מעשה בפרגא בראובן שנתן מעות לשלוחו לקנות סחור' פ' והלך וקנ' סחורה אחרת וטען שקנ' לעצמו ולכך שינה. שדן הריב"ם ז"ל שכל הריוח לשליח ונשבע שלכך נתכוון ויתיישב לפי דברי רבינו שאול ז"ל דס"ל דלמיפטר נפשי' מממונא אדם מע"ר כי הכא ששינה וקנ' לעצמו במעות ראובן ואדם מע"ר. ואבא מארי אומר דאין אדם מע"ר כלל אפי' למיפטר נפשיה והכא מש"ה נאמן שלפי דעתו שרצ' לשלם לראובן מעותיו היתרא עבד ע"כ. וצ"ע לדעת רבינו שאול ז"ל היכי קאמר דלמיפטר נפשי' משים עצמו רשע והא בפ' האיש מקדש דף ן' ע"א עלה דדברים שבלב אינן דברים דבעי למיפשט ממתני' דהאומר לשלוחו הבא לי מן החולין והביא לו [מן ההקדש] אע"פ שאמר ב"ה לא היה בלבי על כיס זה אלא ע"ז כיון שהביא לו מזה מעל ואמאי הא קאמר [לא הי'] בלבי אלא לאו משום דאמרינן דאמרינן דברים שבלב אינן דברים ודחי ודלמא שאני התם דלמיפטר נפשי' מקרבן קא אתי ומשני הו"ל למימר מזיד הייתי ופריך לא עביד איניש דמשוי נפשיה רשיעא משמע בהדיא דס"ל לתלמודא דלמפטר נפשיה נמי לא משוי אינש רשיעא. ומצאתי בתוס' בתרא דף ל"ג ע"א ד"ה לקוח' היא בידי דהא דקידושין היינו דלא, נאמן במיגו דמגו במקום דמשוי נפשי' רשיעא לא אמרינן אבל פשיטא דאם אמר מזיד הייתי בפי' ודאי דמהימן ע"ש וכן משמע מדבריהם ג"כ שם בקידושין ע"ש. ובתשו' מוהרימ"ט חי"ד סימן מ"ח ומ"מ עם כ"ז איננו מעלה ארוכה לסברת רבינו שאול לפי מ"ש התו' בכריתו' ריש פ' אמרו לו ד"ה או דילמא כו' דבאומר מזיד אכלתי לא משוי איניש נפשיה רשיעא דלמא מתכוין לטוב' שלא להביא חולין בעזר' וההיא דפ"ב דקדושין דלא מהימן אע"ג דאיכא למימר דלטוב' מתכוין היינו דלא מהימנינן במיגו אבל אם אמר בפירוש מזיד הייתי מהימן והא דאמרינן מגו דאי בעי למימר מזיד הייתי מהימן לומר לא אכלתי היינו משום דמצי לתרץ דיבוריה ולומר דה"ק לא אכלתי שוגג אלא מזיד והכי פי' מגו דאי בעי למימר מזיד הייתי פטור השתא נמי מ"ש לא אכלתי כך ר"ל והכי מתרצי' דבורי' דהכי הוה דעתי' והוי כאלו אמר בפירוש מזיד הייתי משא"כ בההיא דקדושין דלא מצינן לתרוצי דבורי' לא מהימן במיגו אף דמכוין לטוב' דכל שלא אמר מזיד הייתי בפי' לא מהימנינן לי' במיגו כיון דס"ס משים עצמו רשע ע"ש הנה דהא דכתבו התוס' בבתרא דאם אמר בפירוש מזיד הייתי דנאמן לאו בטעמא דאתא למפטר נפשי' דודאי אין אדם מע"ר אף למפטר נפשיה אלא דהתם שאני דלטוב' מתכוין שלא להביא חולין בעזרה אבל בעלמא לא. ומתוך אלה הדברים למדנו מדברי התו' דפ' אמרו לו עוד כלל, דהיכא דיש לומר דלטובה מתכוין אדם מע"ר והיינו דוקא דקאמר בפירוש מזיד הייתי או דמצי' לתרץ דיבוריה דהו"ל כאילו אמר בפי' אבל במגו לא מהימן כיון דס"ס משים ע"ר. ומש"ה בההיא דפלוני רבעני לרצוני דלא מהימן משום דאין אדם מע"ר אע"ג דאמר בפי' רבעני לרצוני כיון דלא שייך למימר דמתכוין לטוב'. ולפי"ז תמוהים מאד דברי התוס' ריש פ"ק דמכות ד"ה מעידי' אנו באיש פ' שחייב גלות וא"ת היאך הם יכולים לחייבו גלות בעדותן והא יכול לומר מזיד הייתי כדאמרינן גבי אכלת חלב פ"ק דמציעא כו' ודבריהם מרפסן איגרי דהתם שאני דלטוב' איכוון שלא להביא תולין לעזרה כמ"ש הם עצמם התם בפ"ק דב"מ ובפ' אמרו לו כנז"ל וכבר הרגישו בזה כל בעלי השיטות והצריכוה עיון וכבר כתבנו בזה בס' ארעא דרבנן בס"ד במהדורא קמא ואפשר לומר בדוחק דס"ל לתוספות דלא אמרינן אין אדם מע"ר אלא באומר מזיד הייתי בעדים והתרא' אבל גבי מעידים עליו שחייב גלות ק"ל דהא מצי למפטר נפשיה ולומר מזיד הייתי בלא עדים והתראה ובכה"ג לא אמרינן דמשים ע"ר ופושע כיון דלא היה שם עדים והתראה ומ"ש כדאמרינן גבי אכלת חלב לדוגמא בעלמא נקטי לה דכי היכי דהתם מצי למימר מזיד הייתי ה"נ מצי למימר מזיד הייתי אבל הא כדאיתיה והא כדאיתיה:

יח

איסור וממון כתב מרן הב"י ח"מ סימן ס"ז דדין שמיטה לגבי ממון מקרי איסור' והלכת' כרב באיסורא ע"ש וכתבו התוס' בכתובות דף מ"ו ד"ה ממונא מאיסורא לא ילפינן כתבו שם דגם איסורא מאיסורא לא ילפינן כגון איסורא דאית ביה ממון מאיסור גמור דלית בי' ממון לא ילפינן ע"ש ובסוף פ' שבועות העדות מפורש דסוט' איסורא דאית ביה ממונא הוא. ושם כתבו התוס' דגם מצות התורה הוו איסורא דאית בית ממונא. ובתוספות פ' היה מביא בסוטה דף י"ז א' ד"ה א"ר תנחום כו' כתבו ונשאל ר' אהא דאמרי' דר"מ דלית ליה מכלל הן אתה שומע לאו בממונא באיסורא אית ליה. דהא אמרי' בנדרים לחולין לא חולין ליהוי אלא לקרבן מני מתני' אי ר"מ הא לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן אע"ג דאיסורא גרידתא הוא והשיב ר' דהתם נמי איסורא דאית ביה ממונא הוא שאוסר ממונו על חבירו ע"כ. וק"ק לפ"ז מאי קא קשיא להו לבעלי התוס' בכתובות דף מ"ו בד"ה ממונא מאיסורא וא"ת נילף מהפרת נדרים דאביה יכול לקדשה דהיינו איסורא מאיסורא וממילא שמעינן דכספא דאביה הוי ותי' דאיסורא דאית ביה ממונא היינו קדושין מאיסורא דלית ביה ממונא לא ילפינן וק' דהא נדרים נמי איסורא דאית ביה ממונא הוא דאוסר ממונו על חבירו ולילפו איסורא דאית ביה ממונא מאיסורא דאית ביה ממונא:

יט

אין קטיגור נעש' סניגור עיין במ"ש בנדפס אות ו' למ"ב וכעת ראיתי לרבינו מורי זקני הרב בספר שמע שלמה שכתב עמ"ש הרא"ם עמ"ש רש"י להודיע שמכפר לו הקב"ה ע"י עגל זה על מעשה העגל שעשה והק' דהא אין קטיגור נ"ס והוא תי' דהיה מבחוץ. ומורי זקני זצוק"ל כתב שם דלא אתמר הך כללא אלא כשאין אנו מבטלין הקטי' דומיא דבגדי זהב דאמר ר' חסדא אבל שעיר ועגל שהיו שוחטין אותו הרי מתבטל כח הקטיגור. ועוד כתב שם דדוקא בלתא דע"ז איכא למימר אין קטיגור נ"ס דומיא דבגדי זהב לפי שזהב עשו לבעל אבל בשפיכות דמים ושאר איסורין לא אמרי' וראי' לזה דאמרי' על מה הכתונת מכפרת על ש"ד שנאמר ויטבלו את הכתונת בדם ואמאי לא אמרי' נמי אין קטיגור נ"ס. ולע"ד קשים הדברים דהרי כתבו התוס' פ"ק דיבמות ד"ז ד"ה מעם מזבחי טעם דכהן דהרג את הנפש לא ישא את כפיו לפי שהרגו בידיו ואין קטיגור נ"ס אלמא בש"ד נמי אמרי' אין קטיגור נ"ס:

כ

איסור מטומא' לא ילפי' אמרי' בפ' מצות חליצה דק"ג ב' אמר קרא ושרף את הבגד אפי' בשעת שריפה קרוי בגד וליגמר מיני' איסור מטומא' לא גמרי' ופי' רש"י איסור מטומא' לא גמרי' שהלכות טומאה חידוש הוא ע"כ. וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' הע"ר. ואני בעניי כל ימי הייתי מצטער על זה דהא בפ"ק דחולין דף ט' ילפי' כל החזקות מבית המוסגר נרא' דילפי' איסור מטומאה ובפ"ק דפסחים ד"י יליף ספיקי חמץ ממתני' דב' שבילין א' טהור וא' טמא וממתני' דהנכנס לבקעה ע"ש ובריש פ"ק דנדה ד"ב ע"ב פריך ממתני' דהי' בודק את החבית אמתני' דמקוה שנמדד ונמצא חסר כו' וחבית איסורא הוא והיכי רמי איסורא אטומאה. וכן בתוס' ז"ל שם מקשו מסכין ובפ' כל הכלים דף קכ"ג א' עלה דמחט שניטל כו' אמר אביי טומאה אשבת קרמית טומא' כלי מעשה בעינן לענין שבת מידי דחזיין בעינן אמר רבא מאן דקא מותיב שפיר קא מותיב מדלענין טומא' לאו מנא הוא לענין שבת נמי לאו מצא הוא. ויש לתמוה דלא חיישי לא אביי ולא רבא לומר דאיסור שבת מטומאה לא ילפינן דהלכות טומא' חידוש הוא ובעירובין דכ"ד אר"נ קרפף כו' כיצד עושה בו פרצה יותר מעשר' וגודרו כו' אבעיא להו פרץ אמה וגדר אמה עד שהשלימו ליות' מהו א"ל לאו היינו דתנן כל כלי בעלי בתים כו' ובעי חזקיה ניקב כמוציא זית כו' מהו א"ל ר"י כו' סנדל שנפסקה כו' ה"נ פנים חדשות באו לכאן כו' הרי דפשיט איסור שבת מהלכות טומא'. ובפ' כסוי הדם דף פ"ז אמרי' אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ס' איסור להתיר ולפי דברי רש"י דהלכות טומאה חידוש הוא מאי יאמרו ס' איסור להתיר דמתמה תלמודא ות"ל דאפי' להחמיר לא ילפינן מטומא' דחדוש הוא. עוד מצאנו בברכות ד' נ' דיליף ברכת המזון ממתני' דמטה שנגנבה חצייה כו' והחזירוה מקבלת טומאה אלמא כיון דפלגוה פרח לה טומאה ה"נ גבי זימון כו' ובפ' מי שמתו דף כ"ה א' יליף אביי איסור צואה עוברת לק"ש מברייתא דהטמא עומד תחת האילן כו' ועיין בהרמב"ם פ"א מה' זכייה דין י"ב כל דבר המפסיק לטומאה מפסיק בנכסי הגר כו' ועיין בתשו' הריב"ש סי' רכ"ה יליף איסור זיעה דיין נסך מטומא'. המרחץ טמאה וזיעתה טמא' ע"ש בארוכ'. ובתשו' שער אפרים סי' א' יליף לדין ברכת המוציא מדיני טומאה ע"ש בארוכה ובט"ז י"ד סי' ק"ה ס"ק ג' דיליף התם ס' כבוש מדין מקוה וכאלה הן רבים ועצומים תפסו בשטה זו ולא חשו להך כללא דאיסור מטומאה לא ילפי' ועיין בתוס' פ"ק דפסחים די"ד ב' ד"ה נימא קסבר כו' ויש ליישב קצת:

כא

איסור והיתר. כתב הרב ש"ך בי"ד סי' רמ"ב בהגהות הוראות איסור והיתר אות ט' ז"ל כשם שאסור להתיר את האיסור כך אסור לאסור את המותר אפי' בשל גוים ואפי' במקום שאין הפסד מפני שעל הרוב יש בו צד הקל במקום אחר מחמת שנאסר והוי חומרא דאתי לידי קולא ואע"פ שלפי הנרא' לא יבא מזה צד קולא אסור שאפשר שיתגלגל ויבא לידי קולא עד אחר מאה דברים ע"כ ועד"ז מצאתי בתוס' בפרק הנחנקין דפ"ז ד"ה ורשב"ל הו' וא"ת ולרשב"ל אם אמר זקן ממרא כר"י אמאי מחייבי הרי מחמיר הוא ואין כאן דבר שזדונו כרת וי"ל דמשכחת לה אם נגעה בככר של תרומה וקדש בו את האשה דאי טמא הוא אין בו ש"פ דלא חזי אלא להסקה ואינה מקודשת ואי טהור הוא יש בו ש"פ דחזי לאכילה ומקודשת ע"כ ואנכי תמיה לפי דבריהם על ההיא דפ' הרואה גבי רבי חנינא בן אחי ר"י כשירד לגולה כו' דאמרי' התם התחיל הוא מטמא והם מטהרין הוא אוסר והם מתירין ופרכי' התם בשלמא הוא מטהר והם מטמאים לחומרא אלא הוא מטמא והם מטהרים היכי הוה והתניא חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר ולפי דברי התוס' והש"ך ז"ל ק' מאי לחומרא דקאמר והא הא נמי אסור דהוי חומרא דאתי לידי קולא ודוח' לומר דהם מטמא ים מדינא דהכי הוה סבירא להו. דלישנא דתלמודא דקאמר לחומרא לא משמע הכי ועיין בתשו' הר"ב בית יעקב סס"י ל"א פי' לשון הירוש' דקאמר לא ביש לי דאמרת על הטהור טמא אלא שסופך לומר על הטמא טהור כו' שסופך דייקא ועיין עוד מזה בבני חיי סי' מ' בשם הרב כמהר"י רוזאניס ז"ל על מה שנסתפק במקדש באתרוג דאינו ש"פ ובשביל מצותו שוה אי הוה מקודשת ופשיט לה ממ"ש הרמב"ם פ"ד מה' ממרים ז"ל אבל אם נחלקו בשאר מצות כגון שחלקו בדבר מדברי לולב או ציצית כו' זה אומר פסול וזה אומר כשר הר"ז פטור מן המית' ע"כ ואי אמרת דהויא האשה מקודשת בשביל מצותו הרי ממחלוקת זה יוצא לדבר שזדונו כרת ע"ש וכיוצא בזה כתב במשנה למלך ה' אישות פ"י הי"ז בסופו על מה שנסתפק במוכר איזה דבר ונמצא בו מום דהוי מקח טעות אם המעות שקבל הוי גזל ואם קידש בהם את האשה אינה מקודשת או נימא דאף דהוי מקח טעות מ"מ המעות שקבל לא הוי גזל שהרי מקח זה דמים לו אלא שבשביל המום אינו שוה כמו שפסק ואם קידש בהם מקודשת ופשיט לה מהא דהרמב"ם דאי אמרת דמקח טעות המעות הם גזל הרי ממחלוק' זה יוצא לדבר שזדונו כרת כגון אם מכר לחבירו זה והלך המוכר וקידש במעות אלו דלדברי האומר פסול הוי מקח טעות והמעו' גזל ואינה מקודשת ולדברי האומר כשר הוי מקודשת אלא עכ"ל דלכ"ע דכל דדמים לו לא הוו גזל בידו ומקודשת יע"ש בארוכ'. ואנכי תמיה על ספיקו דהא אמרי' בריש פרק המוכר פירות דפלוגתא דרב ושמואל במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דלרב הר"ז מקח טעות ושמואל אמר יכול לומר לשחיט' מכרתיו לך ומוקי הש"ס פלוגתייהו בדאייקר בישרא וקם בדמי רדייא ופריך ולימא ליה ממאריה רשותך פארי אפרע ע"ש דמוכח בהדיא דבמקח טעות המעות אינן גזל ביד המוכר דאי הוו גזל ביד המוכר היכי פריך לימא לי' ממאריה רשותך פארי אפרע הא בגזלן לכ"ע בעי שלומי הגזלה עצמה כמ"ש התוס' בקמא די"א א' ד"ה אין שמין כו' דאע"ג דקי"ל ישיב לרבות שוה כסף ככסף ואפי' סובין. גנב וגזלן שאני דכתיב אשר גזל כעין שגזל וצריך להחזיר הגזל' או דמים ולא סובין ע"ש ומדפריך תלמודא ממארי' רשותך פארי אפרע משמע בהדיא דבמקח טעות אינן גזל ביד המוכר אלא חוב בעלמא ואם קידש בהם ודאי מקודשת. והוא תימא לרוב בקיאותו העצום ורב איך לא הביא סוגיא זו לראיה לספיקו. ועל הראי' שהביא מן זקן ממרא עיין בתשו' בית יעקב סוף סי' ל"א.

כב

אסמכתא כתבתי בנדפס אות אלף סי' ע"א משם הב"ח בח"המ סי' ר"ז דכל דין אסמכתא דלא קניא אינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא ודאי אסמכתא תניא כי היכי דערב משתעבד דאורייתא בלשון אסמכתא כדכתב הטור ריש סי' קכ"ט. וק"ל על זה ממ"ש המרדכי ז"ל ס"פ שור שנגח פסק הר"ם דנדר ושבוע' ותקיעת כף מהני אפי' באסמכתא דרובן ע"י דאי הם אם יהי' אלהים עמדי אם נתון תתן את העם הזה בידי דהוי אסמכתא כמו כל דאי לא קנייא דפ' איזהו נשך וכן הרבה ע"כ והא דבר תורה אסמכתא מהניא אלא דרבנן הוא דאמו' דאסמכתא ל"ק וי"ל וק"ל. ובעיקר דינו של מוהר"ם ראיתי לרבי' מהרימ"ט ז"ל בתשו' י"ד סי' כ"ה כתב בשם הרב יחיאל ז"ל דאף הר"ם לא אמר דאין אסמכתא בנדרים אלא בנודר דרך בקשה דגמר ומקני רק שיבואו בקשותיו כי הא דאם יהי' אלהים עמדי כו' וקשיא לי ע"ד שהרי כתב הרמב"ם פ"ו מה' ערכין יראה לי שאע"פ שאין אדם מקדיש דבר שלב"ל אם אמר עלי להקדיש כל מה שתעלה מצודתי היום מן הים כו' הרי עלי להחרים כל מה שאשתכר בשנה זו ה"ז חייב להקדישו כשיבא לעולם משום נדרו ראי' לדבר מה שאמר יעקב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר אשר נדרת לי שם נדר וכתב הראב"ד הראי' של יעקב היא ראי' ואם כדברי הרב יחיאל ז"ל אין ראי' מיעקב לשאר נדרים משום דהוי נדר דרך בקשה דגמר ומקני רק שיבאו בקשותיו, כתב הרמב"ם ז"ל פי"א מה' מכירה דהאומר אם תעשה כך אתן לך דבר פ' ה"ז אסמכתא. והר"ן חולק עליו דלא אמרינן אסמכתא אלא במתנה על עצמו כגון אם אוביר ולא אעביד אבל האומר אם תעשה כך אתן כך אין זה אסמכתא אלא זה תנאי בני גד ובני ראובן. ותמהני על הרב חוות יאיר שכתב בסי' פ' ז"ל ולא מקרי אסמכתא אלא אם ידוע וניכר כוונת המתנ' שלא יקים שכנגדו או הוא עצמו ענין ההוא ולא יתקיים המעש' והיינו פי' אסמכתא כגון אם אוביר כו' אבל בדבר שדעת המתנ' שודאי יקים חבירו הדבר ההוא לא שייך דין אסמכתא והרי תנאי בני גד ובני ראובן דלא חשיב אסמכתא מפני שדעת מרע"ה הי' שיעברו ויקחו נחלתם ע"כ ולפי דעת הרמב"ן אין זה טעם תנאי ב"ג וב"ר אלא משום דתנאה לא הוה במילתא דעביד לה מקנה ולא אמרי' אסמכתא אלא במילתא דעביד לה מקנה כמ"ש ומיהו יתכנו דבריו אליבי' דהרמב"ם ז"ל דלא תקשי להרמב"ם מתנאי ב"ג וב"ר, כתב הרב כנה"ג בח"מ סי' כ"ב בהגהת ב"י אות כ"ה דאע"ג דכל דאי הוי אסמכתא מיהו אם א"ל חבירו אם תשבע אשלם אם נשבע חייב לשלם דכיון דנשבע ע"ד שישלם לו אינו מן הדין שאחר שישבע יפטר מטעם אסמכתא דכיון דעל פיו נשבע הרי הוא כמי שנשבע לקיים דבר שהוא באסמכתא דחייב לקיים שבועתו:

כג

אכילה דקי"ל כר' אבהו דכל אכיל' האמור' בתור' א' איסור אכילה וא' איסור הנא'. מתברר מדברי הרמב"ם פ"א מה' מאכלות אסורות דין ט"ו וט"ז דהיינו דוקא לאיסורא בעלמא אבל מלקות ליכא בהנא' וכתב שם ה"ה ז"ל והרי דין ההנאה כדין חצי שיעור דאסור מן התורה וליכא מלקות.

כד

אכילה גסה מצאתי בתוס' ז"ל במעיל' פ' הנהנה דף י"ט א' ד"ה אקשי' רח' לתרומה (דבור הב') דכי היכי דבאוכל תרומה אכיל' גסה הוא פטור דלא מקרי אכילה ה"נ בהקדש אם אכלו אכיל' גסה פטור וע' במשנ' למלך ה' אבל ריש פי"ד:

כה

אוכל נפש כתבו התוס' בפסחים דפ"ד ד"ה ולא מילה שלא בזמנה דאתיא בק"ו פי' ר"ת ק"ו מאוכל נפש ומה אוכל נפש שלא נכרתו עליה י"ג בריתות דוחה את י"ט מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות לכ"ש. ודתו התוס' פי' זה דאיכא למיפרך מה לאוכל נפש שכן מצוה עוברת שלמחר לא יהי' מצווה עליה ועיין בביצ' פ"ב דף ך' דעביד ק"ו לעולת ראי' דדחי י"ט מק"ו ומה במקום שכירתך סתומה כירת רבך פתוח' במקום שכירתך פתוחה אינו דין שכירת רבך פתוחה ולפי דברי התו' איכא למיפרך מה לאוכל נפש שכן מצוה עוברת דלמחר אינו מצווה עליה תאמר בעולת ראיי' דמצווה עליה כל הרגל מי שלא חג בי"ט הראשון חוגג והולך כל הרגל כולו וק"ל:

כו

אוכל נפש דשרי בי"ט כתבו התוס' פ"ק דמגיל' ד"ז ב' ד"ה כאן במכשירין כו' דאפי' אוכל נפש היכא דעדיף טפי כשהוא עשוי מעי"ט אסור בי"ט דהא אמרי' הרודה חלות דבש בי"ט לוקה את המ' ועיין בביצה דכ"א א' ד"ה הואיל שכתבו ז"ל ואין לומר דשאני התם דאפשר לעשותו מעי"ט דבענין אוכל נפש אין לחלק בין אפשר ללא אפשר וכ"כ שם דף ג' ד"ה גזרו בסוף דבריהם ע"ש, ויתכן דהתם מיירו במילתא דלא עדיפא טפי בעשוי מעי"ט אלא בשוין התם אין לחלק בין אפשר ללא אפשר:

כז

אכילה כי כתיב בכל מקום במקרא שתייה בכלל אכיל' לכמה דינים ומצאתי בתוס' בחולין דף ק"כ ע"א ד"ה לרבות השותה כו' כתבו ז"ל דהיינו דוקא במילי דשתייה כגון יין ושמן אבל במידי דבר אכילה דממחי לה ושתי לא הוי בכלל אכיל' ע"כ ועיין מ"ש התוס' בב"מ דפ"ז ד"ה שבעך ולא אכילה גסה כתבו ז"ל ולא הוה דרשינן ואכלת ולא

כח

אזהרה דקי"ל ענש אא"כ הזהיר כתבו התוס' בשבועות ד"ז ד"ה ואחת דהיינו דוקא שאר עונשין אבל עונש כרת לא בעי אזהר' ע"כ ועיין במכות דף י"ד דאמר בהדיא וטמא שאכל את הקדש בשלמא הבא למקדש טמא כתיב עונש וכתיב אזהר' עונש דכתיב את מקדש ה' טמא ונכרת' אזהר' ולא יטמאו את מחניהם אלא טמא שאכל את הקדש בשלמא עונש כתיב אלא אזהר' מניין וע' בס' המצות שורש י"ד שכתב דלא ענש הכתוב מיתה או כרת אא"כ הזהיר ובפירוש המשניות פ' אלו הן הלוקין כתב כי התורה אינה מחייבת מיתה או כרת אא"כ הזהיר בלאו פשוט ועיין בלח"מ ה' סנהדרין פי"ז ועיין בתוס' בסנהד' דף ס"ה עלה דאמרי' והנשאל בהם באזהר' ופי' רש"י ז"ל דאזהר' לנשאל מקרא דאל תפנו ולמכשפים גופייהו מלא ימצא כו' וחובר חבר והק' עליו התוס' ז"ל דאי אל תפנו אזהר' לנשאל א"כ יהא בו כרת דכתיב והנפש אשר תפנה אל האובות והכרתי אותו. ומכח זה פירשו איפכא דאזהר' לנשאל מלא ימצא ואזהר' למכשפים גופייהו מאל תפנו אל האובות. וע' עוד בתו' סנהדרין דף נ"ו ע"א ד"ה ועל הכנויים באזהרה:

כט

אזהרת עשה לאו שמי' אזהר' בסנהדרין דף נ"ו ונוקב שם ה' אימא פרושי' שמי' ואזהרתי' מהכא את ה' אלהיך תירא ומשני אזהרת עשה לאו שמי' אזהר' ופירש"י לא ענש עליה מיתה ואיכא למידק מההיא דפ"ק דע"ז דף י"ח על רחב"ת לשריפה שהי' הוגה את ה' באותיותיו ופריך והיכי עביד הכי ומשני להתלמד עבד אלא מ"ט איענש משום הוגה את ה' בפרהסיא וק' דהא אפי' הי' בפרהסיא הא לית ביה אלא אזהרת עשה בעלמא ואזהרת עשה ל"ש אזהר' לענוש עליה מיתה ואי ס"ל לתלמודא דהקב"ה מדקדק עם חסידיו א"כ קשה מעיקרא מאי פריך מ"ט איענש. ועיין עוד ביומא פרק יוה"כ דף פ"א אמר ר"ל מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי משום דלא אפשר היכי נכתוב אי נכתב השמר פן לא תעונה נפישי לאוי אי נכתוב השמר במצות עינוי לא הוי לאו משום דהשמר דעשה עשה:

ל

אין עונשין מן הדין בסנהדרין בפ' בן סו"מ דף ע"ג פרכינן וכי עונשין מן הדין ומשני היקשא, הוא ופי' רש"י וכל היקש וג"ש המופנית הרי הוא כמפורש במקרא וה"נ אמרי' בפסחים דכ"ד ע"א ע"ש. ועיין להר"ב פרשת דרכים דף כ"ג ע"ד צדד הרב ז"ל שם לומר דלא אתמר הך כללא אלא בישראל אבל בבני נח עונשין מן הדין שהרי מצינו כמה חילוקים בין ישראל לב"נ. ובס' שיירי כנה"ג בכללי הק"ו כ' כן בהדיא בשם תוספי' הרא"ש ושני גדולי הדור נעלם מהן לשון הספרי בפ' מטות וז"ל הרוגו למה נאמר שראויה ליבעל אמר ליהרג בעולה עאכ"ו אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר הרוגו ללמדך שאין עונשין מן הדין עכ"ל הספרי. הרי מפורש דאפי' בבן נח אין עונשין מ"ה. עוד הביא הרב שיירי כנה"ג שם בשם צפחת המים דבדיני שמים עונשין מ"ה דהא אמרי' ק"ו לשכינה י"ד יום ועיין בפרשת דרכים דף כ"ד ע"א מה שהק' וניחא בהא שפיר ע"ש כתב בס' מוצל מאש דת סי' ק' דאע"ג דכתבו התו' בב"ק ד"ד ד"ה ועדים דבממון עונשין מ"ה מ"ע בקנס אין עונשין מן הדין:

לא

אין מזהירין מן הדין. כתב כנה"ג בח"מ סי' שנ"ט בהגהת הב"י אות ג' דכל דאתי מביניא במה הצד חדא מתרתי מזהירין מ"ה והביא ראי' מסוגיא דפ' ד' מיתות דאמרינן נכתוב קרא נשיא וחרש או אלהים וחרש ע"ש. כתב הרמב"ם בס' המצות דלא אתמר הך כללא אלא היכא דלא נפיק עונש מקרא אחרינא וכולא מילתא נפקא מאזהר' אבל היכא דמפורש עונש בהדיא בקרא מזהירין מ"ה דלא ענש אא"כ הזהיר ועיין בזה בכנה"ג ח"מ סי' ק"ב. כתב ה"ה סוף פ' כ' דשבת וכ"כ שם הל"מ ז"ל דהיינו דוקא אזהרה אבל עשה מייתינן מק"ו ועיין בתוס' בב"מ דף ס"א ד"ה אמרי כתבו גדול' מזו דבלאו שאין בו מלקות מזהירין מן הדין. ועיין ברש"י ספ"ק דחגיגה וז"ל דיני ממונות ומצות עשה והלכות עבודה ופסולי קדשים אתה למד בק"ו אבל לא אזהר' ועונשים עכ"ל והרב לח"מ לא ראה דברי רש"י אלו:

לב

אגב כ' א"א הראש בספרו ארעא דרבנן מהדו"ק אות תקפ"א בשם רז"ל בעלי התוס' בב"ק דף י"ב דהוי דרבנן ולדידי דבר זה במחלוקת היא שנויה כאשר אבאר והלא כה דברי. גרסינן בפ"ק דקדושין דכ"ו נכסים שאין להם אחריות נקנים עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ובשטר ובחזק' ואמרי' גמרא מה"מ אמר חזקי' דאמר קרא ויתן להם אביהם מתנות לכסף ולזהב עם ערים בצרות ביהוד'. ואיכא למידק דמאי ראיה מייתי מקרא אימא דהתם מדין חצר זכו להם שהית' חצר המשתמרת לדעתם. אמנם עיקר הדבר נרא' דקנין אגב אינו אלא מדרבנן ואסמכוה אקרא דעם ערים בצרות דרך אסמכתא בעלמא וכן כתבו רוב הפוסקים ז"ל בפ"ק דב"ק די"ב ע"א ושם כתבו התוס' בד"ה אנא כו' וקנין אגב דהוי דרבנן וקרא דערים בצורות אסמכתא בעלמא וכ"כ שם הרשב"א ז"ל בחי' וכ"כ שם הרא"ש ז"ל בפסקיו יע"ש איברא דק"ל ע"ז מהא דאמרינן שם בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה אמר להם ר"ג עשור שאני עתיד לעוד נתון לו לר' יהושע ומקומו מושכר לו ועשור אחר שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף כדי שיזכ' בו לעניים ומקומו מושכר לו ומתבאר שם דמדין מטלטלי אג"מ הקנה להם ואם איתא דקנין אגב דרבנן א"כ איך יצא ר"ג ידי נתינת מעשרותיו מן התור' כיון דמן התור' לא קנו וברשותו קיימי דנהי דקנו מדרבנן אבל אנן בעינן שיצא ידי נתינ' מן התור' וכמו כן קשה מההיא דאמרי' בפ' הזהב דמ"ו ע"א דפרכינן עלה דאמרינן היה עומד בגורן ואין בידו מעות אומר לחבירו הרי פירות הללו נתונים לך במתנ' כו' ופריך הא אם יש לו מעות ליקני להו לאידך במשיכ' דהכי עדיף כו' וניקנינהו ניהלי' אגב קרקע ומשני דלית לי' קרקע ואם איתא דקנין אגב קרקע דרבנן מה מהני מה שיקנ' מעותיו אגב קרקע לאחר לפטור עצמו מחיוב חומש מדאורייתא כיון דס"ס מן התורה המעות שלו הם ולא קנאם חבירו אלא מדרבנן ונמצא פודה מעשרו במעותיו בלא חומש. הן אמת שלדעת הרשב"א והרא"ש ודעמייהו דסברי דקנין אגב דרבנן אין קושיא כלל דאפשר שיסברו הם דכל שתקנו רבנן איזה קנין כיון שקנאו באותו קנין שתקנו רבנן סגי אפי' למידי דאורייתא כיון דהפקר ב"ד הפקר והם הפקירו ממונו של זה לחבירו ובכן מהני קנין אגב לנתינת מעשר וחומש דכיון דמדרבנן קנאו סגי. וכ"כ ראיתי למרן ב"י ז"ל בא"ה סי' כ"ח גבי קדשה בחוב שיש לו על אחרים במ"ג שהביא משם רבינו ירוחם ז"ל דאינ' מקודשת אלא מדרבנן כיון דמעמד ג' לא קני אלא מדרבנן ומרן הב"י כתב עליו דאינו מוכרח דכיון דתקינו רבנן מ"ג שיקנה נקנו לה המעות והויא מקודשת מדאורייתא עכ"ד אכן לדעת התוס' ק"ל טובא שהם עצמם כתבו בפ' הגוזל ומאכיל דק"ד ע"ב אגב אסיפא דביתא כו' בסוף דבריהם וז"ל וההיא דפ' הזהב גבי הי' עומד בגורן דפריך וניקנינהו באגב ארעא ומשני דלית לי' ארעא התם מדאורי' בעינן דאית ליה ארעא דאי לית ליה ארעא לא היו קנויין מעותיו מדאורייתא שיוכל לפדות מעשר שני אבל לענין לגבות כיון שהוד' שיש לו כו' עכ"ל. הרי מפורש יוצא מדבריהם דכל קנין דהוי דרבנן לא מהני לדבר דמדאורייתא הוא ומש"ה משני תלמודא דהתם דלית לי' קרקע ומדין הודא' לא מהני דהודא' הוי מדרבנן ואנן בעינן שיהיו קנויים מעותיו מדאורייתא כדי שיוכל לפדות בלא חומש וא"כ תמי' מלתא דאעיקרא דדינא ק"אג הוא דרבנן ומאי פריך תלמודא וליקנינהו באגב כיון דבעינן שיהי' מעותיו מדאורייתא שיוכל לפדות בלא חומש וכן שמעתי מקשים. ועוד ק' לס' התוס' הלזו דקנין אגב דרבנן ממ"ש התוס' עצמן בפ' קמא דקדושין דף ה' ע"א בד"ה שכן פודים בו הקדשות כו' דמקשים התם עלה דעבדינן ק"ו בגמרא ללמד שאשה מתקדשת בשטר וז"ל וא"ת ונימא ק"ו מקרקעות שאינם מוציאות ואפ"ה מכניסות דאדם יכול לקדש אשה בקרקע כו' ותירצו וי"ל דאיכא למיפרך מה לקרקעות שכן קונין מטלטלין אגב קרקע תאמר בשטר כו' עכ"ד. וכפי דבריהם דקנין אגב מדרבנן דוקא מאי פירכא לק"ו מן התורה דעבדינן דקרקעות יוכיחו דאפילו מן התור' אין קונין מטלטלים אגב קרקע ואינם מוציאות ואפ"ה מכניסות דמה שתקינו רבנן שיקנו מטלטלי אגב קרקע איך יחשב לפירכא כיון דמדאורייתא אינו כן ולע"ד נרא' לומר דמ"ש התו' דקנין אגב מדרבנן היינו דוקא במכר מטלטל' וקרקעות דמיירי התם וס"ל דקרא דעם ערים בצרות דילפינן מיני' קנין אגב היינו לענין מתנ' דליכא דמים במתנ' קא מיירי ומשו"ה שפיר ילפינן מקרא דקנין אגב במטלט' במתנ' דהוי מן התור' דאיכ' למימר דכיון דליכא דמים סמכא דעתיה דמוכר בקנין אגב אבל במכר דאיכא דמים לא מהני קנין אגב ודבר תורה מעות קונות ורבנן תקנו קנין אגב אפי' במכר דיקנ' אע"ג דמטלעלי' אינן נקנין אלא במשיכ' ועשאוהו לקנין אגב במקום משיכ' ואסמכוהו אקרא דעם ערים כו' דהוי לענין מתנה דה"ה למכר וכ"כ מצינן שיש חי' בין מתנה למכר לקנין משיכה כמו שהביאו הר"ב ז"ל בחי' למציעא בפ' הזהב בסוגיין אי דבר תורה מעות קונות בשם התוספות שהקשו שם וז"ל וק"ל לר"י דאמר דבר תורה מעות קונות ומשיכה אינה קונ' במתנ' דליכא מעות במה תקנ' ותי' דמוד' ר"י במתנ' דכיון דליכא מעות דקונ' במשיכ' ע"כ. הרי דאע"ג דמשיכ' קונ' מן התורה במתנה במכר לא קנה עד שיתן את הדמים וכ"כ בקנין אגב דדוקא במתנה קנין אגב מן התורה אבל במכר לא קנה עד שיתן את הדמים ורבנן תקנו שיהיה אגב במקום משיכה ובכן עלו כהוגן דברי התוס' ואין בהם עקש ופתלתול דהא קנין אגב הוי מן התורה ע"כ, ואין להק' כפי זה עדאי פריך תלפודא התם בסוגיא דקמא לימא כתנאי כו' החזיק בעבדים ל"ק מטלט'. והתניא החזיק בעבדים קנה מטלטלי' דמאי קושיא לימא דברייתא דקאמר ל"ק מיירי מכר מטלט' וכלישנא דרישא דהברייתא דקאמר מכר עבדים וקרקעות כו' ומש"ה ס"ל דעבדים כמטלט לקנין אגב כיון דקנין אגב דמכר דרבנן ולמילי דרבנן עברי כמטלט' וברייתא דקאמר קנה מיירי במתנה ומש"ה קנה מדין אגב כיון דקנין אגב דמתנ' דאורייתא ולמילי דאורייתא עבדים הוקשו לקרקעות דאין זו קושיא דאפשר דלישנ' דרישא דברייתא זאת (נמי) איתא נמי הכי מכר עבדים ומטלט' החזיק בעבדים קנה מטל' ותלמוד' הביאה בקיצור ובכן לא מצי לאוקמא במתנ'. וראיתי להריטב"א ז"ל בחי' בסוגיין דקדושין שכתב וז"ל ובב"ק מוכח קצת בשמעתא דאגב דעבדים שאין דין אגב מן התור' אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ומש"ה און מטלטלי' נקנים אגב עבדים דניידי אפי' שהם כקרקעות מן התורה מיהו לאו ראי' גמור' דאיכא למימר דאגב דאורייתא ואפ"ה אין מטלט' נקנין אגב עבדים משום דהוו קרקעי דניידי ובעינן דומיא דערים בצורות וליכא וזה דעת מורי נר"ו עכ"ל. מפורש יוצא מדבריו דס"ל דקנין אגב הוא דאורייתא אבל דבריו מתמיהים במ"ש דאין ראיה גמורה לומר דאגב דרבנן מסוגיין דבב"ק דנהי שתקן לעיקר הדין דאמרינן דאין מטלטלין נקנים אגב עבדים דהוי מקרקעי דניידי אבל מה יענה דאם איתא דקנין אגב מדאורייתא מאי פריך תלמודא לימא כתנאי לר"ן ועולא דפליגי אי, גובין מן העבדים מיתמי או לא דהא כ"ע מודו דלמילי דאורייתא עבדים כמקרקעי ובשעבודא דלאו דאורייתא פליגי דר"ן ס"ל דבדבר דרבנן כמטלטלי ועולא ס"ל דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון דדינם כמקרקעי. וא"כ הני ברייתות דאפליגו באגב דהוי דאורייתא לא הוו תיובתייהו ולא נגע ולא פגע בפלוגתא דר"ן ועולא. ועוד דהיכי משני תלמודא ללישנא בתרא דכ"ע עבדא כמטלטלי דמשמע דבעלמא נמי עבדא כמטלטלי דמי ואי אגב דאורייתא זה כלל בתור' לאונא' ושבועה וכיוצא לכל מילי דהוו מן התור' דעבדים כמקרקעי ואין לומר דמאי דקאמר עבדא כמטלטלי, דמי הוא לענין אגב דוקא ומטעמא דלישנא קמא דקאמר דאנן בעינן דומיא דערים בצורות דלא ניידי ועבדי') מקרקעי דניידי ומש"ה חשיבי מטלטלי' לענין קניית מטלטלין אגבן דא"כ מאי פריך תלמודא אברייתא דהחזיק בקרקעות ל"ק עבדים להך לישנא דכמטלטלים דמי דאמאי לא קנה מדין אגב כיון דעבדא כמטלטלי דמי כיון דאמרי' דמאי דעבדא כמטלטלי הוא דוקא לענין קנין מטלט' אגבן משום דניידי אבל לשיקנו עבדים אגב קרקעות ל"מ מטלט' אלא מקרקעי אגב מקרקעי דלא קנה ואף גם זאת מצאתי להרמב"ן ז"ל דס"ל דקנין אגב דאורייתא ממ"ש הרב בצלאל ז"ל בשיטה מקובצת בפ' הזה' אהא דר"י דאמר דבר תו' מעות קונות משם הרמב"ן וז"ל וק' לר"י דאמר דאין משיכ' מן התורה מתנת מטלטלין במה תקני והרמב"ן תי' דאף מתנה אינה נקנית מן התור' אלא בחליפין או בחצירו או באגב כדכתיב ויתן להם אביהם כו' ומדברי רש"י בפ' הזורק דע"ז היה נראה דס"ל דקנין אגב דאורייתא שכתב עלה דאמרינן ההוא ש"מ שכתב גיטא לדביתהו כו' ניקני' ניהלה לההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא ותיזל איהי ותיחוד ותפתח כו' וז"ל הרי זו חזקה לקנות כו' דהשתא קא יהיב חצר וגיטא בתוכו ותנן נכסים שאין להם אחריות נקנים עם נכסים שיש להם כו' עכ"ל דנרא' מדבריו דמדין קנין אגב קאמר רבא, שתקנה גיטא ואי קנין אגב דרבנן האיך מגורשת דאנן בעינן שיקנה לה מן התור' ובקנין אגב אינ' קונה אלא מדרבנן וכמו שכתב המרדכי שה בפרק הזורק אהך עובדא וז"ל כתב מהר"ם דהא דאצטריכו לקנין ולא סגי מטעם דדברי ש"מ ככתובים וכמסורים דמי היינו משום דאנן בעינן שיקנ' לה מן התורה ודברי ש"מ הוי דרבנן עכ"ל וה"ה שקנין אגב דרבנן וכן יש לדקדק מדברי הר"ן שם שדחה פי' רש"י בפי' מדין אגב מטעם דונתן בידה בעינן וליכא ואלו מטעם דקנין אגב הוי מדרבנן לא אתי עלה נראה דס"ל דקנין אגב הוי מה"ת:

אמנם הא לאו מלתא היא, דאפי' נאמר דאגב מדרבנן הוא עכ"ז שפיר הויא גיטא מעליא דהרי אשכחן גבי גט דאם נתנו בד"א שלה הרי היא מגורשת ואע"ג דד"א אינן קונות אלא מדרבנן והיינו טעמא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש והם תקינו הכי משום עיגונא והכי נמי דאם הקנוהו בקנין אגב דאע"ג דאינו אלא מדרבנן הרי היא מגורשת נמצינו למדין מהרשום בכתב דהוי פלוגתא בין הפוסקים אי קנין אגב הוי מדאורייתא או לא. והנ' גרסינן בסוגיא דקדושין אמר רבא ל"ש אלא שנתן דמי כולם אבל לא נתן דמי כולם לא קנה אלא כנגד מעותיו תניא כוותיה דרבא יפה כח הכסף כו' מכר לו עשר שדות בי' מדינות כיון שהחזי' בא' מהם קנאם כולם במה ד"א שנתן דמי כולם אבל לא נתן דמי כולם ל"ק אלא כנגד מעותיו ע"כ ופרש"י אמ"ר ל"ש אלא שנתן כו' ל"ש שהמט' נקנין בחזקת הקרקע אלא שנתן לו כל דמי המטלט' דכי אחזקי' בקרקע אדעתא למקני כולהו אחזקי' אבל לא נתן לו דמי המטלט' ל"ק כו'. ותמיהא לי טובא אליבא דמאן דאמר דקנין אגב דאורייתא היכי מצי למימר רבא דקנין אגב במטלט' במכר דבעינן שיתן את הדמים נמי דכיון דמדאורייתא מעות קונות מאי נפקא מינה מקנין אגב כיון דבלא קנין אגב קני מן התורה ואין לומר דמן התורה לא בעינן דמים בהדיה אגב אלא רבנן תקנו דנבעי דמים נמי דהא ודאי אין טעם לתקנ' זאת ומה תיקון יש בדבר לעקור דבר תורה שלא יקנה אגב בלבד דבשלמא מה שתקנו דמעות לחודייהו אינן קונות בלא משיכה הוצרכו לתקון הלזה מטעם שלא יאמר המוכר נשרפו חטיך בעליה אבל הכא מה ראו על ככה לעקור דבר תורה ובשלמא למ"ד דקנין אגב מדרבנן ומדאורייתא מעות קונות דוקא מש"ה אתי שפיר דבעינן תרתי אגב ודמים ואע"ג דבעלמא תקנו שלא יהיו המעות קונות בלא משיכה ועקרו קנין מעות מן התורה ואמרו שבמשיכ' קונה בלא מעות היינו מטעם שלא יאמרו המוכר או הלוקח נשרפו חיטך בעליה וכמ"ש התוס' בפרק הזהב יע"ש אבל גבי קנין אגב שתקנו דאגב יהיה במקום משיכה אין כח בידם לומר שיקנה בלא דמים ולעקור קנין דמים מן התורה ולפיכך תקנו דבעינן תרתי אגב ודמים כיון דליכא טעמא דנשרפו חיטך בעלי' אכן לדעת הסוברים דהוי מן התורה מאי איכא למימר וכן נתקשו כל הפוסקים בהא דאמרינן דמכר לו עשר שדות בעשר מדינות כו' דבעינן שיתן לו כל הדמים דמאי אולמי' דחזקה בלא חזקה נמי קנה מטעם כסף והתם תירצו דנפקא מינה במקום שכותבין את השטר דלא קני בכספא לחודא אבל גבי אגב מאי איכא למימר ואפשר לומר דנפקא מינה מקנין אגב דאפילו לא נתן המעות בעין אלא שהמוכר היה חייב ללוקח מעות כבר ובאות', מלוה הקנה לו המטלטלין והשתא ניחא דאי לאו קנין אגב לא היה קונה המטלטלין מדין תורה במלוה זאת דמלוה להוצאה ניתנה וקי"ל דהמקדש במלוה אינה מקודשת וכתבו הפוסקי' דהכי נמי לענין קרקע דנקנ' בכסף דבמלוה אינו נקנה וכמו שהביא ה"ה סברא זאת מכמה מהראשונים בפ"ז מה' מכירה דין ד' יע"ש ולכן אהניא לן אגב דאפי' בכה"ג מהני. אמנם לדעת הרמב"ם ז"ל שם בדין הנז' שכתב בהדיא וז"ל ולפיכך אם נמכר קרקע בחובו אין אחד מהם יכול לחזור בו וכן גבי מטלט' למי, שפרע הדרא קושיין לדוכתיה דלמ"ד קנין אגב מן התורה בלא אגב נמי קני מדין מעות אפי' שהיו הלואה ואפשר לומר לדעתו דרבא דקאמר הכא דבעינן שיתן את הדמים ס"ל כר"ל בפ' הזהב דס"ל דדבר תורה משיכה קונה בלא דמים ומעות אינן קונות וכן כתבו התוס', בפ"ה דע"ז דע"א ע"א בד"ה ורב אשי כו'. ובכן אתי שפיר דאפי' דקנין אגב מן התורה בעינן דמים בהדי' כיון דקנין אגב ל"ד למשיכה שעושין קנין בגוף המטלט' דמש"ה קני מדאורייתא בלא דמים אבל בקנין אגב דאינו עושה שום קנין בגוף המטלט' גריע טפי ואפי' מן התורה בעינן דמים ואה"נ דלר"י דקי"ל כוותי' דדבר תור' מעות קונות ואפי' במלוה ע"כ לומר דקנין אגב דילפינן מקרא דהוי מן התורה קני אפי' לא נתן את הדמים אשר עפ"ז יתיישב דעת הרמב"ם בפ"ג דמכירה שתמה ה"ה שם אמאי לא הביא הרמב"ם ז"ל האי דינא דרבא דמטלטלין דמכר בעינן שיתן לו את הדמים שהרי מימרא מפורש' דרבא היא ואיך השמיטה וה"ה שם כתב וז"ל ונראה לי שהרב מפרשה כשהמוכר עייל ונפיק אזוזי אבל אי לא עייל ונפיק אזוזי אע"פ שלא נתן דמי כולן קנה הכל וע"כ סתם הרב ז"ל וסמך לו על מה שיתבאר פ"ח דכל דעייל ונפיק אזוזי ל"ק אפי' אם משך עכ"ל ודברים תמוהים הם דאעיקרא דמילתא כמה מהדוחק לומר דרבא קאמר כשהמוכר עייל ונפיק אזוזי דוקא דהא סתמא קאמר ועוד דאם איתא דאיירי בדעייל ונפיק אזוזי דוקא וכדין קנין משיכה א"כ רבא הא קאמר לה חדא זימנא גבי קנין משיכה בפ' האומנין דע"ז דאמרינן התם ההוא גברא דזבן חמרא לחבריה ופש ליה חד זוזא וקעייל ונפיק אזוזא אמר אבימי משמי' דרבא זוזא כזוזי דמי ולא קני. דמשם למדו כל הפוסקים דמשיכה ועייל ונפיק אזוזי ל"ק וכיון דלמדו זה מקנין משיכ' דאפי' דעוש' קנין בגוף המטלטלין ועדיף טפי עכ"ז ל"ק בדעייל ונפיק אזוזי וכ"ש בקנין אגב הגרוע דאינו עושה קנין בגוף המטלטלין דל"ק בדעייל ונפיק אזוזי ואם כן למה הוצרך לאומרו גבי קנין אגב אם לא דבא לאשמועינן דאפילו בדלא עייל ל"ק. ועוד ק"ט דאם כן מאי ראיה מייתי תלמודא שם לרבא מברייתא דמכר לו עשר שדות כו' דבעינן שיתן לו כל הדמים דהא ע"כ גריעא הך קניין דחזקה דהחזיק בשדה אחד מקנין אגב דאילו קנין חזקה בעינן שיתן הדמים אפי' אין המוכר עייל ונפיק אזוזי וכמו שנרא' מדברי הרמב"ם בפ"א מה' מכיר' דין ב' שסתם ואמר דבעינן שיתן את הדמים דמשמע דאפי' לא עייל ונפיק אזוזי ואולי גבי קנין אגב אי לא עייל לא בעינן שיתן את הדמים וע"כ משום דקנין אגב עדיף טפי וא"כ מאי ראיה לומר דבדעייל ונפיק אזוזי בעינן דמים ומדמשוה להו נראה דחדא דינא אית להו. אמנם כפי הצעתינו ניישב דעת הרמב"ם ז"ל והיה בהניח דס"ל להרמב"ם דקנין אגב דאורייתא ובכן ס"ל דרבא דקאמר דבעינן דמים היינו משום דס"ל כר"ל דדבר תורה משיכה קונה כמו שכתבנו אבל למאי דקיי"ל כר"י דדבר תורה מעות קונות ע"כ לומר דאגב מן התורה קני אפילו בלא דמים דאי בדמים אפי' בלא אגב קנה ומאי אולמיה דאגב ובכן סתם וקאמר דאפילו בלא דמים קני המטלטלין מדין אגב. והנה אמרינן עוד בסוגיין והלכת' צבורין לא בעינן אגב וקני בעינן ואיכא למידק דאמרינן בתוספת' בפ"ב דבתרא וז"ל נכסים שאין להם אחריות נקנים עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה כיצד אמר לו חצר וכל מה שבתוכו מכור לך כיון שהחזיק כו' קנה ע"כ הרי דעיקר הברייתא באה לפרש מתני' דאופן קנין אגב הוא באופן זה דא"ל חצר וכל מה שבתוכו מכור לך דהיינו דבעינן צבורין בתוכו וכיון דבעינן צבורין לא בעינן דלימא אגב מדלא קתני דלימא קני חצר ואגבו קני כל מה שבתוכו וזה נראה דלא כמסקנא דש"ס. ולע"ד מתוספ' הנז' למד הר"מ ז"ל שכתב בפ"ג מה' מכיר' דבצבורין לא בעינן דלימא אגב ועיקר הטעם כמ"ש מרן הכ"מ דאפי' בחצר שאינ' משתמר' בצבורין קני מדין אגב דכיון דהם צבורין סתמו כפי' ואנן סהדי דדעתו להקנות מדין אגב יע"ש כי ע"פ סברא זאת א"ש התוספ' הנז' דחדית לן התנא דנהי דמאי דקתני מתני' נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות מיירי בין בצבורין ובין באינם צבורין מ"מ בצבורין לא בעינן אגב דכיון דאמר לו חצר וכל מה שבתוכו מכור לך קנה. ודע דמתוך סוגיין דמייתי הש"ס ההיא דר"ג דאמר ר"ג עישור שאני עתיד למוד נתון ליאושע ומקומו מושכר לו דמדין אגב הוא ש"מ דקרקע בשכירו' או בשאלה ומטלטלין במכר או במתנה קנה וראיתי להר"ב דברי אמת בקונטריס ז' דס"א ע"ב וע"ג שהביא משם מהרימ"ט בח"מ סי' פ"ג דס"ל דהיינו דוקא כשגוף הקרקע הוא של המוכר או הנותן דבכה"ג מהני שאלה ושכירות אבל אם הקרקע שכור או שאול למוכר או לנותן לא מצי מקני מטלטלין אגב שאלה או שכירות דשאלה משאלה ושכירות משכירות לא מהני לענין אגב יע"ש שהאריך הר' בזה והביא הרבה ראיות לזה אלא שהוקשה לו על סברא זאת ממתני' דמעשר ב' דקתני סיפא אמר רבי יאושע עישור שאני עתיד למוד נתון לר"א ב"ע ומקומו מושכר דמשמע מכאן שר"ג השכיר את המקום לר' יאושע ור"י אותו המקום שהיה שכור בידו השכירו לר"א בן עזריה ואגב הקנה לו הרי דאף קרקע שכור שיש ביד האדם יכול להשכירו ולהקנות מטלטלין אגבו והרב ז"ל שם טרח הרבה לישב קושיא זאת ולעד"ן די"ל בפשיטות דדין זה הוא בבא להקנות מטלטלין שלו קנין גמור דלא מצי להקנותם אגב קרקע שכור כיון דגוף הקרקע אינו שלו וה"ט דלעולם לא עדיפי מטלטלין מקרקע גופיה ואי קרקע גופיה לא מצי להקנות לו לגמרי כי אם בשכירות בעלמא היכי מצי להקנות אגבו מטלטלין לגמרי דדוקא כשהקרקע שלו דבידו להקנותו לגמרי אף דלא הקנאו קנין גמור כי אם בדרך שכירות ש"ד אבל הקרקע המושכר דאין בידו להקנות קנין גמור לא מצי להקנות אגבו מטלטלין קנין גמור כיון שקנין המטלט' הוא בא להקנותו ק"ג לגמרי אבל בהא דאמר רבי יאושע עישור שאני עתיד למוד כו' לא הוצרך ר"י להקנותו לר"א ב"ע קנין גמור כי אם ט"ה בעלמא אבל גוף הפירות ממון כהנים הוא דרחמנא זכי להו ומפני ט"ה שיש לבעלי' ליתן לכל מי שירצ' איכא מ"ד דט"ה הוי ממון ואפשר דלמ"ד טובת הנאה ממון אה"נ דקרקע שכור לא מהני להקנותם באגב אבל ר' יאושע ס"ל בעלמא דט"ה אינה ממון דמהאי טעמא אמרי' במתני' בפסחים בפ' אלו עוברים דלר' יאושע מפרישי' חלה בטומאה בי"ט של פסח ויניחנה עד הערב דלא זה הוא חמץ שמוזהרין עליו דלא קרינן ביה שאור שלך דממון כהנים הוא דט"ה אינה ממון כמו שמתבאר שם בגמרא דטעמא דר"י משום דס"ל ט"ה אינ' ממון יע"ש וכיון דס"ל דט"ה אינה ממון דעיקר הפירות ממון כהן הוא נמצא דמה שבא להקנות התרומת מעשר אגב קרקע שכור אינו קנין גמור כי אם קצת זכות דאית ליה בגוויה דט"ה דאינה ממון הוא דמקנה וכיון שכן לא עדיף קנין זה מקנין השכירות שמשכיר לו שכירות משכירות ואין לומר דא"כ הוא דטעמי' דר"י הכא הוא משום דס"ל בעלמא ט"ה אינה ממון א"כ היכי הקנה לר"א ב"ע בקנין אגב הא מפשטא דשמעתא דפ"ק דמציעא גבי מתני' דראה אותם רצין אחר המציאה כו' דאוקמה בעומד בצד שדהו ואותבו' ר"א ממתני' דר"ג וזקנים ומשני ההוא מדרבנן ר"ג מטלט' אגב קרקע הקנה להם ור"ז קבלה ור"א לא קבלה ואמר רבא שפיר עבד דלא קבלה וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין אלא טובת הנאה א"מ ואינה נקנים לא בחליפין ולא באגב. נראה מזה דאי אמרי' ט"ה א"מ אינו נקנה באגב ואיך הקנה ר"י באגב למ"ד בדין אגב הקנו דהא ליתא שהרי עינינו הרואות שהרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' אישות ובכמה דוכתין פסק כמ"ד טובת הנאה אינה ממון. ועכ"ז בפי"א מה' מעשר שני דון י"א כ' דאם היו פירותיו רחוקים ממנן והגיע א וצא אהבה יכול יכול להקנות מתנות כהונה בקנין אגב יע"ש. וע"כ דדעת הרמב"ם דמאי דקאמר הש"ס ולא היא מתנות כהונה נתינה כתיב בהו כו' סתמא דתלמודא קאמר דר"א לא עביד שפיר במאי דלא קבלה דאע"פ דט"ה א"מ מ"מ כיון דיש כח לבעלים ליתנם למי שירצו שפיר מצי להקנותם באגב ומאי דלא נקנו בחליפין ה"ט משום דנתינה כתיב בהו כו' ואף דרבא הוה ס"ל הכי הא דחי לה הש"ס וכמ"ש הר"ב מ"א בה' ט"ה יע"ש. ולע"ד כן הוא האמת דאם לא כן אלא דמאי דדחי הש"ס הוא לומר דנקנ' באגב משום דט"ה ממון א"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו איך ר"י הקנה התרומה אגב קרקע כיון דאיהו ס"ל לענין חמץ דט"ה אינה ממון אלא עכ"ל דמסק' דש"ס הוא דמתנות כהונה נקנין באגב אפי' למ"ד ט"ה אינה ממון כמ"ש הרב מ"א לדעת הר"מ. שוב מצאתי בחי' קידושין הנדפס מחדש לא נודע למי מקדושים הוא שכתב בשמעתין דאגב וז"ל סיפ' דמתני' עישור אחר כו' נתון לראב"ע ומקומו מושכר לו ואע"ג דאין השוכר רשאי להשכיר הכא בפני ר"ג הוה והוה ניחא ליה ואיכא דפשיט מהכא מי ששכר קרקע ומשכירו לאחר כגון שנתן לו המשכיר רשות להשכיר מצי לאתנויי לי' מטלט' אגב שכירו' הקרקע אע"ג דלדידי' נמי לית ליה בהאי קרקע אלא שכירות בעלמא ונ"ל לעולם לא עדיף מטלט' מקרקע גופי' ואי קרקע גופיה לא קני היכי קנו להו למטלט' לגמרי ושאני הכא שלא הוצרך להקנות ר"י לראב"ע אלא טובת הנאה ע"כ ומדלא פי' הרב דבריו דהיינו למ"ד ט"ה אינה ממון משמע דס"ל דתי' זה ניתן ליאמר אפי' למ"ד ט"ה ממון כיון דס"ס גוף הממון ממש אינן שלו דממון כהני' הוא ובכה"ג לא עדיף מקרקע גופיה וכ"ש לפי מ"ש דר"י אזיל לטעמיה דט"ה אינו ממון דפשיטא ופשיטא דלק"מ ודוק. והרשב"א בח"א סימן אלף קמ"ה כתב דלא אמרו אין השוכר רשאי להשכיר אלא במטלטלין אבל בקרקע רשאי להשכיר לאחרים בלא רשות הבעלים והביא ראיה ממתני' דאמר ר"י עשור שאני עתיד למוד נתון לר"ע ומקומו מושכר לו ע"ש וי"ל דהתם שאני דבפני ר"ג היה והוה ניחא לי' וחשיב כאילו נתן לו רשות להשכיר כמ"ש הרב בשיטה הנז' וראיתי בחידושי קידושין הנז"ל דעלה דאבעיא לן אי בעינן צבורין כו' כתב וז"ל וא"ת צבורין תיפוק ליה משום חצרו דחצרו של אדם קונה לו אפי' בחצר שאינה משתמרת דהא קי"ל כר"פ דאמר בפ' ב' אוחזין דעת אחרת מקנה אותם שאני דבמכר ומתנה חצרו של אדם ק"ל אעפ"י שאינה משתמרת ואע"פ שאינו עומד בצד שדהו ושקלינן וטרינן התם במלתיה דר"פ דמשמע דהלכתא היא י"ל הכא איבעיי אבעיא לן אי משכחת ברייתא דניפשוט מינה אי בעינן צבורין בה אי לא דאי משכחת ברייתא דתפשוט מינה דבעינן צבורין ודאי דחינן לדר"פ דאי חצר שאינה משתמרת קונה מאי מהני אגב תיפוק ליה משום חצר אבל השתא דקיי"ל דלא בעינן צבורין בה לק"מ אדר"פ וקי"ל כותיה עכ"ל. וי"ל דא"כ הוא דאי בעינן צבורין לר"ע דסבירא ליה דדעת אחרת מקנה שאני לא מהני לן דין אגב כלל דלא נ"מ מדין אגב כלל א"כ תקשי לי' לר"פ מההיא תוספת' דפ"ב דבתרא הנז"ל דמפרש דבכלל מתני' דנכסים שאין להם אחריות כו' דאשמועי' דין אגב הוא באופן דהיו צבורין בה דקתני כיצד אמ"ל חצר וכל מה שבתוכו מכור לך וכו' ואם איתא לדר"פ כיון שהם צבורין בתוכו מאי נ"מ מדין אגב הא בלאו הכי קנה מדין חצר ועכ"ל דמתני' לאו בכה"ג דצבורין בה מיירי והיכי קתני דבכה"ג נמי בכלל מתני' הוא ועוד דלפי דברי הרב יקשה לן לדעת הרי"ף בפ"ק דמציעא ולדעת הר"מ בפ' רביעי מה' זכיה ודעימייהו דפסקו דלא כר"פ דאפי' בדעת אחרת מקנה בעינן עומד בצד שדהו וחילייהו משמעתין דקידושין דאזלה דלא כר"פ כמ"ש ה"ה שם ולדידהו מאי קא מבעיא לן אי בעינן צבורי או לא היינו משום דקי"ל דלא כר"פ דלר"פ ע"כ לא בעינן צבורין דאי בעינן מאי אהני לן דין קנין אגב וא"כ מאי מייתי הש"ס מהא דרב הונא דאמר כיון שהחזיק בקרקע נקנה השאר בכל מקום שהוא וזו היא ששנינו כו' וש"מ דלא בעינן צבורין הא שפיר יש לדחות ולומר דר"ה דס"ל דלא בעינן צבורין ס"ל כס' ר"פ דבדעת אחרת מקנה לא בעינן עומד בצד שדהו וע"כ דין אגב לא נאמר בצבורין דוקא דאי בציבורין דוקא מאי מהני לן דין אגב אבל לדידן דקיי"ל דלא כר"פ מנ"ל לומר דלא בעינן צבורין, לכן נראה לע"ד דאפי' לר"פ שפיר יש להסתפק אי בעינן צבורין או לא משום די"ל דאף דמדין חצר קני מ"מ נ"מ במאי דחדית לן תנא דין קנין אגב לכמה דברים האחד דדעת הרי"ף בפ' הספינה ודעת הרמב"ם בפ' רביעי מה' מכירה דכליו של מוכר ברשות לוקח ל"ק דהכלי מבטל הרשות ואפי' למ"ד דהוי בעיא דלא איפשיטא אי קונה או לא מ"מ מידי ספיקא לא נפקא ואילו איתרמי דמכר לו קרקע ומטלט' צבורין בתוכה בתוך כלים של מוכר אילו הי' מדין חצר ל"ק דכלי המוכר מבטל הרשות ואולם, מדין אגב קנה דלא איכפת לן אי הכלי מבטל הרשות. וגם את הב' נ"מ למ"ש הרמב"ם בפ' ששי מה' שכירו' דאפי' בחצר המושכר לאחרים בעל החצר זוכה בספק' אשר בתוכו וכתב הרב מ"א בה' חצר דה"ה דקונה בעל החצר במה שקנה מאחרים במכר או במתנה אם הניחם בחצר מדין חצר אף דמושכר ביד אחר והראב"ד חלק על הרמב"ם בזה ורוב הפוסקים קיימי בשיטות הראב"ד דכיון דמושכר ביד אחר שכירות ליומיה ממכר הוי ואינו קונה בו בעל החצר מדין חצר ולדידן נ"מ דאם מכר קרקע המושכר ביד אחרים נהי שיקנה הקונה קנין הגוף מעכשיו ופירותיו לאחר שיוכלו ימי שכירות השוכר מ"מ במכר לו מטלט' צבורין בתוכו מדין אגב אי אמרי' דין אגב קונה שפיר אבל בלא דין אגב אינו קונה מדין חצר כיון דבשעת חלות קנין המטלטלין אין לו בחצר כי אם קנין הגוף ושכירות ליומיה ממכר הוי. ועוד יש לומר דנ"מ למאי דקיי"ל דחצר השותפין אין קונין זה מזה מדין חצר ואפשר דלענין דין אגב אפי' אי בעינן צבורין אם מכר חלקו לאחר ואגב הקנ' לו מטלט' הצבורין בתוכו קנה הלוקח דאף דאין ללוקח מקום מיוחד דכל מקום ומקום מהחצר משותף ביניהם מ"מ כיון דבקנין זה יש לו רשות לצבור כליו בתוכו חשיב שפיר צבורין לקנות מדין אגב אבל מדין חצר ל"ק דכמו דהשותפים עצמם אינם קונים זה מזה בחצר זה אפשר דה"ה דאין אחד מהשותפין קונה מאחרים בו מדין חצר כיון שהוא משותף עם חבירו וצ"ע. ועוד י"ל דמאי דקא מבעיא לן אי בעינן צבורין הוא משום די"ל דדין אגב איתי' אפי' במוכר קרקע לזה ומטלטלין לאחר דמדין חצר א"א לזכות המטלטלין לאחר דכיון דזכיה מדין שליחות אין אדם זוכה לחבירו ע"י חצירו וכמ"ש הרב מחנה אפרים בה' חצר סי' א' אבל מדין אגב ש"ד ואע"ג דקרקע לאחד ומטלטלין לאחר קא מבעיא לן נמי ולא איפשיטא י"ל דהיינו בתר דאיפשטא הבעיא דלא בעינן צבורין אבל אי הוה פשיטא לן דבעינן צבורין כדי שלא לדחות סברת ר"פ מהלכתא היינו אומרים דאפי' בצבורין נ"מ לאם הקנה קרקע לא' ומטלטל' לאחר דמדין חצר ל"ק כאמור והיינו דקבעו בעיא זאת בגמ' אחר שנפשטה בעיא דצבורין ולא מקודם. ויש לחקור אם דין קנין אגב לא שייך אלא כשירצ' המוכר שיקנ' הלוקח המטלט' והקרקעות בשעה א' אבל אם אמר קני קרקע זה מעכשיו וקני מטלטלין אגבו לאחר ל' יום או איפכא קרקע לאחר שלשים ומטלט' מעכשיו ל"ק דכיון דאמר מטלט' מעכשיו וקרקע לאחר ל' דלא גמר קנין הקרקע אלא לאחר ל' יום ה"ז כאומר קני מטלט' אגב קרקע שלי דבשעת חלות קנין המטלט' עדיין הקרקע שלו ולא מצי חייל קנין המטלט' אלא לאחר ל' בהדי קרקע וכן נמי קרקע מעכשיו ומטלטלין לאחר ל' לא קנה מטעם דבשעת חלות קנין המטלט' כבר הקרקע קנוי למקבל והוי כאומר קני מטלט' אגב קרקע של עצמך או דילמא כיון דבשעה אחת גמרו להקנות זה מעכשיו וזה לאחר ל' יום הוי כבבת אחת וקני דאם תמצא לומר דדינא הכי דאם אמר קני קרקע לאחר ל' יום ואגבו קני מטלט' מעכשיו דקנה מטלט' מאותה שעה מתיישב אצלי מ"ש המרדכי והובא לעיל בפ' הזורק גבי ההוא ש"מ דכתב גיטא לדביתהו כו' וז"ל כתב מהר"ם דהא דאצטריכו לקנין ולא סגי מטעם דדברי ש"מ ככתובים וכמסורים דמי היינו משום דמתנ' ש"מ דרבנן כו' דדבריו תמוהים טובא דהכא היינו טעמא דלא סגי במתנת ש"מ והוצרכו לקנין חזקה משום דקי"ל דמתנת ש"מ אינה קונה אלא לאחר מיתה ואנן בעינן שיקנה הגט מחיים דאין גט לאחר מיתה וכמו שכבר תמה הרב מחנה אפרים ז"ל בה' מכירה קנין משיכה סי' ב' ע"ז ע"ש וכן הרשב"א ז"ל בחי' הקשה קושיא זאת ותי' בשם ר"ת הכי יע"ש אכן כפי מה שהקדמנו יתישב והי' בהניח דס"ל למהר"ם ז"ל כפירש"י דפי' דבקנין אגב ביתא איקני' לה גיטא ומש"ה הוק' לדעת דלמה לא סגי להו דליקני לה ביתא דיתיב גיטא בדבור בעלמא במתנת ש"מ ואגבה תקני הגט מחיים ואע"ג דמתנת ש"מ אינה קונה אלא לאחר מיתה והגט צריך שיקנה מחיים אבל הא מיהא כיון דבשעה אחת גמר להקנות גט מחיים וביתא לאחר מיתה שפיר מקני באגב אמנם אחר העיון זה אינו שאפי' נאמר דדינא הכי הוא דהאומר מטלט' מעכשיו וקרקע לאחר זמן דקנה עכ"ז אין דברי מהר"ם עולין כהוגן כלל דהא ודאי דש"מ דאמר קני קרקע לאחר מיתה ואגב קני מטלט' מעכשיו מתנת בריא ל"ק והיינו טעמא דכיון דמת קמו נכסי קמי יתמי ואין כח בידו להקנות לאחר מיתה באופן שיחשב שהוא הקנה אותה מתנ' כמות שהי' נותן כשהי' חי אלא דחכמים תקנו שש"מ שצוה תנו לפ' שיקנה אפי' שמצוה ליתן לאחר מיתה מפני שלא תטרף דעתו אם לא יקיימו את דברו והפקר ב"ד הפקר והם הפקירו ממונם של יתומים לגבי המקבל וא"כ אין בידו להקנות מטלט' מתנת בריא באגב קרקע דלאחר מיתה כיון דמה שזוכה המקבל אינו משלו אלא מהיתומים שהפקירו חכמים ממונם והרי זה דומה למי שאומר קני מטלט' אגב קרקע שיתן לך פ' מחמת שצויתי לו שיתן דלא קנה וה"נ דכוותא וכן מצאתי לר"י בנתיב כ"ד שכתב בשם הרשב"א וז"ל מתנת ש"מ דכתב ביה אגב ל"ק דמאחר שאינו קונ' אלא לאחר מיתה אז הקרקע אינו שלו ונמצא מקנה ע"ג קרקע שאינו שלו עכ"ד ופי' דבריו לע"ד הוא הכי דש"מ שאמר קרקעותיו לפ' ואגבן מטלט' דמוכרח לומר דאין רצונו להקנות לאחר מית' כדין מתנת ש"מ הקרקעות והמטלטלין דהא ודאי ל"ק כיון דמטלטלין לא גמר להקנותם אלא בקנין אגב כבריא ואין קנין לאחר מיחה דהא קמו נכסי קמי יתמי אלא דכונתו להקנות הקרקע לאחר מיתה כדין מתנת ש"מ והמטלט' מחיים ובכן הוצרך לקנין אגב ואהא כתב דאפי' כונתו בכך ל"ק דמאחר שהקרקע אינו קונ' אלא לאחר מיתה אז הקרקע אינו שלו אלא של היתומי' ומכח היתומים הוא דקא זכה המקבל מהפקרן של ב"ד והרי זה כמקנ' ע"ג קרקע שאינו שלו. הן אמת דמדברי הרשב"א אלו יש להביא ראי' לנ"ד דהאומר קני קרקע לאחר זמן ומטלטלין מעכשיו דקנה המטלט' מאות' שעה דאל"כ למה הוצרך הרשב"א לומר טעמא דהוי כמי שקנה ע"ג קרקע שאינו שלו תיפוק לי' דאפי' יחשב כקרקע שלו ל"ק כיון דקניית המטלטלין והקרקע אינם באים כאחד דהמטלט' מחיים והקרקע לאחר מיתה. והרי זה כמי שקנה ע"ג קרקעות של עצמו כיון שבאות' שעה שחל קנין המטלט' עדיין, הקרקע ברשות בעלים עומד אברא דראיתי להרשב"א ז"ל בתשו' חלק א' סי' תתפ"ב הביאה הב"י בח"ה סי' ר"ן מחודשין ח' שהשיב על כיוצא בזה וז"ל ש"מ שנתן קרקעותיו ואגבן מטלט' לא זכה במטלט' מפני שלא קנה הקרקעות עד לאחר גמר מיתה והרי זה כמקנה מטלט' אגב קרקעות של עצמו דלא קנה עכ"ד דכונת דבריו נמי כמו שכתבנו לדבריו שהביא ר' ירוחם דס"ל דאמדינן דעתי' דכונתו להקנות מט' מחיים וקרקעי לאחר מיתה דאל"כ ל"ק דאין קנין לאחר מיתה ועכ"ז שכיון להקנות המטלטלין מחיים ל"ק מטעמא אחרינא דכיון דל"ק אלא לאחר גמר מיתה נמצא מקנה מטלט' אגב קרקעות של עצמו כלומר של נותן דכיון דבשעה שחל קנין המטלט' עדיין קרקעות ברשות נותן ל"ק דבעינן שיקנ' קרקע ומטלט' כא' וכ"כ הסמ"ע בכונת דבריו והוא פשוט ודלא כמו שהבין הב"ח ז"ל יע"ש דכל דבריו תמוהים שם כמבואר למעיין בדבריו. נמצינו למדין מדברי הרשב"א הללו דס"ל דאין אדם מקני מטלט' מעכשיו וקרקע לאחר זמן באגב וא"כ ק' במה שהביא ר"י בשמו דנקט טעמא משום דהוי כמקנה ע"ג קרקע שאינו שלו דתיפוק לי' מטעמא שכתב כאן דבעינן בבת אחת וליכא. עוד ק"ל בדין זה דס"ל להרשב"א דבעינן שיקנ' הקרקע והמטלט' כא' מההיא דאמרי' בפ' ח"ה דמ"ד ע"ב דאקשי' התם להא דאמרינן דהמוכר מטלט' לחבירו מעיד לו עליהם וליחוש דילמא איקני לי' מטלטלי אגב מקרקעי דאמרי' כו' ומשני כגון דלקח ומכר לאלתר וליחוש דלמא דאקנה הוא כו' ומשני לא צריכא דקאמרי עדים ידענא בהאי גברא דלא הוה לי' קרקע מעולם ע"כ ומדהוצרך תלמודא לומר ידענא בהאי גברא דלא הוה ליה ארעא מעולם ולא קאמר ידענא בהאי גברא דלא הי' לו קרקעות בשעת שלקח מטלט' אלו אלא בתחי' היו לו קרקעות ואח"כ מכרן ואחר כך קנה המטלט', ובכן ליכא שום חששא דכיון דהקרקעות היו לו בתחיל' אע"ג דכתב לו להב"ח אני משעבד לך קרקעות שיש לי ואגבן מטלט' דאקנ' לא נשתעבדו המטלטלין כיון דלא חל שעבודייהו בהדי הדדי אלא בתחלה חל שעבוד הקרקעות ואח"כ חל שעבוד המטלט' והרי זה כמי שמשעבד המטלט' אגב מקרקעי של מלוה. ואם באנו לחוש שמא התנו ביניהם שלא יחול שעבוד הקרקעות שהי' לו אלא אחר שיקנה המטלטלין לכשיחולו שעבודייהו בהדי הדדי גם בזה אינה חששה דהא מכר הקרקעות קודם שיקנה המטלט' וכשקנ' המטלט' הרי אין כאן קרקעות להשתעבד אגבן נרא' בהדיא דכמשעבד קרקעותיו למלוה מעכשיו ואגבן כל מטלט' שיקנה נשתעבדו הקרקעות מאותה שעה והמטלט' באותה שעה שיקנה כיון דבבת אחת גמר להשתעבד בשניהם חשיב שפיר אגב אע"פ שזמנו של זה לא כזמנו של זה ובכן יש להביא ראי' להפך נמי דאדם משעבד מטלטלין שיש לו עכשיו אגב קרקעות שיקנה מדלא אמר ידענא בהאי גברא דלא הוה לי' ארעא מעולם אלא לאחר שמכר מטלט' אלו דאם איתא דלא משתעבד מטלט' דעכשיו אגב קרקעות שיקנ' אין שום חששא כלל דהא לא נשתעבדו כיון דלא חל שעבודייהו בהדי הדדי וכן ראיתי להרמב"ן ז"ל בחי' לסוגיין שדקדק חלוקא הראשונ' שדקדקנו מסוגיין יעו"ש וכפי מ"ש שם הרמב"ן ז"ל בטעם הדבר דמשתעבד מטלטלי שיקנ' אגב קרקעו' שיש לו אין שום ראי' לקנין כלל שכתב שם וז"ל ואע"ג דשעבודא מעידן דקנה הוא דחייל עליה ולאו מקמי' הכי כדאמרינן בלוה ולוה ואח"כ קנה דיחלוקו מיהו מעיקרא נמי משעבד וכן בדין שהרי כי אמר ליה דאקנה אינו יכול לחזור בו קודם שיקנ' אלמא מההיא שעתא חייל שעבודא כו' יע"ש:

תוכן העניינים

קהלת יעקב - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה