קהלת יעקב - א· רבי ישראל יעקב אלגאזי
תוספות דרבנן · אות ע
רלד
עד אחד לפסול אדם לבא בקהל מדאורייתא לא סגי בע"א מהריב"ל ח"א סי' י"א וכ"כ מהרשד"ם בחא"ה סי' קל"ט דאין ערעור פחות משנים וקול לאו כלום הוא הוא אלא כשיש רגלים לדבר או ב' מפי ב'
רלה
עד אחד אמרינן בפרק האומר דס"ו דלאביי אשתו זנתה בעד א' ובעל שתק מהימן מצאתי בתו' בפ' הניזקין דף נ"ד ע"ב ד"ה אמר אביי שכתבו דהא דמהימן לאביי היינו מדרבנן ע"כ ועיין מ"ש התו' פ"ק דסוטה ד"ג ע"ב ד"ה ת"ל ועד אין בה:
רלו
עדות קידוש החדש שכתב הרמב"ם פ"ג מה' קידוש אלא אפי' א' נאמן כתב מהר"י הלוי סימן י"ז דיש מי שהבין מדברי הריב"ש ז"ל בתשובה סימן קנ"ה. דנאמנות העד הוא מדאורייתא והוא ז"ל העלה דאינו נאמן אלא מדרבנן:
רלז
עדים החתומים על השטר דכמי שנחקרה עדותן בב"ד כתב מהריק"ו ז"ל בשורש ע"ד דמן התורה הוי כמי שנחקרה עדותם בב"ד ועיין בדברי ריבות סי' קפ"ו שכתב דמדרבנן הוא ועיין בארעא דרבנן סי' ת"ע:
רלח
עד א' המסייע לנתבע דפוטרו מן השבועה כתב הרשב"א סימן אלף קס"א דאינו פוטרו רק משבועה דרבנן אבל בשבוע' דאורייתא אין עד אחד המסייעו פוטרו מן שבועה דאורייתא ועיין בהרדב"ז סימן קס"ט ועיין בטור ח"מ סימן מ"ו ע"ה פ"ד פ"ז ועיין להתוס' בפ"י יוחסין דע"ג ע"ב ד"ה בד"א שכתבו בסוף דבריהם דעד המסייע פוטר אפי' משבועת הסת ועיין במ"ש מהרימ"ט בחא"ה סי' ז"ך ד"ל ע"א ד"ה ויש ללמוד:
רלט
עד שני שאחר שהעיד הראשון אמר עד הב' אף אני כמוהו לא מכשר אלא למילי דרבנן הרלנ"ח סימן קל"ז:
רמ
עד אחד נאמן, באיסורים אי הוו דאורייתא או דרבנן נתבאר בלחם רב ס"ס רכ"ט:
החדש דאין השלוחין צריכים להיות שנים
רמא
עובר על דברי חכמים כתב מרן הכ"מ ז"ל פ"ו עובר מהלכות ת"ת דיש חילוק בין עובר למפקפ' דמפקפק בדברי סופרים חייב נדוי והעובר אינו חייב אלא מ"מ וצ"ע עמ"ש מרן ז"ל בב"י בי"ד סימן של"ד שכתב ז"ל ואין מכל אלו תפיסה על הרמב"ם דכל הני הוו בכלל המזלזל דבר א' מד"ס וע"ש בכנה"ג ז"ל:.
רמב
עינוי יה"כ לדעת התוס' ז"ל כולהו הוו מדרבנן לבר מאכילה ושתיה ואע"ג דילפינן להו מקראי אסמכתא נינהו אבל דעת הרמב"ם ז"ל דכל ה' עינויים הוו דאורייתא ועיין בתשובות החדשות להרדב"ז סימן שע"ז:
רמג
ערכאות של גוים דדרשינן לפניהם ולא לפני גוים נראה מדברי הר"מ במז"ל וסמ"ג ז"ל שמנו כל המצות ולא מנו את המצוה הזא' דלאו הבא מכלל עשה עשה נראה דס"ל דהך דרשא אסמכתא בעלמא הוא והנשבע להביא לחבירו בערכאות ש"ג חלה השבועה. מקור ברוך ס"ס ל"ב ועיין להסמ"ע בח"מ סימן כ"ב ס"ק ט"ו שכתב דאם קבל עליו בקנין לדון בערכאות דמהני הקנין:
רמד
עדות בפ"ד מיתות אמר ר"ל העיד עד אחד ואמר הב' אף אני כמוהו מן התור' כשר אף לדיני נפשות אלא דרבנן עבוד מעלה דאפי' בדיני ממונות צריכין העדים, לפרש עדותן וכתב מרן סימן כ"ח בשם המשרי' דהיכא דלא אפשר לחזור ולקבל עדותו בפירוש שהלך למדינת הים באף אני כמוהו סגי וראב"ן ז"ל חולק ע"ש:
רמה
עירוב דקי"ל בסימן שצ"ד דאם נתנו במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח קודם שחשיכה אם אי אפשר לומר לו להוציאו אא"כ יעשה מלאכה בין השמשו' הרי זה כמי שאבד ואינו עירוב שהרי א"א לאוכלו כתב הרב מ"א ז"ל שם דאם יעשה מלאכ' דרבנן בין השמשות בהא לא גזרו לפי שצורך מצו' הוא ע"ש שהקשה ע"ז ויישב הכל:
רמו
עבריין אמר בפ' כירה ד"מ משרבו עוברי עביר' אסרו הכל אמר רבא ש"מ האי מאן דעב' אדרבנן שרי למקרייה עבריינ' וכתב הרב הרשב"ץ בספר זוהר הרקיע ז"ל בשורש ב' דלדעת הרמב"ם דכל איסורים דרבנן אית בהו ל"ת דלא תסור מאי רבותא דשרי למקרייה עבריינא פשיט' ודאי ותי' בעד הרמב"ם דאין זה קו' שכיון שלא נכתב האיסור בפי' בתורה היה אפשר ללמד זכות על העובר וכההיא דפ"ק דמציעא לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ובז' הליצו המפרשים ז"ל בעד הרמב"ם דס"ל דאיכא באיסורי' דרבנן ל"ת גמור וגם עשה גמור כדכתב בשורש הא' טעם אלה הקולות שמצינו שהקלו בכמה דוכתין באיסורין דרבנן. דאע"ג דיש עליה' אזהר' בתור' בלאו דלא תסור אינן מפורשים בה וכעין מ"ש הר"ן ריש פ' יוה"כ דכיון דלאו בכלל עינוי דכתיב בתורה בהדיא נינהו אלא מריבוי קילי טפי ומסרן הכתוב לחכמים והם הקלו בהם כפי מה שראו ע"ש. ובפ' כ"ד דשבת ובפ"ד דביצ' אמרינן הנח להו לישראל שיהיו שוגגין כו' דהא תוס' יה"כ דאורייתא ומ"מ כיון דתוספת יוה"כ אינו מפורש בתורה אמר בו להקל. וא"כ לדעת הרמב"ם מאי גריעותא אי חזי' באיסורי' דרבנן שהקלו בהם דמשום דלא כתיב איסורן בהדיא בקרא ראו להקל בהם ועיין בס' לב שמח האריך בזה וכתב דרבותא דהכא היינו דהוה ס"ד למקרי' בפי' עבריין ע"ד חכמים לא עבריין סתם דמשמע על ד"ת ולהכי קמ"ל דשרי למקרייה עבריין סתם בלי שם לווי כלל כיון דס"ס אסמכינהו על לאו דלא תסור ע"ש וכ"כ הר"ן בפ"ק דנדרים דכל מידי דאתי מדרשא אף על פי שהוא מן התורה כיין דליתיה מפורש בקרא בהדיא שבועה חלה עליו
רמז
עדות קי"ל כאביי דלפסול לעדות לא בעינן רשע דחמס וכתבו הגאונים ז"ל שהעוברים על ד"ס בדבר שאין בו חימוד ממון לא פסלינן לעדות אפי' מדרבנן וכתב הרב העיטור ז"ל איסור מדרבן כגון גבינות הגוים או חילול יט"ב ש"ג העובר עליו לא מפסיל לעדות אפילו מדבריהם ואיכ' מ"ד דפסול מדרבנן ולא נהירא לן דלא אשכחן פסולים דרבנן אלא בחימוד ממון וזה ג"כ דעת התוס' ז"ל ועיין במרן הב"י פי"ד מה' עדות:
רמח
עד בקדושין דנודע דבא על הערוה הוא פלוגתא דרב ששת ורב נחמן לר"ש פסול מדאוריי' ולר"ן אפי' אם בא על הערוה מאחר שיצרו תקפו כשר לעדות רק לעדות אשה מקרי חשוד מדרבנן. חלקת מחוקק סי' מ"ב. והחשוד על העריות נראה דאינו פסול אלא מדרבנן דאינו לאו מפורש רק שהוא חשוד לאותו דבר ואם מחבק ומנשק לערוה חייבי כריתות או מיתות ב"ד הוא חשוד על העריות ופסול מדאוריי' ואם מתייחד עם העריות הוא פסול מדרבנן שם בח"מ:
רמט
עשו את שאינו זוכה כזוכה בכמה דוכתין אמרינן דרבי יוסי ס"ל דעשו חז"ל את שאינו זוכה כזוכה כדאמרינן בפ"ק דב"מ די"ב דמה"ט ס"ל לר"י דהשוכר את הפועל מלקט בנו אחריו יע"ש וכן אמרינן בגיטין דנ"ט דמה"ט ס"ל לר"י דמציאת חש"ו יש בהם משום גזל גמור מפני דרכי שלום וכן אמרינן בבכורות די"ח ע"א גבי מתני' רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים אחד לו ואחד לכהן ושלו חייב במתנות ור"י פוטר ואמרינן מ"ט דר"מ אמר"י הואיל וכהן בא עליו מב' צדדין כו' ורבי יוסי מ"ט אמר רבא עשו את שאינו זוכה כזוכ' ואע"ג דלא מטא לידיה כמאן דמטא לידיה וזבניה לישראל במומי' והנה יש לחקור במאי דקאמר רבא דה"ט דר"י משום דעשו את שאינו זוכה כזוכה דהא לא אמר ר"י בעלמא עשו את שא"ז כזוכ' אלא מפני איז' תקנ' ואי אפשר לתקן בלאו הכי כההיא דפ"ק דמציעא דמלקט בנו אחריו דלעניים גופייהו ניחא להו בהכי כמפורש שם וכן מציאת קטן דזוכה מפני דרכי שלום אבל הכא למה יתקנו חכמים לעשות את שא"ז כזוכה יכול על מגן בהיות שאפשר לתקן לפטור אותו ממתנות ע"י שהישראל מעיקרא יתן לכהן ב' הזכרים הספיקות וימשוך אותם הכהן ויכוין הכהן לזכו' במשיכ' זאת אחד מב' מי שהוא הבכור דבהכי ש"ד דמקיים מצו' נתינ' בפועל וכיון דכבר זכה הכהן בבכור בכל מקום שהוא אחר כך אם בא ליד ישראל הבכור ממש הו"ל כמחליף הבכור בשלו ופטור מן המתנות דהוי ככהן המוכר לישראל בכור ודאי דפטור וא"כ אמאי הוצרכו חכמים הכא לעשות את שא"ז כזוכה בהיות דאפשר על דרך האמור ובשלמא למ"ד דס' בכור אי תקפו כהן אין מוציאין מידו כמו שהוא ס' הר"מ בפ"ב מה' בכורות וכמ' דוכתין א"ש דאי אפשר לתקן באופן זה דא"כ יפסיד הישראל בכך דהא למאי דקי"ל כר"ע דאמרי' במתני' דהכהן נוטל הכחוש שבהם מטעם דהמוציא מחבירו עליי הראיה בכה"ג דכבר משך הכהן ב' לזכות בבכור בכ"מ שהוא שוב אין הישראל יכול להוצי' מידו השמן שבהם דכיון דתקפו הכהן אין מוציאין מידו דיכול לומר השמן הוא הבכור וכבר זכיתי בו וישראל הוא הבא להוצי' מידו אבל למ"ד דתקפו כהן מוציאין מידו מא"ל הא שפיר יכול הישר' להוציא השמן שבהם מידו אף אחר זכיה כיון דמעיקרא הוא ספק דשמא הכחוש הוא הבכור ואפי' למ"ד תקפו כהן אין מוציאין מידו התינח למ"ד ט"ה אינה ממון דלמ"ד הכי אם עבר הכהן ולקח אחת ממתנות כהונ' שלא מדעת בעלים זכה הכהן וכמ"ש הר"מ בפי"ב מה' תרומות יע"ש אך למ"ד ט"ה ממון דלדידי' אם לקח שלא מדעת בעלים לא זכה והבעלים מוציאין מידו אכתי אפשר לתקן ע"י זכיה כאמור ושיתנה עם הכהן שיזכה במי שהוא בכור לגמרי אם הבכור כחוש ואם הבכו' שמן מזכה הוא לו ע"מ להחזיר כדין מתנה ע"מ להחזיר דקי"ל דהוי מתנה ולענין מתנות כהונה נמי אם נתן ע"מ להחזיר יצא ידי נתינ' כמו שהוא ס' רבא עצמו בפרק קמא דקדושין יע"ש ולמ"ד ט"ה ממון עיקר מאי דס"ל הכי הוא משום דס"ל דרבא בפ' בתרא דנדרים ס"ל ט"ה ממון ואם כן הכא רבא דס"ל בעלמא ט"ה ממון שפיר יכול לזכות לכהן ע"ד הנז' בתנאי דע"מ להחזיר כאמור דכיון דמתנ' הכי אם לא יקיים תנאו להחזיר השמן הבעלים מוציאין מידו כיון דט"ה שלו ליתנו לכל כהן שירצ' וט"ה ממון דנרא' ודאי דלמ"ד ט"ה ממון אם לקח שלא מדעת בעלים מוציאין מידו וכמ"ש הרב מ"א בה' ט"ה וכן הביא שם שמתבאר מדברי הראב"ד בפ"ו מה' מעשר יע"ש וכן מתבאר מדברי התוספות בפ"ק דב"מ ד"ו ד"ה והא הכא כו' לתירוץ הא' שכתבו וז"ל וא"ת אמאי תקפו כהן אין מוציאין מידו והלא הבעלים יאמרו ליתן לכהן אחר וי"ל במכירי כהונ' א"כ אינ' יכול לתובעו רק ט"ה שיש בו למ"ד ט"ה ממון עכ"ל דלתי' הא' נרא' דלמ"ד ט"ה ממון מוציאין מידו לגמרי אם אינו ממכירי כהונה ואף לתי' הב' דאין מוציאין מידו אלא שיעור דמי ט"ה בלבד הכא בנ"ד התינח אם יתרון דמי השמן על הכחוש הוא יותר מדמי ט"ה שצריך שיחזיר לו אבל אם יהי' שום יתרון הא אינו מפסיד הישראל כלום אפי' אם אינו מחזיר גוף הבכו' השמן כי אם דמי ט"ה בלבד ואם כן הכא אמאי יעשו חכמים את שאינו זוכה כזוכ' בהיות שאפשר ע"י זכי' ממש ובשלמא לדעת הריב"ש בתשובה סימן שמ"א דס"ל שם במתנה ע"מ להחזי' לא חשיב קיום, התנאי כדי שיהי' מתנ' למפרע אלא אם החזירו המקבל ברצונו אבל אם החזירו באונס לא חשיב כקיום התנאי וכנתבטל התנאי דמי יע"ש דלפי סברא זאת י"ל דה"ט דהכא דעשו שאינו זוכ' כזוכה דאם יזכ' לכהן ע"מ להחזי' ע"ד האמו' מסתמא הכהן יסרב להחזיר השמן שבהם ואף דמוציאין מידו בע"כ מ"מ הרי לא נתקיים התנאי ונמצא דלא חשיב כמוכרו לו וכיון דתקנ' זאת דעל מנת להחזיר אם יסרב הכהן מלהחזיר השמן אינו מעל' ומוריד תקנו חז"ל לעשות שאינו זוכה כזוכ' אבל לפי ס' הר"י בן מיגאש בתשובה שהביא הרב מחנ' אפרים בנמוקיו על הר"מ בה' מ"א דכ"ב ע"ד דמתבאר מדבריו דתנאי דע"מ להחזיר אפי' אם החזירו באונס חשיב קיום התנאי וכמ"ש לעיל בדין חמץ ס"י יע"ש א"כ הכא אפי' אם יסרב הכהן מלהחזיר השמן ויוציאנו בידו בע"כ הרי נתקיים התנאי ומקיימי' המתנ' למפרע ואמאי הוצרכו לעשות שאי"ז כזוכ' ואפי' לדעת הר"מ דס"ל דתקפו הכהן אין מוציאין מידו וס"ל דט"ה אינה ממון אכתי אפשר לתקן לזכות את הבכור ע"י ישראל אחר שיזכ' בעד הכהן בכל מקום שהוא הבכור ויעשה תנאי עם הזוכה שזכייתו יהי' על מנת להחזיר להחזירם לו פעם אחרת והוא ימסור הכחוש לכהן הזוכ' דבכה"ג כיון דאם לא יקיים תנאו ולא ירצה להחזיר לו הרי נתבטל הזכוי ושוב אינו יכול לזכות לכהן שלא מדעת בעלים כאלו תקפו כהן עצמו דהא קי"ל דהתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ל"ק כיון דלא שייך לומר מגו דזכי לנפשיה כו' כדשייך במגביה מציאה לחבירו דהכא כיון דהזוכה ישראל ולא מצי זכי לנפשיה לא מצי זכי לכהן חבריה ואפי' דט"ה א"מ אינו יכול לו' הישראל הזוכה שהוא עצמו זכה בט"ה דידיה והוא יתנהו לכל כהן שירצה דכיון דלא שייך בגוייהו גזל הוא בידו וחייב להחזירם לב"ה מדיני שמים כמ"ש הרב מ"א בה' ט"ה יע"ש דאף לס' מוהריק"ו בשורש קס"א שהבי' הרב מ"א שם דס"ל דאינו חייב להחזיר יע"ש מ"מ אינו יכול לעכב בידו השמן שבהם ליתנו לכל כהן שירצ' כיון דמצד הדין אפי' הכהן עצמו אינו יכול להוציא מידו כי אם הכחוש דהמוציא מחבירו ע"ה וזה פשוט. באופן דלכ"ע אפשר לתקן לפוטרו מן המתנות ע"י זכי' ממש ואע"ג דבמתנ' ע"מ להחזיר כשמחזירו לקיים תנאו צריך להקנותו מחדש לנותן כיון דלמפרע קנאו המקבל קנין גמור וכמ"ש הריטב"א ואם כן במתנ' עם הזוכ' ע"מ שיחזירהו לו אין ביד הזוכ' לחזור להקנותו לנותן דכיון דכבר זכה הכהן למפרע בחזרתו לאו כל כמיני' להקנותו לו מ"מ אף דאינו יכול להקנותו מחדש מ"מ מכח תנאו חייב להחזירו בלי שום הקנאה והישראל הנותן יתפוס בו בעד חליפיו שביד הכהן דאף דסתם על מנת להחזיר הוא בפי' ע"מ שיחזירנו בקנין גמור והכא כיון דלא אפשר לו לזוכ' לחזור להקנותו הוא דומה קצת לתנאי שאי אפשר לקיימו מ"מ שפיר אפשר להתנות בפירוש על מנת להחזי' בלי שום הקנא' דזה בידו הוא. אברא דראיתי להרשב"א בחי' בפרק כל הגט גבי מתני' דהמלו' מעות את הכהן ואת הלוי להיות מפריש עליהם מחלקן ופריך הש"ס ואע"ג דלא אתו לידי' ומשני שמואל במזכ' להם ע"י אחר שכתב וז"ל כלו מר ואחר כך נוטל' ממנו ומשום תקנת חכמים דאי משום דינא כיון דיהבי' להאי דליזכי בי' לכהן או ללוי תו לא מצי למיהדר ומשקל מיני' ואידך נמי לא מצי למהדר ליה אלא תקנה התקינו כדי לפתוח להם את הדלת שילוו להם בעלי בתים עכ"ל ולפי מה ששיערנו לעיל י"ל דאמאי הוצרך הרשב"א לדחוק ולומר דתקנה התקינו בהיות שאפשר לומר דמן הדין הוא ומיירי במזכ' להם ע"י אחר בתנאי דעל מנת להחזיר דבכה"ג כיון שהוא מתנ' הכי צריך להחזיר לו לקיים תנאו דאם לא יחזיר נתבטל הזכוי והזוכ' בעד הכהן אינו יכול לעכבם בידו ליתנם לכל כהן שירצ' דאפי' לדעת מהריק"ו ז"ל דאינו חייב להחזיר היינו למ"ד ט"ה אינו ממון אבל למ"ד ט"ה ממון כיון דהוי שלא מדעת בעלים חייב להחזי' ודעת הרשב"א בס"פ האיש מקדש כדעת ר"ח דט"ה הוי ממון שהרי הביא שם ס' ר"ח להלכ' יע"ש ואין לומר דמ"ש הרשב"א שהוא מן התקנ' הוא משום דכיון דלא בא מפורש בגמרא במזכ' ע"י אחר בתנאי דעל מנת להחזיר ש"מ דבלא תנאי חייב להחזיר וע"כ מפני תקנת חז"ל הוא דהא ליתא דא"נ עליה אנו דנין דלמה הוצרכו חז"ל לתקן הכי שיחזירנו לו שלא מן הדין כיון דאפשר להיות מן הדין ע"י תנאי דע"מ להחזיר ועכ"ל דלדעת הרשב"א לא מהני תנאי דע"מ להחזיר בזה וצריך טעם אמאי לא מהני. ואולי די"ל דהרשב"א ז"ל ס"ל כסברת הריב"ש הנז' דלא חשיב קיום התנאי עד שיחזיר מרצונו וא"כ י"ל דמ"ש הרשב"א דתקנת חז"ל הוא שיחזירנו היינו דהוצרכו לתקן הכי דאם יסרב הזוכ' להחזיר ויחזיר בע"כ דבכה"ג נתבטל הזיכוי למפרע דבע"כ לא חשיב קיום התנאי ומש"ה הוצרכו לתקן דאפי' בלא תנאי דע"מ להחזיר מחויב להחזיר כדי שאם יחזיר בע"כ לא יתבטל הזיכוי אבל לדעת הר"י בן מיגאש דאפילו באונס חשיב קיום תנאי אין אנו צריכין תקנה מדרבנן דמן הדין יחזיר ע"י תנאי דע"מ להחזיר וא"כ ה"נ אמאי עשו שא"ז כזוכה ואפי' לפי פשט דברי הרשב"א דהתם אכתי י"ל הכא דטפי עדיף דליזכי לי' זכיה גמורה ע"י אחר ולא יעשו שא"ז כזוכה וליתקנו מפני תקנת הבע"ה דיחזיר לו ודוק, וגם לפי האמור ק' דלר"מ נמי למה מחייב במתנות מטעם דבא עליו מב' צדדין כיון דיכול לפטור את עצמו ע"י שיזכה לכהן הבכור בכל מקום שהוא ע"י הכהן עצמו או ע"י אחר דבהכי מקיים מצות נתינה ופוטר את עצמו מן המתנות דכמאן דמטא לידיה דכהן וזבניה לישראל במומיה הוא דפטור אשר על כן נלע"ד דעיק' פלוגתייהו דר"מ ור"י אינו אלא בדיעבד אאם עבר ושחטו ולא קיים מצות נתינה ע"י זכיה לא על ידו ולא ע"י אחר ר"מ מחייב דלא עשו בכה"ג את שאינו זוכה כזוכה (בכה"ג) דאפשר היה לו לפטור ע"י זיכוי ור"י ס"ל כיון דעבר ושחטו בלי זיכוי עשו את שאינו זוכה כזוכה כדי שיקיים מצות נתינת בכור למפרע מחיים ויהיה פטור ממתנות אבל אה"נ דלכתחילה צריך שיקיים מצות נתינה מחיים בפועל ושיזכה לו ע"י או ע"י אחר דבהכי שפיר טפי דמקיים מצות נתינה מן התורה נמי וממילא פטור מן המתנות והנה ראיתי בירושלמי בפ"ה דפאה עלה דמתני' שבולת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שבולת אחת ונותן לו אמר ר"א וכי האיך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו אלא מזכה את העני בכל הגדיש ומעשר שבולת אחת ונותן דאמרי' הכי רבי אבהו בשם ר"ל דר"י היא דתנינן תמן שרבי יוסי אומר כל שחליפיו ביד. כהן פטור מן המתנות ור"מ מחייב אמר רבי בא דברי ר"י צריך לזכותו לכהן אמר ר"י הדא דרבי בא פליגי על דר"ל דתנינן תמן אלא דמזכה את העני בכל הגדיש כו' א"ר בא דברי ר"י צריך לזכותו לכהן הוי לית היא דר"י אמ"ר מנא כל גרמא היא אמרה דר"י היא תני קומי סברי מימר אינו מזכה את העני בכל הגדיש אלא שבולת אחת ותני אחריא סברי מימר מזכה את העני בכל הגדיש והתני קדמיא סבר מימר מזכה מימינו לשמאלו וזכיה היא עכ"ל ופירושו מבואר דלר"ל ס"ל דטעמיה דר"י משום דעשו את שא"ז כזוכה וס"ל לר"ל דאפי' לכתחילה מחיים ס"ל לר"י דא"צ לזכות לכהן בזכיה ממש דמתקנת חכמים זוכה דלא כמו ששיערנו בס' רבא בשמעתין ורבי בא פליג עליה וס"ל דלר"י צריך לזכותו ולא אמרינן עשו שא"ז כזוכה ואפשר דס' רבי בא הוא על דרך האמו' דבדיעבד אם כבר. שחט ולא זכה פטור דעשו שא"ז כזוכה אבל מחיים לכתחילה צריך לזכות דכל היכא דאפשר ע"י זיכוי למה יעשו שא"ז כזוכה ור"ל כפי שיטתיה דר"י אפי' לכתחילה ס"ל הכי מוקי ת"ק דמתני' כר"י דמשה"כ מעשר שבולת אחת ונותן לו ומחליף עם העני אף דלא בא לידו אבל לרבי בא דפליג אר"ל קס"ד דש"ס לומר דלדידיה לא אתי ת"ק דמתני' כר"י דהא ר"י לכתחיל' בהיות דאפשר ע"י זיכוי ש"ד וה"נ דאפשר ע"י זכוי בכל הגדיש לא מצי מחליף בלא זיכוי ומדקתני ר"א אומר אלא מזכה את העני כו' ש"מ דת"ק לא בעי זיכוי ות"ק דלא כמאן הוא ודחי הש"ס דכולה מתני' כר"י אליבא דרבי בא דבעי זיכוי ובהא פליגי דלת"ק א"צ לזכותו בכל הגדיש אלא שבולת אחת שבגדיש מזכה לו והיינו שמגביה כל הגדיש ע"מ לזכות בשבולת הלקט שבתוכו ורבי אליעזר סבר שצריך לזכות לו בכל הגדיש ולא סגי במה שמזכה לו שבולת אחת אי לא קנה כל הגדיש דהיינו דמקנה לו כל הגדיש במתנה ע"מ להחזיר כולו חוץ משבולת אחת וטעם פלוגתייהו בזה דהואיל והגדיש לבעה"ב אין העני זוכה בלקט שבתוכו לפי שהוא מעורב עם שאר שבולת ומשה"כ לר"א צריך שיזכה לעני בכל הגדיש ע"מ להחזיר חוץ משבולת אחת ות"ק ס"ל דיכול לזכות בלקט שבתוכה אפי' שאינו מזכה לו כל הגדיש זהו תורף פי' הירוש' לפי מה שפי' הר"ב שדה יאושע ומהר"ר אליהו אשכנזי ז"ל בביאורו אלא שמה שכתב מהר"ר אליהו בדברי רבי בא דלרבי יוסי צריך לזכותו לכהן דתמיה הוא שצריך לזכות המתנות לכהן וחוזר ונוטלן לע"ד לא דק דמאי אהני זיכוי המתנו' לפטור אותו כל שלא זיכה גוף הטלה מחיים כדי שיחשב כמחליף וכמוכרו לישראל כיון דבלא"ה בא הכהן עליו מב' צדדין כדעת ר"מ ואם נאמר דלר"י ודאי דבלא שום זכיה עשו שא"ז כזוכה ומה שצריך שיזכה לכהן היינו המתנות כדי לצאת ידי נתינה כיון דאפשר דהטלה הנשאר בידו חולין הוא וחייב במתנות דאף דאינו יכול לבא עליו מב' צדדין מ"מ מידי ספיקא לא נפקא שמא חולין בא לידו דהא ליתא דמלבד דהא לא אפשר דהא קי"ל דכל ספק במתנות המוציא מחבירו ע"ה כדתנן בפ' הזרוע דקל"ד ע"א ולא מצינו דצריך לזכות לצאת ידי ספק יתר ע"כ דא"כ איך קס"ד דש"ס לומר דלרבי בא לא אתיא מתני' כרבי יוסי כיון דהכא גבי שבולת של לקט כיון דאמרי' דעשו שא"ז כזוכה וחשיב כמחליף שבולת של לקט עם שבולת של בעה"ב תו לא צריך שום זיכוי דהא כבר יצא ידי נתינת הלקט בהכי ומש"ה אינו מצריך ת"ק לזכות הגדיש וזה פשוט אלא העיקר דכונת הירושלמי דקאמר דצריך לזכות לכהן היינו גוף הטלה דבהכי חשיב כמוכרו לו וצריך לומר דהירוש' אזיל בס' זו ששיערנו לרבא דעיקר, מאי דקאמר ר"י דכל שחליפיו בידו פטור מן המתנות הוא דוקא אחר שחיטה דא"א ע"י זיכוי אבל לכתחילה צריך לזכות דכל דאפשר מן הדין לא עשו שא"ז כזוכה אלא דלעד"נ דזה דוחק לומר דר"י דאמר הכי הוא דוקא אחר שחיטה אבל לכתחילה מחיים צריך לזכות לכן נראה דהעיק' ודאי בכונת הירוש' הוא דצריך לזכות לכהן דקאמ' היינו גוף הטלה דבהכי חשיב כמוכרו לו אלא דמאי דקאמ' רבי בא צריך לזכותו לכהן היינו שיזכה אותו ע"י אחר דע"י הכהן עצמו אי אפשר די"ל דרבי בא ס"ל כמ"ד ט"ה א"מ דאם תפס הכהן א"א להוציאו מידו ואפי' ס"ל כמ"ד ט"ה ממון אפש' דס"ל דתקפו כהן אין מוציאין מידו וא"כ אפי' יתן לו ע"מ להחזיר יתפוס הכהן השמן אבל במזכה ע"י אחרים כבר כתבנו דלכל הדעות אינו יכול לתפוס הזוכה בעד הכהן כאמור וס"ל לרבי בא דאף דמדברי ר"י דאמ' כל שחליפיו ביד הכהן פטו' מן המתנות משמע דעיק' הטעם הוא מפני שחליפיו ביך כהן ועשו שא"ז כזוכה ואי מיירי במזכה לכהן הרי מן הדין הוא ולא מפני שחליפיו בידו מ"מ ס"ל דאפי' במזכה ע"י אחרים אינו מן הדין אלא מן התקנה שעשאוהו זוכה לכהן אפי' בצווח לבסוף שישמע שזיכהו לו ע"י אחר לפטו' עצמו מן המתנות משא"כ בעלמא כשמזכין ע"י אחר אם אינו רוצה לזכות אינו זוכה אבל כאן כיון שהחליפין בידו עשאוהו כזוכה אפי' לא ירצה הכהן וכיוצא לזה כתב הריטב"א בחי' בפ' כל הגט גבי מאי דמוקי שמואל מתני' דהמלוה מעות את הכהן במזכה לו ע"י אחר דאפי' לשמואל אינו מן הדין מהטעם הנז' יע"ש ובהא פליגי ר"מ ור"י התם דלר"י עשאוהו כזוכה אפי' בע"כ של כהן ולר"מ לא עשאוהו כזוכה דדוקא אם נתרצה כששמע זוכה ופטו' מן המתנות אבל אם לא נתרצה לא זכה וחייב במתנות ונמצא כפי זה דפלוגתייהו דר"ל ורבי בא הוא דלר"ל לר"י אינו צריך שום זכיה כלל דעשו שא"ז כזוכה ולרבי בא צריך זכיה קצת אלא דמהני אפי' אינה ז"כ. וצריך לחקו' על עיקר ס' זו דס"ל דצריך שיזכה לעני בכל הגדיש דבלא"ה אינו זוכה בלקט אשר בתוכה כיון שמעורב עם שאר שבולת ואינו יודע איזה שבולת קמכוון לזכות צריך טעם למה לא יזכה על הספק שהוא מגביה כל הגדיש ומכוין לזכות בשבולת של הלקט בכל מקום שהוא ומאי איכפת לן שיתברר לו בעת הזכיה איזה שבולת זוכה בה ומהר"ר אליה ז"ל כתב ע"ז דאינו זוכה בלקט אשר בתוכה כיון שמעורב עם שאר השבולת וז"ל וכדאיתא בפ"ק דקדושין בחילוק קניה זאת עכ"ל וכשאני לעצמי לא מצאתי רמז מענין זה בפ"ק דקדושין כלל ועיקר והנה כי כן צ"ל שורש סברא זאת מה טעם יש בה ונלע"ד דעיקר סברא זאת היא תלויה במאי דקי"ל בעלמא אין ברירה בדאוריי' דלמ"ד הכי ה"ה במזכה שבולת הלקט לבד בין כל הגדיש או טלה הבכור מבין ב' הטלאים כיון דלא נתברר בשעת זכיה באיזה מהם זוכה וגם אין מציאות לעולם שיתברר לאו זכיה ברורה היא ובכה"ג למ"ד אין ברירה מלבד דל"א בריר' למפרע לומ' הוברר הדב' למפרע שעל דבר זה חל מעיקרא לא חל על הספק כלל כל כה"ג דא"א שיתברר לעולם איזה מהם בכור או איזה שבולת הוא הלקט וכל שהיא זכיה מסופקת על איזה מהם חל עיקר הזכיה אינה זכיה והר"ז דומה למ"ש מהראנ"ח חלק א' סי' פ"ב דאם הוצרך ליתן ב' גיטין משום ס' שמות לא יתום בב"א ויאמר לה שתתגרש בכשר שבשניהם דבאנו לחשש ברירה ע"כ וכ"כ מור"ם בתשו' סי' ס"ד דקס"ב וז"ל אין לכתוב ב' גיטין דקי"ל אין ברירה בדאורייתא ומאח' דלא הוברר בשעת הגט באיזה מגרש יש לפקפק בו עכ"ל יע"ש ולע"ד יש להביא ראיה לדבריהם דבכה"ג שייך דין אין ברירה מהא דכתבו התוס' והרשב"א בפ' מי שאחזו דע"ג ע"ב ד"ה תנא ובלבד שימות כו' שחלקו על רש"י ז"ל שפי' דה"ט דרבי יוסי דבאומ' מעת שאני בעולם דמשמת נתינה הויא ס' מגורשת משום דס"ל דאין ברירה ולא אמרי' הוברר הדבר שמתחלה היו אותן שעות רחוקות מן המיתה והיתה אשת איש בודאי אלא אין ברירה ונחשבת משעת נתינה ועד שעת מיתה ספק גרושה וחלקו עליו מטעם דאי לית ליה לר"י ברירה אפי' כשמת לא ליהוי גט כלל כיון שא"א לברר שעה שהוא חל וכדאי' בעירובין דלמאן דלית ליה ברירה לא חייל העירוב כלל ע"כ הרי דס"ל להתוס' והרשב"א דלמ"ד אין ברירה ואי אפש' לומ' הוברר הדב' שאותן שעות היו רחוקות מן המיתה וכל השעות דמשעת נתינ' עד שעת המיתה נשארו בספק גרושה י"ל דלא ליהוי גט כלל כיון דלפי רצון המגרש שרצה לגרש דוקא סמוך למיתה אי אפש' להתבר' לעולם חלות הגרושין באיזה שעה היה וכל שלא ידע המגרש באיזה שעה נתגרשה לא חל הגט על הספק באיזה שעה שתהי' דכל דלא נתברר שעת חלות הגרושין ליכא למימ' שיחולו ממ"ן באיזה שעה שיהי' אף דמ"מ כבר מת לבסוף דלעולם בעינן שידע המגרש השעה שמגרש ויגמו' בדעתו לגרש, בשעה ברורה וממנו נקח נמי למגרש בב' גיטין מפני ספיקא דדינא דכיון דלעולם. אי אפש' להתבר' ספק זה איזה מהם כשר אינו חל הגט על הספק על אחד מהם כיון דלא ברירא ליה להמגרש באיזה גט מב' מגרש. וראיתי להר"ב גט פשוט בסי' קכ"ט ס"ק ק"ו שהביא ס' הראנ"ח ומור"ם בדין ב' גיטין דאיכא חשש ברירה ודחה סברתם דבכה"ג דב' גיטין לא שייך דין ברירה דכיון דממ"נ מגורשת בא' מהם מה לנו לדעת באיזה גט מגרשה והלא מניח תפילין דרש"י ור"ת מי נימא דלא יצא דבדאורייתא אין ברירה כו' והביא ראיה ממ"ש מרן הכ"מ פ"ד דמ"ב דין ט"ו בשם מוהריק"ו יע"ש, ולענ"ד מאח' דהתוס' והרשב"א ס"ל דכל דאי אפש' להתברר באיזה שעה נתגרשה לא חל הגט על הספק ממ"ן א"כ לדידהו שפיר יש לפקפק בדין ב' גיטין ומה שדימה הרב לדין תפילין דרש"י ור"ת וכיוצא התם שאני דכיון דהוי דבר מצוה ומילי דשמיא אף דהוא אינו יודע באיז' מהם יוצא י"ח כיון דקמי שמיא גלי לית לן בה לא כן לענין גט דתלוי בדעת המגרש ודאי דבעינן שידע באיזה שעה גומר לגרשה או באיזה גט מהם מגרש' ועל הספק אינו גט. ומה שהביא משם מרן הכ"מ לענין מעשר שני דאם אמר מ"ש מחולל על סלע שתעל' בידי מכיס זה דהר"ז חלל מטעם זה דממ"ן הוא מחולל י"ל דהתם שאני דכיון דבידו ליחד ולסיים הסלע בשעת חילול ולומר יהי' מחולל על סלע זה אף דהוא לא עשה כן ולא יחד אות' כן אם אמר סלע שתער' בידי חל החילול על הספק על א' מהסלעי' דכל דשייך חלות הענין על אחד מהם ביחוד על צד הודאי חל נמי על אחד מהם על הספק וה"ט נמי דההיא דתנן במעילה דאם אמר פרוטה מן הכיס הקדש הרי זה הקדש אף דחל ההקדש על הספק דהתם נמי אפשר לסיים ולהקדיש פרוטה א' על צד הודאי וה"ט נמי בדין מקדש אחת מב' אחיות דקי"ל דקדושין שאינם מסורים לביא' הוו קדושין וחלו קדושי האחת על הספק דהתם נמי אפשר לברר ולקדש אחת מהן אבל בענין ב' גיטין דלעולם אי אפשר לגרש בא' מהם על צד הודאי כי אם על הספק לא חל אפי' על הספק וכן נמי בגט ש"מ באומר שעה אחת קודם מית' כלפי רצון המגרש שרוצ' לגרש סמוך למית' אפשר שיגרש באיז' שעה על צד הודאי וכן במה שמפורש בדברי התוס' והרשב"א לענין עירוב דלא חל על הספק דבמתנ' אם יבא חכם למזרח יהי' עירובי במזרח כיון דרצונו לתלות העירוב בביאת החכם ואי אפשר לברר אם יבא מצד זה כיון דאין בריר' למפרע לא מצי חל על הספק אבל כל דבר שבידו לעשותו על צד הודאי ולברר ולסיים ועושהו על הספק ש"ד. וזה הטעם ג"כ בההיא דאמרי' במנחות דק"ח ע"ב דאומר אחד מכבשי הקדש ואחד משורי הקדש דחל הקדש על אחד מהם וכן אמרינן שם דהאומר בית מביתי אני מוכר לך דקנה אלא דיד בעל השטר על התחתונ' וכתב הרשב"א בתשוב' בח"א סי' פ"ב דבההיא דבית מביתי לא שייך דין בריר' כיון דאין אנו צריכין לבריר' למפרע דחל המכר על אחת מהן על צד הספק יע"ש וה"ט כאמור דכל שבידו לברר ולסיים המקח קנה על הס' ממ"נ. אלא דאגב אורחין לא הבנתי מה שכתב שם הרשב"א בס"ד וז"ל וכן בטל' האו' הרי עלי עול' שהוא חייב באחריות' ואין לך נדר אלא נדב' באומ' הר"ז עכ"ל דמה ענין לדין נדר בריר' כיון דעיק' הנד' הוא חל על גופו שמתחייב בנדר להקדיש עולה דפשיט' דלא שייך לדמות לדין בריר' כי אם באומ' בדרך נדבה אחד מכבשי עולה דלא סיים אבל בנדר דאין חלות הנדר על עדרו אלא על גופו מהיכא מייתי לדמות לדין בריר' כיון דגופו הוא מבורר ולקיים נדרו הוא מתחייב להפריש עולה מעדרו ולא שייך בריר' באופן דכל דבר שאפש' לעשות על צד הודאי ועשאו על הס' ש"ד אבל כל דבר שא"א לעשותו ע"צ הודאי כענין נותן ב' גיטין גם בספק לא חל ומה שהביא הרב ג"פ מההיא דתנן בהמגרש ב' ששלחו ב' גיטין ונתערבו נותן ב' לזו וב' לזו כו' ולא חיישינן התם משום דאין בריר' למ"ד לפי האומ' י"ל דהא כבר כתבו התוס' בר"פ כל הגט בד"ה בעידי מסיר' דמתניתן איירי במשולשין או דכתיב בו כהן או סי' אלא שאין השליח מכי' בשלוש ושני גיטין שוים דקתני בשמותיהן של נשים ולא בשמותיהן של אבות ע"כ וכן כתבו הרשב"א והר"ן בפר' המגרש יע"ש וכיון דמיירי בהכי דמתוך הגט מוכיח של מי הוא אלא שהחסרון בא מצד השלי' שאינו מכיר מי מב' הוא בעל' של רחל ומי מב' בעל' של לאה אם נותן השליח ב' לזו וב' לזו ש"ד דהא בכה"ג לא דמי לב' גיטין שנכתבו מפני ספקא דדינא דאי אפשר להתבר' לעולם ולא יש מציאות בעולם לגרש באחד מהם על צד הודאי דהכא כיון שגוף הגיטין ניכרין מתוכם למי מב' הוא והחסרון בא מחמת דהשליח אינו מכיר אותם אפשר להתבר' מקרי דאפש' שיבא מי שיכיר אותם ויעיד שזה הוא בעל' של רחל וזה הוא בעל' של לאה ובכן יוכל לגרש בגט אחד ע"צ הודאי וכבר כתבנו דזה פשוט דכל דבר דאפש' לעשותו על צד הודאי יכול לחול על הספק. באופן דנמצינו למדין דבדין נתינת ב' גיטין מפני ספקא דדינא כתבו הראנ"ח ומור"ם דאיכא חשש בריר' דלמ"ד אין בריר' לא מהני ואף דהכא לא יתברר לעולם איז' מב' כשר ולא שייך דין בריר' כיון דלא בעינן בריר' למפרע אלא ממ"נ מגורשת בכשר שבהם מ"מ כונתם לומ' דמאחר דחזינן דלמ"ד אין בריר' ס"ל דכיון דלא אפשר לומר איגלאי מלתא למפרע ויחול הדבר על צד הודאי לא חל כלל אפי' על הספק א"כ מינ' דבנדון ב' גיטין דאי אפשר להתבר' לעולם באיז' מב' מגרש' לא חלו הגרושין על הס' כל שאין בידו לגרש באחד מב' על צד הודאי. והנה כי כן לפי זה י"ל דה"ט דס"ל דצריך שיזכ' לו כל הגדיש על מנת להחזיר ולא סגי במה שמגבי' כל הגדיש כדי לזכות בשבולת של לקט אשר בתוכו דכיון דנתערב אותו השבולת בגדיש בענין דאי אפשר להכיר' ומעולם לא יש מציאות לזכות בשבולת הלקט ביחוד על צד הודאי גם על צד הספק לזכות בלקט בכל מקום שהיא לא זכי כדין ב' גיטין הנז'. אמור מעת' דלפי מה שלמדנו מהירושלמי הנז' ולפי מה ששיערנו בכונת הירוש' דלכ"ע לא מצי לזכות בלקט כיון שמעורב בשאר שבולין אלא דלת"ק אף דמן הדין אינה זכיה גמור' מ"מ מפני התקנ' עשאוהו כזוכ' בזכי' גמור' כר"י בההיא דבכו' וא"כ ה"ה בדין הבכו', דאפילו אם משך הכהן ב' וכוון לזכות הבכור בכל מקום שהוא לא זכה מן הדין אין אנו צריכין לדחוק עצמנו בס' רבא בש"ס דילן דס"ל לר"י בהא נמי דבכור ה"ט משום דעשו את שא"ז כזוכ' ע"ד האמור דמיירי דוקא בדיעבד אם כבר שחטו קודם זכוי אבל לכתחילה מחיים צריך לזכותו לכהן דזה פשוט דדוחק גדול הוא אלא אנו יכולים לומר דרבא מפשט פשיטא לי' סברא זאת דאמרינן בירוש' דודאי אפי' אם יגביה הכהן את ב' לזכות בבכו' בכ"מ שהוא אינו זוכה על הספק ומשום הכי הוצרכו חכמים לעשות את שאינו זוכ' כזוכ' אבל אכתי ק' דס"ס הא אפשר לזכות לכהן את ב' במשיכ' זאת אלא שיתנ' ויאמ' דהבכור יזכה בו זכי' גמור' והב' שאינו בכור יזכ' בו כדין מתנ' על מנת להחזיר דס"ל לרבא בעלמא דהויא מתנה וכיון דזוכ' בשניהם לא שייך לומר אי אפשר לו לזכות בכל מקום שהוא על הספק דהא בב' הוא זוכ' ואף דזכות הא' הוא ע"מ להחזיר מ"מ ע"מ להחזיר קנין גמור וכתב הריטב"א דהנותן ע"מ להחזיר כשמחזירו צריך להקנותו לו מחדש כיון שכבר קנאו המקבל ואף דס"ס זכיית הבכור שהיא זכיה גמור' הרי היא על הספק שאינו יודע באיז' מהם זוכ' בו זכי' גמור' ואיז' מהם זוכה ע"מ להחזי' לית לן בה דהא לר"א דהוא מריה דהך סברא לא איכפת לי' בהכי וי"ל דרבא ס"ל כס' ר"ל ממש דאמרינן בירוש' דס"ל דה"ט דר"י דעשו שא"ז כזוכ' ואליבא דר"ל אמרי' בירוש' שם וז"ל תני קדמייא סבר מימר מזכ' מימינו לשמאלו ואינ' זכי' והתנא אחרייא סבר מימר אינו מזכ' מימינו לשמאלו וזכי' היא ופי' מהר"ר אליאו וז"ל תניי' קדמייא הוא ר"ל כן דרך הש"ס זה לומ' תנייא על גדולי אמוראים מזכ' מימינו לשמאלו כל הזכיה הזאת שהיא ע"מ להחזיר לאו זכי' היא אלא באדם שמזכ' מימינו לשמאלו שלא יצא מרשותו ה"נ זה הואיל וצריך להחזיר כאילו לא יצאת מרשותו לפיכך לא בעי לאוקמ' לר"י הכי דלא מהני לן זכי' כזאת ורבי בא הוא ותניא אחרייא ס"ל דזכי' היא ואינו מימינו לשמאלו עכ"ל וצ"ל דלר"ל לא ניחא ליה לומר דלר"י ס"ל דזכי' על הספק בא' מב' בכל מקום שהוא הוי זכי' ואם יש מציאות לומר דלר"י דפוטר מן המתנות ע"י זכי' הוא היינו במזכ' שניהם הא' זכי' גמור' והא' ע"מ לחזור וע"מ להחזיר לאו זכיה היא דכאילו לא יצאת מרשותו דמי ואכתי זכיית הבכור על הספק היא וזו הוא סברת רבא נמי ואע"ג דקי"ל דמתנ' ע"מ להחזיר שמא מתנה ורבא גופי' מרי' דהאי שמעתתא בפ"ק דקדושין י"ל דבכה"ג דמזכ' הפשוט ע"מ להחזיר כדי שיוכל לזכות הכהן בבכור גרע טפי מדין מתנ' ע"מ להחזיר דעלמא דהתם אם במתנות כהונ' שנותנן ע"מ להחזיר שפיר גומר בדעתו ליתנן במתנ' גמורה עמ"ל כיון שמחוייב לקיים מצות נתינה ואי אפשר בלא"ה ועיקר המתנ' הוא לצורך גופי' של מתנ' זו עצמה משא"כ במזכ' הפשוט ע"מ להחזי' דאין עיקר המתנ' בפשוט לגופי' דמה חיוב יש לו ליתנו אלא עיקר המתנ' הוא דלזכי בפשוט כדי שע"י זה יוכל לזכות בבכור וכל כי הא אינו גומר בדעתו לזכי' גמור' ע"מ להחזיר וכמזכ' מימינו לשמאלו דמי זכי' זו בעיני הנותן וה"ז דומ' לדין קני ע"מ להקנות דאמרינן בנדרים בס"פ השותפין דאיכא פלוגת' דאיכא מ"ד דלא קני ואמ"ד דקני ואפשר דרבא ס"ל כמ"ד דלא קני ובכה"ג כדין קני ע"מ להקנות הוא שמקנ' לו הפשוט כדי שיוכל לקנות הבכור דאין עיקר המתנ' לצורך גופי' אלא לצורך זכיית הבכור ודמי להתם שמקנ' לברי' כדי שיוכל להקנות לבר ברי' אי הוי צורבא מרבנן דמה שמקנ' לברי' לא לצורך גופו אלא כדי שיוכל ליתן לבר ברי' ואפשר דנדון זה גרע טפי דאפילו למ"ד התם דקני על מנת להקנות קני מוד' הכא דלא קני דהתם שאני דעכ"פ מקנ' לברי' מתנ' החלטית דנסתלק הנותן ממנה לגמרי ואמטו להכי אף דאין עיקר המתנ' לצורך ברי' ש"ד לא כן הכא דאיכא תרתי לריעותא דאין הקנין לצורך גוף המתנ' כי אם כדי שיוכל לזכות בבכור ועוד בה דהויא על מנת להחזיר ועדיין אגיד' בי' בנותן ולא נסתלק ממנו לגמרי וכל כה"ג לאו זכי' היא. באופן דמצינו למדין מכל האמור דהא דאמר רבא דה"ט דר"י דעשו שא"ז כזוכ' היינו מטעם דלא אפשר למפטריה ע"י זכי' ממש מטעם האמור וזה נרא' שהוא סברת הר"מ דבפרק כל הגט ד"ל אמרו דר"י יחידא הוא ומש"ה אוקמוה מתני' דהמלו' מעות לכהן אי במכירי כהונ' אי במזכ' ע"י אחר ולא ס"ל לדעולא דאוקמא כר"י דאמר עשו את שא"ז כזוכ' וכ"פ הר"מ בפ"ז מהלכות מעשר דדוקא במכירי כהונ' או במזכ' ע"י אחר דנרא' דפסק דלא כר"י והדבר קשה דבפרק ט' מהלכות בכורים פסק כר"י דאמר דכל דחליפיו בידו פטור מן המתנות אלמא דאמרינן עשו את שא"ז כזוכ' אמנם לפי האמור א"ש דהתם גבי מתנות שאני דאי אפשר למפטרי' מחיוב מתנות ע"י זכי' גמור' ומש"ה התקינו לעשות את שא"ז כזוכ' אבל התם גבי המלו' מעו' לכהן דאפשר ע"י זכי' גמור' לא עשו את שא"ז כזוכ' דהא אפשר לזכות לו ע"י אחר ואע"ג דכתב הרשב"א דמה שחוזר ונוטלו מיד הזוכ' אינו מן הדין אלא מן התקנ' מ"מ הא מקיים מצות נתינ' מן התור' אלא דלענין חזרה תקנו חז"ל שמחזיר וזה אינו מעכב לעיקר קיום מצות נתינ' ועוד דלדעת הרמב"ם י"ל דאפשר להיו' מן הדין ע"י שמתנ' עם הזוכ' ע"מ להחזי' כמ"ש לעיל ואע"ג דלפי מ"ש הריטב"א ז"ל שם דאפי' במזכה ע"י אחר הוא מן התקנ' דיזכ' הכהן אפי' אם לא יתרצ' הכהן כששמע כמש"ל מ"מ ס"ל להר"מ דבכה"ג דלו' הכהן ממנו ע"מ כך אנן סהדי דמסתמא מתרצ' הכהן בכך וליכא למיחש שמא לא ירצ' וזכיה גמור' היא ובמכירי כהונה דכ' הר"מ נמי דמהני אף דכתב הריטב"א שם דהא דמ"כ אינו אלא תקנת' דרבנן ואינו זכי' גמור' מ"מ לדעת הר"מ אפשר דס"ל דהוי מן התור' וה"ט דכיון דזכי להו רחמנא לכהנים ומשעת הפרש' ממון כהנים הוא אלא דיש לבעלים טובת הנא' ליתנה לכל כהן שירצ' וכל שמכירי כהונה שאר הכהנים אסחו דעתייהו מתרומה זאת ונתייאשו ממנ' הרי ממילא זוכ' בה הכהן לפי שהוא מכירו ורגיל ליתן לו וכמ"ש רש"י שם יע"ש. ואפי' את"ל דס"ל כהריטב"א ז"ל דאינו אלא מדרבנן מ"מ כיון דלענין מכירי כהונה כבר תקנו חז"ל דלכל דבר כמאן דמטא לידיה חשיב כדאמרינן בפי"נ דקכ"ג דמה"ט הבכור נוטל פי ב' במתנות כהונ' דבמכירי כהונ' מוחזק הוי יע"ש א"כ די לן במכירי כהונ' שכבר תקנו חז"ל כן לכל דבר אבל בשאינו מכירו מאיזה טעם נאמר דעשו שא"ז כזוכ' כיון דאפשר ע"י זכי' שיזכה לו ע"י אחר:
רנ
עבד דאסור בבת, חורין צריך לבאר אי איסורו מדאוריית' או מדרבנן הנה בלאו דלא תהיה קדשה מבנות ישראל ולא יהי' קדש מבני ישראל תרגם אונקלס לא תהא אתת' מבנות ישראל לגבר עבד ולא יסב גבר מבנ"י איתת' אמה. אמנם הרמב"ם בפ"א מהלכות אישות כתב קודם מ"ת הי' אדם פוגע אשה בשוק ובועל אותה וכו' וזו היא הנקראת קדשה משנתנה התור' נאסרה הקדשה שנאמר לא תהי' קדשה לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קדושין לוקה לפי שבעל קדשה ע"כ. הרי שפי' הלאו הזה אזהרה שלא לבא על הפנוי' דרך זנות בלא קדושין וכ"פ רש"י ז"ל בפשט הכתוב וז"ל ל"ח קדשה מופקרת ומזומנת לזנות ולא יהי' קדש מזומן למ"ז וכתב עוד וז"ל ואונקלוס תרגם לא תהא אתת' כו' שאף זו מופקרת לבעילת זנות היא מאחר שאין קדושין תופסין בה ולא יסב גבר' כו' שאף הוא נעשה קדש על ידה שכל בעילותיו ב"ז שאין קדושין תופסין בה עכ"ל, ונר' דכונת רש"י פשוט' דדעת' להשוות פי' אנקלוס לפי' דאף אנקלוס אזיל ומוד' דעיקר האזהר' הוא לבועל בלא קידושין אפי' ב"ח עם ב"ח אלא דמה"ט נמי נכלל בכלל האזהר' הזאת איסור שפח' בב"ח ועבד בב"ח הואיל ואין קדושין תופסין לו בה וכל בעילותיו ב"ז. ולפי זה אפשר לומר דדעת הרמב"ם נמי הכי דאיסור שפח' ועבד בכלל לאו זה כיון דאין קדושין תופסין בה. אמנם ראיתי להרמב"ם בפי"ב מהלכות א"ב שכתב וז"ל העבדים שהטביל' לשם עבדות וקבלו עליהם המצות שהעבדים חייבים בהם יצאו מכלל גוים ולכלל ישראל לא באו לפיכך השפח' אסור' לב"ח והבא עלי' מכין אותו מ"מ מד"ס ע"כ דנר' דס"ל דאיסור שפח' בב"ח אינו אלא מד"ס ואינו בכלל לא תהי' קדשה וכמו שנר' מדברי הרא"ם בפ' כי תצא וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' קפ"ח בפשיטות וכ"כ מהרשד"ם י"ד סי' קצ"ו יע"ש,. וכתב הרא"ם שם דדעת הר"מ מפני שהוא סובר דכיון שיצאת מכלל גוים ולכלל ישראל לא באת אע"פ שאין קדושין תופסין בה אינ' בכלל אזהרת לא תהי' קדשה דהתם מבנות ישראל כתיב וזאת לאו מבנות ישראל שהרי גם הגויה אין קדושין תופסין בה ואע"פ כן אינ' בכלל אזהר' לת"ק מאחר שאינ' מבנות ישראל עכ"ל. ולכאור' י"ל שהרי לפי מה שתרגם אנקלוס אזהרת שפחה לב"ח מלא יהי' קדש נפקא שהוא אזהר' לב"ח שלא יהי' קדש בבעילת שפח' שאין קדושין תופסין בה וא"כ נהי דאיסור שפח' ליתי' בכלל לת"ק מאחר שאינ' מבנ"י מ"מ אמאי אינ' נכללת באזהרת לא יהי' קדש ונר' דהר"מ ס"ל דלא יהי' קדש הוא אזהר' שלא יהי' מזומן למש"ז ואע"ג דזו היא ס' רבי ישמעאל בפ"ד מיתות דס"ל דהוא אזהר' לנשכב ור"ע דקי"ל כוותי' פליג עלי' ואמר אינו צריך הרי הוא אומר ואת זכר לא תשכב קרי בי' לא תשכב מ"מ סביר' לי' להרמב"ם דאע"פ דלאו זה לא אצטריך לאזהר' נשכב נכפל אזהרתו לנשכב לחיזוק וכמו שכתב הר"מ בס' המצות מצוה שי"ן יע"ש. והנה לפי דברי הרא"ם ז"ל נר' פשוט דאף להרמב"ם דוקא שפח' לב"ח הוא מד"ס מכיון שאינ' נכללת בלאו דל"ת קדשה מאחר שהשפת' איננה מבנות ישראל ולא הקפיד' תור' אלא על האש' שלא תהי' קדשה בב"ז בלא קידושין ולא הקפיד' תור' על האיש שלא יהי' קדש בב"ז אבל בעילת עבד בב"ח אפי' להר"ם פשיט' דנכלל בכלל אזהרת ל"ת קדשה שהרי האש' מבנות ישראל ועלי' הזהיר הכתוב שלא ת"ק בב"ז בלא קידושין וכיון דאין קידושין תופסין בה ממנו הרי כל הבעילות ב"ז הוא והכי דייקי דברי הר"מ בפקק י"ב מהלכות א"ב הנז' שלא כתב אלא הבא על השפחה שהוא מד"ס ולא הזכיר כלל עבד בב"ח דס"ל דנכלל בלאו דלת"ק ולא הוצרך לפרשו דסמך עמ"ש בה' אישות דכל הבועל ישראלית בלא קידושין לוקה משום לת"ק והרי עבד הבא על ב"ח חמו' מאחר שאין קדושין תופסין בה. ולע"ד נראה דכפי זה נ"מ דאף שכתב הר"מ בפי"ב מה' א"ב דישראל הבא על הגויה דרך זנות מד"ס הוא מ"מ גוי הבא על בת ישראל מדאורייתא הוא מאזהרת לא ת"ק מאחר שהיא בת ישראל והזהיר הכתוב שלא ת"ק בב"ז כיון שאין קדושין תופסין בה. הן אמת דק' לזה מההיא דאמרי' בע"ז דל"ז ע"ב עלה דגזרו על יינם משום בנותיהם ופריך בנותיהם דאורייתא הוא ומשני דאורייתא דרך אישות ואתו אינהו וגזרו אפי' דרך זנות ופריך דרך זנות נמי בבית דינו של שם גזרו דכתיב ויאמר יאודה הוציאו' ותשרף אלא דאורייתא נכרי הבא על בת ישראל דמשכ' אבתרי' ואם איתא היכי קאמ' להש"ס דבית דינו של שם גזרו הא מאזהרת ל"ת קדשה נפקא. איך שיהי' נמצא דודאי אף לס' הר"מ איסור עבד בב"ח מדאוריי' הוא ומלבד דדבר זה ניתן ליאמר מצד עצמן לפי מה שהקדמתי יתר ע"כ דהכי מוכח בקצת דוכתין בש"ס זה יצא ראשונ' מההי' דתנן בפרק המגרש דפ"ה הרי את מותרת לכל אדם אלא לאבא ולאביך לאחי ולאחיך לעבד ולנכרי ולכל מי שאין לה עליו קדושין כשר ע"כ ואם איתא דאיסור עבד בב"ח א"א מד"ס א"כ במשייר ואומר אלא לעבד דאלא חוץ הוא ופשטי' דחוץ לשייר בין דרך נשואין ובין דרך זנות אמאי לא הוי שיור נהי דאין קדושין תופסין בה ממנו ובנשואין הא לא שייר הואיל ואינה ראויה לנשואין בלאו הכי מ"מ הא שייר בביא' דמדאוריי' הרי פנוי' ב"ח מותרת לעבד ואהני שיורו לאוסר' עליו באיסור א"א דהא ודאי אף דמד"ס עבד אסור בב"ח שיורא הוי כיון דסוף סוף מדאוריי' הא שייר וזה פשוט דהא ודאי אין לומר דחכמים עשו חיזוק לדבריהם והעמידו דבריהם אדין תור' וכיון דתקנו לאסור ביאת עבד בבת חורין אף בדבר תורה תקנו כן דזה פשוט דכל דבר אשר תקנו חז"ל לא עקרו דבר תור' כל היכא דהעקירה אינה מועלת ואינה מורדת לתקנתא והכא לו יהיה שחכמים תקנו ואסרו ביאת העבד בבת ישר' מ"מ לא עקרו דבר תורה לומר דאף דמן התור' לא הוי גט דהוי שיור שיהיה גט כיון דלפי תקנתם ליכא שיור כיון דאינו מעל' ומוריד זה לעיקר תקנתא וכמו שמתבאר בכמה דוכתין דבפרק כסוי הדם דפ"ו ע"א מתבא' דהנוחר עוף אי אמרי' דאין שחיטה לעוף מן התורה אלא מדרבנן חייב בכסוי כיון דמדאורייתא ראוי לאכיל' וקרינן ביה אשר יאכל אף על גב דמדרבנן בעי שחיטה ואסורה באכיל' וע"כ ה"ט דכיון דאפי' אי אמרינן דבעי כיסוי לא מיעקרא בהכי תקנתא דרבנן דהצריכו שחיטה ובפרק מרובה דע"א אמרינן דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה לענין תשלומי דו"ה ומתבא' התם דאי מעשה שבת אסור' מן התור' השוחט בשבת שחיטה שאינ' ראויה קרינן בי' ופטור ואי שחיטת שבת אסורה מדרבנן השוחט בשבת קרינן בי' וטבחו כיון דמן התורה שחיט' ראויה היא וע"ש והר"מ בפ"ב מה' גניבה הלכ' ח' כתב וז"ל השוחט כו' אע"פ שחולין בעזר' אסורים בהנא' הואיל ואיסורם מדבריה' חייב לשלם תשלומי דו"ה עכ"ל הרי שאם היה איסורן מן התורה היה פטור משום דלא הוה קרינן בי' וטבחו ועכשיו שהוא מדרבנן לא ממעטי' מקרא דוטבחו ומדברי הר"מ אלו למד הרב מ"ל בפ"ז מה' תרומות דין ח' דטמא שאכל תרומ' טמא' מדרבנן חייב כרת דכיון דתרומ' זו טהור' מן התור' שפיר קרינן ביה ומחו בו כי יחללוהו יע"ש ואם כן ה"ה הכא דאף דמדרבנן דאסרו ביאת העב' ליכא שיור מ"מ בתר דאורייתא אזלינן ומן התור' הא איכא שיור ולא הוי גט ואם נאמר דה"ט דלא הוי שיור דשיור דמשייר בביאה לא, הוי שיור כל שאינו משייר בנשואין א"כ ק' דמאי קא מבעיא לי' להש"ס התם חוץ מזנותייך מהו בנישואין הא לא שייר או"ד הא שייר בביאה ולא איפשטא הרי מתניתין דודאי שיור ביאה לא הוי שיור מדמכשרינן משייר עבד דאיכא שיור ביאה אלא דע"כ צ"ל דאיסור עבד בב"ח מדאורייתא, הוא מאזהרת לת"ק וה"ט דלא חשיב שיור הואיל ובלאו הכי אסורה לו באיסור לאו דלת"ק הן אמת דא"כ לדעת הר"מ דס"ל דהבועל לשם זנות אזהרתיה מלת"ק אפי' ב"ח עם ב"ח כמ"ש בהלכות אישות מאי קמ"ל לתלמודא חוץ מזנותייך מהו הרי אפי' נאמר דשיור ביאה שיור מצד עצמו מ"מ מצד דבלאו שיורו אסור' ועומדת מאזהרת לת"ק לאו שיור הוא מידי דהוה למשייר עבד דמתני' דמה"ט לא חשיב שיור. ועוד יש להביא ראי' לזה דודאי איסור עבד בב"ח מדאורייתא הוא מההי' דאמרי' בפרק החולץ דמ"ד ע"ב הכל מודים בעבד וכותי הבא על בת ישראל שהולד ממזר מאן הכל מודים שמעון התימני דאף על גב דאמר שה"ת אין ממזר מחייבי לאוין ה"מ מחייבי לאוין דתפסי בהו קדושין אבל הכא כותי ועבד דלא תפסי בהו קידושין כחייבי כריתות דמי ע"כ דמשמע דעב' מחייבי לאוין הוא וע"כ מלת"ק הוא שוב ראיתי דאינה ראי' לפי מ"ש התוספות בפ"ק דיבמות די"ו ע"ב ד"ה קסבר כותי כו' וז"ל וא"ת בשלמא בעבד הוי ממזר דאיכא לאו אלא מכותי אמאי הוי ממזר ב"ד של שם גזרו ומדאורייתא ביאת היתר היא וי"ל אף ע"ג דביאת היתר היא מדאורייתא מ"מ כיון דלא תפסי בי' קידושין הוי ממזר כמו עבד כו' עכ"ל הרי דלגבי כותי הולד ממזר אף דליכא גבי' לאו ואם כן ה"ה יש לדחות גבי עבד דלדעת הר"מ עבד בב"ח נמי ליכא איסורא דאורייתא והולד. ממזר כיון דלא תפסי קדושין. והנה מדברי התוספות הנז' מבואר דס"ל דאיסור נכרי בבת ישראל אינו אלא דרבנן ומאי דאמרינן בסוגיא דע"ז הנז' אלא מדאורייתא נכרי על בת ישראל דמשכ' אבתרי' ע"כ לאו דוקא דאורייתא אלא ב"ד של שם גזרו וע"ש שהוזכרה גזרת ב"ד של שם בתורה גבי יאוד' קרי ליה דאורייתא והא ודאי פשטיה דתלמוד' הכי הוי וכמו שכתב מרן זקני בס' לחם סתרים יע"ש ולפי זה מלבד מה שהקשינו לעיל אמאי לא ליהוי דאורייתא מאזהרת לת"ק כאמור יתר ע"כ איכא למידק מההיא דהמגרש הנז', דמאי קמ"ל הש"ס חוץ מזנותיך מהו הרי מתני' היא דתנן דאם אמר חוץ מנכרי כשר ואם איתא דשיור ביאה הוי שיור אם כן מאי טעמא דמשייר נכרי דכשר הא נהי דלא שייר בנשואין מ"מ הוי שייר ביאה דמדאורייתא ביאת הגוי שריא שוב ראיתי דאדרבא מתוך דברי התוספות דפ"ק דיבמות הנז' יש לדחות עיקר הראיה שכתבנו לדעת הרמב"ם ז"ל ממתני' דפרק המגרש דאלא לעבד ולנכרי דלעולם י"ל דבין עבד ובין נכרי דאסורים בבת ישראל אינו אלא מדרבנן ומאי דקתני מתני' דלא חשיב שיור אף דשיי' בביאה דביאת היתר היא מן התורה היינו דכיון דמשום דלא תפסי ביה קדושין הולד ממזר מן התורה למ"ד גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר ולפי דברי התוספות בפ"ק דיבמות מבואר דהעיקר כתי' דהראשון דהוי ממזר מן התורה לא חשיב שיור די"ל דהכל תלוי בענין פיסול הולד דכיון דאין חילוק לענין הולד דבין מצד היותה אשת איש ובין מצד איסור עבד ונכרי הולד ממזר לא חשיב שיור כיון דבלאו שיורו הולד ממזר ומאי דקא מבעיא לן חוץ מזנותיך מהו ולא איפשיטא ממתניתין היינו משו' דיש לדחות דמתניתין כמ"ד הולד ממזר דלא מצינו דסתם לן תנא בפ' אלמנה כמ"ד דהולד ממזר וכמ"ש התוספות בדבור הנז' דאף דבקדושין סתם לן תנא איפכא מכל מקום מאחר דמצינו דביבמות סתם לן תנא כמ"ד דהולד ממזר שפיר יש לדחות דבגיטין נמי סתם לן תנא דהולד ממזר ואם כן אין ללמוד ממתני' חוץ מזנותיך דהא מזנותיך שאני דאפשר דחשיב שיור כיון דהא מיהא לעיקר פיסול הולד הא שייר דכיון דלענין זנות אכתי הויא אשת איש והולד ממזר משא"כ בזנות דפנויה הוי שיור גמו' דבהכי ניחא דלא תקשי להתוס' דס"ל דנכרי הבא ע"ב ישראל מדרבנן הוא ממתני' דאלא לנכרי כאמו' דהעיק' תלוי בפיסול הולד לא בעיק' איסו' הביאה אי אסירא מן התור' או מדרבנן או בהפרש דאיסו' חמור דאשת איש לאיסו' קל דבלאו דהכל שוה לענין שיור אלא הכל תלוי בשיו' דנשואין או בביאה דנ"מ לענין פיסול הולד דבהכי ניחא דלדעת הרמב"ם דס"ל דאיכא איסו' לאו בזנות דפנויה דשפיר קא מבעיא לן חוץ מזנותיך מהו כיון דנ"מ משיורו לענין פיסול הולד שוב ראיתי דאין אנו צריכין לדחוק עצמינו לומ' דאפש' דמתני' דהכא סתם לן תנא כמ"ד הולד ממזר ומש"ה לא מייתי ממתני' דהא אמרי' בפ' החולץ בדף הנז' דלמ"ד דגוי ועבד הבא עב"י הולד כשר דאפי' בא על בת ישראל אשת איש אין הולד ממזר יע"ש. וכן פסק הרמב"ם בפ' ט"ו מה' איסורי ביאה יע"ש וא"כ שפיר י"ל דמתני' דהמגרש כמ"ד דהולד כשר אתיא ובעבד לא הוי שיו' כיון דלא נפקא מינה מידי בשיורו דאפי' דלגבי עבד ונכרי אכתי אשת איש היא מ"מ אם בא עליה הולד כשר וחשיב כאלו לא שייר כלל כיון דלא נ"מ משיורו באופן דנמצינו למדין דאפי' להר"מ איסו' עבד בב"ח דאורייתא וכ"כ מהרשד"ם ז"ל שם בסי' קצ"ז בהדיא וכתב מלתא בטעמא דשפחה שאני דגלי קרא בעבד עברי דרבו מוס' לו שפחה כנענית מה שלא מצינו שהתירה תורה שימסו' אמה העבריה לעבד כנעני יע"ש. והוצרכתי לבאר זה מפני שראיתי לקצת מהאחרונים ז"ל שנראה מדבריהם שלא חלקו לדעת הרמב"ם בין שפחה לעבד וכמו שנראה מדברי הר"ב פמ"א בח"א סי' ל"ב שצדד שם להתיר לבן שפחה בבת חורין בלא שטר שחרו' וחד מנייהו שמא אין איסו' עבד בב"ח כי אם מדרבנן כדעת הרמב"ם וכן נראה ממאי דשקיל וטרי הר"ב עדות ביעקב סי', ח' יע"ש ולע"ד דבריהם תמוהים דהא ודאי לגבי עבד לא אמרה אדם מעולם וכל אפיא שוין דאסו' מדאורי' והיות' תימא שהרי מהרשד"ם עצמו דמפיו אנו חיין לומ' דדעת הרמב"ם דאיסו' שפחה מדרבנן איהו גופיה כתב כן בהדיא בסי' קצ"ו ולפי דרך הקדים איכא למידק לס' הרמב"ם מההיא דאמרי' בקדושין ס"פ האומ' עלה דמתני' ר"ט אומ' יכולים ממזרים ליטה' כיצד ממז' שנשא שפחה כו' וקמ"ל ר"ט לכתחילה קאמ' או בדיעבד קאמ' ת"ש אמרו לו לר"ט טהרת את הזכרים ולא טהרת את הנקבות ואי אמרת לכתחילה קאמ' ממזרת נמי תנסיב לעבדא ע"כ ואם איתא דלדעת הרמב"ם איסו' שפחה לב"ח הוא מדרבנן ע"כ ה"ט דר"ט דיכול ממז' ליטה' בשפחה משום דכיון דליכא אלא איסו' דרבנן משום תקנת הבנים לא גזרו רבנן כמו שנרא' מדברי הרמב"ם עצמו בפ"ט מה' א"ב דין ה' דלא כמ"ש רש"י ושאר מפרשים שם דה"ט דכי כתיב לא יהיה קדש בישראל כשר כתיב ולא בממזר דקדש ועומד הוא וא"כ ק' מאי מייתי הש"ס לומ' דבדיעבד קאמ' ר"ט מהא דאמרו לו טהרת את הזכרים כו' דשאני נקבות שאינן יכולות ליטהר בעבדא דמשום תקנת הבנים לא שרינן איסורא דאורייתא דעבד הבא על ב"י איסורו מ"ה ושפחה שאני דאינו אלא מדרבנן ומשום תקנת הבנים לא גזרו עוד א"ל על ס' הרמב"ם דס"ל דאיסו' שפחה מדרבנן מה היא דאמרי' בפ' השולח ד"מ ע"א עלה דאמרי' עבד שנשא ב"ח לפני רבו יצא לחירות אמ"ל ר"י כ"כ יש בידך ואני שונה הכותב שטר אירוסין לשפחתו ר"מ אומ' מקודשת וחכ"א אינה מקודש' דמי איכא מידי דלעבדיה לא מעבד ליה איסורא ואיהו עביד איסורא ע"כ ואי איסו' שפחה מדרבנן מאי פריך הש"ס מההיא דשטר אירוסין שאני התם דכיון דאיסו' שפחה מדרבנן ובאיסו' דרבנן כולהו אינשי לא זהירי ביה אין סומכין על החזקה זאת דלא עביד איסורא להחזיקה בחזקת משוחררת וכמ"ש ה"ה בפ"א מה' אישות דין ד' דבאיסו' דרבנן לא שייך למימ' חזקה אין אדם עושה בב"ז דכולהו אינשי לא זהירי באיסו' דרבנן יע"ש לא כן בעבד שנשא ב"ח לפני רבו דכיון דאיסורא מן התורה סומכין על החזקה דמסתמא כולהו אינשי זהירי באיסו' דאורייתא ואפי' לעבדיה לא מעבד ליה איסורא כי האי. והנה ראיתי להרמב"ם בפ"ד מה' נחלות דין ו' שכתב וז"ל מי שהיתה לו שפחה והוליד ממנה בן כו' אם ת"ח הוא הר"ז יירשנו ואעפ"כ אינו נושא בת ישראל כו' ואם משאר ההדיוטות כו' הר"ז בחזקת עבד לכל דבר כו' ע"כ וכ' ה"ה שם וז"ל ונ"ל טעם לדברי רבינו דהא ע"כ זה בא על שפחתו אפי' את"ל ששחררה מ"מ עשה בב"ז כו' וא"כ בהכרח עשה בב"ז ונתבטל אצלו החזקה שאמרו חז"ל אין אדם עושה בב"ז כו' וכיון שכן בדין הוא לרבינו שיאמ' שהולד אפי' משפחתו הוא כנעני ולענין ירושה חלק רבינו בין אם היה הבועל ת"ח או כשר לשא' ב"א והטעם משום דירושה בידו להנחילו כו' וכיון שהוא בחזקת כשרות סמכינן חזקת כשרות כנגד חזקת שפחות שלזאת ונשאר דין מגו ואע"פ שביאתו ב"ז כמ"ש מ"מ אין איסורה איסו' חמו' והכשרים מדקדקים בין איסו' קל לאיסו' חמו' עכ"ל. ודבריו תמוהים שהרי לפמ"ש דעת הרמב"ם דאיסו' שפחה מדרבנן ואיסו' ב"ח עם ב"ח שהוא דרך זנות מן התורה ולוקה עליה וא"כ אמאי הוצרך ה"ה לומ' דטעמו של הרמב"ם משום דנתבטל אצלו החזקה דאין אדם עושה בב"ז תיפוק ליה דאדרבא טעמו ונימוקו עמו דאנן סהדי דלא שחררה דחזקה אין אדם עושה בב"ז הואיל ואם שחררה הרי עוב' על לאו דלת"ק כדין בועל פנוי' לשם זנות ובעודה שפחה איסורו מדרבנן והיות' קשה במ"ש דבאדם כשר ס"ל להרמב"ם דירשנו מטעם דחזקת כשרות יש לו ואע"פ שבב"ז מ"מ הכשרים מדקדקים בין איסו' קל לאיסו' חמו' וק' דכלפי ליא הוא דהואיל דדרכן לדקדק בכך חזקה שלא שחררה שלא לעבו' על לאו מן התורה הואיל ובעודה שפחה אינו אלא מדברי סופרים. עוד יש לעמוד בס' הרמב"ם דאיסו' שפחה לב"ח הוא מדרבנן מההיא דתנן בפ' השולח דמ"א מי שחציו עבד וחציו ב"ח עובד את רבו יום א' ואת עצמו יום א' דברי ב"ה ב"ש אומרים תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם לישא שפחה אינו יכול שכבר חציו ב"ח כו' אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו ב"ח וחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש ע"כ ולפי ס' הרמב"ם דאיסו' שפחה לב"ח אינו אלא מדרבנן אמאי הורו ב"ש ואיך חזרו להורות ב"ה ג"כ מטעם פריה ורביה הא אמרינן בפ' השולח דל"ח ע"א דהמשחרר עבדו עוב' בעשה דלעולם בהם תעבודו והתוס' שם בד"ה כל המשחרר כו' כתבו וז"ל וחציו ב"ח דכופין את רבו התם משום דאיכא מצוה רבה דלשבת יצרה כדדרשי' הכא משום מצוה דרבים עכ"ל וא"כ לדעת הרמב"ם דאיסו' שפחה מדרבנן ומן התורה אפש' לקיים מצוה דלשבת יצרה ע"י שפחה איך משום איסו' שפחה דאסרו רבנן עוקרים דבר מן התורה בקום עשה להורות שישחרר אותו דהוי בקום עשה דזה פשוט דדעה הרמב"ם דהאי עשה דלעולם בהם תעבודו לאו אסמכתא הוא כדעת הר"ן והריטב"א שם אלא עשה גמו' הוא וכמו שמבוא' בס' המצות מצוה רל"ה יע"ש ואף דמדברי התוס' בכמה דוכתין נראה דס"ל לענין הלכה כרב חסדא דס"ל ביבמות דפ"ט דב"ד מתנין לעקו' דבר מן התורה בקום עשה כמו שכתוב אצלי במקום אחר מ"מ דעת הרמב"ם בפ"ה מה' תרומות לפסוק כמ"ד דאין כח ביד חכמים לעקו' ד"ת בקום עשה יע"ש וא"כ הכא אמאי משום איסו' שפחה עקרו עשה מן התורה בקום עשה והרי לדעת הרמב"ם דהתירו איסו' שפחה לממזר וכתב הרמב"ם דמשום תקנת הבנים לא גזרו רבנן כמ"ש לעיל משמו וה"נ אמאי לא נאמ' דמשום עשה דלעולם בהם תעבדו לא גזרו רבנן איסו' שפחה במי שחציו ב"ח וי"ל דס"ל להרמב"ם דאף דיש פנים לומ' דהמשחרר עבדו הוי בקום עשה דכתב ויהיב ליה גיטא דחרותא מ"מ אינו אלא שב וא"ת דעיקר המצוה לעבוד בהם ומניעת העבודה הוי בשב וא"ת וכ"כ מהריב"ל בח"ד סי' ד' יע"ש וחכמים עוקרים דבר תורה בשב וא"ת. והנה בפ"ק דקדושין ד"ו אמרינן דהכותב לשפחתו הרי את מותר' לכ"א לא אמר כלום וכתב רש"י וז"ל הרי את מותרת ל' גרושין הוא ולא לשון שחרור דשפחה דאי בת חורין משוה לה אינה מותרת לעבדים עכ"ל משמע מדבריו דדוקא הרי את מותרת לכ"א אבל אם כתב הרי את מותרת לבן חורין היא משוחררת דיש בלשון הזה לשון שחרור דודאי לשחררה לגמרי נתכוין כיון שתהא מותרת לב"ח ואי אפש' שתהיה מותרת אם לא ישחררנה לגמרי ונראה פשוט דלדעת הרמב"ם דס"ל דאיסו' שפחה לב"ח הוי מד"ס א"כ לדידיה ה"ט דהר"א מותרת לכ"א דל"מ משום דבעינן שיכתוב לשון שחרור המועיל מדאוריותא וכיון דמן התורה שפחה מותרת לב"ח נמצא אין כאן לשון שחרור מן התורה דבלא"ה הרי היא מותרת וא"כ הר"א מותרת לכ"א לאו דוקא וה"ה הרי א"מ לב"ח בלבד נמי מהאי טעמא לא מהני ומה שנראה מדברי רש"י דהיינו דוקא בכותב לכל אדם לטעמיה אזיל דס"ל דאיסו' שפחה מן התורה וראיתי לרש"י בפ' המגרש דפ"ה ע"ב דמייתי התם הא דהר"א מותרת לכ"א דלא א"כ שכתב וז"ל דלגבי מלאכ' לא אפק' מיני' וכיון דשפח' היא ושם שפחה עליה לא משתרי נמי לב"ח עכ"ל הרי דנייד רש"י ממה שפי' בקדושין והדבר קשה דבין ב' הפירושים נ"מ לענין דינא דלפי מה שפי' בפ' המגרש אפי' כתב לה הרי את מותרת לב"ח לא א"כ ולפי מה שפי' בקדושין נראה ודאי דאם כתב הר"א מותרת לב"ח ש"ד כאמור ולעד"נ דהעיק' כמו שפי' בקדושין לענין דינא דאם כתב הר"א מותרת לב"ח ש"ד ויש להביא ראיה לזה מההיא סוגיא דפ' השולח הנז' דאמרי' דעלה דתניא הכותב שטר אירוסין לשפחתו ר"מ אומר מקודשת וחכמים אומרים א"מ ופריך מי איכא מידי דלעבדיה כו' ומשני אר"נ בר יצחק הבמ"ע דאמ"ל צאי והתקדשי ר"מ סבר יש בלשון הזה לשון שחרו' ולשון קדושין ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון שחרו' ופרש"י ר"מ סבר יש בלשון הרי את מקודשת לי הכתוב בשטר לשון שחרו' דהכי קאמ' לה הוי ראוי להתקדש והתקדשי בו עכ"ל ויש ללמוד מסוגיא זאת דאם כתב לשפחתו בפירוש בלשון זה הרי את ראויה להתקדש והתקדשי לי אפי' לרבנן הוי לשון שחרו' דע"כ לא סברי רבנן דאין בלשון הזה לשון שחרו' אלא בכותב הר"א מקודשת לבד דאינו מוכיח לשון זה דדעתו לשחררה דאפש' לומ' דלאו כ"ע דיני גמירי וטעי לומ' קדושין תופסין בה קודם שחרו' לא כן באומ' בפי' הר"א ראויה להתקדש דשפיר מוכיח מתוך הלשון דדעתו לשתררה שהרי גילה בדעתו שיודע שאין קדושין תופסין בה קודם שחרו' ועכשיו אומ' שתהיה ראויה להתקדש דאל"כ אדמפלגי ר"מ ורבנו בכותב שטר אירוסין דמסתמא הוא שכתב נוסח שטר אירוסין דהיינו הר"א מקודשת לבד ליפלגו אפי' בכותב הרי את ראויה להתקדש בפי' להודיעך כוחיהו דרבנן ואם איתא לפירש"י דהמגרש דאמרי' דלגבי מלאכה לא אפקא מיניה א"כ ה"נ אפי' בכותב הרי את ראויה להתקדש אין כאן לשון שחרו' די"ל דאפי' באומ' הכי בפי' אכתי י"ל דדעתו לשחררה לענין שיהיו קדושין תופסין בה לבד ולגבי מלאכה לא אפקא מיניה וכיון שעדיין משועבדת לעלאכ' שם שפחה עליה ואפי' קדושין אין תופסין בה לכן נר' דהעיק' כמו שפי' בקדושין וזה נלע"ד שהיה כונת ה"ה בפ"ה מהל' עבדים דין ג' במ"ש וז"ל הרי את מותרת לכל אדם בפ' המגרש ואיתא נמי בריש קדושין ופי' רש"י שם דטעמא משום דאין זה לשון שחרור דאי בת חורין משוה לה אינה מותרת לעבדים דדקדק להביא מה שפירש"י בקדושין לומ' דהעיק' כמו שפי' בקדושין ודוק:
רנא
עבד שהפקירו רבו אמרי' בפ' השולח דלשמואל המפקו' את עבדו א"ל גט שחרו' ורב ור"י ס"ל דצריך ג"ש ולענין הלכה קי"ל כרב ור"י כמ"ש הרי"ף והרא"ש שם והרמב"ם בפ"ז מה' עבדים וכן כתב הטור בי"ד סי' רס"ז וצריך לדעת אי הא דצריך ג"ש הוא מדרבנן או מדאורייתא וראיתי להטור בא"ה סי' ד' שכתב וז"ל עבד אסור בישראלית כו' ולאחר ששחררו או הפקירו או שהניח לו רבו עי או שהי' רבו ש"ד וקראו לעלות לתורה הרי הוא כישראל לכל דבר עכ"ל וכתב מרן הב"י שם דדעת הטור דמה שאמרו בגמ' המפקיר עבדו צריך ג"ש אינו אלא מדרבנן משום שלא יאמר לו האדון לא שחררתיו אבל לעולם משעת הפק' הרי הוא כישראל לכל דבר ומותר בב"ח וכמו שכ' הרא"ש גבי עבד שנשא ב"ח לפני רבו יצא לחירות ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו נ"ש דהא דמצרכינן ליה גיטא דחרות' הוא משום שלא יאמר לו האדון לא שחררתיו אבל ודאי מן הדין הוא ב"ח גמו' יע"ש ודבריו תמוהים טובא דמלתא דפשיטא הוא דלר"י דקי"ל כוותי' לגבי דשמואל דס"ל דהמפקיר א"ע צריך ג"ש הוי מדאורי' וכל זמן שלא נתן לו ג"ש הרי הוא כעבד לכל דבר ולא נאמרו דברי הרא"ש כי אם גבי ההיא דנושא ב"ח בפני רבו וכיוצא דמטעם אומדנא הוא דאנן סהדי דאי לאו דשחרריה לא היה מניחו לישא ב"ח משא"כ במפקי' דליכא שום אומדנא כי אם שמפקירו לפנינו ומן הדין הפק' אינו מפקיע איסורא דאית ביה ותדע שכן הוא שהרי שמואל דאמר דאינו צריך ג"ש מייתי קרא בידיה דכל עבד איש ודייק הכי עבד שיש לרבו רשות עליו קרוי עבד כו' ובירוש' בפ' השולח פריך הש"ס דר"י דאמ' צריך ג"ש מאי דריש בהאי קרא ומשני דמוקים ליה לעבד שיש לרבו רשות עליו מילתו מעכבת את רבו מלאכול בפסח ועבד שאין לרבו רשות עליו אינו מעכבו דמעוכב ג"ש כיון דלא פש ליה גבי ממונא אינו מעכבו לאכול בק"פ ואם איתא דלכ"ע מדאורייתא בהפק' הוא משוחרר גמו' אמאי הוצרכו בירוש' למהד' במאי מוקים ר"י קרא דכל עבד איש ועוד דבהדיא אמרי' בפ' השולח דל"ט ע"ב אמרו לפני רבי נתיאשפי מפ' עבדי אמר להם אומר אני אין לו תקנה אלא בשטר ואמ' ר"י מ"ט דרבי גמר לה לה מאשה כו' הרי בהדיא דמפקיר עבדו הוא מעוכב ג"ש מן התור' וכן מתבא' שם ד"מ ע"א דאמ' אפימ' דהמפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה נראה בהריא דס"ל לאמימ' דר"י רביה צריך ג"ש מדאורי' קאמר וכן מתבא' עוד מההיא דאמרי' במי' דס"ב ע"ב עלה דמתני' עבר מכנגד פניו כו' לימא בדשמואל קא מפלגי כו' יע"ש ואם איתא דלכ"ע אינו צריך ג"ש מן התורה מ"ט דמ"ד ישתה מאח' דמשעת יאוש זכה בעצמו והרי הוא ב"ח גמו' ואא דנראה פשוט מכמה דוכתין דלמ"ד צג"ש מדאורייתא הוא וכו זמן שלא קבל ג"ש הרי הוא כעבד לכל דבריו ודברי הטו', ומרן ז"ל קשים בעיני וראיתי למרן הב"י בי"ד סי' רס"ז שהביא דברי ר"י שכתב בחלק אדם וחוה נתיב כ"ג ח"ד דהמפקי' עבדו יצא לחירות ומותר בישראלית בלא ג"ש כו' וכתב הוא ז"ל דטעות הוא שהרי במשרים נתיב י"ג פסק בהדיא דהמפקי' עבדו צריך ג"ש וי"ל דלפי שיטתי' בדעת הטור דאפש' לומ' דמה שאמרו המפקי' צג"ש אינו אלא מדרבנן ובהכי ניחא ליה דברי העור שם אמאי הוצרך להגיה דברי ר"י ולא ניחא ליה לומר דדעתו כדעת הטור וצ"ע והנה יש לחקור אם הא דקי"ל דהמפקיר עבדו איסורא פש גביה וצריך ג"ש אם הוא דוקא בעבד דמל וטבל לשם עבדות דכיון דנתגייר חל עליה איסו' עבדות ובהפק' דמפקיר ליה פקע מיניה ממונא אבל איסורא דעבדות לא פקע מיניה בלא ג"ש אבל בעבד גוי דעדין לא מל וטבל לשם עבדות וקנוי לישראל קנין הגוף בדינא דמלכותא אם הפקירו רבו בגיותו ואת"כ נתגייר אינו צריך ג"ש להתירו בבת חורין דאפש' דאיסור עבדות לא חייל עליה הן בעודנו גוי כיון דבלא"ה איסורא דגוי רביע עליה ואין איסו' חל על איסור דאיסו' עבדות לא שייך כי אם בשכבר טבל לשם עבדות דאיסור גיות פקע מיניה ובעודנו גוי אין לרבו עלי' כי אם קנין ממון בגופו וכיון דמפקי' ליה לא פש גביה מידי א"ד דאפי' בעודנו גוי איסור עבדות רביע עליה ולא סגי בהפקר בלבד וכבר ראיתי שעמד בזה הר"ב פמ"א בח"מ סי' ך' שהביא שם משם הרב צמח ז"ל דהיה אומ' דכל שהפקירו בגיותו אינו צריך ג"ש והוא ז"ל חלק עליו לומר דאפי' בכה"ג צג"ש והרב ז"ל לא מצא ראיה מכרעת לסברתו כי אם ההיא דהחולץ גבי חזי מר דיהבי זוזי אכרגא כו' וראיה זו יש לדחותה כאשר כתב הרב עצמו שם ולא מצא ראי' חותכת כי אם דברי מהרשד"ם ז"ל בתשו' דמפורש יוצא מדבריו דס"ל דדעת הרמב"ם דהלוקח עבד שנשבה במלחמה בדינא דמלכן דמלכותא מיד כשנכנס ברשות ישראל חל עלי' שם עבד כנעני ואין לו תקנה בבת ישראל כי אם בכסף או בשטר יע"ש. ואני נוראות נפלאתי מהרב הנז' איך לא זכר שם דהדין פשוט כסברתו והדבר למד מענינו שהרי בשמעתין דפ' השולח דל"ח אמרי' אמר שמואל המפקי' עבדו יצא לחירות ואינו צג"ש שנא' וכל עבד איש מקנת כסף עבד איש ולא עבד אשה אלא עבד שיש לו רשות לרבו עליו קרוי עבד שאין לו רשות לרבו עליו אין קרוי עבד ע"כ דהרואה יראה דהאי קרא דמייתי שמואל גבי קרבן פסח כתיב וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותן אז יאכל בו ואם איתא דאפי' קנוי קנין הגוף כל שהפקירו בגיותו לכ"ע אינו צריך ג"ש מה מייתי שמואל מהאי קרא לעבד שכבר מל וטבל לש"ע דיוצא בהפקר לבד שאני הכא דבעבד גוי דלא מל משתעי קרא מדקא מזהיר ליה רחמנא לרבו שימול אותו דבגוי שפיר חדית לן קרא דעבד איש שלא הפקירו קרוי עבד אבל אם אינו עבד איש שכבר הפקירו בעודו גוי אינו קרוי עבד דכיון דעודנו בגיותו לא חל עליה עדיין איסור עבדות אם כן כי הפקירו בגיותו פקע שעבודו ותו לא נשאר אצל רבו איסו' קנין עבדות דבשעה שנתגייר שהוא ראוי שיחול עליו איסור עבדות כבר פקע מיניה שעבודיה משא"כ בעבד שמל וטבל לש"ע שכבר חל עליו איסור עבדות הפקירו איסורא דאית ביה לאפקע בלא ג"ש ומדמייתי שמואל האי קרא ש"מ דהאי סברא דאין איסור עבדו חל בעודו גוי ליתא כלל אלא כל שגופו קנוי חל עליו איסו' עבדות הן בעודנו גוי וכיון דחדית לן קרא דהפקר סגי בגוי ה"ה במי שמל וטבל לש"ע דדא ודא אחת היא ואף למי שירצה לדחות דאפש' דשמואל קרא יתירה קא דריש דהו"ל וכל עבד מקנת כסף ולמה לי איש ואם נאמ' דלגופיה אתא לומ' דעבד שלא מל אינו קרוי עבד כי אם כשלא הפקירו רבו אבל אם הפקירו אינו קרוי עבד הא פשיטא לן דודאי הכי הוי דאין סברא שיחול איסו' עבד הן בעודנו גוי כיון דבלא"ה איסורא דגוי רביע עליה ואין איסו' חל על איסו' וכיון שכן משהפקירו אינו צריך ג"ש אלא ע"כ דקרא אתא לאשמועינן לעבד שמל וטבל דכל שהפקירו סגי דאם אינו ענין לגוי תנהו ענין לעבד שמל וטבל מ"מ נראה ללמוד דין זה ממאי דאמרי' בירוש' בפ' השולח בסוגין רבי אילא בשם ר"י ברבי המתיאש מעבדו אינו רשאי לשעבדו ואינו צריך לכתוב לו ג"ש אמ"ל רבי זעירא כל עמא אמרין דהוא צריך ואת אמר אינו צריך שמא אינו מעכבו לו מלאכול הפסח כהדא דתני עבד איש ומלתה אותו בשעה שהוא עובד את רבו מעכבו מלאכול בפסח ובשעה שאינו עובד את רבו אינו מעכבו מלאכול בפסח ע"כ והביא הירוש' הנז' הרשב"א ז"ל בחי' בסוגין דהשולח וכתב דהכי פירושו ר"י ברבי שלא היה מצריכו ג"ש הוה דריש ליה מדכתיב וכל עבד איש כדדריש ליה שמואל הכא ואמ"ל רבי זעירא וכל עמא אמרין צריך וקרא לדרשא אחרינא דעבד שיש לו רשות רבו עליו מילתו מעכב' את רבו מלאכול בפסח אבל עבד שאין רשות רבו עליו שכבר הפקירו אינו מעכבו מלאכול בפסח אע"פ שצריך ג"ש וכן העלה הרשב"א שם דלרב ורבי יוחנן דאמרי בש"ס דילן דצריך ג"ש ס"ל דקרא דכל עבד איש להכי הוא דאתא כדאמרי' בירוש' וכ"כ הריטב"א בחי' בשמעתין יע"ש הרי מפורש בהדיא דכל עבד דקנוי קנין הגוף אפי' שהוא בעודו גוי לרב ולר"י דסברי דצריך ג"ש ה"ה נמי דמעוכב ג"ש הוא דאל"כ כיון דקרא בגוי משתעי מה שייך למעט דאינו מעכבו מלאכול ק"פ כיון דלא שייך ביה איסורא דעבד בעודו גוי וכל שהפקירו לא נשאר אצל רבו שם קנין איסו' דהא ודאי דליכא למימר דמשתעי קרא בעבד שטבל לשם עבדות ואח"כ הפקירו ועדיין לא מל שהרי אף דאיכא מ"ד בפ' החולץ דמ"ו ע"ב דטבל ולא מל חשיב גר מ"מ הא קי"ל כרבנן דמל ולא טבל או טבל ולא מל לעולם אינו גר עד שימול ויטבול ורבי יוחנן גופיה דקאמ' הכא דצריך ג"ש וקא דריש לקרא הכי איהו גופיה קאמ' התם אמ"ר חייא ב"א, אמ"ר יוחנן לעולם אינו גר. עד שימול ויטבול יע"ש אברא דלמאי דס"ל להרשב"א והריטב"א דלפום תלמודא דידן נמי למ"ד צריך ג"ש מוקי לקרא דכל עבד איש כדאמרינן בירושלמי איכא למידק מההוא דאמרינן בפ' החולץ דמ"ח ע"א עלה דאפליגו רבנן ורשב"א גבי יפת תואר אי מצי כופה ומטבילה לשם שפחות וחוזר ומטבילה לשם שחרור ומות' בה מיד דלהרשב"א מצי עביד הכי וקאמ' רבא מ"ט דרשב"א דכתיב כל עבד איש מקנת כסף עבד איש ולא עבד אשה אלא עבד איש אתה מל בע"כ ואי אתה מל בן איש בע"כ ופריך ורבנן הכתיב כל עבד איש ההוא מבעי לי' לכדשמואל דאמר שמואל המפקיר עבדו כו'. וקשה טובא דאמאי מוקי הש"ס לרבנן דודאי הלכתא כוותייהו כהך דשמואל דלא קי"ל כותיה דע"כ קי"ל כרב ור"י דאמרי צריך ג"ש דהא הלכתא כרב באיסורי וכן פסקו כל הפוסקים ז"ל בהיות דאפשר לאוקומיה לרבנן אליבא דהלכתא כדאמרינן אליבא דר"י ורב דקרא אתא לומ' דמעוכב ג"ש אינו מעכבו מלאכול פסח ומדדחיק הש"ס לאוקומיה לרבנן דלא כהלכתא ש"מ דתלמודא דידן לא ס"ל כהירושלמי דכיון דבגוי משתעי קרא אפי' שקנוי קנין הגוף לא שייך למימר גביה מעוכב ג"ש דבעודנו גוי לא חל איסורא דעבד עליו וע"כ קרא לא אצטריך למעטי דאינו מעכבו מלאכול ק"פ הן אמת דאפי' נאמר דס"ל לתלמודא דידן הכי אכתי קשה דלמאי דלא חייש לאוקומי רבנן דלא כהלכתא אמאי לא מוקי להו דקרא אתא למעט דמעוכב ג"ש אינו מעכבו מלאכול ק"פ וסברי רבנן כמ"ד טבל ולא מל הוי גר ובכן שפיר אפש' לומ' דקרא אתא למעט עבד שטבל ואח"כ הפקירו הן בעודנו ערל דאינו מעכבו אע"פ שמעוכב ג"ש דכבר חל עליו איסורא דעבד בטבילה וי"ל שהרי בקרא דכל עבד איש כו' איכא פלוגתא במכילתא וז"ל ומלת' אותו אז יאכל בו מגיד שמילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח דברי רבי יהושע רבי אליעזר אומ' אין מילת עבדיו מעכבתו מלאכול בק"פ א"כ מה ת"ל אז יאכל בו העבד ע"כ והביאה רש"י בפי' החומש והתוס' בפ' הערל ד"ע ע"ב בד"ה אי מה פסח כו' יע"ש. והנה כי כן י"ל דלמ"ד דהאי קרא בא ללמד דמילת עבדיו מעכבתו עבד איש דקאמ' קרא אתא למעט דמעוכב ג"ש אינו מעכב לרבו לאכול בק"פ וכההיא ברייתא שהביאו בירוש' דאתיא כרבי יאושע וע"כ א"ש דשמואל לא תקשי ליה מהך ברייתא דאיהו דקאמ' אליבא דר"א דאין מילת עבדיו מעכבו ולדידיה ע"כ קרא יתירה דעבד איש למפקיר עבדו הוא דאתא והכא דקאמ' רבא דרשב"א הא דעבד אתה מל בע"כ מפיק ליה מקרא דכל עבד איש היינו משום דרשב"א ס"ל כר"א דאין מילת עבדיו מעכבתו ואייתר לן קרא להא דעבד איש אתה מל בע"כ וע"כ הוצרך הש"ס לדחוק דרבנן אתו כשמואל משום דכיון דרשב"א ס"ל כר"א דאין מילתו מעכבתו ניחא ליה לתלמודא לומר דרבנן נמי אזלי ומודו כר"א דאי, לאו הכי אמאי איפליגו בדין יפת תואר ולא איפליגו בהדיא בקרא דכל עבד איש אי מילת עבדיו מעכבתו או לא ומשום הכי מוקי לה כשמואל וע"כ צ"ל הכי דאם לא כן לא מצאנו ידינו ורגלינו בענין הלכה שהרי קי"ל כרב ור"י דהמפקיר עבדו צג"ש וקי"ל כרבנן כמ"ש הרי"ף דקי"ל דאין מלין וטובלין עבדים בע"כ כרבנן וכ"פ הרמב"ם בפי"ד מה' א"ב דין ט' ובפ"ח מה' מלכים דין ה' לענין יפ"ת יע"ש והוו תרתי דסתרן. אמנם לפי האמור א"ש דע"כ לא הוצרכו לומר דרבנן ס"ל כשמואל אלא להשוות ס' רבנן לרשב"א דכ"ע מודו דמילת עבדיו אינו מעכב לרבו אך לדידן דקי"ל כרבי יאושע דמילת עבדיו מעכבתו כמ"ש הרמב"ם בפ"ה מה' ק"פ דין ט' יע"ש קר' דכל עבד איש בא למעט דמעוכב גט שחרור אינו מעכבו. אברא דראיתי להתוס' והרא"ש בשמעתין דהחולץ שהק' דר"י ב"ל אית לי' בהשולח נתיאשתי מפ' עבדי אותו העבד אין לו תקנה בשטר אלמ' לית לי' ההיא דשמואל וא"כ דריש עבד איש אתה מל בע"כ ולקמן קאמר הלוקח עבד מן הנכרי ולא רצה למול מגלגל עמו עד י"ב חדש וימול אותו בע"כ ע"כ. וק' דאמאי לא הקשו נמי דאיך מצאנו ידינו ורגלינו לענין הלכ' וע"כ צ"ל דלמאן דס"ל דמילת עבדיו מעכב לרבו אתא קרא למעט מעוכב ג"ש דא"כ לריב"ל נמי אפשר לומר דאיהו סביר' לי' כמ"ד דמילת עבדיו מעכבו ובכן לא ס"ל לא כרשב"א למולו בע"כ ולא כשמואל וי"ל דס"ל להתוס' דע"כ לומר דריב"ל ס"ל כמ"ד דאין מילת עבדיו מעכבו מלאכול בק"פ דאי ס"ל דמ"ע מעכבו אם כן איך קאמר דמגלגל עמו עד י"ב ולא חלק בין בזמן הזה לזמן הבית דאיכ' ק"פ דבזמן דאיכ' קרבן פסח לא מצי לגלגל עמו כי אם עד ערב הפסח כדי שלא יתבטל מקרבן פסח ולפעמים אם לקחו סמוך לפסח צריך למוכרו ולפעמי' יותר ולעולם לא משכחת לה י"ב חדש בשלמות. שוב ראיתי דהא ליתא דשפיר י"ל דלריב"ל מילת עבדיו מעכבו ובכן מצי סבר כרבנן דאין מלין בע"כ דהא למ"ד דאין מלין אותו בע"כ אינו מעוכב רבו מלאכול ק"פ דלא מעכב לי' אלא בשמוטל עליו למולו בע"כ למ"ד וכן למ"ד אין מלין אותו בע"כ כשרוצה העבד למול מוטל על רבו ומעכבו לאכול בפסח אבל למ"ד אין מלין בע"כ כל שאינו רוצה העבד אינו מעכבו לאכול בפסח עד שימכרנו דומלת אותו אז יאכל בו כתיב דמשמע כשראוי למולו אבל אם אינו ראוי למולו מכירתו אינו מעכבו וע"כ צ"ל הכי שהרי הר"ם במז"ל בפי"ד מה' איסורי ביאה בדין הנז' וכן בפ"א דמילה כתב דאם לא רצה העבד להתגייר מגלגל עמו י"ב חדש וכן אם התנה עליו ע"מ שלא למול מקיימו לעולם בשיקבל עליו להיות כגר תושב ובזמן היובל דמקבלין גר תושב יע"ש. ואם אית' איך אפשר לגלגל י"ב חדש ולקיימו לעולם בדהתנה עמו כיון שמעכבו מלאכול ק"פ אמנם לפי האמור א"ש וא"כ הדרן למה שהקשינו אמאי לא תירצו התוס' והרא"ש להא דריב"ל כמו ששיערנו מאחר דמצינו בירושלמי בפ' השולח דמוקי למ"ד צריך ג"ש כההיא ברייתא דלמעט מעוכב ג"ש אתא קרא וע"כ צ"ל דס"ל דההי' דירושלמי לא ס"ל לש"ס דילן מדלא תירצו לרבנן הכי. והנה ראיתי להרמב"ם בפ"ה מה' ק"פ דין ו' שכתב הקטן אין מילת עבדיו וטבילת שפחותיו מעכבתו מלהמנות על הפסח שנאמר וכל עבד איש להוציא את הקטן עכ"ל וכתב מרן ז"ל שם וז"ל י"ל דתניא במכילתא וכל עבד איש אשה וקטן מנין ת"ל מקנת כסף מ"מ ונר' שרבינו הוה גריס ולא של אשה וקטן עכ"ל. ולע"ד אי אפשר דהוה גריס הכי דהא מפורש בפ' החולץ ובפרק השולח דפריך עבד איש ולא עבד אשה אלמ' דאש' נמי מילת עבדים מעכבים אות' מלאכול ק"פ וכבר תמה ע"ז הרמ"ל שם יע"ש. ולע"ד נר' דאין צריך להפך הגירס' דכוונת המכילת' היא דקס"ד דיתורא דאיש לא קאי ארבו וכאלו אמר עבד של איש אלא קאי לעבד עצמו וכאלו אמר עבד שהוא איש כמו עבד עברי דדרשינן עבד שהוא עברי ובכן הוה קס"ד דדוק' עבד שהוא איש גדול ולא קטן וכן איש ולא אשה לאפוקי שפח' שאינ' איש דאין טבילת' מעכבו אכן מרבויא דמקנת כסף מ"מ ע"כ מילת עבד קטן וטבילת שפת' מעכבו ולפי פי' זה א"ש דמיתורא דמקנת כסף מרבה עבד קטן ושפח' משא"כ לפי' מרן דאשה וקטן דקאמר המכילת' מוסב על רבו דאין משמעות מקנת כסף מוסב על רבו אלא אעבד עצמו לרבות כל מיני מקנת כסף נמצא דלמדנו מתוך המכילתא דאין לטעות ולומר דמלת איש מיותרת אתא למעט עבד קטן ושפחה מדכתיב מקנת כסף וא"כ אייתר לן יתורא דאיש וס"ל להרמב"ם דע"כ אתא למעט דקטן אין מ"ע מעכבו ומסתבר דדוקא קטן דלאו בר דעת ולאו בר חיובא הוא ומעולם אינו מוטל עליו מילת עבדיו ואפי' עבד של קטן דצריך למולו מיד וקי"ל דאין מקיימין עבד ערל היינו ע"י ב"ד דהוא אין בו דעת ומש"ה מסתברא דכיון דאין החיוב מוטל עליו אין מילת עבדיו מעכבו משא"כ באשה דחיובא רמי' עלה כאיש דודאי מילת עבדים מעכבה כאיש ואע"ג דבשמעתין דהחולץ בהאי יתורא דאיש לרשב"א אתא לומר דעבד איש אתה מולו בע"כ ולרבנן אליב' דשמואל אתא לומר דהמפקיר עבדו אינו צריך ג"ש ע"פ האמור לעיל א"ש דס"ל להרמב"ם דאנן לא קי"ל לא כשמואל ולא כרשב"א אייתר לן איש וע"כ אתא למעט קטן דס"ל להר"מ דלמ"ד דמילת עבדיו מעכבו מלאכול בפסח אין לנו לדרוש דרשו' אחרו' שאינן נוגעות לענייניה דקר' בהיות דאפשר לומ' דלגופי' אצטריך דבא למעט דקטן אין מילת עבדיו מעכבו והתם דמר אמר חדא ומר אמר חדא היינו משום דאזלי בשיטת ר"א דאין מילת עבדיו מעכב לרבו כדבר האמור אבל לדידן דלא קי"ל כותי' מוקמינן ליתורא דאיש לענייני' דקרא ולפי זה אף לפי שיטת מרן דגריס ולא של אשה וקטן א"ש דלפי גירסא זאת דברי הר"מ הם דברי המכילת' ופסק כוותי' דאתיא כמ"ד מילת עבדיו מעכבו ודרשינן לקרא לענייניה ומאי דאמרינן התם עבד איש ולא אשה דמשמע דאש' בכלל היינו לפי מאי דס"ל התם כר"א דקרא דאז יאכל בו אעבד קאי אהא קא מתמה הש"ס דכיון דכתיב כל ערל לא יאכל בו איך אפשר שאם יהי' עבד של אשה יאכל ערל אבל לדידן אפשר למעט אשה וקטן מאיש יתיר'. ולפי האמור נתיישב מ"ש הרב מ"ל יע"ש. ואולם פש גבן דאמאי עשה הר"מ עיקר מהאי דרש' דאיש ולא קטן ולא עשה עיקר מההיא דאמרו בירוש' דאתא למעט מעוכב ג"ש כמ"ש הרשב"א אשר ע"כ אפש' לומר דס"ל להר"מ דלא שייך מעוכב ג"ש בעבד גוי אפילו קנאו קנין הגוף דבשעת גיותו לא חל איסור' דעבד ובכן מאחר שהפקירו לא נשאר לרבו אפי' קנין איסור ומ"ש בירושלמי דאתא למעט מעוכב ג"ש ההיא ברייתא דהתם אתיא כמ"ד טבל ולא מל גר הוי ומש"ה משכחת לה בעבד שטבל לש"ע ואח"כ הפקירו ועדיין לא מל אבל לדידן דאינו גר עד שימול ויטבול לא משכחת לה מעוכב ג"ש וע"כ ס"ל דהעיקר דקרא אתא למעט קטן וראיתי להרב מ"א בה' עבדים סימן ב' שעמד בדין זה וכתב שדעתו מסכים כס' מר זקנו שהביא הרב פ"מ ודחה ס' מהרשד"ם ז"ל ועיקר סמיכות שלו הוא ממ"ש הר"מ בפט"ו מה' א"ב שכתב דכותי שבא על שפח' כותית או עבד כותי שבא על כותית ב"ח הולד הולך אחר הזכר וכתב ה"ה ז"ל הטעם דאין קפיד' בשפחו' ועבדות בעודן בגיותן וכיון שכן דעודנה בגיות' לא חלה עלי' עדיין איסור שפח' א"כ כי הפקירה בגיותה דפקע שעבודו תו לא נשאר אצל רבה איסור קנין שפחות זת"ד. ולע"ד אחרי התאבקי בעפרות רגליו מלבד דדברי הרב פ"מ ומהרשד"ם הם דברי הרשב"א והריטב"א כאשר כתבנו יתר על כן דאין ראי' זאת מכרעת לסתור דבריהם שהרי לע"ד יש לדקדק בדברי הר"מ דאמאי כותי שבא על שפח' כותית אין הולד עבד הא נהי דאיסו' שפחה אינו חל בעוד' גויה. מ"מ ניחזי אנן דלענין דינא נראה ודאי דהולד הוא לבעל השפח' ויכול לשעבד בו כעבדו דהא השפח' היא כבהמ' וכל מה שתלד הוא לרבה א"כ אמאי לא יהי' בו דין עבד דאם נתגייר אינו צריך ג"ש כגוי דעלמ' הא כיון שנולד משפחתו משועבד לבעל השפח' הוא וכל שפחה שקנוי' לרבה קנין הגוף ולדה נמי קנוי' לו קנין הגוף. ועוד קש' דעבד כותי שבא על כותית ב"ח שכתב הר"מ במז"ל דאזלינן בתר הזכר דמשמע דדינו כעבד כאביו אם איתא דאיסור עבדות לא חל כלל בעודו גוי א"כ למאי נפקא שיהא דינו באביו הא ודאי ולד זה אינו קנוי לרבו של עבד המולידו דדוק' ולדות שפחתו הוא שלו ולא של כותית ב"ח שאינ' משועבד' וא"כ מאחר שנולד בשע' שאביו חל עלי' עדיין איסור עבדות אמאי יהי' לבנו דין עבד לאוסרו משום עבדות אפילו כשיתגייר ואין לומר דבן זה הנולד מכותית ב"ח הוי לרבו של אביו דמלבד דזה, לא מסתבר יתר ע"כ דאם כן מאי רבותא דדינו כעבד מטעם דאזלינן בתר אביו ת"ל דאפי' ניזל בתר אמו מ"מ עבד הוא ומצד עצמו שהוא משועבד לרבו דינו כעבד. אשר ע"כ נראה לע"ד דאדרבא מדברי הר"מ אלו יש ללמוד כס' הרשד"ם דודאי הכא מיירי בכותי שבא על שפחה כותית שכבר אינ' משועבדת לרבו דכבר סלק שעבודו מעלי' וכן גבי עבד כותי ודאי דדינא הכי דאף דאביו בשעבודו עומד עדיין אין בנו משתעבד לרבו כיון שאינו משפחתו אלא דכיון דאפילו עבד כותי או שפח' כותית עודנ' בגיות' חל עלי' נמי איסור עבדות ושפחות ולעולם אינן יוצאין לחירות אם לא בשטר מש"ה בכותי שבא על השפחה אלו היינו הולכים אחר אמו אף דאין הולד משועבד לרבו כיון דאין משועבד מ"מ אכתי פש גבה איסו' עבדות ובנה נמי כמותה וכן בעבד כותי שבא על כותית ב"ח אף דבנו אינו משתעבד לרבו כיון דאזלינן בתר הזכר הרי הוא עבד כאביו דכיון דאביו כבר חל עליו איסור דעבדות בנו נמי אף דאינו משועבד שעבוד ממון מ"מ איסורא דעבד רביע עלי' ומ"ש ה"ה דאין קפידא בעבדות ושפחות בגייותן היינו דוקא דלא אמרינן דכל הבא מן העבד או מן השפחה נידון כאמו אלא בעבד ושפחה שטבלו אבל בגיותן אף דאיסור עבד כבר חל עלייהו מ"מ לא נאמר דין זה כל שהם בגייותן. עוד כת' הרמ"א שם בסוף הסי' וז"ל והב"י בפ' החולץ כת' דעבדים הישמעאלים הרי הם קנוים קנין הגוף וצריכין שיביאו ראי' שנתגיירו מדעת רבם משמע דאע"פ שקנויים קנין הגוף אי טבלו מדעת רבם יצאו לחירות וא"צ ג"ש דאי כשיש בידם ג"ש תו לא בעי טבילה מדעת רבם עכ"ל. נרא' שהבין הרב ז"ל דהנ"י בנתגיירו לשם עבדות קא מיירי ולע"ד הא ליתא דכונתו לומר דעבדים הישמעאלים שהם גוים אם רוצים להתגייר ולטבול לש"מ א"א שלא מדעת רבם דכיון שקנוים קנין הגוף תו לא שייך למימר הקדש מפקיע מידי שעבוד דלא נאמר זה אלא בקנוי למעש' ידיו אבל בקנוי קנין הגוף הקדש לא מפקיע קנין הגוף דמהאי טעמ' אינו יכול להפקיע עצמו ע"י שיעבוד לשם ב"ח וה"ה דאפי' להתגייר ולטבול לשם עבדות לא מצי כי אם ברשות רבו דהא חוב הוא לרבו שיטבול לשם עבדות דכשהוא גוי יכול למוכרו אפי' לגוי ועתה אינו ראוי להמכר אלא לישראל ונפחתו דמיו ועוד דקודם שטבלה הית' יכול' להדליק בשבת ועכשיו אינ' יכול' וכל שהוא חוב לרבו אף דע"י הטביל' לש"ע מקדיש עצמו ליכנס בכלל עבדי ישראל להתחייב במצות שהאשה חייבת מ"מ כיון דקנוי לו קנין הגוף אין הקדש מפקיע זכותו דמ"ל כשרוצה להפקיע על ידי טביל' לשם ב"ח עצמו לגמרי ומ"ל כשרוצה להפקיע ממנו קצת משוויו וגדולה מזו אמרו במס' נזיר דאם נדר העבד ואסר עצמו באיזה דבר דיכול לכפותו הרב. וכתב הר"מ בה' נזירות דהרי זה דומה לאוסר פירות חבירו עליו יע"ש ואע"ג דמדברי ר"י בנתיב כ"ג הביא דבריו מרן בי"ד סי' רס"ז נר' דסביר' לי' דאף על גב דלכתחיל' אסור לאחר להטביל שפחה בלא רשות האדון מכל מקום בדיעבד אם הטבילה ש"ד אלא דמשלם הפחת לבעלים התם מיירי בשפחה שאינה קנויה קנין הגוף ודוק. והנה לס' הרשד"ם דס"ל בדעת הרמב"ם דעבד הקנוי קנין הגוף משעה שנכנס לרשות ישראל יש לו דין עבד כנעני איכא למידק קצת מההיא דאמרינן ביבמות דצ"ט תניא הי' ר"מ אומר איש ואשה פעמים שמולידין ה' אומות כיצד ישראל שלקח עבד ושפחה מן השוק ולהם ב' בנים ונתגייר אחד מהה כו' הטבילן לש"ע ונזקקו זל"ז הרי כאן גר ונכרי עבד כו' ע"כ ומדנקט הטבילן לש"ע ש"מ דמיירי שקנאה מיד נכרי שלא בדינא דמלכותא דאינו קונה קנין הגוף עד שיטבילם ומה שיולידו קודם טבילה לא מקרי עבד וכמ"ש רש"י שם ולדעת מהרשד"ם והפ"מ אמאי לא אשכח גוונא ר"מ אלא בהטבילם הא משכחת לה בקנאם בדינא דמלכותא לדעת הרמב"ם או אפי' אליבא דרש"י בשמכרו האיש והאשה עצמם לישראל דבכה"ג קונהו הישראל קנין הגוף אפי' קודם טבילה כדאמרי' בפ' החולץ דמ"ו אמ"ר אויא ל"ש אלא בלוקח מנכרי אבל נכרי גופיה קני ופסקוה כל הפוסקים וכיון דקונה אותם קנין הגוף הרי הבן הנולד מהם אפי' קודם טבילה נקרא עבד והבנים שהולידו בעודם ב"ח הם נכרי וגר וי"ל דכיון דאין קפידא בעבדות ושפחות אלא לאחר שנתגיירו ניחא לי' לר"מ למשכח גוונא שיהיה עבד גמור באופן שכבר חל עליו איסור עבדות מאותה שעה משא"כ בלא הטבילה דאף על גב דאיסור עבדות איכא גבי' אינו ניכ' עתה שאיסורו לבא בקהל משום איסור עבדות הוא דבלא"ה גוי הוא וראיתי למהרש"ך ח"ב סי' צ"ב שכתב דמפשטא דברייתא דפ' נושאין על האנוס' הנז' משמע דאין שום עבד כנעני גופו קנוי עד שיטבול לשם עבדות דאם איתא דאיכא לפלוגי בין לקוח במלחמה לשאינו לקוח הו"ל לפרושי ודבריו תמוהים דא"כ תקשי לן אמאי אינו מחלק ר"מ בין לקוח מנכרי אחר למוכר הנכרי עצמו דהא אליב' דכ"ע גופו קנוי אמנם לפי האמור א"ש. איך שיהי' נמצינו למדין דהמפקיר את עבדו גוי לדעת מהרשד"ם והפ"מ צריך ג"ש ולדע' הרב צמח והמ"א אינו צריך ג"ש ועפ"י סברת הרב צמח והמ"א הי' אפשר ליישב דברי הטור בא"ה סי' ד' הנז' ודברי ר"י שהבי' מרן הב"י בי"ד וכתב דט"ס הוא כנז"ל די"ל דמ"ש דמפקיר עבדו דאין צריך ג"ש מיירי במפקיר עבד גוי שלא מל וטבל לשם עבדו' דכיון דבעודו גוי לא חל עליו איסור עבדות בהפקר סגי ובכן אין אנו צריכין לדחוק בדברי מרן הב"י דס"ל להטור דהא דצריך ג"ש אינו אלא מדרבנן וגם מ"ש בדברי ר"י כי טעות סופר הוא אבל מה נעשה דכבר כתבנו דנראה דהעיקר כס' מהרשד"ם והפ"מ. עוד כתב הרפ"מ בסי' הנז' דהמפקיר את עבדו דמעוכב ג"ש כיון דלא פש גבי רבו כי אם איסורא לא מצי מקני ליה לחבריה שהוא ישחררנו דכיון דלית ביה ממונא כי אם איסורא דבר שאין בו ממש הוא ואין הקנין חל עליו ואף ע"ג דבפ' השולח אפסיקא הלכתא דלא כאמימר דאמר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה מ"ט גופיה ל"ק איסורא הוא דאיכא גביה ואיסורא לבריה לא מורית אלא קי"ל כרבינא דאיסורא מורית ליורשיו היינו דוקא לענין ירושה דירושה כיון דממילא קא. אתי מורי' אבל להקנות לאחר אין הקנין חל עליו כיון דאיסורא אין בו ממש זת"ד. ולעד"נ דאין דין זה מוסכם דמדברי התוספות בפר' השולח דמ"ג ע"א ד"ה מי איכא עבדא כו' לתי' הב' שתירצו שם נראה כס' הרב פ"מ שכתב שם וז"ל וא"ת כי אמר נמי דאילו מכור תקשי ליה מי איכא עבדא דלא מזדבן לקנס' שיוכל למוכרו כולו לגמרי וי"ל דלא ימצא קונים שיקנוהו לגמרי כו' ועוד י"ל דאפי' מוכרו כולו לגמרי אינו מכור דהא אינו שוה כלום ואינו מוכרו אלא לקנס ולקנס אינו מכור עכ"ל דלתי' הב' עכ"ל דס"ל להתוספות כס' הרב פ"מ ומשה"כ אפי' מכרו כולו חשיב כמוכרו לקנס דאי ס"ל להתוס' דהמעוכב ג"ש חל הקנין עליו אם כן הכא אף דאינו ש"כ מצד עצמו מ"מ יחול הקנין עליו בקנין איסור דאית ליה גביה ונ"מ דאם שחררו הלוקח מותר בב"ח וכיון שקנאו לזה ממילא זוכה בקנס כעבד ולא חשיב כמוכרו לקנס לבד אלא ע"כ דס"ל דקנין איסורא דבר שאין בו ממש הוא ואין הקנין חל עליו מ"מ נראה דמלבד דלפי תי' הראשון שתי' התוספות שם דנראה דס"ל דאם מכרו כולו מכור ע"כ צ"ל דה"ט דלא חשיב כמוכרו לקנס משום דקנאו לגמרי לענין איסורא דאית ביה. דאם לא כן כיון דאינו ש"כ על מה חל הקנין יתר ע"כ דהרשב"א שם בחי' כתב בד"ה ואוקימנא בטריפ' וז"ל ותמיה לי אמאי לא אמר ליה וליטעמיך מי איכא עבדא דלא מזדבן שעה אחת סמוך לנגיחתו והויא קנסא לדידי' ממילא וניח' לי דאה"ן דהומ"ל וליטעמיך אלא דלא חש עכ"ל הרי דדעתו מסכים דאם מכרו כולו ואמר לו קני אותו כולו סמוך לנגיחתו דבהכי ימצא קונים מכור דממילא זוכה בקנס כיון דזכה בו ולא חשיב כמוכרו לקנס וכיון דאינו שוה כסף מצד עצמו קשה אמאי לא חשיב כמוכרו לקנס אם לא שנאמר דס"ל להרשב"א דכיון דקי"ל דאיסורא לבריה מורית ה"ה דמצי לאקנויי ליה וא"כ אף דאינו שוה כסף מ"מ מכור הוא כולו לענין איסורא שיכול הקונ' לשחררו ובכן ממילא זוכה בקנס וכן יש להוכיח מההיא דאמרי' בפ' השולח ד"מ ההוא עבדא דבי תרי קם חד מנייהו שחרריה לפלגיה אמר אידך השתא שמעי בי רבנן ומפסדו מינאי אזל אקניי' לבנו קטן כו' ואמרינן דמוקמינן ליה אפטרופא ומקרקש ליה בזוזי וכתב לי' גיטא דחרותא על שמיה ע"כ וקשה דכיון דלמשנה אחרונה דין מי שחציו עבד וחציו ב"ח כדין מעוכב ג"ש הוא דלא נשאר זכות ממון לרבו דהפקר ב"ד הפקר וכתבו התו' בריש חגיגה ד"ב ע"ב ד"ה כופין את רבו וז"ל אפי' לשמואל דאמר המפקיר עבדו יוצא לחירות ואין צריך ג"ש הכא דטבא לי' עבדו ליה לעשות שחרור גמור עכ"ל הרי דחשיב כמפקיר את עבדו אלא דטבא ליה עבדו ליה וא"כ הכא מה הועילה הקנאתו לקטן כיון דלא פש גביה כי אם איסורא ואיסורא לאו בר קנין הוא דדבר שאין בו ממש הוא ומפשט הגמרא נראה דהא דאקניי' לבנו קטן הוא אחר ששחרר חבירו חציו וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ח מה' עבדים הלכה ח' שכתב וז"ל מי שחציו עבד וחב"ח שעמד רבו והקנה חציו לבנו הקטן כו' יע"ש נראה דס"ל דמיירי שהקנאו לבנו אחר היותו חציו עבד וחב"ח ואף דלדברי התוס' בפ' השולח דמ"ב ע"א ד"ה יום של רבו נראה דס"ל דהכא מיירי שהקנה חציו לבנו הקטן קודם שישחררנו חבירו מ"מ הרואה יראה שם דמסיגנון קושיתם. נראה דלא ק"ל כלל מצד דאיסור גרידא לאו בר קנין שכתבו שם וז"ל וקצת תימא כיון דלפי משנ' אחרונה מעשה ידיו שלו מה הרויח לעיל ההוא גברא דאקנייה לבנו קטן והרי מכי שחררי' חבריה לפלגיה מיד זכה העבד בעצמו והו"ל מעוכב ג"ש ואינו יכול להקנות לבנו קטן אלא מה שיש לעצמו בו אבל טפי לא עכ"ד דמדלא הוקשה להם כי אם קצת תימא דמה הרויח דאקנייה לבנו קטן ש"ח דס"ל דמעוכב ג"ש אף דלא פש גביה כי אם איסורא מקני ליה לחבריה דאל"כ אמאי לא הוקשה להם תימא גדולה מזאת דאיך חל הקנין מעיקרא ואמאי הוצרכו שם לומר דמוקמינן ליה אפטרופא ומקרקש ליה בזוזי וכתי' ליה גיטא דחרותא כיון דמעיקרא לא הועילו מעשיו דאיסורא כדבר שאין בו ממש הוא ואין הקנין חל עליו אם לא דע"כ צ"ל דס"ל להתוספות דיכול להקנות איסורא והנה כי כן יש לתמוה על הרב פ"מ ז"ל בתשו' הנז' איך כתב כן בפשיטות דאיסורא לא מצי מקני ליה לחבריה ולזה אפשר לישב בהקדים דכבר נודע מ"ש רש"י בפ' הזהב גבי פלוגתא דר"י ור"ל שכתב דלר"י דאמר ד"ת מעות קונות נ"מ לענין איסורא כגון אם קדש המוכר במעות שקבל דמקודשת דבמקום איסורא לא העמידו חכמים את דבריהם וכיוצא לזה כתב הרמב"ם בפ"ט מה' תרומות דאם לקח פר' מכהן ונתן את הדמים ועדיין לא משך אסור לכהן להאכילה כרשיני תרומה דמן התורה מעות קונות אלמא דס"ל דלענין איסורא לא העמידו דבריהם ולא אמרינן דמשום דהפקר ב"ד הפקר העמידו דבריהם וא"כ הכא בההוא עובדא דאקני לבנו קטן נהי דמדרבנן למשנה אחרונה משעה שנשתחרר חציו לא פש גביה כי אם איסורא דלאו בר קנין הוא מ"מ כיון דמדאורייתא חל הקנין עליו כיון דאית ליה ממונא בגוויה ולא סגי בשחרור האב מוקמינן לי' אפטרופוס לשחררו בעד הקטן דאף דאפטרופסים אינם רשאים להוציא עבדים לחירות כיון שלא עשה כהוגן הפקירוהו ב"ד ונתנוהו לאפטרופוס לשחרר וכמ"ש התוס' שם משם רשב"ם דמדין שהפקירוהו אצל אפטרופוס הוא וזה דעת, הרמב"ם כמ"ש מרן הכ"מ שם בפ"ח מה"ע יע"ש דבמקום איסורא לא העמידו את דבריהם וכיון דמן התורה חל הקנין וצריך שחרור מהקטן להתירו בב"ת ולהכניסו בכלל ישראל לכל דבר הוצרכו רבנן לצאת ידי תורה להפקיר בקום עשה וליתנו לאפטרופוס לשחררו דביד ב"ד לעקור דבר תורה משום איזה סייג ותקנה מטעם הפקר ב"ד הפקר אם עיקר תקנתם באה ע"ז כענין זה דנחתי ב"ד להפקיר העבד מהקטן כדי שיוכל האפוטרופוס לשחררו ולא יועילו מעשיו של אביו דבכה"ג אפי' במקום איסורא מעמידין דבריהם מטעם הפקר ב"ד הפקר אבל אם עיקר תקנתם לא באו ב"ד כי אם לעשות את שאינו זוכה כזוכה כענין מי שחציו עבד וחב"ח דמטעם הפקר הפקירו זכותי' דרביה שלא יהי' שום זכות בגווי' לא בשביל זה העמידו דבריה' במקום איסור להתיר עבד זה בשחרור האב מטעם דלא חל הקנין כיון דמ"מ מדאורייתא חל הקנין ולא סגי בשחרור האב וחילוק זה מלבד דניתן ליאמר מעצמו יתר ע"כ דלדעת הרמב"ם ע"כ צ"ל הכי דהא איהו ס"ל בעלמא דלא העמידו דבריהם במקום איסור ומ"ש הכא שכתב דכותב האפטרופוס ג"ש על שמו מטע' הפקר אם לא שנאמר דכל דרבנן נחתי להכי להעמיד דבריהם במקום איסור מטעם הפקר ב"ד הפקר שאני דודאי יש כח ביד ב"ד לעקור דבר מן התורה מטעם הפקר ב"ד הפקר וכמו שמתבא' מדברי התוספות ביבמות דפ"ט ע"ב ד"ה שהפקר ב"ד הפקר כו' וכן מתבאר מדברי הר"ן בנדרים דמ"ד ע"ב דפריך הש"ס התם אבל דאורייתא לא הוי הפקר ודילמא אתי לעשורי מן החיוב על הפטור וז"ל דאף דמדרבנן הוי הפקר מ"מ כיון דמדאורייתא לר"י לא הוי הפקר חייב מן התור' במעשרות דנהי שהיו יכולי' לפוטרו משום דהפקר ב"ד הפקר אפ"ה לא באו חכמים להקל ולפטור מן המעשר מה שהוא חייב מן התורה עכ"ל מבואר מדברי הר"ן אלו דביד ב"ד לעקור דבר תורה אפי' במקום איסו' מטעם הפקר ב"ד הפקר דמשום איזה סייג ותקנה יכולים להפקי' תבואתו של אדם ושיהא פטור ממעשרות כדין הפקר אם עיקר התקנה הוא ע"ז לפטור פירות אלו ממעשר כאמור: