אור ברסלב
קהלת יעקב - א תוספות דרבנן › אות פ

קהלת יעקב - א· רבי ישראל יעקב אלגאזי

תוספות דרבנן · אות פ

אות ע

רנד

פסול עדות מפי התורגמן אינו אלא מדרבנן ואע"ג דבגמ' משמע דמקראי נפקא לן אינו אלא אסמכתא. הרדב"ז בתשו' החדשות סי' ש"ל ושל"א:

רנה

פסולי עדות דרבנן כ' מהרח"ש בתשו' סי' ה' דלא אלים פסולא דרבנן לענין קדושין לומר אפקעינהו רבנן לקידושי מיניה ואם קדש בפני עדים כשרים ובאו עדים פסולים דרבנן והעידו שנתקדשה האשה ההיא בפני עדים כשרים לאחר לא אמרי' בזה אפקעינהו רבנן לקידושי מיניה ובתשו' מרן הקדוש ז"ל דף כ"ד ע"ג כתב דאם קידש בעד א' פסול דרבנן וב' עדים כשרים דלא אלים פסול דרבנן כולי האי לבטל ב' הכשרים לגמרי וע' בכלל זה באורך בתשו' הרמב"ן ז"ל סי' קכ"ה והריב"ש סו' ש"ה:

רנו

פסול הגנב לעדות כתב הרדב"ז דאף גונב ממון גוים פסול מדאוריי' וע' במרן בשלחנו הטהו' ח"מ סי' שמ"ח דין ב':

רנז

פסול קורבה מהאם אי פיסולו מן התורה או מדרבנן דעת הרמב"ם פי"ג מה' עדות דאין פסולין מדין תורה אלא קרובים ממשפחת אב בלבד אבל שאר קרובים מן האם או מדרך האישות כולן פסולין מדבריהם וכתב בדברי ריבות סוף סי' רל"א שכל גאוני עולם חלקו על הרמב"ם בזה וסברי שגם הקורבה מצד האם פסולין מן התורה הנה הרי"ן ז"ל כ' בתשו' שכל הקרובים השנויים במתני' דפ' זה בורר פסולי דאורייתא הם אע"ג דיש בהם מצד האם וגם הרשב"א ז"ל דחה דברי הרמב"ם וכתב עליו וכבר דחה רבינו האיי גאון ז"ל דברים אלו בטענות חזקות ובריאות כראי מוצק כמ"ש כל זה בארוכה הריב"ש סי' י"ד ופסק הלכה למעשה שלא כדברי הרמב"ם וסמך על הרי"ף והרמב"ן והרשב"א ורבינו האיי ז"ל דפסול קורבה מצד האם הוי פסול דאוריי' ואם קידש בפניהם אין בקידושיו שום חשש עיגון להצריכו גט וע' בתשו' תמים דעים סס"י פ"ג ובבית שמואל קאא מ"ב ס"ק ט"ו:

רנח

פריעת ב"ח מצוה כ' בתשו' הרדב"ז ח"ג הנדפס מחדש סי' תר"י ז"ל שאלת ממני על הא דאמרי' פריעת חוב מצוה אם היא מצוה מן התורה או מדרבנן ואת"ל מצוה מן התורה למה לא מנו אותה בכלל המצות תשובה מ"ע מן התורה היא דכתיב והשיב את הגזילה אשר גזל או את העושק אש"ע או את הפקדון אשר הפקד אתו או את האבידה אשר מצא וכתב הרמב"ם פ"ו מה' גזילה א' הגוזל או העושק או הגונב או שהלוהו או שהפקיד אצלו או מצא אבידה וכחש בה או שהיתה ביניהם שותפות ונשאר אצלו ממון או שעש' עמו מלאכה ולא נתן שכרו כו' הרי שהשוה ז"ל הלואה לשאר דברים הנז' בכתוב ובתחלת ההלכות כתב שאם גזל חייב להחזי' שנא' והשיב את הגזילה אשר גזל זו מ"ע ע"כ וכי היכי דהוי מ"ע להשיב את הגזילה ה"ה לכל הנז' בכתוב והלואה בכלל ולא מנה לפרוע החוב שא"כ היה צריך למנות השבת הגזל והגנב' והעושק והפקדון והאבידה והלואה כל א' בפ"ע וירבו המצות כפי פרטי התביעות ולפיכך מנה מ"ע להשיב את הגזילה שבה פתח הכתוב וה"ה לכל מי שיש לחבירו אצלו ממון באיזה דרך שיהיה מ"ע להשיב לו ולא הוצרך למנות השבת אבידה מצוה בפ"ע אלא לקודם שתבא לידו מצוה להשיבה אבל אחר שבאת לידו הרי הוא בכלל והשיב את הגזילה וזה פשוט ע"כ ועיין בנדפס בס' ארעא דרבנן אות ב':

רנט

פיסול הגט בשינה שם אביו כתב מהרח"ש דק"ב פיסול ע"ג דאינו אלא פיסולא דרבנן משום לעז דהרואה אומר אחר מגרשה ע"ש:

רס

פיסולין דרבנן בגט כתב הרמב"ם ריש פ"ו דגרושין פיסול והטור סי' ק"נ דבפסולין דרבנן אם נשאת לא תצא וזו היא דעת רוב הפוסקים ז"ל וכתב הר"ב גט פשוט דף ק"ב א' ז"ל ונ"ל דהך כללא דבפיסולין דרבנן אם נשאת לא תצא היינו בפיסולין דרבנן דאיתנהו בש"ס מסתמא זו היא משפטן אבל אם יש פיסולין דרבנן דראו חז"ל להחמיר בהם דתצא דהרי תנן בפ' הזורק שינה שמו ושמה כו' תצא מזה ומזה ופי' רוב המפרשים דבפיסולא דרבנן איירי כגון שהלך מיהודה לגליל ושמו יוסי וקוראין לו יוחנן דבעי' שיכתוב ב' השמות של מקום הנתינה עיקר ושם מקום הכתיבה עמו דקתני דאפי' אם נשאת תצא ע"ש:

רסא

פריה ורביה דאמרי' פ' הבע"י ר' יאושע אומר נשא אשה בילדו' ישא בזקנותו שנא' בבקר זרע כו' ולערב אל תנח ידך כתב מרן הב"י אה"ע סי' א' סברא דרבוותא דהא דר' יהושע מדרבנן דאי מדאורייתא כל שקיים פ"ו נפטר וה"ה במכיר את עצמו שאינו ראוי להוליד פטור אלא שנושא אשה שאינה בת בנים מפני החטא ע"ש ובס' בית שמואל סי' א' וע' במ"ש במהדורא קמא אות תקי"ז וכצ"ל כ' הרד"ך בית ט' ח"ט דהא דאמרן אסור לו לאדם לעמוד בלא אשה אע"פ שקיים פ"ו איסור זה לדעת הרי"ף הוי דאורייתא ולפיכך אם נשבע עליו אין שבועה חלה עליו וה"ה אשה שנשבעה שלא לינשא וע' במהראנ"ח ח"ב סי' מ"א וסי' ע' ולדעת הרמב"ם בפט"ז מה' אישות הוי מדרבנן והרמב"ן במלחמות נסתפק בדבר יע"ש ועיין בתשו' הרדב"ז החדשות ח"א סי' קכ"ו:

רסב

פנויה לשיטת הרמב"ם פ"א מה"א שכ' שכל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התור' משום ל"ת קדשה איסור פנויה הבא עליה לשם זנות אית בה איסור תורה ולדעת הראב"ד שכתב שם בהשגות דאין קדשה אלא מזומנת ומופקרת לכל אדם אבל המיחדת עצמה לאיש א' אין בה לא מלקות ולא איסור לאו לפי שיטה זו הבא על הפנויה לשם זנות אין בה איסור תורה אלא איסורא דרבנן וע' במכתב אליהו דקע"ב ע"ד אבל הרב זרע אברהם ח"א דע"ח ע"א סי' ז"ך לי"ד כתב דלכ"ע איסור פנויה דאורייתא אלא דלהרמב"ם לקי אפי' באשה מופקרת ולהראב"ד לא לקי אלא דוקא במופקרת ולהרמב"ן אפי' במופק' ליכא מלקות יעש"ב:

רסג

פסול אע"ג דכ' הרמב"ם פ"י מה"ג וכל מקום שאמרנו בחיבור זה פסול ה"ז פסול מד"ס כו' הנה, כלל זה לא אמר אלא על המקומות שכ' התם שהגט פסול בלתי שום גילוי בו שהוא מסתפק בעיקר הגירושין אם הם בטלים אבל במקום שמגלה בדבריו דרפיא בידיה בעיקר הגירושין אם הם בטלים חזר לשון פיסול המוזכר בדבריו כמו הפיסול המוזכר בגמ' שיש מקומות שהוא בטל לגמרי מן התורה ויש מקומות שהוא ס' בטל כל אחד לפי מקומו ודומה לזה בהרמב"ם פ"ב מה"ג שכתב ז"ל אמר לב' או לג' אמרו לסופר ויכתוב כו' ה"ז גט פסול ומתישבים בדבר הזה הרבה לפי שהוא קרוב להיות בטל וכתב הר"ן שילהי פ' התקבל דהרמב"ם רפויי מרפי' בידיה בגט פסול מדרבנן או בטל מדאורייתא לפי חילוף הסוגיות שיש בהלכה זו ועז"א בתחלת דבריו ה"ז גט פסול דעכ"פ מידי פיסול' לא נפקא ושוב חזר לפ' שלא נטע' מדבריו דהוי פסול מדרבנן לפי הכלל שמסר בספרו ועז"א ומתישבים בדבר כו' כלו' אין פיסול זה כשאר פיסולין הכתובים בחיבורו דפסול מדרבנן לכן אני צריך לפ' שפסול האמו' כאן הוי ס' מגורשת לפי שאני מסופק בעצמי שקרוב הוא להיות בטל מן התורה ס' מכתב אליהו דף קנ"ו ע"ב וג':

רסד

פיטור שפטרו במחנה אמרי' בשלהי פ"ק דעירובין ד' דברי' פטרו במחנה מביאין עצים כו' ומלערב ובגמ' ל"ש אלא עירובי חצירות אבל עירובי תחומין חייבים דתני ר"ח לוקין על עירובי תחומין דבר תורה ודרך כלל לא פטרו שם במחנה אלא מהדב' שהחיוב בו מדרבנן וכ"כ רש"י ז"ל שם במשנה באלו כלן הקלו משום שהן מדרבנן:

רסה

פסולי המוקדשין דתנן ברפ"ה דבכורות דכל פסולי המוקדשים נמכרים באיטליז ונשקלי' בליטרא חוץ מן הבכו' והמעש' שהנאתן לבעלים מתבא' מדברי התוס' שם בד"ה חוץ כו' דהא דבכור ומעש' אינם נמכרים באיטליז ובליטרא מדאורייתא הוא יע"ש. אה"ב לעד"נ דדבר זה מידי פלוגתא לא יצא אי הוי מדאורייתא או לא והן קדם ראיתי לעמוד בכללות דין זה דמתני' דפסולי המוקדשין ואח"כ אבאר זה והנה בגמ' פריך עלה דמתני' בשלמא בכור באיטליז הוא דלא מזדבן הא בביתיה מזדבן אלא מעשר בביתיה מי מזדבן והתניא בבבו' נאמ' לא תפדה ונמכר במעש' נאמר לא יגאל ואינו נמכר לא חי ולא שחוט כו' ומשני רב ששת דמתני' במעשר של יתומים עסקינן ומשום אבידה נגעו בה כדתניא מעשר בהמה של יתומים מוכרים אותו ואיפליגו אביי ורבא דלאביי אפי' דיתומים אין מוכרין אותו אלא בהבלעה ולרבא אפי' כדרכו מוכרין אותו ויהיב רבא טעמא דאחר שחיטה מדאורייתא מותר למוכרו אלא דרבנן גזרו לאח' שחיטה אטו לפני שחיטה וביתמי אוקמוה רבנן אדאורייתא וכתב רש"י ז"ל שם בד"ה משום משיב אבידה וז"ל שאין יכולין לאוכלו כולו ויסריח ובמעשר בעל מום קמיירי עכ"ל ולכאורה יש ללמוד מדבריו דס"ל דמאי דאמרינן דאחר שחיטה הוא מדרבנן וביתמי אוקמוה אדאורייתא היינו בבע"מ אבל בתם אפי' אחר שחיטה אינו נמכר מן התורה והמוכרו עובר בלאו דלא יגאל ומש"ה כתב דע"כ מתני' מיירי בבע"מ דאילו בתם אפי' של יתומים אינו נמכר ואם כן הוא ס' רש"י ק' דהא עיק' טעמיה דרבא הוא משום דכתיב והיה הוא ותמורתו י"ק לא יגאל אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים הא לאחר שחיטה נגאל ועיקר קרא מיירי בין בתם ובין בע"מ דהא כתיב לא יבקר בין טוב לרע טוב זה תם רע זה בע"מ ועל ב' אמ"ק והיה הוא ותמורתו כו' לא יגאל והנה כי כן בין תם ובין בע"מ הוקשו לתמורה ומה תמורה בחיים אף גאולה בחיים דוק' אבל בשחוט אפי' תם מותר מן התורה וא"כ אמאי הוצרך רש"י לאוקומה בבע"מ דנהי דפשיטא דמתני' מיירי בפסולי המוקדשין דהוו בע"מ ודכוותא בבכור ומעשר מ"מ לזה לא היה צריך לפרש דמיירי בבע"מ כיון דפשט מתני' בהכי מיירי אם לא שבא לאשמועינן דהיתר זה דיתומים לא שייך אלא בבע"מ וצ"ל למה ונרא' פשוט דודאי אף לדעת רש"י המוכר תם שחוט אינו בכלל לא יגאל ואינו עובר על לאו כדין בע"מ אבל מ"מ בתם שחוט שהקריבו האמורין שלו ע"ג המזבח דבהכי נאכל הבשר לבעלים מן התורה אינו נמכר דלאו ממון בעלים הוא דמשולחן גבוה קא זכו דמהאי טעמא אמרי' בפ' הא"מ דנ"ב דהמקדש אשה בקדשים קלים א"מ ומיירי אפי' בשאר קדשים קלים שאינם מעשר ואמרי' התם דאפי' ר"י הגלילי דס"ל דקדשים קלים ממונו הוא ה"מ מחיים אבל אחר שחיטה אפי' ר"י מודה דכי קא זכו משולחן גבוה קא זכו יע"ש ומדאמרי' דאינה מקודשת ש"מ דמן התורה לאו ממונו הוא וכמקדש בדבר שאינו שלו הוא ולא זכתה האשה ומש"ה א"מ וא"כ ה"ה במעשר דאם קדש בו אפי' אחר שחיט' א"מ וא"כ ה"ה דאינו נמכר מה"ת כיון דלאו ממונו הוא ואף דאינו בכלל לאו דלא יגאל מכל מקום כיון דמן התורה אינו נמכר דלאו ממונו הוא איך נאמר דשל יתומים נמכר וראיתי להר"ב צאן קדשים בחי' שכתב על דברי רש"י וז"ל ובחנם נקט רש"י דבבע"מ קמיירי דאי נמי בתם שחוט נמי דינ' הכי כדלקמן דכתיב והיה הוא ותמורתו כו' והתם בתם נמי מיירי כדכתיב לא יבקר כו' טוב זה תם וסוגייא דשמעתין נמי מיירי בתם אלא מתני' דהכא איירי בפסולי המוקדשין עכ"ל ואני אומר בחנם השיג על דברי רש"י דלפי האמור טעמו ונמוקו עמו דסוגיא נמי לא מיירי בתם אלא דלאו מטעם לאו דלא יגאל הוא אלא משום דלאו ממונו הוא וכן מתבאר מדברי הרמב"ם ספ"ו מהלכות בכורות הלכה ו' וז"ל מעשר בהמה של יתומים שנשחט במומו מותר למוכרו כדרכו מפני השבת אבידה ליתומים לא גזרו עליו עכ"ל הרי דלענין הלכה דקדק לומ' דדוק' בנשחט במומו אבל בתם לא כיון דמן התורה לאו ממון בעלים דמשולחן גבוה קא זכו וגדולה מזו נראה לע"ד לדקדק מדברי הרמב"ם דס"ל דתם שחוט בכלל לאו דלא יגאל הוא והמוכרו שחוט עובר בלאו וכ"כ נאמר שהוא דעת רש"י שהרי כתב הר"מ בתחילת דבריו בדין ה' וז"ל מ"ב אסור למוכרו כשהוא תמים שנאמר בו לא יגאל עכ"ל דמדלא פי' לומר דדין זה בתמים חי כלישנא דמתני' דפ"ק דמעשר שני דקתני אין מוכרין אותו תמי' חי ש"מ דס"ל דשחוט נמי איתיה בלא יגאל וכן מתבאר עוד ממ"ש בדין ו' וז"ל מד"ס שאסור למוכרו בע"מ ואפילו שחוט גזירה שמא ימכרנו חי דנראה דדוקא בע"מ שחוט מד"ס אבל בתם שחוט הוא מה"ת אלא דזה יש לדחות דה"ט דלא נקט בתם שחוט שהוא מד"ס כיון דעכ"פ אין מוכרין אותו מן התורה דלאו ממון בעלים הוא כאמור אבל בתחילת דבריו שכתב דאיסו' המכירה הוא מלאו דלא יגאל היה לו לפרש דדוקא בתמים חי איכא לאו דלא יגאל אבל בשחוט נהי דאינו נמכר מן התור' מ"מ לאו דל"י ליכא ומדסתם דבריו ש"מ דבתם אפי' שחוט איכ' לאו וכן י"ל עוד ממ"ש בדין ח' מעש' בהמה שנשחט במומו מותר למכור חלבו וגידיו ועורו ועצמותיו ולא אסרו למכור אלא בשרו בלבד ע"כ דמשמע דדוקא בנשחט במומו מותר אבל בתם אסור למכור אפי' עורו וכל אלו ואם איתא דמאי דס"ל להר"מ דתם אפי' שחוט אינו נמכר מן התורה מטעם דלאו ממונו היא וליכ' לאו דל"י א"כ אמאי אסור אלו במ"ב יותר משאר קדשים קלים דפשיטא דעור קדשים קלים שהוא לבעלי' והעצמות שהם מותרי' ועושה אדם מהם כל כלים שירצה כמ"ש הר"מ במז"ל בפ"י מה' מעה"ק דין י' ממון בעלים הוא דלא אמרי' משלחן גבוה קא זכו כי אם בבשר וא"כ ה"ה במעש' בהמה ומדכתב הר"מ דאין מותר למוכרן כי אם בנשחט במומו ש"מ דבתם שחוט נמי איכא לאו דל"י ודוקא בבע"מ דרבנן הוא דגזור לאחר שחיטה קאמר רבא דד בר הנישום מחיים גזור רבנן לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה דבר שאינו נישום מחיים כעור ועצמות לא גזרו רבנן אבל בתם דאפי' שחוט הוא בכלל לאו דלא יגאל אסו' למכור העור וכל אלו דקרא דל"י הוא לגמרי שלא ימכ' מגופו כלל לא בשר ולא שאר דברים:. שוב ראיתי דיש לדחות דמאי דנקט הרמב"ם דין זה בנשחט במומו הוא לאשמועינן דמותר למכור חלבו אף דראוי לאכילה לגוים ול"ד לעור ועצמות ודין זה לא שייך בתם דתם כיון דחזי להקרב' האימורין שהם החלב נקטרי' ע"ג המזבח ולא שייך מכירה בחלב ומש"ה נקט הדין בנשחט במומו אבל ה"ה בתם שחוט וע"כ צ"ל הכי דאפי' אם נאמר דדעת הרמב"ם דבתם אפי' שחוט איכא לאו דל"י כמ"ש דיש ללמוד מתחילת דבריו כן מ"מ מותר למכור עורו ועצמותיו וגידיו כמו שמתבאר מדברי הירוש' בפ"ק דמעש' שני דאף דמהירושלמי שם מתבאר דס"ל דלא חילקה התורה בין חי ובין שחוט בין תמים ובין בע"מ דבכל גוונא הוי מן התורה ועובר על לאו דל"י כמ"ש מהר"ש שירילייו בביאורו ועכ"ז אמרינן התם דמקדשין אשה בגידיו ובעצמיו ובקרניו ובטלפיו מפני שכתב בו ברכה יע"ש אלמא דאפי' דס"ל דשחוט הוי מן התורה אינו אלא בבשר אבל בעו' ועצמות וכיוצא מותר למכו' ואולם מתחילת דברי הר"מ שכתב סתם אסו' למוכרו כשהוא תמים ולא פי' תמים חי נראה דס"ל דתם אפי' שחוט עובר בלא יגאל,. שוב ראיתי דגם ממ"ש הר"מ בדין מעשר של יתומים דדוקא בבע"מ מיירי יש ראיה גמורה דס"ל דשחוט דתם נמי מן התורה הוא דנהי דשחוט דתם לכ"ע ממון גבוה הוא ואינו נמכר היינו לומר דאם מכר ל"ק הלוקח כיון דלאו ממונו הוא ואין אדם מקנה דבר שאינו שלו ומש"ה אם קדש בו א"מ כיון דלא זכתה האשה אבל איסו' מן התורה למכו' ליכא ואם מכר לאחר ולא חזרו בהם הרי המוכר נשארים המעות בידו בדרך מתנה והמעש' ביד הלוקח בדרך מתנה והכי מתבא' מדברי התוס' ישנים בפרק הא"מ דב"ן ע"ב ד"ה המקדש בחלקו כו' יע"ש וכיון דליכא איסו' מכירה מן התורה במעש' יתומים דאיכא עשה דהשבת אבידה למה לא ימכרו אותו ויהיה ביד הלוקח בדרך מתנה ומדנקט הרמב"ם דין ט' דבבע"מ ש"מ דשחוט דתם איכא לאו דלא ימכ' ונראה דרש"י נמי ס"ל הכי ולמדו כן מההיא דאמרי' בפ"ק דזבחים ד"ט ע"א דפריך התם מתקיף לה רב יצחק אימא שחטי' לשם מעשר ליהוי מעשר למאי הלכתא למלק' עליה בלא ימכר בלא יגאל ומשני אמ"ק העשירי יהיה קדש זה מעשר ואין אחר מעשר יע"ש הרי בפי' מפורש יוצא מהך סוגיא דבתם שחוט עובר בלא יגאל וכבר הקשו התוס' שם בד"ה למאי נ"מ וז"ל תימא היכי לקי אחר שחיטה אלא יגאל הא אמרינן בבכורות דלאחר שחיטה מדרבנן עכ"ל והניחו הדבר בתימא יע"ש. ואולם הרמב"ם ורש"י ז"ל לא קשיא להו מידי דהא דקאמר רבא בשמעתין דאחר שחיטה מדרבנן אינו אלא בבע"מ אבל בתם אפי' שחוט עובר בל"י. ואולם מההיא דפ"ק דזבחים יש לדחות ולישב תמיה' התוס' י"ל דרב יצחק דפריך שם אימא שחטיה לשם מעשר איהו גופיה פריך נמי שם אח"כ אימא שחטיה לשם תמורה דאלמא הוה ס"ל דהשוחט לשם תמורה הויא תמורה ואם כן כיון דהוה ס"ל הכי פריך שפיר בשחטיה לשם מעש' דאף דשחוט אינו אלא מדרבנן מהקשא דתמורה דמה תמורה מחיים כו' מ"מ היינו דוקא כשחל שם מעשר מחיים והי' לו שעת איסור מכירה אבל בחל שם מעשר אחר שחיטה שלא היה לו שעת איסו' מכירה מחיים יש לו איסו' מכירה בשחוט דילפינן מהקשא דתמורה דמה תמורה חל שם תמורה אחר שחיטה דבכה"ג דשחטיה לשם מעשר לא שייך לומר מה תמור' מחיים דבכה"ג אף תמור' חלה אחר שחיטה אבל משמעתין משמע כס' רש"י והר"מ מדאמרי' בשמעתין ואף רב שמואל בר יצחק סבר לה דהא דרבא דא' רשב"י מנין למ"ב של יתומים שמוכרין אותו כדרכן שנאמ' רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר איזהו דבר שאין בו ברכה מחיים אלא לאח' שחיטה הוי אומ' זה מעש' בהמה וכיון דמהאי קרא מפיק ליה ש"מ דאין דין זה דאח' שחיטה כי אם בבע"מ דהא קרא בפסולי המוקדשין דהיינו מוקדשין דנפל בהם מום אבל בתם מנין לנו לומר הכי ומדמדמי ס' רבא לס' ר"ש ב"י ש"מ דשניהם שוים דאף רבא לא אמר כי אם בבע"מ ואף דרבא נפקא ליה מהקשא דתמורה דמה תמורה בחיים אף לא יגאל בחיים ועיק' קרא מיירי בין בתם ובין בע"מ כדכתיב לא יבקר בין טוב לרע כאמו' לעיל י"ל דרבא לטעמיה דאמרינן לקמן בשמעתין דמנ"ל דלא יגאל דמעש' הוא להזהי' דלא ימכ' ג"כ דרבא אמר דילפינן מלא יגאל דחרמים דלא יגאל דחרמים לא צריך ולפי גירסת רש"י ה"ג אמר רבא לא ימכ' דחרמים לא צריך הקדש נינהו והקדש אין הרשות ביד בעלים למוכרו לאחרים אלא לגיזב' נמס' אלא לא ימכ' דחרמים דכתב רחמנא ל"ל אם אינו ענין לחרמים תנהו ענין למעש' ופריך אימא תנהו ענין לבכו' ומשני מעש' גאולתו כמותו עכ"ל דנמצא כפי זה דלס' רבא עיק' קרא דלא יגאל דמעש' הוא על הפדיון שלא יפדנו כדין שאר קדשים אבל לענין מכירה ילפינן לה מלא ימכ' דחרמים באם אינו ענין וכיון דקרא דלא יגאל הוא על הפדיון ע"כ לא משתעי קרא אלא על בע"מ לומ' שלא יפדנו כדין שאר קדשים שנפל בהם מום דלענין פדיון תם לא צריך קרא דזה פשוט דקדשי מזבח דהוו קדושת הגוף אינם נפדים בלא מום ולמה צריך קרא דלא יגאל לתם דכיוצא לזה כתבו התוספות שם בד"ה רבא דכתבו משם ר"ת דמקיים גירסתנו דגרסי' לא יגאל דחרמים לא צריך משום דמשמע דהוו קדושת הגוף עד בואם ליד כהן וקדוש' הגוף אין לה פדיון ולמה צריך קרא יע"ש וא"כ ה"ה לא יגאל דמעש' דפירושו הוא לא יפדה דאינו אלא בבע"מ דבתם לא צריך קרא וכיון דקרא לא יגאל עיקרו על בע"מ א"כ האי הקשא דעביד רבא מתמורה דמה תמורה מחיים כו' היינו לבע"מ דעיק' קרא דלא יגאל עליה כתיב אבל בתם דלא משתעי קרא ביה כי אם ענין איסו' מכירה ילפינן מלא ימכ' דחרמים באם אינו ענין הרי התם קרא כתיב סתם לא ימכ' ולא חילק' תורה בין חי לשחוט דמה שהוקש לתמורה הוא הבע"מ דע"כ קרא דלא יגאל אף דבא לאסו' הפדיון מ"מ נכלל בו איסו' מכירה נמי בבע"מ כדין תם דילפינן מאם א"ע דחרמים דמסתמא ילפינן נמי לבע"מ דהא עיק' מאי דלא שדינן לא ימכ' דחרמים לבכו' ושדינן ליה למעש' הוא משום דמסתברא דלמעש' שדינן ליה שכן גאול' כמותו ואי לא ילפינן נמי איסו' מכירה לבע"מ דכתיב ביה גאול' אכתי קשה מאי חזית דשדינן ליה אמעש' ולא אבכו' אלא עכ"פ ילפינן נמי לבע"מ דלא יגאל הכתוב בו הוא ג"כ איסו' מכירה ועל הבע"מ הוא דילפינן מהקשא דתמורה דדוקא מחיים אבל אחר שחיטה כיון דעיק' קרא דלא יגאל שהוא איסו' הפדיון הוא על הבע"מ אבל בתם דילפינן מחרמים לא חלקה תורה כלל ואפי' שחוט אסו' ואע"ג דלרב אשי דהוא בתרא טפי אמרי' בשמעתין דה"ט דלא יגאל דמעש' לא ימכ' הוא דעביד הקש דתמורה יע"ש ולדידיה לא שייך לומ' הכי דהא כתיב לא יבק' וגו' דקרא מיירי אפי' בתם ועל ב' נאמ' לא יגאל דפירושו לא ימכ' ועל ב' עבדינן הקשא דתמורה דמה תמורה בחיים כו' ואם כן ילפינן מינה דאפי' תם שחוט מות' מן התורה מ"מ ס"ל להרמב"ם לענין הלכה דהלכה כרבא וכרב שמואל ב"י דס"ל דדוקא בבע"מ אבל בתם אפי' שחוט אסו' מן התור' מאח' דעינינו הרואות דסתמא דש"ס בשמעתא דפ"ק דזבחים כו' נר' דס"ל הכי דאפי' שחוט אסו' מן התורה אברא דראיתי למרן הכ"מ ז"ל בפ"ו דבכורות דאחר שהביא הסוגיא כתב וז"ל ולפי זה הא דתני' במעש' נאמ' לא יגאל ואינו נמכ' לא חי ולא שחוט לא תם ולא בע"מ אסמכתא בעלמא הוא דמדאורייתא לא מתסרי מכירתו אלא תמים חי דומיא דתמורה עכ"ל נראה דפשיטא לי' דגם בתם לא אסו' אלא חי אבל שחוט אינו אלא מדרבנן ולע"ד לפי האמור אינו נראה כן מדברי הרמב"ם דא"כ אמאי לא פי' בתחילת דבריו דאסו' למוכרו כשהוא תמים חי כלישנא דמתני' דמ"ש ונקט סתם תמים דמשמע אפי' שחוט ועוד מתבא' מדברי מרן דס"ל דבע"מ בין חי ושחו' להרמב"ם דהוי מד"ס דמשמע ליה דמ"ש הרמב"ם מד"ס שאסו' למוכרו בע"מ ואפי' שחו' הכונה דמד"ס אסרו למכו' אפי' בע"מ חי ואפי' שחוט דאפי' חי מדרבנן הוא ודבריו תמוהים דא"כ הוא כונת הרמב"ם הול"ל הכי ומד"ס שאסו' למוכרו אפי' בע"מ ואפי' שחוט ומדלא נקט אפילו בע"מ ש"מ דהכונה הוא דמד"ס אסרו אפי' בע"מ שחוט אבל חי הוי מן התורה דאי לא תימא הכי איך כתב שגזרו אפי' שחוט שמא ימכרנו חי דכיון דחי עצמו אינו אלא מדרבנן דגזרו אטו חי תם איך שייך לומ' דגזרו אפי' שחוט דבע"מ אטו חי דהוי מדרבנן כיון דהוי גזירה לגזירה וכלל זה מסו' בידינו דגזיר' לגזירה לא גזרינן אלא עכ"ל דשחוט דוקא הוא מד"ס משום גזיר' דחי דהוי מדאורייתא אפי' בע"מ ושיעו' דברי הרמב"ם הכי הוו דמד"ס אסרו למכו' אפי' בע"מ שחוט ועכ"ל הכי דהא עיק' קרא דלא יגאל האמו' במעש' קאי בין לתם ובין לבע"מ דמאן פלג לן לומ' דקרא דלא יגאל לא קאי אלא להתם ולא לבע"מ כיון דהוקש לתמורה דכתיב והיה הוא ותמורתו יהי' קדש לא יגאל ויש ללמוד דמה תמור' שייך במעש' שהוא תם או בע"מ דשניהם אם התפיס בתמו' תמורתו תמורה כמו כן לא יגאל דלא ימכ' הוא בין לבע"מ ובין לתם דהא לכ"ע ילפינן הקש זה מתמורה כס' רבא ורב אשי וא"כ מאין הרגלים לומ' דלא יגאל דקר' אינו אלא בתם ובע"מ אפי' חי הוא מד"ס ואע"ג דקי"ל דהמקדיש בע"מ קבוע אינו עושה תמורה כמו שכ' הר"מ בפ"א מה' תמורה דין י"ג ואם כן ה"ה אם הפריש מעש' בע"מ מעיקרו דהוי קדוש אינו עושה תמורה מ"מ כבר כתב הר"מ שם דאם הקדיש תם ואח"כ נולד לו מום קבוע הר"ז עושה תמורה יע"ש וה"ה מעש' שהי' תם מתחילתו ואח"כ נולד לו מום דעוש' תמורה וא"כ שפי' יש ללמוד מהאי הקשא דתמורה דאזהרת לא יגאל הוא בין לתם ובין לבע"מ שקדם הקדשו למומו דומיא דתמור' אבל קדם מומו להקדשו אינו בכלל לאו דלא יגאל דאפי' חי מות' למוכרו מן התורה ועוד דא"כ דבע"מ אפי' חי ליתיה בכלל לאו דלא ימכר ע"כ הא דאמר רבא דאח' שחיטה מדרבנן וביתמי אוקמוה אדאורייתא ע"כ מיירי במעש' תם דשל יתומים דאפי' תם מוכרין אותו אחר שחיט' דאילו בע"מ לא שייך לומר דמחיים אינו נמכ' מן התורה וא"כ למה הר"מ נקט דין היתומי' בבע"מ כאמו' ועוד דהא רב שמואל בר יצחק דמייתי לה מקרא דרק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר והת' בפסולי המוקדשין דהיינו במוקדשי' שנפל בהם מום ועכ"ז קאמר איזהו דבר שאין בו ברכה מחיים אלא לאח' שחיט' זה מעש' בהמה אלמא דבע"מ נמי מחיים אין בו ברכה דמכירה מן התורה ולפי דברי מרן הכ"מ שכתב דמה שאמרו בבריי' בין בע"מ בין שחוט אסמכתא בעלמא דמן התורה אינו אלא בתם חי ש"מ דס"ל דאפי' בע"מ שקדם הקדשו למומו הוא מדרבנן וצריך טעם למה. שוב ראיתי בספ' החינוך בסוף פרשת בחקתי סי' שמ"א שכתב וז"ל שלא נמכו' מעש' בהמה בשום צד אלא יאכלוהו בעליו או מי שירצה הם בירוש' וע"ז נאמ' כאן במעשר בהמה לא יגאל כו' מדיני המצו' מה שאמרו ז"ל, שמעש' בהמה היה נאכל כולו לבעלים בירושל' כו' אבל היה נשחט בעזרה ומקריבין אמוריו כו' ואם נפל בו מום נאכל בכל מקום אבל אסרו חכמים למוכרו בכל מקום ואפי' הוא בע"מ ואפי' שחוט אסרו למוכרו גזירה שמא ימכרנו חי עכ"ל מפורש יוצא דס"ל כס' מרן הכ"מ בדעת הר"מ שהרי כתב דאם נפל בו מום דמשמע אפי' דמעיקרו היה תם ואחר כך נפל בו מום ואין איסור מכיר' אלא מדרבנן ובדברי' אין לפר' כמו שיש לפר' דברי הר"מ דלא כמרן כאמו' ולע"ד הדב' קשה כאמו' וראיתי להרב המאירי הביא דבריו הרב בס' א"ז בפ"ק דבב"ק דף כ"ו מהספר ע"ד וז"ל לענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל מעשר בהמה אינו בכלל דין שבועת הפקדון כו' ומה שאמרו עליו שאינו נמכר באיטליז דמשמע דבצנעא מיהא נמכר פירשוה בפ' רפ"ה במ"ב של יתומים ומטעם השבת אבידה ליתומים כו' ואע"פ שאין עשה דוחה ל"ת והרי בכאן השבת אבידה עשה ולא ימכר ל"ת נר' שהלאו בתם הוא בין חי בין שחיט אבל בע"מ אינו מן התור' וכן יתבאר במקומו ר"ל איסור מכירתו בתם ובחי מן התורה ובבע"מ ושחוט מד"ס עכ"ל מתבאר מדבריו דס"ל דתם אפילו שחוט הוא מן התור' ובבע"מ חי הוא התור' ושחוט הוא מד"ס דאף על גב דבתחילת דבריו כתב סתם אבל בע"מ אינו מן התורה דמשמע אפי' חי מ"מ מפני זה חזר וביאר דבריו וכ' ר"ל איסור מכירתו בתם ובחי מן התורה כלומר בתם בכל גוונא בין חי ובין שחוט ובע"מ חי הוא מן התורה ובבע"מ ושחוט כלומר כשהוא שחוט מד"ס ועכ"ל דפירוש דבריו הכי הוי דאם כונתו במ"ש איסו' מכירתו בתם ובחי מ"ה ר"ל דאפי' תם דוקא חי הרי סתר דבריו הראשונים שכתב בפי' דתם הוא בין חי ובין שחוט ואיך בבא לבאר דבריו סותר דבריו אלא עכ"ל דהכונה ע"ד האמו' דרצונו לבאר כי היכי דלא נטעי בדבריו הראשונים דבע"מ אפי' חי מד"ס הוא דוקא כשהוא שחוט הוא מד"ס אבל חי אפי' בע"מ הוא מן התורה זה נראה פשוט דזה פי' המאירי וסלקא בידן דס"ל להרב כמו ששיערנו בדעת הרמב"ם דתם אפי' שחוט מן התורה ובע"מ דוקא חי מן התורה ושחוט מדרבנן. ואולם צריך להבין בדברי המאירי במ"ש ואע"פ שאין עשה דוחה ל"ת כו' דאין דבריו מובנים דאם דין זה דמכירת מעשר ב' דיתומים חשיב כמצות עשה דהשבת אבידה לגמרי אמאי לא ידחה ל"ת דלא ימכר כיון דל"ת גרידא הוא וק"ל אתי עשה ודוחה ל"ת ונראה דהדבר פשוט דכונתו דעשה כי האי דהשבת אבידה דממונא הוי לא דחי ל"ת דלא דחינן איסורא מקמיה ממונא כדאמרינן בפ"ב דב"מ דף ל' ע"א יע"ש ומדברי רש"י בפ"ק דתמורה די"ג ע"ב נר' דס"ל דמעשר בע"מ מעיקרו ליתיה בלאו דלא ימכר דאמרי' התם רבי אומר למה יצאת מעשר כו' תמורת גופו חלה על דבר הראוי ועל דבר שאינו ראוי וכ' רש"י תמורת גופו חלה אע"פ שאינו ראוי כגון בע"מ מ"ט כמעשר דחל על בע"מ ונ"מ לאוכלו בקדושת מעשר שלא ישחט באיטליז ולא ישקל בליטרא עכ"ל ואם איתא דבבע"מ מעיקרו במעשר עצמו איתיה בל"י ולא ימכר א"כ ה"ה תמורתו דאיתי' באיסו' גאולה ומכירה וכמ"ש בפ"ק דזבחים ד"ט בסוגיא הנז' ואמאי לא כתב רש"י דנ"מ לענין איסור גאולה ומכירה נמי ומדלא כתב הכי ש"מ דס"ל דבבע"מ מעיקרו אפי' במעשר עצמו ליתא באיסור גאולה ומכירה וה"ה בתמורתו אלא שהדבר קשה אמאי לא כתב רש"י דנ"מ לאיסור גיזה ועבודה דקי"ל דמעשר אסור בגיזה ועבודה מן התורה אפי' בבע"מ קבוע מתחלתו כמ"ש הר"מ בפ"א מה' מעילה דין ט' יע"ש וא"כ ה"ה תמורתו דחלה על בע"מ קבוע מתחילתו דאסור בגיזה ועבודה. וראיתי להתוס' בפ"ק דתמורה ד"ח ע"א ד"ה ובמאי שכתבו וז"ל וא"ת לימא דאתיא כרבנן דאמרי דלאו ממוניה הוא וי"ל דעיקר הקושיא אינה אלא ממעשר דלכ"ע בע"מ ממוניה הוא עכ"ל מתבאר מדברי התוס' אלו דס"ל דמעשר בע"מ ליתיה באזהרת לא ימכר מן התורה דאם איתא דס"ל דבע"מ נמי איתא בלא ימכר א"כ איך כתבו דמעשר לכ"ע ממוניה הוא הא אף דמעשר אינו כדין מתנות כהונה דאמרי' בפ"ק דב"ק די"ג דאפי' לר"י הגלילי בכור תם בזמן שבית המקדש קיים לאו ממונו הוא מטעם דשאני מתנות כהונה דכי זכו משולחן גבוה קא זכו ומטעם זה כתבו התוס' שם די"ב ע"ב ד"ה ואם איתא כו' דאפי' בכור ב"מ בזמן הזה דוקא לר"י הגלילי הוי ממוני' אבל לרבנן לאו ממוניה דלרבנן כל דהוי מחיים לאו ממוניה יע"ש דע"פ זה הוא מה שהק' התו' כאן דלימא דאתיא כרבנן ובמעש' לא שייך זה דכשאר קדשים קלים הוא דלר"י הגלילי ממונו הוא כיון דלאו מתנות כהונה וא"כ מהאי טעמא אפי' רבנן מודו דבבע"מ דלא חזי להקרבה ממונו היא מ"מ אי במעשר בע"מ איתיה בלא ימכר הא אמרינן התם בב"ק דאפי' לר"י דקדשים קלים ממונו הוא מודה הוא במעשר דלאו ממוניה הוא כיון דאיתיה בלא יגאל ולא ימכר יע"ש וע"כ ה"ה במעשר בע"מ אלא ע"כ צ"ל דס"ל להתוס' הכא בתמורה דבמעשר בע"מ ליתיה בלא ימכר מן התורה ומש"ה כתבו דלכ"ע ממוניה הוא ונראה דאפי' במעש' שלא הי' בע"מ מעיקרו ס"ל הכי דאין לומ' דלא כתבו הכי כי אם בבע"מ מעיקרו דקי"ל דילפינן מהיקשא דתמורה דמה תמורה בע"מ מעיקרו אינו עושה תמורה אף איסו' מכירה ליתיה בבע"מ מעיקרו כמו ששיערנו לעיל דא"כ לפי דברי התוס' דעיק' הקושיא אינה אלא ממעשר אמאי משני הש"ס מי שנאכל בתורת בהמתה יצא בכור ומעשר דאינם נמכרים באיטליז יע"ש לימא דהכא מיירי במעשר שהיה תם מעיקרו ואח"כ נפל בו מום דבכה"ג לכ"ע לאו ממונו הוא כיון דאינו נמכר אלא עכ"ל דדעת התוס' דבכה"ג בע"מ אין איסו' מכירתו מדאורייתא. באופן דמצינו למדין דלדעת הרמב"ם לפי מה שהבנתי ודקדקתי לע"ד בדבריו ודעת הרב המאירי דלאו דלא ימכר איתיה בתם בין חי בין שחוט וכן בבע"מ חי אבל שחוט הוא מד"ס ואפש' דלדידהו אפי' בע"מ היינו דוקא בדקדם הקדשו למומו אבל בע"מ מעיקרו לא ודעת התו' והחינוך ודעת מרן הכ"מ בעד הר"מ דבע"מ אפי' חי אינו אלא מדרבנן ולדעת מרן הכ"מ דדעת הרמב"ם דאפי' בתם היינו חי אבל שחוט הוא מד"ס:

וראיתי בירושלמי בפ"ק דמעש' שני גבי מתני' מעשר בהמה אין מוכרין אותו כו' וז"ל רבי יעקב דרומיא בעא קומי רבי יוסי כלום כתיב בבכו' לא תפדה בבעל מום מעשר בהמה לא חלקה תורה בין חי בין שחוט בין תמים לבע"מ עכ"ל ופי' מהר"ש שירילייו ז"ל כלום כתיב בבכור כו' לפרש טעמא אחרינא למתני' קאתי דגבי בכור שרי במכירת תם ובע"מ חי ושחוט וגבי מעשר אסו' במכירה בין תם בין בע"מ בין חי ושחוט דכי כתיב לא תפדה דמשמע אבל נמכר בבכור תם כתיב דבתם מיירי קרא דכתיב בסיפיה ואת דמם תזרוק כו' ובע"מ לא חזי להקטרה ואם תם נמכר כ"ש בע"מ וא"כ הכל שרי אבל מעש' בהמה פשיטא דלא חלקה תורה ביה דכי כתיב לא יגאל בבע"מ כתיב הלכך כ"ש תם הוא עכ"ל הרי מפורש דלהירושלמי בין תם ובין בע"מ בין חי בין שחוט מן התורה הוא דלא חלקה תורה קאמר והנה כי כן י"ל למ"ד דבע"מ חי מדרבנן הוא מה יענו להירושלמי הנז' דאף דלפי הש"ס דילן שחוט דבע"מ הוי מדרבנן דלא כהירוש' מ"מ לשחוט דתם וחי דבע"מ דליכא גילוי בהיפך בש"ס דילן מאין הרגלים דלא כהירוש'. ועוד יש לעמוד מההיא דאמרינן בתוספתא בפ"ב דקדושין המקדש בבשר מעשר אפי' אחר שחיטה אינה מקודשת בעצמיו ובגידיו בקרניו וטלפיו בדמו וחלבו ובעורו ובגיזתו הרי זו מקודשת המקדש בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים א"מ ע"כ. ונראה פשוט דבשא' מעשר בע"מ מיירי ברישא דומיא דסיפא דקתני בעצמיו כו' וחלבו ה"ז מקודשת דאי מיירי במעשר תם שנשחט לקרבן והקריבו האמורין על גבי המזבח הרי החלב לגבוה הוא ואיך אפשר שקדש אשה בחלבו אלא עכ"ל דמיירי שנשחט במומו וא"כ ה"ה ברישא דמיירי בבשר בע"מ ועוד דאי בתם מיירי רישא אמאי אצטריך למתני' הא בכלל קדשים קלים דקתני סיפא דא"מ הוא ג"כ מעשר בהמ' ועוד מאי אפי' אחר שחיטה דקתני דמשמע דאחר שחיטה איכא רבותא טפי אדרבא נהפוך הוא דאחר שחיטה אפי' ר"י הגלילי דאמר קדשים קלים ממונו הוא ה"מ מחיים אבל אחר שחיטה מודה דלאו ממונו הוא דמשלחן גבוה קא זכי כדאמרינן בפרק הא"מ וא"כ אדרבא מחיים הוי רבותא טפי אלא ע"כ לומ' דריש' במעשר מיירי בבע"מ ואשמועינן תנא דהמקדש במעשר אפי' אחר שחיטה א"מ דלא מבעיא אם קדש במעשר בע"מ מחיים דאינה מקודשת אלא אפי' אחר שחיטה א"מ וע"כ היינו טעמא דא"מ בבע"מ משום דאינו נמכר וקדושין כמכירה הוי ואם איתא דבע"מ איסור מכירתו מדרבנן הוא אמאי אינה מקודשת כיון דמן התורה ממונו הוא ויכול למוכרו ובמקדש בו הרי זוכה בו האשה מן התורה ומקודשת בו דאף דמדרבנן אסו' למוכרו מ"מ אינו אלא לכתחילה שלא ימכרנו אבל אם עבר ומכרו מנין לנו לומר דרבנן הפקיעו זכיית הלוקח ואמרו שלא קנה ואפי' את"ל דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכשם דתם אם מכרו אין מכירתו מכירה כמ"ש הרמב"ם בפ' הנז' כך באיסו' מכירה מדרבנן ל"ק הלוקח מ"מ לענין קדושין לא העמידו דבריהם אדין תורה וכיוצא לזה כתב רש"י ז"ל בפ' הזהב דלר"י דאמ' דבר תורה מעות קונות הנ"מ לאם קדש המוכ' באותה מעות דמקודש' דכיון דמן התורה הרי המעות קנוים למוכ' והיא מקודשת לא העמידו דבריהם על דין תורה יע"ש וה"ה הכא וי"ל דמ"ד דבע"מ מדרבנן הוי ס"ל כס' הריטב"א בחי' שם בפ' הזהב שחלק על דברי רש"י בזה דכיון דחז"ל הפקיעו קנין המעות והפקר ב"ד הפק' מן התורה אם קדש המוכ' במעות אינה מקודשת ולדידי' ה"ה הכא וע"כ צ"ל הכי דהא קתני דאפי' אחר שחיטם א"מ ושחוט דבע"מ לפי הש"ס דילן אינו אלא מדרבנן ומכאן ראיה לס' הריטב"א ז"ל דה"נ היינו טעמא דהמקדש בשחוט א"מ דכיון דאסרו חז"ל למכו' ואמרו שאם מכר דל"ק הלוקח הפק' ב"ד הפק' ואף בקדושין א"מ אלא דאכתי ק"ק דמאי אפי' אחר שחיט' דקתני דמשמע דאם קדש מחיים פשיטא אלא אפי' אחר השחיטה דלמ"ד מחיים נמי אינו אלא מדרבנן ליכא רבותא טפי אחר שחיטה מקודם שחיטה דב' שוים הם דתרוייהו מדרבנן נינהו אלא עכ"ל דמחיים אפי' בע"מ הוא מדאוריי' ומש"ה איכא רבותא טפי אחר שחיטה ואין לומ' דא"כ לדעת הירוש' הנז' דס"ל דאפי' שחוט דבע"מ הוי מן התורה וכן נראה בש"ס דילן דהכי ס"ל לאביי דאמ' דאפי' מעש' של יתומים לא התירו למכו' כדרכו כי אם בהבלעה תקשי להו מהך תוספתא דמאי אפי' אחר שחיטה דקתני כיון דאח' שחיטה נמי הוא מדאורייתא דהא ל"ק די"ל דכיון דיש צדדים לומ' דאח' שחיטה הוא מדרבנן מהדרשות שדרשו רבא ורב שמואל ב"י וכיון שהוא מדרבנן הו"א דהויא מקודשת כדעת רש"י דלא העמידו דבריהם אדין תורה ע"ז אשמועינן תנא דאפי' אחר שחיטה א"מ דאח' שחיטה נמי הוא מן התורה וא"מ אלא במקדש בעצמיו כו' וכדעת הירוש' אבל לדידן דס"ל לענין הלכה דשחוט דבע"מ מדרבנן אם איתא דמחיים נמי מדרבנן לא שייך לומ' אפי' אחר שחיטה וכבר ראיתי להרב המופלא בס' חסדי דוד בביאורו על התוספתא דפי' התוספתא הנז' דהמקדש בבשר מעש' לא מיירי במעש' דהרי הוא בכלל קדשים קלים דקתני סיפא אלא מיירי בשלקח בהמה בכסף מעש' שני יע"ש. ואח' המחילה לע"ד אינו נראה כן דאי מיירי בהכי מאי אפי' אחר שחיטה דקתני דמאי רבותא איכא אחר שחיטה הא קודם שחיטה ואחר שחיטה שוים דבב' כיון שחל עליה קדושת מ"ב אלו ממונו הוא דממון גבוה ומ"ל מחיים ומ"ל אחר שחיטה ומה שהכריחו לפרש הכי דאילו מיירי במעש' בהמה הרי הוא בכלל ק"קל אינו הכרח כלל דאפש' דמיירי בבע"מ כאמור ועכ"ל הכי דאי לאו הכי היכי קתני בדמו ובחלבו דהר"ז מקו' הרי לגבוה סלקי ולא משכחת לה מקדש בחלבו כאמור אשר ע"כ לפי קע"ד הפי' האמיתי הוא דמיירי במעשר בהמה בע"מ. עוד יש להכריח דבע"מ נמי איתיה בכלל לאו דלא ימכר דהא בשמעתין אמרי' דבמעש' כתיב לא יגאל ואינו נמכר לא תם ולא בע"מ וטרחו בש"ס מנין לנו דבכלל לא יגאל לא ימכר הוא ואמרינן דילפינן מג"ש דחרמים ולרבא ילפינן מלא ימכר דחרמים באם אינו ענין ולרב אשי מטעם דלא יגאל לא ימכר הוא ואם איתא דלאו זה אינו אלא בתם דוקא למה אצטריך קרא להזהיר שלא ימכר לרבנן דפליגי אר"י הגלילי דס"ל קדשים קלים ממונו הוא ומתבא' בפסחים ד"צ דהמוכ' שלמיו לר"י הגלילי מכירתו מכירה דממון בעלים הם ולרבנן לא עשה ולא כלום ופסק הרמב"ם בפ"ד מהלכות מעילה דין ח' כרבנן דהמוכר שלמיו לא עשה כלום יע"ש וא"כ לרבנן דקי"ל כותייהו ה"ה המוכר מעשר בהמה תם אפי' מחיים אינו מכור ואמאי אצטריך קרא להזהיר שלא ימכר ואין לומ' דאצטריך קרא לומ' שהמוכ' עובר על לאו ואיסו' לאו דמכירה רביע עליה דאילו מטעם דלאו ממונו הוא היינו לומ' דאם מכרו אינו מכור דאין אדם מוכ' דבר שאינו שלו אבל איסו' לאו לא רביע עליה דהא ליתא דאם כן רבא דיליף מכירה במעש' מקרא דלא ימכר דחרמים באם אינו ענין היכי יליף הא קרא דלא ימכר דחרמים לגופיה אצטריך דאף דחרמים ביד הבעלים הקדש נינהו ובלאו הכי אין אדם מוכר דבר, שאינו שלו מ"מ אצטריך לומר שהמוכר עובר על לאו דל"י ואיסורא רביע עלי' ולגי' התוס' נמי דגרסי' דלא יגאל דחרמים לא אצטריך כיון דבבית הבעלים קדשי קדושת הגוף דאין להם פדיון ופשיטא דלא יגאל מ"מ אצטריך לומר שהפודה עובר עליו בלאו ואיסור' רביע עלי' ואם כן היכי יליף רבא באם אינן ענין אלא עכ"ל דלרבא דס"ל בעלמ' כ"מ דאמ"ר לא תעביד אי עביד לא מהני עיקר מאי דאמ"ר לא תעביד אינו בלבד להזהיר עליו שיעבור בלאו אלא עיקר האזהר' הוא כדי שלא יועילו מעשיו ואי עביד לא מהני וממילא לקי על דעבר אמימרא דרחמנא אבל בדבר דבלא אזהרה כן הדין מצד עצמו דאי עביד לא מהני לא מצינו דהזהיר הכתוב להזהירו שלא יעשה לכתחיל' ומש"ה לא ימכר או לא יגאל דחרמים לא אצטריך דבלאו הכי הקדש נינהו ואם מכר או פדה לא עשה ולא כלום וא"כ ה"ה במעשר דשורת הדין בלאו הכי דאם מכר אין מכירתו מכיר' כדין שאר שלמים אמאי אצטריך קרא להזהיר שלא ימכר אם לא דעיקר קרא אצטריך למעשר בע"מ דלכ"ע ממון בעלים ומצד הדין אם מכרו מכור ואצטריך קרא לומר דלא ימכר לאשמועינן דאם מכרו אינו מכור דכל מלתא דאמ"ר ל"ת אי עביד ל"מ וכיון דלרבא דיליף מאם אינו ענין מחרמים עכ"ל דעיקר קרא הוא לבע"מ כאמור גם לאידך טעמא דילפינן מג"ש או לס' רב אשי מנין לנו דס"ל איפכ' והרמב"ם בפ"ו מה"ב כתב ויראה לי שהמוכר מעשר ל"ע כלום ול"ק לוקח ולפיכך אינו לוקה כמוכר חרמי כהנים של"ק לוקח עכ"ל וכתב הרב ל"מ שם דעכ"ל דהר"מ פסק כאביי דאמר כ"מ דאמ"ר ל"ת אי עביד מהני דאי לא מהני אמאי לקי ומש"ה כתב דכיון דל"ק לוקח לא לקי יע"ש. ואם איתא דלאו זה דל"י אינו אלא בתם א"כ אמאי ס"ל להר"מ דלא לקי הא אפי' לאביי דאית לי' סברא זאת דכל דאי עביד ל"מ לא לקי היינו דוקא בדבר דאי לאו דהזהיר קרא בלאו הי' יכול לעשותו ואי עביד מהני אבל בלאו זה דל"י בתם דבלאו הכי שורת הדין נותן דאם מכר מעשר תם ל"ק לוקח כיון דלאו ממון בעלים הוא דומי' דשאר שלמים דפסק הר"מ דהמוכר שלמיו לא ע"כ א"כ אפשר דאפי' לאביי לקי על לאו דלא ימכר אף דלא מהני דאי לא לקי אמאי אצטריך קרא להזהיר עליו הא בלאו הכי אין מכירתו מכיר' ומדאצטריך קרא להזהיר ש"מ דלענין מלקות הזהיר עליו דהמוכרו לוקה כשאר לאוין אף דבלאו זה לא מהני מה דעביד כלל. ואולם אם נאמר דס"ל להר"מ דלאו זה אפי' בבע"מ הוא ע"כ לאביי בין תם ובין בע"מ אם מכר לא לקי כדין שאר לאוין דעלמ' דכל דלא מהני לא לקי דהכא נמי לאו זה לא אצטריך לתם כי אם לבע"מ דאי לאו דהזהיר עליו הו"א דאם מכר מעשיו קיימים כיון דממונו הוא. ולפי מ"ש הרב ל"מ דהר"מ פסק כאביי דכל דלא מהני לא לקי א"ש ההיא דאמרי' בפ"ק דזבחים ד"ט כנז"ל דפריך אימ' שחטי' לשם מעשר ליהוי מעשר למאי הלכת' למלק' עלי' בלא ימכר די"ל דרב יצחק דפריך התם ס"ל כרבא דאף דלא מהני לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא ומש"ה קאמר דנ"מ למלקא עלי' בל"י. והנה מ"ש הר"מ ויראה לי שהמוכר מעשר לא עשה כלום דמשמע דדבר זה אינו מפורש בגמ' הוא משום דאע"ג דאמרו בגמ' בפ"ק דתמורה דפריך לאביי דאמר כ"מ דאמ"ר ל"ת אי עביד מהני מהא דתנן יש להם פדיון ולתמורתיהן חוץ מן הבכור והמעשר אלמא לא מהני ומשני שאני התם דיליף עברה עברה מבכור ובבכור כתי' קדש הם בהויתן יהיו י"ל דהיינו דוקא לענין פדיון דומיא דבכור דבין בכור ובין מעשר אם נפל בהם מום אינם יוצאים מקדושתם ע"י פדיון ומשמעותיה דקרא דקדש הם הכי הוי דבהויתן יהיו דבקדושתן יהיו לעולם אבל לענין איסור מכירה דאפי' אם ימכור לאחר ואכתי בקדושתו עומד דהלוקח מעשר צריך שיאכלנו בקדושתו מנין לנו לומר דאם עבר ומכרו לאביי דאמר דאם עביד מהני ואינו מכור ואפי' בחרמי כהנים דמיניה ילפי' איסור מכירה במעשר לא פורש שם לאביי אי מכרו מכור או לא דהתם פריך מדתנן ח"כ אין פודין אותם לאביי ומשני שאני החם דאמ"ר קדש קדשים הוא בהויתו יהא דהתם נמי הוא על פדיון שאינו יוצא לחולין בבית הבעלים על ידי פדיון אבל אם מכרו אינו מפורש והר"מ הוליד דין זה. וראיתי בקונטרס אשר הובא בספר חזון נחום דקכ"ח ע"א שכתב דדברי הר"מ שכתב ויראה לי תמוהים הם דלענין דלא מהני מכירת המעשר הוא פשוט בין לאביי ובין לרבא ולמה כתב יראה לי לכך נרא' דיראה לי דקאמר קאי למ"ש דאינו לוקה יע"ש וכשאני לעצמי איני יודע איך פשוט בגמ' כן אפי' לאביי דלא הוזכר בגמרא כי אם לענין פדיון אבל לענין מכירה מנ"ל ואדרב' לע"ד צריך להבין מנ"ל להרמב"ם הכי כיון דפסק כאביי ונר' דבתוספת' הנז' דפ"ד דקדושין מוכח שפיר כס' הר"מ דהרי אמרו המקדש בבשר מעשר אפי' אחר שחיטה א"מ דמוכח מינ' דמאי דאמרי' במתני' דמעשר דאין מקדשין בו את האש' לאו דוקא לכתחילה אלא אפי' אם קדש בדיעבד א"מ ואם אית' דלענין דינא באיסור מכירה אי עבר ומכרו הוי מכור אם כן בקדושין נמי אם עבר וקדש בו אמאי אינ' מקודשת הא כבר זכתה בו בדיעבד אף דקדושין חשוב כמכר ואם איתא דלאביי אף במעשר אי עביד מהני תקשי לי' מדין קדושין ונראה דה"ט דכיון דבת"כ כתיב לא יגאל ולא ימכר וגבי פדיון אמרינן דאפי' בדיעבד אינו פדוי ואינו יוצא מקדושתו בפדיון א"כ לא ימכר נמי דהוקש ללא יגאל אי עביר לא מהני וה"ט דח"כ דאם מכר לא מהני ובמעשר כיון דלא יגאל דמעשר לא יגאל ולא ימכר הוא הרי הוקשו פדיון ומכיר' אהדדי וכשם דפדיון אפי' בדיעבד אינו פדוי אף מכירה אי עביד לא מהני ומדברי הר"מ אלו שהוצרך לכתוב ויראה לי כו' יש להכריח דס"ל דלאו זה דל"י הוא אפי' בע"מ דאי ליכא לאו בבע"מ כי אם בתם למה הוצרך הר"מ לחדש לנו דין זה כיון דזה פשוט דכיון דלא קי"ל כר"י הגלילי אלא כרבנן הא כתב בפ"ד דה' מעילה דהמוכר שלמיו ל"ע כלום וא"כ ה"ה מעשר תם דכשלמים הוי דממון גבוה הוא ואינו נמכר אלא עכ"ל דהוצרך לכתוב דין זה משום דנ"מ לבע"מ דממונו הוא. ואולם אם נאמר דהעיקר כס' מרן הכ"מ בדעת הר"מ דבבע"מ הוא מד"ס דכן נר' פשט לשונו מדדקדק בתחילת לשונו לכתוב מ"ב אסור למוכרו כשהוא תמים ולא אמר בין תמים בין בע"מ ואע"ג דאחר כך כתב מד"ס שאסור למוכרו בע"מ ולא אמר אפי' בע"מ מ"מ אם כונתו לומר שאסור למוכרו בע"מ אפי' שחוט הול"ל אפי' שחוט בלא וי"ו ומדכתב ואפי' שחוט בוי"ו ש"מ דתרתי קאמר דמד"ס שאסו' למוכרו בע"מ וגם אסרו למוכרו אפי' שחוט כמ"ש החינוך ע"פ זה יש ליישב דהדבר קשה לומר דפסק הר"מ כאביי לגבי רבא ועוד דמדברי ה"ה בפ"א מה' גזילה משמע דהר"מ פוסק כרבא דכל מילתא דאמ"ר ל"ת אי עביד ל"מ וכמו שהק' הרב לח"מ והצריכו עיון יע"ש. לכן נראה לע"ד דלעולם דעת הר"מ הכא נמי לפסוק כרבא דאי עביד ל"מ ומ"ש הר"מ דלא לקי כיון דאין מכירתו מכיר' וזה דלא כרבא י"ל במה שניישב מה שהקשינו לעיל דאי דין זה בתם דוקא א"כ למה צריך אזהרה שלא ימכר כיון דקי"ל כרבנן דהמוכר שלמיו לא עשה כלום די"ל כמו שצדדנו לעיל דאצטריך קרא לעבור על לאו דבלאו הכי ליכא איסור' אלא דאין בידו למכור ומה שדחינו זו מטעם דרבא דאמר דלא ימכר דחרמים לא אצטריך ותנהו ענין למעש' ע"כ לא ס"ל הכי לומר דאצטריך קרא לגופיה דבבית הבעלים הקדש הם ואין אדם מוכר דבר שאינו שלו מ"מ לאו ליכא ואצטריך קרא דלא ימכר בח"כ לעבור עליו בלאו דע"כ צ"ל דרבא ס"ל דאי אפשר לומר שיבא הכתוב להזהיר על הדבר אם לא להרחיק הדבר שלא ימכר וכיון דבלאו הכי אין בידו למכור אין לומר שבא להזהיר לעבור על לאו די"ל דאף דרבא ס"ל סברא זאת מ"מ סתמ' דתלמוד' דיליף מג"ש ורב אשי דאמר מטעם דל"י לא ימכר הוא ע"כ לא ס"ל סברא זאת די"ל דאף דדין זה לית' אלא בתם דבלאו הכי אינו נמכר מ"מ אצטריך קרא לעבור עליו בלאו ורבא נמי דס"ל סבר' זאת י"ל דגם הוא נמי ס"ל דדין זה דוקא בתם הוא אלא דס"ל לרבא לענין הלכ' כר"י הגלילי דהמוכר שלמיו מחיים ממונו הוא ומכירתו מכירה ומש"ה ס"ל דלא ימכר אף דלחרמי כהנים לא אצטריך דבלאו הכי אינו נמכר מ"מ למעשר אצטריך כיון דבלאו הכי אם מכרו מכור. והנה לדעת הר"מ דדין זה אינו אלא בתם כתב יראה לי דאם עבר ומכר ל"ע כלום ואינו לוקה והטעם דאם עבר ומכר אינ' מכיר' היא אי מטעם דקי"ל כרבא דס"ל דאי עביד לא מהני ואי מטעם דקי"ל כרבנן דהמוכר שלמים א"מ מכירה דמהאי טעמ' כתב דאינו לוקה דאע"ג דלרבא דקי"ל כוותי' ס"ל דאף דאי עביד ל"מ לוקה משום דעבר אמימרא דרחמנ' ס"ל דהר"מ דלא קאמר רבא הכי אלא בדבר דאי לאו מימר' דרחמנ' הי' אפשר לעשותו ואי עביד מעשיו קיימים דבכה"ג שייך לומר דאף דאי עביד ל"מ לקי משום דעבר אמימר' דרחמנ' כיון דאי לאו מימרא דרחמנא דהפקיע המעש' שיתבטל אחר שעשאו מ"מ העובר מצד עצמו כבר עבר וגמר ועשה הדבר באופן שאין דבר אחר מבחוץ מבטלו כי אם גזרת מלך מבטלו אבל בדבר דבלאו מימר' דרחמנ' הרי המעשה בטל מעצמו כענין מכירת מעשר תם דממילא מתבטל ולא חל כלל דאין אדם מוכר דבר שאינו ממונו. ונמצא כפי זה דהעובר עצמו אף מצד עצמו לא גמר למכור כיון שאין בידו למכור כל כה"ג אף דאיכא לאו דלא ימכר אינו אלא לעבו' בלאו לא לענין מלקות כיון דא"א שיעבור הלאו מצד העובר בפועל באופן שיהי' מכירתו מכיר' וזהו הטעם ג"כ בחרמי כהנים דס"ל להר"מ דלא לקי דאף דאיכ' אזהרה דלא ימכר מ"מ כיון דבבית הבעלים הקדש נינהו בלא אזהרה דלא ימכר אם מכרו אינו מכור כדקאמר רבא לטעמי' וכל כה"ג לא לקי וזהו הטעם במוכר יפת תואר דאינ' מכורה ולא לקי ומיירי הכא במוכר י"ת אחר שנתגייר' ונשאה בכתוב' וקדושין דבאופן זה הזהיר הכתוב נמי דאם לא חפץ בה דישלחנה לנפש' ומכור לא תמכרנ' כמ"ש הר"מ בפ"ח מה' מלכים ואם מכרה אינ' מכורה דכה"ג לא לקי דכיון דבלאו הכי. אין מכירתו מכיר' דאין אדם מוכר דבר שאינו שלו דכיון שנתגיירה ונשאה בכתובה וקדושין הרי לא נשאר לו עלי' שום שעבוד והרי היא בת חורין לגמרי וכל דבלאו אזהרה דלא תמכרנה אין בידו למוכרה אם עבר ומכרה לא לקי דבהכי ניחא מה שהק' הרב מ"ל דבספר המצות מל"ת סימן רס"ג כתב הר"מ דהמוכר יפ"ת לוקה הפך מ"ש, כאן יע"ש די"ל דהתם מיירי כשלא רצתה להתגייר אחר ביא' ראשונ' דאינו נושאה שאסור לישא אשה שלא נתגייר' דע"ז ג"כ איכ' אזהרה שישלחנ' ולא ימכרנה דכה"ג אי לאו דהזהיר הכתוב שלא ימכרנ' אם מכרה מכירתו מכיר' כיון שקנה אותה כשפחה במלחמ' אלא מטעם דכ"מ דאמ"ר ל"ת אי עביד לא מהני אינ' מכור' ובכה"ג לקי לרבא דקי"ל כותי' ונר' דהכריח הר"מ חילוק זה דיש חילוק לס' רבא באופן האמור דאל"כ מאי פריך הש"ס התם בתמור' והשתא דשנינן כל הני שנויי אביי ורבא במאי פליגי ואמאי לא קאמר דפליגי באם מכר מעשר או חרמים דלא מהני לכולי עלמ' דאפילו לאביי אם מכר אינו מכור כיון דמעשר בתם מיירי ואינו נמכר דאינו ממונו וחרמים בבית הבעלים הקדש נינהו ואין אדם מוכר דבר שאינו שלו ובהא פליגי דלאביי כיון דלא מהני [לא[ לקי ולרבא לקי משום דעבר אמימרא דרחמנ' ומדלא משני הכי שמע מיני' דשאני הני דכיון, דבלא אזהרה לא חלה המכיר' אפי' רבא מודה דלא לקי ולזה כיון הר"מ לכתוב ויראה לי כו' וקאי על מ"ש דלא לקי ועל זה קאי יראה לי שהוא חידש דבר זה דבכה"ג אפי' רבא מודה דלא לקי וע"פ דרך זה אפי' אם נאמ' דדעת הר"מ דלא כמרן הכ"מ ואפי' בע"מ חי הוא מן התורה מ"מ י"ל דמאי דנקט בתחילת דבריו תמים אינו לשלול בע"מ אלא נקט תמים כדי לכתוב אח"כ דין זה דאינו לוקה דלמאי דקי"ל כרבא לא שייך זה אלא בתם דבלאו אזהרת לא ימכר אין מכירתו מכירה כאמו' אבל בבע"מ לוקה כיון דאי לאו אזהרה מצד עצמו היה נמכר ומכירתו מכירה וכיון דעבר אמימרא דרחמנא לוקה כרבא אלא שאם זה הוא כונתו דאפי' רבא מודה דלא לקי יקשה מהסוגיא דפ"ק דזבחים ד"ט דאמרינן דנ"מ למלקא עליה בלא ימכר דהוי דלא כמאן לפי האמו' וכמו שהק' הר"ב מ"ל יע"ש. ובהיותי בענין זה ראיתי לרש"י בחולין דקל"ז ע"א עלה דאמרינן אדרבא מבכו' הו"ל למילף שכן יתום כו' בקדושה ומכירה שכתב וז"ל ל"א אמרי' ליה בקדושת בכור וגז נכסי כהן לקדש בו את האשה כדתניא בכו' מוכרין אותו כו' ומקדשין בו את האשה אבל מעשר אינו נכסי בעלים לקדש בו דהא כתיב ביה לא ימכר ולאו מילתא היא דאפ"ה ממון בעלים הוא ומקדשין בו דתנן המקדש בחלקו בין בקדשים קלים כו' ואמרינן טעמא דלאח' שחיטה לאו דידיה הוא דמשלחן גבוה קא זכו אבל מחיים דידיה הוא עכ"ל. ודבריו תמוהים טובא דהא תנן ברפ"ק דמ"ב מעשר בהמה אין מוכרין אותו תמים חי ולא בע"מ חי ושחוט ואין מקדשין בו את האשה דמשמע דבכה"ג אין מקדשין בו אפי' מחיים וכן מתבא' בהדיא בשמעתין דב"ק דאפי' לר"י הגלילי דס"ל דקדשים קלים ממון בעלים הוא מחיים מ"מ היינו דוקא שלמים אבל מעשר כיון דאינו נמכר מודה דלאו ממונו הוא כמ"ש לשון הגמ' לעיל וי"ל בדוחק דרש"י ס"ל דלענין הלכה קי"ל כאביי דאמר כל מילתא דאמ"ר ל"ת מהני ומש"ה לקי כמו ששיער הרב לח"מ בעד הרמב"ם וס"ל דלאביי אף דלענין פדיון מעשר איכא קרא דאפי' בדיעבד אינו פדוי וא"י מקדושתו מ"מ לענין מכירה דביד הלוקח נמי בקדושתו קאי ליכא קרא לומר דאם מכר אין מכירתו מכירה והדרן לכללין דכ"מ דאמ"ר ל"ת אי עביד מהני ואם מכר מהני ולוקה וא"כ י"ל דהא דא"ר יוחנן בסוגיא דב"ק דמודה ר"י הגלילי במעשר הוא משום דס"ל לר"י כרבא דאי עביד לא מהני וכיון שכן לאו ממונו כיון דאפי' מכר בדיעבד אין מ"מ ולדידיה ה"ה אם קדש אשה א"מ אבל לדידן דקי"ל דאי עביד מהני ואם מכר מעשיו קיימים א"כ ה"ה אם קדש בדיעבד מקודשת כיון דבדיעבד כבר זכתה האשה שפיר כדין לוקח והא דתנן אין מקדשין הוא לכתחילה מטעם דקדושין חשיב כמכר אבל בדיעבד מקודשת ומש"ה דחה רש"י פי' זה דל"א בלשון בקדושה דלמאי דקי"ל כאביי א"א לומר דסתמא דתלמודא דהתם דלא כהלכתא דאם נאמר דבקדושה דקאמר לענין קדושין הוא לענין לקדש לכתחילה זה אי אפשר דזה הוא בכלל מאי דקאמ' הש"ס ומכירה דקדושין נמי הוא כמוכרו וע"כ דקדושין הוא לומר דא"מ אפי' בדיעבד משא"כ מכירה דבדיעבד מכירתו מכירה וע"כ לאו משום לאו דלא ימכר הוא דהא קי"ל דאי עביד מהני אלא משום דתם ממון גבוה הוא כדין ק"קל וע"ז כתב רש"י דלא אמרו בק"קל כי אם אחר שחיטה אבל מחיים ממונו הוא וצ"ל דס"ל לרש"י דהלכה כר"י הגלילי דקדשים קלים מחיים ממון בעלים הוא זה נראה ליישב דעת רש"י בדוחק לפי חומר הנושא מ"מ אכתי קשה על רש"י ז"ל מהתוספתא הנז' דפ' שני דקדושין דמשמע דאפי' בדיעבד המקדש במעשר בע"מ א"מ כמ"ש לעיל להביא ראי' ממנ' לס' הר"מ ודוק. והנה גרסי' בירושלמי בפ"ק דמ"ב רבי יודן בעי אמר לאשה משכי ליך מעשר בהמה זה שתתקדש לי בו לאחר שחיטה מאמר שיש בידו מקודשת מכבר או לאחר שחיטה ע"כ ופי' מהר"ש שירילייו ז"ל משכי מעשר כו' שתתקדשי לי בו בקרניו וטלפיו כו' מקודשת מכבר אם שחטו הויא מקודשת משעה ראשונה דהואיל ובידו לשוחטו לאו מחוסר מעשה הוא או לאחר שחיטה בעינן דלימא לה דלא הוי מחוסר מעשה ולא איפשיטא הכא הך בעי' אבל בפ' האומר בקדושין אפשיטא ואסיק רבי יוחנן דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה היא הלכך כי שחטיה הויא מקודשת לסברא דהכא דוקא כי אמר לה בגידיו ועצמותיו כו' ולגמרא דילן אפי' בבשר דמדאורייתא יכול למכור הבשר אחר שחיטה עכ"ל. הנה מ"ש בפשיטות דלגמ' דילן אפי' בבשר דמדאורייתא יכול למכור הבשר אחר שחיטה אינו כ"כ פשוט שהרי מדברי התוספתא דפ"ד הנז' מתבאר דהמקדש בבשר מעשר אפי' אחר שחיטה א"מ וע"כ דלגמ' דילן היינו טעמא דאף דלאחר שחיטה הוא מדרבנן מ"מ כיון דהפקר ב"ד הפקר והם תקנו שלא יזכה הלוקח אף בקדושין א"מ כמו ששיערנו לעיל וגם מה שפי' בעיקר צדדי הבעיא דמאי דקמ"ל הוא דאפש' דאפי' בדבר שבידו כמחוסר מעשה דמי ול"מ באומ' לה כן מחיים דחשיב דשלב"ל הוא תימא דא"כ אמאי לא איפשיטא בהיות דס' רבי יוחנן דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי היא מוזכרת בירוש' דקדושין בפ' האומר. לכן נלע"ד דאפשר דצדדי הבעיא הוא ע"פ מ"ש הרשב"א בחי' בפרק הא"מ גבי מתני' דהמקדש באיסור הנאה שהקשה דהא כל הנשרפין אפרן מותר והמקדש בא"ה אמאי אינ' מקודשת כיון דיכולה ליהנות באפר ותירץ וז"ל ומסתברא דלעולם א"מ כו' ואי משום אפרן הא אינ' בעולם ולכי קלי ליה הו"ל גופא אחרינא הלכך א"מ ואע"ג דאסיקנא דכל שבידו לאו כמחוס' מעשה דמי התם הוא דאין זה הגוף משתנה כו' ועוד דהתם נמי דוקא כשאמר לכשיהי' אבל בלא"ה לא עכ"ל יע"ש דמוכח מדבריו דאף דכל שבידו לאו כמ"מ דמי היינו בדבר שאינו משתנ' הגוף כלל אבל כשמשתנה הענין לגופא אחרינא אפי' אמר לכשיהיה אפר א"מ וכן מתבא' מדברי התוס' בפ' כל שעה דכ"ט ע"ב בד"ה אין פודין כו' דס"ל כס' הרשב"א יע"ש והשתא י"ל דכמו דלענין אפר אמרינן דאפי' אמר התקדשי לי לאחר שישרף ויהיה אפר א"מ דאף דבידו לשורפו מ"מ כל שהגוף משתנה אחר שריפ' א"מ כן מטעם זה קא מבעיא לי' להירוש' באומר התקדשי לי לאחר שחיטה בגידיו ועצמיו כו' דנהי דבידו לשחוט ופשיטא דלא כמ"מ דמי מ"מ כיון דעיק' הקדושין אחר שחיטה אינו בגוף הבשר אלא בעצמות וגידים וכיוצא דאחר שחיטה משתנים דברים אלו דמחיים העצמות וכל אלו נכללים בכללות גוף הבהמה ואין להם שם בפני עצמם דאם בא למכור הבהמה אינם דבר הנישום מחיים ואחר שחיטה נקראים בשם אחר כל אחד ואחד נקרא בשמו עצמות בשם עצמות וגידים בשם גידים וכיוצא בכולם והבא למוכרם נישום בפני עצמן ואינם נכללין בגוף הבהמה וכיון דאיכא שינוי באברים אלו ממות לחיים אינו דומה לאומר פירות ערוגה זאת מחוברות יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיתלשו דהתם אין שום שינוי כלל בגוף הפירות, בתלושין ממחוברין דלעולם שם פירות עליהם משא"כ באברים אלו דאיכא שינוי בגוף ואע"ג דלא דמי לאפר איסורי הנאה דהתם משתנה הגוף לגמרי מ"מ הא קא מבעיא ליה לומר דכיון דאיכא שינוי קצת א"מ עד שיאמר לה אחר שחיטה זה נלע"ד בצדדי הבעי' ועכ"פ מתבא' מדברי הירושלמי דאם יש ספק הוא דוקא באומר לה משכי מ"ב זה ותתקדשי לי בו לאחר שחיטה אבל במקדש במעשר בהמה סתם ולא אמר לאח' שחיטה אפי' שפירש ואמ' התקדשי לי בעצמיו וגידיו כו' שבו כל שלא פי' לאח' שחיט' א"מ דבאומרו סתם משמע דדעתו לקדשה מעכשיו בדברים אלו וזה אין בידו דמחיים כל אלו נכללים בגוף הבהמה ובכלל לא ימכר קאי ומחיים אין לו זכות בהם כי אם אחר שחיטה ואיך תתקדש האשה מחיים כיון דאינה זוכה בהם מחיים וזה כס' הרשב"א בענין אפר איסורי הנאה דכל דלא אמר התקדשי לאחר שריפה א"מ ודוק. והנה כתב הרמב"ן בהלכות כ"י והביא דבריו נמי הרא"ש ז"ל וז"ל ומסתברא דחלבו וגידיו ועורו וקרניו נמכרים באטליז ונשקלין בליטרא דלא עבוד רבנן מעלה אלא בבשר משום דחזי ליה אבל בהני לא והביא ראיה ממעשר וי"ל דנר' מדבריהם דס"ל דהא דבכו' ומעשר אינם נמכרים באיטליז אינו אלא מדרבנן דעבוד רבנן מעלה בבשר שלא תמכר באיטליז ומש"ה הביא ראי' שפיר ממעש' דאף דאמרו חז"ל למכו' הבשר אחר שחיטה בהני לא עביד מעלה ומותרין במכירה וא"כ ה"ה לענין איסו' מכיר' באיטליז לא עבוד רבנן מעלה אלא בבשר וזה תימא דמוכח בתמורה ד"ח ע"א דאיסו' זה דמכירה באיטליז הוא מדאורייתא גבי עיר הנדחת דדריש בהמתך מי שנאכלין בתורת בהמתך יצא בכור ומעשר שאין נאכלין בתורת בהמתך דתנן כל פסולי המוקדשין נמכרין באיטליז חוץ מן הבכו' והמעשר יע"ש וכן כתבו התוס' בשמעתין בר"פ ד"ה חוץ מן הבכור כו' בפשיטות וכתבו דאע"פ שמפרש הטעם משום דהנאתו לבעלים ע"כ מדאורי' היא ושמא משום קרא נפקא דאין נוהגין בזיון בדבר שאין הנאתן להקדש וכן כתבו התוס' עוד בפ"ג דבכורות דכ"א ע"ב ד"ה אכילה כו' יע"ש וא"כ איך כתבו הם דלא עבוד רבנן מעלה אלא בבשר כו' כיון דמן התורה הוא וכיון דהוי מדאורי' אין ראיה מדין מעשר דלא החמירו רבנן כי אם בבשר דהתם שאני דבשחוט אפי' בשר הוא מדרבנן ומש"ה לא גזרו באלו אבל בדבר זה שהוא מן התורה מנ"ל לחלק וכן משמע מדברי רש"י בפ"ק דב"ק די"ג ע"א דאיסור זה דאין מוכרין אותם באיטליז כו' הוא מדאוריי' שהרי כתב שם בד"ה בבכור תם נאמר כו' לא תפדה פדיון הוא דלית לה דליפוק מקדושת בכור למכור באיטליז ולישקל בליטרא אבל נמכר הוא חי ולוקח יאכלנו בקדושתו עכ"ל דמדכתב דקרא דלא תפדה הוא לומר דאינו יוצא מקדושתו ע"י פדיון לענין למכור באיטליז כו' ש"מ דמדאורייתא הוא דאי ס"ל דמדרבנן הוא לא הול"ל דקרא דלא תפדה הוא לענין זה הול"ל דאתא קרא לומר דאינו יוצא מקדושתו ע"י פדיון לענין איסור גיזה ועבודה דמן התורה הוא ואדרבא נראה דהוכרח רש"י לומר דנ"מ לענין למכור באיטליז דאלו לענין גיזה ועבודה לא צריך קרא לומר דאינו יוצא מקדושתו ע"י פדיון כיון דקי"ל דאפי' בשאר כל הקדשים אפי' בע"מ כל שקדם הקדשם את מומם ונפדו אינן יוצאין לחולין ליגזוז וליעבד כדאמרינן בפ"ק דבכורות די"ד ע"א במתני' יע"ש וא"כ ה"ה בכור אפי' בע"מ וכ"ש תם דפשיטא דאינו יוצא לחולין ליגזז וליעבד ע"י פדיון ואמאי אצטריך קרא דלא תפדה אם לא לענין איסור מכירה באיטליז ולפי סברא זאת ע"כ צ"ל דה"ה במעשר דקרא דלא יגאל שכולל בין פדיון בין מכירה נ"מ לענין איסו' מכירה באיטליז דאינו יוצא לחולין ע"י פדיון דאלו לענין גיזה ועבודה פשיטא אלא דיש לדחות דאצטריך קרא בין לבכור ובין למעשר לענין גיזה ועבודה ונ"מ לעבו' עליו בלאו דלא יפדה דאי משום מידי דהוה לשאר פסולי המוקדשין ליכא לאו אלא לאו הבא מכלל עשה עשה כדאמרינן בבכורות דף ט"ו ע"א דילפינן לה מקרא דתזבח ולא גיזה יע"ש מ"מ כיון דבלא"ה אסורים בגיזה ועבודה ניחא ליה לרש"י לומר דעיקר קרא דלא תפדה הוא לומר דאינו יוצא לחולין למכור באיטליז על ידי פדיון ואע"ג דאפש' לומר דקרא דלא תפדה אצטריך לבכו' בע"מ מעיקרו דבכה"ג אי לאו קרא יוצא לחולין ליגזז וליעבד כמ"ש במתני' דבכורות הנז' מ"מ נקט רש"י דנ"מ לענין מכירה באיטליז דהוי נפקותא כוללת לכל גונא אפי' לבכור דקדם הקדשו למומו וסברת רש"י הוא דלא כתירוץ ב' שכתבו התוס' בזבחים דע"ה ע"ב ד"ה הפדו לי בכור בע"מ דס"ל שם דגבי בכור ומעשר אי לאו קרא דלא תפדה הוה נפיק לחולין ע"י פדיון ליגזז וליעבד טפי משאר פסולי המוקדשין כיון דאין בדמיהן צורך גבוה יע"ש וס' רש"י ז"ל הוא כתי' הא' שכתבו התוס' שם יע"ש ומ"מ שמעינן דס"ל לרש"י דאיסו' זה הוא מדאורייתא וכן משמע עוד מדברי רש"י שזכרנו לעיל בפ"ק דתמור' די"ג ע"ב שכתב רש"י דמאי תמורת גופו חלה על דבר שאינו ראוי כגון בע"מ הנ"מ לאוכלו בקדושת מעשר שלא ישחט באטליז כו' דכיון דדין זה דתמורת גופו קאמר רבי התם דהלא מעשר בכלל היתה ולמה יצאת ללמד על תמורת גופו דחל אף על בע"מ אם איתא דאיסור זה מדרבנן איך נאמ' דיצאה ללמוד דבר זה באופן דדברי הרמב"ן והרא"ש צריכין ישוב דמה יענו לסוגיא דתמורה דמתבא' ממנה דאיסור זה מדאורייתא הוא ולא מעלה דרבנן הוא וי"ל בדוחק דהם ז"ל הוכיחו דהוי מדרבנן מההיא דאמרינן בזבחים דע"ה ע"ב בעי רמי ב"ח התפיס בכור לבדק הבית מה שישקול בליטרא רווחא דהקד' עדיף או"ד זילותא דבכור עדיף מתקיף לה ר"י בר אבין מה אילו אמר הפדו לי בכור שהתפיסו לב"ה כלום שומעין הפדו רחמנא אמר לא תפדה אלא א"ר אמי כלום הקנה זה אלא מה שקנה לו דאם איתא דאיסור זה הוא מדאורייתא מה פריך הש"ס לאתקפתא דר"י בר אבין הפדו רחמנא אמר לא תפדה ופרש"י הפדו כו' ועל דבריו אין לעבור אבל לשקול בליטרא אין כאן עבירה על דברי תורה ע"כ ואם איתא הא נמי איסור תורה הוא ועל דברי רחמנא אין לעבור ועוד אם איתא דאיסור זה מדאורייתא מאי קמ"ל לרמי ב"ח מהו שישקול בליטרא הא פשיט' דלא חל ההקדש כי אם על מה שקנוי לו לכהן וכיון דמן התור' אין לו זכות לשקול בליטרא לא חל ההקדש על שיעור דמי צמצום משקל הליטרא דאיך יקדיש דבר שאין לו זכות בו וכדפריך ליה רבי אמי כלום הקנה זה אלא מה שקנו לו ובשלמא אם איסור זה דרבנן י"ל דהא קמ"ל דמדאורייתא יש לו זכות לכהן על שיעו' דמי צמצום משקל הליטרא הרי אפשר דחל ההקדש על שיעור זה ורווחא דהקדש עדיף אלא דדחי ליה רבי אמי דס"ס וכי דמדרבנן אסרו משקל הליטרא והפקיעו זכות זה ממנו הפקר ב"ד הפקר ולא נשאר לו זכות כלל ולא חל ההקדש על זכות זה באופן דמוכח מסוגיא זאת דאיסור זה דמשקל ליטרא אינו אלא מדרבנן. ונראה דלזה כיונו התוס' שם בד"ה התפיס בכור לב"ה כו' דכתבו וז"ל אי האי דאמרינן אינו נשקל בליטרא הוי מדרבנ' ניחא אבל בהדיא מוכח בפ' חלק ובפ"ק דתמורה שהוא מדאוריי' כו' ע"כ ונראה דדעת הרמב"ן והרא"ש ז"ל דמסוגיא זאת מוכח דהוי מדרבנן ועוד נראה דלפי דברי התוספות בכל המקומות הנז' נראה דגרסו בסוגיא דפ' חלק כדאמרי' בפ"ק דתמורה דמפרש הש"ס מי שנאכלין בתורת בהמתך יצאו בכור ומעש' דתנן כל פסולי המוקדשין נמכרי' באטליז חוץ מן הבכור והמעש' כו' דמש"ה הוכיחו שפיר דמסוגיי' פרק חלק נמי מוכח הכי אבל הרואה יראה דסוגיא דפ' חלק לפי גירסתינו ונראה שכך היא גירסת רש"י שם אינ' מסיים הש"ס שם דתנן בפ' המוקדשין נמכרים באיטליז כו' אלא הכי אמרינן התם אמר רבינא לעולם בבע"מ ומי שנאכל בתורת בהמתך יצאו אלו שאין נאכלין בתור' בהמתך אלא בתורת בכו' ומעש' דשלל שמים נינהו ולא סיים רבינא כמו שסיים בסוגיא דתמורה וכתב רש"י וז"ל לעול' בבע"מ ואפ"ה אין נשרפין עמה דדרשינן לקרא הכי בהמת' למי שנאכל לבעלים בתורת בהמת' יצאו אלו שיש להם שם לווי שאין נאכלין בתורת בהמתם שאין אומרים בהמה עיר הנדחת אלא בהמה בכור ומעשר של עיר הנידחת עכ"ל הרי מפורש לפי דברי רש"י דלא גרסינן מטעם דאינם נמכרים באיטליז אלא מטעם שיש להם שם לווי וא"כ י"ל דמאחר דהתוספות היה להם גירסא זאת בב' הסוגיות דפ"ק דתמורה ודפ' חלק ועינינו הרואות דבפ' חלק אין הגירסא כן ואדרבא לפרש"י הוא מטעם דיש להם לווי ולא משום דאינם נמכרים בליטרא אם כן י"ל דהרמב"ן והרא"ש ז"ל לא היה להם גירסא זאת בסוגיא דתמורה נמי דהתם נמי הוא בסגנון דפ' חלק ועיקר הטעם מפני שיש להם שם לווי ומאח' דמסוגיא דזבחים הנז' מוכח דאיסור זה מדרבנן הוא כאמו' הכי נקטינן ומאי דאמרינן יצאו בכור ומעשר שאין נאכלין בתורת בהמתך הוא מטעם שם ליווי כמ"ש רש"י ולא משום דאין נמכר י' באיטליז כמ"ש התוספות ואני תמי' על פרש"י דמטעם שם לווי הוא דאמאי לא פירש דיצאו בכור ומעשר שאינם בהמתך מטעם דאפילו בע"מ אסורים בגיזה ועבודה מדאורייתא דמטעם זה עדיף טפי ולפי גי' התוספות דמטעם דאינם נמכרים באיטליז הוא קשה נמי דאמאי לא אמרו מטעם דאסורים בגיזה ועבודה וכיוצא לזה כתבו התוספות בפ"ק דב"ק די"ב ע"ב ד"ה ואם אית' כו' דלרבנן דס"ל דבכור אפילו בע"מ מחיים ממון גבוה הוא מטעם דאסור בגיזה ועבודה ולא כתבו מטעם דאינו נמכ' באיטליז יע"ש ואם כן אי גירסתם אמת אמאי לא נקטו בש"ס מטעם גיזה ועבודה אשר ע"כ נראה דהעיקר כגירסת הרמב"ן והרא"ש דלא גרסי כלל, הא דאין נמכרים באיטליז ושפיר י"ל דעיקר הטעם משום דאסורי בגיזה ועבודה הוא. והנה לפי מה שדקדקנו לעיל מדברי רש"י בפ"ק דב"ק דס"ל דאיסור מכירה מדאוריי' הוא צריך להבין דמדברי רש"י בסוגיא דזבחים הנז' נראה איפכא שכ' אבל לשקול בליטרא אין כאן עבירה על דברי תורה כאמו' וי"ל דכבר כתבו התוספות בשמעתין דאף דמן התורה הוא הטעם הוא מפני שאין הנאתן להקדש דמאיזה קרא נפקא לן דאין נוהגין בזיון בדבר שאין הנאתן להקדש ואם כן י"ל דמ"ש רש"י אבל לשקול בליטרא אין כאן עבירה ע"ד תורה הכונה דהשתא דהתפיסו לב"ה ורווחא דהקדש הוא אין כאן עבירה ע"ד תורה דלא אסרה תורה אלא כשהנאתן לבעלים אבל כשהנאתן להקדש לא אסרה תורה לא כן באומר הפדו לי בכור שיצא מקדושתו ליגזז וליעבד ע"י פדיון שבא לעבור לאו דלא תפדה ואין שומעין לו ומה שלא פירוש בפ' חלק מטעם שאין נמכרים באיטליז כיון דמן התורה הוא בלאו הכי קשה דהיה לו לפרש מטעם איסור גיזה ועבודה ולא פי' וכיון דלגבי גיזה ועבודה אי אפשר ללמוד מדבריו דהוי מדרבנן הן לענין איסו' מכירה באיטליז אכתי י"ל דס"ל כס' התוס' דמדאור' הוא באופן דנמצינו למדין דלדעת התו' ורש"י איסו' מכירה באיטליז הוא מדאורייתא ולדעת הרמב"ן והרא"ש ז"ל אינו אלא מדרבנן. ובהיותי בענין זה כה הראה לי ידיד נפשי הרב כמהר"ם הלוי יצ"ו תשו' הר"ב זרע אברה' בי"ד סימן ז' שהביא דברי התוספות דפ' כ"פ המוקדשין דס"ל דאיסור זה מדאורייתא הוא והרבה להשיב על אפו על פי התוספות דדבריהם תמוהים הם דבהדיא אסיקנא לקמן גבי הא דתניא מעשר בהמה של יתומים כו' ואסיק התם רבא דרבנן הוא דגזרו אחר שחיטה הרי לך דאפילו מעש' בהמה דחמי' מבכו' לאחר שחיטה מותר מדאורייתא למוכרו ורבנן הוא דגזור כו' ואיך כתבו הם ז"ל דע"כ מדאורייתא הוא זת"ד ואני שמעתי ולא אבין איך פה קדוש יאמר דבר זה דמה ענין זה לזה הא דאסיק רבא הוא על ענין איסו' מכירה דמעש' דאסו' למכו' בין בבית ובין באיטליז דכיון דאחר שחיטה הוא מדרבנן במעש' של יתומים הקלו אבל על ענין איסו' מכירה באיטליז מנין לנו לומר דאחר שחיטה הוא מדרבנן הא ענין איסו' מכירה אפי' בבית דמעשר לחוד וענין איסו' מכירה באיטליז לחוד וב' דינים נפרדים הם ודבר תימא הוא איך עשאם הרב דין אחד עוד הכריח הרב שם מדברי רש"י בסוגייא דזבחים שכתב דלישקול בליטרא אין כאן העברה על ד"ת דס"ל דלא כדברי התוספות וכבר כתבנו דנהפוך הוא דרש"י קאי לשיטת, התוספות וכונת רש"י שם הוא לומר דכיון דרווחא להקדש הוא אין כאן העבר' ע"ד תורה כאמור. ואחר שגמרתי לכתוב ענין זה בא לידי פי' מהר"י קורקוס כ"י על בכורות על הרמב"ם וראיתי שכתב בפרקין וז"ל ונרא' מלשון רבינו שאינו אסור מן התורה אלא כשהוא תמים אבל בע"מ אפי' חי אינו אלא מד"ס ופשטא דסוגייא לא משמע הכי שכיון שאמרו גזרו שחוט אטו חי משמע דחי בע"מ דומיא דשחוט קאמ' וכאש' כתב גם רבינו גזירה שמא ימכרנו חי גם דרשא דיליף מינה דהיינו אימתי עושה תמורה מחיים כן נראה שהרי גם בע"מ עושה תמורה אם לא כשקדם מום קבוע להקדשן אם כן גבי אזהרת לא ימכר אפילו בע"מ משמע כל שהוא מחיים כאשר כתבתי וכן מוכיח מה שאמרו שם ואף רב שמואל בר יצחק סבר להא דרבא ודריש רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר כברכת ה' כו' איזהו דבר כו' פירש דשא' קדשים אם נפל בהם מום נפדין ונמכרים מחיים אבל מעשר בהמה אינו נמכר מחיים כלל אפי' במום אבל לאחר שחיטה נמכר מן התורה מוכח בהדיא דמן התורה אין שם מכירה אפי' במום ונראה שרבינו מפני שכולל גם פדיה דהיינו פשטיה דקרא כמו שהוזכ' משום הכי נקט תמי' דאיסור פדיה בתמים הוא דשייך דאילו מעש' בהמה בע"מ מן התורה חולין גמורים וכן סיים דבריו אף מכירה כו' שאינו נגאל כו' או אפשר שצריך להיות חי במקום תמים ומ"מ אם קדם מום קבוע להקדשן שאינו עושה תמורה נראה שגם במכר לפי דרשת רבא וגם דרשת רב שמואל אפשר לישבה על הקדמה זאת דמ"מ אין בו ברכה מחיים מקרי כל שהיו קדש דהיינו שהקדשו תמימים עכ"ל הנך רואה שהסכימה דעתו דעת עליון כאשר שיערנו לעיל בעד הר"מ והכריח הדבר מקצת הכרחיות שכתבנו לעיל ודלא כמרן הכ"מ אלא דמ"ש הרב לישב דעת הר"מ במ"ש תמים דנקט תמים דאיסו' פדיה בתמים הוא דשייך דאילו מעש' בהמה בע"מ מן התורה חולין גמורים הוא דבריו תמוהים הם דהא ודאי דאפי' בבע"מ שייך פדיה דכיון דמעש' אסו' בגיזה ועבודה וגם לפי מה שהסכים דעתו דאיסו' מכירה איתי' אפי' בבע"מ וגם לדעת התוספות ורש"י שכתבנו דס"ל דאיסו' מכיר' באיטליז הוא מדאורייתא אינו חולין כמ"ש הרב אלא קדש הוא ושייך פדיה גם מ"ש עוד ליישב דברי הרמב"ם דגרסי' חי במקו' תמים א"כ צ"ל דס"ל להרמב"ם דאפי' שחוט דתם הוא מד"ס וכבר כתבנו לעיל דיש לצדד בהפך בדברי הרמב"ם דס"ל דשחוט דתם הוי מן התורה:

רסו

פדיון הבן תנן בפ' יש בכו' דנ"א ע"א כתב לכהן שהוא חייב ליתן לו חמש סלעים חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי ואמרינן בגמרא אמר עולא דבר תורה בנו פדוי מה טעם אין בנו פדוי גזירה שמא יאמרו פודין בשטר. אה"ב לעד"ן פשוט דהא דקאמ' עולא ד"ת בנו פדוי היינו לכשיתן דבשעת נתינה פדוי דדל מהכא השטר הוי בנו פדוי בשעת נתינה אבל בחיוב שנתחייב בשטר לא חשיב כאילו קבלם הכהן וחזר והלוה לו להיות בנו פדוי משעת מסירת השטר דמן התור' נתינת השט' לא חשיב כנתינת הכסף עד שיתן ממש ונ"מ דאם מחל לו הכהן אין בנו פדוי וכמו שמתבאר מדברי רש"י והתוס' שם יע"ש. וי"ל דלפי הנראה ממתני' דאם כתב לכהן שהוא חייב ליתן לו ה"ס אף שאין בנו פדוי חייב ליתן לו דאמאי חייב ליתן לו הא חיוב בטעות הוא דאילו היה יודע דאין בנו פדוי אפילו לכשיתן לא היה מתחייב עצמו ואנן סהדי דאילו היה יודע שאין ב"פ לא היה מתחייב וא"כ בידו ליתן החמש סלעים לכהן אחר ושיהיה בנו פדוי ואמא' חייבוהו ליתן ב' פעמים אם הכהן לא יחזי' לו וי"ל דכיון דמן התורה בנוי פדוי לכשיתן א"כ מן התור' חל החיוב עליו ליתן לכהן זה מחמת שטר החיוב כיון דלכשיתן מיהא בנו פדוי ושפיר חל החיוב עליו ואף דמדרבנן גזרו מפני שלא יאמרו פודין בשטרות דאין בנו פדוי לא מפני זה הפקיעו זכותו של הכהן שכבר נתחייב לו מן התורה ואף דהשתא דתקנו חז"ל דאין בנו פדוי חיוב בטעות הוא ולא זכה הכהן מ"מ לא העמידו דבריהם אדין תורה כיון דמן התורה זכה הכהן ואדרב' הפקיעו חז"ל זכותו של אבי הבן לחייבו שיתן מה שמן הדין אינו חייב כיון שהיה בטעות מדין הפקר ב"ד כדאמרינן בעלמא ומה שלא הפקיעו זכות הכהן מדין הפקר ב"ד הפקר כדאמרינן בעלמא דחז"ל העמידו דבריהם אדין תורה במקום דשייך לומר הפקר ב"ד הפקר י"ל דטפי עדיף להו להפקיע זכות אבי הבן מלהפקיע זכות הכהן דאבי הבן סמיה בידיה ובידו הוא לעשות אופן שלא יפסיד כלל והיינו שיתן הפדיון הב' בתנאי דעל מנת להחזי' דקי"ל דמתנה ע"מ להחזי' שמה מתנה משא"כ לגבי כהן דמפסיד זכותיה לגמרי. ויש לחקו' אם הא דאמרינן לענין פדיון הבן דאם כתב לו חייב אני לך ה"ס דאין בנו פדוי משע' נתינ' השטר אפי' מן התורה דחיוב לא חשיב כנתינת הכסף אי אמרי' הכי בכל הדברים במקדש אשה בכסף או קונה קרקע בכסף אי כ' שטר חיוב לאשה או למוכ' מכו"ך אי חשיב כנתינ' הכסף כיון דכב' נתחייב ונשתעבדו נכסיו או לא חשיב כנתינת הכסף כיון דאינו אלא חיוב בעלמא ואכתי שעבודא גביה דומיא דפדיון הבן. והנה ראיתי להרשב"א בחי' דפ"ק דקדושין על ד"ה ע"א עלה דאמרינן ובשטר מנ"ל ובעי למעבד ק"ו מכסף ומה כסף שאינו מוציא מכניס שטר שמוציא אינו דין שמכניס ודחי מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומעשרות אבל שטר אין פודין בו הקדשות ופירש"י וז"ל אם כתב שטר על מעות אין הקדש פדוי דבעינן ונתן הכסף וקם לו וכתב הרשב"א וז"ל ואינו מחוו' דבכה"ג אפי' באשה אינה מקודשת דאלו האומר לאשה הרי את מקודשת לי במנה ומחייב אני עצמי לך בשטר באותו מנה א"מ וכדתנן בבכורות גבי פדיון הבן כתב לכהן שהוא חייב לו ה"ס חייב ליתן לו ואין בנוי פדוי ואתמ' עלה אמר עולא דבר תורה בנו פדוי לכשיתן ומה טעם אמרו אינו פדוי כדי שלא יאמרו פודין בשטרות דאלמא אפי' ר"ת אינו פדוי עכשיו אלא לכשיתן והכא נמי אינה מקודשת עד שיתן וההיא שעתא בכסף מתקדש' ולא בשטר' ומ"ה נראה לי מה לשטר שכן אין פודין בו הקדשות אם כתב בשטר הקדש זה פדוי אינו פדוי דומיא דשטר קדושין שכותב לה הא"מ לי עכ"ל ונראה דכונתו לומר דע"כ לפי מה שפירש"י דשטר דהקדש הוא שטר חיוב על המעות ולא חש לפרש שהוא שטר כעין שטר קדושין שכתב הקדש זה פדוי ש"מ דס"ל לרש"י דהש"ס קא מהדר ללמוד מק"ו דכסף דאשה מתקדשת בשטר בכל גוונא דשט' הן שטר קדושין והן אם כתב לה שטר חיוב על כסף הקדושין ואהא מייתי מק"ו דמה כסף שאינו מוציא דאע"ג דשט' שמוציא אינו בשט' כזה של חיוב מ"מ שם שטר חד הוא ומצינו אלימות בשט' שמוציא אף דשט' דגרושין הוא מסוג האחד דהיינו שכותב הרי את מגורשת וע"ז פריך דמה לכסף שכן פודין בו הקדשות משא"כ בשט' חיוב וכיון דבמה שפירש דשטר דהקדש הוא שטר חיוב די להבין פרכת הש"ס לגבי סוג שטר האחד דמהדר ללמוד נמי דאשה מתקדשת בשטר חיוב לא חש לפרש בהקדש אופן השט' השני שהוא הקדש זה פדוי וע"ז מקשה לו הרשב"א דהא ליתא דלעולם לא מהדר הש"ס לומר דהאשה מתקדשת בשט' חיוב מדין כסף דומיא דפדיון הבן ולא מהד' אלא אשט' קדושין שכותב הרי את מקודשת וע"ז לא שייך פרכת דאין הקדש נפד' בשטר אלא בשט' שהוא כעין שטר קדושין שכותב הקדש זה פדוי ואם זה הוא כונת הרשב"א דבר תימא הוא בעיני לומ' דס"ל לרש"י דהש"ס קא מהד' ללמוד לענין ש"ק אף בשטר חיוב דפשט הש"ס הוא על שטר קדושין שכותב הרי את מקודשת בלבד מכיון דעביד ק"ו משטר שמוציא ובגרושין לא שייך שטר חיוב ודוחק לומר דשם שטר חד הוא ועוד דלמסקנא דיליף לשט' מהקשא דויצאה והיתה לא שייך ללמוד מהקש זה אלא שטר קדושין שהיא כעין גט לא בשטר חיוב ואי מהדר הש"ס אשט' חיוב נמי הא מנ"ל כיון דמהקשא ליכא למילף וע"כ נראה פשוט דלא כיון רש"י לכך דודאי לא מהד' הש"ס אלא אשטר קדושין הדומה לגט בלבד. והן אמת דלפי זה יש תימא בדברי רש"י במה שפי' שטר דהקדש בשט' חיוב דמאן דכר שמי' דשט' חיוב הכא הא אילו יצוייר דפודין הקדש בשט' כעין ש"ק שכותב הקדש זה פדוי הרי אין פרכא כלל ועדיין יש לדון ק"ו מכסף אבל לע"ד לא בשביל שיש לדקדק על רש"י שלא פירש הפירכא כענינה נתלה לומר דס"ל דמהד' הש"ס על שטר חיוב נמי מה שאינו פשט הש"ס וכיון דמעול' לא כיון רש"י לומר דמהד' הש"ס על שטר חיוב נמי מ"ל לומ' דרש"י ס"ל דאשה מתקדשת בשט' חיוב מדין כסף הא אם האמ' דלא מהדר הש"ס כי אם על ש"ק הדומה לגט מתוך סוגייא זאת עצמה יש ללמוד דאשה אינה מתקדשת בשט' חיוב דאם איתא דשט' חיוב חשיב ככסף לענין קדושין א"כ אכתי נילף שטר קדושין הדומה לגט מק"ו דשט' חיוב דמה שטר חיוב ממון שאינו מוציא שאם נתן לה שטר חיוב ממון אינה מתגרשת מכניס דאם כתב לה שטר חיוב וקדשה בו מקודשת מדין כסף שטר שכותב הרי את מקודש' שהוא כעין גט דבאופן שטר זה מוציא אינו דין שמכניס בו ובכה"ג דק"ו לא שייך למפרך מה לשט' חיוב שפודין בו הקדשות דהא קי"ל דאין פודין בשטר חיוב ואדרבא י"ל דמה שפירש רש"י שטר דהקדש בשטר חיוב הוא לאשמועינן רבותא דבשט' הדומ' לשטר קדושין לא הוצרך לפרש דזה פשיטא אלא דבא לאשמעינן דאפי' בשט' חיוב אין פודין ונחית רש"י לאשמועינן הא ללמוד ממנו לענין קדושין דבשט' חיוב א"מ מדלא עביד ק"ו משט' חיוב כאמו' כיון דליכא למפרך מה לשט' חיוב שפודין בו הקדשות כיון דאין הדין כן. עוד יש לעמוד בדברי הרשב"א דמה ראיה מייתי מההיא דפדיון הבן לענין קדושין כיון דיש לדחות דשאני התם כג דגלי קרא דלרבנן דרשי' כלל ופרט וכלל דמה הפרט מפורש דבר שגופו ממון יצאו שטרות שאין גופן ממון ופשיטא דכשם דממעטי' אם נתן לפדיון שט"ח דאחרים כ"כ נמי בנותן שטר חיוב על הה"ס דכיון דגוף השטר אין גופו ממון אינו כעין הפרט אבל לענין קדושין דלא גלי קרא אפש' דשט' חיוב הוי כנתינת הכסף שהרי בפ' הא"מ אמרינן דהמקדש בשט"ח דאחרים אי לאו משום דלא סמכא דעתה דלמא ימחול החוב דהמוכ' שט"ח לחבירו וחז' ומחלו מחול הו"א דמקודשת וכיון דלענין שט"ח דאחרים לא בעינן שיקדש בדבר שגופו ממון ה"ה י"ל דאם קדש בשטר חיוב ש"ד וי"ל דדעת הרשב"א להביא ראיה מפדיון הבן מסבר' רבי דאמרינן בסוגיין דדריש רבויי ומעוטי ומאי רבה רבה הכל ומאי מיעט מיעט שטרות ומסתמא לדעת רבי נמי ממעט כל מיני שטרות בין שט"ח דאחרים ובין ש"ח של עצמו ואם איתא דשטר חיוב דעלמא חשיב כנתינת כסף אלא דלגבי פדיון שאני דגלי קרא א"כ לרבי דדריש רבויי ומעוטי דלדידי' אין למעט מהפרט אלא דבר אחד הראוי להוציא מן הכלל יותר מן הכל ולא ממעטינן אלא היותר ומסתבר למעט אם כן הכא אין למעט ב' דברים שט"ח דאחרים בשטר חיוב דידיה אלא היותר ראוי למעט משניה' והסברא הוא דיות' ראוי למעט שטר חיוב דידיה משט"ח דאחרי' דהא עינינו הרואות אחר האמת דלפי ס' הרשב"א ושאר פוסקי' דקיימי בסברתו כמו שיבא לפנינו בס"ד דס"ל דאם קדש בשטר חיוב אינה מקודשת אף דבמקדש שט"ח דאחרים מקודשת וע"כ היינו טעמא דשט"ח דאחרים עדיף טפי הואיל וליתיה שעבודא גבי דמקדש משא"כ שטר חיוב דשעבודא גביה דידיה ואגיד גביה וכמו שיבא לפנינו בס"ד ואם כן לרבי מנ"ל למעט שט"ח דאחרי' נמי אלא עכ"ל דשט' חיוב דלא מהני לא אצטריך קרא למעט דזו היא בידינו בעלמא לענין קדושין ולענין קנין קרקע דשטר חיוב לא חשיב כנתינת הכסף וה"ה לענין פדיון וע"כ מעוטא דקרא לא אצטריך כי אם לשט"ח דאחרים דלענין פדיון אין בנו פדוי אף דלענין קדושין מהני וכיון דלרבי עכ"ל דשט' חיובו לא מקרא נפקא כי אם סברא הוא ה"ה לרבנן דשט' חיוב לאו מקר' נפקא כי אם מסברא וא"כ ה"ה קדושין ודוק. וראיתי להרמב"ן בחי' לקדושין גבי מאי דאמרי' בפ"ק ד"ח ע"ב מנה אין כאן משכון אין כאן וז"ל משמע לי דה"פ כיון שהוא אינו מקדשה בגופו של משכון אף על פי שאמר לה קני אותו לשעבוד מנה וקנתה אין כאן משכון כלומר שאינו קונה בה דהויא לה כהלוא' דליתא בעין הואיל ומנה אין כאן לפיכך א"מ וחוז' ונוטל משכונו וכן באמתא שאין עבד כנעני נקנה במלוה כו' ואע"ג דהא מלתא לאו כמלוה דידיה הוא מ"מ משמע באומר לאשה הריני חייב לך מנה בקנין והתקדשי לי בו שא"מ וכן במכ' ל"ק דשעבוד ברשו' לוה הוא והיינו טעמא דמלוה ע"כ ונראה דה"ט דמדמה דין זה דמקדש או קונה בחיוב ובשעבוד שהוא ברשות לוה לדין המקדש במלוה דידה כי היכי דלא נימא מ"ש חיוב ושעבוד דל"מ מאם קדשה בחפץ מסוים שהוא ברשות המקדש והקנהו לאשה בקנין דודאי בכה"ג מקודשת אף שלא הגיע החפץ ליד האשה ועודנו עומד ברשות המקדש כל שקנאתו האשה קנין גמור וא"כ במקדש בחיוב ושעבוד אמאי אינה מקודשת כיון דקנתה האשה שעבו' מנה בנכסי המקדש אף שהם ברשותו דהא ודאי ל"ד כלל שהרי המקדש במלוה דידה אף דקי"ל דשעבודא דאורייתא ומשעת ההלואה קנה המקדש שעבו' כדי החוב בנכסיה עכ"ז אינה מקודשת ואף על פי שאם קדשה בחפץ שהקנהו למקדש מקמי הכי בקנין סודר ונשאר בידה מקודשת אף שלא הגיע החפץ לידו וע"כ צ"ל דשאני חפץ שקנהו קנין גמור משא"כ בקנין שעבו' שאינו קנין גמור וס"ס דידה הוו ולאו מידי יהיב לה וה"ה במקדש בחיוב דל"ד לחפץ המסויים כיון דהשעבו' שקנתה בנכסיו אינו קנין גמור ועדיין דידיה נינהו ונמצא דעדיין לא יהיב לה כלום וי"ל דכפי זה דדין זה מדמינן ליה למקדש במלוה דידה י"ל דה"ד במקדש בשעבו' שנשתעב' ע"י החיוב עצמו דבכה"ג דומה למלוה דהתם נמי דעתו לקדשה בשעבו' דאית ליה גבה ושעבו' לאו כלום הוא אבל אם פי' ואמ' אני מתחייב לך מנה בקנין או קני שעבו' מנה במשכון זה והתקדשי לי בהנאת חיוב זה שאני משתעב' לך שאת היית נותנת לאדם פרוטה שיפייסני ע"כ שאתחייב לך מקודש' דהשת' לאו בגוף החיוב מקדש לה כי אם בהנאת פרוטה שהית' נותנת לפייסו כדאמרי' לענין מלוה דאם אמר בהנאת מחילת מלוה מקודשת כדכתב רש"י בפ"ק דקדושין ד"ו ע"ב וכן דעת הרמב"ן ז"ל כמ"ש ה"ה משמו בפ"ה מה' מכירה דין ד' ובפ"ז דין ד' יע"ש וא"כ אמאי לא משני הש"ס במאי דאתיביה רבא לר"ן מבריי' דקדשה במשכון מקודשת והוכרח לאוקמה במשכון דאחרים דהכ' מיירי באומר לה התקדשי בהנאת חיוב זה שאני משתעב' לך דבכה"ג מקודשת. עוד יש לדקדק בדברי הרמב"ן דלפי הטעם שנתן דא"מ משום דשעבו' ברשות לוה הוא ואגיד גביה ל"מ דאם אמ"ל קני שעבו' מנה במשכון זה ולא יהא לך פרעון אלא מחוב מנה שיש לי ביד פלוני דבכה"ג כיון דחוב מנה אשר ביד אחרים עשאו אפותיקי מפורש שוב חיוב מנה זה אין לו שייכות בנכסי המקדש דאינה יכולה להתפרע כי אם מאותו חוב אשר ביד פ' אלא שאם חזר ומחלו אותו חוב או לא פרע הלוה תתפרע מהמשכון דבכה"ג סמכא דעתה דאפי' אם ימחול החוב תפרע מהמשכון וכיון שכן דלא אגיד השעבו' גביה שפיר מקודשת דאף ע"ג דס"ס מה שנותן לה אינו אלא שעבו' בנכסי הלוה ושעבו' במשכון מ"מ כל השעבו' לא נשאר ברשותו ש"ד מידי דהוה למקדש בשט"ח דאחרים דמקודשת אי לאו משום דלא ס"ד דלמא מחיל ליה והכא דנתן משכון ש"ד וא"כ אמאי לא משני הש"ס דהך ברייתא דקדשה במשכון דמקודשת דמיירי בכה"ג ואין לומר דלא ניחא ליה לש"ס לומר הכי דלישנא דקדשה במשכון עדיף ליה טפי לאוקומה במשכון דאחרים דקדשה במשכון במשכון שהי' כבר משמע דאילו מיירי בבא לקדשה בשעבוד משכון הו"ל למימר קדשה במנה והניח עליה משכון דהא ליתא שהרי בפ' הא"מ דמ"ז ע"א פריך הש"ס לרב דאמר המקדש במלוה א"מ נימא כתנאי המקדש במלו' א"מ כו' ומשני אמר"ן הונא חברין מוקי לה במילי אוחרי והב"ע כגון שאמר לה התקדשי לי במנה ונמצא חסר דינר כו' ואמר הרי הוא עלי מלוה הרי דאף דקתני המקדש במלוה דמשמע שהיה כבר עכ"ז מוקי לה בבא לקדשה בדינר שזקף עליו במלוה וה"נ דכותא אלא די"ל דהכא דאפשר לשנויי במשכון דאחרי' כפשט הלשון המורה משכון שהיה כבר עדיף ליה טפי לשנויי הכי משא"כ התם דלא אפשר לשנויי באופן אחר למדנו מדברי הרמב"ן דבין בקדושין ובין במכר אם קדשה או קנה קרקע בחיוב מנה שנתחייב ע"י קנין או ע"י משכון אינה מקודשת ול"ק הקרקע והר"ן ז"ל הביא דברי הרמב"ן וכ' דה"ט דא"מ משום דאכתי, כסף הקדושין אגיד גביה וכסף הקדושין דאגיד גביה בעל לאו כסף קדושין הוא ומהרי"ט ז"ל בחי' על הרי"ף כתב דמשמע מדבריו דדוקא גבי קדושין הוא דבעי' דלא אגיד גבי בעל אבל גבי מכר מהני ולבסוף הכריח מכמה טעמים דהאי לישנא דנקט הר"ן לאו דוקא וה"ה גבי מכר וכ"ז שהוכרח לבאר זה הוא מפני שלא ראה דברי הרמב"ן במקומם כי אם מה שהביא הר"ן משמו אמנם מדברי הרמב"ן עצמו בחי' הדבר מפורש דדין הקדושין ודין המכר שוה הוא וראיתי להר"ב מ"א בה' קנין מעות סי' ה' שכתב שמתוך דברי הר"ן נראה דדוקא בקדושין הוא דאמרינן הכי דאין האשה מתקדשת בשעבוד משום דקדושין דאגיד גבי בעל לאו קדושין נינהו ואפשר דה"ט משום דאקשינן יציאה להויה לענין זה אבל לענין מכר אפשר דמודה דיועיל מ"כ ולזה נראה שנטה דעתו שכתב שם בס"ד שמענו מכל האמור דרש"י והריטב"א והר"ן ס"ל בנ"ד דהוי מכר דקנה יע"ש ודבריו תמוהים דמלבד דדברי הר"ן הם דברי הרמב"ן ובדברי הרמב"ן בחי' מבואר להיפך וכן אף מתוך דברי הר"ן כבר הכרית מהרי"ט ז"ל דלא אפשר לומר הכי יתר על כן דאם יש לחלק בדין זה בין קדושין למכר דבמכר י"ל דמהני שעבוד א"כ בפ' הא"מ דמ"ז דפריך לרב לימא כתנאי המקדש במלוה א"מ וי"א מקודשת ופריך ותסברא אימא סיפא ושוין במכר דקנה ואי מלוה להוצאה ניתנה במאי קני ואם איתא מאי פריך ותסברא לוקמא דהכא מיירי במקדש במלוה שנתחייב המקדש בקנין וקדשה שנתחייב על הדרך דמוקי לה הש"ס אחר האמת דמקדש במלוה היינו שזקף עליו במלוה הדינר החסר דבאוקימתא זאת נמי אכתי הא דרב דהמקדש במלוה א"מ כתנאי אתיא דהמקדש בשעבוד שנתחייב והמקדש במלוה דא ודא אחת היא כאמור וא"ש סיפא דקתני ושוין במכר דקנה דדוקא גבי קדושין פליגי משום דמקשינן הויה ליציאה משא"כ במכר והרשב"א ז"ל בחי' בשמעתין אזיל כסברת הרמב"ן דאפי' אמר קני שעבוד מנה במשכון זה א"מ וכן אם נתחייב לה בקנין מנה א"מ וכן מתבאר עוד מדבריו בחי' שם על די"ו ע"א עלה דאמרי' ע"ע קונה עצמו בכסף ובשטר ופריך הש"ס האי שטרא ה"ד אלימא דכתב לה שטרא אדמיה היינו כסף כו' וז"ל אכתי ק"ל מאי קאמר היינו כסף דא"כ המקדש בכסף וכתב לה שטר עליו תהא מקודשת דשטרא דכתיב עליה היינו כסף וי"ל דהשתא הוא דאמרינן הכי משום דאכתי לא ידעינן דגופו קנוי ואינו אלא כחוב אבל למסקנא דאמ"ר דע"ע גופו קנוי או כתב שטרא אדמיה לא נפיק דכסף אין כאן שטר אין כאן עכ"ל וי"ל דאמרי' לקמן שם די"ח ע"א עלה דקתני בברייתא יש בטבריה מה שאין בעברי דמפדין אותה בע"כ משא"כ בעברי סבר רבא למימר בע"כ דאדון אמ"ל אביי מאי ניהו דכתבנא ליה שטרא אדמיה אמאי נקיט מרגניתא בידיה יהיבנא ליה חספא כו' ואם איתא דלרבא דס"ל דע"ע גופו קנוי אי כתיב ליה שטרא אדמיה לא נפיק איך רבא עצמו דס"ל הכי דע"ע גופו קנוי סבר למימר דבע"כ דאדון הוא דכתבנא ליה שטרא אדמיה הא כיון דגופה קנוי לאו פדיון הוא וי"ל דמאי דסבר רבא למימר הכי היינו לומר דמיירי רבא שנותנת פרוטה בעין דבפרוטה בעין היא פדויה ושאר הכסף בע"כ של אדון זוקפת עליה במלוה וכתיב לי' שטרא אשאר דמיה והא ודאי דפדיון ע"ע כדי שיהיה פדוי לא בעינן שיתן כל דמיו מידי דהוה אקנין קרקע דקי"ל דקרקע נקנה בפרוטה כדאמרי' בפ"ק בקדושין ד"ג ע"א דאי נתן לו פרוטה והשאר זוקף במלוה קונה וכמ"ש הפרישה בח"מ סי' ק"צ גבי מ"ש הטור דקרק' נקנה בפרוטה דהיינו אי לא עייל ונפיק אזוזי או אפי' עייל ונפיק אזוזי כיון דזקפן עליו במלוה קנה וה"ה הכא בע"ע דאע"ג דהכא דחיק אמעות דמש"ה כתיב שטרא אדמי' בע"כ מ"מ כיון דכתב לה שטר אדמיה וזוקף עליו במלוה ועיקר הפדיון נעשה ע"י הפרוטה שנותן לו בעין ש"ד דעכ"ל דאפי' לדעת הרשב"א דשטר חיוב לא חשיב כסף לקנות היינו כשעיקר הקנין הוא ע"י השעבוד אבל בנותן פרוטה והשאר זוקף במלוה קנה אף דעייל ונפיק אזוזי כיון דעיקר הקנין נעשה ע"י פ"פ וכדמוכח בפ' האומנים דע"ז ע"ב דמוקי הא דאמר רשב"ג מלמדים אותם שלא יחזרו כיצד כותב לו אני פ' כו' והריני נושה בו ח' מאות זוז קנה ומחזיר את השאר אפי' בדעייל ונפיק אזוזי יע"ש וע"כ לומ' דכיון דעיק' הקנין נעשה ע"י מעות בעין השא' בזקיפת מלוה סגי ודעת הראב"ד ז"ל כפי מ"ש בשמו הרמב"ן דס"ל דשמעתין מיירי באומר לה התקדשי במנה ונתן לה משכון סתם ולא פירש שהקנה שעבוד מנה במשכון דכל דהוי סתם מסתמא לא אמרי' דקונה במשכון שעבו' מנה כדין ב"ח קונה משכון שקונה בו קנין שעבו' ואי מחליט ליה בידיה לבסוף זוכה בו המלוה למפרע מש"ר וכן אינו נעשה מטלטלי אצל בניו ואין שביעית משמטתו דהתם כיון דכבר מחוייב הלוה כשנותן לו המשכון זוכה בו כשעבוד החוב ע"ד האמור אבל כשאינו מחוייב מקודם ובא להתחייב ע"י מה שמקנה לו שעבו' מנה במשכון אינו קונה כי אם במפרש בפי' קני במשכון זה שעבו' מנה ושמעתין דמיירי בנותן לה משכון סתם לא קנתה שום שעבוד במשכון כי אם לבטחון בעלמא נתנו להאמית דבריו וכיון דמשכון אין כאן שלא קנאו מנה אין כאן אבל אם פירש בהדיא קני במשכון זה שעבו' מנה קנתה במשכון שעבו' מנה ונתחייב במנה ושפיר מתקדשת בחיוב זה דלדעת הראב"ד וה"ה אם כתב לה שטר חיוב או קנו מידו שנתחייב לה מנה מקודשת אף דאגיד גביה דבעל וכן כתב הריטב"א ז"ל בחי' בפי' דברי הראב"ד ע"ד מ"ש והוא ז"ל כתב דהעיקר כס' הראב"ד וכן דעת הריטב"א מפורש בכמה דוכתי בההיא סוגיא הנז' דפריך הש"ס האי שטרא ה"ד אי דכתיב שטרא אדמיה כסף הוא וכן מבוא' בדבריו בההיא דרשב"ג בסוגית האומנים הנז"ל שכתב דכיון דזקפו במלו' כנתינת הכסף דמי ולאו דוקא נתן קצת דמים אלא אפי' לא נתן כלום קנה דשטר חיוב היינו כסף וכן מתבאר עוד ממ"ש הריטב"א בפ' מי שהיה נשוי דצ"ב ע"א הביא דבריו הר"ב בס' א"ז גבי מאי דאמרי' התם ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה וז"ל וזקפן עליו במלוה יש שפירשו דמאי דנקט זקפן במלוה לאשמועי' דאע"ג דאין קרק' נקנה במלוה התם הוא במלוה שהיה המוכר חייב ללוקח דמלוה לה"ן ואין כאן כסף לקנות בו אבל מלוה זו שהתחייב הלוקח עכשיו למוכר כפרעון גמור הוא וקונה בו מדין כסף כו' וכל זה אינו נכון דדינא קמא פשיטא דפרעון כסף גמור הוא חשוב זקיפה דמלוה עכ"ל הרי דמפשט פשיטא ליה טובא האי דינא עד דלא ניחא ליה לומר דנקט זקפן במלוה לאשמועינן זה אלא דדבר תמיה היא דמאחר דרבותיו הרמב"ן והרשב"א ס"ל הפך דין זה איך לפחות לא ניחא ליה לומר דאצטריך לאשמועינן הפך סברתם ולס' הריטב"א ודעימיה א"ל מההיא דאמרי' בפ' הא"מ דמ"ז ע"ב דפריך הש"ס לרב דאמר המקדש במלוה א"מ לימא כתנאי התקדשי לי בשט"ח או שהיה לו מלוה אצל אחרים כו' ר"מ אומ' מקודשת וחכ"א א"מ ה"ד שט"ח אלימא שט"ח דאחרים היינו מלוה ביד אחרים אלא לאו שטר חוב דידה ובמקדש במלוה קא מפלגי ומשני במלוה בשטר ובמלוה ע"פ קמפלגי ע"כ ואם איתא לס' הריטב"א דהמקדש בשטר חיוב שנתחייב לה המקדש מקודש' דכסף גמור הוא ולא דמיא למלוה דידה אמאי לא מוקי פלוגתייהו דבמלוה בשטר חוב דאחרים בלבד פליגי בסיפא ורישא פליגא בשט"ח דידיה דהיינו אם קדשה בשטר חוב שנתחייב לה המקדש וקדש בו ופליגי בפלוגתא דר"י ור"ל דאיפליגו בר"פ הנושא בכותב לו בשטר חייב אני לך מנה אי אלימא מלתא דשטרא ולפי פי' ר"ת והרמב"ן והרשב"א והריטב"א כמו שהביא סברתם הר"ב בס' א"ז שם דפליגי ר"י ור"ל בבא להתחייב מחדש במה שאינו חייב מקודם וכתב לו שטר חתום בעדים או בכת"י מגיד לאמר שמתחייב מחדש כו"כ לפ' קא מפלגי דלר"י מתחייב בשטר בלא קנין דאלימא עלתא דשטרא ולר"ל לא מתחייב בכתיבת שטר כי אם ע"י קנין יע"ש והכא מיירי בקדשה בשטר חיוב בלא קנין דר"מ סבר כר"י דמתחייב ומש"ה מקודשת ורבנן סברי כר"ל דלא נתחייב בשטר ולפיכך א"מ דבהך אוקימתא עדיף טפי ממאי דמוקי הש"ס כולה בחוב דאחרים ורישא במלוה בשטר וסיפא במלוה ע"פ דלפי מ"ש הריטב"א בחי' שם דמכירת שטרות דאורי' א"כ גבי שט"ח דאחרים דרישא מקודשת דקאמ' ר"מ הויא מקודשת מדאורייתא כיון דזכתה בגוף השטר מן התורה אבל גבי מלוה ע"פ דמוקי לה הש"ס התם במעמד ג' מקודשת דקאמר ר"מ אינו אלא מדרבנן דהא מ"ג מדרבנן הוא דאפשר דכיון דלא זכתה כי אם מדרבנן א"מ לגמרי וכמ"ש מרן הב"י בא"ה סי' כ"ח דהכי ס"ל לרבינו ירוחם ז"ל יע"ש:

תוכן העניינים

קהלת יעקב - א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה